חלום יוצר – הצלם אביב נווה

בסדרות צילומיי, מתגלה ענייני במרחב המקומי, בשייכות ואי השייכות של האדם אליו. לכאורה ללא יד מכוונת, מתאספים פרטי הקהילה, ויוצרים כוריאוגרפיות שהטקס הוא הממשטר אותן.

הסיטואציה ה׳ידועה׳ והנוף ה׳מוכר׳, יוצרים בחיבורם קיום וויזואלי שונה ומהות אסטתית חדשה.

בין אם מדובר בשורת חיילים מתהלכים במדבר, או בקבוצה אקראית הצפה בים במלח – הפעולה המשותפת היא המגבשת את הזרים לכדי קולקטיב הנראה אחיד.

the shape-U.jpg

נופים אלו המסומנים תמיד בזהות נוכחת או נפקדת, כמו מעידים על רצונו של האדם לכבוש את הטבע ולבייתו. באותו הנוף שבו צנחתי, הלכתי, שחיתי וטיילתי, נוצר הרצון להצביע על סדר במרחב.

במרחבים אוטופיים אלו  מטשטשת ההבחנה בין הטבעי למלאכותי, בין הכאוטי למאורגן.

Parasols_small.jpg

 העבודות מציבות בפנינו את השאלה האלמותית האם האדם הוא שליחו של הטבע, גלגול אבולוציוני אינהרנטי אשר ממשיך לקדם את מעשה הבריאה או שמא הוא גוף זר הפוגע ברצף הטבעי האקולוגי ומנסה בצורה תועלתנית לגייס את הטבע לצרכיו.

בהתאם לכך, המתבונן ביצירות מטלטל בין תחושת קרבה וחיבור רגשי לנוכח העוצמה האסתטית לבין תחושות ניכור ואיום הנובעות מן הידיעה כי גם יופי זה הנו מלאכותי ובן חלוף.

 

sinai_s.jpg

 המתח שבין המוכר למנוכר, מתכתב עם מושג "המאוים" של פרויד המתייחס לאופן בו נוצר דיסוננס קוגניטיבי של משיכה ודחייה בו זמנית לנוכח אובייקט שיכול להיות מוכר, אך בו-זמנית גם זר בקהילה שפרטיה נעים בה יחדיו, אך נותרים לבסוף זרים זה לזה.

building_Flat_S.jpg

"לכאורהאנו אמורים לחוש ערגה אל המצב שקדם למראה עינינולמציאות שהתקיימה לפני 'הנטישה', אולם אנו מתבדיםהמראה אינו מעורר רצון לשוב לעבר כזה או אחרנדמה שאת שנעשה כבר אין להשיביתר על כןלדימוי הנצפה אין עבר שניתן להבינוההווה לא נתפס כאותנטי אלא כמתעתעופרט לתחושה קלה של פסימיות לא ניתן גם לצפות באופן בהיר את העתיד לבוא.כך נוצרת תחושה של אנטיזמן, דימוי שצף בחלל המנותק מרצף כרונולוגי או היסטוריהעדר הזמן יוצר גם ניתוק רגשיחוסר יכולת לגעת במהות הנצפיתניתן להשוות זאת לחוויה של חזרה אל שכונת ילדות שאיננה מצליחה לעורר את רגש הנוסטלגיה המצופהאלא רק מעלה שברירי תמונות זיכרון קרותואכןכיצד אדם יכול לחוות חוויה אסתטיתכנה ואותנטית בלי היכולת לחוש געגוע?" (מריק שטרן על יצירתו של אביב נווה)

Curved_road_s.jpg


 

אביב נווה

יליד 1978, בוגר המחלקה לצילום, ווידאו והדמיה ממוחשבת, האקדמיה לאומנות עיצוב בצלאל, ירושלים. לומד בחוג לתואר שני לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב ובוגר במכללה העברית 'עלמא'.
עבודותיו נמצאות באוסף מוזיאון תל אביב ומוזיאון ישראל, והוא זוכה פרס הפטיש של סות'ביס. נווה מכוון את עניינו בחיבור שבין האדם (קבוצה/קהילה) לבין הטבע.

מודעות פרסומת

החלום בתוך חלום של ספר הזוהר – על עולם הנסתר

"בספר הזוהר סובבים והולכים כל המאורעות, כל הסמלים והרעיונות על ציר אחד – רבי שמעון וה'חבריא' שלו. אבל גם את רבי שמעון והחבריא שלו הננו רואים כמו בחלום, חלום בתוך חלום', כותב רבי הלל צייטלין בפתיחת מערכת המאמרים שלו על ספר הזוהר בספרו 'בפרדס החסידות והקבלה'. בני החבריא הם אלה אשר 'די חשוכא מהפכין לנהורא ומרירו למתיקו', הופכים חושך לאור ומר למתוק. הם לוקחים את היסודות הגשמיים של המציאות ובאמצעות תהליך תודעתי פנימי הופכים אותם לתופעה עמוקה של אור מתוק וגדול. נדמה שאבחנה מעניינת זו של צייטלין מאפשרת לנו להתבונן באופן כללי על מה שנקרא 'תורת הנסתר' או 'תורת הסוד' של היהדות כבעלת מאפיינים חלומיים, או כדברי צייטלין, אפילו של 'חלום בתוך חלום' (החולם חולם על עניין או סמל כלשהו, שמופיע כחלום הנחלם בתוך חלום  – כלומר דימוי עמוק שמסתתר הסתרה בתוך הסתרה, שמתבקש לגלות על ידי הפשלה ארוכה ומסובכת של מלבושים המגלים טפח ומסתירים טפחיים, שמבקשים לעקוב בסבלנות אחר התרחשויות פנימיות באפיק נסתר במיוחד, היינו החלום הכמוס יותר הנחשף בתוך החלום הגלוי, הוא החלום עצמו שחולם האדם בשנתו).

תורת הנסתר אינה עסוקה בלהסתיר דברים רחוקים שלאדם אין שום אפשרות לקלוט, להיפך, היא מסתירה דווקא את אותם דברים המשמעותיים ביותר לאדם להבנת חייו והמציאות סביבו, אלא שהוא עדיין לא הכשיר את עצמו. כלומר, הכל בעצם גלוי, הכל על פני השטח. בדורנו כל אחד יכול לפתוח ספר קבלה ולקרוא בו, הנסתר לא מסתיר אף דימוי או משל – אלא שהאדם לא  טרם הכשיר עצמו לפענח את מה שהנסתר טומן בחובו. נקודה זו מאפיינת גם את החלום, אשר חושף לאדם רבדים מאוד עמוקים של התודעה הפנימית, אלא שלרוב האדם לא יודע לפענח מה נמסר לו. בדומה לחלום, תורת הסוד עמוסה בסמלים המרמזים לתופעות וחוויות העומדות מאחוריהן. בין היתר ניתן למנות את הלבנה, איילה, נחש, אבא ואמא, שושנה ועוד.

מאפיין נוסף של תורת הנסתר הוא היותה סותרת את הנגלה. 'נסתר' מלשון סותר. הסתירות מסתירות את הנסתר שלא הבשיל עדיין לכדי גילוי. כך למשל הזוהר מלא בתיאורים הנדמים לכאורה כמגישימים את האלוה, אך ברור כי כל המטרה היא לחשוף את ייחוד האל, בחוסר הגשמתו ולשלול את תפיסת הפירוד. כלומר, חלק מתהליך חשיפת העולם הנסתר של הזוהר עובר דרך גילוי רבדים הנדמים כסותרים את הרובד הגלוי. כך גם בחלום, שכדי לחשוף את האמיתות המבעבעות בקרקעית התודעה עובר דרך מגוון דימויים, מעשים ומצבים הסותרים את המציאות הגלויה. למשל, החלום יכול לבקש לחשוף את השמחה הגדולה שהאדם שרוי בה על ידי מראה של כדור פורח המעופף בתוך קרקעית הים. מראה בלתי אפשרי, סתום וסתור, שחושף עבור החולם משמעות עמוקה ומלאת פליאה.

brady-bellini-191086 (2).jpg

נקודה זו קשורה גם לתחום של אגדות חז"ל המופיעות בתלמוד, שעוסקות פעמים רבות בתיאורים של מחזות וסיפורים משונים שלא עולים על הדעת, ובכך מגלות את הצד הנסתר של ההוויה, ולכן גם לכאורה סותרות אותה. לא פלא שמפרשים רבים מבקשים לתרץ וליישב את האגדות האלה בכך שמשייכים אותן לחלום שחלם המספר.[1] כך למשל מסבירים חלק מהמפרשים את הסיפור המופלא על תנורו של עכנאי, בו ר' יוחנן עשה מופתים רבים כדי להוכיח שהלכה כמותו ולא כמו שאר החכמים. כך מסביר רבינו חננאל את הסיפור, שלשיטתו התרחש כולו בחלום: "ויש אומרים כי חכם מחכמי מדרש נתנמנם במדרש וראה בחלום שהיו חולקים החכמים על רבי אליעזר ואמר להם רבי אליעזר למה אתם חולקים עלי". חכם מחכמי מדרש נתנמנם ב[בית ה]מדרש!

גם באגדות המשונות ביותר בתלמוד המסופרות מפיו של רבה בר בר חנא במסיכת בבא בתרא:

 

וְאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה:

אֲנִי רָאִיתִי צְפַרְדֵּעַ שֶׁהָיְתָה כְּמִגְדַּל הַגְרוֹנְיָא. [עיר בבבל]

בָּא תַּנִּין וּבְלָעָהּ, בָּא עוֹרֵב וּבָלַע אֶת הַתַּנִּין וְעָלָה וְיָשַׁב בְּרֹאשׁ הָאִילָן.

בּוֹא וּרְאֵה כַּמָּה גָּדוֹל כּוֹחוֹ שֶׁל אוֹתוֹ אִילָן.

אָמַר רַב פַּפָּא בַּר שְׁמוּאֵל: אִלְמָלֵא הָיִיתִי שָׁם לֹא הָיִיתִי מַאֲמִין.

או:

אָמַר לִי אוֹתוֹ הָעֲרָבִי: בּוֹא וְאַרְאֲךָ מָקוֹם שֶׁאֶרֶץ וְשָׁמַיִם נוֹשְׁקִים זֶה לָזֶה.

הָלַכְתִּי וְרָאִיתִי הָרָקִיעַ שֶׁהוּא עָשׂוּי חַלּוֹנוֹת חַלּוֹנוֹת.

נָטַלְתִּי סַלִּי וְהִנַּחְתִּיו בְּחַלּוֹן הָרָקִיעַ,

וְעַד שֶׁגָּמַרְתִּי אֶת תְּפִלָּתִי – בִּקַּשְׁתִּיו

אָמַרְתִּי: יֵשׁ גַּנָּבִים כָּאן?!

אָמַר לִי הָעֲרָבִי: זֶהוּ הַגַּלְגַּל הַחוֹזֵר בָּרָקִיעַ. הַמְתֵּן עַד לְמָחָר – וְתִמְצָאֶנּוּ.

על מכלול סיפורים זה כותב הריטב"א: "יש גם במעשיות אלו ענינים נרמזים שלא היו נראין להם במראית העין אלא במראה החלום… ובעת השינה יראה להם כענין הרהורים ענינים נפלאים מורים על הענין". מצד אחד זהו ניסיון ליישב את הקושי העולה מהמוזרות הגדולה של הסיפורים, אלא שיישוב קושיה זה לא אמור לגרוע מההבנה של הסיפורים האלה כסודות גדולים שמססתרים בתוכם (וניתן לעיין בפירושי הרב קוק, רבי נחמן והגר"א החושפים את חלקם). בכל אופן, קשר הדוק יש כאן בין סודות פנימיים מעולם הנסתר של היהדות המסתתר מאחורי תופעות משונות לבין חלומות.

נסיים בביאור הגר"א לספר משלי, הוא קושר בין השינה לבין גילוי סודות התורה הפנימיים: "והעניין שנתן הקב"ה שיישן, כדי שתעלה נשמתו לישיבה של מעלה ושם מגלים לו רזי תורה, ומה שאי אפשר לאדם ללמוד בשבעים שנה – לומד שם בשעה אחת".

 


[1] ניתן לדבר על שתי גישות לפירוש אגדות חז"ל – הראשונה מבקש לתרץ קושיות וליישב סתירות, כלומר למצוא מה לא מסתדר על פי השכל הפשוט ולמצוא דרך להסביר אותו בכל זאת פי השכל הפשוט. שיטה זו מנסה 'לנרמל' את האגדה, ממנה פורץ צד חריג ופרוע של המחשבה היהודית. ותופסי שיטה זו מנסים להראות כיצד היא לא חורגת מן הנורמה. אך שיטה אחרת, ואתה אני מעדיף הרבה יותר, לא מבקשת לפתור את הבעיות, אלא להראות כיצד הן מגלמות ביטוי של עולם נסתר שלא יכול היה להופיע אחרת. זוהי שיטתו של הראי"ה קוק ובעיקר של הגר"א, שכתב כי 'באגדות שבש"ס… לפי הנראה חס ושלום כמו דברים בטלים בהן גנוז כל האורה' וכי 'בתוך האגדות גנוזים הסודות שהם 'כבוד אלקים' וצריך להסתיר אותם'.

מנשהוף VS פרויד – ערב עיון בנושא חלום וזיכרון

לפני חודשים מספר לקחתי חלק באירוע מיוחד ומעניין לכבוד צאת ספרו של משה מנשהוף – חלום וזיכרון. החלק שלי באירוע היה השולי והמינורי ביותר, וטוב שכך, אך שתי הרצאות ופאנל מרתק שעסקו בתיאוריה של מנשהוף להבנת מהות החלום עמדו במרכז האירוע. כעת עלו הקלטות האירוע לרשת ונביא אותם כאן יחד עם תקציר קצר.

 

את האירוע פתח ד"ר יובל ניר, נויורוביולוג וחוקר שינה, שסקר את תהליך פעילות המוח בזמן החלימה.

"ערכו מחקרים עם תינוקות שנולדו פגים וגילו שהם מבלים כמעט את כל זמנם ברחם, והשינה הזו היא כמעט באופן מלא היא שנת R.E.M – תנועת עיניים מהירה. דבר זה הוביל רבים לחשוב שהחלום משפיע על התפתחות המוח, ומשמש כמעין מציאות מדומה בה האדם מנסה כל מיני פעולות בסביבה מוגנת ובוחן מה יכול לקרות".

אחריו דיבר גיבור הערב, הפילוסוף משה מנשהוף, שדיבר על חלק משמעותי בספרו – איכון בזמן-מרחב כפקטור המבדיל בין חלום לזיכרון.

"אני מתאר בספר את האדם הישן כמי שעומד באמצע חדר חשוך לגמרי כשמעליו תקרה עגולה מלאה בכוכבי השמיים. אלה גירויים חושיים שגורמים לשליפה של גורם מידע העבר שלא מתפתח לתמונה, אלא הוא תמונה בודדת שנעלמת היות ואין סביבו זמן-מרחב כדי לפתח את התמונה. לעתים, הנקודה הזאת שנשקפת בתקרה מעלינו מתפתחת סביב זמן-מרחב העבר, בצורה אסוציאטיבית וכך בעצם אנו יוצרים תמונה ברת זיכרון. התמונה לבדה איננה ברת זיכרון… ברגע שהתעוררתי אני מחבר את כל התמונות האלה יחד ומצייר חלום, ברגע ההתעוררות".

אחרי ההרצאות עלה לדבר ולשיר המוזיקאי זיו רובינשטיין, שאמר "אני חושב שזה ספר יפהפה, אבל כפרוזה. אני לא מסכים עם מילה אחת בספר הזה. אני חושב ש'פשר החלום' של פרויד הוא הפיתרון הנכון להבנת מושג החלום'.

הערב הגיע לשיאו בפאנל מרתק שעסק בעיקר בהגותו של מנשהוף ביחס לזו של פרויד, שכן התיאוריה של הראשון מבקשת לייתר את התיאוריה של האחרון, זו שהעולם המערבי נוהג להתבסס עליה כדי להבין את עולם הנפש. ד"ר יובל ניר ומנשהוף השתתפו פאנל והרחיבו את הגישות שהציגו בהרצאותיהם.  ד"ר חגית אלדמע קבלה על מה שהיא כינתה כ'מכניזם מטריאלי' את הבנת החלום של מנשהוף, וביקשה לטעון שהחלום איננו תופעה פיזיולוגית אלא תופעה נפשית. תום בייקיין-אוחיון לעומתה ביקר את הגותו של פרויד, ואמר 'אני לא חושב שיש תורה יותר מטריאליסטית-מכנית יבשה מפרויד' וטען ש'המודל המטאפיזי שפרויד מציע אין לו צידוק. מה גם שיש כאן חוצפה כאשר אדם אומר שאם אני לא מסכים איתו – אז אני בהכחשה'. עם זאת, הוא לא חסך ביקורת גם מספרו של מנשהוף, ואמר "אני לא מסכים עם הספר בכלל. זה לא אומר שהוא לא צודק, להיפך, אני חושש שהוא כן צודק. כיוון שיש מידה של קסם שהולכת לאיבוד ככה".

חלום וזיכרון

הר דוקטור, הלילה חלמתי חלום על המדינה היהודית – על הקשר שבין הרצל, פרויד וניטשה

החלומות הם באמת עולם קסום שאין לו סוף. אך בחלק מהמקרים בבלוג הזה החלומות הם רק תירוץ לדיון בנושא מעניין בפני עצמו, שעל הדרך נמצא בו איזה בדל חלום. זה המקרה בפוסט הזה, שעוסק בקשר בין חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל , לפילוסוף הגרמני פרידריך ניטשה ולאבי הפסיכואנליזה זיגמונד פרויד.

בספרו 'ניטשה העברי' בוחן פרופ' יעקב גולומב את היחס של אבות המחשבה של ציונות להגותו של ניטשה. לאחר שקראתי את ספרו של פרופ' דוד אוחנה, 'זרתוסטרא בירושלים', שראה אור אחרי ספרו של גולומב ועוסק ביחס של שש דמויות עבריות לניטשה, חידש לי גולומב את השפעתו ההגותית של ניטשה על מחשבתו הפילוסופית והמדינית של חוזה המדינה. הרצל מסתבר עסק רבות בפילוסופיה וציטט הרבה מקאנט, וולטייר ומ'אוטופיה' של תומס מור. אבל מי שתפס בספרייתו של הרצל הכי הרבה מקום במדפים היו ספריו הגרמני עב-השפם. במחזות שכתב הרצל ניכרים רעיונות ניטשיאניים כמו הרצון לעוצמה, ונדמה שהוא אף תרגם רעיונות יסוד בהגותו של ניטשה לאסופת סיפורים קצרים (שהלוואי ותתורגם מחדש ותזכה להוצאה ראויה).

friedrich-nietzsche-1906 monk(1).jpg
פרידריך ניטשה, אדוארד מונק, 1906

 

עבורי, שקשרים בין אינטלקטואלים שונים הם כמו לגלות שחבר אחד שלך מכיר חבר אחר, האנקדוטה הבאה הייתה מלבבת לב. בימיו באקדמיה לקח הרצל קורס ב'פילוסופיה מעשית' אצל הפילוסוף פרנץ ברנטנו, למרות שלא היה חייב לקחת קורס זה כדי להשלים לימודי משפטים. מסתבר כי אדם נוסף שבחר לקחת את אותו הקורס של ברנטנו רק בגלל העניין, בעודו לומד רפואה באוניברסיטת וינה, היה זיגמונד פרויד. כך שייתכן מאוד והשניים פגשו אחד את השני על ספסל הלימודים, ואולי גם באותה השכונה בווינה בה התגוררו. שמעתי שמספרים על פרויד שגם הוא נמשך מאוד להגותו של ניטשה וזו השפיעה עליו רבות, עד כדי כך שבשלב מסוים ביקש להפסיק ולקרוא בה – כיוון שהוא רוצה לפתוח את הגותו בעצמו, ולא שתשען על ניטשה. (וגולומב אף כתב על כך ספר בפני עצמו – 'הפיתוי לעוצמה: בין ניטשה לפרויד'.

 

 -Theodor_Herzl.jpgפרויד.jpg

ולגבי החלומות, גולומב מסיים לדון ביחסים שיכלו להיות בין הרצל לפרויד בשורות האלו: "כאן עולה השאלה הקונדסית: האם היינו יושבים היום במדינת ישראל אילו הרצל היה מזדמן לקליניקה הפסיכואנליטית של פרויד, נשכב על הספה, ואומר: 'הר דוקטור, הלילה חלמתי חלום על המדינה היהודית"?'.

 


ואם תרצו להוסיף בשולי הדברים, כך מסיים החוזה את ספרו רב ההשפעה 'אלטנוילנד':

אבל אם לא תרצו, כל מה שסיפרתי לכם האגדה הוא – ואגדה יוסיף להיות. היה בדעתי לכתוב סיפור עם מוסר השכל. יש שיאמרו: 'יותר סיפור ממוסר השכל'. אחרים יאמרו: 'יותר מוסר השכל מסיפור'. אחרי שלוש שנים של עבודה עלינו להפרד, ספרי האהוב. כעת מתחילים ייסוריך. יהיה עליך לפלס דרכך במבוך של איבה וסילופים, כמו בתוך יער אפל. אבל אם יתמזל מזלך ותגיע לחברת אנשים טובים, מסור להם את ברכת אביך. הוא מאמין שגם חלומות הם דרך למלא את הימים שנגזר על האדם להעביר על פני האדמה. החלום אינו שונה בהרבה מן המעשה, כמו שחושבים רבים. כל מעשיהם של בני האדם היו פעם חלומות; כל מעשיהם יהיו ביום מן הימים לחלום.

 

החלומות והלילה של סמואל בקט

את סמואל בקט פגשתי כשהייתי בן 16. התאהבתי בו בין רגע, ואפילו לא הצלחתי להבין מדוע. ישבתי אז בספרית בית הספר והלכתי צעד צעד בין העץ, האבן והשביל חסרי התכלית של מחכים לגודו. השתתקתי עם כל פאוזה, גירדתי בראש עם כל תמיהה ולא הפסקתי לחכות. המעגליות וחוסר התוחלת של הקיום ביטאו בצורה נפלאה את תחושתיו הקיומיות של נער ירושלמי בגיל ההתבגרות. מאז הונח לו הספר בתיקי דרך קבע, נשלף בעתים קיומיות ובכתה יא עליתי על הבמה כאסטראגון יחד עם חברי ולאדימיר בדמותו של עירא נגבי, שסירב לשמוע את החלום שחלמתי בלילה.

godot.jpg

רגע לפני גיל 18, במסיבת הסיום של השמינית, חברי היקר איתמר בנאי העניק לי במתנה את הטרילוגיה של בקט, המספרת את קורותיהם של מאלון, מולוי ואלושם, כולם שוכבים במקום ורוצים לנוע קדימה, נעים קדימה ורוצים לשכב במקום. בלילה עמוסה של מילים ללא רווח, מילים שבורות, גלמודות וגמלוניות. אני זוכר הרבה מקומות בהם קראתי את הספר, יותר מעשר שנים אחר כך – על המדרגות בקניון בתלפיות, בהליכה הביתה משם, במרפסת בסאות'אנד, אנגליה, בקו 18 המיתולוגי. כולם מקומות שנחקקו בתודעתי עם הספר הירוק התרגום הלית ישורון.

את האסופה 'כל יצירותיו בדרמה' בתרגום שמעון לוי העניק לי אבי באחת מהתקופות ההפכפכות שבשלב בין התבגרות לבגרות. בלוק מלא עמודים, פס כחול בצד, ציור פחם של בקט. האמת, חטפתי ייאוש מלקבל את הספר – הו, כל כך הרבה עמודים, מתי אספיק לקרוא כל זה. כנראה שכל שמחה בקטיאנית חייבת להיות מלווה בייאוש. ניתן לראות ביצירתו של בקט, וגם באוסף זה, כי לאורך שנים בקט הלך וצמצם את יצירתו. לדחוק כמה שפחות מילים ביותר התרחשות, לצמצם משפטים לכדי שברי הברות, למקד את היצירה בהנחיות במה, לדחוס את מלוא כובד המשמעות לכמה שיותר תנועה, חזרתית, שבורה, מייגעת. החלל הבימתי של בקט הוא החלל הפנוי, הריק מכל נוכחות, שמטרת הדמויות על הבמה היא לחשוף את אותה ריקות זו, בחלל ובאדם.

בקטע הקצר Nacht und Träume – לילה וחלומות שנכתב עבור שירות השידור הדרום גרמני ב-1982, הדיבור לא נוכח, רק דמות איש יושב ליד שולחן בחדר חשוך וחולם, יצירתו של שוברט באותו השם מושמעת ברקע, ומולו חלומו – 'האני הנחלם שלו', כהגדרת הוראות הבימוי. הקהל צופה בחולם חולם את חלומו, בו שתי ידיים משקות אותו בספל, מנגבות את מצחו במפית. החלום נגמר, החולם מרים את ראשו, אך שוב מורידו והחלום חוזר על עצמו.

אם עד כה בבלוג ראינו יוצרים המשייכים לחלום תפקיד מסוים המתאים להשקפתם יצירתם, גם כאן החלום של סמואל בקט תואם את יצירתו – הוא מבטא את חוסר המשמעות של הקיום, את החזרתיות היבשושית של המציאות. עד כדי כך שגם במקום בו האדם יכול לצאת מגדרו ולחוות מציאות בלי גבול, בחלום, בקט מוצא רק טקס חזרתי שחוזר על עצמו שוב ושוב בלי שום ריגוש או ייחוד.

בשולי הדברים, נביא תרגום חופשי ליצירתו של שוברט שפורסמה ב1825 שבקט מתכתב איתה:

לילה קדוש, אתה צולל מטה

החלומות גם הם, נסחפים במורד

כמו אור הירח שלך הסב בחלל,

דרך לבבות הגברים השקטים;

הם מאזינים בעונג

קוראים בקול כשהיום משקים:

חזור, לילה קדוש!

חלומות מתוקים, חזרו!

 

בוקר אחד לא זרחה השמש – סיפור קצר מאת יצחק כהן

הָיֹה הָיָה יער עתיק.

לְפָנִים, היה היער מלא חיות פלא ופירות קסומים, אך עם השנים תַּשׁ כוחו. נותר בו רק הֵד הסיפורים.

ביער העתיק גר הילד. לִבּוֹ היה טוב, שְׂעָרוֹ שחור וְעֵינָיו יהלומים. וכל החיות ביער אהבו את הילד היָפֶה וכל החיות ביער אהבו את היער העתיק ודבר לא העיב על שִׂמְחָתָן

עד שבוקר אחד לא זרחה השמש.

xzf.jpg

מגששים את דרכם בעלטה, התאספו כולם למקום הכינוס שבקרחת היער, שואלים זה לזה: מדוע לא זרחה השמש?
אולי טעתה בדרכה? ואולי טבעה בים? ואולי – אף חיה לא אמרה זאת בקול – החליטה השמש להשתקע בארץ אחרת?

בעצת הילד, שלחו החיות את לִילִית האפורה: 'כיוון שאת יודעת לעופף גם בחושך גמור – צאי וְחַפְּשִׂי את השמש'.

כעבור שלשה ימי עלטה חזרה לילית. 'השמש איננה' אמרה, 'והעולם כולו שרוי באפילה'. בדרכה, פגשה יצורים מבוהלים שֶׁתָּעוּ בדרכם ומעופפים נוספים שיצאו לחפש את השמש. לַשָּׁוְוא.

פרצה מהומה. עצים הִשִּׁירוּ עלים ללא שליטה, כל הפרחים נָבְלוּ בְּאַחַת וחיות היער החלו טורפות זו את זו. רק הילד היפה שתק מאד, עיני היהלומים שלו מבריקות עוד יותר בחשיכה.

'נזכרתי' אמר פתאום, 'שלפני שלשה לילות חלמתי חלום. בחלום ראיתי את השמש קְטֵנָה והולכת – וככל שקָטְנָה, הלך אורה וְגָדַל – עד שהפכה לנשיקה בּוֹהֶקֶת. מעתה, אמרה לי, אשכון בליבך'.

הילד פשט את בגדיו, והיער נמלא באור.


יצחק כהן. בן 28. מושב שובה. כותב לאחרים מזמר לאלהים ומנסה להתחבב על עצמו.

הלוגיקה של החלום – תשתית להבנת יצירות חלומויות

חידוש גדול התחדש לי בקוראי בספרה של אסנת הלוי בלבן, 'הלוגיקה של החלום'. חידוש שעזר לי להבין כיצד ניתן לאפיין צד מסויים של יצירות חלומיות.

בספרה פורסת הלוי מלבן מפה תודעתית מפורטת באמצעותה זוכה הקורא לחוות ולהבין כמה מהמאפיינים הבסיסיים של חלום על פי תפיסתו של זיגמונד פרויד. לפי פרויד, כל חלום מורכב מכמה 'רעיונות חלום' שעומדים ברקע של החלום. רעיונות החלום הנם רציונאליים ואין להם קשר למבנה חלום, מלבד העובדה שהחלום הוא הצורה בה מוסווה הרעיון שמאחוריו. רעיונות החלום הנם הפתרון לחידה שהיא החלום, הנושא שהחלום בא להעביר.

gonconda-1953(1).jpg!HalfHD.jpg
רנה מגריט, גולקונדה, 1953

בפרק הראשון מציגה הלוי בלבן את הכלל הבולט ביותר על פי פרויד בדרך עיבוד החלום בתועדתנו – תהליך המיזוג. בתהליך זה מתמזגים כמה רעיונות חלומיים לכלל קטע צר של החלום. כלומר, כל פרט ופרט בחלום מורכב מכמה אלמנטים שונים של רעיונות חלום. המיזוג יוצר מצב של הצפנה, לכן יש צורך לפרש את החלום, לפתור את הצופן הטמון בו. המאפיין הבולט ביותר של הליך המיזוג הינו העובדה שכחלק מתודעת החלום אנו מסוגלים לחוות דמויות, מצבים ואירועים שונים כקבוצה אחידה ומגובשת. כך למשל יכול אדם אחד להיות בו בזמן גם אדם אחר או יותר, וייתכנו עירובים של מינים וסוגים שונים של דמויות או מצבים, אירועים ומקומות. הלוי בלבן מדגימה חלומות כאלה – "החזקתי את שורש הסלרי, שהיה התינוק שלי"; זה היה בית הילדים בקיבוץ, אבל הוא דמה לבית שלי והיה בעיר"', וכדומה.

מיזוג זה מאפיין את החלום, אך ניתן למצוא כמוהו גם בתחומים מן המציאות הערנית שלנו. הלוי בלבן נותנת כדוגמה פרסומות טלוויזיה – כדי לפרסם מכונית יוקרתית משתמשים באישה יפה, כך שבמוחנו תתקשר המכונית ליופי, עושר ואושר. דוגמה מרתקת נוספת היא מביאה מהתרסקות מעבורת החלל "קולומביה". שדרן 'קול ישראל' ציטט את דבריו של מנהל נאס"א, שון או'קיף, אשר הכריז כי אבד קשר עם המעבורת. הפרשן ציין שאו'קיף לא הוסיף אף פרט, על אף שידע כי משמעות ההכרזה היא שהאסטרנואטים נספו. זאת בגלל שלא רצה שהודעתו תושמע שוב ושוב, ודמותו תזוהה עם מות האסטרונאוטים. כך דמותו וחזות ארגון נאס"א יזוהו בצורה אסוציאטיבית עם הטרגדיה הגדולה.

תהליך המיזוג אם כן יוצר חיבור בין מושגים שונים וקושר ביניהם קשר אסוציאטיבי הדוק. בעיניי באמצעות הגדרה זו ניתן לאפיין סוגי יצירה שונים המתקשרים לחלום. כך למשל בזרמים האומנותיים דאדא וסוריאליזם, שהתפתחו באירופה בתחילת המאה ועשרים, שכבר כתבנו עליהם פה בעבר. ניקח לדוגמא את יצירותיו של רנה מגריט – רבות מהן מציגות עולם רגיל לכאורה, רק פרט או שניים חורגים מהרגיל, מתחלפים בפרט ממקום אחר. כך בציור המפורסם בו את ראש הדמות מחליף תפוח מרחף – הדמות והתפוח מתמזגים זה בזה, גורמים לנו לתהות על תפקידו של התפוח ויחד איתו על מהותו של האדם.

 

son-of-man-1964(1).jpg!HalfHD.jpg
רנה מגריט, בנו של האדם, 1964

מגריט היה מודע למשחק המראות הזה של דימויים, בו מושג אחד מתמזג באחר, אדם נעשה תפוח, שמיים למיטה או בית לאולם תיאטרון. הוא ידע שהאומנות שלו הפכה למעין משחק, בו הדימויים נאבקים כדי לשמור על אופיים בעוד האמן משחק בהם עד דק. ביצירתו 'בגידת הדימויים' הוא לקח את נקודה זו עד הסוף כאשר צייר מקטרת ומתחתה כתב בצרפתית 'זו אינה מקטרת'. אין זו מקטרת אלא דימוי אחר שיהדהד למתבונן בתודעתו. מחזה המקטרת יצטרף לאסוציאציה מעולם אחר ותיצור דימוי חדש. במובן מסויים מנכיח מגריט ביצירה זו את 'אפקט המיזוג' החלומי שפרויד דיבר עליו.

MagrittePipe.jpg
רנה מגריט, בגידת הדימויים, 1929

 

יצירות הרדי-מייד, בהן לוקחים אביזר מן המוכן ומציבים אותו בהקשר אחר, גם הן משחקות באותו המגרש. כך המשתנה של דושאן שקיבלה את השם 'מזרקה' התמזגה מדימוי אחד לאחר, כך מסמרים שמוצמדים למגהץ ביצירה המכונה 'המתנה' מעוררים את הדמיון למקומות חדשים.

 

f96a8f5d6091633fca68a11c2f55233e.jpg
מאן ריי, המתנה, 1929

 

אך נדמה שלא צריך ללכת רחוק מדי. האומנות לא חייבת להיות סוריאליסטית כדי ליצור את המיזוג המדובר. יכול להיות שגם אומנות ריאליסטית מסוגלת לכך. ייתכן שברגע והאמן מעתיק חלק מנפשו לדף, בין אם זה ציור של עץ או של נדנדה, הוא מאפשר לדימויים הפנימיים שלו להתמזג עם הדימויים הפנימיים של המתבונן ביצירתו. האמן התכוון לדבר מסויים אך לא ידע שטמונים בו עוד דברים רחוקים ומופלאים שכלל לא ידע שחבויים שם. (כך למשל כששאלו את ש"י עגנון על יצירותיו היה מפנה את השואל למבקר הספרות ברוך קורצווייל, בטענה כי הוא יודע טוב ממנו מה הייתה כוונתו).

מכיוון אחר, נראה כי יצירתו הרוחנית של ר' נחמן מברסלב – ליקוטי מוהר"ן, מבטאת באופן מרתק את עיקרון המיזוג. בדרשותיו השונות מרבה ר' נחמן למצוא הקשרים רוחניים בין מושגים שונים, אשר כל אחד מהם הוא בחינת האחר: "דע, כי צריך לדון את כל אדם לכף זכות… וזה בחינת (תהלים לז): ועוד מעט ואין רשע והתבוננת על מקומו ואיננו… ועל כן על ידי שאינו מניח להפיל את עצמו ומחיה את עצמו במה שמחפש ומבקש ומוצא בעצמו איזה נקודות טובות ומלקט ומברר אלו הנקודות טובות מתוך הרע והפסולת שבו על ידי זה נעשין ניגונים… וזה בחינת (תהלים קמו): אזמרה לאלקי בעודי… היינו על ידי בחינת העוד שלי, שאני מוצא בעצמי בחינת: עוד מעט ואין רש"ע כנ"ל".  רעיון נשזר ברעיון, האחד בחינת השני, יוצרים יחד מבנה מחשבתי מרובד שכבות, עמדות רוחניות מתמזגות זו בזו. בכך נוצרת הגות דמויית חלום, שבנויה על דמיון עשיר, על יכולת למזג בין היבטים שונים של המציאות, למצוא בהם את הקשר וליצור כך מבנים רוחניים חדשניים.

מֶלֶךְ הַחֲלוֹמוֹת אֲשֶׁר יָבֹאוּ – על שירתו של יוסף צבי רימון

המשורר יוסף צבי רימון היה עוף מוזר בעולם השירה של אנשי העלייה השנייה.  בתוך עולם חדש שנבנה על גבי הריסות העולם הישן, כשהמשוררים מחליפים את הרבנים, כשאדמת ארץ ישראל נותנת פירותיה לבנים הבאים להקימה מהריסותיה, פעל איש רוח זה, שיותר מכל ביקש בשיריו את אלהיו – "אלוהים ירד עלי בשיר, אלוהים ירד עלי בחזון" . בעוד חבריו לעט מתנערים מהאלים המתים ומבקשים לכונן מלכות אנושית, ביקש רימון למצוא את הנשגב בכל פינה, את האלהי הבוער על שערה של נערה.

במאמר שנכתב א. קריב במלאת חמישים שנה למשורר ופורסם בעיתון דבר בשנת 1939 כתב עליו המחבר כי הוא משורר "לא של מראה עיניים ולא של הלך-נפש, אלא של מראות-נפש. דרכה, דרך נפשו, עוברים ושבים דברים ומראות, והחושים מביאים רק אסמכתות להם. המציאות בבואתם היא ולא להיפך. שירתו… לוחשת על אוזנינו כי יש עולמות אחרים מחוץ לעולם הגלוי לנו, יש חושים אחרים, יש קליטה אחרת". לכן חלומות רבים מופיעים בשיריו של י"צ רימון, ורובם מתקשרים לארץ הקמה לתחיה ולאלהים שמשיק את כנפי ההיסטוריה. כך בשיר 'באתי אל השרון' הוא מתאר את אבני הארץ כחלום שקם לתחיה:

אָהַבְתִּי סַלְעֵי אַרְצִי

עַל הֲרָרֶיהָ.

כָּל אֶבֶן אוֹמְרָה שִׁיר.

אֲנִי עוֹלֶה מֵאַחַת אֶל אֶחָת,

וְקִרְבִּי תִּתְעוֹרֵר רִנָּה:

אֵלֶּה חָיוּ כְּמוֹתִי,

חָלְמוּ הַרְבֵּה, הִתְגַּעְגָּעוּ, –

חֲלוֹמָם רָחַק מִבּוֹא –

וַיּהְיוּ לַאֲבָנִים…

("באתי אל השרון")

החלומות הרחוקים הפכו לאבנים, או שאולי האבנים מכילים את כל החלומות שחלמו עליהם מרחוק, בארצות הניכר. על שיר זה כתב נכד המשורר הקרוי על שמו, הרב יוסף צבי רימון: "החלומות ותחושות ההתעלות שעִמם, הם מן הדברים שהעניקו עוצמה מיוחדת לשירתו". "נסיך החלומות אני, אך אלהים גדר דרכי" הוא קודם בשיר אחד, ובאחר מכריז על עצמו "אני מלך החלומות אשר יבואו".

to-the-morning-star-1968.jpg
מרדכי ארדון, אל כוכב השחר, 1968

בחלומותיו הפואטיים של רימון הממשי לובש לבוש חלום – "דומם חולם הגן ומהרהר בחלומו / מציפור שנסה מארצה הקרה /  ועל עץ ערירי בצדי הגן וצדדיו ('רשמי ליל – ב') או בשיר 'נדחפתי בתחילת לילה' – "היה העולם נים ולא נים/ וחלומו – רעש השווקים. היה מוחי רשות הרבים…". כמי שנמשך אל הנסתר, הפנימי והסודי, הוא מוצא בעולם ביטויים להווית התת-מודע שלו – בין אם זה התת-מודע המשורר או בין של העולם, ומוצא בו רבדים השייכים למקום הרבה יותר רחב וכמוס – החלום.

יוסף צבי רימון נדחפתי בתחילת לילה.jpg

 

רימון.jpg

דרור אידר, בספרו שעוסק בשירת רימון, "אחרון משורר האלוהים", מדבר רבות על התכלית המיסטית בשירתו של המשורר – מה שהוביל מחד להערכתו הרבה של הרב אברהם יצחק קוק ולקירובו אליו, ולעומת זאת לגב קר מצדו של איש הרוח והמעשה יוסף חיים ברנר. אידר מנתח שתי פואמות ארוכות-טורים שכתב רימון הנפתחות במצב של ספק עירות, ספק שינה. פואמה אחת, 'הלבנה המתה', עוסקת בחלום בלבד בו מזמינה הלבנה עלם אחד לעלות עד אליה, ובפואמה 'אחד' מתאר רימון התגלות מיסטית וטיפוס ארוך בסולם רוחני עליון. סמלים קבליים רבים נעטפים בשפה שירית כללית המתאימה לדורו – בן העלייה השנייה שחווה התעלות רוחנית ומתאר אותה בכלים ספרותיים מודרניים, כבן בית  הזר לשכניו אך שמח מכל רגע בהוויתו.

אֲנִי מֶלֶךְ הַחֲלוֹמוֹת אֲשֶׁר יָבֹאוּ,

שְׁאִיפָתִי יָהּ, אֵל הָאוֹרוֹת הַגְּדוֹלִים,

וּפִתְרוֹנִי: יוֹם אוֹר!

(מתוך "כי יאור אור", כתרים)

חלום ליל סדר – סיפור מאת אבי טאוב

חלום. אני צועד, מהורהר ומוטרד באמצע מסדרון ולא זוכר אם הייתה לו אי פעם התחלה. המסדרון ארוך ואי אפשר לראות אם יש לו סוף. כמו בפעם הראשונה, בגיל שלוש אולי, כשחיפשתי את סוף האופק של הים בחוף שרתון. המסדרון אפלולי וחסר חלונות. רעש אוויר מנועים נושב בפתחי האוורור. שטיח בורדו דהוי מקיר לקיר, מאפרות שחורות במכסי פחים גליליים פזורים אחת לכמה דלתות. אני הולך ועיני משוטטות על קרעי השטיח ומחשבותי נודדות אל קרעי עננים.

השאלה 'איזו דלת לפתוח?' מרגישה חשובה וגורלית. אני מטה את עצמי לדלת שקולות רמים בוקעים ממנה. אשה צועקת על מישהו שאינו משיב לה: "אני צריכה לעשות הכל בבית הזה ואתה עומד כמו איזה דפ"ר! כמו איזה קונילמל! מה אתה מסתכל כמו אחד שנפל מהירח?! רק לקחת אתה יודע וטיפת התחשבות… משהו… את הגרביים אתה משאיר ליד הספה… אני נראית לך כמו משרתת?!" הטון רועם ומתגרה, סמכותי ונעלב. "אחרי זה אתה שואל למה אני כועסת? אפשר לחשוב מה כבר ביקשתי…" כמה רגעי שקט מתוח כמו מסטיק שפג טעמו ואז דלתות נטרקות בזעם. כוס זכוכית נשברת, כנראה לא בכוונה. "זה הכל בגלל שאני צריכה לעבוד כל כך קשה עד שאני כבר לא שמה לב. עכשיו מי ינקה את כל הלכלוך הזה?! הא?!" אין תגובה. אני מטה את האוזן ושומע בליעת רוק רוצה להיכנס כדי להרגיע ולפייס אבל נזכר במסדרון האפשרויות ומתרחק.

ון גוך מסדרון.jpg
מסדרון בבית החולים, וינסנט ון גוך, 1889

מן הדלת הברה נשמעת טלוויזיה צועקת באנגלית. הקהל מריע לדיבורו המתרונן והמתחנף של המגיש. הוא שואל ונותן ארבע אפשרויות לענות. דממה. משפט בקול רפה והקהל שוב מריע והמגיש מקשקש. אחר כן הרעש האפור כשאין קליטה. שניית דממה ואז שאגות אוהדים, הלמות תופים ושריקות. הקריין מקריין בקצב הולך וגובר. השפה לא ברורה אבל הטון הולך ועולה, גם הקצב של הדיבור וזה גורם לתוכן לרגש – הוא מכדרר את הכדור, והנה הוא מתקרב, ועכשיו יותר חזק, הנה זה מגיע הוא בועט. ההתרגשות קופאת באוויר. השניות עוברות לאט. ואז בטון נמוך ומתאבל כמה משפטי אכזבה מפוקחת מפי השדרן. הוא מסביר שזה לא היה מצליח בכל מקרה. אני מתרחק וממשיך הלאה.

גם בדלת הבאה יש רעש ודפיקות ברזלים אבל גם משפטים מעורבבים יידיש וארמית בהגייה אשכנזית. האקוסטיקה מכפילת הוד. שני קולות בחברותא מתבלטים בתוך שאון האולם הענק. אחד קורא ומוביל בניגון ערב ורווי געגועים. ואי תימא הכי אמאי אתינן להכי?… ליכא רישא ואף סיפא ליכא… הוא כופל את המשפט פעמיים ושלוש בניגון עולה ויורד. מחזיק את המחשבה של המשפט. בפעם הרביעית הקצב מואט והוא משתתק באמצע. מחשבותיו נודדות. החברותא שלו מחזיר אותו בקול שמנמני ופרגמטי. רבינו מה קורה? לשיטתך לא מצא אדם מקום מעולם! הריכוז אובד ממני. הרעש העצום של בית המדרש כמו בית חרושת מתיש. אני חוזר למסדרון.

מוזיקה מונוטונית שחוזרת על עצמה בוקעת במרחק שלוש דלתות. שיר מחול אתיופי בקצב אחיד. ריח חמים של אנג'רה. אני נזכר בדלת של השכנים שלי, וולקאיט, מקומה ראשונה ברחוב סהרון, ביפו. יש להם ילד וילדה, עיניים גדולות וחכמות. הצחוק שלהם מתגלגל משוחרר למטה כשהם רצים במדרגות לחצר. אני רוצה מאוד להיכנס אליהם ולא רק כדי לבקש כוס סוכר כמו שהבטחתי לעצמי בכל פעם שעליתי במדרגות. בסוף הרצון להמשיך חזק יותר.

בדלת הבאה איוושת כיסאות רבים. רגלי הברזל מגרדות את הרצפה כשהם מוזזים במהירות. פתאום שקט. מבהיל. כנראה קהל אנשים רבים מתפללים שם ועכשיו בדיוק הם תפילת עמידה. תפילת הלחש. הדממה כובשת ואז ריקה. אני ממתין ליד הדלת ומחכה לקדושה. אני שומע אותם חלושים ורחוקים, כאילו הייתי בקצה עזרת הנשים. בסוף השעמום מכריע ואני ממשיך לסקור את כל הדלתות. מביט בהם ואז פוסח עליהם.

צעדי מהדהדים כמו מטרונם בקצב אחיד. המסדרון לא נגמר ואני רוצה להקיף את כולו ורק אז להחליט.

פתאום דלת אחת נפתחת ויוצא ממנה ילד בן שלוש אולי, ראש תלתלים, עיניים ירוקות גדולות, חולצה לבנה, מנוקדת כתמי יין. הוא מגיע אל קצה הידית על קצות האצבעות, מביט בי ואומר: אימא, תראי שצדקתי, פתחתי את הדלת ובאמת אליהו הנביא הגיע. אני רוצה להגיד לו משהו אבל שום מילה לא יוצאת והילד כבר רץ חזרה פנימה. הדלת פתוחה למחצה.


כמה מילים על אבי טאוב:

נעים להכיר. אני אבי טאוב, נשוי פלוס ארבע, גר ביפו ומתגעגע לכל העולם. מיום שעמדתי על דעתי הרעועה, כדי לא ליפול אני נאחז במילים. ממלמל, ממלמל, שואל, מפלפל ומתפלתל כמו תולעת ספרים. שירים התחלתי לכתוב כמרפא עצמי להרהורי אובדנות בגיל הלבבות השבורים (נעורים). אמרתי לעצמי: שלפחות יהיה להם מה לקרוא אחרי שכבר לא אהיה כאן (איום פולני ידוע ומוכר). בינתיים זה מצא חן בעיני ולאט לאט הבנתי שלא צריך למול כדי שלמילים שכתבת יהיה ערך, מספיק שתחיה בשבילן. הסיפורים התחילו בהשראת אתגר קרת אבל אחרי הפסקה ארוכה אני חוזר לסגור כל מיני מעגלים בבית הספר לכתיבה יוצרת של יהודה גזבר שפתחתי בבית יקר תל אביב. כיום מקדיש את חיי לעידוד העיסוק במחשבת היהדות וליצירת ועידוד תרבות, בכל מסגרת וצורה אפשרית, בפרט אצלנו בבית בפרויקט 'משפחה מזמינה' ביפו, ובעיקר ומתפלל בלב לגמור את המבחן האחרון לסמיכה לרבנות ואת הצעת המחקר לדוקטורט, אבל זה סיפור ארוך.

אם אתם מעניינים או מתעניינים אשמח להכיר בפייסבוק – אבי טאוב.

סגולה לקיום החלום – שיכתבנו

מיטב מומחי העולם ממליצים על כתיבת החלומות שחלפו ביעף במהלך הלילה.  בתוך פנקס, בפתקים בפלאפון, במייל בג'ימייל, איפה שרוצים, העיקר לכתוב מיד כשמתעוררים (וקרא לי אפילו שקמתי באמצע הלילה כדי לכתוב חלום וחזרתי לישון). על פי אותם מומחים מנהג זה יש ביכולתו לפתח את יכולות החלימה, לפתח את יכולות הכתיבה, ולייצב זכרונות שיחזיקו עוד שנים רבות ויהוו נכס רוחני רב ערך. אפילו כתבנו כאן בבלוג על שני ספרים שיצאו לאחרונה ומעודדים ילדים לכתוב את החלומות שלהם ביומן חלומות מיוחד – מרבד קרפדות מאת אור ארנסט וספר החלומות שלי מאתר שרית אליהו.

מקור מעניין המעודד כתיבת חלומות מצאתי השבוע בקובץ חידושי אגדות הש"ס של "הבן איש חי", רבינו יוסף חיים מבגדד, מגדולי המנהיגים הספרדים שלפני קום המדינה. הגמרא במסכת ברכות, אומרת אמירה מעניינת: "כל החלומות הולכין אחר הפה". כלומר, משמעות החלום נובעת מתוך הפתרון שניתן לה, והוא זה שמתקף את הבנת מהותו. יש כאן שיטה פסיכולוגית מעניינת –  כל עוד תפתור את החלום על ידי דיבור, הוא זה שיקבע את משמעות החלום. כלומר, אם תילך לפותר חלומות הפתרון שלו יהיה הפתרון הנכון, גם אם הוא לא באמת כיוון למשמעות הנכונה, אלא מספיק שאמר את פתרונו אזי הוא מקבל תוקף מוחלט. לדעתי, ניתן להבין מזה גם כי האינטואציה הראשונית של החולם עצמו להבנת פשר החלום היא זו שצריכה לקבל תוקף. שהרי אם החלום הולך אחר פה, אז למה לא להוליך את החלום אחר הפה שלי, החולם, שהתחושה הפנימית שלו היא האותנטית ביותר להבנת המתחולל בתוכו?

הבן איש חי בפירושו מסביר כי כתיבת החלום היא זו שנותנת את התוקף לפירוש:  "סגולה לקיום החלום שיכתבנו ויכתוב היום והשבוע והחודש והשנה". על פי ר' יוסף חיים כאשר אדם כותב את חלומו על דף – הוא גם מעודד את התגשמותו. החלומות הולכין אחר הפה הרי, והכתיבה היא נציגת הפה במקרה זה, היא מוציא לפועל את דבריו.

f-mwo-dznni-averie-woodard.jpg

כדי להבין את הקשר שבין הכתיבה לפה, לדיבור, הוא ממשיך ומסביר את פירושו: "וידוע שלושה מקומות יש בגוף שנעשה בהם שלוש פעולות שיש בעולם: האחד, המוח שבו המחשבה, ואחריו הפה שבו פועל הדיבור, ואחריו הידיים שבהם כח המעשה. ולזאת אומרים 'הולכין אחר הפה', רוצה לומר ביעשה בהם מעשה, כתיבה בידים שהם אחר הפה". כדי לתת תוקף לדיבור יש לפעול בעולם המעשה – המעשה מבטא את ממשות הדיבור, לכן הידיים הכותבות את החלום הן אשר יתנו את תוקף פתרון החלום.

בהמשך הדברים כותב הבן איש חי כי "החלום נמשך מן העשיה". ניתן להבין מכך כי  החלום מקורו בדברים שהאדם עושה בחייו שלאחר מכן מופיעים בחלומו. ניתן להבין זאת גם בפן קבלי, שהרי אלו מונחים מתורת הסוד – החלום מקורו בעולם העשייה, ולא בעולמות גבוהים יותר כמו עולם היצירה או עולם הבריאה. ממשיך הבן איש חי ומסביר בכך אמירה נוספת מהגמרא "לכן, [בגלל שהחלום נמשך מן העשיה], אין חלום בלא דברים בטלים… וזה שאמר כל החלומות הולכין אחר הפה". אם כן, העשייה שבכתיבת החלום על דף מאפשרת לחבר את החלום למקום ממנו הוא מגיע, מהעשייה, ובכך לגלות באופן אישי מהו הפתרון המהותי שהחלום מקבל, באמצעות הפרשנות האישית שלי, הכותב. בכך נוצר מעגל קסמים בו המציאות משפיעה על החלום, שכדי לרדת חזרה למציאות ולגלות מה השפעתו עליה יש לחברו חזרה לעולם המעשה ולהעלותו על כתב.

 

בן איש חי.JPG

מפגשים ליליים עם דמויות משפיעות – החלומות של בוצר

אליעזר בוצר, מוזיקאי שהוציא עד כה שני אלבומים וכרגע עובד על השלישי, מפעיל עם אשתו את הבית היהודי בהודו שפועל כבר חמש עשרה שנים, מספר על החלומות של החיים שלו.


 

האם לרוב אתה זוכר את החלומות שלך?

זה תקופתי אצלי. יש תקופות שכן ותקופות שלא. תמיד יש איזה חלום מבצבץ. אני חי בחלום – אני חי את החלום שלי. משתדל בכל נפשי ומאדי לחיות במציאות שאותה אני חולם.

כיצד החלומות משפיעים על היצירה שלך?

באופן נקודתי היו כמה חלומות שהשפיעו על היצירה שלי – היו לי כמה פעמים שממש כתבתי את החלומות שלי ואז זה נכנס לשירים שלי שגם הלחנתי אחר כך. באופן מקיף החלומות מאוד משפיעים על היצירה – זה עולם מטאפורי שפורץ גבולות ומחלחל אל היום יום.

המקום של התעופה, שבו אין גבול לתנועה, זה מקום שאני מתקשר איתו הרבה ביצירה שלי. המקור לחוויה המוחשית הזו מגיע דווקא בחלומות. יש את התחושה המוזרה הזו, כשאתה מתעורר אחרי חלום שאתה עף בו ונוחת ופתאום לקום לאיזה תנועה מוגבלת, בצעדים איטיים, עד שקולטים שגם זה סוג של תעופה, נדידה.

בוצר.jpg

האם אתה משתף את החלומות שלך עם הקרובים אלייך?

עם רעייתי, אם אלה חלומות שתפסו אותי. אני מאוד דוגל בתפיסה הפסיכולוגית שאומרת שאם זה היה חלום שלילי אז "חלמות שווא ידברו", ואם זה היה חלום חיובי אז אני מאמץ אותו אליי. חלום שלא השאיר עליי רושם טוב אני מנפנף אותו. מבחינה זו אני מאוד מאמין בזכות הבחירה, ומאפשר לעצמי לבחור לאיזה חלום לתת תוקף ולאיזה לא.

 

 

יש חלומות שחוזרים על עצמם? חלומות שמלווים אותך מגיל צעיר?

המקום של התוקף של החלומות והרצף שלהם הוא נוכח יותר אצל רעייתי, נועה. וגם אצל הילדים שלי. מה שכן, יש לי מפגשים עם דמויות בחלומות. היו לי במהלך החיים בצמתים מאוד מכוננים כמה מפגשים עם דמויות שהיייתה להם השפעה גדולה עליי.

בלילה הראשון שהגענו להודו לפני 15 שנה להקים שם את הבית היהודי שפועל עד היום, הרבי מלבוביץ' הופיע אליי בחלום. היה לי חלום עם ר' נחמן וגם עם מהאטמה גנדי. אלה דמויות שאני מאוד קשור אליהן. אולי באיזה מקום אני גם מזמין אותם לחלומות שלי. היו לי חלומות כאלה שהיו בהם מפגשים היסטוריים שהשאירו עליי רושם.

אם תוכל לספר בבקשה על חלום שהולך איתך בזמן האחרון

חלומות של מציאות – אני חולם על שלום אמיתי, חולם על טוב לעולם. חולם שלא ישא עוד גוי אל גוי חרב, שגר זאב עם כבש. שתהיה הרמוניה מכילה במציאות, מציאות של שפע וטוב. אני משתדל גם לחיות את החלום הזה.

אתה ניצב כרגע לפני יציאה לפועל של שני פרויקטים שאתה עובד עליהם – אלבום חדש ופרויקט גיוס המונים להפעלת הבית היהודי בהודו, "70 פנים".

כן, הוצאתי בינתיים שלושה סינגלים מתוך האלבום שבדרך. אנחנו נמצאים בשיא ההקלטות ואני בדיוק עומד ומעכב את הסשן עם הריאיון הזה… מצפים לנו הפתעות. אני עדיין בשלב של החלומות בתוך חדרי ההקלטות וכבר במקביל אנחנו באיזה סוג של מקום של הגשמת החלומות בשיתוף ובפידבקים המהממים שאנחנו מקבלים.

לגבי הודו, יש לנו חלומות לעשות טוב ולהצליח במקום הזה. גם ברמה האישית שלי, עם המוזיקה והשירים, עם החלומות בתוך השירים, שהשירים יגיעו לנקודת הלב והרגש המדויק של השיר ושיוכלו לגעת בלב וברגש של כל אדם למקום של דיאלוג ושיח ערני. זה מאפיין מבחינתי את התנועה של החיים. לחלום עם רגליים על הקרקע, אבל עם לב שיש לו מעוף אל האינסוף.


 

לפרויקט גיוס ההמונים 70 פנים – הבית היהודי בהודו

 

חלום יוצר – אייל סגל

 

 

העבודות המוצגות פה הן מתוך סדרות שונות ומדיומים שונים. לעיתים נעשות במקביל, לעיתים חוזרות או משתהות לתקופה ומתהוות כסדרה במשך שנים. צבע, מילים, צורות, טשטוש של גבולות – מבט וזיכרון ממקומות שלא באמת היו, הד של מקום, אולי הד של חלום. כל יצירה וסדרה בקצב שלה ובתוך 'חלומה שלה'. המעשה מקדים את המחשבה, הוא הראשון להגיע, פעולה אינטואיטיבית, כך גם המילים. עם הזמן מצטרפים גם הצבע, התהיה והבחישה – הרגש לפני השאלה – מה קדם למה ומהיכן הוא בא? המקום הנסתר, הוא הרווח הנשאר בין הקיים, ללא קיים – בין הערות לחלום.

 

130x130 AbelFrameLR (2).jpg
Time Frame (Abel Frame), 2015    שמן על בד, 130 X 130 ס"מ

 

 

Lion at Sea (2).jpg
אריה בים, 2015. שיר מקורי, הדפסה על נייר, 70 X 100 ס"מ

 

 

UNSOUND - Heptaptych (2).jpg
(רעוע) UNSOUND Heptaptych , 2012 / מתוך הסדרה UNSOUND. שמן על בד, 62 X 62 ס"מ

 

הצבע, התהיה והבחישה – הרגש לפני השאלה – מה קדם למה ומהיכן הוא בא?

 

Poamsters_E.Segal_Ant (2).jpg
נמלה, 2013. שיר מקורי, הדפסה על נייר, 70 X 100 ס"מ

המקום הנסתר, הוא הרווח הנשאר בין הקיים, ללא קיים – בין הערות לחלום.

 

Timothy#3_90x70 (2).jpg
Timothy #3, 2015. שמן על בד, 90 X 70 ס"מ

 

 

מהומות קולומבה, 2012.

HD-וידאו, 3:53 דק’

ב"מהומות קולומבה" חודרת המצלמה למבנה בטון נטוש שרק יונים מאכלסות אותו. אווירה מסתורית, אפילו מאיימת, מתפתחת עם הצעידה על גבי שכבות של לשלשת, כשנוצות מפוזרות באוויר, ציפורים מעופפות מול חלון מסורג ודמות מטושטשת חולפת בין כל אלה. אין כאן עלילה, אם כי עלילות עבר (למשל הסרט "הציפורים" של היצ'קוק) מזינות את הזיכרון בעת הצפייה; מחוללות שילוב סוריאליסטי בין פיתוי לאימה, בין הסמלי לקונקרטי. המקום: מיזם חקלאי-תעשייתי, מכון תערובת באזור התעשייה בערבה, אשר נכשל וננטש עוד בטרם התחיל לעבוד. הטבע השתלט על מגדל הממגורה (סילו) הריק והיונים הפכו אותו לקולומבריום עכשווי – בית גידול ליונים – בו הן חופשיות ועצמאיות, מרחפות סביב הפולש המאוים שחדר למרחב המחייה שלהן.

[דליה מנור]

* מתוך התערוכה 'נופל במקום' במוזאון הנגב לאמנות, 2013

 


אייל סגל הוא אמן רב-תחומי, יליד ערד (1982), בוגר המגמה לתקשורת חזותית בשנקר (2010). סגל עוסק במדיומים שונים ובעיקרם ציור, וידאו ועבודות טקסט. עבודותיו מוצגות במוזיאונים, תערוכות רבות בארץ ובעולם. מוזיאון פתח תקווה לאמנות, מוזיאון אשדוד, המרכז לאמנות עכשווית ערד, מוזיאון קומהו, סיאול, מוזיאון פוהנג (POMA), דרום קוריאה, וכן מציג ומרצה בסימפוזיונים, פסטיבלים ותערוכות שונות בגרמניה, צרפת, בולגריה, איטליה, ארה"ב, ועוד. כרזתו נבחרה לכרזה הזוכה ליום הזיכרון ה-14 ליצחק רבין במרכז רבין ובמערכת החינוך (2009) באותה שנה הוציא לאור גם ספר אמן – 'מתישהו בעתיד הקרוב פלורנטין'. סגל הציג תערוכות יחיד במוזיאון הנגב לאמנות (2013) ובמרכז FUGA בבודפשט, הונגריה (2015), עבור תערוכה זו פורסם גם קטלוג מקוון אשר יצא לאור ב-2016 בסיוע מענק לקטלוג מקוון ממועצת הפיס לתרבות ולאמנות.

לאתר האמן: http://www.eyalsegal.com/

לקטלוג המקוון – 'שחרר: חזור'"