כנס החלומות הגדול במצפה רמון – 7-9.3.19

כנס החלומות

 

לפני כשנתיים פתחתי את הבלוג בו אתם קוראים. במנוחת צהריים של אחת מהשבתות החמימות, בתודעה חצי מעורפלת חצי מודעת, עלה הרעיון, לבחון מבעים שונים של מציאות מתוך נקודת המבט החלומית. עובדת היותנו יצורים חולמים היא מאבני היסוד של קיומנו, זהו הדבר המשותף לכל אנוש, אך בניגוד לדברים המשותפים לכל בני האנוש, כגון אכילה, נשימה או פצעונים וכו', החלומות חושפים בפנינו עולמות פנימיים, רחוקים, חד פעמיים וייחודיים. בעזרת החלומות יכולתי לחשוף נקודות עומק משמעותיות בחלקים שונים בחלל; החלומות על ההורים הנטושים של אבות ישורון, על מהות היצירה והצחוק אצל ברגסון, החיפוש אחר ממשות של פסואה, החזרתיות המיואשת של סמואל בקט; לצד זה, הבלוג היה במה לחלומות, שירים ויצירות אומנות של אורחים שונים, שיצרו כולם קולאג' מעניין של תודעות שונות ומיוחדות.

להפתעתי, ולשמחתי הרבה, כנס מיוחד שמוקדש כולו לחלומות יתקיים בסוף השבוע הבא במצפה רצון. המארגנים החביבים הזמינו אותי לקחת בו חלק ואעביר בו שיחה על הרב קוק והתיאולוגיה החלומית שלו וגם סדנת כתיבת חלומות ספרותיים. הכנס עמוס וגדוש במרצים ופעילויות מעניינים, כדאי מאוד לעיין בתוכניה ולדמיין מה יהיה שם.

 

לפרטים נוספים:

https://www.dreamconferenceil.com/

 

 

מודעות פרסומת

החלל הריק, המונוכרומטיות והלך הרוח השדוף – צילומים מאת נגה גרינברג

אנו שמחים לארח בבלוג את הצלמת נגה גרינברג, במסע של צילומים שמפגישים בין חומר לרוח, שמיים וארץ, לקראת פתיחת תערוכה חדשה.


המצאת הצילום, לפני כמעט מאתיים שנה, השפיעה על פני האנושות ועל נפש האדם באופנים רבים ובלתי צפויים, ונדמה שאפילו בימינו אנו, לאחר תלי תילים של פילוסופיה שנכתבה בנושא, עוד לא סיימנו לחשוף את קצה הקרחון של השפעת הצילום על חיינו.
ויליאם הנרי פוקס טלבוט, מאבות המצאת הצילום באנגליה, התבטא באופן נוגע ללב, מעט לפני שהתגלו החומרים שיאפשרו את לכידת הדימוי על האמולסיה:
"היופי היחיד במינו של תמונות ציורי הטבע אותן שולחת עדשת הזכוכית… דימויי פיות, יצירות של רגע, שנגזר עליהן להתפוגג מיד. כמה מקסים יהיה הדבר אם יתאפשר לגרום לדימויים טבעיים אלו לרשום את עצמם באופן בר קיימא!"
אני חושבת שטלבוט ראה בעיני רוחו, ערב המצאת הצילום, את הפלא שבקיבוע הדימוי – גילומה הצורני של מציאות בה דרים חומר ורוח בכפיפה אחת.
"דימויים הם פני שטח בעלי משמעות" (וילם פלוסר). הדימוי הוא תוצר של אירוע רגעי, המתווך ע"י עין האדם. הצילום, כך נדמה לי לפעמים, הוא סולם המוצב ארצה – גילומה של נראות חומרית, צורות, צבעים, מרקמים – אך במבט של הצלם טמונה גם אפשרות ל"ראשו מגיע השמימה" – להתבוננות במציאות באופן שמחפש את הרחשים שמתחת לפני השטח. בחלומו של יעקב, ״וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ״, יעקב אבינו רואה מציאות של יחסי גומלין בין העולם הארצי לשמימי. סולם רציף אחד מחבר בין הארץ לשמים, ויש השלכות למעשינו בעולם בתוך תנועה שאיננה אופקית, כי אם מעלה-מטה.

52047728_821284271553585_6354207744232259584_n (1).jpg

במהלך שיטוט ברחוב החומה השלישית הירושלמי, נגלה אלי פיר בניין מכוסה כולו בכבסים תלויים. המראה של הכבסים הלבנים התלויים בין שמים לארץ, הכה בי כרגע של חיזיון. זהו הדבר אותו מחפשת בצילום; לגלות מחדש את העולם, לחשוף עומק נוסף במציאות שלא הכרתי עד כה.

בעזרת המצלמה אני בוחנת את מיקומי בתווכים; בין ימות השבוע לשבת, החומרי והמטאפיזי, עולם פנימי והעולם החיצון.
הצילום נושא פוטנציאל להתגלמות של רוח בתוך החומר ובחיי המעשה כאשר הוא מנציח קיום פיזי מרובה פנים ונותן ממשות גם לשולי ולחמקמק. תשומת הלב המחודדת, ההתבוננות מחדש במוכר, ואף האפשרות להתבונן מבעד לאובייקט, במהות שלו ובחלל העוטף אותו, כל אלו משמשים אותי כצלמת וכיהודיה המחפשת איחוי לתהום הפעורה בין הרוח והחומר.

51939166_925557177651264_4268922438223396864_n (2).jpg

כאם העסוקה במטלות הבית, זהו הפער שאני חווה ביתר שאת.
אני מצלמת לרוב בסביבתי הביתית והקרובה, מתוך חיפוש אחר רגעים קטנים ביומיום הנושאים התגלמות של רובד מטאפיזי.
הבלון שהתגלגל על רצפת השומשום המיושנת, אחרי רגעי השיא שלו, מצא עדנה מחודשת בעזרת אור החלון שנפל עליו. בין הבלון למרצפות כאילו נכרתת ברית של חומרים עייפים שכמעט ונס ליחם, אך מתרוממים יחדיו לרגע נוסף של חסד.

אני מצלמת במצלמות אנאלוגיות בפורמט קטן ובינוני. הליך הצילום האנאלוגי כרוך במשך זמן ובדימוי המתבסס בחומר, מסתכן באפשרות של לכלוך, חשיפה לאור והרס.
קיומו של הדימוי על גבי האמולסיה הצילומית מממש את המפגש בין הרוח והחומר אליו אני שואפת.

52136225_2527271043969323_2550242492490448896_n (1).jpg

חנוכה. ימים של גשם וקור, וזמן רב עם הילדות, משופע בצבעים ויצירות. האדים מייצרים מיסוך על החלון, על התווך בין פנים הבית לחוץ. הוא מתכסה בטקסטורה רגעית של רכות והרהור, והופך גם הוא מצע ליצירות חדשות. המונוכרומטיות של האדים פוגשת את הצבעוניות של מדבקות החלון, הרומנטי פוגש את הארצי, החוץ פוגש את הפנים.

52303891_253687868868029_538506083358998528_n (1).jpg

אחר-הצהריים. אור השמש זהוב (The Golden Hour, כך נקרא הזמן הזה בפי צלמים) ומאיר את הנעל של בתי המבצבצת מחלון האוטו. הסיטואציה של ההגעה הביתה מקבלת השגבה באמצעות האור הזהוב, הגורם לסיטואציה הפרוזאית לקבל נופך קולנועי. האור שמבשר את התקרבותו של סוף היום מעלה תחושה של סף ומצביע על התפר בין יום ולילה, בין העולם הזה לבא אחריו.

רבים מהצילומים שלי מתבצעים בזמן הסמוך לכניסת השבת, שמהווה מצב ביניים בין קודש לחול. קדושת השבת כבר נוכחת אך השבת טרם נכנסה. הלימינליות של רגעים אלו מקנה להם נופך של כמיהה וגעגוע.
את עציץ "לילית השלום" מצאתי בדירה בה התארחנו בשבת, זקופת קומה ומכונסת בעצמה בנוגות. הקיר הלבן שעוטף אותה מתפקד כ"חלל שלילי" ומקבל קיום משל עצמו, עם האור הנמוך של לפני שקיעה המוקרן עליו. השקע בקיר, אלמנט ארצי שלכאורה אמור להפריע לשלווה הלירית של הקיר והפרח, מקבל תפקיד פואטי משל עצמו ותומך בפרח כנושא משני.

52890265_1936383019824743_3937786124763660288_n (1).jpg

הפרח, כמו הכביסה, הבלון, השמשה והנעל, קרא לי להתבונות במציאות באופן רפלקסיבי ולחפש עומק בריק.
החלל הריק, המונוכרומטיות והלך הרוח השדוף, מכוננים את הנסיון שלי לאמוד את היחס בין הנסתר לגלוי, מועט המחזיק את המרובה.


 

מתוך התערוכה "סולם מוצב ארצה", נגה גרינברג ויעל הורן דנינו, אוצרת: נוגה דוידסון. ביתא ירושלים, רח' יפו 155. א'-ה' 9:00-17:00, ו' 10:00-13:00. שיח גלריה: 27.2, 20:30. נעילת התערוכה: 13.2.19.