חלום ליל סדר – סיפור מאת אבי טאוב

חלום. אני צועד, מהורהר ומוטרד באמצע מסדרון ולא זוכר אם הייתה לו אי פעם התחלה. המסדרון ארוך ואי אפשר לראות אם יש לו סוף. כמו בפעם הראשונה, בגיל שלוש אולי, כשחיפשתי את סוף האופק של הים בחוף שרתון. המסדרון אפלולי וחסר חלונות. רעש אוויר מנועים נושב בפתחי האוורור. שטיח בורדו דהוי מקיר לקיר, מאפרות שחורות במכסי פחים גליליים פזורים אחת לכמה דלתות. אני הולך ועיני משוטטות על קרעי השטיח ומחשבותי נודדות אל קרעי עננים.

השאלה 'איזו דלת לפתוח?' מרגישה חשובה וגורלית. אני מטה את עצמי לדלת שקולות רמים בוקעים ממנה. אשה צועקת על מישהו שאינו משיב לה: "אני צריכה לעשות הכל בבית הזה ואתה עומד כמו איזה דפ"ר! כמו איזה קונילמל! מה אתה מסתכל כמו אחד שנפל מהירח?! רק לקחת אתה יודע וטיפת התחשבות… משהו… את הגרביים אתה משאיר ליד הספה… אני נראית לך כמו משרתת?!" הטון רועם ומתגרה, סמכותי ונעלב. "אחרי זה אתה שואל למה אני כועסת? אפשר לחשוב מה כבר ביקשתי…" כמה רגעי שקט מתוח כמו מסטיק שפג טעמו ואז דלתות נטרקות בזעם. כוס זכוכית נשברת, כנראה לא בכוונה. "זה הכל בגלל שאני צריכה לעבוד כל כך קשה עד שאני כבר לא שמה לב. עכשיו מי ינקה את כל הלכלוך הזה?! הא?!" אין תגובה. אני מטה את האוזן ושומע בליעת רוק רוצה להיכנס כדי להרגיע ולפייס אבל נזכר במסדרון האפשרויות ומתרחק.

ון גוך מסדרון.jpg
מסדרון בבית החולים, וינסנט ון גוך, 1889

מן הדלת הברה נשמעת טלוויזיה צועקת באנגלית. הקהל מריע לדיבורו המתרונן והמתחנף של המגיש. הוא שואל ונותן ארבע אפשרויות לענות. דממה. משפט בקול רפה והקהל שוב מריע והמגיש מקשקש. אחר כן הרעש האפור כשאין קליטה. שניית דממה ואז שאגות אוהדים, הלמות תופים ושריקות. הקריין מקריין בקצב הולך וגובר. השפה לא ברורה אבל הטון הולך ועולה, גם הקצב של הדיבור וזה גורם לתוכן לרגש – הוא מכדרר את הכדור, והנה הוא מתקרב, ועכשיו יותר חזק, הנה זה מגיע הוא בועט. ההתרגשות קופאת באוויר. השניות עוברות לאט. ואז בטון נמוך ומתאבל כמה משפטי אכזבה מפוקחת מפי השדרן. הוא מסביר שזה לא היה מצליח בכל מקרה. אני מתרחק וממשיך הלאה.

גם בדלת הבאה יש רעש ודפיקות ברזלים אבל גם משפטים מעורבבים יידיש וארמית בהגייה אשכנזית. האקוסטיקה מכפילת הוד. שני קולות בחברותא מתבלטים בתוך שאון האולם הענק. אחד קורא ומוביל בניגון ערב ורווי געגועים. ואי תימא הכי אמאי אתינן להכי?… ליכא רישא ואף סיפא ליכא… הוא כופל את המשפט פעמיים ושלוש בניגון עולה ויורד. מחזיק את המחשבה של המשפט. בפעם הרביעית הקצב מואט והוא משתתק באמצע. מחשבותיו נודדות. החברותא שלו מחזיר אותו בקול שמנמני ופרגמטי. רבינו מה קורה? לשיטתך לא מצא אדם מקום מעולם! הריכוז אובד ממני. הרעש העצום של בית המדרש כמו בית חרושת מתיש. אני חוזר למסדרון.

מוזיקה מונוטונית שחוזרת על עצמה בוקעת במרחק שלוש דלתות. שיר מחול אתיופי בקצב אחיד. ריח חמים של אנג'רה. אני נזכר בדלת של השכנים שלי, וולקאיט, מקומה ראשונה ברחוב סהרון, ביפו. יש להם ילד וילדה, עיניים גדולות וחכמות. הצחוק שלהם מתגלגל משוחרר למטה כשהם רצים במדרגות לחצר. אני רוצה מאוד להיכנס אליהם ולא רק כדי לבקש כוס סוכר כמו שהבטחתי לעצמי בכל פעם שעליתי במדרגות. בסוף הרצון להמשיך חזק יותר.

בדלת הבאה איוושת כיסאות רבים. רגלי הברזל מגרדות את הרצפה כשהם מוזזים במהירות. פתאום שקט. מבהיל. כנראה קהל אנשים רבים מתפללים שם ועכשיו בדיוק הם תפילת עמידה. תפילת הלחש. הדממה כובשת ואז ריקה. אני ממתין ליד הדלת ומחכה לקדושה. אני שומע אותם חלושים ורחוקים, כאילו הייתי בקצה עזרת הנשים. בסוף השעמום מכריע ואני ממשיך לסקור את כל הדלתות. מביט בהם ואז פוסח עליהם.

צעדי מהדהדים כמו מטרונם בקצב אחיד. המסדרון לא נגמר ואני רוצה להקיף את כולו ורק אז להחליט.

פתאום דלת אחת נפתחת ויוצא ממנה ילד בן שלוש אולי, ראש תלתלים, עיניים ירוקות גדולות, חולצה לבנה, מנוקדת כתמי יין. הוא מגיע אל קצה הידית על קצות האצבעות, מביט בי ואומר: אימא, תראי שצדקתי, פתחתי את הדלת ובאמת אליהו הנביא הגיע. אני רוצה להגיד לו משהו אבל שום מילה לא יוצאת והילד כבר רץ חזרה פנימה. הדלת פתוחה למחצה.


כמה מילים על אבי טאוב:

נעים להכיר. אני אבי טאוב, נשוי פלוס ארבע, גר ביפו ומתגעגע לכל העולם. מיום שעמדתי על דעתי הרעועה, כדי לא ליפול אני נאחז במילים. ממלמל, ממלמל, שואל, מפלפל ומתפלתל כמו תולעת ספרים. שירים התחלתי לכתוב כמרפא עצמי להרהורי אובדנות בגיל הלבבות השבורים (נעורים). אמרתי לעצמי: שלפחות יהיה להם מה לקרוא אחרי שכבר לא אהיה כאן (איום פולני ידוע ומוכר). בינתיים זה מצא חן בעיני ולאט לאט הבנתי שלא צריך למול כדי שלמילים שכתבת יהיה ערך, מספיק שתחיה בשבילן. הסיפורים התחילו בהשראת אתגר קרת אבל אחרי הפסקה ארוכה אני חוזר לסגור כל מיני מעגלים בבית הספר לכתיבה יוצרת של יהודה גזבר שפתחתי בבית יקר תל אביב. כיום מקדיש את חיי לעידוד העיסוק במחשבת היהדות וליצירת ועידוד תרבות, בכל מסגרת וצורה אפשרית, בפרט אצלנו בבית בפרויקט 'משפחה מזמינה' ביפו, ובעיקר ומתפלל בלב לגמור את המבחן האחרון לסמיכה לרבנות ואת הצעת המחקר לדוקטורט, אבל זה סיפור ארוך.

אם אתם מעניינים או מתעניינים אשמח להכיר בפייסבוק – אבי טאוב.

מודעות פרסומת

סגולה לקיום החלום – שיכתבנו

מיטב מומחי העולם ממליצים על כתיבת החלומות שחלפו ביעף במהלך הלילה.  בתוך פנקס, בפתקים בפלאפון, במייל בג'ימייל, איפה שרוצים, העיקר לכתוב מיד כשמתעוררים (וקרא לי אפילו שקמתי באמצע הלילה כדי לכתוב חלום וחזרתי לישון). על פי אותם מומחים מנהג זה יש ביכולתו לפתח את יכולות החלימה, לפתח את יכולות הכתיבה, ולייצב זכרונות שיחזיקו עוד שנים רבות ויהוו נכס רוחני רב ערך. אפילו כתבנו כאן בבלוג על שני ספרים שיצאו לאחרונה ומעודדים ילדים לכתוב את החלומות שלהם ביומן חלומות מיוחד – מרבד קרפדות מאת אור ארנסט וספר החלומות שלי מאתר שרית אליהו.

מקור מעניין המעודד כתיבת חלומות מצאתי השבוע בקובץ חידושי אגדות הש"ס של "הבן איש חי", רבינו יוסף חיים מבגדד, מגדולי המנהיגים הספרדים שלפני קום המדינה. הגמרא במסכת ברכות, אומרת אמירה מעניינת: "כל החלומות הולכין אחר הפה". כלומר, משמעות החלום נובעת מתוך הפתרון שניתן לה, והוא זה שמתקף את הבנת מהותו. יש כאן שיטה פסיכולוגית מעניינת –  כל עוד תפתור את החלום על ידי דיבור, הוא זה שיקבע את משמעות החלום. כלומר, אם תילך לפותר חלומות הפתרון שלו יהיה הפתרון הנכון, גם אם הוא לא באמת כיוון למשמעות הנכונה, אלא מספיק שאמר את פתרונו אזי הוא מקבל תוקף מוחלט. לדעתי, ניתן להבין מזה גם כי האינטואציה הראשונית של החולם עצמו להבנת פשר החלום היא זו שצריכה לקבל תוקף. שהרי אם החלום הולך אחר פה, אז למה לא להוליך את החלום אחר הפה שלי, החולם, שהתחושה הפנימית שלו היא האותנטית ביותר להבנת המתחולל בתוכו?

הבן איש חי בפירושו מסביר כי כתיבת החלום היא זו שנותנת את התוקף לפירוש:  "סגולה לקיום החלום שיכתבנו ויכתוב היום והשבוע והחודש והשנה". על פי ר' יוסף חיים כאשר אדם כותב את חלומו על דף – הוא גם מעודד את התגשמותו. החלומות הולכין אחר הפה הרי, והכתיבה היא נציגת הפה במקרה זה, היא מוציא לפועל את דבריו.

f-mwo-dznni-averie-woodard.jpg

כדי להבין את הקשר שבין הכתיבה לפה, לדיבור, הוא ממשיך ומסביר את פירושו: "וידוע שלושה מקומות יש בגוף שנעשה בהם שלוש פעולות שיש בעולם: האחד, המוח שבו המחשבה, ואחריו הפה שבו פועל הדיבור, ואחריו הידיים שבהם כח המעשה. ולזאת אומרים 'הולכין אחר הפה', רוצה לומר ביעשה בהם מעשה, כתיבה בידים שהם אחר הפה". כדי לתת תוקף לדיבור יש לפעול בעולם המעשה – המעשה מבטא את ממשות הדיבור, לכן הידיים הכותבות את החלום הן אשר יתנו את תוקף פתרון החלום.

בהמשך הדברים כותב הבן איש חי כי "החלום נמשך מן העשיה". ניתן להבין מכך כי  החלום מקורו בדברים שהאדם עושה בחייו שלאחר מכן מופיעים בחלומו. ניתן להבין זאת גם בפן קבלי, שהרי אלו מונחים מתורת הסוד – החלום מקורו בעולם העשייה, ולא בעולמות גבוהים יותר כמו עולם היצירה או עולם הבריאה. ממשיך הבן איש חי ומסביר בכך אמירה נוספת מהגמרא "לכן, [בגלל שהחלום נמשך מן העשיה], אין חלום בלא דברים בטלים… וזה שאמר כל החלומות הולכין אחר הפה". אם כן, העשייה שבכתיבת החלום על דף מאפשרת לחבר את החלום למקום ממנו הוא מגיע, מהעשייה, ובכך לגלות באופן אישי מהו הפתרון המהותי שהחלום מקבל, באמצעות הפרשנות האישית שלי, הכותב. בכך נוצר מעגל קסמים בו המציאות משפיעה על החלום, שכדי לרדת חזרה למציאות ולגלות מה השפעתו עליה יש לחברו חזרה לעולם המעשה ולהעלותו על כתב.

 

בן איש חי.JPG

מפגשים ליליים עם דמויות משפיעות – החלומות של בוצר

אליעזר בוצר, מוזיקאי שהוציא עד כה שני אלבומים וכרגע עובד על השלישי, מפעיל עם אשתו את הבית היהודי בהודו שפועל כבר חמש עשרה שנים, מספר על החלומות של החיים שלו.


 

האם לרוב אתה זוכר את החלומות שלך?

זה תקופתי אצלי. יש תקופות שכן ותקופות שלא. תמיד יש איזה חלום מבצבץ. אני חי בחלום – אני חי את החלום שלי. משתדל בכל נפשי ומאדי לחיות במציאות שאותה אני חולם.

כיצד החלומות משפיעים על היצירה שלך?

באופן נקודתי היו כמה חלומות שהשפיעו על היצירה שלי – היו לי כמה פעמים שממש כתבתי את החלומות שלי ואז זה נכנס לשירים שלי שגם הלחנתי אחר כך. באופן מקיף החלומות מאוד משפיעים על היצירה – זה עולם מטאפורי שפורץ גבולות ומחלחל אל היום יום.

המקום של התעופה, שבו אין גבול לתנועה, זה מקום שאני מתקשר איתו הרבה ביצירה שלי. המקור לחוויה המוחשית הזו מגיע דווקא בחלומות. יש את התחושה המוזרה הזו, כשאתה מתעורר אחרי חלום שאתה עף בו ונוחת ופתאום לקום לאיזה תנועה מוגבלת, בצעדים איטיים, עד שקולטים שגם זה סוג של תעופה, נדידה.

בוצר.jpg

האם אתה משתף את החלומות שלך עם הקרובים אלייך?

עם רעייתי, אם אלה חלומות שתפסו אותי. אני מאוד דוגל בתפיסה הפסיכולוגית שאומרת שאם זה היה חלום שלילי אז "חלמות שווא ידברו", ואם זה היה חלום חיובי אז אני מאמץ אותו אליי. חלום שלא השאיר עליי רושם טוב אני מנפנף אותו. מבחינה זו אני מאוד מאמין בזכות הבחירה, ומאפשר לעצמי לבחור לאיזה חלום לתת תוקף ולאיזה לא.

 

 

יש חלומות שחוזרים על עצמם? חלומות שמלווים אותך מגיל צעיר?

המקום של התוקף של החלומות והרצף שלהם הוא נוכח יותר אצל רעייתי, נועה. וגם אצל הילדים שלי. מה שכן, יש לי מפגשים עם דמויות בחלומות. היו לי במהלך החיים בצמתים מאוד מכוננים כמה מפגשים עם דמויות שהיייתה להם השפעה גדולה עליי.

בלילה הראשון שהגענו להודו לפני 15 שנה להקים שם את הבית היהודי שפועל עד היום, הרבי מלבוביץ' הופיע אליי בחלום. היה לי חלום עם ר' נחמן וגם עם מהאטמה גנדי. אלה דמויות שאני מאוד קשור אליהן. אולי באיזה מקום אני גם מזמין אותם לחלומות שלי. היו לי חלומות כאלה שהיו בהם מפגשים היסטוריים שהשאירו עליי רושם.

אם תוכל לספר בבקשה על חלום שהולך איתך בזמן האחרון

חלומות של מציאות – אני חולם על שלום אמיתי, חולם על טוב לעולם. חולם שלא ישא עוד גוי אל גוי חרב, שגר זאב עם כבש. שתהיה הרמוניה מכילה במציאות, מציאות של שפע וטוב. אני משתדל גם לחיות את החלום הזה.

אתה ניצב כרגע לפני יציאה לפועל של שני פרויקטים שאתה עובד עליהם – אלבום חדש ופרויקט גיוס המונים להפעלת הבית היהודי בהודו, "70 פנים".

כן, הוצאתי בינתיים שלושה סינגלים מתוך האלבום שבדרך. אנחנו נמצאים בשיא ההקלטות ואני בדיוק עומד ומעכב את הסשן עם הריאיון הזה… מצפים לנו הפתעות. אני עדיין בשלב של החלומות בתוך חדרי ההקלטות וכבר במקביל אנחנו באיזה סוג של מקום של הגשמת החלומות בשיתוף ובפידבקים המהממים שאנחנו מקבלים.

לגבי הודו, יש לנו חלומות לעשות טוב ולהצליח במקום הזה. גם ברמה האישית שלי, עם המוזיקה והשירים, עם החלומות בתוך השירים, שהשירים יגיעו לנקודת הלב והרגש המדויק של השיר ושיוכלו לגעת בלב וברגש של כל אדם למקום של דיאלוג ושיח ערני. זה מאפיין מבחינתי את התנועה של החיים. לחלום עם רגליים על הקרקע, אבל עם לב שיש לו מעוף אל האינסוף.


 

לפרויקט גיוס ההמונים 70 פנים – הבית היהודי בהודו

 

חלום יוצר – אייל סגל

 

 

העבודות המוצגות פה הן מתוך סדרות שונות ומדיומים שונים. לעיתים נעשות במקביל, לעיתים חוזרות או משתהות לתקופה ומתהוות כסדרה במשך שנים. צבע, מילים, צורות, טשטוש של גבולות – מבט וזיכרון ממקומות שלא באמת היו, הד של מקום, אולי הד של חלום. כל יצירה וסדרה בקצב שלה ובתוך 'חלומה שלה'. המעשה מקדים את המחשבה, הוא הראשון להגיע, פעולה אינטואיטיבית, כך גם המילים. עם הזמן מצטרפים גם הצבע, התהיה והבחישה – הרגש לפני השאלה – מה קדם למה ומהיכן הוא בא? המקום הנסתר, הוא הרווח הנשאר בין הקיים, ללא קיים – בין הערות לחלום.

 

130x130 AbelFrameLR (2).jpg
Time Frame (Abel Frame), 2015    שמן על בד, 130 X 130 ס"מ

 

 

Lion at Sea (2).jpg
אריה בים, 2015. שיר מקורי, הדפסה על נייר, 70 X 100 ס"מ

 

 

UNSOUND - Heptaptych (2).jpg
(רעוע) UNSOUND Heptaptych , 2012 / מתוך הסדרה UNSOUND. שמן על בד, 62 X 62 ס"מ

 

הצבע, התהיה והבחישה – הרגש לפני השאלה – מה קדם למה ומהיכן הוא בא?

 

Poamsters_E.Segal_Ant (2).jpg
נמלה, 2013. שיר מקורי, הדפסה על נייר, 70 X 100 ס"מ

המקום הנסתר, הוא הרווח הנשאר בין הקיים, ללא קיים – בין הערות לחלום.

 

Timothy#3_90x70 (2).jpg
Timothy #3, 2015. שמן על בד, 90 X 70 ס"מ

 

 

מהומות קולומבה, 2012.

HD-וידאו, 3:53 דק’

ב"מהומות קולומבה" חודרת המצלמה למבנה בטון נטוש שרק יונים מאכלסות אותו. אווירה מסתורית, אפילו מאיימת, מתפתחת עם הצעידה על גבי שכבות של לשלשת, כשנוצות מפוזרות באוויר, ציפורים מעופפות מול חלון מסורג ודמות מטושטשת חולפת בין כל אלה. אין כאן עלילה, אם כי עלילות עבר (למשל הסרט "הציפורים" של היצ'קוק) מזינות את הזיכרון בעת הצפייה; מחוללות שילוב סוריאליסטי בין פיתוי לאימה, בין הסמלי לקונקרטי. המקום: מיזם חקלאי-תעשייתי, מכון תערובת באזור התעשייה בערבה, אשר נכשל וננטש עוד בטרם התחיל לעבוד. הטבע השתלט על מגדל הממגורה (סילו) הריק והיונים הפכו אותו לקולומבריום עכשווי – בית גידול ליונים – בו הן חופשיות ועצמאיות, מרחפות סביב הפולש המאוים שחדר למרחב המחייה שלהן.

[דליה מנור]

* מתוך התערוכה 'נופל במקום' במוזאון הנגב לאמנות, 2013

 


אייל סגל הוא אמן רב-תחומי, יליד ערד (1982), בוגר המגמה לתקשורת חזותית בשנקר (2010). סגל עוסק במדיומים שונים ובעיקרם ציור, וידאו ועבודות טקסט. עבודותיו מוצגות במוזיאונים, תערוכות רבות בארץ ובעולם. מוזיאון פתח תקווה לאמנות, מוזיאון אשדוד, המרכז לאמנות עכשווית ערד, מוזיאון קומהו, סיאול, מוזיאון פוהנג (POMA), דרום קוריאה, וכן מציג ומרצה בסימפוזיונים, פסטיבלים ותערוכות שונות בגרמניה, צרפת, בולגריה, איטליה, ארה"ב, ועוד. כרזתו נבחרה לכרזה הזוכה ליום הזיכרון ה-14 ליצחק רבין במרכז רבין ובמערכת החינוך (2009) באותה שנה הוציא לאור גם ספר אמן – 'מתישהו בעתיד הקרוב פלורנטין'. סגל הציג תערוכות יחיד במוזיאון הנגב לאמנות (2013) ובמרכז FUGA בבודפשט, הונגריה (2015), עבור תערוכה זו פורסם גם קטלוג מקוון אשר יצא לאור ב-2016 בסיוע מענק לקטלוג מקוון ממועצת הפיס לתרבות ולאמנות.

לאתר האמן: http://www.eyalsegal.com/

לקטלוג המקוון – 'שחרר: חזור'"

 

 

 

הסיוט של חנוך לוין

עבור חנוך לוין החלום משמעו מוות. במחזה "הילד חולם" שהוצג לראשונה בשנת 1993 מתאר לוין עולם סיוטי בו נעים על ציר החיים ואובדנם האב, האם ובנם הקטן. כבר בתמונה הראשונה במחזה, המתרחשת בחדר הילד עם השכבתו לישון, האהבה והשינה מתמזגות יחדיו למצב אחד ויחידי – מוות: "עם הירדמו הופך הילד לאהוב עלינו לאין-קץ; שקט, פיו פעור בחוסר-ישע, מזכיר לנו: כך ייראה אם ימות". האהבה מגיעה עם השינה שמזכירה אך ורק את יום המיתה. ההורים מתמוגגים מן הילד לאחר ש"רגע עוד קודם עוד כעסנו על המולתו ופטפוטיו", אך מייחלים לכך "שיעצור הזמן עכשיו, בשיא האושר, כי טוב יותר כבר לא יהיה; שנהפוך שלושתנו לטבע דומם: 'הורים מסתכלים על ילד חולם". ההורים מתאווים לכך שהזמן לא יזוז, שיקפא במקומו – בין אם זה יהיה במתיקותו האינסופית, או מנגד – אם ימות, שהרי זה היינו הך.

מנקודה זו והלאה הופך חדר השינה לחדר מלא המולה מאיימת – אנשים שותתי דם, משפחות מבוהלות, חיילים חמושים ומפקד – מתפקדים כמעין חלום בלהות לילי שמוביל את כל משתתפיו אל פי תהום קיומית.

reborn-sounds-of-childhood-dreams-i-1965.jpg
צלילים של חלומות ילדות נולדים מחדש, איברהים סלאחי

בשלב מסוים מספרות לנו הוראות הבימה כי "המפקד, האשה שנולדה לאהבה והחיילים רואים לראשונה את הילד הישן במיטתו. הם עומדים כמהופנטים למראה האידיליה הקטנה שבתוך תמונה הבלהה". משא ומתן מתנהל סביב שנתו של הילד. האמא מבקשת: "הוא ילד. הוא חייב לישון בלילות. הוא חולם. אומרים שבלילות הם גדלים. בלילות מתעצבת אצלם האישיות, הנשמה נפתחת. בני במיוחד זקוק לשינה, הוא היה חולה כל החורף".  המפקד לעומתה מתרעם על עצם היות הילד ישן: "ישן, מה? עולמות מתמוטטים סביבו והוא שקוע, מקופל בתוך בועת חלומותיו, נושם קצובות, כאילו מעניק בנשימתו איזה סדר ומובן לתוהו של חיינו… הי, ילדים, איך זה אתם ישנים לכם ככה, כאילו העולם הוא מקום לישון?".

עבור הילד השינה מלאה ב"סבך חלומות", ואילו המציאות מלאת הפתעות, אורות וצבעים שממלאים אותו חדווה. אצל המבוגרים לעומת זאת אין הבדל בין החלום למציאות – שניהם סופם מוות. בהמשך מבקש המפקד מחייליו להסתיר את הרובים ולהעיר את הילד, "נהפוך את העולם להמשכו של החלום". האמא מעירה את הילד ומספרת לו שקרקס גדול מלא ליצנים וקוסמים הגיע לעיר לשעשע אותו. מכאן והלאה הסיוטים נעשים יותר ויותר מציאותיים – בכל אחת מהמערכות נאבק אחד מחברי המשפחה על חייו. האב מת, האמא מתחננת שישמרו עליה בחיים וחייו של הבן נמצאים בכל רגע על הכף. "יש חלום אחד ממנו לא מתעוררים".

"קסם השינה: אדם ישן הוא ילד וילד ישן הוא תמצית הילדות… אי ילדים, נולדתם לשבור לנו את הלב". השינה היא תמצית הילדות והמוות הוא תמצית השינה. כדי להגן על חייו של הילד משכנעת אותו האמא להציל את חייו ולעזוב אותה. הילד פורץ במונולוג מהורהר על מהות החיים, או יותר נכון, המוות: "איך אדע מה לשכוח ומה לא? ומתי את אמי באמת, אז או כעת? מי הוא מי? מי נותן חיים? מי הורג? מי צוחק איתי? מי עלי? כל הפרצופים נמסים-נוזלים כמו בחלום – איפה הפנים של אור היום? למדו אותי את הפנים! אני ילד! לימדתם אותי קרוא-וכתוב, עכשיו תנו לי את האל"ף-בי"ת של הפנים!".

the-child-s-dream richard lindner.jpg
חלום הילד, ריצ'ארד לינדר

סופו של המחזה בהקצנה גרוטסקית של תימת המחזה – כל הילדים המתים מחכים לבוא הילד האחרון שיבוא בטרם תחיית המתים. הילד החולם הוא הילד המת שאמור להביא לקץ כל סבל. אלא שגם כאן, נכונה לערימת הילדים המתים אכזבה – הילד המת האחרון מגיע אך המוות נמשך בלא גואל. אחד מהמתים, "ילד שהתפורר לעפר", פונה אל הילד החולם ומנסה להרגיעו: "זה מה שנהגת להגיד כשהשכיבו אותך לישון, זוכר? מיררת בבכי. ליבך הלם בכוח מתאוות חיים ומשחקים; כל כך חבל היה לך על מחמדי העולם אשר אתה משאיר מאחוריך עד הבוקר. אמרת 'לא, לא אירדם!' אבל ב'לא' השני נעצמו עפעפיך, מין כוח אדיר, משקלו כעופרת, משך אותך למטה, וכבר אתה שוקע וצולל, נשמט העולם, נעלם בחשיכה ואתה עימו. הירגע". הירגע מצווה הילד שהתפורר לעפר, ובכך נגמר המחזה, בידיעה שהקוראים/צופים חוו עד כה הכל מלבד רוגע.

כמו בכל יצירותיו של לוין, גם פה היופי הלירי פורץ מתוך המילים הכתובות/מדוברות ויוצר עולם מילולי קסום, אלא שהוא עומד בדיסוננס מוחלט עם התוכן שמייצגות אותן המילים. היופי המילולי כמו לועג לעליבות האדירה שהוא מתאר. השירה, שתפקידה לפאר ולהאדיר כל מבע של חיים בו היא עוסקת, מפארת דווקא את העלוב והשפל. בכך הופכת השירה הנאדרת בעצמה לעלובה ושפלה. וזה מייאש, הוי, כמה שזה מייאש.

 

המאידך גיסא של המציאות – יצירת קפקא כחלום

באסופת החדשה "יומן ספרותי", קיבצו חמוטל בר יוסף וגדעון טיקוצקי מאמרי ביקורת הגות והערכה שכתבה לאה גולדברג לאורך השנים ופורסמו בעיתונים וכתבי עת שונים. באחת מהרשימות סוקרת גולדברג את ספרו של מקס ברוד  על חברו הטוב, הסופר פרנץ קפקא, שיצירתו מתוארת כיצירה שכולה חלום. דבריו של ברוד נכתבים בשפתה של גולדברג ויוצרים יחד תמליל קסום של יוצר מעולם אחר.

שעון פראג.jpg
השעון האסטרונומי בפראג

 

רשימות אגב קריאה: מקס ברוד מספר על קפקא

"אנא, השיבני לחלום"… 

ברוד מספר: יום אחד בצהריים נכנס קפקא אל דירתו של ברוד, אותה שעה היה אביו של ברוד ישן על הספה וקפקא לא השגיח בכך והעירו שלא במתכוון. "אנא, השיבני לחלום!", פנה קפקא אל המתעורר, והסתלק. נדמה, שכך נכנס זה הפרוזאיקן הגאוני אל הספרות. ספריו כאילו אומרים לקורא: "אנא, השיבני לחלום, כי מוזר הוא כחלום, לעתים – כסיוט. ועמוק הוא ורב פירושים, ככל חלום. ה"מאידך גיסא של המציאות" משתקף בו בבהירות מפליאה באמת, כבחלומות. ואולי זוהי המציאות עצמה? שמא אין קפקא אלא מקיים את הפסוק של ניטשה: "חלומות: או שאין אנו חולמים כלום או – ברוב עניין. כך עלינו להיות גם בהקיץ – או לגמרי לא, או ברוב עניין?". כך מתלכדים אצל קפקא חיי ההקיץ עם חיי החלום, ונקודת הפגישה: "רוב עניין".

(טורים, שנה ב, גיליון יג, י"ד בתמוז תרצ"ח, 13.7.1938, עמ' 3. חתומה: עדה גרנט)

 

 

יומן ספרותי	 / לאה גולדברג

חלום יוצר – אפרת בלומברג

הרישומים שלי לא נוצרים כדי לתאר את הטבע או המציאות, הם מנסים לברוא עולם שמתקיים באזורי החלימה, מקום בו כוח המשיכה לא מתקיים והדימויים בו מזינים זה את זה בצורה אורגנית. הסצינות מתרחשות ב- space- time, לא לילה ולא יום, כאשר הנייר מתפקד כאור, כחלל ריק וגם כדימוי עצמו.

coma.jpg
coma, עיפרון על נייר, 2013

השימוש בעפרונות וצורת הרישום החזרתית מאפשרים לי ליצור טקסטורות שונות (לילה, פרווה) ולהפוך חלקים מהנייר לאובייקטים בעלי איכות כמעט תלת ממדית.

IMG_5407.JPG
שינה, עיפרון על נייר, 2016

בני האדם ברישומים יהיו תמיד ישנים, עטופים ומכורבלים בתוך פקעות, שקי שינה או ארונות קבורה. הם מובחנים מהרקע וכמו לא משתתפים בסצינה החלומית שמתרחשת סביבם. הם ניצבים קפואים, שקועים בתרדמת, כמו ממתינים לעבור שינוי צורה.

אפרת בלומברג, 2016, ללא כותרת, עפרון על נייר, 250 שח.JPG
ללא כותרת, עיפרון על נייר, 2016

בעלי החיים שסובבים אותם ספק מגנים ומזינים אותם וספק מאיימים עליהם.

IMG_20160720_133823.jpg
צבועים, עיפרון על נייר, 2016

בשנה האחרונה אני משתמשת בנייר כאובייקט תלת ממדי של ממש בתוך הרישום, על ידי חיתוך וקיפול שלו.  עבודתי מושפעת בעיקר מספרות, אני מרגישה שמילים וסיפורים מספקים לי דימויים חיים וממשיים יותר מדימויים חזותיים.

IMG_20161206_064010.jpg
בית, עיפרון וחיתוך נייר, 2017

אפרת בלומברג היא בוגרת המדרשה לאמנות. הציגה תערוכת יחיד במוזיאון רמת גן, "העולם הצף".

אֶנְהַג וְאֶת תִּהְיִי שְׁקֵטָה כִּי עֲיֵפוּת גְּדוֹלָה נָפְלָה נִפְלָא – משירי גלעד מאירי

שלושה משיריו של המשורר וחוקר הספרות גלעד מאירי: "הראשון מבוסס על חלום, השני מתייחס לקלישאת החלום והשלישי למצב ההיפנגוגי [מצב טרום-שנתי]".


 

חִכּוּךְ בַּגִּלְגּוּל / גלעד מאירי

מָסַרְתִּי אֶת הַמְּכוֹנִית וְהִדַּסְתִּי מֵהַמּוּסָךְ

כְּבַעַל עֲצָמוֹת חֲלוּלוֹת לְתַחֲנַת אוֹטוֹבּוּס רְחוֹקָה.

מְשֻׁחְרָר כִּדְרוֹר מִבְּעָיוֹת חֲנָיָה בַּכְּרַךְ

הִתְיַשַּׁבְתִּי לְצַד שְׁתֵּי צִפֳּרִים בְּמַכָּה.

 

שָׁנִים לֹא נָסַעְתִּי בְּהַסָּעַת הֲמוֹנִים.

תַּחְבּוּרָה צִפּוֹרִית נוֹהֶגֶת כְּדֶרֶךְ הַטֶּבַע,

יֵשׁ לָהּ קֶצֶב אִטִּי, הַנּוֹסְעִים מַמְתִּינִים,

כְּשֶׁמּוֹנִית עוֹבֶרֶת מְגַלִּים בָּהּ פָּנִים.

 

צִּפּוֹר אַחַת הִבְחִינָה בְּחוּשָׁהּ הָחַיָּתִי

שֶׁאֲנִי מְפַתֵּחַ בִּישִׁיבָה עַל סַפְסָל צִבּוּרִי

אִי שֶׁקֶט שֶׁל דּוֹרֵס, נַהַג רֶכֶב פְּרָטִי

וְצוֹפְפָה עַל מוֹשָׁבָהּ אֶת זְנָבָהּ הַפְּלוּמָתִי.

 

חָשַׁבְתִּי אֵיזֶה בִּזְבּוּזְמַן, הֶחְלַפְתִּי הִלּוּכִים בְּגוּפִי, בְּרֹאשִׁי

וְאֶבְרוֹתַי נָעוּ חֲרִישִׁית.

 

 

ritratto-immaginario-di-asger-jorn-1976 - enrico baj.jpg
דיוקן דמיוני של אסג'ר יורן, אנריקו באג', 1976

 

 

בֵּית חֲלוֹמוֹתַי / גלעד מאירי

 

בִּקַּרְנוּ בְּבֵית חֲלוֹמוֹתַי

פָּרְק מַיִם וְשַׁעֲשׁוּעִים

מִשְׁפָּחוֹת נוֹפְשׁוֹת שֻׁלְחָנוֹת

צֵלָנִיוֹת בְּצֶבַע זַיִת גָּזִיּוֹת

צֵידָנִיּוֹת קְצִיצוֹת כָּל רֶבַע שָׁעָה

טָס מֵעָלֵינוּ מְטוֹס קְרָב אֵיפֹה זֶה תֵּל

נוֹף אֲנִי חוֹשֵׁב מָטוֹס בְּצֶבַע

אָפֹר אֶף עָף חוֹלֵף בְּטִיסָה נְמוּכָה

וְחוֹצֶה כְּבִישׁ בֵּין עִירוֹנִי מִסְפָּר אֶפֶס אֶפֶס שֶׁבַע

דֶּשֶׁא אֵין לִשְׁכַּב עָלָיו הַכֹּל מְרֻצָּף

בָּלָטוֹת אֲדַמְדַּמּוֹת שְׁחַרְחָרוֹת חַמּוֹת

גַּם מֶלְתָּחָה אֵין אֲבָל יֵשׁ קָרוֹן לֹא יַצִּיב

עִם שְׁלֹשָׁה תָּאֵי שְׁרוּתִים קְטַנִּים וְגַם

בַּנְגִ'י שֶׁעָלָיו צָרִיךְ לְשַׁלֵּם עוֹד

עֲשָׂרָה שְׁקָלִים וְגַם עַל הַשַּׁעֲשׁוּעִים בַּמַּיִם וְאַלְפֵי אֲנָשִׁים

נָעִים בֵּין חֲנֻיּוֹת סְפָרִים בְּגָדִים רָהִיטִים עֲנָקִיּוֹת

וְנוֹחֲתִים עִם יְלָדִים בְּמֶקְדוֹנַלְדְס גִּבְעַת בְּרֶנֶר עַל

שֵׁם יוֹסֵף חַיִּים, הַקִּבּוּץ הֲכִי גָּדוֹל בָּאָרֶץ

אֶלֶף חֲמֵשׁ מֵאוֹת תּוֹשָׁבִים וְיֵשׁ יִצּוּג לְיוֹתֵר מֵאַרְבָּעִים לְאֻמִּים שׁוֹנִים

בַּקִּבּוּץ יֵשׁ מְכוֹן קוֹסְמֶטִיקָה וְאֶת הַכְּבִיסָה מַכְנִיסִים לְשַׂקִּיוֹת גְּדוֹלוֹת

וּמְבִיאִים לַמִּכְבָּסָה וְהַכֹּל מְכֻבָּס עַל יְדֵי כּוֹבְסוֹת וְגַם

עַל יְדֵי כּוֹבְסִים, זֶה מָה שֶׁלָּמַדְתִּי מִקַּלֶּטֶת בְּטִיּוּל טְרַקְטוֹר שֶׁל עֶשֶׂר דַּקּוֹת בְּכָל

הַקִּבּוּץ בֵּין מַעְגַּל הַפַּרְנָסָה לְמַעְגָּל הַמְּגוּרִים, וְלֹא אָמְרוּ אֵיפֹה הָיָה גָּר

חֵמִי רוּדְנֶר, סוֹפֵר כְּמוֹ בְּרֶנֶר מָה הָיָה חוֹשֵׁב עָלָיו, שֶׁהוּא

בְּסֵדֶר, בַּחֲנוּת הַסְּפָרִים אֵין זֵכֶר לִבְּרֶנֶר. כְּבָר תֵּכֶף עֶרֶב הִנֵּה

אַחֲרֵי עֶשֶׂר שָׁנִים שֶׁלֹּא אָכַלְתִּי הַמְבּוּרְגֶּר עָשִׂיתִי אֶת זֶה וְקָנִיתִי רַב מֶכֶר

הַיְלָדִים עֲיֵפִים יֹפִי הֵם יִישְׁנוּ כָּל הַדֶּרֶךְ לִירוּשָׁלַיִם וַאֲנִי

אֶנְהַג וְאֶת תִּהְיִי שְׁקֵטָה כִּי עֲיֵפוּת גְּדוֹלָה נָפְלָה נִפְלָא אַחֲרֵי הָאֵפִיִם

הַכֵּפִים וְהַפַאן פָאנִים, סוֹף הַקַּיִץ, הָיִינוּ חַיָּבִים לִפְנֵי שֶׁמִּפְלֶצֶת

הַשִּׁגְרָה וְהַחַגִּים תַּעֲמֹד בַּפֶּתַח עִם מֶתַח בַּיָּד

soccer-1999.jpg
כדורגל, ניומן מסריאדי, 1999.

 

שיר 7 מתוך המחזור קורה פנימית / גלעד מאירי

 

מְנַסֶּה לְהֵרָדֵם בַּלַּיְלָה לְאַחַר מִשְׂחָק.

לְנֶגֶד עֵינַי עוֹבְרוֹת הַחְמָצוֹת מְסַמְּרוֹת שֵׂעָר

נִכְנָסוֹת כְּנַעַל כַּדוּרֶגֶל מְמֻסְמֶרֶת

בַּשֶּׁקֶט שֶׁלִּפְנֵי הַשֵּׁנָה.

 


 

ד"ר גלעד מאירי, מנהל מקום לשירה ומנהל שותף של ביה"ס לאמנויות המילה. ספרו ה – 11 והאחרון עד כה, "בוא זמני" (2017) יצא לאור בהוצאת מקום לשירה.

meiri-bo-zmani.jpg

אמא זורקת איש רע לכיור – החלומות של הבן שלי

בהמשך לפוסט הראשון בעניין אני מפרסם מקבץ מחלומותיו של בני הבכור שסיפר לי בתקופה האחרונה. תהנו.

ילדים חולמים חלומות.jpg
"ילדים חולמים חלומות"

יום חמישי יג טבת תשעז
חלמתי על טווס שאכל טווס. ואז בא זאב וטרף אותו

יום שישי ה אדר תשעז
חלמתי שהתחפשתי לליצן

יום רביעי ב ניסן תשעז
חלמתי שאבא ואני רואים תנים שמתקרבים אלינו

 


יום רביעי כג ניסן תשעז
חלמתי שאבא מספר לי שאמא טסה לטבריה

יום חמישי טו אייר תשעז
היו אני ואח שלי אחרים, לא הבנים שלכם. ואח שלי גזר לאני האחר את הראש ובמקום הראש צמח לו תות, וזה היה שמח

יום שישי טז אייר תשעז
בילוי צהריים עם סבתא
סבתא: אתה יודע שאני התגעגעתי אלייך?
אור: גם אני התגעגתי אלייך בחלום שלי. בלילה בחלומות שלי אני מתגעגע אלייך

יום חמישי כג אייר תשעז
בלילה חלמתי שבא אלינו הביתה איש רע ואמא זורקת אותו לכיור

יום חמישי יח תמוז תשע"ז
חלמתי שאריה גדול בא לטרוף ואני יוצא עם הגננות לחפש את טוהר. בסוף אנחנו מוצאים והיא עומדת על המדרכה ומחכה למונית או לאוטובוס

 cqxgufmgkzk-jesse-orrico1.jpg
יום ראשון כב תמוז תשעז
עידו ואני עפים בשמיים ביחד ונחים על ענן ומתכסים בשמיכה ואז חוזרים לעוף והיה ממש כיף, זה היה אמיתי

חלום יוצר – שרון רשב"ם פרופ

שרון רשב"ם פרופ, נשואה לדוד כבר 25 שנה, אמא לאיתן רועי ומיקה וציירת בעלת סטודיו לציור כבר מעל עשרים שנה. מציגה כל הזמן את העבודות שלי בתערוכות יחיד ותערוכות קבוצתיות, וכותבת. כל הזמן כותבת שירים וטקסטים. התחלתי לעבוד ממקום ששואב השראה מזיכרונות הילדות שלי, ובהמשך, התקדמתי לכדי עבודה וכתיבה על כל הדברים שמשפיעים עלי, שמפעילים אותי. יחסים בין ילדים, בין ילדים להורים, בין אנשים, ובמיוחד היחסים שלי עם עצמי.


sleep3.jpg

השקט הוא מדומה

השלווה היא צפירת אזהרה

שעת בין ערביים יפה ומתעתעת, מזמינה להרגע.

מזמינה להרפות ולהאמין.

אבל אז מציצה אלייך עין זהובה ואת שוב מבינה,

לעולם לא תהיי אישה של נחת, שוכבת זחוחה,

נרגעת.

כי למדת מזמן,

אין רגע דל.

אין רגע דל.

sleep.jpg

בלילות הכבדים, הריחניים

זרח הירח ברחבי השמיים הכהים שזלגו

אל תוכם של העצים המלחשים

וציפורי הטרף שהצטופפו על הענפים הכבדים

הבהילו אותנו בלחישותיהן הנמוכות

התכופות,

שלעגו לתנים הרעבים

והזכירו לנו, העירו אותנו,

ללילות לבנים

בהם היינו נוודים,

ישנים,

רגל אחת מקופלת, מוכנה לבריחה

והיינו מבוהלים והיינו גיבורים,

היינו ילדים.

may2011 012s.jpg

אז מה אם את לבד?

זה לא שאין כאן כלום.

יש קירות

ורעש מאוורר

ואת מוגנת מחרקים מעופפים

פראיים בחוץ.

עטלפים דקים, כהים וחדים.

ואין נחש טועה שיכרך סביב רגלך

עכבר גדול שיכרסם את אפך

בשנתך.

ואין צל מאיים

ואין חריקה מרוחקת שמתקרבת לאיטה

מאיימת לכבוש

ואין רוח חזקה מרעידה ענפי אורן

שתלחש באוזניך,

מבהילה

וגם לא כינורות מסרט, צורמים,

נגינתם הולכת

ומתגברת,

מודיעה על תפנית בעלילה

השקט הוא צפצוף רכבת בתוך מנהרה, שקשוק קרונות

כבדים, דורסניים

ומערבולת מים מהירה נורא,

סוחטת נשימה,

יללת תן שנענית באחת אחרת מהצד השני של הגן

מזכירה לך לסתות אפורות,

נוטפות ריר

נשימה מלטפת, חמה על עורפך

וכל גופך קרה.

שקט,

עוטף,

נמוך הוא יורד

מבודד אותך

חונק

ואת לבד בתוכו

והוא צורם באוזנך

והמנורה היחידה במסדרון חלבית חלושה

והנשימות של הילדים הישנים במיטותיהם

לועגות לך

על כי לא הצלחת לברוח,

להסתתר בתוך שינה

ואם יהיה לך פיפי

איך תצעדי במסדרון הארוך לבד?

ואם הצל שלא ראית יגיח באחת

מחכה לך מעבר לפינה?

ותאלצי להרים רגליים,

ברכייך

נוקשות,

רגלייך מחליקות בריצתך

בחזרה למיטה.

ואת לא מוגנת ואת לא

חזקה

את ילדה קטנה בחושך

ואין לך ברירה.

מרצ 2011 007.jpg


ספרה של שרון רשב"ם פרופ, הזמן שכח, רואה אור בימים לאחר גיוס המונים מוצלח, בו מקובצות עבודות האומנות של שרון לצד שירים שכתבה.

"הזמן שכח הוא ספר אמנות ושירה המוקדש לחוויית האנושיות השייכות לכל אחת ואחד מאיתנו. אהבה, יחסים בין אנשים ובין הורים לילדים, זיכרונות ילדותנו והחשש להתבגר ולחוות את הזדקנות הגוף. כל אלו מנקודת המבט שלי כאישה, כאמנית וכמשוררת. אני מזמינה אתכם לחוות את אלו שלכם, ביחד איתי".

"הדבר הטוב היחידי שיש לי הם החלומות" – ימות השואה בחלומות

"הלילה פקד אותי חלום כה יפה, וכדאי שאספר אותו גם כאן. המלחמה הסתיימה. השלום שרר בכל. וכל זה היה יפה מדי ולא היה יכול להיות שאמנם כך הדבר". כך כותבת רוזה יקובס בת השמונה-עשרה, נערה יהודיה שברחה מגרמניה הנאצית בשנת 1938 להולנד שם התחבאה עם משפחתה. לצערנו היא לא זכתה לראות את חלומה מתגשם – שם ונהרגה בקרבות "מרקט גארדן" של בעלות הברית נגד נגד גרמניה לפני סוף המלחמה.

בתקופות שאין מפלט מהמציאות האכזרית, כמו בשנות מלחמת העולם השנייה והשואה שבאה איתה, החלומות מקבלים גוונים מיוחדים, והם תופסים מקום הרבה יותר משמעותי מזמנים רגילים. "החלום – זה המפלט היחיד שאני מחפשת", כותבת נעמי שץ-ויינקרץ שחיה בגטו ורשה והצטרפה לקצין יהודי בצבא האדום בפריצה לגטו לודז' ונהרגה שם מחילופי אש.

במאמר"אני חי בחלום בלהות מחריד': סיוטי מלחמה וחלומות משאלה בתקופת השואה" מנתחת חוי דרייפוס סוגים שונים של חלומות מתקופה זו – סיוטי מלחמה זוועתיים, וכאלה טובים: חלומות מפלט וחלומות משאלה.

באופן מתקבל על הדעת, סיוטי מלחמה הם החלומת הנפוצים ביותר שתועדו על ידי יהודים בתקופת השואה, ומרביתם משחזרים את אירועים שהתרחשו בחיי החולם. מוריס ברייטברט בן העשרים ושתיים מתחבא בבור באסם וחולם על מה שאירע לו: "בלילה, ראיתי כבעבר את הסבתא והסבא שלי… כל הלילה רק ראיתי אנשים זקנים. ראיתי כיצד הם נלקחו; שמעתי כאשר ירו בהם; ראיתי את פניהם החיוורות. ראיתי גם את אבא, הוא עמד לפני סבא, שמעתי כשהוא דיבר אתו, באמרו: 'זה לא נכון שהם שורפים אנשים'. וסבא בכה כל כך".

1c215bc7108948d4871a94b8e3ba554a.jpg
אנשי גפרור – וולפגנג סטילר

יאנוש קורצ'ק, המחנך המפורסם שצעד למוות עם תלמידיו, חלם בלילה על ענידה לקויה של אות הקלון, לאחר נאסר בידי הגרמנים בשל סירובו לענוד את אות הסימון Jude. רוז'יה וגנר מגטו לבוב כותבת ביומנה: "כשלפנות בוקר הצלחתי להירדם, חלמתי חלום נורא ורב משמעות בשבילי. הייתי בגטו במהלך אקציה, אקציית החיסול. אני הייתי בטוחה, אבל כל משפחתי נפלה קורבן באקציה הזאת. אולם הם לא נלקחו מיד, אלא הרשו להם לחזור הביתה. הם סיפרו לי שכל אחד מהם קיבל כדור בלב, אך המוות יבוא רק בעוד מספר ימים. האימה נטלה ממני את כח הדיבור…. נעמדתי בצד ובדמעות בעיניי ביקשתי סליחה על שנשארתי בחיים… פרצתי בבכי מר והתעוררתי".  איטה דימנט, שהייתה עובדת כפייה בזהות בדויה של פולנייה בגרמניה, כתבה ביומנה על המתים שפוקדים את חלומותיה, ומתמלאת רגשות אשם על כך ששרדה: "ובלילה – החלומות, חלומות זוועתיים כל כך, חלומות שהופכים את הלילות לגיהינום. כל מה שהיה עולמי האנושי – הוא צללים. הם באים אליי במחול מטורף, בשיניים לעגניות, או שהם מביטים בי בעצבות, בכזו עצבות גדולה; לעתים נדמה לי כי הם אף [מביטים בי] בתוכחה על כך שדוקא אני, מבין כולם, זו ששרדה".

מלבד חלומות הזוועה חלמו החולמים גם חלומות מפלט, נחמה, כמו למשל על העולם שלפני המלחמה. המהנדס ד"ר ארנסט רוט ברח עם משפחתו ללבוב והסתתר בזהות בדויה, כתב ביומנו: "ערב ערב נתונות מחשבותיי לאהוביי ואני מתמלא עצב על שאינם מופיעים בחלומותיי, והנה דווקא בימים אלה זה קרה לראשונה. בחלומי הלכתי לבית הספר של הנס על מנת לברר מה הם הישגיו בלימודים… לאווה קרה משהו ולא נאמר לי בבירור במה העניין. הייתי אומלל על שלא הצלחתי לראותה. כאשר התעוררתי, שימח אותי חלום חסר תוכן זה וקיוויתי שיבואו חלומות נוספים". מינה גלוקסמן פרלברג, שברחה מגטו ז'שוב אחרי ששולחה משפחתה לאושוויץ, כתבה ביומנה: "בחלומותיי ראיתי את כל יקיריי, דיברתי אתם, ושכחתי שלעולם לא אראה אותם שוב. הבקרים היו אויביי".

דרייפוס מגלה במחקרה כי סוגי החלומות שנכתבו ביומנים בזמן אמת שונים מסוגי החלומות שתועדו בזכרונות ועדויות מאוחרים יותר. כך למשל חלומות שתועדו בזמן המלחמה כמעט ולא מדברים על אוכל או רעב. דווקא לאחר המלחמה מעדויות וזכרונות שנכתבו הוזכרו חלומות רבים על אוכל. דרייפוס מסבירה שבזמן האמת מה שהיה חשוב בעיני האנשים היה רציחתם של קרוביהם, אובדן של יקיריהם. "ייתכן כי בזיכרונות ובעדויות אין צורך או אין יכולת לחזור ולהדגיש את האבדן הקשה והאושי הנפשי שבא בעקבותיו, ואזי חוזרים הניצולים לתאר המצוקות הפיזיות הקלות יותר לתיאור".

דרייפוס מסיימת את מאמרה בציטוט של הפילוסוף ארתור שופנהאואר, "מה שההיסטוריה מתארת הוא למעשה רק חלום, ארוך, קודר ונבוך של האנושות", עם פרפראזה משלה – "בתקופת השואה מה שהחלום מספר הוא למעשה היסטוריה ארוכה, קודרת ונבוכה של האנושות".

 srvrutil_getImg.jpg


מאמרה של דרייפוס מופיע בספר "כחלום יעוף וכדיבוק יאחז: על חלומות ודיבוקים בישראל ובעמים", עורכים: רחל אליאור, יורם בילו, יאיר זקוביץ, אביגדור שנאן. הוצאת מאגנס.

השבתאי המשכיל ואביו

רבי בנימין וולף אייבשיץ היה מנהיג שבתאי מוצהר ומשכיל, מתלמידיו של אבי המשכילים משה מנדלסון ובנו של אחד מגדולי הרבנים בדורו. מתלמידיו של אבי המשכילים משה מנדלסון ובנו של אחד מגדולי הרבנים בדורו. אביו, הרב יהונתן אייבשיץ היה מגדולי פוסקי ההלכה באשכנז שנחשד בשבתאות וסומן על ידי רודף השבתאים רבי יעקב עמדין, היעב"ץ. עד היום מעסיקה סוגיית השבתאות של הרב אייבשיץ מסעירה את עולם המחקר ומספקת חומר רב למחקר. יש כאלה התולים במחלוקת זו את עזיבת עם ישראל את תורתו והעדפתו את תרבות ההשכלה, בעקבות התהום העמוקה שנפערה בין גדולי ישראל והבלבול שגרמה אצל פשוטי העם.

האב, רבי יהונתן אייבשיץ, נחשד כשבתאי בעקבות קמעות שכתב כמאה שנים לאחר מות משיח-השקר שבתי צבי ובהם רמזים לדמותו של מי שתורתו.התאסלמות של רבים מעמו. רבי יהונתן כפר בהאשמות, אך את העובדה שבנו היה למנהיג שבתאי, שהקים סביבו חבורת לומדים שכנראה וראתה בו כמין משיח ממשיך דרכו של שבתי צבי, אין להכחיש. עליו אמר אביו "רוח ה' דופק בו ונותן אות, אבל עדיין לא נתברר לו אם הוא רוח קדושה", ובהלכו אחר הדרך המשבתאית בחר ברוח ההפוכה, רוח טומאה.

8247213720_120f0d3fc8_b.jpg

מרבית חייו בילה בהמבורג שבגרמניה בעושר רב ובסביבה מפוארת ואף בנה לו ארמון מפואר שעד היום נקרא "ארמון של אייבשיץ". בהמבורג הפיץ את את תורתו השבתאית עד שפנה לברלין אל החכם משה מנדלסון כדי ללמוד את הגותו והשקפתו – אחרוני השבתאים נפגש עם ראשוני המשכילים (כפי שמציג זאת פרופ' יהודה ליבס בספרו "האמונה השבתאית"). על פי המסופר כשרצה לנסוע אל הרמבמ"ן ביקש אישר מאביו, שתלה על צווארו תליון בו כתב "יהודי נולדת ובדתה תשאר". בשנת תקנ"ט, 1799, בהיותו בן שישים ירד מנכסיו, כנראה שבעקבות מלחמות נפוליאון. אביו ואחיו נפטרו והוא נותר יחיד ממשפחתו. והנה, בליל ראש השנה, מופיע אביו בחלומו ומוכיח אותו על דרכיו המקולקלות. למקרה כמה גרסאות. כך מתואר המקרה בתחילת ספר תולדות בני יהונתן, עמ' 8:

בא אליו אביו באותו לילה והיה אז בליל ראש השנה וראה אותו שלשה פעמים מוכיח אותו על מעשיו הרעים ואחר כל פעם מצא את עצמו מושלך מהמטה לארץ עד שנכנס הדבר בלבו… וחזר בתשובה.

כל כך קשה היא הנזיפה עד כדי שהתגלגל ממטתו שלש פעמים!. בהמשך ספר הזיכרונות מובאת גרסה אחרת לסיפורו של ר' בנימין וולף:

וישאר הוא לבדו מכל בני אביו ערירי וינחם על כל אשר עשה ויתעצב אל לבו. אז ראה בחלום והנה אביו נצב עליו ויוכח אותו על פשעיו, ויהי בבוקר ותפעם רוחו, וישלח אל השמש… ויספר הבאראן לו את חלומו. ויצו עליו להביאו ציצית ותפילין ולהסיר מלבושיו ממנו כי שעטנז המה… מן היום ההוא נהג את עצמו וביתו בכשרות וחסידות…

מעניין לחשוב בהקשר זה על תפקידו של החלום. שהרי אם היה את חלום זה היה חולם זה המנהיג השבתאי בזמן גדולתו קרוב לוודאי שלא היה נשמע לו, ואולי אף משתמש בו בצורה מסוימת כדי "לתדלק" את אמונתו, כמנהג השבתאים להפוך אור לחושך. אלא שחלום זה מגיע לאחר נקודת שבר – לבד בעולם, ללא נכסים, עייף מתלאות החיים; מלחמות, אמונות ודעות שונות ומשונות, והנה, קול מן העבר, מראה אביו נגלה לו והוא מבקש ממנו דבר אחד –  זרוק כל יומרה פראית וחזור למוטב, למסורת אבותיך.

Monogrammist_Dr._S.,_Maler._Jonathan_Eybeschütz.jpg
רבי יהונתן אייבשיץ, אביו של וולף