אֲנִי שׁוֹקַעַת בַּשּׁוּלַיִם הָרַכִּים, בִּשְׂמִיכָה מְשׁוּחַת הֱיוֹתְךָ – משירי יפעת גלבר

בבוקר

אֲנִי אוֹסֶפֶת אֶת שׁוּלֵי הַחֲלוֹם:

רְחוֹב יְרוּשַׁלְמִי וְשִׂיחָה שֶׁלֹּא נֶעֶנְתָה

וְחִיּוּךְ עוֹמֵד לְהִתְפַּקֵּעַ.

 

כְּבָר בֹּקֶר בֶּהָרִים

וְקוֹלוֹת שַׁחֲרִית מַבְרִיקִים חִבָּתְךָ

אֲנִי שׁוֹקַעַת בַּשּׁוּלַיִם הָרַכִּים

בְּקִרְבַת הַחֲלוֹם

בִּשְׂמִיכָה מְשׁוּחַת הֱיוֹתְךָ

 

morning-glory-1909Jan Sluyters.jpg
הילת בוקר, יאן סליוטרס, 1909

 

*

פָּנַי בַּמַּרְאָה בָּרוֹת בַּשָּׁנִים אֲנִי חוֹשֶׁבֶת

כַּמָּה עוֹד אַלְבִּין בַּיָּמִים הַהוֹלְכִים וּבָאִים

בְּכָל חַיַּי אֲנִי מְבַקֶּשֶׁת לְהָשִׁיב סֹמֶק

בְּכָל לִבִּי אֲנִי מְבַקֶּשֶׁת

לְהוֹסִיף חַיִּים

אַהֲבַת הַיּוֹם מִכָּל נְדָרַי עוֹלָה וְתוֹפַחַת

אֲנִי מְבַקֶּשֶׁת לֶאֱגֹד אֶת רִגְעֵי הַחֹם

שֶׁיִּהְיוּ צְרוּרִים בְּמִטְפַּחַת

שֶׁיִּהְיוּ מִתְפָּרְצִים מִמֶּנָּה תַּלְתַּלִּים תַּלְתַּלִּים

וּפַס הַשֵּׂיבָה בְּשׁוּלֵי הָרַקָּה

שֶׁיָּבוֹא אַף הוּא

וְיָסֵב חֲגִיגִי

אֶל מַסַּע בְּרוּכֵי הַבַּיִת

 

כַּמָּה נַחַת בַּיּוֹם הַמָּלֵא עַד הַסַּף

בְּקִשְׁקוּשׁ יְלָדִים וּבְקֶצֶב עָמֹק הַתּוֹמֵךְ רְגָעָיו

אֲנִי מַנִּיחָה רֹאשִׁי עַל הַכַּר

פָּנַי חִוְרוֹת מְעַט וְנוֹשְׂאוֹת קִמְטֵיהֶן

אֲנִי יוֹדַעַת חֲלוֹמוֹת קְטַנִּים מְשׁוּחִים בְּפָז

מְזֻמָּנִים אֶל שְׁנָתִי גַּם הַלַּיְלָה

chukchi_oli_2018169_lrg_0. משדשjpg.jpg
ים צ'וקצ'י. צילום: נאסא

*

אֱלֹהִים אֲחֵרִים

שֶׁהֱיִיתֶם עַל פָּנַי

לוֹכְדֵי חֲלוֹמוֹת

קוֹרְאֵי בִּשְׁמִי הַמְפֹרָשׁ

 

אֱלֹהִים אֲחֵרִים

חֲבָלַי נְעִימִים מְתוּחִים עֲדֵיכֶם

גְּשׁוּרִים לְרַגְלַי

סֻלָּמוֹת מֵעַל קַנְיוֹנֵי הַבַּזֶּלֶת

 

אֲנִי קוֹרֵאת בְּשִׁמְכֶם

וְאַתֶּם כִּמְעַט עוֹנִים לִי

דֶּגֶל אָדֹם מְבֻצָּר בִּנְהַרְכֶם:

לֹא, אֲבָל כֵּן.

 

אֱלֹהִים אֲחֵרִים

הַיָּמִים נוֹרָאִים

אֲנִי כּוֹרַעַת בִּפְנֵי הַמַּמְלִיךְ עַצְמוֹ

לִבְלִי דַּעַת, לִבְלִי פְּתַיָּה

לִבְלִי מָמוֹן

 

כּוֹרַעַת אַפַּיִם, מְלַחֶשֶׁת:

יַלְּדֵנִי נָא לְאֹרֶךְ אַפְּךָ

וָאֶנָּחֵם

peacock-ii-1990 WALASSE TING.jpg
טווס, וואלס טינס, 1990

 

בִּבְלִיל הַיּוֹצְרוֹת

בְּסִיפוֹן הַנָּהָר

גַּחְלִילִית וּשְׁמָהּ בֵּיתָא

טַוָּס וּשְׁמוֹ אַלְפָא

וַחֲתוּלָה וּשְׁמָהּ: קִרְבָתְךָ.

וְשָׁם מְלַאכְתִּי הַטּוֹוָה.

 

בַּיָּמִים אֲנִי אוֹרֶגֶת גַּחְלִילִיּוֹת לְטַוָּס

פּוֹרֶשֶׂת יָדִי לַמְּנִיפָה וְלוֹחֶשֶׁת:

הֱיוּ לְמָעוֹף, לִתְנוּעָה, לְמַרְחֶשֶׁת

 

וּבַלַּיְלָה

חֲתוּלָה חוּשָׁנִית מְלַקֶּקֶת טְלָפֶיהָ

מְזַנֶּקֶת מֵאֶדֶן חַלּוֹן אֶל מִטָּתִי

לִפְרֹם גַּחְלִילִית מִשְּׂמִיכַת חֲלוֹמִי

לְשַׁחְרֵר מִן הַשְּׁבִי הַמַּצְמִית

רְכִיבֵי הֱיוֹתֵנוּ


יפעת גלבר, ילידת 1976, היא מטפלת במוזיקה, מוזיקאית ויוצרת, נשואה ואֵם.

שיריה שואבים השראה מעולם המוזיקה, הטיפול ובית המדרש.

אוקיינוס צלילי הוא ספר שיריה הראשון, והוא מלוּוה בלחנים ובעיבודים לפסנתר מפי עטה, ראה אור בהוצאת אבן חושן.

F0_0244_0000_OceanCoverPrint

מודעות פרסומת

ציור הוא פעולה חרישית – שש יצירות חלומיות של מתן בן-טולילה

"ציור, עיניים פתוחות. ציור, עיניים סגורות. על קירות הסטודיו תלויים בדים רחבים ומלבניים, בצד בדים רחבים ומרובעים. צורה פתוחה וגדולה, אך גם צורה בעלת גבול ברור. תחום של התפשטות עם ממדים קבועים. לציור, לעומת זאת, יש תכונה בלתי נפסקת של התרחבות. הגבול שהבד הרבוע או המלבני מציב בפני האמן, הקצה הנראה תמיד באופק, הוא חיתוך אלים, הגבלה מובנית, סוף. ובתווך שבין השאיפה להתרחבות ובין הסוף מתהווה הציור.

רבים מהציורים שלי נולדים מחלומות. מרגע שבו מחשבה מבצבצת לה מעצמה, נישאת אל התודעה מכוח סמוי. בחלומותיי אני קל. התנגדויות מתמוססות, התנועה הפנימית נדיבה ולא עצורה. בחלומותיי אני אדם המסוגל כמעט לכל. חלום אחד חוזר ומזדהר מעל השאר: אני מסוגל לשחות מחוץ למים, באוויר. בתנועות חתירה ספורות אני גומע מרחקים גדולים ללא מאמץ. מרחף מעל האדמה הכבדה, מתפלא.


 

ADI (detail)  148x177 2016.jpg
עדי, (פרט, 2016), מתן בן-טולילה

"עדי" (כאן פרט מתוכו, 2016) הוא ניסיון לבקר ולו לרגע קט, בעולמו של בני. עם הגב אל העולם, עדי נתון לחלוטין לעצמו. מרוכז, חוקר מחשבות שבאות והולכות, נמצא כל כולו בתנועה גדולה למרות שגופו עוצר, מתמסר לריכוז הנדרש, כמעט קופא מרוב דריכות. ומסביב, צורות מוכרות וצורות שאינן מוכרות נעות ומתמוססות.

 

My mother is flying at nights  144x164 cm 2016.jpg
אמא שלי עפה בלילות, (2016), מתן בן-טולילה

לילה אחד חשבתי על אמא שלי, ישנה במיטתה בקיבוץ. ובחלומי, היא מסוגלת להשיל מעצמה את מה שמחזיק אותה מעוגנת לקרקע. החוקים והתקנות, האיסורים וכללי ההתנהגות הטובה, כולם אינם חשובים כרגע. קלה, מחייכת חיוך לעצמה, היא עפה בשמי הקיבוץ הליליים, חופשיה. "אמא שלי עפה בלילות" (2016), וכשהיא עפה היא עושה זאת בגדול-כמו שלט חוצות המוצג בגאווה חצופה, גלוי וידוע ופומבי.

Confrontation #2  165x180 cm 2017.jpg
עימות מס' 2, (2017), מתן בן-טולילה

המרחב הקונקרטי מתמוסס יחד עם הזיכרון והזמן, בעבודה "עימות מס' 2" (2017). שתי דמויות חוצות מרחב מערה, הולכות להן למקום הנמצא מעבר לגבולות הציור. דיוקן עצמי נושא חבר יקר על ידיי, גופינו מתמזגים, מטשטשים בתוך המרחב ההולך ומתעמעם. אין מקום כזה. אין מקום. יש ציור כזה, חלום שבו הצבעים מהבהבים, מנכיחים אותי ואותו ואת הרגע הקצר שלנו יחד. המערה היא לעיתים הרחם, לעיתים הסטודיו, מרחב התכנסות המבטל את החוץ.

 

Reflector  70x50 cm 2016.jpg
מחזיר אור, (2016), מתן בן-טולילה

החלום, מטבע משך-הזמן הקצר שלו, הינו פרגמנט מתוך משהו שלעולם אינו נראה לעינינו בכללותו. ציור קטן וחשוך הוא "מחזיר-אור" (2016). מרחב ימי, שמיים מכוכבים, ודמות בודדת שוכבת על מזרון. נסחפת לאיטה, נעה ללא יד מכוונת, היעד לא מוגדר. מיהי, מהיכן באה ולאן פניה, אין זה משנה. בלב הציור הקבלה המוחלטת של המצב והזמן בו היא נמצאת. מחזיר-האור הנמצא על שרוול המעיל בוהק בקו עדין, נחשי. מקור לא ידוע מאיר, והאור ניתז לכיווננו. מהמרחקים מגיע האור? או דווקא מקרוב? ומהו מקורו? הציור הוא גם פרגמנט, מתוך סיפור שגם לי, יוצרו, לעולם אינו נראה בכללותו.

Moon  165x120 2018.jpg
ירח, (2018), מתן בן-טולילה

הירח מלווה אותי עוד מילדות. מאיר בשמי הלילה השחורים, מזכיר בכל לילה מחדש כי ההשתנות או התנועה המתמדת (התמלאות, התרוקנות, וחוזר חלילה) הן העיקרון הראשון של הקיום. לתערוכתי הראשונה בגלריה נגא (2013) קראתי "הליכות ירח" מכמה סיבות שונות זו מזו: המחשבה על הליכה במרחב ירחי, ריק מאדם, בתולי. מחשבה אחרת על ההליכה החלומית של מייקל ג'קסון ועל האשליה שהוא מצליח ליצור ובה נדמה כי אפשר להתקדם בכיוונים מנוגדים. וגם, כי לירח יש הליכות (MANNERS) מרוחקות, והוא תמיד נמצא במרחק מה מאיתנו בני האדם, קרוב אך גם בלתי-מושג ומרוחק. בציור "ירח" (2018) היה הירח הדבר האחרון שהוספתי. במקור היה ציור של נוף לילי הנראה מבעד לפתח במערה, אך לילה אחד התעוררתי מתוך שינה עמוקה והבנתי שמה שחסר בו הוא ירח. אולי ירח שחור, אולי סוג של ליקוי. מהרגע שהוספתי את הירח התארגן כל הציור מסביבו. הוא נהיה במוקד, שאלה סתומה ויפה התלויה לה בשמי הלילה.

 

2012 Two moons of Autumn    150x105 cm.jpg
שני ירחים של סתיו, (2012), מתן בן-טולילה

שיר הייקו שקראתי הוליד ברגע אחד ציור: "לחץ על גלגל עינך, והרי לך, שני ירחים של סתיו". את השיר ניתן להבין במספר אופנים, וכך גם את הציור שלי. אומר רק שציור, בדומה למהות של חלום, מלמד צניעות את אלו הרוצים לתת מילים לכל דבר. יש דברים שאי אפשר להקיף ולתחום במילים. על קיר הסטודיו כתבתי בעפרון: "כשהטייפ כבוי, פתאום שמתי לב: ציור הוא פעולה חרישית".


 

מתן בן-טולילה, (1978), צייר בוגר תואר שני במחלקה לאמנות בצלאל. חי ועובד בירושלים.

 

 

עִיִי־עֵינַיִם, תַּכְרִיכִים בַּחֲלֹם – שירים מאת איתי עקירב

עד קצה הראיה

'יוֹם צָעַקְתִּי בַלַּיְלָה נֶגְדֶּךָ' – תהילים פח

דָּבָר־מָה כִּמְעַט נִמְחַק, וַאֲנִי מְנַסֶּה לְגָרֵד וּלְהַעְנִיק לוֹ שֵׁם. לֹא זָכַרְתִּי מָה בְּדִיּוּק, רַק יָדַעְתִּי שֶׁבְּזִכָּרוֹן מְדֻבָּר, כָּזֶה שֶׁאַיִן בִּיכָלְתִּי לְחַבֵּק כְּמוֹ אֶת בְּנִי נָתָן שֶׁאֵינוֹ בֵּן־הָחַיִּים, אַךְ גַּם לִשְׁכֹּחַ. הַאִם אָדָם הָיָה הוּא? רַעַשׁ? עוֹרֵב לָבָן? אוֹ שֶׁמָּא כְּאֵב סִימָן הַמַּסְמֵר שֶׁעַל הַקִּיר? וְאוּלַי בִּכְלָל הָיְתָה מִטְרִיָּה עֲזוּבָה בָּרְחוֹב חָבוּט גֶּשֶׁם. כְּבָר אֵינִי יוֹדֵעַ, רַק שׁוֹמֵעַ אֶת חֲרִיקַת הָרוּחַ בְּחַלּוֹן שֶׁמַּפְרִיעָה אֶת שְׁנָתִי.

וַאֲנִי נֶאֱבַק בּוֹ, בַּפְּרָטִים הַקְּטַנִּים וְנֶעְלָמִים, וְהוֹלֵךְ לְאִבּוּד, מְחַפֵּשׂ קָצֶה חוּט, מַשֶׁהוּ לִמְשֹׁךְ בּוֹ, לִפְרֹם מִן הַבַּד, מֵאִי־הַוַדָּאוּת: חַדְרֵי־הַמַּדְרֵגוֹת הָעֲלוּמִים בָּהֶם יָרַדְתִּי. רַק צְרִימַת הָחִכּוּךְ וְהַמוּחֲשִׁיּוּת כַּמְּעַיֵּן עִקְצוּץ בָּעֹר דָּאֲגוּ שֶׁלֹּא אֶשְׁכַּח, שֶׁלֹּא אָשׁוּב לִישׁוֹן עוֹד אֶת אוֹתוֹ לַיְלָה. וַאֲנִי כְּנוֹפֵל בְּתוֹךְ הַזִּכָּרוֹן הֶחָשׁוּךְ וְהַמַּסְתִּיר, זִכְּרוֹן כַּפּוֹת יָדָיו שֶׁל אֲבִי, הַמְּגַשְּׁשׁוֹת בַּמַּגִּירָה אֲחַר דָּבָר־מָה מוֹעִיל: מַבְרֵג וְאוּלַי מִשְׁקָפִי רְאִיָּה, הַבְחָנָתִי בַּחַלּוֹן אֲשֶׁר שָׁקֵט, בַשַּׁחַר, לָבוּשׁ בְּשִׂמְלַת כַּלָּה.

אֱלֹהִים הָיָה שָׁם. יָדַעְתִּי.

the-night-1952 Pierre Alechinsky.jpg
הלילה, פייר אלצ'ינסקי, 1952

שיר ערש

אֲבִי־שֶׁלִּי, כְּשֶׁאַתָּה כְּבַר יַשֵּׁן

רֵיק מִכֹּל מַחְשָׁבָה חִיּוּנֶיֶת

וְאֵין קוֹל נְקִישָׁה בָּאֲוִיר

רַק דְּבוֹרֵי הַקַּיִץ

עוֹד יוֹנְקוֹת משׁוֹשַׁנַּת

הָאוֹר. תֵּן לַגּוּף הֶעָיֵף וְהַכְבֵּד שֶׁלְּ

ךָ לְהִסָּחֵף כְאַסְדָּה

בְּתוֹךְ גָּדוֹת הַחֲלוֹם.

הַמָּוֶת הַמָּתוֹק בְּיוֹתֵר.

תִּשְׁמְעִי, הַבֹּקֶר כְּבָר כָּאן. וְגַם אִם אַיִן כֹּל נְהָרָה בַּחַלּוֹן, מַשֶׁהוּ חָדָשׁ עוֹרֵב לָנוּ. הַיּוֹנִים יָשׁוּבוּ בְּדַרְכָּן לְקונֵן בְּקוֹרַת הַגָּג, וְיַּמָּאִים יוֹדְעֵי־יָם יִפְרְקוּ סְחוֹרוֹת מֵאֳנִיּוֹת, וְהֶחָלָב יִמְזֹג לְתוֹךְ כּוֹסוֹת זְכוּכִית, אֲנִי יוֹדֵעַ.

וְתוֹהֶה לְעַצְמִי, שֶׁאַתְּ עוֹד יָשְׁנָה לְאַחַר לַיִל קְרָב אָרוֹךְ, מְנַסָּה לִמְצֹא קְצָת רוֹךְ בַּכָּרִית הַנּוֹצוֹת. הַאִם גַּם אַתְּ רֹאָהּ, אֶת נֵס הַקִּיּוּם הַקָּטָן, שֶׁבְּרֶגַע זֶה מַמָּשׁ מֵעִיד עַל הֱיוֹתֵנוּ, רֵעִים, כָּאלָה שֶׁנִּשְׁאָרִים גַּם־ לְאַחַר הַדָּם.

hazelwood-2nd-avenue-1984 ROBERT QUALTERS.jpg
הייזלווד, השדרה השנייה, רוברט קוולטרס, 1984

שְׁעַת הַחֹשֶׁךְ

רַבָּה וּ־

גְדוֹלָה מְכַסָּה עָלֵינוּ שְׂמִיכוֹת

יְלָדִים.

נוֹטַעַת בָּנוּ

עִיִי־עֵינַיִם

תַּכְרִיכִים בַּחֲלֹם.

בְּאֵין שִׁיר

עֶרֶשׂ, רַק הַשֶּׁקֶט

הַהֵד.


איתי עקירב, יליד 1984, הוא משורר, מפיק ובמאי קולנוע ישראלי. ספר שיריו הראשון, דברים שהשארנו באש, ראה אור בתמיכת הקרן לירושלים ובהוצאת חד"פ.

"גנבתי את החלומות שלי כדי לשים אותם בספר" – על הכתיבה המודעת של ז'ורז' פרק

ניתן אולי לדבר על שני סוגים של אנשים כותבים; הסוג הראשון, והוא כנראה הרוב המוחלט, ימאן להגדיר עצמו כ'סופר' או 'משורר', גם לא לאחר שהוציא שלושה או כמה ספרים. מבחינתם, אין הם ראויים עדיין להקרא סופרים, ואולי, יום אחד, מתישהו, אם בכלל…

ז'ורז' פרק היה  כותב מסוג אחר לגמרי. עד גיל שלושים הוא הספיק לכתוב שלושה רומנים שלא ראו אור, פשוט כי הוצאות הספרים חשבו שמדובר בספרים לא מספיק טובים. ובכל זאת, משך כל התקופה הזו כששאלו אותו מה הוא עושה בחיים הוא ענה 'כותב'. מבחינתו, זו הייתה מהות חייו – היותו כותב, היותו סופר. "אני יודע שכתיבה היא בשבילי כלי ההתפייסות היחיד שלי עם העולם", הוא כתב ואיפשר לנו מה הוליד ביטחון כזה בכתיבתו, "היא הדרך היחידה שבה אני יכול להיותר מאושר או פשוט לחיות".

after-lunch-197 patrick caudield.jpg
אחרי ארוחת הצהריים, פטריק קולפילד, 1975.

על אף שראה עצמו מאז ומתמיד כסופר, פרק זלזל למדי בכישרון הדמיון שלו. לכן אולי אהב כל כך לכתוב רשימות של דברים ממשיים מחייו וחיי דמויותיו; לכן אולי נטה לכתיבה מוכוונת אילוצים, כמו כתיבה ללא אות מסויימת או כתיבה על פי חוקי השחמט; לכן אולי ספרו 'איש ישן' מורכב מניסוחים מחודשים שערך למשפטים מספרים ידועים – "איש ישן הוא ככל הנראה רומן הקולאז' הראשון שאפשר לקרוא מבלי להכיר כלל את המקורות, או אפילו בעובדה שיש בכלל מקורות. מובי דיק, בארטלבי, המשפט, התופת ויוליסס מספקים רבים מהמשפטים בספרו של פרק", כותב דייויד בלוס בביוגרפיה עבת הכרס של פרק. כך שמי יודע מאין נלקח במקור המוטו של הבלוג הלקוח מספר זה של פרק – "מאוחר יותר, מאוחר הרבה יותר, התעוררת כמה פעמים אולי, התנמנמת כמה פעמים, הסתובבת אל צד ימין, אל צד שמאל, שכבת על הגב, על הבטן, אולי אפילו הדלקת את האור, אולי עישנת סיגריה, מאוחר יותר, מאוחר הרבה יותר השינה נהפכת למטרה, או שבעצם לא, להפך, אתה נהפך למטרה של השינה".

בשלב מסויים בחייו, לאחר פרידה כואבת מזוגתו, החל פרק לכתוב את חלומותיו, ואף פרסמם כספר בשם 'החנות האפילה'. מעניין לראות את היחס שלו לחלומות וכתיבתם. הפסיכולוג שליווה אותו בתקופה זו מעיד כי פרק "מצא את עצמו מודה שהחלומות הללו לא נחווה כדי להיות חלומות, אלא נחלמו כדי שייכתבו, ושהם לא היו דרך המלך שחשבתי שהם יהיו, אלא נציבי עינויים שהובילו אותי הרחק מהכרה עצמית". פרק חווה את העולם כחומר לכתיבה, כאמצעי שיש להשתמש בו כדי לחולל מילים כתובות על דף. וכך, הופכים החלומות לכלי משחק על לוח שחמט מילולי,  שהותיר את המטפל שלו מתוסכל, מסופק אם לחלומות של פרק ישנה בכלל משמעות אמיתית לחייו:

אחד מהפציינטים שלי – הבה נכנה אותו סטפן – הכתיב לי, במובן מסוים, מה שטענתי במקום, בהתייחסי למטופלים שגורמים לך לתהות, בהקשיבך להם, אם הם באמת חווים את חלומותיהם, או שמא הם חלמו אותם בכוונה כחלומות, בסופו של דבר רק כדי לספר אותם. אלה הם "עושי-חלומות". במקרה של סטפן, הבנתי לאחר זמן מה שאני לא 'קונה' את החלומות שהוא הציע. כמובן, היו לי סיבות טובות לספוקתי; לא קניתי אותם מפני שהיה חסר להם בשר, היה להם מקום ברור בסוג רדוד של שפה, הם לא נקטעו על ידי שתיקות והיה חסר בהם ביטוי של רגשות, כאילו הסבל נעלם אל תוך האמירה והיה ניתן לחוש בו רק במהלך המתח של הפגישה הטיפולית. החלומות, אם נאמר זאת כך, נידלו, סוננו ועובדו בידי סטפן כמו טקסטים שיש לפענח אותם, כמו מכתב שבוודאי נכתב בשפה זרה אך לא נשלח ממקום רחוק, ושלא מופיעה עליו כל כתובת מדויקת. אולי הוא אפילו חלם אותו באותו אופן שבו הוא חיבר תשבצים, או שיחק פסיאנס, או הרכיב פאזלים […] או הקדיש עצמו למשחקי כתיבה. ניתן לומר שסטפן ושכמותו הם סהרוריים המהלכים ערים בשנתם.

על אף החסיון שהפסיכלוג משתמש בו, ברור כי מדובר בפרק, בעיקר מעיסוקיו שכללו כתיבת תשבצים, משחק בפאזלים וכו', והמטפל מעולם לא הכחיש את הטענה הרווחת שבדבריו הוא מתכוון אל הסופר הצרפתי. באחד מיומניו מתאר פרק את חווית הטיפול הפסיכולוגי מצידו שלו, תיאור שנשמע תואם למדי לתיאורו של הפסיכולוג:

בכל מפגש חיכיתי שידבר. הייתי בטוח שהוא מסתיר ממני משהו. משהו שהוא ידע עליו הרבה יותר מכפי שהיה מוכן להודות, משהו שלמרות זאת היה בתודעתו […] מאז ואילך חשתי בחוסר ואמון שעטף את המילים שלי וגם את השתיקה שלו: זה הפך למשחק מתיש של מחשבות, דימויים ששבים על מסלולי המוביוס שלהם עד אינסוף, חלומות שהיו טובים מכדי שייחלמו. איפה הייתה האמת? איפה היה השקר? […] כאשר ניסיתי לדבר, לומר משהו מעצמי, לנסות ולהבין את הליצן שבקרבי המלהטט בכישרון כה גדול בסיפור שלי ומעלה אותו באוב בתחכום כה רב עד שהוא עצמו הופך למסתורי, חשתי באופן מיידי כאילו התחלתי שוב את את אותו הפאזל, כביכול בניסוי כל הצירופים האפשריים של החלקים, האחד אחרי השני, אצליח למצוא יום אחד את התמונה שאני מחפש.

architecture-of-the-plain-1923 paul klee.jpg
ארכטיקטורה של המטוס, פול קליי, 1923.

כיצד נראה אם כן חלום כתוב של פרק? כך הוא כותב בחלום מספר 124:

לסוחר הבדים היה חוב אצל אבי והוא החליט להסגירו לאס-אס, ובו בזמן את בנו שלו (או רק עובד שלו), שנמצא נושא עיתונים מחתרתיים. זה הרבה יותר סבוך מזה. אבל זה מה שהיה.
האס-אס באים לעצור אותנו. יש להם מדים שחורים וקסדות כדוריות הדוקות מאוד, כמו מסכות. הם מתכוננים לעצור גם את הבוס, אך הוא מצביע לעברי, נוטל את סנטרי בידו, ומראה את הצלקת הקטנה שיש לי מתחת לו.
אנו חוצים את העיר.
לו רק יכולנו ללכת ולשתות קפה. זה נראה קל אך בלתי-אפשרי.
[…]
שמים אותנו בחדר השמור למפלצות. שני ילדים קטועים רגליים מעל לברכיים, ילד וילדה, עירומים, מתפתלים כתולעים. אני, אני הפכתי לנחש תינוק (או שמא היה זה דג?).
[…]
חזרתי לעיר. יש טקס זיכרון גדול. אני משתתף בו, בגועל, בהלם, ובסופו של דבר, בהתרגשות […]
אני ילד קטן. בקצה הדרך עצרתי נהג ושאלתי אותו אם הוא מוכן לבקש למעני מהגנן של הבוסתן הגדול את הכדור שלי, שעף מעבר לחומה (וכשאני מציים זאת, שב אלי הזיכרון האמיתי: ב-1947, שיחקתי בכדור על קיר המנזר שממול לבניין שלנו).
בריאיון עמו פרק אישש סופית את האבחנה המדויקת של המטפל, באומרו כי "הספר נהגה בהתנגדות לטיפול פסיכואנליטי – זאת אומרת, לא לקחתי את החלומות שלי למטפל אלא גנבתי אותם כדי לשים אותם בספר. מדפי החנות האפלה עולה מערכת יחסים אגרסיבית". בסופו של דבר הוא הודה כי הוא "מצא את עצמו מודה שהחלומות הללו לא נחוו כדי להיות חלומות, אלא נחלמו כדי שייכתבו, ושהם לא היו דרך המלך שחשבתי שהם יהיו, אלא נתיבי עינויים שהובילו אותי הרחק מהכרה עצמית". כאשר החלומות מתפקדים כאמצעי ותו לא למען הכתיבה אזי הם נעשים עינויי אשר רק מרחיק את הכותב מעצמו. הנסיון לייצר כתיבה אישית על מציאות פנימית מאולצת מרחיקה את האדם מעצמו ומהטקסט שהוא כותב, שנעשה לסיוט אחד גדול.

ז'ורז' פרק, חיים במילים. דייויד בלוס, מאנגלית: יניב חג'בי. הוצאת בבל, 967 עמ'.
חיים במילים

לְרַקֵּד לְבָדָד בִּבְלִי נוּעַ – אברהם שלונסקי גִּדֵּם הַחֲלוֹמוֹת

בשנה האחרונה לחייו כתב המשורר אברהם שלונסקי את ספרו האחרון – "ספר הסולמות", אך לא הספיק לראות אותו מודפס. בשיריו חושף שלונסקי מבע ספרותי עשיר, מלא חיות, שחווה את החפצים הדוממים כבעלי משמעות לעולמו הפנימי של האדם. בשיר "קְנֵה סוּף" המשורר מטייל על חוף הים וחווה את תנועת הזמן והגלים, את הצמיחה המרעישה סביב. כך קנה הסוף הצומח על שפת הים מבטא צעקה חנוקה, עמידה במקום של ריקוד:

עַד יָבוֹאוּ יָמִים אֲשֶׁר יְזַכּוּ

בְּשִׁעוּר-הַקּוֹמָה

אֲמִירוֹ שֶׁל כָּנוּעַ:

לִכְרוֹעַ-זָקוּף

לִצְעוֹק-בִּדְמָמָה

לְרַקֵּד-לְבָדָד-בִּבְלִי-נוּעַ.

הדובר הולך "כְאִישׁ שֶׁפִּתְאֹמָיו הֵזִימוּ מִבְטָחוֹ", שההתרחשות סביבו הסיטה אותו מהמוכר והבטוח, לכן נפשו מוכרחת ללמוד אותו "הֲזוֹת עַל נַחַל בְּצָמְאִי" – להתמזג עם הטבע ברוחו, להכיר את הפרטים הקטנים מתוכי תוכו, להשלים עם עצמו ולסלוח גם, על "הַשְּׁגָגוֹת הָעַלִּיזוֹת שֶׁלַּכִּסּוּף". הכיסופים הגדולים יוצרים שגגות עליזות, טעויות קטנות ומשמחות.

spots-1967 forest bees.jpg
נקודות, פורסט בס, 1967

הסולמות ששלונסקי כותב עליהם הם סֻלָּמוֹת בַּלַּיְלָה, סֻלָּמוֹת שֶׁל בַּעַל-חֲלוֹמוֹת, המהדהדים את יעקב וחלומו בבית אל – "וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ" (בראשית כח, יב). מופעי החלומות בשירים אלה מופלאים, בצירופי מילים ייחודיים חושפים מציאות שנגלית מעבר לפרגוד המילים-שבהקיץ: בשיר "הטבת חלום" הוא מבקש לדעת את משמעות מראה הליל, "חָפַצְתִּי לָדַעַת הַפֶּתֶר לָבֶטַח – חֲלוֹמַי הֵם מִשְׁנֵה-הֱיוֹתִי", ובתוך כך מגלה לנו כי החלומות הם החלק המשלים של אישיות האדם, חלק שבלעדיו אין להכירו, הם משנה-היותו. אך גם לחלום ישנם צדדים שונים, "צַלְמוֹ-הַשֵּׁנִי שֶׁל חֲלוֹם אָז הוֹפִיעַ" – לפעמים מתגלים רק חלקים חלקיים של החלום והמשורר נזקק להמתין להופעת הצלם השני של החלום, כמו צלם אנוש וצלם אלקים הזקוקים ללכת יחד, כך גם החלום מורכב משניים.

החלום הוא זה שמפענח כתובת סמויה שנכתבה לה אי שם, הוא זה שמצליח להעביר את המסר הסודי הכתוב בנחושת על קלף. או יותר נכון להגיד, צל החלום הוא שיפרש את משמעות החלום הנכתבת על קלף:

בְּמֵי שׁוֹשַׁנִּים וְכַרְכּוֹם

בְּקוֹלְמוּס שֶׁל נְחשֶׁת עַל קְלָף

יָצָא הַחֲלוֹם לְדַרְכּוֹ

יָצָא לְדַרְכּוֹ וְחָלָף

יָצָא וְחָלַף

יָצָא וְחָלָף

צִלּוֹ יְפַעְנֵחַ אֶת כְּתֹבֶת הַקְּלָף

בשירים אחרים רואים כי שלונסקי קושר בין הסולם והחלומות לצורת תפקוד הזמן. כך בשיר "בְּרֶגֶל אֲדִישָׁה" הוא כתב כי "הַזְּמַן בּוֹעֵט בְּךָ בְּרֶגֶל אֲדִישָׁה / כִּבְעוֹט טַיָּל / בְּקוֹנְכִיָּה פְּלוֹנִית שֶׁעַל הַחוֹף". הזמן בועט באדם כמו שאדם בועט בקונכיה על חוף הים. שלונסקי שואל על הקונכיה "הַאִם גַּם הִיא בּוֹדָה לָהּ הַפִּצּוּי / עַל סֻלָּמוֹ שֶׁל בַּעַל-חֲלוֹמוֹת / וְאֶת הַבְּדוּת הַזֹּאת הִיא הוֹמִיָּה / מִפֶּה לְאֹזֶן?". השאלה היא האם גם הקונכיה, כמו האדם, בודה לעצמה את סולמו של בעל החלומות, כמו שהאדם בודה אותו לעצמו. במקרה זה האדם מוצג כמי שבודה לעצמו עולם פנטזטי שמטרתו להשכיח מלבו את בעיטת הזמן. החלומות הם בדיה המשכיחה את בעיטת הזמן. "טַיָּל עַל שְׂפַת-הַחוֹל. וּפֶסַע/ אֵין-אִוְשָׁה./ הַזְּמַן בּוֹעֵט בְּךָ בְּרֶגֶל אֲדִישָׁה". אנו קורבנות לבעיטת הזמן, ומנסים כל הזמן לשכוח עובדה זו.

tangerine-dream-2004 ji, lambie.jpg
חלום מנדריני, ג'ים למבי, 2004

גם בשיר "צְעָקָה מִן הַחֲלוֹם"  הזמן מתפקד כרועץ לחלומות האדם. הזמן מתואר בממשות אימתנית ורחוקה, "הַזְּמָן גָּדוֹל מֵהֶם /כְּעֵץ שֶׁצַּמַּרְתּוֹ גְבוֹהָה מִן הֶעָפָר… הַזְּמָן רָחוֹק מֵהֶם / כְּעֵץ שֶׁשָּׁרָשָׁיו שׁוֹתְקִים מִלְּהֵחָשֵׂף / וְהֵם אוֹמְרִים: הַמָּוֶת / הוּא שַׁלֶּכֶת". הזמן הוא האחר המוחלט והמאיים;

עַל כֵּן

כְּשֶׁאֲנִי רוֹאֶה בַּחֲלוֹמִי

יָם מִתְפַּרְקֵד וְאֵינוֹ מַגִּיעַ עַד אֹפֶק

עָרִים מְטַפְּסוֹת בְּסֻלָּם מִתְרוֹעֵעַ

וְשָׁמַיִם הוֹלְכִים עַל גָּחוֹן –

וּמִצְטַעֵק:

“אָבִי! אָבִי!” –

אֵין אִישׁ יוֹרֵד לְסוֹף הַצְּעָקָה.

וְאָז הֵם נוֹעֲרִים אוֹתִי מִשְּׁנָתִי

וַאֲנִי אוֹמֵר:

הַזְּמָן גָּדוֹל מֵאִתָּנוּ

הַזְּמָן רָחוֹק מֵאִתָּנוּ.

"ספר הסולמות" הוא ספר השירה האחרון שכתב שלונסקי בשנת 1973. ביום בו השיב שלונסקי נשמתו היה ספר השירים בדרכו האחרונה אל הדפוס. יומיים לפני כן בשעת בוקר מוקדמת התקשר אל המביא לדפוס וביקש ששתי שורות  יוספו לשיר האחרון שכתב. השיר נפתח בתיאור של היום הפולש אל החלום:

…וַיְהִי עֶרֶב

וְאוּד-שֶׁל-יוֹם עָשֵׁן אֶת הַחֲלוֹם

וּבְקֶרֶן-רְחוֹב

רְחוֹב שֶׁבּוֹ שׁוֹתֵק

הַמָּוֶת עַל גַּבָּהּ הַמִּתְרַחֵק

מתוך כך מופיע "גִּדֵּם-הַחֲלוֹמוֹת / לִרְאוֹת / הַעוֹד נִטּוּ זְרוֹעֵי סֻלָּמוֹתָיו / לִפְסוֹג בָּהֶם בְּפֶסֶג רְנָנוֹת / אֶל הַנּוֹפִים / שֶׁפְּלִיאוּתָם הֵנֵצָה /אֶל הַחוֹפִים / אֲשֶׁר נִבְדּוּ לָנֶצַח?". גדם החלומות, מי שחלומות כרותים, מגיע לראות האם זרועות הסולמות נוטות אל עבר כל הנופים שנבדו להם לנצח – על ידי המשורר. החלומות והסולמות מתפקדים כאן כשני ניגודים שמשלימים זה את זה, ופועלים יחד כדי למדוד את פועלו הבדוי והנצחי של המשורר. השיר המקורי מסתיים בשורות "הוֹ נֵצַח / הוֹ נֵצֶר-מִשֹּׁרֶשׁ / הוֹ רֶגַע-שֶׁאֵין-לוֹ-סוֹף". שוב הזמן מופיע ביחס לחלומות והווית המשורר, אך כאן הוא מופיע כשאיפה אדירה, ככיסופים אל הנצח האינסופי. כאמור, לפני מותו – הישאבותו אל הרגע שאין לו סוף – ביקש המשורר להוסיף שתי שורות לשיר – "עֲצוֹם עַפְעַפֵּי-עֶרֶב / עֲצוֹם עַפְעַפַּי". העפעפיים נעצמו. הערב ירד. הנצח נותר אין-סופי.

22111


אם קראתם עד כאן, נוסיף בשולי הדברים דברים נוספים שכתב שלונסי על מימוש חלומות. בספר "אברהם שלונסקי – מסות ומאמרים: העשור הראשון, 1922 – 1933" מופיעה רשימה שכתב שלונסקי על ביטאון תנועת העבודה "מחיינו", בה הוא מלין על הכיוון הספרותי אליו נטה הביטאון. מתוך כך הוא כותב על הצער הגדול המגיע עם התגשמות החלום עליו כה חלמת:

אסור מחמת פיקוח נפש לעשות את הניסיון האחרון, למצוא פתרון, לחלום כל החלומות, – כי הפתרון אחד הוא : מות החלום. ולא לחינם אומרים בעברית על פתרון חלום : "שבר חלום". כן! אבל… אעפ"כ… אעפ"כ, אסור גם לפקוח עיניים, אסור לתת פתרון פה לאותו "קורע צעיפים". צריך לעצום את העיניים, לעצום יפה – יפה – ולחלום – לחלום – לחלום.

נָזִיר מְלַמֵּד אוֹתִי טַכְסִיסִים שֶׁל מָוֶת – שלושה שירי חלום מאת עמיחי חסון

שלושה שירי חלום מתוך "בלי מה", ספר השירים החדש של עמיחי חסון שרואה אור בסדרת "כבר" לשירה, הוצאת "מוסד ביאליק", 2018.

מִלְּכַתְּחִלָּה אַרִיבֶּער     

 "דֶער וֶועלְט זָאגְט אַז אוֹיב מֶעֶן קָאן נִישְׁט אַרוּנְטֶער גֵייט מֶעֶן אַרִיבֶּער אוּן אִיךְ זאג אַז מֶעֶן גֵייט 'מִלְּכַתְּחִלָּה אַרִיבֶּער'".

"הָעוֹלָם אוֹמֵר שֶׁכַּאֲשֶׁר אִי אֶפְשָׁר לָלֶכֶת מִלְּמַטָּה הוֹלְכִים מִלְּמַעְלָה וַאֲנִי אוֹמֵר שֶׁ'מִּלְּכַתְּחִלָּה מִלְּמַעְלָה'".

[אדמו"ר מהר"ש]

 

 

from-my-madinah-in-pursuit-of-my-hermitage-2004 jason rhoades.jpg
מתוך 'מדינה' שלי: במרדף אחר המנזר שלי, ג'ייסון רודס, 2004

 

אֲנִי מַשְׁלִים מִנְיָן בְּעֶרֶב שִׁירָה

אֲנַחְנוּ בְּקֹשִׁי עֲשָׂרָה כּוֹלֵל הַבַּרְמֶן וְהַסָּאוּנְדְמֶן וְהַבַּחוּרָה

אֲנִי נִקְרָא לִקְרֹא, מִתְרוֹמֵם כָּבֵד נוֹרָא, קוֹרֵעַ אֶת הַסֵּפֶר

מַצְמִיד אֶת הַפֶּה לַמִּיקְרוֹפוֹן וּפוֹלֵט קְלָלוֹת שֶׁל צָבָא

הָרָסָ"ר יְזַמְבֵּר לָכֶם אֶת הַצּוּרָה.

כֻּלָּם נֶעֱמָדִים, אֲנִי מְבַקֵּשׁ פִּתָּה פָלָאפֶל מֵהַמְּאַרְגְּנִים

הַמַּנְחָה מַעֲבִירָה לִי פֶּתֶק מְקֻפָּל לְאַרְבָּעָה:

מִי שֶׁעוֹמֵד מִלְּפָנֶיךָ

מֵאֲחוֹרֶיךָ וּמִצְּדָדֶיךָ

הוּא הָעוֹמֵד.

 

 

salvador-dali-book-signing-1963 philippe halsman.jpg
סלבדור דאלי חותם על ספרים, פיליפ האלסמן, 1963

 

 

פְּיֵר פָּאוּלוֹ פָּזוֹלִינִי וַאֲנִי מַמְתִּינִים

בָּרְצִיף. הַמַּצְלֵמָה שֶׁלָּנוּ מְרֻסֶּקֶת.

כְּרִיסְטוּס לֹא יִצְטַלֵּם בְּפָּלֶשְׂתִּינָה.

הַכָּרוֹז קוֹרֵא: הָרַכֶּבֶת הָאַחֲרוֹנָה

יוֹצֵאת מִסְּדוֹם עַכְשָׁו.

הָהָר מִתְרוֹקֵן מִתּוֹשָׁבָיו.

מֶלַח לֹא פּוֹסֵק לָרֶדֶת מֵהַשָּׁמַיִם.

 

 

אסף קליגר 4.jpg
צילום: אסף קליגר

 

נָזִיר מְלַמֵּד אוֹתִי טַכְסִיסִים שֶׁל מָוֶת:

מַשִּׁילִים אֶת הָאוֹר מֵאִיקוֹנִין הַפָּנִים

מוֹנִים בְּשֶׁקֶט אֶת הַשָּׁנִים שֶׁנּוֹתְרוּ

וּמַמְתִּינִים דְּרוּכִים. אֲנִי עוֹמֵד כָּפוּף בְּטַבּוּר

עֵמֶק רְפָאִים. חוֹלֵץ נַעֲלַיִם, עוֹצֵר אֶת הַתְּנוּעָה

הַזְּגוּגִיּוֹת מִתְפּוֹקְקוֹת מִכָּל הָרְכָבִים (הַנָּזִיר סוֹפֵר

שְׁסָ"ה חֶלְקִיקִים) עִגּוּלֵי זֵעָה נִקְוִים תַּחְתַּי

לִשְׁלוּלִית. חוֹשְׂפִים אוֹתִי עֵירֹם כְּמוֹ אַחֲרֵי בֶּכִי.

הַנָּזִיר נוֹזֵף בִּי: לֹא טָבַלְתָּ בְּלֹבֶן הָעַיִן.

 


אחרי שנים חזרתי לרשום חלומות. הם נערמו בפתקים בטלפון הסלולרי, שורות מרובות שגיאות כתיב של הקלדה מהירה המבקשת לתפוש בזנב הזיכרון המעורפל ולתרגם אותו למלל: לתחושות, תמונות, שמות קוד, רשימות.

כששבתי וקראתי אותם, היה נדמה לי שמעט מהם אצרו בחובם שירים. יחד עם ליאת קפלן, עורכת הספר, זיקקתי אותם  למחזור שירי חלום ונוסף להם מוטו מתוך אמירה של אדמו"ר מהר"ש מחב"ד (שתורגמה גם לניגון יפיפה): "מִלְּכַתְּחִלָּה אַרִיבֶּער": "הָעוֹלָם אוֹמֵר שֶׁכַּאֲשֶׁר אִי אֶפְשָׁר לָלֶכֶת מִלְּמַטָּה הוֹלְכִים מִלְּמַעְלָה וַאֲנִי אוֹמֵר שֶׁ'מִּלְּכַתְּחִלָּה מִלְּמַעְלָה'" ("דֶער וֶועלְט זָאגְט אַז אוֹיב מֶעֶן קָאן נִישְׁט אַרוּנְטֶער גֵייט מֶעֶן אַרִיבֶּער אוּן אִיךְ זאג אַז מֶעֶן גֵייט 'מִלְּכַתְּחִלָּה אַרִיבֶּער'"). אמירה עירומה, העומדת מלפני, מאחורי ומצדדי כמו אחרי בכי.

עמיחי חסון

37689851_10215910044325888_3627838834890244096_n (1).jpg

 

 

 

 

 

הפרדס של רג'ינה – ריאיון עם הסופר דביר צור

לפעמים סופרים מוכשרים מבזיקים לרגע בשמי העולם הספרותי, מותירים חותם-אור מופלא וממשיכים בדרכם הארוכה המתפתחת. דביר צור הוא אחד מאלה, ששני ספרי הפרוזה שפרסם – "משה בהיפוך אותיות" ו"הפרדס של רג'ינה" הציגו יכולת מרשימה של הצבת דמויות קצה במרכז מתוך כתיבה עדינה, מורכבת וייחודית. "משה בהיפוך אותיות" עוסק בדמות של משיח משוגע או משוגע משיחי וציפור הקנר שלו. ב"פרדס של רג'ינה" הוא מתאר את חייה של רג'ינה מועלם בבית האבות ואת חיפושה אחר בנה מנשי שברח ממנה לפני שנים ומאז לא נראה. את "משה בהיפוך אותיות" קראתי לפני כמה שנים וכעת את "הפרדס", ששמו לקוח מהפרק המציג חלום של רג'ינה. שמחתי שדביר צור הסכים לענות על כמה משאלותי על כתיבה וחלומות.

שלום דביר, מה הוביל אותך לכתוב סיפור על דמות של אישה מבוגרת וחייה בבית אבות?

ההיכרות עם החיים בבית אבות הגיעה משני מקורות. בילדותי היו לי מעין סבא וסבתא מאמצים בנוסף על אלה הביולוגיים, זוג ניצולי שואה עריריים שחיו קרוב אלינו ושאהבו אותי ממש כנכד. כשהם התבגרו הם עברו לבית אבות ובביקורים שם נחשפתי לראשונה לקיום של המוסד הזה. כמה שנים אחר כך, אחרי שהם כבר נפטרו, בלימודים לתואר הראשון, עבדתי בסופי שבוע כמלווה לקשיש חביב וטוב לב, שחי גם הוא בדיוק באותו בית אבות, במחלקה הסיעודית. לכן במובן מסוים מדובר גם בחוויה כפולה, של חיים שיש בהם חסד ובריאות וגם חברויות, ולצדם חיים במקום יותר מאיים וקשה, של הבנה יותר גדולה של הקץ המתקרב.

the-old-jew-1912.jpg!Large

יהודי זקן, מארק שאגאל, 1912.

הספר עמוס בזיכרונות של רג'ינה לצד חיפוש שלה אחר בנה המבוגר שברח ממנה. חיפוש זה יוצר איזו מין תעלומה יחד עם בן זוגה בבית האבות, אלפרד, שמשחזר את העבר שלו בשירותי הביון הישראליים ובכך נוצר מין סיפור בלשי מיוחד, כאשר ניתן לומר שהתעלומה האמתית שהוא מנסה לפתור היא נפש אדם. כיצד נרקם הסיפור הבלשי הזה ומדוע בחרת לספר אותו כך, כתעלומה בלשית?

היחסים בין הורים לילדים מבחינתי הם תעלומה. יש בהם אהבה שאין באף מערכת יחסים אחרת ומצד שני יכולים להיות בה חשבונות ושיפוטיות שמעמידים בצל את האהבה במשך תקופות. לפעמים החשבונות יכולים לחסל את האהבה או לפחות לכסות עליה עד שקשה לראות אותה. בעיניי כל ניסיון לכתוב יחסים של הורים וילדים הם משהו שאי אפשר לתאר אותו דרך המנסרה הפסיכולוגית וזהו. יש בהם כל כך הרבה: אהבה ויראה, ושנאה וקנאה וכסף ושליטה ומרדנות ושיעבוד ושחרור וכל זה מתערבב ומתערבל בתוך עצמו. ולכן חשבתי שאולי נכון יהיה לנסות לפענח את התעלומה של ההיעלמות מכיוון בלשי, והוספתי את הדמות של אלפרד שהוא עצמו מחפש תשובה, ומשליך את חוסר היכולת שלו למקום של ביון, ריגול ויכולות שלמעשה ברור שאין לו.

הספר קרוי על שם חלום של רג'ינה שמהדהד לפרדס של ר' עקיבא, "ארבעה נכנסו לפרדס". מדוע נקרא הספר על שם החלום, האם זהו המקום אליו כל הדרמה מתנקזת?

בעיניי הסיפור על הפרדס הוא סיפור על הפחד של אנשים מכל פרשנות עצמאית וחתרנית למציאות. כי שלושה מתוך הארבעה מוצאים את עצמם במקומות קשים. ורק רבי עקיבא מוצא את עצמו בחוץ בשלום, ואני לא בטוח שבסופו של דבר האפשרות של כניסה לפרדס ללא יציאה היא לא אפשרות מעניינת יותר. ואם שמים לב, בחלום יש ארבעה גברים, ארבעת הגברים בחייה של רג'ינה, שכל אחד מהם מביא איתו אפשרות אחרת של קיום, החל מאהבה שקטה, דרך אהבה בוערת שלא מתממשת, ועד לאהבת אם לבנה ואהבה של אנשים מבוגרים שכבר ראו הכול בחיים. ודבר כזה יכול להתרחש רק בממד של חלום, שבמידה מסוימת מזכיר את הסיפור של ארבעה שנכנסו לפרדס, שהוא גם קצת חלומי ומתעתע.

איך כותבים חלום? תיאור החלום של רג'ינה מאוד קורקטי מצד אחד אך יחד עם זאת מצליח להיות מאוד חי ו'חלומי' – רימוני מאכל הופכים לרימוני נפץ, התפאורה מתחלפת במקום – הים הופך ליבשה, האלמוגים לעצים, היא מנסה ללדת את בנה מחדש בלא סיבוך בלידה. אז איך כותבים חלום?

שאלה קשה: בעיניי זה אחד האתגרים הגדולים שעומדים בפני אדם כותב, מאחר שחלום הוא הרגע שבו הקצוות המוכרים לנו מתרופפים ונוזלים, הם נמסכים זה בזה אבל המרכז, המהות, נותרת ברורה בדרך כלל. כלומר אנחנו יכולים לחלום על הליכה במדבר ולפתע לגלות את עצמנו בכיתה י"א למשל, כשהחול נשפך מהנעל על הרצפה, וזה יהיה לגמרי הגיוני מאחר שליבת הסיפור נותרת יציבה וקיימת. אפשר כמובן להתייחס כאן לשאלה של המודחק ולהשפעה של החיים על החלום ולהיפך, אבל בעיניי העיקר והעניין בחלומות הם המעברים האלה שמצד אחד מאפשרים לסיפור להמשיך ולהיות הגיוני ומצד שני הופכים כל רגע ורגע בתוך החלום עצמו לחלק מתוהו ובוהו שעוד רגע יבלע את העולם ויאיין אותו.

regina1.jpg

הכתיבה שלך עוסקת בצדדים המיסטיים של הקיום, כך היה בספרך הקודם 'משה בהיפוך אותיות'. בספר הזה הכיוון די ריאליסטי בסך הכל, ובכל זאת הספר קרוי על שם חלום. מה היחס בין הספרות למיסטיקה בעיניך?

בספר יצירה, שהוא אחד הספרים המיסטיים המרתקים ביותר בעיניי, נכתב שאלוהים ברא את העולם בספר, ספר וסיפור. תחשוב כמה מרגש לדעת שמי שכתב את ספר יצירה, מי שהתעסק במשמעות האותיות ובאופן שבו העולם נברא מהן, בחר דווקא בדימוי של ספר ושל סיפור לבריאת העולם. כלומר הוא מכיר במעמד של האל הבורא כסופר, כמי שמייצר את הדמויות ואת העלילה בהתאם לדמיונו העשיר. זה גם הופך את חייהם של בני האדם למשהו שיכול להיות נשגב וייחודי: אם העולם והבריאה הם סיפור הרי שאנחנו הגיבורים, אנחנו הדמויות שזזות ונעות. זה אולי נשמע מעט מוזר, אבל זה מהווה פתח לפעולה יצירתית וחדשה של בני אדם, שבעיניי השיא שלה הוא המרד נגד הכותב, הרגע שבו הדמויות מחליטות לפעול אחרת מהאופן שבו הסופר חשב עליהן. זה לא חייב להיות מרד במובן של לנטוש את האל, זה יכול לבוא לידי ביטוי גם בניסיון לפרש מחדש את העולם, בניסיון ליצור עלילה חלופית למציאות, לשפר אותה ולשנות אותה לטובה.

בהקשר הזה, הספרות, החלום והמיסטיקה הם קווים שיש ביניהם נקודות השקה לא מעטות. הם המקום המאפשר של הקיום שלנו. הם האתרים שבהם אנחנו ממוססים את הגבולות הכל כך ברורים של המציאות הקיימת, ומאתגרים את עצמנו. אדם שחושב מיסטיקה, אדם שכותב ואדם שחולם כולם למעשה פועלים בדרך כזו או אחרת לשינוי המציאות, ואולי אפילו ליצירה מחודשת של המציאות. הם גם דומים זה לזה מתוקף כך שבשלושת המקרים מדובר בפעולה מוגבלת בזמן ובמרחב, כזו שבסופו של דבר נתקלת בחומה של המציאות ונכנעת לה (או לפעמים נתקלת במציאות ויכולה לפלוט אנחת שחרור מהאימה של החלום, או המיסטיקה, או הכתיבה). כך או כך, בעיניי אלה שלושה ממדים שבלעדיהם החיים שלנו מעט חלולים יותר ומעט ריקים יותר.

 

לסיום, כובע מקצועי נוסף שאתה עוטה הוא חוקר ספרות באקדמיה. כיצד משפיע המחקר העיוני על כתיבת הפרוזה שלך? האם משהו מחקר נכנס לספרים שלך? האם אתה מחפש ליצור הפריה בין שני התחומים?

אני משתדל ליצור חייץ ברור ובוטה ככל האפשר בין המחקר שלי לכתיבה שלי. המחקר מטיבו מבקש לפרק ולפענח יסודות שהכותב אולי לא מודע אליהם. המחקר גם נוטה יותר ויותר לשאלות של זהות ואתיקה. חוקר ספרות יבקש למצוא את הסיפור כשיקוף ובנייה של משהו, של מציאות מחשבתית כלשהי, ולעתים הוא גם שופט אותה.
מבחינתי, הספרות היא דווקא מקום שלא מבקש להיות מוסרי או אתי. לאחרונה חשבתי על כך שסופר הוא בוגד במובן מסוים. הוא לוקח את כל מה שיקר לבני אדם ומשחק בו. הוא לוקח את ניסיון חייו, אולי את האנשים הקרובים אליו ביותר, את אהוביו ואוהביו, והוא יוצר מהם סיפור שיכול להיות מלא בלעג או בריחוק.סופר או סופרת גם יכולים להיות ממש אנטי-מוסריים, או אנטי-אתיים, אנטי כל מה שהם מאמינים בו. סופר או סופרת שלא מוכנים לבגוד בעצמם ובכל מה שהם מאמינים תמיד יהיו מוגבלים באפשרויות הכתיבה שלהם. מבחינה זו אני משתדל להבין מה השאלות המוסריות, האתיות ושאלות של יחסי כוח שיכולות לעלות מהטקסט, אבל אני משתדל להניח את הספרות בראש ולא את המוסר.
אפשר בעצם לומר שכחוקר אני משתדל לקרוא את הסיפור ולהבין אותו בכלים מחקריים ותיאורטיים, אבל כסופר אני משתדל להתעלם מכל השאלות שיכולות או עלולות לעלות מהכתיבה שלי, ולתת לדמויות שלי לנהל אותי ולא להיפך.

הפרדס של רג'ינה, הוצאת בבל ומשכל, 2011, עורך: עודד וולקשטיין, 223 עמ'.

נשמתנו מרטטת תמיד באחידות עם הטבע – על ההפרדות שבמעשה האומנות

"ענין האומנות מהו?" שואל אנרי ברגסון בחיבורו 'הצחוק', "לו פעלה המציאות על חושינו ועל תודעתנו בדרך ישרה, לו יכולנו לבוא במגע בלתי-אמצעי את העצמים ואת עצמנו, סבורני, שאז היתה האמנות מיותרת, או יותר נכון, שאז היינו כולנו אמנים, משום שנשמתנו הייתה מרטטת תמיד באחידות עם הטבע" (מצרפתית: יעקב לוי). האומנות אם כן הינה תוצאה של פירוד, של שניות – ישנו העולם וישנו האדם, העצם והתופעות, וביניהם קיים פער עצום. אילו זה לא היה כך, "מבטנו היה תופס, אגב הליכה, קטעי פסלים חוטובים בשיש החי של גוף האדם ויפים כשרידי הפסלות העתיקה. בעומק נשמתנו היינו שומעים – כעין מוסיקה עליזה לפעמים, לעתים קרובות יותר נוגה, ומקורית תמיד, – את הנעימה הבלתי פוסקת של חיינו הפנימיים. כל זה ישנו מסביב לנו, כל זה ישנו בתוכנו, ואף על פי כן אין דבר מכל זה מתפס על ידינו בבירור".

feuillage-d-automne-1997 Aurel Cojan.jpg
עלווה בסתיו, אאורל קויאן, 1997

ברגסון מאמץ כאן מבט קאנטיאני על המציאות, כזה המפריד בין האדם לבין עצמות החיים. האדם מסוגל להתבונן אך ורק בתופעות של הקיום, וגם אותן הוא תופס בצורה חלקית ביותר. אך דווקא מתוך מצב מוגבל זה נוצרת האפשרות ליצור, לגעת בקיום בצורה ייחודית שחושפת טפח שלא יכולנו לחזות בו קודם לכן. זה תפקידה של האומנות במובן מה, לאפשר לנו להביט בדברים מצד עצמם, מצד הקיום הפשוט והמופלא שלהם שאין לנו אפשרות אחרת לגעת בהם. האומנות מאפשרת לנו כמו להתמזג עם הדברים, להיות אחד – אין יותר גן פרחוני או שמיים כחולים ואדם שצופה בהם, יש פתאום מכלול שלם, אחיד והרמוני – האדם והמחזה היפה מתאחדים על ידי מבט שמתבטא בצבעים או מילים מעשי ידי אדם. "עולים הם הדמיונות מתהום הנפש, הם זרע רענן מחביון הנשמה, עולם מלא בהם נשקף. לא חזון שוא הוא התאמת הנפש ודמיונותיה להעולם וכל יצוריו. ים הדמיון הגדול אספקלריא של המציאות הוא, המציאות רושמת בתוכו את רישומיה, ומן המציאות הרי הוא עצמו לקוח", כפי שמנסח זאת הרב קוק (הגיון הקודש, נא).

את הצורך הזה בהפרדות ניתן לראות גם במקומות נוספים. כך למשל כאשר ילד מתחיל לקרוא לאמו בשם 'אמא' זה מבטא תחילת תהליך של הפרדות – הוא כבר לא תופס את אמו ואותו כדבר אחד, אלא כשני סובייקטים שונים, לכן הוא יכול לקרוא לה עכשיו בכינוי. תהליך זה אמנם יכול להיות קשה, שהרי הקרבה האדוקה בין השניים אינטנסיבית וחווייתית מאוד, אך דווקא ההפרדות מאפשרת לשניים להכיר אחד את השני בצורה עמוקה ומשמעותית יותר, שמסוגלת להתפתח למקומות הרבה יותר גדולים. בדומה לכך, גם תהליך בריאת העולם כרוך בתהליך הפרדות. הבריאה מטבעה היא יצירה חדשה, נפרדת לכאורה מהא-להים. כדי שאפשר יהיה לברוא בריאה חדשה יש ליצור חלל חדש, "דע כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים היה אור עליון פשוט ממלא כל המציאות ולא היה שום מקום פנוי בבחי' אויר ריקני וחלל, אלא הכל היה ממולא מן אור אין סוף פשוט ההוא" (עץ חיים, שער א, ענף ב). ראשית ישנה מלאות מוחלטת, כוליות אינסופית, אך כדי לברוא את העולם יש ליצור נקודה נפרדת – " וכאשר עלה ברצונו הפשוט לברוא העולמות ולהאציל הנאצלים… והנה אז צמצם את עצמו אין סוף בנקודה האמצעית אשר בו באמצע אורו ממש ‏צמצם האור ההוא ונתרחק אל צדדי סביבות הנקודה האמצעית ואז נשאר מקום פנוי ואויר וחלל רקני". הדבר ניכר גם מעצם המילה 'בריאה' אשר מתכתבת על המלא הארמית 'בר', חוץ. אם כן, בְּרֵאשִׁית בָּרָא – בתחילת הזמן הוציא משהו מחוצה לו, נתן מקום לדבר חדש ונפרד.

לסיום, אם נחזור לתחילת הקטע בו הבאנו את אבחנתו של ברגסון האומר כי האומנות נוצרת מתוך פירוד בין האדם למציאות, נוכל אולי לומר כי בזמן החלימה האדם במובן מסוים חוזר להתאחד עם המציאות, או לפחות עם איזו מציאות. לכן הוא חש בתחושות כה עזות, שמסוגלות לפרוץ כל פער של מרחב או זמן. ההתאחדות עם הממשות מאפשרת לשוט בה בחופשיות, "להיות כולנו אמנים".

בדרך לויצמן עוצרים בדאבלין – אלבום חדש וריאיון עם המוזיקאי יוחאי וולף

בערבים הוא מקליט מוזיקה בלופר שלו וקורא בכתביו של סמואל בקט. בבקרים הוא יוצא מביתו בשרון, עולה לרכבת ועורך את הקטעים שהקליט אתמול, עד שהוא מגיע למכון וייצמן שברחובות, שם הוא חוקר מקרופאגים – תאים במערכת החיסון. בימים אלו יוצא They Do Not Move, האלבום השלישי של יוחאי וולף, פוסט-דוקטורנט ומוזיקאי, שמוקדש כולו ליצירה של היוצר האהוב עליו סמואל בקט. כחובב בקט בעצמי, ניצלתי את ההזדמנות כדי לשוחח עם המוזיקאי המעניין הזה.

שלום יוחאי, ברכות על האלבום. בדף הבאנדקמפ שלך אתה מספר על האלבום שהוא תעודת הזהות שלך, ה MRI – שלך. מדוע מבחינתך מדובר באלבום כל כך אישי?

זה אלבום שהוא הצטברות של כל מיני תהליכים שעברתי עד שהוא יצא. החלטתי בשלב מאוד מוקדם בחיי שאני לא אהיה מוזיקאי 'אמיתי', כזה שמתאמן שמונה שעות ומתפרנס מזה. הרבה שנים, בטח 15 שנים, בכל זאת חיפשתי לעשות מוזיקה, עד שבשלב מסוים התחלתי לגבש דרך עצמאית. בתור התחלה רכשתי לופר והתחלתי לעבוד איתו. הלופר היה עבורי התגלות גדולה, הוא גם אפשר לי לעבוד וגם האופי של הלופר הכתיב לי את המוזיקה שיצרתי, הוא לא רק שירת אותה. צעד צעד התחלתי לעשות מוזיקה, למרות שזה לא הדיי-ג'וב שלי ועם הזמן גם יש לי פחות זמן ופחות משאבים.

באלבום הזה כבר הגעתי לשלב שיכולתי לדמיין כמעט כל צליל ולגרום לו להופיע בעולם האמיתי. ככה אני רואה את העבודה של המוזיקאי, מישהו ששומע מוזיקה בראש שלו ומצליח לתרגם אותה למציאות. אז האלבום הזה הוא סיכום או נקודת שיא של תהליך שלקח משהו כמו עשר שנים.

 

samuel-beckett-in-profile-1970.jpg

סמואל בקט, רישום של אביגדור אריכא

מאין הקשר האישי שלך לסמואל בקט?

יש לי זיקה לתרבות האירית –  זו תרבות מאוד מעניינת שהצליחה להצמיח שני יוצרים כל כך ניסיוניים כמו בקט וג'ויס, שם הם כמו גיבורים לאומיים, למרות שהם משהו די אזוטרי בסך הכל.

בארץ בקט לא כל כך ידוע. כמעט כולם שמעו על מחכים לגודו אבל זו רק ההתחלה אצלו. עם הזמן נחשפתי לעבודות לתיאטרון ונרעשתי. אתה רואה התפתחות מאוד יפה, שהיצירות הולכות ונעשות מצומצמות, פחות תנועה, פחות מילים. מה שאני אוהב אצלו זה שהיצירות קיימות בעולם עם חוקים צשלו שלא קשורים לחוקים שלנו – הזמן הוא לא כמו שאנו מכירים, הדמויות לא כמו שאנו מבינים, ומאוד קסם לי העולם הזה. במובן מסוים ראיתי את העולם הזה קיים פה אצלנו. בשנים האחרונות יש לי תחושה שהמציאות שלנו עומדת במקום, אין משמעות לתקופה שאנו חיים בה, הבעיות אותן בעיות, מה שהיה לפני שלושים שנה נשאר אותו דבר, הכל חוזר.

במקור, כיוון שהייתה לי תחושה שבקט לא מוכר כל כך, היה לי רעיון לתרגם יצירות שאני אוהב ולהקריא אותן בספוקן-וורד עם מוזיקה. עשיתי את זה ולא התלהבתי מהתרגום שיצא, אז חשבתי שיכול להיות הרבה יותר מעניין לעשות מוזיקה חדשה שמבחינתי קשורה בצורה אסוציאטיבית ליצירות האלה. לא כל כך בא לי להסביר את האסוציאציות שלי כיוון שאני מעוניין שאנשים יקשיבו ליצירות ומתוך כך יחשבו איך זה מתחבר לטקסטים. באופן כללי, אני תמיד חושב שאלבום שיש מאחוריו איזשהו קונספט מעניין יותר מסתם אסופה של שירים, לכן רציתי לתת את החיבור הזה.

בכל זאת, אשאל קצת על השירים. בשיר הראשון שנקרא על שם השורה החותמת של הספר 'אלושם', We Can't Go On/ We'll Go On, יש איזו אווירה אופטימית, שמחה ואפילו כמעט חגיגית, למרות הייאוש שחוגג בספר. מה ניסית לתאר בשיר?

זו נקודה יפה;  אני לא אוהב את התרגום 'אלושם', אני מעדיף את הצורה האנגלית שלו – The Unnamable. השורה האחרונה בספר מדברת בלשון יחיד, ואני הפכתי אותה ללשון רבים –  וזה מכניס אותה לקונטקסט יותר רחב בעיניי בהקשר של המדינה פה. זו תחושה שאי אפשר להמשיך ככה ואנחנו נמשיך ככה. יש בזה הרבה ייאוש והרבה תקווה. אני חשבתי לעשות את זה יותר קודר.

הקטע השני באלבום מתייחס לחלק מהספר 'מולוי', שם בקט מתאר בשמונה עמודים איך הוא יטעם את האבנים ויכניס אותם לפה. זה ההומור של בקט, שלמען האמת עם השנים הלך ונעלם.

the-sky-was-yellow-1956 enrico baj.jpg
השמיים היו צהובים, אנריקו באז', 1965

כשם האלבום שלך, היצירה של בקט מאופיינת מאוד על ידי תנועה לצד חוסר תנועה. מצד אחד יצירות תיאטרליות שמכילות רק תנועות חזרתיות על במה, מצד אחר טקסטים ספרותיים מלאי מלל ובלי חלל או תנועה, מכיוון אחר ולאדימיר ואסטראגון שמדברים כל הזמן על לזוז הלאה, ללכת, להתקדם, בעוד הוראת הבמה מספרות לנו ש'הם לא זזים'. כיצד המוזיקה שלך מנסה להתמודד עם זה? יש בה המון תנועה וזרימה במוזיקה שלך, שלא כמו מוזיקת אמביאנט למשל שהיא יותר סטאטית.

יש תנועה שהיא מבוססת על חזרתיות שנעשית על ידי הלופר, יש בזה מתח. אצל בקט מה שחדש זה המתח בין חוסר תנועה לדיבור. הדמויות גם במחזות וגם בספרים תקועות במקום אבל הן מדברות כל הזמן. אז התנועה של המוזיקה זה יותר בא להתייחס לדיבור הזה. למשל, בקטע השלישי באלבום שהוא מתייחס ליצירה Not I , שזה מחזה על פה של אישה שכל הזמן מדבר. ניסיתי לדמות את זה במוזיקה, שלושה מהלכים שחוזרים על עצמם כל הזמן. גם בקטע הפוליטי זה התקשר לי, כל הזמן דיבור על אותם דברים שמלווים אותנו וחוזרים על עצמם כבר שנים.

מתי היית ההיכרות הראשונה שלך עם בקט? עם איזה טקסט זה היה?

את מחכים לגודו כולם מכירים באיזו רמה. לפני תשע שנים הייתי בטיול בארצות הברית ואז קניתי את ה'טרילוגיה' (מולוי, מאלון מת, אלושן) באנגלית. לקח לי כמעט שנתיים לקרוא את שלושת הספרים, זה היה מאוד קשה. אז חשבתי כבר שזה לא בשבילי כל המלל. אבל אז נחשפתי לתיאטרון של בקט, בזכות הסדרה Beckett on Film שממחיזה ומקליטה את יצירותיו לבמה של בקט. קשה לי עם הספרים של בקט. הטרילוגיה מאוד קשה, אלה הספרים הכי קשה שקראתי וסיימתי.

השמיים היו צהובים, אנריקו ב

איך מסתדרת העבודה שלך עם המוזיקה?

אני חוקר את מערכת החיסון בסרטן, זה הפוסט-דוקטורט שלי. זה די נע במקביל, יש בזה סוג של פיצול אישיות קטן. רוב הפרסונה שלי קושרה למחקר ומדע ובצד יש את העניין של מוזיקה שהוא תמיד בקונטרסט. זה יחסית על אש קטנה כי זה לא תופס חלק גדול מהחיים שלי, אבל זה תמיד שם. אלה ממש רצונות מסויימים שחסרים לי. התחלתי די מוקדם שאני לא אהיה מוזיקאי שלי אבל מצאתי את הדרך העקומה שלי לעשות את זה איכשהו.

מהן ההשפעות המוסיקליות שלך?

להקות קרואטרוק כמו Can, מיילס דייויס המאוחר שמתעסק הרבה בחזרתיות. כשהייתי תיכוניסט שמעתי המון רוק מתקדם. פרי-ג'אז אני מאוד אוהב, קולטריין, ארצ'י שפ. רוברט וויאט, זאפה, קפטין ביפהארט, פטר האמיל. בשנים האחרונות התחלתי לשמוע הרבה דברים שהייתי מזלזל בהם פעם, מטאל וסטונר, להקות כמו סליפ וסוואנס. בשנים האחרונות אני מנגן מוזיקה עם הרבה דיסטורשן, דברים שלפני עשר שנים לא הייתי נוגע בהם.

ומה התוכניות לעתיד?

יש לי רעיונות לעוד כל מיני דברים – שיחקתי בראש עם דמותו של אלחנדרו חודורובסקי. הוא ניסה בזמנו לביים את הסרט חולית לפי הספר, עשו על זה סרט תיעודי מעורר השראה. היה לי רעיון לעשות פסקול לסרט שלא יצא. יש לי רעיון לעשות אלבום לילדים. בקרוב אני עובר לארצות הברית בעקבות העבודה שלי, לכן אני מתייחס לאלבום כסיכום כי אני רוצה לשים הכל קצת בצד ולשנות את כל הדרך שבה אני עובד. אולי לעבור לכלי אחר. הולך להיות שינוי, האלבום הבא לא הולך להישמע כמו השניים האחרונים.


לקראת סוף השיחה אני מספר ליוחאי על אלבום מחווה שהקליטו פעם לסמואל בקט כחלק מסדרת Sound Interpetations. הוא נזכר פתאום ששלח בעבר קטע שלו לפרויקט כזה. אנו בודקים ואכן קטע של יוחאי מופיע שם, והוא שכח מכך לגמרי (וכנראה ששם נחשפתי לראשונה ליצירתו). ואולי, לפי איזה תסריט בקטיאני, וולף ואני נשוחח בעוד כמה שנים, והוא יספר לי על אלבום שהוא הקליט על איזה יוצר אחד, סמי, שמואל, סמואל משהו,  ואני אגיד 'וואו, נשמע מעניין. אולי אחפש את זה ואאזין', והוא יסיים את השיחה ויגיד 'טוב, אז נדבר' ואשיב 'טוב, נדבר', והשיחה תיגמר, ואולי נדבר, ואולי לא, ואולי.

אוֹתִיּוֹת עֵירֹמוֹת בַּחֲלוֹמָן – שני שירים מאת אהרלה אדמנית

 

שיר

אוֹתִיּוֹת

נוֹשְׁרוֹת מִקְּלִפָּתָן

עֵירֹמוֹת בַּחֲלוֹמָן

נִטְרָפוֹת

מִתְעַרְבְּלוֹת

אֶל קַעֲרַת הַלֵּב

הַתּוֹסֵס, הַכּוֹסֵף

יוֹצְאוֹת בְּשִׁיר

וְנִמְשָׁכוֹת

tumblr_op881cMaBN1sfie3io1_1280.jpg


 

דרור

לדרור דניאל ז"ל, שזכיתי לשמש מעט מדי. מסר נשמתו בן "ונחנו מ"ה" (45)

רָאִיתָ הַכֹּל בְּעֵינֶיךָ הַכְּבוּיוֹת

בְּאוֹרְךָ הַגָּנוּז רָאִיתָ

גִּלִּיתָ רַק אֶת הַקָּצֶה

אַהֲבַת הַלִּמּוּד

סִפּוּרְךָ הַקָּצָר מִדַּי

שִׁירֶיךָ לֹא נוֹדְעוּ

חֲלוֹמוֹתֶיךָ נוֹתְרוּ לְלֹא פֶּה

דְּרוֹרְךָ נִכְלָא בְּגֹב

הַקִּיכְלִי שֶׁלְּךָ הִמְשִׁיךְ לָשִׁיר

כִּכְלִי שָׁבוּר שֶׁמֵּאִיר מִבֵּין חֲרָסָיו

חַיֶּיךָ הַמְּלֵאִים נִקְטְעוּ בְּאִוּוּיָם

שׁוֹאֲלִים – מָה

דרך חבר בתיכון הגעתי אחת לשבוע ללמוד עם דרור תנ"ך ומדרש וספרים חיצוניים ולעבוד על הדוקטורט הלא גמור שלו על החלומות בחז"ל; דרור שכה אהב ללמוד, וכתב שירים וסיפורים והיה רץ מדי יום – ובאחת חלה במחלה קשה שבגינה סבל ייסורים בכל גופו וניטל ממנו מאור עיניו, ולאחר כחמש שנים החזיר את נשמתו לבוראו.
לא זכיתי להכיר את דרור לפני המחלה, אבל גם כשכבר היה נתון בתוכה הוא היה מלא בעוצמה של לימוד וחיפוש בלתי נדלים.
החוויה של הלימוד איתו, וההפסקות אחת לשעה להזיז את שרירי הרגליים עם הליכה בהליכון בגיל ארבעים פלוס – צרובה בנפשי.
זכיתי…

 


 

אהרלה אדמנית,  בן 34.5, בוגר ישיבת הסדר וגר בקיבוץ סעד שבצפון הגנב, ספרן-מידען ועורך לשון ותוכן, עוזר מחקר ולשעבר עורך ראשי של כתב עת. מריץ בימים אלה פרויקט הדסטארט למימון ספר ביכורים של שירים שכתב, לאחר כשנה של שינויים משמעותיים בחייו – "כתיבת השירים התפרצה ונבעה מתוכי כמעיין שפשוט חיכה לצאת לאור".

לתמיכה:

https://www.headstart.co.il/project.aspx?id=26418

אספן החלומות ממזרח למערב

הרבה זמן שלא נפלתי על קטע מוסיקה שפשוט השאיר אותי מהופנט, לא מסוגל להסיר אוזניי מצירוף הצלילים המופלא שמתנגן בחלל. כך היה כשבמקרה, בהיסח הדעת, כמי שמוצא מציאה, נפגשו אוזניי עם צלילי הסיטאר של קרישנה באט שליטפו את הסינסתסייזר האיטי, המתמשך והחולמני של סטיב ריילי ושירתו המסתלסלת, משיקה בין מזרח למערב, בקטע המופלא Return to the Dream Collector. קטע שנבנה ומשלב לאטו את האווירה השלווה של המוזיקה ההודית לג'אז המינמליסטי של המערב.

סטיב ריילי הוא מלחין ומבצע אמריקאי, 'מחלוצי המינימליזם במוזיקה הקלאסית המערבית', המינמיליזם שלוקח קטעי נגינה ומורח אותם, 'מלפלפ' אותם, מחבר בין מוזיקה חיה לאפקטים אלקטרוניים. מאז שנות השישים הוציא אלבומים רבים והשפיע בין היתר על חברי הוולט אנדרגראונד וThe Who. קרישנה באט נולד וגדל בהודו, והתלמד בסיטאר אצל מורו הנערץ ראווי שנקר, מי שהכיר לג'ורג' האריסון את המוסיקה ההודית ובדיעבד סייע לשנות קצת את פני המוזיקה המערבית.

 

Terry-Riley200x200.jpg
סטיב ריילי

הקטע המיוחד הזה שהדבקתי בתחילת הפוסט, Return to the Dream Collector, 'חזרה אל אספן החלומות', הוקלט עם בהופעה בקלן שבגרמניה בשנת 1984. במקור הוקלט הקטע על ידי ריילי והקלידים לבדם עבור פסקול של סרט צרפתי בשם No Man's Land. מעניין לשמוע את ההבדלים בין שתי הגירסאות – כיצד הסיטאר של באט והשירה של רייך משנים את האווירה כליל.

ומדוע מכונה הקטע 'חזרה אל אספן החלומות'? ובכן, לדעתי מדובר בקטע המשך לקטע אחר של ריילי, Sunrise of the Planetary Dream Collector, 'זריחתו של אספן החלומות הפלנטריי [הכוכבי]'. גם לקטע מופלא-בפני-עצמו זה יש היסטוריה מתפתחת. ראשית נוגן הקטע הזה בהופעה של ריילי עם חצוצרן הג'אז דון שרי גם כן בקלן שבגרמניה. בהופעה זו זכה הקטע לביצוע אלקטרוני ומופשט יותר מהביצוע שיבוא אחריו.

ההקלטה הרשמית הראשונה של הקטע, ככל הידוע לי, התבצעה רק כעשר שנים לאחר מכן, בשנת 1984, עם הרכב הג'אז Kronos String Quartet, עמם ריילי מרבה לשתף פעולה. בהקלטה זו הביצוע הרבה יותר קלאסי, כאשר הכלים המרכזיים הם כינור וצ'לו.

ומיהו אספן החלומות שריילי ממשיך לעסוק בו אחרי כל כך הרבה שנים? אספן החלומות עבור ריילי הוא מי שמגיע בלילות ואוסף את חלומותיהם של בני האנוש ומפזר אותם בחלל, כדי שיוכלו להופיע מחדש בלילה שלמחרת. נדמה שלדמות דמיונית זו יש קשר לצורה בה ריילי יוצר מוזיקה – ביצירותיו הוא לוקח מודולים מוזיקליים, משחק איתם, מותח וגוזר אותם, כך שהם מופיעים בכל פעם בצורה אחרת מהופעתם הקודמת. התוצאה, הוא אומר, היא שכל יצירה שלו מכילה אוסף מסויף של דמויות מוסיקליות, מקצבים ומנגינות, וישלב בהן בדרכים משתנות. הדרך שבה אני מדמיין את זה, הוא מסביר, היא שצריך תמיד לשנות את העבודה או לשחזר אותה. כך כנראה גם עם החלומות, שתמיד נחלמים, נאספים על ידי האספן המכובד וחוזרים מחדש למחרת, בדמות ובצורה קצת שונה.

24-colors-for-blinky-1977 imi knoebel.jpg
24 צבעים לבלינקי, ימי קנובל. 1977

הצחוק השחור של אנרי ברגסון

דמותו של הפילוסוף הצרפתי אנגרי ברגסון מציצה מכל פיני פינות תרבותיות מעניינות. בספרות, ביסס נתן זך את הביקורת האדיפלית והמכוננת שלו על שירתו של נתן אלתרמן על מושג הזמן של ברגסון, במאמר "זמן וריתמוס אצל ברגסון ובשירה המודרנית". עמנואל לוינס, בספרו 'כוליות ואינסוף', מתמודד עם תפיסת הזמן של ברגסון, אשר תפס את הזמן האותנטי כ'משך', כהוויה שהמושגים 'לפני' ו'אחרי' מקופלים בה כאחד. גם הרב קוק התייחס לברגסון ולתורת ההתפתחות שלו, וכינה את תפיסתו שיטת 'המעפילים המודרניים', היינו מי שמכירים במגמת ההתפתחות של העולם, אך מסרבים להבין מהו מקור ההתפתחות, ולאן הולכת המגמה הזו.

היכרותי עם ברגסון נערכה בכתה י', בשיעור העיוני של מגמת תיאטרון. המורה שהשאירה חותם כה עמוק על חיי, ורד פולשצ'וק-קט, הכירה לנו ספר קטן ויסודי – 'הצחוק' מאת אנרי ברגסון, שמנתח בצורה מרשימה את יסודות הצחוק בחיי האדם ובאומנות. לאחרונה חזרתי לקרוא בספר המיוחד הזה, שטוען בין היתר כי "אין הקומי מסוגל לזעזע אלא אם כן נופל הוא על פני-הנפש כשהם שקטים ביותר, חלקים ביותר, האדישות היא סביבתו הטבעית", וכן ש"הצחוק ודאי שהוא משיב על דרישות ידועות של החיים בחברה. הצחוק ודאי שיש לו משמעות חברתית".

not-afraid-of-love-2000 maurizio cattelan.jpg
לא מפחד מאהבה, אנריקו קטלן. 2000

ביטוי לצחוק כתופעה חברתית מופיעה בחלק הראשון של הספר העוסק בקומי שבצורות ובתנועות, ומציג את הרעיון שהצחוק נובע מתוך מכאניות שנכפית על הגוף. ברגסון דן שם ברעיון ההתחפשות, כאשר האדם מופיע בדמות אחרת מזו שאנו רגילים בה. "מדוע צוחקים אנו למראה שער-הראש, שמשחור הפך לצהבהב? מאין יבוא הקומי שבאף אדום? ומשום מה צוחקים למראה כושי?… את פתרונה [לשאלה זו] שמעתי פעם מפי עגלון פשוט, שקרא בשם 'בלתי-מרוחץ' ללקוחו הכושי שישב בעגלתו. בלתי מרוחץ! פנים שחורים נראים לנו איפוא בדימיוננו כפנים מלוכלכים בדיו או בפיח". כמה פשוטה וטבעית הגזענות פה – אדם שחור מצחיק את הצרפתים. איזה מרחק עברה האנושות מזמן כתיבת ספרו של ברגסון, 1901, ועד ימינו. הצרפתים ששלטו באותה התקופה בסנגל, קונגו, חוף השנהב וקולניות אפריקאיות רבות, מסתבר שראו בתושביהם מושא לצחוק, משום שנראו להם כמחופשים, כאדם לבן לא מקולח.

ברגסון ממשיך בתובנותיו ומשווה את מצב מגוחך-זה-בעיניו לתודעת חלום, "'אף אדום הריהו אף שצבועו', 'כושי הריהו אדם לבן שהתחפש', אבסורדיים גם הם לגבי התבונה, אולם אמיתות בטוחות מאד הן לגבי הדמיון הפשוט: נמצא שיש לו לדמיון הגיון שאינו הגיון-התבונה ושגם יתנגד לו לפעמים, ועל הפילוסופיה להתחשב בו לא רק בחקירת-הקומי אלא בכל החקירות שמאותו הסוג. יש בו משהו מן ההגיון שבחלום, אלא שאינו נתון בידי הקאפריסה של הדמיון האישי, בהיותו חלום אשר תחלום החברה כולה". החברה כולה חולמת חלום אבוסרדי ומשונה, על אנשים לא מקולחים ושחורים. אח, איזה צחוק! ומה מצחיקה היא ההיסטוריה האנושית, המגלגלת את תפיסות היסוד של האדם מכאן ולשם, משם לכאן, כאשר מה שהיה פעם נורמה היום הוא טאבו. תפיסות עולם באות והולכות, כַּחֲלוֹם יָעוּף וְלֹא יִמְצָאוּהוּ, וְיֻדַּד כְּחֶזְיוֹן לָיְלָה. אולי בכל זאת ההיסטוריה מתפתחת כפי שסבר ברגסון. לפחות בזה הוא צדק.