אליעזר בוצר, מוזיקאי שהוציא עד כה שני אלבומים וכרגע עובד על השלישי, מפעיל עם אשתו את הבית היהודי בהודו שפועל כבר חמש עשרה שנים, מספר על החלומות של החיים שלו.
האם לרוב אתה זוכר את החלומות שלך?
זה תקופתי אצלי. יש תקופות שכן ותקופות שלא. תמיד יש איזה חלום מבצבץ. אני חי בחלום – אני חי את החלום שלי. משתדל בכל נפשי ומאדי לחיות במציאות שאותה אני חולם.
כיצד החלומות משפיעים על היצירה שלך?
באופן נקודתי היו כמה חלומות שהשפיעו על היצירה שלי – היו לי כמה פעמים שממש כתבתי את החלומות שלי ואז זה נכנס לשירים שלי שגם הלחנתי אחר כך. באופן מקיף החלומות מאוד משפיעים על היצירה – זה עולם מטאפורי שפורץ גבולות ומחלחל אל היום יום.
המקום של התעופה, שבו אין גבול לתנועה, זה מקום שאני מתקשר איתו הרבה ביצירה שלי. המקור לחוויה המוחשית הזו מגיע דווקא בחלומות. יש את התחושה המוזרה הזו, כשאתה מתעורר אחרי חלום שאתה עף בו ונוחת ופתאום לקום לאיזה תנועה מוגבלת, בצעדים איטיים, עד שקולטים שגם זה סוג של תעופה, נדידה.
האם אתה משתף את החלומות שלך עם הקרובים אלייך?
עם רעייתי, אם אלה חלומות שתפסו אותי. אני מאוד דוגל בתפיסה הפסיכולוגית שאומרת שאם זה היה חלום שלילי אז "חלמות שווא ידברו", ואם זה היה חלום חיובי אז אני מאמץ אותו אליי. חלום שלא השאיר עליי רושם טוב אני מנפנף אותו. מבחינה זו אני מאוד מאמין בזכות הבחירה, ומאפשר לעצמי לבחור לאיזה חלום לתת תוקף ולאיזה לא.
יש חלומות שחוזרים על עצמם? חלומות שמלווים אותך מגיל צעיר?
המקום של התוקף של החלומות והרצף שלהם הוא נוכח יותר אצל רעייתי, נועה. וגם אצל הילדים שלי. מה שכן, יש לי מפגשים עם דמויות בחלומות. היו לי במהלך החיים בצמתים מאוד מכוננים כמה מפגשים עם דמויות שהיייתה להם השפעה גדולה עליי.
בלילה הראשון שהגענו להודו לפני 15 שנה להקים שם את הבית היהודי שפועל עד היום, הרבי מלבוביץ' הופיע אליי בחלום. היה לי חלום עם ר' נחמן וגם עם מהאטמה גנדי. אלה דמויות שאני מאוד קשור אליהן. אולי באיזה מקום אני גם מזמין אותם לחלומות שלי. היו לי חלומות כאלה שהיו בהם מפגשים היסטוריים שהשאירו עליי רושם.
אם תוכל לספר בבקשה על חלום שהולך איתך בזמן האחרון
חלומות של מציאות – אני חולם על שלום אמיתי, חולם על טוב לעולם. חולם שלא ישא עוד גוי אל גוי חרב, שגר זאב עם כבש. שתהיה הרמוניה מכילה במציאות, מציאות של שפע וטוב. אני משתדל גם לחיות את החלום הזה.
אתה ניצב כרגע לפני יציאה לפועל של שני פרויקטים שאתה עובד עליהם – אלבום חדש ופרויקט גיוס המונים להפעלת הבית היהודי בהודו, "70 פנים".
כן, הוצאתי בינתיים שלושה סינגלים מתוך האלבום שבדרך. אנחנו נמצאים בשיא ההקלטות ואני בדיוק עומד ומעכב את הסשן עם הריאיון הזה… מצפים לנו הפתעות. אני עדיין בשלב של החלומות בתוך חדרי ההקלטות וכבר במקביל אנחנו באיזה סוג של מקום של הגשמת החלומות בשיתוף ובפידבקים המהממים שאנחנו מקבלים.
לגבי הודו, יש לנו חלומות לעשות טוב ולהצליח במקום הזה. גם ברמה האישית שלי, עם המוזיקה והשירים, עם החלומות בתוך השירים, שהשירים יגיעו לנקודת הלב והרגש המדויק של השיר ושיוכלו לגעת בלב וברגש של כל אדם למקום של דיאלוג ושיח ערני. זה מאפיין מבחינתי את התנועה של החיים. לחלום עם רגליים על הקרקע, אבל עם לב שיש לו מעוף אל האינסוף.
שלום טריקסרין. מה תוכלי לספר על האלבום הבכורה שלך, Sideseeing? מדוע את מגדירה את הסגנון המוזיקלי שלו כ– Dream Folk?
זהו אלבום מינימליסטי עליו עבדנו רק שניים, אמיר גרומן המפיק ואני. הוא הוקלט אחרי תהליך ארוך, ושמונת השירים שנכנסו לאלבום נבחרו מתוך שלושים שירים שכתבתי. זה אלבום די עצוב שמהווה תמונת ראי לתקופה שעברתי.
פולק זו מוזיקה שקשורה לקרקע. אבל השירים באלבום הם לוּס, מאוד אבסטרקטיים; לפעמים אין פזמון, לפעמים המילים הן לא לגמרי קוהרנטיות כי השירים בנויים יותר כמו חלום – שיקוף סוריאליסטי של המציאות. מבחינה מוזיקלית המבנה מזכיר מוזיקת עם יוונית או בלקנית, אבל התוכן המילולי, והכלים והצבעים שהשתמשנו בהם לא קשורים בכלל לפולק, לכן בחרנו להגדיר את המוזיקה כ – Dream Folk.
האם לרוב את זוכרת את החלומות שלך?
אני זוכרת ואם הם מיוחדים אז גם כותבת אותם. יש לי בלוג סודי בו נמצא התיעוד, שאותו אני חולקת עם מספר מצומצם של חברים. אני חולמת המון וגם נעזרת בחלומות. היו לי חלומות נבואיים בעבר – ראיתי שמשהו עומד לקרות כמה ימים או חודשים לפני. לא חזיתי אסונות, אני לא נוסטרדמוס. אלו רסיסים קטנים בחיים שלי, כמו נסיעה למקום מסוים, או פגישה. ראיתי למשל בחלום מישהי שלא ראיתי שנתיים ואחרי יומיים נתקלתי בה במקרה.
יש משהו מסוים שאת עושה לפני השינה? זה משפיע על החלומות?
אני קוראת המון קומיקס לפני השינה. אני יודעת שזה משפיע גם על הצבעים שאני רואה בחלומות וגם על המבנה הסיפורי. אני בטוחה שזה מחלחל. משך תקופה ארוכה קראתי את Sandman – קומיקס שנכתב על פני עשר שנים, פרויקט חיים של ניל גיימן, סופר פנטזיה שבחר לכתוב סיפור אפי בצורה של קומיקס. הוא שיתף פעולה עם קבוצה גדולה של ציירים כדי לקבל כמה זוויות שונות לטקסטים שלו, המבוססים על חלומות שהיו לו (או זה לפחות מה שהוא טוען). הגיבור הראשי נקרא Dream, חלום. הוא מתפקד כסאנדמן, שהיא במקור דמות מיתולוגית שעוברת בלילות בין חלונות הבתים וזורה חול על עיני הילדים הישנים. החול המכושף הזה מביא, כביכול, לכל ילד את החלום שהוא זקוק לו. Dream של גיימן הוא יצור נצחי, אבל למרות זאת הוא מתפתח כדמות אנושית במהלך העלילה, ויש לו גחמות ונטיות אנושיות. גיימן שואב השראה מכותבים קלאסיים בספרות הבריטית כמו שייקספיר וספנסר ומתכתב איתם דרך היצירה הזו, ואחרות ברפרטואר שלו. בז'אנר הפנטזיה אין לגיימן כמעט מתחרים מבחינת איכות. בשבועות האחרונים אני קוראת אקס מן, שזה קצת טראשי אבל זה מאוד מגניב.
את נוטה לפרש את החלומות שלך?
חברות שלי ואני פותרות זו לזו את החלומות. אני חושבת שלתת-המודע שלנו יש יכולת מדהימה להפוך את מה שקורה לנו לסיפור שבנוי כמו אגדה או סיפור-עם עם מוטיבים דומים. הרבה פעמים יוצא לי לחלום על משהו שמתברר כפתגם. למשל, היה לי חלום לפני כמה ימים שבו גופה נשענת עליי והמשמעות של זה הייתה שיש לי איזשהו "משקל מת" שאני סוחבת בחיים, אבל החלום ביטא את זה בצורה פיגורטיבית. הייתה כאן מטאפורה – משקל מת הפך לגופה שנשענת ומכבידה. זה מדהים שהמוח שלנו יכול לעשות את זה.
אני חושבת שכל אחד שינתח את החלומות שלו ימצא בהם המון סימבולים שמשותפים לכל התרבות האנושית, על זה מושתתת תורת החלומות של יונג שאומר שכולנו חולמים באופן דומה, או אפילו יחד, כי יש לכל בני-האדם רובד משותף. המוח האנושי מפרק סיטואציות בשיטה הזאת. אני באופן ספציפי מודעת ומתעסקת בזה ומאמינה בזה גם כתרפיה. ברגע שסיפרו לי בחברת התקליטים על ההצעה להתארח בבלוג זה מאוד הלהיב אותי, כי זה חלק משמעותי בחיים שלי.
כיצד החלומות משפיעים על היצירה שלך?
ברור שהרבה מהדברים שאני רואה בחלומות אני מכניסה לשירים. הכי כיף זה לחלום מלודיה חדשה. בהתחלה הייתי עצלנית והייתי מתעוררת בארבע בבוקר עם מלודיה בראש ופשוט חוזרת לישון ומאמינה שאזכור אותה בבוקר. אבל לא זוכרים. אז הבנתי שצריך לזמזם ולהקליט בפלאפון. לפעמים אני חולמת משפט או שורה ממש טובה. לפעמים אני מקליטה בלילה וחושבת שזה מעולה ובבוקר מגלה שזה קשקוש חסר שימוש, אבל כשיוצא משהו טוב זה נפלא. השיר הפותח באלבום נוצר בחלום – Luckiest Girl Almost. חלמתי שאני מחזיקה עוגיית מזל, Fortune Cookie, שאני פותחת ומוצאת בה מסר ואחר כך היא הופכת לצדף ופתאום אני בחוף הים וזו בעצם נקודת המוצא, עוגיית המזל הזו והחוף, ששניהם מוטיבים בשיר. השתמשנו בהם גם בצורת ההקלטה – יש הרבה רוח ומים מבחינה מצלולית. השיר אמור להרגיש כמו חלום כי בעצם ככה הוא נולד.
יש חלומות שחוזרים על עצמם? חלומות שמלווים אותך מגיל צעיר?
יש חלום אחד מציק מאז שאני זוכרת את עצמי בערך, שאני מחזיקה מגוון ציפורים אקזוטיות בכלובים וכל ציפור צריכה את הטיפול המיוחד שלה ואני לא יודעת מה היא צריכה. וזה מתסכל כי זה חלום שלא מרפה. ציפור היא החיה האהובה עליי; אני אכן מחזיקה ציפורים, אבל מבויתות – קנריות, והן לא דורשות יותר מדי. לא צריך דוקטורט בשביל לטפל בהן, אבל בחלומות המצב שונה, וזו פתאום משימה מורכבת. אני בטוחה שביום שאדע מה פירוש החלום הוא יפסיק. הוא בא לומר משהו שטרם פיענחתי.
גם בעטיפת האלבום מופיעות ציפורים – במקרה הזה תנשמות. התמונה צוירה על-פי סשן צילומים שעשיתי עם תנשמת. רצינו שהעטיפה תהיה צילום אבל במוזיקה יש משהו רחוק מהמציאות ובתמונה יש משהו מאוד מציאותי, שמקרקע, אז הפכנו את זה לציור. מי שהפגיש ביני ובין האומנית המוכשרת שיצרה אותו Diana Naneva המוכרת בשם Functional Neighbour, הוא סתיו לוי שאחראי על הגרפיקה לאלבום ועל הארט בעמוד היוטיוב שלי. היא בחרה את התמונה הזו בצורה מאוד אינטואיטיבית, כי היא לא הכירה אותי אישית אלא רק שמעה את המוזיקה. היא בחרה לשלש את התנשמת וזה לכד את האווירה שחיפשנו. עוד כשראיתי את הסקיצה בשחור לבן כבר הייתי על ענן.
תוכלי לספר על חלום שהולך איתך בזמן האחרון?
אולי אני חוזרת על עצמי כי זה קשור לציפורים ותעופה אבל זה חלום באמת חווייתי. רוב החלומות הם סתמיים ולא כיפיים, בעיניי לפחות. בתקופה ההיא שיחקתי במשחק הפנטזיה World of Warcraft. חלמתי שאני דמות במשחק וצומחות לי כנפיים כחולות ענקיות מאחורי השכמות, בהתחלה זה מאוד מבהיל, מאוד פיזי, הרגשתי את הכנפיים ואת הכוח והמשקל שלהן. אח"כ ניסיתי להפעיל אותן אבל היה קשה להתרומם, כי ציפור היא קלה והעצמות שלה חלולות, תעופה בבני-אדם זה פחות פשוט. הייתי צריכה להשקיע המון אנרגיה ופוקוס כדי לנפנף את הכנפיים עד שהצלחתי להתרומם, וכשהייתי באוויר זו הייתה חוייה משוגעת. זו הייתה חוייה של שליטה וחוסר שליטה בו בזמן וזה עצום. אני מדברת כאילו זה באמת קרה לי כי זה קצת מרגיש ככה. זה חלום שנחקק אצלי ואני אוהבת אותו.
המוזיקאי והתקליטן הירושלמי מארקי פ'אנק מתארח בבלוג ומספר על הרגלי החלימה שלו
האם לרוב אתה זוכר את החלומות שלך?
לא תמיד. יש לי קטע אחד, קצת מוזר, למרות ששמעתי איזה הסבר מדעי שמסביר אותו. יש כל מיני חלומות שאני חולם אבל כשאני מתעורר בבוקר יש יותר מדי דברים שמסיחים את דעתי ואני כבר לא זוכר אותם. אבל לפעמים פתאום אני רואה במציאות סיטואציה מסוימת שאני מיד מזהה אותה ומבין שחלמתי אותה. זה יכול להיות דיאלוג עם מישהו, או מקום מסויים שאני נמצא בו עם מישהו. ככה המציאות מזכירה לי חלק מהחלומות שחלמתי.
יש חלומות שחוזרים על עצמם? חלומות שמלווים אותך מגיל צעיר?
יש בעיקר אלמנטים חוזרים. זה בטח יישמע מצחיק – יש חנות תקליטים שאני בטוח שהייתי בה, אפילו גיאוגרפית אני יכול להגיד איפה היא, אבל היא לא שם, רק חלמתי אותה. אני תמיד נכנס אליה בחלום אבל אף פעם לא מספיק לצאת עם משהו. אני לא מספיק לקנות כלום. אני זוכר שבחלום שלי החנות הייתה איפשהו באיזור של כיכר רבין בתל אביב, למרות שאני מירושלים.
זה מצחיק שאני מדבר על זה. בהיותי אספן תקליטים זה אולי עושה רושם שאני אובססיבי לתקליטים, אבל אני לא חושב שאני כזה, ועדיין יש לי החלומות האלה. יכול להיות שההסבר לכך הוא שאני תמיד מודע לעובדה שיש המון מוזיקה שאני עדיין לא מכיר וכמובן רוצה להכיר אותה, אז הביטוי של זה בחלומות הוא החנות תקליטים.
כיצד החלומות משפיעים על היצירה שלך?
החלומות זה הדרך של התת-מודע לתקשר עם המודע ואני חושב שהמוזיקה שאני עושה, לפחות בכמה פרויקטים ספציפיים, מתעסקת מאוד בדברים שכבר עברו לתת-מודע ואיך מציפים אותם חזרה לתודעה. למשל האלבום שני שלי, Instinct, שהחלומות היו איזשהו מקור השראה עבורו בגלל שהיה סביב נושא די רגיש שגם הרבה אנשים מדחיקים לעולם החלומות – פחד, מתח וחרדה. אבל זה לא שאני אדם חרדתי בחיים הרגילים. גם בחלומות אני לא. יש לי סיוטים מדי פעם אבל בהרבה מקרים קלטתי שאני מנסה לא לאבד את השפיות וקור הרוח ומנסה להחזיר את השליטה. הרבה פעמים הייתי מוצא את הנקודות הלא הגיוניות בתוך הסיוט ואז הבנתי שזה חלום ובנקודה זו התעוררתי.
האם אתה משתף את החלומות שלך עם הקרובים אלייך?
כן. במשפחה אנחנו משתפים הרבה בחלומות, במיוחד אם זה קשור לאנשים במשפחה. בת הזוג שלי ואני אנשים שהוזים לא מעט אז מדי פעם בבוקר אנחנו מדברים על זה. תלוי למי היה חלום שיותר קל לזכור…
אתה נוטה לפרש את החלומות שלך?
אם יש אלמנטים או מוטיבים מסויימים שעולים לי בחלום אני יותר מקשר אותם לדברים שקרו בטווח קצר, בזמן האחרון; שיחות כלשהן שהיו מאוד חשובות או שהייתה להן השפעה על מצב הרוח שלי, או דברים שעשיתי שהיו משמעותיים. אלה הדברים שיש להם אימפקט רגשי רציני. אחר כך בחלום אני פשוט רואה את ההשפעה שלהם. זה הפירוש היחיד שאני אולי נותן לחלומות, שהדבר המסוים הזה והזה היה קשור לשיחה הספציפית, למשהו שקראתי, משהו ששמעתי. שם האסוציאציות – בעבר הקרוב, מקבלות ביטוי בחלום.
יש משהו מסוים שאתה עושה לפני השינה? זה משפיע על החלומות?
יש ימים בשבוע שבהם יש לי תקלוט ארוך לפני הולך לישון. לפעמים זה רק תקלוט, לפעמים זה תקלוט ואז נסיעה סביב לירושלים הביתה. לא יודע אם זה משפיע על החלומות. אני חושב שזה דווקא מעייף אותי כל כך ואז דווקא תהיה לי שינה בלי חלומות.
מארקי פ'אנק הוא מפיק/מוסיקאי/די-ג'יי ואספן תקליטים מירושלים. יותר מעשור שהוא מנגן במסיבות עם אוסף התקליטים ההולך וגדל שלו, מארגן מסיבות פסיכודאליות ומשתף בתשוקה שלו למוסיקה גרובית ברדיו, בפודקסטים ומיקסטייפים. לאורך השנים הקליט את אלבום הבכורה עמוס הסימפולים (Forgot The Word), את אלבום הגרוב החללי יחד עם מיול דרייבר The Mystery of Mordy Laye, את האלבום הפסיכדליה האפלה Instinct, לצד שיתופי פעולה בתחום ההפקה והרמיקס בארץ ובעולם ויצירת פסקולים לסרטים מצויירים קצרים.
אלבום הבכורה של החצוצרן ספי ציזלינג, Beyond The Things I Know, מלא במקצבים ונעימות חלומיות. כנראה שלא סתם סינגל הבכורה ששוחרר לרשת ולתחנות הרדיו נקרא DreamWalk. אנו שמחים לארח אותו לשמוע קצת מחוויותיו הליליות.
כיצד החלומות משפיעים על היצירה שלך?
קרה לי שהתעוררתי בבוקר עם זכרון כלשהו של קטע מוזיקלי וזכרתי את התחושה הכללית והתנועה שהייתה לקטע בחלום וזה הנחה אותי להקליט רעיון כלשהו לטלפון.
האם לרוב אתה זוכר את החלומות שלך?
לרוב אינני זוכר חלומות, אחת לשלושה-ארבעה חודשים קורה לי שאני קם עם החלום בבוקר.
יש חלומות שחוזרים על עצמם? חלומות שמלווים אותך מגיל צעיר?
היה לי חלום שחזר בילדות שהיה מפחיד לאללה… מין התנגשות של עצמים ענקיים כמו כוכבים או לוחות טקטוניים או משהו ממש ענק בחלל או משהו כזה, והכל כל כך רועש עד שיש דממה מוחלטת והכל רועד מרוב רעש דומם.
צילום: גאיה סעדון
האם אתה משתף את החלומות שלך עם הקרובים אלייך?
עם בת זוגתי ועם מספר מצומצם מאד של חברים.
אתה נוטה לפרש את החלומות שלך?
בדרך כלל לא מפרש אותם.. אין לי את הכלים לעשות זאת
מה אתה יכול לספר על הסינגל החדש שלך שקראת לו DreamWalk?
השיר נכתב תוך כדי משחק עם סולם אתיופי שיש לו גוון וצבע מאד ספציפי – על גבי גרוב שהוא קצת לטיני – השילוב של שני הסגנונות יצר תמונה חלומית וציורית. קראתי ככה לשיר כי הרגשתי שללכת ברחוב עם השיר באוזניים לוקח אותך למעין חלום בהקיץ שכזה.
ספי ציזלינג הוא מוזיקאי/מפיק/די ג'יי. מנגן עם פ'אנקנשטיין, האחים רמירז, אלון עדר ולהקה, גילי יאלו ועוד ועוד. אלבום בכורה בהפקת איש הביטים ריג'ויסר יצא החודש בסדרת הבוטיק time grove selections של הלייבל raw tapes.
האמת שהשאלה בעצמה עוררה בי השראה. אני אסביר… היצירה שלי בשנים האחרונות נובעת מהנפש, כלומר, מדברים שאני עובר ביומיום, רגשות שאני מתמודד איתם, כאבים, געגועים, וכאלה. אבל פעם הייתי מרשה לעצמי להיות הרבה יותר מופשט, ו"חלומי" ביצירה שלי, לנסות להביע את המרקמים שאפשר להרגיש רק במצבים תודעתיים קצת יותר פתוחים מהיום יום, ובמוסיקה בהחלט קיים החופש והמרחב הזה. זה זמן מה שמתבשלת אצלי הכמיהה לשוב ולצלול ביצירה למחוזות כאלו. אני מקווה שבזכות השאלה הזו, אזכה לעשות זאת.
האם לרוב אתה זוכר את החלומות שלך?
בדרך כלל אני לא זוכר, אלא אם יש חלום משמעותי מאד, משמח, או מעורר רגש חזק אחר. בתקופות שאני עושה תרגילי נשימה ומחפש חיבור פנימי יותר, אז אני זוכר יותר.
3. האם אתה משתף את החלומות שלך עם הקרובים אלייך?
בדרך כלל אני משתף עם אשתי. בחלומות המשמחים. ואם יש חלומות קשים או סתומים, אז יש אדם שעוזר לי להבין את הרמזים שטמונים שם בשבילי. בדרך כלל הרמזים משמעותיים מאד.
יש חלומות שחוזרים על עצמם? חלומות שמלווים אותך מגיל צעיר?
כשהייתי צעיר היה חלום שחזר הרבה, שאני עף ומלמד אחרים גם לעוף. אני ממש זוכר אותו צלול כאילו זה היה הרגע. כיום אין לי אחד כזה ממש, אבל יש אנרגיה מסויימת שחוזרת לי בכל מיני תחפושות שונות.
5. אתה נוטה לפרש את החלומות שלך?
כשאני זוכר אותם אז כן. לא בצורה מיסטית, אלא כאספקלריא של הנפש, של התת-מודע, שפולט מתוכו כל מיני דפוסים, תבניות, פחדים, יכולות וכו', מרמז לי איפה אני תקוע, איפה צריך לפתוח, או למה אני מסוגל, או מה הם הרצונות הכי עמוקים שלי.
תספר בבקשה על חלום שהולך איתך בזמן האחרון.
היה לי חלום שאני הולך עם יהודית רביץ, ושואל אותה כל מיני שאלות מהותיות, וטיפים איך להופיע על במה, והיא ענתה לי עם הרבה אהבה, וזה היה חלום ממש מחונן בהרגשה שהיתה בו. וגם מצחיק, כי זה לא שאני שומע אותה או חושב עלה ב-10 שנים אחרונות. אבל כנראה שהיא מסמלת לי משהו בכל זאת.
יפתח דקל, 34, מוזיקאי. אלבום הבכורה שלו, "שמשות", יצא לאור בשנה שעברה ונשמעות בו השפעות מהרוק הקלאסי של הסיקסטיז והסבנטיז יחד עם קולות מקומיים ועכשוויים. גר עם משפחתו בפרדס חנה, שם מוצא את החיבור המדויק בין החופש, המרחבים, השדות, המוזיקה והיהדות.
את הספרים "הארי פוטר" ו"הקוסם מארץ עוץ" כולם מכירים. כעת נזכה להכיר את חלומותיה של מתרגמת הספרים ומקימת הוצאת "עוץ", גילי בר-הלל.
1. כיצד החלומות משפיעים על העבודה שלך?
לא מאוד, אם כי קרה שחלמתי פתרון לבעיה מתוך שינה. לפעמים כשמתעוררים הפתרון מתפוגג או מתברר כשטות, אבל כבר היה גם שרצתי למחשב ושיניתי איזו מילה בעקבות חלום.
2. האם לרוב את זוכרת את החלומות שלך?
רק לפעמים. ואם אני לא רושמת או מספרת למישהו מהר, גם זה נעלם מהר.
3. האם את משתפת את החלומות שלך עם הקרובים אלייך?
בוודאי, במיוחד אם מדובר בחלומות מצחיקים או מרגשים.
4. יש חלומות שחוזרים על עצמם?
חלומות שמלווים אותך מגיל צעיר? סוג אחד של חלום חוזר, הוא שאני מגלה חלל לא מנוצל בבית שלי. נניח, חדר סודי שאף פעם לא ידעתי עליו, ופתאום גיליתי אותו, וכמובן זה משמח כי אפשר להעביר אליו ספרים… וגם משום מה אני חולמת הרבה על אקווריומים מלאים דגים שמתרבים ומתרבים ואז מתחילים לעוף ולרחף מתוך האקווריום. בדרך כלל אלה חלומות יפים ומעניינים.
חלומות חרדה חוזרים קשורים לילדים שלי, אני חולמת לפעמים ששכחתי אחד מהם, ואף פעם אני לא מצליחה לזכור איזה מהילדים שכחתי. פעם הייתי חולמת שהילדים טובעים ואני צריכה לצלול כדי להציל אותם, אבל הפסקתי לחלום את החלום הזה אחרי שפעם אחת חלמתי אותו על הבת שלי: חלמתי שאני צוללת כי היא שקעה מתחת למים, אבל אני לא מצליחה למצוא אותה , וכשאני עולה לפני המים לנשום, היא צפה שם, ואומרת לי, "את לא צריכה לדאוג לי, אמא, אני יודעת לשחות."
5. את נוטה לפרש את החלומות שלך?
הם לא דורשים המון פרשנות. הם די שקופים. כמו שאומר בעלי (בעקבות באפי ציידת הערפדים), no sub, all liminal.
בשבוע שעבר חלמתי שספר חדש מההוצאה שלי יורד מהדפוס, ואני מעיינת בעותקים הראשונים. זה תרגום מפינית של אחת האדות האיסלנדיות. הספר נראה פשוט יפהפה, כריכה קשה, מרהיב לעין – אבל כשאני קוראת את ההקדמה, אני פתאום מגלה שכל הערות העריכה שאמורות להיות הערות פנימיות הודפסו בתוך הטקסט. וזה איום ונורא.
זה החלום הכי שקוף בעולם, כי אני אוהבת את הספרים בהוצאה שלי ומחכה להם, אבל גם מלאת חרדות שמשהו יתפשל.
כשהייתי בהריון, חלמתי שאני יולדת בונבוניירה מלאה סוכריות. שוב, שקוף לחלוטין. פרויד לא היה לקוח ממני אפילו כסף על זה.
אבל אני אספר על אחד החלומות שהכי הצחיקו אותי. חלמתי לפני המון שנים, אבל אני לא שוכחת כי אני תמיד מספרת אותו.
חלמתי שאני חוצה איזה אולם גדול וסואן, כמו תחנת רכבת גדולה, גראנד סנטרל כזה. ומישהו שאני מכירה קורא לי מהצד הרחוק של האולם. אני מתחילה לחצות לכיוונו, ושמה לב שכל האנשים מסתובבים לנעוץ בי מבטים.
מתברר שאני ערומה לגמרי, לא לובשת כלום.
אז אני מגיעה אל המכר בצד הרחוק, ואומר לו, "שיו, איזה פדיחות, איך כולם פה ראו אותי ערומה… איזה מזל שזה רק חלום ולא קרה באמת."
ואז הוא אומר לי: "זה שזה רק חלום, את יודעת, וגם אני יודע, אבל כל האנשים פה באולם לא יודעים…"
גילי בר-הלל היא מתרגמת ועורכת ספרי ילדים, מקימת הוצאת "עוץ".
איך מרגיש אדם שלא חלם אף פעם כשהוא חולם בפעם הראשונה? סיפורו המדהים של המוזיקאי דויד פרץ מכניס אותנו אל עולמו הפנימי המתגלה מבעד לדמדומים.
לפני כמה חודשים, לקחתי את עצמי לילה אחד אל מעבדת השינה הסמוכה לביתי. המטרה היתה לבדוק מדוע אני מחרחר בלילות כאילו אין מחר. כמה אלקטרודות וחיישנים צמודים אחר כך, התגלתה בעיה משונה במיוחד, כנראה שלא ממש ישנתי בחמש עשרה – עשרים השנים האחרונות. מדי לילה נשכבתי במיטה, התכסיתי בשמיכה, עיניי נסגרו ובהכרה שלי כמעט נמוגה. אולם בגלל שועקנין המניאק דפק לי כדור רצחני באף בכיתה ז', המחיצה השבורה של אפי הלכה וקרסה עד שנסתמה כליל זאת בצירוף ההשמנה, גרר לכך שבכל פעם שהשינה שלי רצתה לעבור הלאה משלב השינה הרדודה והשטוחה אל עבר שדות הדובדבנים הצהובים של החלומות, נוצרה בעיית דום נשימה, הגוף, נחנק, ומייד התעוררתי אבל רק לכמה אלפיות שניה, שלאחריה מייד חזרתי לישון עד דום הנשימה הבא, וכך הלאה וכך הלאה שוב ושוב לאורך כל הלילה. כתוצאה מכך קמתי ונרדמתי מאות פעמים בכל לילה, אך מאחר ולא הייתי ממש ער, אך גם לא ממש ישן, נוצר מצב שבו העברתי את לילותי באיזור הדמדומים הנצחי שבין שינה לערות עד בואו של אור הבוקר. מעבר לעובדה שזה עשוי להסביר את הטעם המוזיקלי חובב האיטיות והצלילים הארוכים ומהורהרים, הדבר המוזר הוא שמאחר ואלו היו חיי לאורך השנים, זה נראה לי כדבר טבעי לחלוטין שזוהי שינה. בדיעבד, היום אני מבין שחייתי כמו מחשב שמישהו כיבה רק את המסך שלו והשאיר את המעבד לפעול בחושך עד שיגיע אור הבוקר. מדי בוקר עת התעוררתי, חשתי כאילו שנתי היתה בסך הכל הרף עין שבו נכביתי, ולאחר רגעים אחדים, התעוררתי באבחה, ממשיך מאותה נקודה ומאותה מחשבה שבה נפלתי אל שנתי. זה הסביר מדוע אף פעם לא הייתי צריך את שלבי ההתרגלות ליקיצה. מרגע שהעירו אותי, הייתי כמו אותו מחשב שחזר מסטנד-ביי, בצפצוף עייף משהו, אך מייד מוכן להמשך הפעילות השוטפת שלו.
מעבר לעייפות הכרונית שהדבר גרר עימו – עייפות בלתי ניתנת למילוי – היה עוד דבר שהטריד אותי מאוד, לאורך כל השנים בהם מחיצת אפי היתה שבורה – לא חלמתי. כשהתלוננתי בפני אנשים על העניין, אמרו לי רוב מכריי ומוקירי זכרי, שאני פשוט לא זוכר את החלומות שלי. כל מה שצריך, זה להתעורר פתאום באמצע הלילה, ואתה תזכור את החלומות שלך הוסיפו… למרות שניסיתי זאת שוב ושוב, בהשכמה באמצע הלילה בפתאומיות, לא הצלחתי ללכוד ולו שביב של חלום. היו כאלו שהציעו את הפרשנות היהודית-תלמודית לעניין "רק רשע גמור אינו חולם" כמנסים לרמוז על אופיי, אך בירור מעמיק של העניין העלה שעל פי פרשני הגמרא, הרשע אינו חולם משום שהוא מגשים את שלל מאוויו הכמוסים ושאיפותיו הזדוניות לאורך היום, ולכן אין לו מה לחפש ברציף הפנטזיה ובמעגן החלומות, רק בכדי לנסוע לקרוז הטרנס אטלנטי-טראנסצדנטלי שהחלומות מציעים לנו ואילו אני, שכל כולי מלא מאוויים שאינם ממולאים וחלומות? הייתכן שזו הסיבה?
כל זה השתנה אחרי מעבדת השינה. הסתבר שהכל היה עניין של ניתוח ותנוחה וכל מה שצריך לעשות זה לבנות מחדש את מחיצת האף, ולעבור לישון על הצד ולא על הגב ששם נחסמת זרימת האויר פנימה וכך אוכל להכנס למצב שינה עמוקה ולחלום. לא דבר פשוט הוא לשנות את תנוחת השינה הקבועה שלך מאז היותך היותך, לכן העלו החבר'ה במעבדה רעיון מקורי: קשור למותניך מדי לילה חגורת פאוץ' לא אופנתית בעליל, שים בתוך הפאוץ' כדור טניס וסובב אותו כך שיתקע באמצע גבך, ולך לישון. במידה ותסתובב באמצע הלילה לתנוחת שינה על הגב, הרי שכדור טניס יתפקד כבן דודו השמן של אותו אפון ששיגע את הנסיכה האמיתית ויעיר אותי, וכך אחנך את הגוף הלא מודע שלי לישון על הצד ולא להתעורר או להסתובב.
זה מוזר לחיות בלי לחלום. אבל זה עוד יותר מוזר לחלום לראשונה אחרי כמה עשורים של חיים. הלילה הראשון היה זוועה אחת מתמשכת. ברובו לא הצלחתי להרדם וכשכבר הצלחתי, נפלתי לתוך שינה כל כך עמוקה וללא שום חלום. אך מאוד מאוד מספקת. למען האמת ישנתי רק שלוש שעות אבל למחרת הייתי שמח ומלא אנרגיה כפי שלא הייתי מזה שנים, אבל חלומות לא היו לי ממש. בלילה השני, החלו החלומות להופיע כמו תמונות מרחוק. חשתי כאילו מישהו מקרין שקופיות ללא פוקוס על קיר מרוחק. בין התמונות יכולתי לראות פנים ודמויות של אנשים אולם ככל שהתקרבתי אל השקופיות גיליתי שבמקום להתפקס הן רק הולכות ומטשטשות. לא הבנתי את זה. למחרת הסתובבתי כל היום עם תחושת זרות מעיקה ומתמשכת, כאילו נזכרתי בחלק משיר שידעתי שאני מכיר היטב אבל לא הצלחתי לקשר אותו לשיר, כאילו התפרצה בראשי מערבולת תווים המסתובבים ומסתובבים במוחי שוב ושוב ושוב ומחפשים את ההקשר ואינם מוצאים. כל היום הסתובבתי מבולבל וללא יכולת להתפקס על מה שאני עושה. כך גם בלילה שלאחר מכן, לפני השינה תהיתי כמה זמן יקח עד שאצטרך לקנות את מדריך החלומות הראשון שלי ונרדמתי.
צילום: דויד פרץ
אז קרה משהו איום, התעוררתי, ומצאתי את עצמי מסתובב בחדר גדול, שבו מוקרנים שקופיות וסרטים על הקירות אבל ככל שהתקרבתי אליהם ראיתי שהדמויות והפנים שייכים כולם לאנשים שאני מכיר ואוהב, וכולם ללא יוצא מן הכלל היו מתים מולי. כמו צופה ב"יד ושם" פרטי משלך, הקירות התמלאו בתמונות שהתמשכו והתמשכו, עד כדי הפיכתם לסיוט מתמשך. מכל קיר שחור נבטו עוד ועוד תמונות של מוות על פני מסכים מרצדים. חלק היו מסכי טלויזיה וחלק היו תמונות מוקרנות על הקיר אבל רק אחרי שהלכתי ארוכות בתוך המבוך הזה, שמתי לב שיש צלילים ברקע. הצליל נשמע מרוחק משהו בהתחלה, כמו מוזיקה שמנוגנת מעבר לדלת וכככל שהתקרבתי אל הקירות נשמע הצליל ברור יותר ויותר. הכרתי את הבס הגבוה הזה, את התיפוף השבטי, ואת הגיטרה הצורמנית ומנוכרת, ולא ידעתי למה כל זה שייך, מה זו כל התהלוכה הזו שמסתובבת עם התוים האלו ברקע מאיימים ומלאי תוגה כאחד.
התעוררתי מבועת כולי ולא יכולתי לישון יותר, כמי שלא מתורגל בחלומות, הייתי משוכנע שמה שחלמתי קרה במציאות. לא הבנתי כמה אשליית המציאות של החלומות, חזקה כל כך עד שחדרה אל תוך המציאות. הייתי שטוף צער ומשוכנע שכל היקר והיקרים לי בעולם הזה, מתו. מיררתי אל תוך הלילה, אבוד מצער האימה לא יודע עדיין שמה שהתגלה היה רק הצצה אל שכבות הפחד העמוק ביותר של מוחי הלא מודע. על הבוקר, הופתעתי לקבל טלפון מאחת מאלו שמתו – את חיה? שאלתי, כן ענתה, ואני בטוחה שאתה יכול להמציא תירוצים מוצלחים יותר למה אתה לא מגיע לפגישה שקבענו… השלתי את הפחד, הבנתי שזו המהות של חלום עמוק, חוויה כל כך מלאה שמהווה מציאות עומק אחרת לחלוטין, כמה שיחות טלפון לאחר מכן, כשהתבהר לי שכולם חיים וקיימים, שבה המנגינה לענות את ראשי.
לאורך כל היום הצלילים שיגעו אותי, ידעתי שאני מכיר אותם לא הצלחתי להבין מאיפה. אולם מתורגל מנסיון העבר שלי חשתי שתוך כמה ימים אזכר בתשובה. אחרי הלילה המסויט ההוא החלטתי שבריאות או לא בריאות, אני לחלומות כאלו לא חוזר. חזרתי לישון על הגב. שם לפחות ידעתי שאני לא אתקל בתערוכות זוועה שכאלו מדי לילה. וכך חזרתי לסורי עד שחברה טובה שיכנעה אותי לשוב ולישון על הצד ולחלום, "זה בטח יהיה לך מוזר בהתחלה אבל מתרגלים. אחרי כמה זמן הסיוטים שלך יעברו, ולפעמים יש גם חלומות נורא נעימים" היא הבטיחה לי ואכן לאט לאט ובחשש מה התחלתי לישון שוב על הצד ולאחר כמה לילות בלי חלומות או סיוטים גיליתי שאני חולם חלומות מסוג חדש. הקצתי בתוך החלום מצאתי את עצמי יושב בשעת ערב בתוך מרפסת-גן קטנה של בית לבן עשוי מפיברגלאס, על גדר התיל שמולי הבהבה לה שורות מנורות קטנות כמו אלו שתולים בכריסמס על עצי האשוח. המנורות הבהבו בצבעים משתנים של כחול אדום ירוק חיור וצהוב. הגדר עצמה היתה רחוקה ממני כמה צעדים לאחר הגדר היתה מסילת רכבת ומיד אחריה עוד גדר לבנה מעין המשך של הגן שבו הייתי. התבוננתי על סביבתי לידי ישב בכיסא נוח לבן, אדם שחום ומשופם שנראה ממוצא היספאני המחזיק ביד שלו בקבוק משקה אלכוהולי. תראה הוא אמר, ירושלים, והצביע אל הצד השני של הגדר מעבר לפסי הרכבת. איפה? תמהתי שם, חזר ואמר. רק אז שמתי לב לראשונה לטלויזיה שעמדה על עגלת סופרמרקט בחלק השני של החצר. לפתע שמעתי רעש נוראי מתקרב לעברנו, תוך שניות ספורות חלפה במסילה הפרידה בין שני חלקי החצר רכבת נוסעים מהירה. לא יכולתי לשמוע כלום פרט לצרחות הפסים שקשוק הגלגלים והמהום המנוע. דרך החלונות המוארים היה ניתן לראות פרצופים מתבוננים בי בתמיהה, כאילו הייתי אני הארוע המשונה בחלום שלהם. הבחור שישב לידי המשיך לדבר אלי אולם לא שמעתי כלום ממה שאמר ברעש הרכבת החולפת וראיתי רק את שפתיו נעות. הרכבת חלפה. התבוננתי שוב פעם אל הטלויזיה, לא היה שם כלום. רק שכעת הוקפה הטלויזיה בכמה וכמה צעצועים קטנים עוגות יום הולדת, גולגולת גיטרה קטנה וצהובה. אלוהים אמרתי לעצמי אני מכיר את התמונה הזו היטב. אבל מאיפה? ושוב הצלילים המרוחקים האלו מתערבלים, הגיטרה הנוטפת מלמעלה והקול העייף הזה "הולכים כמו סרטנים, שלום דוקטור" ושוב רעש התגבר ושוב הרכבת התקרבה, הבחור שלידי שלף עוד בקבוק בירה זולה מצד הכיסא שלו ולגם אותו באיטיות מייאשת. "תראה" הוא אמר לי שוב, "ירושלים". והצביע אל הצד השני של הגדר מעבר לפסי הרכבת. איפה אתה רואה את ירושלים שאלתי בתמיהה. "היא שם רק תביט" הוא אמר לי ושוב המילים הופיעו מרחוק צפות כמו בקומיקס – "עומדים ליד מכונת הקוקה קולה" אוך מאיפה לעזאזל אני מכיר את השיר הזה התעניתי ביני לבין עצמי. "שלום דוקטור – הולכים כמו סרטנים". הרגשתי כמו אל באנדי שהולך ומשתגע מהשורה ההיא שנתקעת במוחו ומחפשת את ההקשר שלה. פניתי אל ההיספאני בזעם כבוש – איפה ירושלים, איפה? הוא לא אמר כלום רק שלף פלאפון מכיסו חייך חיוך מוזר וחייג, צלצול הפלאפון העיר אותי.
מצאתי את עצמי במיטה. המכשיר הארור מצלצל בעליזות נוראית את השכמת הבוקר שלי – זמן לקום – היום זה עכשיו. מה היו המילים האלו? הולכים כמו סרטנים ורופאים זה כל מה שזכרתי. ואז לפתע זה היכה בי. "להתראות טוויגי". בתקופה שדיסקים עלו כמו משכורת צבאית כשהיית קונה אחד היית שומע אותו לפחות כמה עשרות אם לא מאות פעמים, קנתה אחותי האהובה דיסק של להקה מבטיחה אז, שבדיעבד לא מימשה שום דבר ונעלמה לה אל שדות השכחה או יותר נכון אל תחתית ביצת החלומות כפי שהבנתי. זה היה השיר הזה שאחותי הקטנה אהבה לפני כל כך הרבה שנים. כמה שניות של חשיבה והתעלומה הגיעה לקיצה הבלתי צפוי. קראו להם – EAT, והשיר היה MR AND MISS SMACK . נפעם מהתרגשות הלכתי לרשת לחפש את השיר והנה להפתעתי הגדולה עלתה מולי תמונת עטיפת האלבום. לרגע פערתי את פי, מולי עמד החלום שלי. בתוך העטיפה של הדיסק הגולגולת הגיטרה הקטנה והצהובה הטלויזיה במרכז, הכל היה שם רק מה הקשר לירושלים תהיתי. לקח לי כמה דקות ורק אז בקושי הבחנתי באותיות הקטנות שם באמצע מעל הטלויזיה ברורות כגולגולת ומוסתרות מאחוריה. בשלט רחוב שעליו נכתב – ירושלים, בעברית ובערבית.
אני לא יודע על מה אתם חולמים ובאיזה עולם פנטסטי אתם מסתובבים, אבל החלומות שלי מאז ובמשך כמה חודשים הסתובבו בעיקר בתוך עטיפות תקליטים. אלו היו הפנטזיות שליוו את המוזיקה שכל כך אהבתי. בשבועות ובחודשים שלאחר מכן, חלמתי שוב ושוב על עטיפות תקליטים, מצאתי את עצמי משוטטט בתוכם, חווה את הייצוג הויזואלי של המוזיקה בצורה אחרת לחלוטין מכל מה שידעתי. אף פעם לא יכולתי לדמיין שאצלול אל תוך מטריצת הקווים על העטיפה של UNKNOWN PLEASURES כמי שמחפש בשפתיו את שער הכניסה אל רחם אהובתו, אף פעם לא חשתי כמה קלוש ונוכח ריח הנחל בעטיפה של TIME OF NO REPLAY, כמה נעים היה השקט הרך שהתנשם באלבום בשחור ולבן מגורען בעטיפת האלבום השלישי של הוולוט אנדרגראונד, וכמה יפה היה הגן רגע אחרי שג'ורג' הריסון קם מהכסא… אולי זה הגיוני שמי שכמוני, חי בתוך צלילים, גם יחלום אותם בלילה, רק שלא ידעתי כמה השפעה תהיה לחוויה המטלטלת הזו על חיי וחיי חלומותיי. היום כשכל הקבצים שאני מקבל עטויים לרוב בתמונות מחשב, קשה לי להיקשר לאספקט הויזואלי של הצליל. התחושה של אלבום שהחזקת ביד והצבע והצורה שהיו לו נותרה עבורי כמו אותם חלומות מרוחקים, משהו שאתה יודע שאתה מכיר היטב, אך חומק מהכרתך ומהגדרתך.
דויד פרץ הוא מוזיקאי, מפיק ויזם תרבותי מבאר שבע. אלבומו האחרון "ארץ שלא שם" יצא בשנה שעברה.
"היום השמיני של החיים" הוא אחד הספרים האהובים עליי. לפיכך לא פלא שהסופר הצרפתי ריימון קנו הוא גם אחד הסופרים האהובים עליי. הבעיה היא שלא מספיק ספרים שלו תורגמו לעברית (רק "זאזי במטרו" ו"היום השמיני"). לכן כל תרגום חדש של אחד מספריו הוא סיבה למסיבה. בטח ובטח כשמדובר ביצירת המופת הוירטואוזית שלו "תרגילים בסגנון", שבה הוא מספר סיפור אחד קטן על נסיעה ברכבת ב-99 דרכי כתיבה שונות.
אז בטח ובטח שאנו שמחים לארח בבלוגנו הצנוע את המתרגמת האמיצה רותם עטר שתשתף אותנו קצת על החלומות שבחייה.
כיצד החלומות משפיעים על העבודה והיצירה שלך?
אין השפעה ישירה, אבל אני משתדלת להיות בקשר עם החלומות שלי מתוך הבנה שהם חלון חד פעמי לתת מודע ולעולם פנימי שאין לי גישה ישירה אליו. לפעמים אני זוכרת סמלים מתוכם, סמלים גרוטסקיים שיכולים להופיע רק בחלומות, ואני משתדלת לזכור אותם, יש להם מעמד של יצירות אמנות בעיניי. בכלל, החלום הוא מעשה יצירה בפני עצמו, מקום ליצור תסריטים מופלאים בלי הצנזורה העצמית של שעות היום. ובשבילי זה גם מקום לחקור את עצמי באופן שאי אפשר לעשות בזמן ערות.
האם לרוב את זוכרת את החלומות שלך?
פעם ניסיתי לכתוב את החלומות בכל בוקר, זה החזיק מעמד כמה שבועות ואז הפסקתי. לרוב אני זוכרת אותם לכמה דקות ואז שוכחת, אלא אם היו בעלי משמעות מיוחדת. אם התעוררתי יקיצה טבעית (אירוע נדיר למדי) יש יותר סיכוי שאזכור את החלום. לפעמים אני מתעוררת בלילה מחלום ונשארת ערה כמה דקות כדי להזכיר לעצמי לזכור אותו בבוקר. זה אף פעם לא עובד אבל אני זוכרת שרציתי לזכור.
יש חלומות שחוזרים על עצמם? חלומות שמלווים אותך מגיל צעיר?
מאז שאני זוכרת את עצמי אני חולמת על רעידת אדמה. החלום מתחיל (או שכך אני זוכרת אותו) מהנקודה שהרעידה הסתיימה. אני הולכת לכל המקומות המוכרים: יוצאת מהבית לבית ספר, לבית של סבא וסבתא, לרחובות המוכרים ואין אף אדם, בשום מקום, אני לבד בעולם. תמיד מתעוררת בבהלה איומה.
יש חלומות שהניעו אותך לפעולה?
לא. כבודם של החלומות מונח במקומם, ויש להם בהחלט מקום של כבוד, אבל אני אדם ריאלי מכדי לתת לחלומות לקבוע לי דברים בחיים.
את נוטה לפרש את החלומות שלך?
אם אני זוכרת אותם אז כן. אם אני ודוד, בן זוגי, מתעוררים יחד ויש זמן פנוי (בשבת נניח) אנחנו מספרים אחד לשני מה חלמנו. בדרך כלל גם מפרשים אחד לשני, זה מהנה. כל אחד גם זוכר חלומות של השני שהוא לאו דווקא זוכר בעצמו. זאת דרך נעימה להתחיל את היום, כמו שבסוף היום מספרים אחד לשני מה עבר על כל אחד.
תוכלי לספר בבקשה על חלום שהולך איתך בזמן האחרון?
מאז שיש לי תינוק קטן אני לא כל כך זוכרת את החלומות שלי, כי בדרך כלל אני מתעוררת בפתאומיות בעקבות התעוררות שלו. אבל אני זוכרת בכל זאת שני חלומות מהתקופה האחרונה: בראשון חלמתי שאני אוכלת את הילד שלי. זה מזעזע אותי אפילו לכתוב את זה. בחלום זה היה מעשה של אהבה, החלום לא היה מפחיד כשלעצמו, אבל התעוררתי בהרגשת זוועה ואימה וזה ליווה אותי כמה שבועות. בחלום אחר, לפני זמן לא רב, חלמתי שאני נותנת טרמפ למישהי והיא מדברת איתי ערבית. הצלחתי להבין אותה, וגם לענות חלקית וקיימנו איזו שיחת חולין קצרה (כבר לא זוכרת על מה). אני זוכרת את החלום כי זה הפתיע אותי – אני לא דוברת ערבית במציאות, יודעת רק כמה מילים בסיסיות – ושאלתי את עצמי אם אכן זו הייתה ערבית בחלום והאם זה אפשרי לחלום בשפה שלא יודעים לדבר אותה.
רותם עטר, בת 32, נשואה ואימא של עומר. מתרגמת פרוזה ושירה מצרפתית, מלמדת תרגום בבית הספר לאמנויות המילה בירושלים.
אחת לכמה זמן יארח הבלוג חולמים שונים ומעניינים שיספרו על החלומות שבחייהם. אנו שמחים לפתוח את הפינה עם המוזיקאי הנהדר יאיר יונה.
1. כיצד החלומות משפיעים על היצירה שלך?
אני לא בטוח אם יש השפעה ישירה על היצירה והעבודה שלי, כמו שיש להם השפעה ישירה על תחילת\המשך היום שלי, שבאופן ישיר משפיעה על העבודה. אבל אז נכנסת האחריות האישית שלי לתמונה ,ואם קמתי הפוך מחלום מרושע, אני לוקח חצי שעה למדיטציית בוקר כדי להחזיר נשימתי לאפי. ואם החלום היה מגניב וכייפי, אני נהנה לי לשוט על ענן של אופוריית בוקר שכזו, גונדולה של שמחות קטנות.
2. האם לרוב אתה זוכר את החלומות שלך?
לרוב עוצמת השינה חזקה מאד אז אני לא זוכר דבר מהחלומות, אבל מה שנשאר איתי הוא הסנטימנט של החלום, שבכוחו להשפיע על המשך היום שלי.
3. תוכל לספר על חלום שהולך איתך בזמן האחרון?
בהמשך לתשובה לשאלה השניה, אני לא ממש זוכר את החלומות שלי. משתדל בהוויה היומיומית שלי לקחת כל יום בנפרד, ואיכשהו המתודה הזו עוברת גם לחלומות שלי, שהם אינדיוודואלים, נטולי הקשר לאתמול או למחר.
4. יש חלומות שחוזרים על עצמם? חלומות שמלווים אותך מגיל צעיר?
בצעירותי היה לי סיוט חוזר שבלש מהטלוויזיה הולך לקחת אותי ולהעלים אותי, אבל הוא נעלם עם השנים. בתקופת המחאה החברתית, אותו בלש קרם עור וגידים והיה חשש קל ויותר מציאותי הפעם, אבל גם הוא, כמו המחאה, נעלם.
5. יש חלומות שהניעו אותך לפעולה?
לא.
6. אתה נוטה לפרש את החלומות שלך?
תמיד. אני מאמין גדול ברמיזות מהתת מודע ומאמין שהם אוצר בלום על הרצפה שמחכה שירימו אותו, חייבים להתייחס לדברים ברצינות, גם אם לא מבינים את הנרטיב ממש, המוח שלנו מדבר, לא נקשיב?
יאיר יונה בן 35, מוזיקאי – מלחין , נגן גיטרה וגיטרה בס. הוציא לאחרונה את אלבום הסולו השלישי שלו 'חרב', שהוא מעין אינטרפטציה מוזיקלית-קולנועית למלחמת יום הכיפורים. בימים אלו מופיע עם ערבי האזנה לאלבום, עם הרכבו החדשWater Knives המשלב דיסקו-טכנו-רוק-פסיכדליה-מוזיקת פסקולים ועם המופע 'רדיו אינשאללה' אותו הפיק
תְּנוּעַת עֵינַיִם מְהִירָה 