נדב אזולאי ונעליים כתומות מתוך חלום

בתקופה האחרונה אני לא מפסיק לשמוע את האלבום החדש של נדב אזולאי וגיל נמט, 'תלמד אותי לרקוד'. איכשהו בכל פעם שאני נכנס לרכב לנסיעה ארוכה פחות או יותר, היד בשלב מסוים נשלחת אל המערכת ומעבירה לשירים הקצביים והנוגעים שכתב אזולאי. זהו האלבום השלישי של אזולאי, אחרי 'בצד של הרעים' ו'זאב זאב', ושני שנעשה ביחד עם גיל נמט. לאזולאי יש כישרון מיוחד להכניס את המאזין אל עולם חדש וייחודי שמורכב מדימויים שרק הוא יכול לדמות. הגיטרות כבדות ורכות גם יחד, והרוק של אזולאי מצליח תמיד להיות מלודי, קליט, מורכב ובלי פשרות. כמו תמיד כשאני נתקל באמן שמצליח לקלף את אוטמי-הלב של היום-יום, מיד אני רוצה לדבר איתו, לשאול שאלות. מזל שנדב נגיש, ושהסכים.

שלום נדב, תודה שהסכמת לשוחח. השירים שלך עמוסים בדימויים מיוחדים ואווירה שרק אתה יכול ליצור – שילוב בין מושגים מדעיים, אירועים היסטוריים, יחסים בינו לבינה, פריטים פופיים והרבה עולם פנימי. מה מניע אותך לכתוב? ולהלחין?  (בשיר 'תבקשי יותר' אתה מכנה אוטו גלידה 'גזלני חלומות' או בשיר 'פרק ב' אתה מבקש שידליקו את כל מנועי החיפוש כדי למצוא אהובה אבודה)

קודם כל, תודה. כמו שאמרת, השירים שלי הם סלט כזה שמורכב  ממה שקרה לי באותה תקופה, המוזיקה ששמעתי, מילים שאני אוהב במיוחד,  ניואנסים שתפסו אותי. להתעסק ולגעת בדברים בסביבה המיידית שלי, וגם בשפה עצמה. באופן כללי, שום דבר לא מניע אותי ליצור מלבד אהבה ליצירה עצמה, (לא בהכרח רק שירים), לתהליך, להתעסקות, לחיפוש. עם הזמן העשייה הזאת הופכת סוג-של דרך חיים (לא רוצה להגיד דת) שבעזרתה אתה מבין את העולם, ועושה בו משהו. זה דבר שמבינים במעגליות כל פעם מחדש.

אני רוצה רגע להתעכב על השיר 'נעליים כתומות', שיר אהבה מקסים שמושמע לא מעט ברדיו. משהו בשיר הזה זורק אותי אחורה, לימים לפני שחזרתי בתשובה ורק הכרתי את מי שהיום אשתי והיינו שני משוטטים תוהים, שותים ומהרהרים, חושבים על העתיד המטושטש, וחושבים שאולי נגדל נגדל, נחדל נחדל, לעשות שטויות, לדבר גסויות, ומי ידע שכך יהיה. כיצד נכתב השיר?

התעוררתי לילה סהרורי אחד והייתה תקועה לי מנגינה בראש. ידעתי שהיא איכשהו קשורה בחלום שהיה לי. זמזמתי אותה למזכר קולי בטלפון וחזרתי לישון. בבוקר ניגנתי את זה עם גיטרה (את הבית של נעליים כתומות) וזה היה יפה לאללא. אחר-כך שאלתי כמה חברים של מי השיר הזה? זה בטח משהו מהסבנטיז ששמעתי בבר בלי לשים לב. בסוף, לפחות נכון לכרגע, זה שלי.

אתה חולם הרבה?

לא! לצערי. זה כנראה תלוי בדברים שאני לא מבין, ובמה אני לא מעשן באותה תקופה.

בשיר שבעצם פותח את הקריירה המוקלטת שלך אתה שר: "אולי אני בכלל חלום של מישהו אחר, הנה אני נגמר עכשיו, הנה אני מקיץ". אתה נוטה להסתובב עם תחושה שהחיים הם בעצם חלום?
חד משמעית – כן, אלא מה?

שני האלבומים הקודמים היו כבדים יותר, הרבה יותר גיטרות עם דיסטורשן, ובאלבום החדש יש בסך הכל איזון בין בלדות לשירים יותר מקפיצים, חלקם גם עם מקצבים אתניים. מה הוביל לשינוי?

את 'בצד של הרעים' עשיתי בגיל 20 בערך, את 'זאב זאב' עשיתי בדיוק כשהקמתי אולפן מסחרי, נהייתי עצמאי וטבעתי בחרדות. באלבום הזה, פתאום יכולתי להתעסק בצבעים אחרים של הקיום הזה, שהרגשתי שקצת חסרו לי עד עכשיו. לגבי גיטרות דיסטורשן…. אני משער שהם ילכו ויבואו, יצאו ויחזרו מחיי בגלים. הייתי צריך להתגעגע. היה משהו בפדאל המלוכלך שהרגיש לי פתאום דינוזאורי. אבל לא זרקתי אותו.

רוב השירים שלך הם שירי אהבה, מסכים עם ההבחנה? מדוע?

כן?! לא יודע לגבי זה. דווקא באלבום הקודם אני בספק אם היו שירי אהבה. אולי איזה מילה על זוגיות פה ושם. אבל אהבה? זה לוקח זמן…

שמעתי – בהתרגשות ופליאה – את הגרסא המיוחדת שלכם ל'נושאי המגבעת'. האם הושפעתם מההרכב הירושלמי הוותיק? ואילו אמנים נוספים השפיעו עליך?

כאן 88 יזמו פרויקט קאברים כזה שהיה מעולה. בחרתי את נושאי המגבעת (בפחד) כי המילים של אוהד פישוף השפיעו עליי מאד בתור ילד. הם היו אחד הדברים הראשונים שנתקלתי בהם בעברית שהיו מופשטים. מילים שלא התעכבו יותר מדיי על הגיון או משמעות, לפחות לא במובן הטריוויאלי. משהו בחופש הזה תפס אותי חזק, בגבול שבין נונסנס לגאונות, בנקודה המביכה בה אתה לא תמיד בטוח מי לא מבין – מי שמקשיב או מי ששר.

השיר 'תפילה צעד 11' של גבריאל בלחסן ליווה אותי לחופה, ובכלל האלבום 'בשדות', שהיית שותף להקלטתו, משמעותי מאוד עבורי. תוכל לספר על חוויות מהקלטת האלבום?

וואו, שיר מטורף. דווקא בשיר הזה לא לקחתי חלק באופן אישי (גבריאל בא איתו מוקלט), אבל כן זכיתי להפיק לצד דויד פרץ (המורה הראשון שהיה לי)  את האלבום הזה. כמו שזה נשמע, האלבום הזה היה חוויה מטלטלת. העבודה עם גבריאל הייתה דו-קוטבית כמעט כמוהו. קפצנו בין רגעי שיא של דמעות, חיבוקים והתרגשות לא נורמלית (שמעט מאד פעמים חוויתי כמותה בהפקת אולפן), לבין רגעים בהם גבריאל כבוי, מנותק לגמרי, כמעט ונעלם.

את "בשדות" הוא הוריד בטייק האחד והיחיד שהוא ניגן של השיר הזה. לא ביקשנו עוד טייק, מן הסתם. מעבר לזה – גבריאל היה כותב שירים מושלמים, גיטריסט וזמר של טייק אחד ולסתות שמוטות, חד ורגיש (וממש מצחיק דרך אגב).

יש כבר חומרים חדשים, תוכניות לאלבום חדש?

בטח!!! מלא שירים חדשים.  הדיבור הוא אלבום חדש בזמן הקרוב. משהו כמו עוד שנה. הלוואי אמן.

 

מודעות פרסומת

ריצתה של תרנגולת ותנועות ממשיות אחרות

עולם החלומות זהו עולמו של הות'ורן. הוא תיכן פעם לרשום חלום שיהיה "באמת חלום, חלום אשר לו האנדרלמוסיה, הסתירות וחסרה-התכלה הסגוליים לחלומות", והוא אף נדהם שעד כה לא עלה על דעת איש לרשום חלום באופן מהימן שכזה. באותו היומן שבו כתב על התכנית הזאת – אשר גם הספרות שלנו "המודרנית" מנסה אך לשווא לבצעה, ואשר אפשר כי רק פעם אחת הוצאה אל הפועל, על ידי לואיס קרול – היה רושם פרטים זעירים, אלפי פריטים כאלה, על פי רשמים טריוויאליים בתכלית, הערות על תנועות ממשיות (ריצתה של תרנגולת, צל ענף המוטל על הקיר)… משמת הותורן נחלו ממנו שאר הסופרים את משימת החלימה.

(חורחה לואיס בורחס, מבוכי הזמן, נתניאל הותורן, עמ' 55)

בורחס – שלא מעט חלומות מרפדים את יצירתו – חותם את מאמרו על הספר האמריקאי נתניאל הות'ורן בשאיפה מעוררת ההשראה של הות'ורן – לכתוב את החלום האולטימטיבי. להצליח לכתוב חלום שחוויית הקריאה שלו תהיה זהה לחוויית החלום. כדי לתרגל מיומנות זו הות'רון התנסה בכתיבת תנועות ממשיות קטנות – ריצת התרנגולת וכו'. מדוע? אולי כיוון שבחלומות אנו נפגשים עם ממשותם המוחלטת של הפרטים. אם נחלום, נאמר, על ריצת התרנגולת, אזי ריצה זו תהדהד בתודעתנו במלוא העוצמה; אנו ננסה לפענח אותה, להבין אותה, לחוות אותה מחדש, להבין את פשרה. ההתבוננות בפרטים הקטנים של היום יום יכולה לסגל לנו את המוחלטות החלומית.

כיצד אם כן כותבים חלומות ספרותיים?

בורחס טוען כי אם היה מישהו שהצליח להוציא לפועל יצירה ספרותית חלומית, הרי זהו לואיס קרול. אז פתחתי את 'אליס בארץ הפלאות', והבחנתי פתאום בנקודה מעניינת. כיצד מתסיים הסיפור? בכך שאחותה של אליס חולמת גם היא את כל מה שחוותה אליס עצמה:

אליס בארץ הפלאות, לואיס קרול – "אחותה ישבה בלי נוע, כמו בשעה שעזבה אותה, משעינה את ראשה על ידה, מתבוננת בשמש השוקעת ומהרהרת באליס הקטנה ובכל הרפתקאותיה הנפלאות, עד שגם היא התחילה לחלום לפי דרכה, וזה היה חלומה: בתחילה, חלמה על אליס הקטנה עצמה: שוב הידיים הזעירות חיבקו את ברכיה, והעיניים הנוצצות, הלהוטות, התבוננו בעיניה שלה – היא שמעה בבירור את צלילי קולה, וראתה את תנועת הראש הקטנה, המשונה, להסטת השיער הסורר שתמיד נכנס לה לעיניים – ושעה שהאזינה, או דימתה להאזין, הכול התחיל רוחש סביבה ביצורים המוזרים מתוך חלום אחותה הקטנה.

…היא שמעה את צלצול ספלי-התה, בעוד הארנביב וידידיו חולקים את ארוחתם הבלתי נגמרת, ואת קולה הצווחני של המלכה המצווה לכרות את ראשי האורחים שלה, בישי המזל – שוב החזרזיר התינוק התעטש על ברכי הדוכסית, כשהצלחות והסירים מתנפצים סביבו – שוב צרחת הגריפון, חריקת עפרונו של הלטאון על גבי לוח הציפחה, וקולם הנשנק של השרקנים המדוכאים מילאו את החלל, נמהלים בבכיו המרוחק של הצב-לא-צב האומלל".

4.jpg!Large
סופי בלייר, אליס בארץ הפלאות

אז לואיס קרול היה כנראה היחידי שהצליח. מי שלא הצליח לכתוב חלומות משכנעים הוא זו'רז' פרק.בשלב מסויים בחייו, לאחר פרידה כואבת מזוגתו, החל פרק לכתוב את חלומותיו, ואף פרסמם כספר בשם 'החנות האפילה'. אלא שהפסיכואנליטקן שטיפל בפרק העיד כי הוא "מצא את עצמו מודה שהחלומות הללו לא נחווה כדי להיות חלומות, אלא נחלמו כדי שייכתבו, ושהם לא היו דרך המלך שחשבתי שהם יהיו, אלא נציבי עינויים שהובילו אותי הרחק מהכרה עצמית". פרק חווה את העולם כחומר לכתיבה, כאמצעי שיש להשתמש בו כדי לחולל מילים כתובות על דף. וכך, הופכים החלומות לכלי משחק על לוח שחמט מילולי,  שהותיר את המטפל שלו מתוסכל, מסופק אם לחלומות של פרק ישנה בכלל משמעות אמיתית לחייו:

אחד מהפציינטים שלי – הבה נכנה אותו סטפן – הכתיב לי, במובן מסוים, מה שטענתי במקום, בהתייחסי למטופלים שגורמים לך לתהות, בהקשיבך להם, אם הם באמת חווים את חלומותיהם, או שמא הם חלמו אותם בכוונה כחלומות, בסופו של דבר רק כדי לספר אותם. אלה הם "עושי-חלומות". במקרה של סטפן, הבנתי לאחר זמן מה שאני לא 'קונה' את החלומות שהוא הציע. כמובן, היו לי סיבות טובות לספוקתי; לא קניתי אותם מפני שהיה חסר להם בשר, היה להם מקום ברור בסוג רדוד של שפה, הם לא נקטעו על ידי שתיקות והיה חסר בהם ביטוי של רגשות, כאילו הסבל נעלם אל תוך האמירה והיה ניתן לחוש בו רק במהלך המתח של הפגישה הטיפולית. החלומות, אם נאמר זאת כך, נידלו, סוננו ועובדו בידי סטפן כמו טקסטים שיש לפענח אותם, כמו מכתב שבוודאי נכתב בשפה זרה אך לא נשלח ממקום רחוק, ושלא מופיעה עליו כל כתובת מדויקת. אולי הוא אפילו חלם אותו באותו אופן שבו הוא חיבר תשבצים, או שיחק פסיאנס, או הרכיב פאזלים […] או הקדיש עצמו למשחקי כתיבה. ניתן לומר שסטפן ושכמותו הם סהרוריים המהלכים ערים בשנתם. (מתוך הביוגרפיה 'ז'ורז' פרק – חיים במילים').

מדוע החלומות של פרק איבדו אמינות? כיוון שהם לא נקטעו על ידי שתיקות והיה חסר בהם ביטוי של רגשות. כנראה שלא מספיק לצרף כמה דימויים זה לצד זה וכך ליצור עולם חלומי, אלא יש גם לשתוק בתוך זה, לשהות בתוך הסיפור ולתת לתמונות לחלחל. ביטוי יפה לרגשות שמופיעים בחלומות מצאתי בחלום שסיפר לי בני הבכור לפני כמה שנים: "היו אני ואח שלי אחרים, לא הבנים שלכם. ואח שלי גזר לאני האחר את הראש ובמקום הראש צמח לו תות, וזה היה שמח".

perspective-correction-my-studio-ii-3-square-with-cross-on-floor-1969.jpg
ז'אן דיבטס, תיקון פרספקטיבה, 1969

ש"י עגנון לעומת זאת כתב חלום כל כך יפה, מסוגנן ומהודק שכל מי ששמע אותו העיר שאין סיכוי שהחלום הזה באמת נחלם:

אף על פי כן נרדמתי וישנתי. מהיכן יודע אני שישנתי, מן החלום שחלמתי. מה חלמתי, חלמתי שבאה מלחמה גדולה לעולם ונקראתי אני למלחמה. נדרתי נדר לה' שאם אחזור בשלום מן המלחמה כל היוצא מביתי לקראתי בשובי מן המלחמה אעלה אותו עולה. חזרתי לביתי בשלום והנה אני עצמי יוצא לקראתי. (עד הנה, עמ' עו)

ההדהוד לסיפור בת יפתח ברור, וההיפוך הוירטואוזי שבסוף, שהמחבר יקריב עצמו כקורבן – מה שוודאי מעורר עניין פסיכולוגי רב בחלום זה – וההדרגתיות המסודרת שבו נכתב החלום – כולם צורמים מאוד. ברור שאין כאן חוויית חלום אותנטית, אלא מבנה ספרותי מאורגן היטב. זה יפה, אך וודאי לא עונה על שאיפתו של הות'ורן.

מי שביקשו להפוך את החיים לחלום ואת החלום לאמנות היו אנשי התנועה הסוריאליסטית:

מאמין אני בהתמזגותם של שני מצבים אלה – הסותרים למראית עין – של החלום והמציאות, וגלגולם במעין מציאות מוחלטת, מציאות-על (SURRÉALITÉ), אם אפשר לומר כך. אותה אני יוצא לכבוש, סמוך ובטוח כי הדבר לא יעלה בידי, אך שוה-נפש מדי ביחס למותי מכדי שלא אאמוד במידת מה את גודל החדווה הכרוכה בהשתלטות שכזאת. (אנדרה ברטון, המאניפסט הסוריאליסטי הראשון)

כדי ליצור אמנות חלומית הם רוממו קרנו של האימאז' – "האימ'אז הוא יצירה טהורה של החלום. אין הוא יכול להיוולד כתוצאה מדימוי, כי אם מצירפן של שתי מציאויות מרוחקות זו מזו פחות או יותר. ככל שהיחסים בין שתי המציאויות המצורפות יהיו מרוחקים ומדויקים יותר, כן יהיה האימאז' רב כוח יותר – בעל עוצמה רגשית וממשות פיוטית".

מי שהצליחה לדעתי ליצור אימאג'ים חלומיים ומוצלחים ביותר היא אגי משעול:

האם הצלחנו להבין כיצד כותבים חלום? האם מצאנו חלום כתוב שיש בו ממש? לחלומות פתרונים. לפחות ניסינו.


 

סיכום דברים שנאמרו בכנס החלומות במצפה רמון, 7.3.19

כֻּלָּנוּ מְשַׁתְּפֵי פְּעֻלָּה עִם הַחַיִּים – שירים ושאלות עם הדס גלעד

שני שירים ושלוש שאלות עם המשוררת הדס גלעד, שספרה "ימי מעשה" ראה אור לאחרונה בהוצאת לוקוס, שמציגה תפיסה מעניינת מאוד ליחס שבין שירה וחלום.


 

אסף קליגר.jpg
צילום: אסף קליגר

 

הרגלי צריכה

בְּלֵילוֹתַי מוֹפִיעוֹת מָנוֹת

הֲכָנָתָן אוֹרֶכֶת זְמַן רַב

מַרְכִּיבֵיהֶן חֲשׂוּפִים בְּפָנַי

כָּל חָמְרֵי הַגֶּלֶם נִפְגָּשִׁים

אֲנִי מְחַכָּה. יֵשׁ לִי סַבְלָנוּת

לִרְאוֹת אֵיךְ הַכֹּל מִתְחַבֵּר

לִנְשֹׁם לְאַט עַד לִנְקֻדַּת הַהַתָּכָה

אֶלָּא שֶׁלִּפְנֵי הַשִּׂיא, מְפֵרָה

הַתִּינֹקֶת שֶׁלִּי אֶת הַחֲלוֹם

בְּבֶכִי אֲמִתִּי. הָאָרֶץ הַמֻּבְטַחַת

בְּמֶרְחַק כַּפִּית וְשׁוּב אֵינֶנִּי יוֹדַעַת

אִם הִיא מְרִיחָה אֶת סַף חֲלוֹמִי

אוֹ שֶׁאֲנִי מַאֲרִיכָה בַּצִּפִּיָּה עַד לְהַפְרָעָתָהּ

הַצְּפוּיָה. הַלַּיְלָה מָזַגְתִּי מַיִם לְכַד חֶרֶס

וְהָיָה עַל הַמַּיִם לַעֲמֹד בַּכְּלִי כְּדֵי לִסְפֹּג

אֶת תְּכוּנוֹתָיו. חִכִּיתִי בִּכְמִיהָה לַלְּגִימָה

וְלֹא שָׁתִיתִי עַד הַבֹּקֶר.

לִפְנֵי שָׁנִים בַּחֲלוֹמוֹת חוֹזְרִים, הָיִיתִי נוֹהֶגֶת

עֶגְלַת קְנִיּוֹת גְּדוֹלָה בְּסוּפֶּרִים עֲנָקִיִּים

לְאוֹר נֵאוֹן, שׁוֹאֶלֶת אֲבוּדָה מָה כְּדַאי

לָשִׂים בִּפְנִים וְאֵיפֹה הַקֻּפָּה.

פֵּרַשְׁתִּי לְעַצְמִי שֶׁזּוֹ רוּחַ הַתְּקוּפָה

אֲנִי חַגָּהּ בָּעוֹלָם, וּבוֹחֶרֶת מֵהַשֶּׁפַע הַמְּסַנְוֵר

הַמְּסַחְרֵר, מָה אֶקַּח אִתִּי הָלְאָה

הַיּוֹם אֲנִי כְּבָר אֲנִינָה וּמְדֻיֶּקֶת

וְסַבְלָנִית בְּקֹשִׁי. מְחַכָּה לַצֵּרוּף הַנָּכוֹן בִּזְמַן

שֶׁנִּסְחֶפֶת לַמְּצִיאוּת הַמְּאוֹתֵת לִי:

יֵשׁ טָעַם בָּרָעָב.

sebastian-davenport-handley-146343.jpg
צילום: סבסטיאן דבנפורט הנדלי

רצף

מֶה הָיָה לוֹ דָּחוּף כָּל כָּךְ לְסַבָּא שֶׁלִּי לְהָגִיחַ

שָׁנִים אַחֲרֵי מוֹתוֹ, וּלְהִתְוַדּוֹת בְּפָנַי

שֶׁכָּל חַיָּיו הָיָה לְמַעֲשֵׂה טְרַנְסְגֶ'נְדֶּר.

מִכָּאן אֶפְשָׁר רַק לְנַחֵשׁ אֵיךְ הִתְאַפֵּק

כָּל הַשָּׁנִים מוּל בְּגָדֶיהָ הַיָּפִים שֶׁל סָבָתִי

וְאֵיךְ אַחֲרֵי מוֹתָהּ עָמַד מוּל הָאָרוֹן הַפָּתוּחַ

נִרְגָּשׁ כְּיֶלֶד הָעוֹמֵד עַל מִפְתַּן חֲנוּת מַמְתַּקִּים.

הוּא בֶּטַח מָדַד אוֹתָן בָּזוֹ אַחַר זוֹ, הִתְהַלֵּךְ

נִנּוֹחַ וּמְסֻפָּק לְאֹרֶךְ הַמִּסְדְּרוֹן הַקָּצָר שֶׁבֵּין הַמִּטְבָּח לַסָּלוֹן,

נִכְנַס מִדֵּי פַּעַם לַחֲדַר הַשֵּׁנָה וְהֵצִיץ

בַּמַּרְאָה הַצְּנוּעָה הַצְּמוּדָה לְבֶטֶן הָאָרוֹן.

סָבִי הָרַגְשָׁן וְחָזָק הַזְּרוֹעוֹת בְּשִׂמְלָה –

וּבְעוֹד שֶׁאֲנִי מַלְחִימָה אֶת דְּמוּתוֹ, הוּא מַמְשִׁיךְ בַּוִּדּוּי

וּמְסַפֵּר שֶׁנּוֹלַד לְמִשְׁפָּחָה נוֹצְרִיָּה.

סָבִי הַדָּתִי, שֶׁכָּל חַיָּיו דָּבַק בַּיַּהֲדוּת, נַוָּד הַמֵּאָה הָעֶשְׂרִים

שֶׁלֹּא מִבְּחִירָה הִגֵּר מֵאֶרֶץ לְאֶרֶץ, מִשָּׂפָה לְשָׂפָה,

כַּמָּה מֶרְחַקִּים הָיָה עָלָיו לִכְבֹּשׁ בְּתוֹךְ עַצְמוֹ. סָבִי הַשּׁוֹבָב

הַקּוֹפְצָנִי. פָּרַץ לְהֶרֶף חֲלוֹם. הַאִם בִּקֵּשׁ שֶׁאָשִׁיב לוֹ וִדּוּי תַּחַת וִדּוּי?

לֵילִי קָטוּעַ וּשְׁנָתִי צִפּוֹר לְכוּדָה בְּחֶדֶר חָשׁוּךְ. בְּנִי מִתְעוֹרֵר. הוּא שׁוֹמֵעַ צִ'יטָה קְרֵבָה.

רוֹאֶה מַסּוֹר עַל הַתִּקְרָה. הַקִּירוֹת עֲלוּלִים לְהִתְמוֹטֵט. הוּא נִרְדַּם תַּחַת זְרוֹעִי

שֶׁאֲגוֹנֵן עָלָיו מִפְּנֵי מַחְשְׁבוֹתָיו. בִּתִּי מִתְעוֹרֶרֶת לִינֹק אוֹ לִבְכּוֹת עַל אֹרֶךְ הַלַּיְלָה

וְאוּלַי בַּחֲלוֹמָהּ מְבַקְּרִים פְּחָדִים שֶׁעוֹד אֵין לָהֶם שֵׁם. בַּהַבְלָחוֹת שֶׁבֵּין שֵׁנָה לְעֵרוּת

אֲנִי חוֹשֶׁבֶת עַל הַמָּוֶת. הוּא מִתְקָרֵב, אֵיךְ שֶׁלֹּא יִהְיֶה. אֲנִי מְקַלֶּלֶת בַּלַּיְלָה.

חַיָּה מִתְעַצְבֶּנֶת כְּשֶׁמַּפְרִיעִים לָהּ לֶאֱכֹל וְלִישֹׁן. אֲנִי הַחַיָּה. אֲנִי וְהַגּוּף הַחַם שֶׁלִּי.

אֲנִי וְהוֹן הָאַהֲבָה. כָּל לַיְלָה עָלַי לַחְתֹּר כְּדֵי לַחְצוֹת אֶת הַיָּם הַזֶּה

וּלְהַגִּיעַ אֶל אוֹר הַבֹּקֶר. רַק שֶׁלֹּא אֶפָּרֵד מֵהֶם לְעוֹלָם. עֲדַיִן לֹא

כַּמָּה נְדוּדִים בְּאֹרֶךְ חַיִּים אֶחָד, בְּמִין אֶחָד, בְּשָׂפָה אַחַת.

עִם כָּל הַתְּמוּרוֹת עֲדַיִן אֵין לִי נֻסָּח לְמָה זֶה אוֹמֵר לִהְיוֹת אִשָּׁה

אֲבָל אֲנִי שְׁרוּיָה בַּזֶּה, מְרֻשֶּׁתֶת בֶּחָלָב אֵם כִּנְהָרוֹת עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.

הַדָּתוֹת הַגְּדוֹלוֹת נִרְאוֹת לִי כֻּלָּן עֲבוֹדָה זָרָה. עוֹד כְּשֶׁהָיִיתִי יַלְדָּה

רָצִיתִי לַעֲשׂוֹת לִי אֱלֹהִים אַחֵר. לֹא חָרוֹן, לֹא קִנְאָה, לֹא אֱלֹהֵי מִלְחָמָה.

מִכָּל מוֹפְעֵי הַלּוּלְיָנוּת הָאֱלֹהִיִּים אָהַבְתִּי אֶת הַקֶּשֶׁת בַּשָּׁמַיִם

וְהַהֲלִיכָה עַל פְּנֵי הַמַּיִם. אֱלֹהֵי הַחִבּוּרִים

אֵיךְ אֲנַסֵּחַ מַהוּ הַמָּקוֹם הֶחָדָשׁ, אֵיךְ אֶשְׁלַח מִמֶּנּוּ גְּלוּיָה?

אוּלַי בָּאתָ, כְּדֵי שֶׁאָשִׁיב לְךָ אֱמוּנָה תַּחַת אֱמוּנָה

וְאַסְבִּיר לְךָ שֶׁהַיּוֹם אֱלֹהִים בִּשְׁבִילִי הוּא הַשֻּׁתָּפוּת הַהֶכְרֵחִית,

שֶׁלֹּא לוֹמַר הַתְּלוּת. דָּבָר נוֹגֵעַ בְּדָבָר, דָּבָר מֻשְׁפָּע

וְאֵין דָּבָר הָעוֹמֵד בִּפְנֵי עַצְמוֹ. כֻּלָּנוּ מְשַׁתְּפֵי פְּעֻלָּה

עִם הַחַיִּים. הַסָּךְ הַכֹּל הוּא אֱלֹהִים. שָׁלֵם וּמִשְׁתַּנֶּה.

סָבִי מְאוֹתֵת לִי מֵהָעֵבֶר הָאַחֵר. עֲשִׂי שָׁלוֹם עִם הַקְּטָבִים

וּמְעֻדְכָּן בַּנִּיב הָעַכְשָׁוִי, לוֹחֵשׁ לִי עוֹד שָׁלוֹשׁ מִלִּים:

אֲנִי עַל הָרֶצֶף.

untitled-2012 Isa Genzkenjpg.jpg
איסה גנצקן, ללא שם, 2012

שלום הדס, תודה על השירים. מה היחס בין חלומות ושירה מבחינתך? מה הופך חלום לשיר ושיר לחלום?

אני חושבת שהיחס הפואטי שלי לשירת חלום השתנה בשנים האחרונות.

בעבר, החיבורים המטפוריים שאפשריים בחלום הדליקו אותי מספיק כדי לראות בזה שיר. במילים אחרות, החלום היה מקפצה אל השיר. עם זמן, במקביל לשינויים בטעמי הפואטי גם בשירה שאינה קשורה לחלומות, זיקוקים כבר פחות מרגשים אותי. כך שמשחקי מילים וחידודים לשוניים במקביל להברקה מטפורית בחלום- אינם מספקים אותי עוד. אני מחפשת מהלך נפשי עמוק יותר.

חלום הוא שער לנפש, ובמובן זה, יכול להיות מקפצה (או ליתר דיוק, מגלשה) אל שיר טוב. אבל משהו צריך לקרות עם עיבוד החלום. שיר חלום שיש בו עוד קומת התבוננות – עובד בעיני. חלום נטו, פחות. אלא אם החלום עצמו כולל את ההתבוננות בתוכו.

 

מה באמת דחוף לסבא להופיע בחלום ולהודיע שהוא טרנסג'נדר? מה מבטא עבורך השיר הזה?
זה היה חלום מאד חזק, והשאלה הזו הייתה אתי כמה ימים עד שהתיישבתי לכתוב אותה ולנסות לענות עליה. אני חושבת שהשיר הוא בעצם התשובה לשאלה.
אתחיל מהמילה "רצף". סבא שלי אמר לי, אני על הרצף. היום משתמשים במילה הזו גם בהקשר של אוטיזם וגם בהקשר של טראנסג'נד.
אבל יש לי גם קשר הדוק עם המילה הזו מאז שאני אמא. אני מרגישה את מלאכת הרצף. את ההצטברות. את הקשר לשיר השירים: "תוכו רצוף אהבה", אהבה נצברת יום אחר יום.
סבא שלי חי בתוך הגדרות ברורות – גבר יהודי דתי. יחד עם זה, אני חושבת שידעתי רק מעט על חייו הפנימיים.
הוא שרד את מלחמת העולם השנייה, אבד אשה ותינוקת, שלא זכר את שמה. התחתן מחדש ועלה ארצה. סעד במשך שנים את סבתי החולה. מה אנחנו יודעים על האחר מעבר לכותרות? האם הגדרות ברורות מעידות גם על הגדרות פנימיות יציבות? החלום העמיד אותי מול עצמי – ומול השאלה, מה אני יכולה לספר לסבא שלי בתמורה. אני חושבת שהטרנספורמציה מאשה ללא ילדים אל אם, חוללה בי הרבה תנועות. החלום עורר את הראייה הפנימית. לא הגרתי לארץ אחרת, לא החלפתי זהות מגדרית, הכל יציב כביכול, ובכל זאת המעברים עזים. בסופו של דבר, המסר שקבלתי מהחלום הוא להתפייס עם המעברים.
בשני השירים יש דינאמיקה בין התינוקת למעשה החלום, מה שבטח מעיד על שינוי בהרגלי החלימה מאז הפיכתך לאם?
לשמחתי, אני כבר בשלב שבו השינה של התינוקת (כבר פעוטה..) שקטה ורציפה, אבל השירים נכתבו כשהייתה קטנה יותר, והיו הרבה התעוררויות.  זה כמובן משפיע על החלום (כמו גם על הערות). נדמה שהחלום והערות סמוכים יותר, גם כי הגוף בכוננות, וגם כי הערות מעורפלת יותר, רוצה ליפול חזרה אל השינה. שינה טובה, טובה יותר לחלומות ולכל השאר.

יְמֵי לִקּוּי נְשָׁמוֹת – מות התמוז ומלחמת האלים הבבליים

כל מה שרצו האלים הבבליים הוא לישון קצת. מסתבר שלברוא עולם אינננו מעשה קל בכלל.

כיצד נברא העולם על פי הבבלים? אל המים המתוקים ואל המים המלוחים השתחשחו זה בזה ויצרו בכך שני אלים נוספים. כך נוצרו השמיים והארץ, ומתוך זיווגם נוצר גם אל השמיים, אל החכמה וכן הלאה. כמו ילדים טובים, כל האלים החדשים שיחקו זה עם זה בהשתוללות של שמחה פראית. אך ההורים לא יכלו עוד לשאת את השתוללות הילדים-אלים, "מאסתי בהתנהגותם", הכריז האב, אל המים המתוקים, "יומם לא אמצא מנוח, לילה לא אישן. אכרית נא את התנהגותם, אחריבנה! ישכון נא הרוגע, ואנחנו נישן-נא!". תשוש מלילות בלי שינה מבקש האבא להשמיד את צאצאיו.

האמא כמובן מתנגדת למזימת ההשמדה. היא מוכנה לוותר על השינה בלילות בשביל קיום איתני הטבע ילדיה. אך אחד מילדיה מצטרף אל אביו ומבקש להוציא את תוכניתו לפועל, "השמד, אבי, את התנהגותם הטורדנית. יומם – תבוא נא לכדי מנוחה, ובלילה תישן-נא!". מכאן והלאה מתחוללת מלחמת אחים, מלחמת אלים, בניסיון למנוע את השמדתם. ישעותם מגיעה דווקא כאשר האב מממש את שאיפתו המוחלטת – בהיותו ישן, אז מגיע אחד מילדיו והורג אותו. כעת האב המוליד, אל המים המתוקים, מאבד את כוחו והופך להיות מי התהום המפעפעים תחת האדמה.

מכאן והלאה הולך הסיפור ומתאר את פועלו של מרדוך, נכדם של אלי המים, כיצד הוא נלחם בסבתו, כיצד הוא משכלל את העולם ביצירותיו ולבסוף בבריאתו את בני האדם.

babylon-1906 Frantisek Kupka
פרנק קופקה, בבל, 1906

*

נדלג כעת לסיפורו של אל הרועים והפיריון, דומוזי, או בשמו העברי – תמוז. לילה אחד חלם דומוזי/תמוז חלום:

"בחלומי צמחו קני סוף לפני. היה שם גם קנה אחד בודד והוא נד בראשו לעומתי. עוד ראיתי זוג קנים, אשר אחד מהם נעלם לפתע. היה שם יער עם עצים גבוהים אשר התנשאו מעלי. מים נשפכו על גחלי המדורה שלי. מיכסה המתנצח הטהורה שלי נלקח ממני. כוס השתייה שלי הוסרה מן הוו שעליו היתה תלויה. מקל הרועים שלי נעלם ממני. תנשמת חטפה טלה מדיר הכבשים ובז חטף דרור שישב על גדר הקנים. עיזי גררו את זקניהן בעפר לנגד עיני וכבשי רקעו ברגליהם על הארץ לפני. המחבצה וכוס החלב הונחו בפינה ללא שימוש, וחלב חדל להימזג. ראיתי את עצמי , דומוזי, שוכב מת, והדיר נעלם כרוח". (המיתולוגיה הבבלית, וייס וגבאי, עמ' 84)

בחלומו פונים כנגדו כל הכוחות הטבעיים שדומוזי רגיל להשתמש בהם. הוא מספר את החלום לאחותו, שבתורה פותרת אותו. היא טוענת שחבורת פושעים תתנפל עליו, שאמו תתאבל עליו, כי דרכה ודרכו יפרדו, שהרשעים יתפסו אותו, שדיר העיזים שלו ידמה לבית רפאים דומם, שהוא יפול מברכי אימו וששדים ישרפו אותו באש, רשע יסטור על לחיו ושד גדול יצא לקראתו מן הדיר וכי לבסוף יאזק באזיקים ואחותו תתאבל עליו. כל סמל בחלומו מקבל פיענוח ממשי – הקנה הבודד הנד בראשו הוא סמל לאם המתאבלת, המים הנשפכים הם דיר העיזים הריק, וכן הלאה.

דומוזי-תמוז יוצא חפוי ראש אל הטבע וקורא אל כל יושביו להתאבל על גורלו – "קונני עליו, ערבה, קונני עליי! קונני עליי, ביצה, קונני עליי! סרטני הנהר, קוננו עליי!", וכן הלאה. כעת השדים מגיעים ודומוזי מבקש להסתתר מהם, ופיתרון החלום של אחותו הולך ומתממש במקבץ אירועים ארוך ומפותל. לבסוף, מבקש דומויזי-תמוז מאחיה התאום של אשתו שיהפוך את ידיו לידי צבי ורגליו לרגלי צבי וכך ינוס מן השדים. אך דומויזי בורח אל הדיר שלו, שם מוצאים אותו השדים, שורפים את מקל הרועים והופכים את תכולת הדיר. דומוזי-תמוז נמצא מת, והדיר נעלם כרוח.

החלום הופך למציאות מוחלטת, פתולוגית, בלתי ניתנת לשינוי. פתרון החלום לא מבקש לשנות את המציאות, אלא אך ורק לקרוא את הנרמז, וכמובן שדומויזי לא מצליח לברוח מגורלו. מעתה והלאה, על פי המסורת הבבלית, בכל קיץ מת דומויזי-תמוז ומורידה שאולה, ועל בני האדם לקונן על מר גורלו, הוא גם גורל הצמחיה המתייבשת וקמלה בחודשי הקיץ החמים.

 

sketch-of-the-male-costume-for-the-assyrian-ballet-1919.jpg!Large
ואדים מלר, איור של תלבושת הגבר ל'ריקוד האשורי', 1919

*

האמונה בגורלו המר של תמוז החזיקה מעמד זמן רב ורבים הלכו בדרכה. בספר יחזקאל מסופר לנו על בנות ישראל בתקופה שלאחר חורבן בית ראשון, שעמדו בפתח שער המקדש, "וְהִנֵּה־שָׁם֙ הַנָּשִׁ֣ים יֹֽשְׁב֔וֹת מְבַכּ֖וֹת אֶת־הַתַּמּֽוּז" (יחזקאל ח, יד). פרשני המקרא מסבירים שפניהם עמדו למול דמות אדם גדולה מאבן שבגופה החלול הודלקה מדורה ענקית, ובעיניו גושי עופרת שנמסו מהחום והיה נדמה כאילו הוא בוכה.

על פולחן זה כתב שאול טשרניחובסקי בשירו המופלא "מות התמוז":

צְאֶינָה וּבְכֶינָה,

בְּנוֹת צִיּוֹן, לַתַּמּוּז,

לַתַּמּוּז הַבָּהִיר, לַתַּמּוּז כִּי מֵת!

הַיָּמִים הַבָּאִים יִהְיוּ יְמֵי עָנָן,

יְמֵי לִקּוּי נְשָׁמוֹת וּסְתָיו בְּלֹא עֵת…

על משקל 'צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה' מתוך שיר השירים, קורא טשרינחובסקי לנשים לקונן על התמוז, 'ימי ליקוי נשמות וסתיו בלא עת'. מכאן והלאה מתאר טשרינחובסקי מחול של פולחן אדמה ואלים: "מַה מָּחוֹל נָחוּלָה לַתַּמּוּז הַיּוֹם? / נֵימִינָה, נַשְׂמְאִילָה לוֹ שֶׁבַע וָשֶׁבַע, / נִקֹּדָּה, נִשְׁתַּחֲוֶה לוֹ:  שׁוּבָה הֲלוֹם!". העולם קם לתחיה במחול של אבל. דווקא מתוך המוות החוזר ושב מבקש טשרינחובסקי לגלות את התהומות העמוקים ביותר המסתתרים בטבע:

בִּקַּשְׁנוּ הַתַּמּוּז…

בַּסְּבָךְ בַּשַּׁלֶּכֶת,

בְּיַעֲרוֹת גֹּפֶר, בִּמְסִבּוֹת הָאוּג,

פֶּן יִישַׁן, פֶּן יָנוּם לִקְטָרְתּוֹ שֶׁל אֶרֶז,

לְרֵיחוֹת פִּטְרִיּוֹת מִצְטָּרְפוֹת לְחוּג.

*

ובהשראת שירו של טשרינחובסקי כתבה רונה קינן את שירה החדש, 'מות התפוז', מתוך אלבומה החמישי, 'זמן התפוז', המבקש לקשור בין המוות האיום לבין עונות השנה:

 

את הבסיס לסיפורים הבבליים מצאתי בספר "המיתולוגיה הבבלית" מאת אורי גבאי ותמר וייס, הוצאת מפה.

כנס החלומות הגדול במצפה רמון – 7-9.3.19

כנס החלומות

 

לפני כשנתיים פתחתי את הבלוג בו אתם קוראים. במנוחת צהריים של אחת מהשבתות החמימות, בתודעה חצי מעורפלת חצי מודעת, עלה הרעיון, לבחון מבעים שונים של מציאות מתוך נקודת המבט החלומית. עובדת היותנו יצורים חולמים היא מאבני היסוד של קיומנו, זהו הדבר המשותף לכל אנוש, אך בניגוד לדברים המשותפים לכל בני האנוש, כגון אכילה, נשימה או פצעונים וכו', החלומות חושפים בפנינו עולמות פנימיים, רחוקים, חד פעמיים וייחודיים. בעזרת החלומות יכולתי לחשוף נקודות עומק משמעותיות בחלקים שונים בחלל; החלומות על ההורים הנטושים של אבות ישורון, על מהות היצירה והצחוק אצל ברגסון, החיפוש אחר ממשות של פסואה, החזרתיות המיואשת של סמואל בקט; לצד זה, הבלוג היה במה לחלומות, שירים ויצירות אומנות של אורחים שונים, שיצרו כולם קולאג' מעניין של תודעות שונות ומיוחדות.

להפתעתי, ולשמחתי הרבה, כנס מיוחד שמוקדש כולו לחלומות יתקיים בסוף השבוע הבא במצפה רצון. המארגנים החביבים הזמינו אותי לקחת בו חלק ואעביר בו שיחה על הרב קוק והתיאולוגיה החלומית שלו וגם סדנת כתיבת חלומות ספרותיים. הכנס עמוס וגדוש במרצים ופעילויות מעניינים, כדאי מאוד לעיין בתוכניה ולדמיין מה יהיה שם.

 

לפרטים נוספים:

https://www.dreamconferenceil.com/

 

 

החלל הריק, המונוכרומטיות והלך הרוח השדוף – צילומים מאת נגה גרינברג

אנו שמחים לארח בבלוג את הצלמת נגה גרינברג, במסע של צילומים שמפגישים בין חומר לרוח, שמיים וארץ, לקראת פתיחת תערוכה חדשה.


המצאת הצילום, לפני כמעט מאתיים שנה, השפיעה על פני האנושות ועל נפש האדם באופנים רבים ובלתי צפויים, ונדמה שאפילו בימינו אנו, לאחר תלי תילים של פילוסופיה שנכתבה בנושא, עוד לא סיימנו לחשוף את קצה הקרחון של השפעת הצילום על חיינו.
ויליאם הנרי פוקס טלבוט, מאבות המצאת הצילום באנגליה, התבטא באופן נוגע ללב, מעט לפני שהתגלו החומרים שיאפשרו את לכידת הדימוי על האמולסיה:
"היופי היחיד במינו של תמונות ציורי הטבע אותן שולחת עדשת הזכוכית… דימויי פיות, יצירות של רגע, שנגזר עליהן להתפוגג מיד. כמה מקסים יהיה הדבר אם יתאפשר לגרום לדימויים טבעיים אלו לרשום את עצמם באופן בר קיימא!"
אני חושבת שטלבוט ראה בעיני רוחו, ערב המצאת הצילום, את הפלא שבקיבוע הדימוי – גילומה הצורני של מציאות בה דרים חומר ורוח בכפיפה אחת.
"דימויים הם פני שטח בעלי משמעות" (וילם פלוסר). הדימוי הוא תוצר של אירוע רגעי, המתווך ע"י עין האדם. הצילום, כך נדמה לי לפעמים, הוא סולם המוצב ארצה – גילומה של נראות חומרית, צורות, צבעים, מרקמים – אך במבט של הצלם טמונה גם אפשרות ל"ראשו מגיע השמימה" – להתבוננות במציאות באופן שמחפש את הרחשים שמתחת לפני השטח. בחלומו של יעקב, ״וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ״, יעקב אבינו רואה מציאות של יחסי גומלין בין העולם הארצי לשמימי. סולם רציף אחד מחבר בין הארץ לשמים, ויש השלכות למעשינו בעולם בתוך תנועה שאיננה אופקית, כי אם מעלה-מטה.

52047728_821284271553585_6354207744232259584_n (1).jpg

במהלך שיטוט ברחוב החומה השלישית הירושלמי, נגלה אלי פיר בניין מכוסה כולו בכבסים תלויים. המראה של הכבסים הלבנים התלויים בין שמים לארץ, הכה בי כרגע של חיזיון. זהו הדבר אותו מחפשת בצילום; לגלות מחדש את העולם, לחשוף עומק נוסף במציאות שלא הכרתי עד כה.

בעזרת המצלמה אני בוחנת את מיקומי בתווכים; בין ימות השבוע לשבת, החומרי והמטאפיזי, עולם פנימי והעולם החיצון.
הצילום נושא פוטנציאל להתגלמות של רוח בתוך החומר ובחיי המעשה כאשר הוא מנציח קיום פיזי מרובה פנים ונותן ממשות גם לשולי ולחמקמק. תשומת הלב המחודדת, ההתבוננות מחדש במוכר, ואף האפשרות להתבונן מבעד לאובייקט, במהות שלו ובחלל העוטף אותו, כל אלו משמשים אותי כצלמת וכיהודיה המחפשת איחוי לתהום הפעורה בין הרוח והחומר.

51939166_925557177651264_4268922438223396864_n (2).jpg

כאם העסוקה במטלות הבית, זהו הפער שאני חווה ביתר שאת.
אני מצלמת לרוב בסביבתי הביתית והקרובה, מתוך חיפוש אחר רגעים קטנים ביומיום הנושאים התגלמות של רובד מטאפיזי.
הבלון שהתגלגל על רצפת השומשום המיושנת, אחרי רגעי השיא שלו, מצא עדנה מחודשת בעזרת אור החלון שנפל עליו. בין הבלון למרצפות כאילו נכרתת ברית של חומרים עייפים שכמעט ונס ליחם, אך מתרוממים יחדיו לרגע נוסף של חסד.

אני מצלמת במצלמות אנאלוגיות בפורמט קטן ובינוני. הליך הצילום האנאלוגי כרוך במשך זמן ובדימוי המתבסס בחומר, מסתכן באפשרות של לכלוך, חשיפה לאור והרס.
קיומו של הדימוי על גבי האמולסיה הצילומית מממש את המפגש בין הרוח והחומר אליו אני שואפת.

52136225_2527271043969323_2550242492490448896_n (1).jpg

חנוכה. ימים של גשם וקור, וזמן רב עם הילדות, משופע בצבעים ויצירות. האדים מייצרים מיסוך על החלון, על התווך בין פנים הבית לחוץ. הוא מתכסה בטקסטורה רגעית של רכות והרהור, והופך גם הוא מצע ליצירות חדשות. המונוכרומטיות של האדים פוגשת את הצבעוניות של מדבקות החלון, הרומנטי פוגש את הארצי, החוץ פוגש את הפנים.

52303891_253687868868029_538506083358998528_n (1).jpg

אחר-הצהריים. אור השמש זהוב (The Golden Hour, כך נקרא הזמן הזה בפי צלמים) ומאיר את הנעל של בתי המבצבצת מחלון האוטו. הסיטואציה של ההגעה הביתה מקבלת השגבה באמצעות האור הזהוב, הגורם לסיטואציה הפרוזאית לקבל נופך קולנועי. האור שמבשר את התקרבותו של סוף היום מעלה תחושה של סף ומצביע על התפר בין יום ולילה, בין העולם הזה לבא אחריו.

רבים מהצילומים שלי מתבצעים בזמן הסמוך לכניסת השבת, שמהווה מצב ביניים בין קודש לחול. קדושת השבת כבר נוכחת אך השבת טרם נכנסה. הלימינליות של רגעים אלו מקנה להם נופך של כמיהה וגעגוע.
את עציץ "לילית השלום" מצאתי בדירה בה התארחנו בשבת, זקופת קומה ומכונסת בעצמה בנוגות. הקיר הלבן שעוטף אותה מתפקד כ"חלל שלילי" ומקבל קיום משל עצמו, עם האור הנמוך של לפני שקיעה המוקרן עליו. השקע בקיר, אלמנט ארצי שלכאורה אמור להפריע לשלווה הלירית של הקיר והפרח, מקבל תפקיד פואטי משל עצמו ותומך בפרח כנושא משני.

52890265_1936383019824743_3937786124763660288_n (1).jpg

הפרח, כמו הכביסה, הבלון, השמשה והנעל, קרא לי להתבונות במציאות באופן רפלקסיבי ולחפש עומק בריק.
החלל הריק, המונוכרומטיות והלך הרוח השדוף, מכוננים את הנסיון שלי לאמוד את היחס בין הנסתר לגלוי, מועט המחזיק את המרובה.


 

מתוך התערוכה "סולם מוצב ארצה", נגה גרינברג ויעל הורן דנינו, אוצרת: נוגה דוידסון. ביתא ירושלים, רח' יפו 155. א'-ה' 9:00-17:00, ו' 10:00-13:00. שיח גלריה: 27.2, 20:30. נעילת התערוכה: 13.2.19.

שיחה על היזכרות באירועים מתוך ספר החלומות המעובד לחלוטין

אלכסנדר איוואנוביץ' וודינסקי, משורר, מחזאי וסופר רוסי, כתב בזמן השלטון הסובייטי יצירות אבסורד ואי-גיון רבות, אך כתביו לא ראו אור בארץ מולדתו עד שנות השמונים. הוא נולד ב-1904 ונפטר ב-1941, היה חלק מהחבורה הספרותית האוונגרדית 'צ'ינרי' (ברוסית – בעלי טקס), נאסר ב-1932 על ידי השלטונות ונשלח לגלות שם חי עד שנפטר או נורה למוות כתשע שנים לאחר מכן.

בשנים 1936-7 כתב את מספר מסוים של שיחותספר החלומות המעובד לחלוטין, אסופת טקסטים חלומיים, אבסורדים והגיוניים בהגיונם הבלתי-הגיוני. מתוך אסופה זו הבאנו כאן את הקטע השלישי, 'שיחה על היזכרות באירועים'.

את יצירתו תרגמה לעברית המשוררת גלי-דנה זינגר, וראתה אור עד כה בכתבי העת 'המעורר' ו'שבו'.

johnhejdukrigapr00univ-11.jpg
ג'ון היידוק, פרויקט ריגה, 1987

שיחה על היזכרות באירועים

ראשון: ניזכר בתחילת ויכוחנו. אני אמרתי שהייתי אתמול אצלך, ואתה אמרת שאני לא הייתי אתמול אצלך. כהוכחה שאמרתי שדיברתי אתך אתמול, ואתה כהוכחה של זה אמרת שלא דיברתי אתך אתמול.

שניהם ליטפו בחשיבות רבה, כל אחד את חתולתו. בחוץ כבר היה ערב. נר דלק על חלון. מוסיקה ניגנה.

ראשון: אז אמרתי: איך זה, הרי ישבת כאן במקום א' ואני עמדתי פה במקום ב'. אז אמרת: לא, איך זה לא ישבת במקום א' ואני לא עמדתי במקום ב'. כדי להגביר את כוח הוכחתי, כדי לעשות אותו מאוד מאוד חזק, חשתי בבת אחת תוגה, ששון ובכי, ואמרתי: הרי היינו פה שנינו אתמול באותו זמן, בנקודות הקרובות האלו, בנקודה א' ובנקודה ב' – הבן.

שניהם ישבו נעולים בחדר. נסעה מזחלת.

ראשון: אך אתה הקפת את עצמך ברגשי קצף, זעם ואהבה לאמת, והשבת לי: אתה היית עצמך ואני הייתי עצמי. לא ראית אותי ולא ראיתי אותך. על הנקודות הרקובות האלו א' וב' אני אף לא רוצה לדבר.

שני אנשים ישבו בחדר. הם שוחחו.

ראשון: אז אמרתי: (אני זוכר) על הארון הזה התהלך סייס מצפצף ו(אני זוכר) על אותה שידה הרעיש בצמרות נהדרות יער פרחים עצום, ו(אני זוכר) מתחת לכיסא מזרקה משקשקת ומתחת למיטה ארמון מרוול. זה מה שאמרתי לך. אז השבת בחיוך: אני זוכר את הסייס ואת יער הפרחים העצוםפ ואת המזרקה המקשקשת, ואת הארמון המרווח, אבל איה הם, לא רואים אותם. בכל שאר הדברים היינו כמעט בטוחים. אבל הכל לא היה כך.

שני אנשים ישבו בחדר. הם נזכרו. הם שוחחו.

שני: אחר כך היה אמצע ויכוחנו. אתה אמרת: אבל אתה יכול לתאר בנפשך שהייתי אצלך אתמול ואני אמרתי: אינני יודע. אולי אני יכול, אבל אתה לא היית. אז אמרת ושינית פניך זמנית: איך זה? איך זה? אני מתאר את זה. אני כבר לא עומד על כך שהייתי, אבל אני מתאר בנפשי את זה. הנה אני רואה בבירור. אני נכנס לחדרך ורואה אותך – אתה יושב פה ושם ומסביב נתלים עדים לדבר הזה -תמונות ופסלים ומוסיקה.

Lacuberlin02.jpg
לה קורבוזיה, יחידות מגורים בברלין

 

שני אנשים ישבו נעולים בחדר. על שולחן דלק נר.

שני: אתה סיפרת את כל זה באופן משכנע מאוד מאוד – עניתי אני – אבל אני שכחתי לזמן מה שאתה קיים, ושותקים כל העדים שלי. אולי מסיבה זו אינני מתאר בנפשי שום דבר. אני אף מפקפק בקיומם של העדים הללו. אז אמרת שאתה כבר מתחיל להרגיש את מות חושיך ובכל זאת, בכל זאת נדמה לך שהיית אצלי, וגם אני השתתקי ואמרתי שבכל זאת נדמה לי שכאילו לא היית. אך הכל היה לא כך.

שלושה אנשים ישבו נעולים בחדר. בחוץ היה ערב. ניגנה מוסיקה, דלק הנר.

שלישי: ניזכר בסוף ויכוחכם. שניכם לא דיברתם כלל. הכל היה כך, האמת כמו מסיפור טיילה אתכם. מה היה נכון? הוויכוח נגמר. נדהמתי מאוד.

הם ליטפו בחשיבות רבה כל אחד את חתולתו. בחוץ היה ערב.

על החלון דלק הנר. ניגנה מוסיקה. הדלת היתה סגורה היטב.

החלומות בהסוואה של אורן זילברשטיין

מוזיקאי האינדי (שסולד מהביטוי 'אינדי') אורן זילברשטיין הוציא לאחרונה אלבום חדש בשם 'חלום בהסוואה'. ניצלנו את ההזדמנות כדי לשאול אותו כמה שאלות.

שלום אורן. נדמה שבשירים שלך אתה מדבר הרבה על הפער בין המילים, הכתובות והמדוברות, לבין היכולת שלהם באמת לבטא משהו. אתה מסכים עם האבחנה הזו?

מסכים מאוד והאבחנה הזאת חשובה מאוד עבורי. יש איזה גירוד תמידי שאתה סוחב איתך. הפער (המתסכל) בעיני הוא בין ה"דבר עצמו" בחוויה ישירה ובין מה שעולם המילים מציע לנו.

ה"חלום בהסוואה" שהאלבום נקרא על שמו הוא בעצם המחר – "מחר הוא רק בעצם חלום בהסוואה". כלומר שהחלום בעיניך, כמו המחר, הוא איזו מין בועה חסרת ממשות, דבר אמורפי ומופשט?

אולי כדאי שאגיד עכשיו, שהגעתי למסקנה שכתיבת שירים אצלי בפועל מקבלת צורה של תקשור. אולי פחות מיסטי ממה שזה נשמע אבל אני לא יושב וחושב מה מדויק ונכון לי לכתוב – הטקסט בא אליי. החלום בהסוואה שעל שמו נקרא האלבום קיים אצלי בעיקר במנותק מהקונטקסט של השיר.

החלום של הכותרת של האלבום הוא החלום להיות חופשי, אפילו חופשי ומאושר, מלא ושלם, הוא איתי כל הזמן והרבה פעמים בהסוואה. למה אני עושה מוזיקה? בשביל התהילה? בשביל התרפיה? בשביל האנשים שסביבה? לדעתי זה כדי לקדם את החופש, לא תמיד ידעתי את זה אגב. לקראת סיום העבודה על האלבום הזה הרבה דברים התבהרו והתחברו. במובן הזה החלום הוא הרבה יותר ממשי מכל מה שבבילון מציעה לנו.

בשיר "כל החלומות שלי איתי" אתה מונה את החלומות שלך, אחד בראש, אחד בלב, אחד כבר מת. ובכלל, נראה שהשירים שלך מבטאים איזו מין אכזבה או פרידה מדברים שהיו ואינם.

דווקא 'האחד בראש אחד בלב' להרגשתי, מתארים אנשים או טיפוסים שונים או אולי מצבים שונים שלי כשהמסקנה האופטימית היא שכל החלומות שלי עדיין איתי, למרות כל החרא.

אכזבה מדברים שהיו ואינם – אני מסכים עם האבחנה. אולי זה המעבר בין תמימות לחוסר תמימות, בין הילדות לחיים.

אתה יוצר כבר שנים רבות ומפרסם אלבומי אינדי. אני באופן אישי אהבתי מאוד את האי-פי "הבעל שם טוב". מה בעצם אתה מנסה לייצר במוזיקה שלך? מה חשוב לך שאנשים ישמעו ביצירה שלך?

כמו שכתבתי מקודם – לקדם חופש. אני מייצר ומשמיע את הקול שלי; אף אחד אחר לא היה כותב את השירים האלה. בנוסף, ההתמדה במוזיקה ובדרך הפכה להיות החיים שלי. אני מאוד נזהר מאוטומטים – לא רוצה "להוציא שירים" ולא רוצה לדוש שוב ושוב באותן נקודות, בא לי להיות חופשי וזה לא קל.

המוזיקה היא חברה שלי

והאינדי הוא האויב

נשמח לשמוע קצת פרטים ביוגרפיים עליך – איפה גדלת, מה מעסיק אותך ביום יום, הרכבים מוזיקליים שהיית ואתה חלק מהם.

נולדתי וגדלתי בחיפה בשנת 83. ביום יום אני משתדל לעשות מוזיקה, יש לי אולפן, בזמן האחרון אני מתאמן הרבה בתופים וזה נחמד.  אני עובד בתור בק ליינר, סוחב ציוד ומכוון גיטרות בהופעות. מנגן עכשיו מדי פעם עם אלעד זאב ועושה באולפן מוזיקה אינסטרומנטלית שאני מקווה שתמצא דרכה לאיזה סדרה או סרט.

אתה זוכר את החלומות שלך? כותב אותם?

מדי פעם זוכר. לא רושם. יש לי כמה חלומות ארוכים שרשמתי פעם.

ולסיום אלבום אהוב במיוחד:

another side of bob dylan

ספר אהוב במיוחד:

ספר הטאו

אמן ששמחת לשתף אתו פעולה:

גבריאל בן חורין, אלון אבנת, יואב רבן בהרכב "ההולכים"'. הקלטנו אלבום וכל התהליך והתוצאה היו מענגים במיוחד. ממליץ להקשיב כאן:

https://mryisrael1.bandcamp.com/album/–36

האם יש צבע ירושלמי בכתיבה? – שבירת הכלים הלוריאנית של דוד שחר

 

יעקב אגמון: הצייר מרדכי ארדון פעם תיאר לי משהו על הצבעים של ירושלים, שהוא מאמין שהוא הצליח איכשהו לבטא את זה בציורים שלו. איזה צבע שהוא לא דומה לשום דבר. יש צבע כזה אצל סופר, צבע ירושלמי בכתיבה?

דוד שחר: אין ספק שיש. אני אפילו ניסיתי פעם לקשר בין האור הירושלמי לבין חוויות ילדות של מקובל שלדעתי השפיעו על תורתו, וזה לוריא, האר"י, הקבלה הלוריאנית.

אגמון: זה אתה צריך להסביר.

At the Gates of Jerusalem 1967 ARDON.jpg
בשערי ירושלים, 1967, מרדכי ארדון

שחר: סיבת הרע בעולם, היא שבעולמנו זה אין שום דבר נמצא במקומו ואין שום אדם עושה את אשר הוא נועד לעשות. כלומר, למה הדבר דומה – ללכלוך. מה ההגדרה של ליכלוך? אם אתה רואה את הויסקי הזה בכוסית שאתה שותה זה ויסקי טהור. אבל אם אותו ויסקי נשפך על מכנסיך, ברגע שהוא על המכנסיים הוא כתם, לכלוך. כלומר, לכלוך זה דבר שאינו נמצא במקומו. דבר שמחוץ למקומו. בעולמנו זה אין שום דבר במקומו –  לא אתה במקומך ולא אני במקומי ולא אלה שיושבים במקום שיושבים במקומם. שום אדם אינו במקומו. מדוע? כי אנחנו נולדנו לתוך עולם שבור. מדוע נולדנו לתוך עולם שבור? מפני שהעולם באשר הוא ישות חומרית הוא מוגבל מעצם טבעו. החומר מוגבל. עכשיו כדי שלגוף חומרי יהיה קיום, ולמה שלכל הבריות שמעליו, צריך שיהיה בו ניצוץ א-להי. עכשיו הא-להים שלח קרן אור אחת לתוך כל הקוסמוס, אבל זו הייתה הקרן אור הזו הייתה חזקה כל כך שהקוסמוס לא יכול היה להכיל אותה והוא התפוצץ. הקוסמוס התפוצץ. ועכשיו מה אנחנו רואים? אנחנו רואים שברים, וכשמדובר על שברים מדובר על בני אדם גם כן.

אגמון: לא רק הלוחות שבורים.

La Rosette pour Rikuda ARDON.jpg
La Rosette pour Rikuda, מרדכי ארדון, 1987

שחר: בעצם אני, ואתה, כל אחד מאיתנו זה שבר כלי. עכשיו זה שבר כלי שמורכב משני יסודות – היסוד החומרי – זה כמו הבקבוק שהתפוצץ = אבל ביסוד החומרי הזה יש איזשהו עדיין משהו מהלחלוחית של האור שנוצק לתוכו, וזה הנשמה שבו. ובעצם, אם נמשיך לפי התיאוריה הזו, זה תפקידנו לתקן את העולם. העולם התפוצץ כי הקרן האחת הא-להית הייתה מעמסה כבדה עליו, ועכשיו כל אחד מאתנו מנסה לתקן, וזה יסוד התיקון אצלו [אצל האר"י].

עכשיו אני אמרתי מנין, מה המקור החוויתי שמעבר להגות, למחשבה? לפי דעתי, וזה אני קושר את זה עם ילדותי שלי בירושלים. ירושלים, היום באת ביום מעונן וגשום, אבל בדרך כלל ירושלים זה מקום שבו האור נופל ישר בלי חציצה. אנחנו מוקפים במדבר, וגם מבחינה פיסית זה ידוע – האור שופע ישר, ולכן, נעמוד על פרשת המים, נאמר, המדבר מצד זה, תראה שירושלים בעצם סופגת קרני שמש, את השפע, בלי שום חציצה של עננים או ערפילים או משהו כזה. לעין קשה לשאת אותה. זה לגבי הקיץ. לגבי המים, שהם היסוד השני של החיים, ירושלים התפרנסה מבורות, אפילו בילדותי. על אחת כמה וכמה ילדותו של האר"י. ובכן עם הבורות יש פרשה מעניינת – או שיש הרבה גשמים והם מפוצצים את הבור, או שלא יורדים מספיק גשמים והבור נשאר יבש. זאת אומרת, אין הקבלה בין השפע שנכנס לבין הכלי שמכניס אותו. המים או מפוצצים את הבור או פחות מדי ממלאים אותו. האור שופע ישר, האין, הכלי, קשה לא לשאת את זה. זאת אומרת, יש אור ירושלמי, יש דבר כזה. ארדון צודק, ובעצם אם תילך בקיץ בירושלים תראה שהצבעים הם חדים מאוד. זוהי אבן לבנה עם צל שחור, חד, ברור, אין כל הניואנסים והגוונים שאתה רואה בערים אחרות.

 


שיחת רדיו בין הסופר דוד שחר, מחבר הסדרה "היכל הכלים השבורים", עם יעקב אגמון בגלי צה"ל, 22.12.1979. להאזנה באתר קפה גת – עולמו של הסופר דוד שחר.

 

אֲנִי שׁוֹקַעַת בַּשּׁוּלַיִם הָרַכִּים, בִּשְׂמִיכָה מְשׁוּחַת הֱיוֹתְךָ – משירי יפעת גלבר

בבוקר

אֲנִי אוֹסֶפֶת אֶת שׁוּלֵי הַחֲלוֹם:

רְחוֹב יְרוּשַׁלְמִי וְשִׂיחָה שֶׁלֹּא נֶעֶנְתָה

וְחִיּוּךְ עוֹמֵד לְהִתְפַּקֵּעַ.

 

כְּבָר בֹּקֶר בֶּהָרִים

וְקוֹלוֹת שַׁחֲרִית מַבְרִיקִים חִבָּתְךָ

אֲנִי שׁוֹקַעַת בַּשּׁוּלַיִם הָרַכִּים

בְּקִרְבַת הַחֲלוֹם

בִּשְׂמִיכָה מְשׁוּחַת הֱיוֹתְךָ

 

morning-glory-1909Jan Sluyters.jpg
הילת בוקר, יאן סליוטרס, 1909

 

*

פָּנַי בַּמַּרְאָה בָּרוֹת בַּשָּׁנִים אֲנִי חוֹשֶׁבֶת

כַּמָּה עוֹד אַלְבִּין בַּיָּמִים הַהוֹלְכִים וּבָאִים

בְּכָל חַיַּי אֲנִי מְבַקֶּשֶׁת לְהָשִׁיב סֹמֶק

בְּכָל לִבִּי אֲנִי מְבַקֶּשֶׁת

לְהוֹסִיף חַיִּים

אַהֲבַת הַיּוֹם מִכָּל נְדָרַי עוֹלָה וְתוֹפַחַת

אֲנִי מְבַקֶּשֶׁת לֶאֱגֹד אֶת רִגְעֵי הַחֹם

שֶׁיִּהְיוּ צְרוּרִים בְּמִטְפַּחַת

שֶׁיִּהְיוּ מִתְפָּרְצִים מִמֶּנָּה תַּלְתַּלִּים תַּלְתַּלִּים

וּפַס הַשֵּׂיבָה בְּשׁוּלֵי הָרַקָּה

שֶׁיָּבוֹא אַף הוּא

וְיָסֵב חֲגִיגִי

אֶל מַסַּע בְּרוּכֵי הַבַּיִת

 

כַּמָּה נַחַת בַּיּוֹם הַמָּלֵא עַד הַסַּף

בְּקִשְׁקוּשׁ יְלָדִים וּבְקֶצֶב עָמֹק הַתּוֹמֵךְ רְגָעָיו

אֲנִי מַנִּיחָה רֹאשִׁי עַל הַכַּר

פָּנַי חִוְרוֹת מְעַט וְנוֹשְׂאוֹת קִמְטֵיהֶן

אֲנִי יוֹדַעַת חֲלוֹמוֹת קְטַנִּים מְשׁוּחִים בְּפָז

מְזֻמָּנִים אֶל שְׁנָתִי גַּם הַלַּיְלָה

chukchi_oli_2018169_lrg_0. משדשjpg.jpg
ים צ'וקצ'י. צילום: נאסא

*

אֱלֹהִים אֲחֵרִים

שֶׁהֱיִיתֶם עַל פָּנַי

לוֹכְדֵי חֲלוֹמוֹת

קוֹרְאֵי בִּשְׁמִי הַמְפֹרָשׁ

 

אֱלֹהִים אֲחֵרִים

חֲבָלַי נְעִימִים מְתוּחִים עֲדֵיכֶם

גְּשׁוּרִים לְרַגְלַי

סֻלָּמוֹת מֵעַל קַנְיוֹנֵי הַבַּזֶּלֶת

 

אֲנִי קוֹרֵאת בְּשִׁמְכֶם

וְאַתֶּם כִּמְעַט עוֹנִים לִי

דֶּגֶל אָדֹם מְבֻצָּר בִּנְהַרְכֶם:

לֹא, אֲבָל כֵּן.

 

אֱלֹהִים אֲחֵרִים

הַיָּמִים נוֹרָאִים

אֲנִי כּוֹרַעַת בִּפְנֵי הַמַּמְלִיךְ עַצְמוֹ

לִבְלִי דַּעַת, לִבְלִי פְּתַיָּה

לִבְלִי מָמוֹן

 

כּוֹרַעַת אַפַּיִם, מְלַחֶשֶׁת:

יַלְּדֵנִי נָא לְאֹרֶךְ אַפְּךָ

וָאֶנָּחֵם

peacock-ii-1990 WALASSE TING.jpg
טווס, וואלס טינס, 1990

 

בִּבְלִיל הַיּוֹצְרוֹת

בְּסִיפוֹן הַנָּהָר

גַּחְלִילִית וּשְׁמָהּ בֵּיתָא

טַוָּס וּשְׁמוֹ אַלְפָא

וַחֲתוּלָה וּשְׁמָהּ: קִרְבָתְךָ.

וְשָׁם מְלַאכְתִּי הַטּוֹוָה.

 

בַּיָּמִים אֲנִי אוֹרֶגֶת גַּחְלִילִיּוֹת לְטַוָּס

פּוֹרֶשֶׂת יָדִי לַמְּנִיפָה וְלוֹחֶשֶׁת:

הֱיוּ לְמָעוֹף, לִתְנוּעָה, לְמַרְחֶשֶׁת

 

וּבַלַּיְלָה

חֲתוּלָה חוּשָׁנִית מְלַקֶּקֶת טְלָפֶיהָ

מְזַנֶּקֶת מֵאֶדֶן חַלּוֹן אֶל מִטָּתִי

לִפְרֹם גַּחְלִילִית מִשְּׂמִיכַת חֲלוֹמִי

לְשַׁחְרֵר מִן הַשְּׁבִי הַמַּצְמִית

רְכִיבֵי הֱיוֹתֵנוּ


יפעת גלבר, ילידת 1976, היא מטפלת במוזיקה, מוזיקאית ויוצרת, נשואה ואֵם.

שיריה שואבים השראה מעולם המוזיקה, הטיפול ובית המדרש.

אוקיינוס צלילי הוא ספר שיריה הראשון, והוא מלוּוה בלחנים ובעיבודים לפסנתר מפי עטה, ראה אור בהוצאת אבן חושן.

F0_0244_0000_OceanCoverPrint

ציור הוא פעולה חרישית – שש יצירות חלומיות של מתן בן-טולילה

"ציור, עיניים פתוחות. ציור, עיניים סגורות. על קירות הסטודיו תלויים בדים רחבים ומלבניים, בצד בדים רחבים ומרובעים. צורה פתוחה וגדולה, אך גם צורה בעלת גבול ברור. תחום של התפשטות עם ממדים קבועים. לציור, לעומת זאת, יש תכונה בלתי נפסקת של התרחבות. הגבול שהבד הרבוע או המלבני מציב בפני האמן, הקצה הנראה תמיד באופק, הוא חיתוך אלים, הגבלה מובנית, סוף. ובתווך שבין השאיפה להתרחבות ובין הסוף מתהווה הציור.

רבים מהציורים שלי נולדים מחלומות. מרגע שבו מחשבה מבצבצת לה מעצמה, נישאת אל התודעה מכוח סמוי. בחלומותיי אני קל. התנגדויות מתמוססות, התנועה הפנימית נדיבה ולא עצורה. בחלומותיי אני אדם המסוגל כמעט לכל. חלום אחד חוזר ומזדהר מעל השאר: אני מסוגל לשחות מחוץ למים, באוויר. בתנועות חתירה ספורות אני גומע מרחקים גדולים ללא מאמץ. מרחף מעל האדמה הכבדה, מתפלא.


 

ADI (detail)  148x177 2016.jpg
עדי, (פרט, 2016), מתן בן-טולילה

"עדי" (כאן פרט מתוכו, 2016) הוא ניסיון לבקר ולו לרגע קט, בעולמו של בני. עם הגב אל העולם, עדי נתון לחלוטין לעצמו. מרוכז, חוקר מחשבות שבאות והולכות, נמצא כל כולו בתנועה גדולה למרות שגופו עוצר, מתמסר לריכוז הנדרש, כמעט קופא מרוב דריכות. ומסביב, צורות מוכרות וצורות שאינן מוכרות נעות ומתמוססות.

 

My mother is flying at nights  144x164 cm 2016.jpg
אמא שלי עפה בלילות, (2016), מתן בן-טולילה

לילה אחד חשבתי על אמא שלי, ישנה במיטתה בקיבוץ. ובחלומי, היא מסוגלת להשיל מעצמה את מה שמחזיק אותה מעוגנת לקרקע. החוקים והתקנות, האיסורים וכללי ההתנהגות הטובה, כולם אינם חשובים כרגע. קלה, מחייכת חיוך לעצמה, היא עפה בשמי הקיבוץ הליליים, חופשיה. "אמא שלי עפה בלילות" (2016), וכשהיא עפה היא עושה זאת בגדול-כמו שלט חוצות המוצג בגאווה חצופה, גלוי וידוע ופומבי.

Confrontation #2  165x180 cm 2017.jpg
עימות מס' 2, (2017), מתן בן-טולילה

המרחב הקונקרטי מתמוסס יחד עם הזיכרון והזמן, בעבודה "עימות מס' 2" (2017). שתי דמויות חוצות מרחב מערה, הולכות להן למקום הנמצא מעבר לגבולות הציור. דיוקן עצמי נושא חבר יקר על ידיי, גופינו מתמזגים, מטשטשים בתוך המרחב ההולך ומתעמעם. אין מקום כזה. אין מקום. יש ציור כזה, חלום שבו הצבעים מהבהבים, מנכיחים אותי ואותו ואת הרגע הקצר שלנו יחד. המערה היא לעיתים הרחם, לעיתים הסטודיו, מרחב התכנסות המבטל את החוץ.

 

Reflector  70x50 cm 2016.jpg
מחזיר אור, (2016), מתן בן-טולילה

החלום, מטבע משך-הזמן הקצר שלו, הינו פרגמנט מתוך משהו שלעולם אינו נראה לעינינו בכללותו. ציור קטן וחשוך הוא "מחזיר-אור" (2016). מרחב ימי, שמיים מכוכבים, ודמות בודדת שוכבת על מזרון. נסחפת לאיטה, נעה ללא יד מכוונת, היעד לא מוגדר. מיהי, מהיכן באה ולאן פניה, אין זה משנה. בלב הציור הקבלה המוחלטת של המצב והזמן בו היא נמצאת. מחזיר-האור הנמצא על שרוול המעיל בוהק בקו עדין, נחשי. מקור לא ידוע מאיר, והאור ניתז לכיווננו. מהמרחקים מגיע האור? או דווקא מקרוב? ומהו מקורו? הציור הוא גם פרגמנט, מתוך סיפור שגם לי, יוצרו, לעולם אינו נראה בכללותו.

Moon  165x120 2018.jpg
ירח, (2018), מתן בן-טולילה

הירח מלווה אותי עוד מילדות. מאיר בשמי הלילה השחורים, מזכיר בכל לילה מחדש כי ההשתנות או התנועה המתמדת (התמלאות, התרוקנות, וחוזר חלילה) הן העיקרון הראשון של הקיום. לתערוכתי הראשונה בגלריה נגא (2013) קראתי "הליכות ירח" מכמה סיבות שונות זו מזו: המחשבה על הליכה במרחב ירחי, ריק מאדם, בתולי. מחשבה אחרת על ההליכה החלומית של מייקל ג'קסון ועל האשליה שהוא מצליח ליצור ובה נדמה כי אפשר להתקדם בכיוונים מנוגדים. וגם, כי לירח יש הליכות (MANNERS) מרוחקות, והוא תמיד נמצא במרחק מה מאיתנו בני האדם, קרוב אך גם בלתי-מושג ומרוחק. בציור "ירח" (2018) היה הירח הדבר האחרון שהוספתי. במקור היה ציור של נוף לילי הנראה מבעד לפתח במערה, אך לילה אחד התעוררתי מתוך שינה עמוקה והבנתי שמה שחסר בו הוא ירח. אולי ירח שחור, אולי סוג של ליקוי. מהרגע שהוספתי את הירח התארגן כל הציור מסביבו. הוא נהיה במוקד, שאלה סתומה ויפה התלויה לה בשמי הלילה.

 

2012 Two moons of Autumn    150x105 cm.jpg
שני ירחים של סתיו, (2012), מתן בן-טולילה

שיר הייקו שקראתי הוליד ברגע אחד ציור: "לחץ על גלגל עינך, והרי לך, שני ירחים של סתיו". את השיר ניתן להבין במספר אופנים, וכך גם את הציור שלי. אומר רק שציור, בדומה למהות של חלום, מלמד צניעות את אלו הרוצים לתת מילים לכל דבר. יש דברים שאי אפשר להקיף ולתחום במילים. על קיר הסטודיו כתבתי בעפרון: "כשהטייפ כבוי, פתאום שמתי לב: ציור הוא פעולה חרישית".


 

מתן בן-טולילה, (1978), צייר בוגר תואר שני במחלקה לאמנות בצלאל. חי ועובד בירושלים.

 

 

עִיִי־עֵינַיִם, תַּכְרִיכִים בַּחֲלֹם – שירים מאת איתי עקירב

עד קצה הראיה

'יוֹם צָעַקְתִּי בַלַּיְלָה נֶגְדֶּךָ' – תהילים פח

דָּבָר־מָה כִּמְעַט נִמְחַק, וַאֲנִי מְנַסֶּה לְגָרֵד וּלְהַעְנִיק לוֹ שֵׁם. לֹא זָכַרְתִּי מָה בְּדִיּוּק, רַק יָדַעְתִּי שֶׁבְּזִכָּרוֹן מְדֻבָּר, כָּזֶה שֶׁאַיִן בִּיכָלְתִּי לְחַבֵּק כְּמוֹ אֶת בְּנִי נָתָן שֶׁאֵינוֹ בֵּן־הָחַיִּים, אַךְ גַּם לִשְׁכֹּחַ. הַאִם אָדָם הָיָה הוּא? רַעַשׁ? עוֹרֵב לָבָן? אוֹ שֶׁמָּא כְּאֵב סִימָן הַמַּסְמֵר שֶׁעַל הַקִּיר? וְאוּלַי בִּכְלָל הָיְתָה מִטְרִיָּה עֲזוּבָה בָּרְחוֹב חָבוּט גֶּשֶׁם. כְּבָר אֵינִי יוֹדֵעַ, רַק שׁוֹמֵעַ אֶת חֲרִיקַת הָרוּחַ בְּחַלּוֹן שֶׁמַּפְרִיעָה אֶת שְׁנָתִי.

וַאֲנִי נֶאֱבַק בּוֹ, בַּפְּרָטִים הַקְּטַנִּים וְנֶעְלָמִים, וְהוֹלֵךְ לְאִבּוּד, מְחַפֵּשׂ קָצֶה חוּט, מַשֶׁהוּ לִמְשֹׁךְ בּוֹ, לִפְרֹם מִן הַבַּד, מֵאִי־הַוַדָּאוּת: חַדְרֵי־הַמַּדְרֵגוֹת הָעֲלוּמִים בָּהֶם יָרַדְתִּי. רַק צְרִימַת הָחִכּוּךְ וְהַמוּחֲשִׁיּוּת כַּמְּעַיֵּן עִקְצוּץ בָּעֹר דָּאֲגוּ שֶׁלֹּא אֶשְׁכַּח, שֶׁלֹּא אָשׁוּב לִישׁוֹן עוֹד אֶת אוֹתוֹ לַיְלָה. וַאֲנִי כְּנוֹפֵל בְּתוֹךְ הַזִּכָּרוֹן הֶחָשׁוּךְ וְהַמַּסְתִּיר, זִכְּרוֹן כַּפּוֹת יָדָיו שֶׁל אֲבִי, הַמְּגַשְּׁשׁוֹת בַּמַּגִּירָה אֲחַר דָּבָר־מָה מוֹעִיל: מַבְרֵג וְאוּלַי מִשְׁקָפִי רְאִיָּה, הַבְחָנָתִי בַּחַלּוֹן אֲשֶׁר שָׁקֵט, בַשַּׁחַר, לָבוּשׁ בְּשִׂמְלַת כַּלָּה.

אֱלֹהִים הָיָה שָׁם. יָדַעְתִּי.

the-night-1952 Pierre Alechinsky.jpg
הלילה, פייר אלצ'ינסקי, 1952

שיר ערש

אֲבִי־שֶׁלִּי, כְּשֶׁאַתָּה כְּבַר יַשֵּׁן

רֵיק מִכֹּל מַחְשָׁבָה חִיּוּנֶיֶת

וְאֵין קוֹל נְקִישָׁה בָּאֲוִיר

רַק דְּבוֹרֵי הַקַּיִץ

עוֹד יוֹנְקוֹת משׁוֹשַׁנַּת

הָאוֹר. תֵּן לַגּוּף הֶעָיֵף וְהַכְבֵּד שֶׁלְּ

ךָ לְהִסָּחֵף כְאַסְדָּה

בְּתוֹךְ גָּדוֹת הַחֲלוֹם.

הַמָּוֶת הַמָּתוֹק בְּיוֹתֵר.

תִּשְׁמְעִי, הַבֹּקֶר כְּבָר כָּאן. וְגַם אִם אַיִן כֹּל נְהָרָה בַּחַלּוֹן, מַשֶׁהוּ חָדָשׁ עוֹרֵב לָנוּ. הַיּוֹנִים יָשׁוּבוּ בְּדַרְכָּן לְקונֵן בְּקוֹרַת הַגָּג, וְיַּמָּאִים יוֹדְעֵי־יָם יִפְרְקוּ סְחוֹרוֹת מֵאֳנִיּוֹת, וְהֶחָלָב יִמְזֹג לְתוֹךְ כּוֹסוֹת זְכוּכִית, אֲנִי יוֹדֵעַ.

וְתוֹהֶה לְעַצְמִי, שֶׁאַתְּ עוֹד יָשְׁנָה לְאַחַר לַיִל קְרָב אָרוֹךְ, מְנַסָּה לִמְצֹא קְצָת רוֹךְ בַּכָּרִית הַנּוֹצוֹת. הַאִם גַּם אַתְּ רֹאָהּ, אֶת נֵס הַקִּיּוּם הַקָּטָן, שֶׁבְּרֶגַע זֶה מַמָּשׁ מֵעִיד עַל הֱיוֹתֵנוּ, רֵעִים, כָּאלָה שֶׁנִּשְׁאָרִים גַּם־ לְאַחַר הַדָּם.

hazelwood-2nd-avenue-1984 ROBERT QUALTERS.jpg
הייזלווד, השדרה השנייה, רוברט קוולטרס, 1984

שְׁעַת הַחֹשֶׁךְ

רַבָּה וּ־

גְדוֹלָה מְכַסָּה עָלֵינוּ שְׂמִיכוֹת

יְלָדִים.

נוֹטַעַת בָּנוּ

עִיִי־עֵינַיִם

תַּכְרִיכִים בַּחֲלֹם.

בְּאֵין שִׁיר

עֶרֶשׂ, רַק הַשֶּׁקֶט

הַהֵד.


איתי עקירב, יליד 1984, הוא משורר, מפיק ובמאי קולנוע ישראלי. ספר שיריו הראשון, דברים שהשארנו באש, ראה אור בתמיכת הקרן לירושלים ובהוצאת חד"פ.