אֲנִי שׁוֹקַעַת בַּשּׁוּלַיִם הָרַכִּים, בִּשְׂמִיכָה מְשׁוּחַת הֱיוֹתְךָ – משירי יפעת גלבר

בבוקר

אֲנִי אוֹסֶפֶת אֶת שׁוּלֵי הַחֲלוֹם:

רְחוֹב יְרוּשַׁלְמִי וְשִׂיחָה שֶׁלֹּא נֶעֶנְתָה

וְחִיּוּךְ עוֹמֵד לְהִתְפַּקֵּעַ.

 

כְּבָר בֹּקֶר בֶּהָרִים

וְקוֹלוֹת שַׁחֲרִית מַבְרִיקִים חִבָּתְךָ

אֲנִי שׁוֹקַעַת בַּשּׁוּלַיִם הָרַכִּים

בְּקִרְבַת הַחֲלוֹם

בִּשְׂמִיכָה מְשׁוּחַת הֱיוֹתְךָ

 

morning-glory-1909Jan Sluyters.jpg
הילת בוקר, יאן סליוטרס, 1909

 

*

פָּנַי בַּמַּרְאָה בָּרוֹת בַּשָּׁנִים אֲנִי חוֹשֶׁבֶת

כַּמָּה עוֹד אַלְבִּין בַּיָּמִים הַהוֹלְכִים וּבָאִים

בְּכָל חַיַּי אֲנִי מְבַקֶּשֶׁת לְהָשִׁיב סֹמֶק

בְּכָל לִבִּי אֲנִי מְבַקֶּשֶׁת

לְהוֹסִיף חַיִּים

אַהֲבַת הַיּוֹם מִכָּל נְדָרַי עוֹלָה וְתוֹפַחַת

אֲנִי מְבַקֶּשֶׁת לֶאֱגֹד אֶת רִגְעֵי הַחֹם

שֶׁיִּהְיוּ צְרוּרִים בְּמִטְפַּחַת

שֶׁיִּהְיוּ מִתְפָּרְצִים מִמֶּנָּה תַּלְתַּלִּים תַּלְתַּלִּים

וּפַס הַשֵּׂיבָה בְּשׁוּלֵי הָרַקָּה

שֶׁיָּבוֹא אַף הוּא

וְיָסֵב חֲגִיגִי

אֶל מַסַּע בְּרוּכֵי הַבַּיִת

 

כַּמָּה נַחַת בַּיּוֹם הַמָּלֵא עַד הַסַּף

בְּקִשְׁקוּשׁ יְלָדִים וּבְקֶצֶב עָמֹק הַתּוֹמֵךְ רְגָעָיו

אֲנִי מַנִּיחָה רֹאשִׁי עַל הַכַּר

פָּנַי חִוְרוֹת מְעַט וְנוֹשְׂאוֹת קִמְטֵיהֶן

אֲנִי יוֹדַעַת חֲלוֹמוֹת קְטַנִּים מְשׁוּחִים בְּפָז

מְזֻמָּנִים אֶל שְׁנָתִי גַּם הַלַּיְלָה

chukchi_oli_2018169_lrg_0. משדשjpg.jpg
ים צ'וקצ'י. צילום: נאסא

*

אֱלֹהִים אֲחֵרִים

שֶׁהֱיִיתֶם עַל פָּנַי

לוֹכְדֵי חֲלוֹמוֹת

קוֹרְאֵי בִּשְׁמִי הַמְפֹרָשׁ

 

אֱלֹהִים אֲחֵרִים

חֲבָלַי נְעִימִים מְתוּחִים עֲדֵיכֶם

גְּשׁוּרִים לְרַגְלַי

סֻלָּמוֹת מֵעַל קַנְיוֹנֵי הַבַּזֶּלֶת

 

אֲנִי קוֹרֵאת בְּשִׁמְכֶם

וְאַתֶּם כִּמְעַט עוֹנִים לִי

דֶּגֶל אָדֹם מְבֻצָּר בִּנְהַרְכֶם:

לֹא, אֲבָל כֵּן.

 

אֱלֹהִים אֲחֵרִים

הַיָּמִים נוֹרָאִים

אֲנִי כּוֹרַעַת בִּפְנֵי הַמַּמְלִיךְ עַצְמוֹ

לִבְלִי דַּעַת, לִבְלִי פְּתַיָּה

לִבְלִי מָמוֹן

 

כּוֹרַעַת אַפַּיִם, מְלַחֶשֶׁת:

יַלְּדֵנִי נָא לְאֹרֶךְ אַפְּךָ

וָאֶנָּחֵם

peacock-ii-1990 WALASSE TING.jpg
טווס, וואלס טינס, 1990

 

בִּבְלִיל הַיּוֹצְרוֹת

בְּסִיפוֹן הַנָּהָר

גַּחְלִילִית וּשְׁמָהּ בֵּיתָא

טַוָּס וּשְׁמוֹ אַלְפָא

וַחֲתוּלָה וּשְׁמָהּ: קִרְבָתְךָ.

וְשָׁם מְלַאכְתִּי הַטּוֹוָה.

 

בַּיָּמִים אֲנִי אוֹרֶגֶת גַּחְלִילִיּוֹת לְטַוָּס

פּוֹרֶשֶׂת יָדִי לַמְּנִיפָה וְלוֹחֶשֶׁת:

הֱיוּ לְמָעוֹף, לִתְנוּעָה, לְמַרְחֶשֶׁת

 

וּבַלַּיְלָה

חֲתוּלָה חוּשָׁנִית מְלַקֶּקֶת טְלָפֶיהָ

מְזַנֶּקֶת מֵאֶדֶן חַלּוֹן אֶל מִטָּתִי

לִפְרֹם גַּחְלִילִית מִשְּׂמִיכַת חֲלוֹמִי

לְשַׁחְרֵר מִן הַשְּׁבִי הַמַּצְמִית

רְכִיבֵי הֱיוֹתֵנוּ


יפעת גלבר, ילידת 1976, היא מטפלת במוזיקה, מוזיקאית ויוצרת, נשואה ואֵם.

שיריה שואבים השראה מעולם המוזיקה, הטיפול ובית המדרש.

אוקיינוס צלילי הוא ספר שיריה הראשון, והוא מלוּוה בלחנים ובעיבודים לפסנתר מפי עטה, ראה אור בהוצאת אבן חושן.

F0_0244_0000_OceanCoverPrint

מודעות פרסומת

ציור הוא פעולה חרישית – שש יצירות חלומיות של מתן בן-טולילה

"ציור, עיניים פתוחות. ציור, עיניים סגורות. על קירות הסטודיו תלויים בדים רחבים ומלבניים, בצד בדים רחבים ומרובעים. צורה פתוחה וגדולה, אך גם צורה בעלת גבול ברור. תחום של התפשטות עם ממדים קבועים. לציור, לעומת זאת, יש תכונה בלתי נפסקת של התרחבות. הגבול שהבד הרבוע או המלבני מציב בפני האמן, הקצה הנראה תמיד באופק, הוא חיתוך אלים, הגבלה מובנית, סוף. ובתווך שבין השאיפה להתרחבות ובין הסוף מתהווה הציור.

רבים מהציורים שלי נולדים מחלומות. מרגע שבו מחשבה מבצבצת לה מעצמה, נישאת אל התודעה מכוח סמוי. בחלומותיי אני קל. התנגדויות מתמוססות, התנועה הפנימית נדיבה ולא עצורה. בחלומותיי אני אדם המסוגל כמעט לכל. חלום אחד חוזר ומזדהר מעל השאר: אני מסוגל לשחות מחוץ למים, באוויר. בתנועות חתירה ספורות אני גומע מרחקים גדולים ללא מאמץ. מרחף מעל האדמה הכבדה, מתפלא.


 

ADI (detail)  148x177 2016.jpg
עדי, (פרט, 2016), מתן בן-טולילה

"עדי" (כאן פרט מתוכו, 2016) הוא ניסיון לבקר ולו לרגע קט, בעולמו של בני. עם הגב אל העולם, עדי נתון לחלוטין לעצמו. מרוכז, חוקר מחשבות שבאות והולכות, נמצא כל כולו בתנועה גדולה למרות שגופו עוצר, מתמסר לריכוז הנדרש, כמעט קופא מרוב דריכות. ומסביב, צורות מוכרות וצורות שאינן מוכרות נעות ומתמוססות.

 

My mother is flying at nights  144x164 cm 2016.jpg
אמא שלי עפה בלילות, (2016), מתן בן-טולילה

לילה אחד חשבתי על אמא שלי, ישנה במיטתה בקיבוץ. ובחלומי, היא מסוגלת להשיל מעצמה את מה שמחזיק אותה מעוגנת לקרקע. החוקים והתקנות, האיסורים וכללי ההתנהגות הטובה, כולם אינם חשובים כרגע. קלה, מחייכת חיוך לעצמה, היא עפה בשמי הקיבוץ הליליים, חופשיה. "אמא שלי עפה בלילות" (2016), וכשהיא עפה היא עושה זאת בגדול-כמו שלט חוצות המוצג בגאווה חצופה, גלוי וידוע ופומבי.

Confrontation #2  165x180 cm 2017.jpg
עימות מס' 2, (2017), מתן בן-טולילה

המרחב הקונקרטי מתמוסס יחד עם הזיכרון והזמן, בעבודה "עימות מס' 2" (2017). שתי דמויות חוצות מרחב מערה, הולכות להן למקום הנמצא מעבר לגבולות הציור. דיוקן עצמי נושא חבר יקר על ידיי, גופינו מתמזגים, מטשטשים בתוך המרחב ההולך ומתעמעם. אין מקום כזה. אין מקום. יש ציור כזה, חלום שבו הצבעים מהבהבים, מנכיחים אותי ואותו ואת הרגע הקצר שלנו יחד. המערה היא לעיתים הרחם, לעיתים הסטודיו, מרחב התכנסות המבטל את החוץ.

 

Reflector  70x50 cm 2016.jpg
מחזיר אור, (2016), מתן בן-טולילה

החלום, מטבע משך-הזמן הקצר שלו, הינו פרגמנט מתוך משהו שלעולם אינו נראה לעינינו בכללותו. ציור קטן וחשוך הוא "מחזיר-אור" (2016). מרחב ימי, שמיים מכוכבים, ודמות בודדת שוכבת על מזרון. נסחפת לאיטה, נעה ללא יד מכוונת, היעד לא מוגדר. מיהי, מהיכן באה ולאן פניה, אין זה משנה. בלב הציור הקבלה המוחלטת של המצב והזמן בו היא נמצאת. מחזיר-האור הנמצא על שרוול המעיל בוהק בקו עדין, נחשי. מקור לא ידוע מאיר, והאור ניתז לכיווננו. מהמרחקים מגיע האור? או דווקא מקרוב? ומהו מקורו? הציור הוא גם פרגמנט, מתוך סיפור שגם לי, יוצרו, לעולם אינו נראה בכללותו.

Moon  165x120 2018.jpg
ירח, (2018), מתן בן-טולילה

הירח מלווה אותי עוד מילדות. מאיר בשמי הלילה השחורים, מזכיר בכל לילה מחדש כי ההשתנות או התנועה המתמדת (התמלאות, התרוקנות, וחוזר חלילה) הן העיקרון הראשון של הקיום. לתערוכתי הראשונה בגלריה נגא (2013) קראתי "הליכות ירח" מכמה סיבות שונות זו מזו: המחשבה על הליכה במרחב ירחי, ריק מאדם, בתולי. מחשבה אחרת על ההליכה החלומית של מייקל ג'קסון ועל האשליה שהוא מצליח ליצור ובה נדמה כי אפשר להתקדם בכיוונים מנוגדים. וגם, כי לירח יש הליכות (MANNERS) מרוחקות, והוא תמיד נמצא במרחק מה מאיתנו בני האדם, קרוב אך גם בלתי-מושג ומרוחק. בציור "ירח" (2018) היה הירח הדבר האחרון שהוספתי. במקור היה ציור של נוף לילי הנראה מבעד לפתח במערה, אך לילה אחד התעוררתי מתוך שינה עמוקה והבנתי שמה שחסר בו הוא ירח. אולי ירח שחור, אולי סוג של ליקוי. מהרגע שהוספתי את הירח התארגן כל הציור מסביבו. הוא נהיה במוקד, שאלה סתומה ויפה התלויה לה בשמי הלילה.

 

2012 Two moons of Autumn    150x105 cm.jpg
שני ירחים של סתיו, (2012), מתן בן-טולילה

שיר הייקו שקראתי הוליד ברגע אחד ציור: "לחץ על גלגל עינך, והרי לך, שני ירחים של סתיו". את השיר ניתן להבין במספר אופנים, וכך גם את הציור שלי. אומר רק שציור, בדומה למהות של חלום, מלמד צניעות את אלו הרוצים לתת מילים לכל דבר. יש דברים שאי אפשר להקיף ולתחום במילים. על קיר הסטודיו כתבתי בעפרון: "כשהטייפ כבוי, פתאום שמתי לב: ציור הוא פעולה חרישית".


 

מתן בן-טולילה, (1978), צייר בוגר תואר שני במחלקה לאמנות בצלאל. חי ועובד בירושלים.