כורים את קברו של החולם – ר' הלל צייטלין על החלום

הפסימיזם והמשיחיות פיעמו בנפשו של הרב הלל צייטלין יחד כאחד. הוגה הדעות הניטשיאני, חוזה החזיונות הקבלי, מתאר בטקסט נרגש ומתפעל (כהרגלו בקודש) את החלום כמי שחושף אמת עליונה שהמון העם עוד לא מוכשר לקבלה.

"ואז חולם האדם, ורואה לנגד עיניו את העולמות ההם, העולמות שעוד לא נבראו, גן העדן שלא דרכה שם רגל אדם מעולם, מלאכים שלא התוודעו לאיש, כל אותו יופי מפעים שלא שזפתו עין מעולם, אותו גודל עצום שרוח-האדם עוד לא הצליחה להשיג" הוא כותב.

את הטקסט היפה הזה שלח אליי ליאור הולצר, מתוך הבלוג המופלא של הרב עוז דוד בלומן, מקורות יודעי דבר. האחרון כותב את עבודת הדוקטורט שלו סביב הגותו של הרב צייטלין. לשם כך הוא חושף מאות מתוך אלפי המאמרים שפרסם צייטלין בחייו וטרם פורסמו מחדש. מאמר זה פורסם במקור ביידיש בשם "די אינערליכע וועלט" – "העולם הפנימי", בשנת תרס"ז (1907). תרגם מיידיש מר יוסף פולק.


1. החלום

בראשית היה הסבל.

וכשהסבל חודר עד לנקודה העמוקה ביותר בלב, נוצרות הדמעות.

וכשהדמעות גורמות לאדם חולשה ורפיסות, מתחיל המאבק נגד הדמעות.

אך מעיין הדמעות הינו העמוק ביצירות-תבל, בנשמת העולם, והאדם אינו יכול לגבור עליו. ואז סוחט האדם מעצמו את כל תמצית לשד כוחו, את כל רוחו, את כל חיוניותו, שכן הוא חייב לנצח את הדמעות.

חזק הוא האדם, ואמנם מנצח הוא את הדמעות. אך המאבק עולה לו ביוקר, ביוקר רב מדי… הוא מנצל את כל גבורתו האישית, את כל עושר-רוחו, הוא מאמץ את כל כוחותיו הפיזיים והמוסריים.

מהמאבק הבלתי נגמר, מהמאמץ הכביר, הינו מתעייף, הינו נחלש, נכפף, חצי-שבור.

ואז, מגיע השלב השלישי, הכופה על האדם את הרוגע, את השינה. ואז נרדם האדם, אך בשנתו הינו חולם…

כל מה שחווה בחייו, כל מה שסבל בחייו, כל שבכה, שקיווה, ששאף, שהתגעגע, שזכר, שחיפש, שלחם – הכל מתמזג להרמוניה אחת, בליל אחד של קולות שמימיים וצבעי עולם, הכל בחלום אחד יפה.

ואז חולם האדם, ורואה לנגד עיניו את העולמות ההם, העולמות שעוד לא נבראו, גן העדן שלא דרכה שם רגל אדם מעולם, מלאכים שלא התוודעו לאיש, כל אותו יופי מפעים שלא שזפתו עין מעולם, אותו גודל עצום שרוח-האדם עוד לא הצליחה להשיג.

dsgsd.jpg

אך לא ארוכה היא שנת האדם.

האדם מתעורר, דשן ורענן, מוכן לקרב, מוכן להתעלות מעלה מעלה. השינה הפכה אותו לחזק יותר, גיבור יותר ועשיר יותר.

הוא התעשר בכך שראה חלום יפה, שפגש את החזון והאידאל העצמי שלו.

בהתעוררו, כל מה שראה באותו חלום לובש צורות מעשיות, מקווים נפרדים ושונים נוצרת תמונה אחת מפעימה, נקודה אחת של אור.

וזו התמונה החדשה שנבראה, נקודת האור החדשה שנמצאה זה עתה, מתמזגת עם הכל, עם כל מה שהיה בעיניו יפה מאז, כל מה שנעלה, קדוש, נקי, עוצמתי וגדול. החזון, האידאל, קורם עור וגידים, הופך להיות דם ובשר, הוא והאידאל שלו הופכים להיות אחד.

הוא כבר אינו מביט על האידאל שלו כמשהו ערטילאי ורחוק, משהו שמימי, ככוכבים בלתי מושגים, גבוהים, גבוהים. לא. הוא כבר נושא אותו בתוכו, הוא כבר חי בו, הוא כבר כלל אותו בחייו הארציים, בעיסוקיו היום-יומיים, הוא כבר אור עיניו, הוא כבר אויר נשימתו.

ולאן שהחולם יילך, יצעד חלומו עמו.

הולך בין אנשים, מדבר עמם, מתעסק עמהם, דן עמהם, לומד מהם, מלמד אותם – חלומו תמיד צמוד אליו.

והוא רואה הכל, כל מה שאנשים עושים. הוא שופט אותם, הם כן מוצאים חן בעיניו, לא מוצאים חן בעיניו – את הכל מגלה לו חלומו.

הוא עושה מעשים רבים, הוא צועד בדרכים שונות, הוא פונה לכיוונים שונים – כל צעד ושעל נבחן מול שאיפתו וחלומו.

בשמי האֵל, בכל כוכב, בכל פרח, בכל חיות, בכל הרגשה, בכל הגה, בכל המולה, בכל דממה, בכל חיוך, בכל אהבה, בכל רחמנות, בכל בכי, בכל געגוע ובכל שירה – בהכל חפץ הוא לראות אך דבר אחד – את חלומו שלו.

בכל מעשי העולם, בכל מלחמות העולם, בכל רעיונות העולמות, בכל השאיפות והתקוות, בכל זכרונות העבר, בכל מושגיו ורצונותיו, בכל מקום שאיפתו אחת – לראות את חלומו שלו.

עולמו של הבורא הוא בעיניו מעשה אמן, שבו הוא רואה את יפעתה של נשמתו שלו, את קדושת לבבו פנימה, את גדולתו של רצונו העצמי.

2. החולם, בין אנשים

בא לו החולם בין אנשים, הוא מביא אליהם נשמה – נשמה שרואה את כל העולמות בכל הדורות, לב שחי הכל ומרגיש הכל, אהבה חזקה שעוטפת את הגדול ואת הקטן, את היפה ביותר ואת המכוער ביותר, רחמנות ענקית שמרגישה את את סבלה של הברייה הקטנה והנמוכה ביותר, אמונה חזקה שביכולתה להזיז הרים ממקומם ולרכך את האבנים החזקות ביותר.

וכיצד יפגשו אותו האנשים?

ידבר אליהם בשפתו הרכה? ייגש אליהם בסבלנות ורחמנות? הרי ילעגו לו.

ידבר אליהם קשות? בכל הצער והכעס? הרי יהסו אותו הבריות.

יבוא בעוצמה ובאבירות אליהם? יזלזלו בו.

אלא שהוא מוצא, החולם, שהוא כובש אותם. בתחילה מתחילים הם רק להאזין לו (הרי הוא מדבר כה יפה), אחר נשארים הם מסופקים ותוהים, ולבסוף הינו גובר ומנצח…

אך, האם זה לזמן ארוך?

עוברות התמיהה והתהייה, אנשים מתחילים אט -אט לחזור לעצמם.

אבל, הוא מדבר כה יפה…

ועם ה"אבל" הזה, כורים את קברו של החולם…

עושים אותו לנואם בחסד עליון, לאמן, למישהו בעל נפש אצילית. וכל מה שהוא מדבר, שהוא חי, חי וסובל, כל מה שבוער בקרבו עמוק בפנים, רודף אותו ומאיץ אותו, חומס את שנתו הרגועה בלילות ואת שלוותו ביום – כל זאת הוא להם, לאנשים הסובבים אותו, כלל לא נוגע.

ומה הרוויח הוא, החולם, מכל זאת? מה הוא הביא למישהו? מה הוא הועיל למישהו?

הנביא העתיק כבר קונן על זאת (יחזקאל לג, לב): "הִנְּךָ לָהֶם כְּשִׁיר עֲגָבִים יְפֵה קוֹל וּמֵטִב נַגֵּן, וְשָׁמְעוּ אֶת דְּבָרֶיךָ וְעֹשִׂים אֵינָם אוֹתם". ומאז אותם זמנים עתיקים, מחבבים אנשים יותר ויותר את הקול הערב, אך לשמוע את מה שאומרים – פחות ופחות.

אנשים מרגישים לפעמים תחושות אשמה כלפי החולם. הם מרגישים שבתוכו יש הרבה יופי ועוצמה בלתי תלויים. אולם הם סבורים שבתחושת האשם בלבד הם משלמים את חובם.

הם מאלילים את החולם, עושים ממנו עבודה זרה. הם נוהגים לשמוע את החולם ולעשות… את ההיפך!

וזה קורה גם, כמו שאומרים, במקרים הכי טובים. גם אצלו זה לא יילך. יצחקו ממנו, מהחולם, פשוט יצחקו ממנו, יסקלו אותו באבנים. ושמא בכלל מלכתחילה מוליכים אותו לגרדום…

– – – –

וכאן, מתחוללת טרגדיה נוראה ועמוקה בהרבה.

החולם הגיע לאנשים בגינם הוא חי, עבורם הוא תמיד פעל, להם תמיד רצה להיטיב, אותם רצה לפגוש.

והם? הם אינם חפצים לשמוע. רשעים הם. טמאים הם. נחשים. עקרבים.

כן, אבל למה הם אינם יכולים לשמוע? האם אינם יכולים אחרת? האם החיים אינם יכולים להיות אחרת ממה שהם?

"השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם".

השמים לה', האנשים בארץ. הם אינם זקוקים לחלומות גבוהים, הם אינם צריכים את השמים כאן, על הארץ.

והוא, בשביל מה הוא חי? למי הוא עשה טוב היום? לשם מה הוא בכלל נמצא?

בא הוא, החולם, אל הבלתי-נודע, ועושה את מה שעשה משה, הוא שובר את הלוחות שלו.

אבל מה הוא שווה בלי הלוחות? מה הוא בלי החלום שלו? וכי יכול הוא לחיות ללא נשמתו, ללא אלוהיו?

ואז הוא נחלש. ועושה שוב את מה שעשה משה, מנסה להביא לוחות אחרים, מנסה ללכת שוב אל האנשים, הוא חייב ללכת אל האנשים, אחרת לא יוכל להיות.

אבל אז מגיעים רגעים גרועים בהרבה, מגיעים רגעֵי-שאלה, שטועמים בהם לא רק את טעם המוות, אלא את טעמם של החיים בצל ייסורי-גיהנום.

מה הפשר? כולם נגדי: כולם, ללא יוצא מן הכלל, גדול כקטן, עשיר כדל, חכם כטיפש, אצל כולם אני זר. ואולי הם צודקים?

ואני? החלום שלי הוא כלום, דברים בטלים, צל-עובר, רוח נושבת ואבק פורח, אפר ועשן.

והחיים? החיים הם אכן כפי שהם מבינים, כפי שהם מרגישים… סחי, מדמנה, חטאים, רעות, שפיכות דם, רמאות, זוהמה, צביעות, נוכלות, פראות, אכזריות, גסות-רוח…

שום פעולה חיובית, שום פעולה, אלה הם החיים!…

והחלום? והשמים שעל הארץ? האהבה שלך? הרחמנות שלך? האמונה שלך? התקווה שלך? כלום!

רימית את עצמך, היה נדמה לך משהו…

הם הצודקים, אצלך זה רק אחיזת עינים, פאטה-מורגנה, תוהו ובוהו.

ורגעים נוראיים אלה הם חלק בלתי נפרד מחייהם של האנשים הכי גדולים שחיו אי פעם. נביאי העולם הגדולים ביותר חוו זאת. אולם הייתה בהם עוצמה מספקת כדי לעמוד במאבק מול העולם כולו וייצוריו, להעמיד את החלום שלהם מול המציאות העולמית.

אלה שאינם כה חזקים סובלים יותר מהספיקות האלה, אלא שסוף כל סוף הם גם מנצחים. ככל הכל, הם אינם יכולים לנקר את עיניהם, השונות מכולם, האזניים ששומעים אחרת, הלב שמרגיש אחרת.

וכך אומר הוא, החולם, לאנושות:

אלו הם חייכם, אחרת אינכם יכולים לחיות, אלא שאני יודע מחיים אחרים.

אלוהיי – הוא חי!

© כל הזכויות שמורות ל"מקורות יודעי דבר"

צייטלין.jpg

מודעות פרסומת

לחיות בלי לחלום – החלומות החדשים של דויד פרץ

איך מרגיש אדם שלא חלם אף פעם כשהוא חולם בפעם הראשונה? סיפורו המדהים של המוזיקאי דויד פרץ מכניס אותנו אל עולמו הפנימי המתגלה מבעד לדמדומים.

David_Peretz_2016.jpg


לפני כמה חודשים, לקחתי את עצמי לילה אחד אל מעבדת השינה הסמוכה לביתי. המטרה היתה לבדוק מדוע אני מחרחר בלילות כאילו אין מחר. כמה אלקטרודות וחיישנים צמודים אחר כך, התגלתה בעיה משונה במיוחד, כנראה שלא ממש ישנתי בחמש עשרה – עשרים השנים האחרונות. מדי לילה נשכבתי במיטה,  התכסיתי בשמיכה, עיניי נסגרו ובהכרה שלי כמעט נמוגה. אולם בגלל שועקנין המניאק דפק לי כדור רצחני באף בכיתה ז', המחיצה השבורה של אפי הלכה וקרסה עד שנסתמה כליל זאת בצירוף ההשמנה, גרר לכך שבכל פעם שהשינה שלי רצתה לעבור הלאה משלב השינה הרדודה והשטוחה אל עבר שדות הדובדבנים הצהובים של החלומות, נוצרה בעיית דום נשימה, הגוף, נחנק, ומייד התעוררתי אבל רק לכמה אלפיות שניה, שלאחריה מייד חזרתי לישון עד דום הנשימה הבא, וכך הלאה וכך הלאה שוב ושוב לאורך כל הלילה. כתוצאה מכך קמתי ונרדמתי מאות פעמים בכל לילה, אך מאחר ולא הייתי ממש ער, אך גם לא ממש ישן, נוצר מצב שבו העברתי את לילותי באיזור הדמדומים הנצחי שבין שינה לערות עד בואו של אור הבוקר. מעבר לעובדה שזה עשוי להסביר את הטעם המוזיקלי חובב האיטיות והצלילים הארוכים ומהורהרים, הדבר המוזר הוא שמאחר ואלו היו חיי לאורך השנים, זה נראה לי כדבר טבעי לחלוטין שזוהי שינה.  בדיעבד, היום אני מבין שחייתי כמו מחשב שמישהו כיבה רק את המסך שלו והשאיר את המעבד לפעול בחושך עד שיגיע אור הבוקר. מדי בוקר עת התעוררתי, חשתי כאילו שנתי היתה בסך הכל הרף עין שבו נכביתי, ולאחר רגעים אחדים, התעוררתי באבחה, ממשיך מאותה נקודה ומאותה מחשבה שבה נפלתי אל שנתי. זה הסביר מדוע אף פעם לא הייתי צריך את שלבי ההתרגלות ליקיצה. מרגע שהעירו אותי, הייתי כמו אותו מחשב שחזר מסטנד-ביי, בצפצוף עייף משהו, אך מייד מוכן להמשך הפעילות השוטפת שלו.

מעבר לעייפות הכרונית שהדבר גרר עימו – עייפות בלתי ניתנת למילוי – היה עוד דבר שהטריד אותי מאוד, לאורך כל השנים בהם מחיצת אפי היתה שבורה – לא חלמתי. כשהתלוננתי בפני אנשים על העניין, אמרו לי רוב מכריי ומוקירי זכרי, שאני פשוט לא זוכר את החלומות שלי. כל מה שצריך, זה להתעורר פתאום באמצע הלילה, ואתה תזכור את החלומות שלך הוסיפו…  למרות שניסיתי זאת שוב ושוב, בהשכמה באמצע הלילה בפתאומיות, לא הצלחתי ללכוד ולו שביב של חלום. היו כאלו שהציעו את הפרשנות היהודית-תלמודית לעניין "רק רשע גמור אינו חולם" כמנסים לרמוז על אופיי, אך בירור מעמיק של העניין העלה שעל פי פרשני הגמרא, הרשע אינו חולם משום שהוא מגשים את שלל מאוויו הכמוסים ושאיפותיו הזדוניות לאורך היום, ולכן אין לו מה לחפש ברציף הפנטזיה ובמעגן החלומות, רק בכדי לנסוע לקרוז הטרנס אטלנטי-טראנסצדנטלי שהחלומות מציעים לנו ואילו אני, שכל כולי מלא מאוויים שאינם ממולאים וחלומות? הייתכן שזו הסיבה?

כל זה השתנה אחרי מעבדת השינה. הסתבר שהכל היה עניין של ניתוח ותנוחה וכל מה שצריך לעשות זה לבנות מחדש את מחיצת האף, ולעבור לישון על הצד ולא על הגב ששם נחסמת זרימת האויר פנימה וכך אוכל להכנס למצב שינה עמוקה ולחלום. לא דבר פשוט הוא לשנות את תנוחת השינה הקבועה שלך מאז היותך היותך, לכן העלו החבר'ה במעבדה רעיון מקורי: קשור למותניך מדי לילה חגורת פאוץ' לא אופנתית בעליל, שים בתוך הפאוץ' כדור טניס וסובב אותו כך שיתקע באמצע גבך, ולך לישון. במידה ותסתובב באמצע הלילה לתנוחת שינה על הגב, הרי שכדור טניס יתפקד כבן דודו השמן של אותו אפון ששיגע את הנסיכה האמיתית ויעיר אותי, וכך אחנך את הגוף הלא מודע שלי לישון על הצד ולא להתעורר או להסתובב.

זה מוזר לחיות בלי לחלום. אבל זה עוד יותר מוזר לחלום לראשונה אחרי כמה עשורים של חיים. הלילה הראשון היה זוועה אחת מתמשכת. ברובו לא הצלחתי להרדם וכשכבר הצלחתי, נפלתי לתוך שינה כל כך עמוקה וללא שום חלום. אך מאוד מאוד מספקת. למען האמת ישנתי רק שלוש שעות אבל למחרת הייתי שמח ומלא אנרגיה כפי שלא הייתי מזה שנים, אבל חלומות לא היו לי ממש. בלילה השני, החלו החלומות להופיע כמו תמונות מרחוק. חשתי כאילו מישהו מקרין שקופיות ללא פוקוס על קיר מרוחק. בין התמונות יכולתי לראות פנים ודמויות של אנשים אולם ככל שהתקרבתי אל השקופיות גיליתי שבמקום להתפקס הן רק הולכות ומטשטשות. לא הבנתי את זה. למחרת הסתובבתי כל היום עם תחושת זרות מעיקה ומתמשכת, כאילו נזכרתי בחלק משיר שידעתי שאני מכיר היטב אבל לא הצלחתי לקשר אותו לשיר, כאילו התפרצה בראשי מערבולת תווים המסתובבים ומסתובבים במוחי שוב ושוב ושוב ומחפשים את ההקשר ואינם מוצאים. כל היום הסתובבתי מבולבל וללא יכולת להתפקס על מה שאני עושה. כך גם בלילה שלאחר מכן, לפני השינה תהיתי כמה זמן יקח עד שאצטרך לקנות את מדריך החלומות הראשון שלי ונרדמתי.

1798300_10204434280357665_5056241788381427141_n.jpg
צילום: דויד פרץ

אז קרה משהו איום, התעוררתי, ומצאתי את עצמי מסתובב בחדר גדול, שבו מוקרנים שקופיות וסרטים על הקירות אבל ככל שהתקרבתי אליהם ראיתי שהדמויות והפנים שייכים כולם לאנשים שאני מכיר ואוהב, וכולם ללא יוצא מן הכלל היו מתים מולי. כמו צופה ב"יד ושם" פרטי משלך, הקירות התמלאו בתמונות שהתמשכו והתמשכו, עד כדי הפיכתם לסיוט מתמשך. מכל קיר שחור נבטו עוד ועוד תמונות של מוות על פני מסכים מרצדים. חלק היו מסכי טלויזיה וחלק היו תמונות מוקרנות על הקיר אבל רק אחרי שהלכתי ארוכות בתוך המבוך הזה, שמתי לב שיש צלילים ברקע. הצליל נשמע מרוחק משהו בהתחלה, כמו מוזיקה שמנוגנת מעבר לדלת וכככל שהתקרבתי אל הקירות נשמע הצליל ברור יותר ויותר. הכרתי את הבס הגבוה הזה, את התיפוף השבטי, ואת הגיטרה הצורמנית ומנוכרת, ולא ידעתי למה כל זה שייך, מה זו כל התהלוכה הזו שמסתובבת עם התוים האלו ברקע מאיימים ומלאי תוגה כאחד.

התעוררתי מבועת כולי ולא יכולתי לישון יותר, כמי שלא מתורגל בחלומות, הייתי משוכנע שמה שחלמתי קרה במציאות. לא הבנתי כמה אשליית המציאות של החלומות, חזקה כל כך עד שחדרה אל תוך המציאות. הייתי שטוף צער ומשוכנע שכל היקר והיקרים לי בעולם הזה, מתו. מיררתי אל תוך הלילה, אבוד מצער האימה לא יודע עדיין שמה שהתגלה היה רק הצצה אל שכבות הפחד העמוק ביותר של מוחי הלא מודע. על הבוקר, הופתעתי לקבל טלפון מאחת מאלו שמתו – את חיה? שאלתי, כן ענתה, ואני בטוחה שאתה יכול להמציא תירוצים מוצלחים יותר למה אתה לא מגיע לפגישה שקבענו… השלתי את הפחד, הבנתי שזו המהות של חלום עמוק, חוויה כל כך מלאה שמהווה מציאות עומק אחרת לחלוטין, כמה שיחות טלפון לאחר מכן, כשהתבהר לי שכולם חיים וקיימים, שבה המנגינה לענות את ראשי.

לאורך כל היום הצלילים שיגעו אותי, ידעתי שאני מכיר אותם לא הצלחתי להבין מאיפה. אולם מתורגל מנסיון העבר שלי חשתי שתוך כמה ימים אזכר בתשובה. אחרי הלילה המסויט ההוא החלטתי שבריאות או לא בריאות, אני לחלומות כאלו לא חוזר. חזרתי לישון על הגב. שם לפחות ידעתי שאני לא אתקל בתערוכות זוועה שכאלו מדי לילה. וכך חזרתי לסורי עד שחברה טובה שיכנעה אותי לשוב ולישון על הצד ולחלום, "זה בטח יהיה לך מוזר בהתחלה אבל מתרגלים. אחרי כמה זמן הסיוטים שלך יעברו, ולפעמים יש גם חלומות נורא נעימים" היא הבטיחה לי ואכן לאט לאט ובחשש מה התחלתי לישון שוב על הצד ולאחר כמה לילות בלי חלומות או סיוטים גיליתי שאני חולם חלומות מסוג חדש. הקצתי בתוך החלום מצאתי את עצמי יושב בשעת ערב בתוך מרפסת-גן קטנה של בית לבן עשוי מפיברגלאס, על גדר התיל שמולי הבהבה לה שורות מנורות קטנות כמו אלו שתולים בכריסמס על עצי האשוח. המנורות הבהבו בצבעים משתנים של כחול אדום ירוק חיור וצהוב. הגדר עצמה היתה רחוקה ממני כמה צעדים לאחר הגדר היתה מסילת רכבת ומיד אחריה עוד גדר לבנה מעין המשך של הגן שבו הייתי. התבוננתי על סביבתי לידי ישב בכיסא נוח לבן, אדם שחום ומשופם שנראה ממוצא היספאני המחזיק ביד שלו בקבוק משקה אלכוהולי. תראה הוא אמר, ירושלים, והצביע אל הצד השני של הגדר מעבר לפסי הרכבת. איפה? תמהתי שם, חזר ואמר. רק אז שמתי לב לראשונה לטלויזיה שעמדה על עגלת סופרמרקט בחלק השני של החצר. לפתע שמעתי רעש נוראי מתקרב לעברנו, תוך שניות ספורות חלפה במסילה הפרידה בין שני חלקי החצר רכבת נוסעים מהירה. לא יכולתי לשמוע כלום פרט לצרחות הפסים שקשוק הגלגלים והמהום המנוע. דרך החלונות המוארים היה ניתן לראות פרצופים מתבוננים בי בתמיהה, כאילו הייתי אני הארוע המשונה בחלום שלהם. הבחור שישב לידי המשיך לדבר אלי אולם לא שמעתי כלום ממה שאמר ברעש הרכבת החולפת וראיתי רק את שפתיו נעות. הרכבת חלפה. התבוננתי שוב פעם אל הטלויזיה, לא היה שם כלום. רק שכעת הוקפה הטלויזיה בכמה וכמה צעצועים קטנים עוגות יום הולדת, גולגולת גיטרה קטנה וצהובה. אלוהים אמרתי לעצמי אני מכיר את התמונה הזו היטב. אבל מאיפה? ושוב הצלילים המרוחקים האלו מתערבלים, הגיטרה הנוטפת מלמעלה והקול העייף הזה "הולכים כמו סרטנים, שלום דוקטור" ושוב רעש התגבר ושוב הרכבת התקרבה, הבחור שלידי שלף עוד בקבוק בירה זולה מצד הכיסא שלו ולגם אותו באיטיות מייאשת. "תראה" הוא אמר לי שוב, "ירושלים". והצביע אל הצד השני של הגדר מעבר לפסי הרכבת. איפה אתה רואה את ירושלים שאלתי בתמיהה. "היא שם רק תביט" הוא אמר לי ושוב המילים הופיעו מרחוק צפות כמו בקומיקס – "עומדים ליד מכונת הקוקה קולה" אוך מאיפה לעזאזל אני מכיר את השיר הזה התעניתי ביני לבין עצמי. "שלום דוקטור – הולכים כמו סרטנים". הרגשתי כמו אל באנדי שהולך ומשתגע מהשורה ההיא שנתקעת במוחו ומחפשת את ההקשר שלה. פניתי אל ההיספאני בזעם כבוש – איפה ירושלים, איפה? הוא לא אמר כלום רק שלף פלאפון מכיסו חייך חיוך מוזר וחייג, צלצול הפלאפון העיר אותי.

מצאתי את עצמי במיטה. המכשיר הארור מצלצל בעליזות נוראית את השכמת הבוקר שלי – זמן לקום – היום זה עכשיו. מה היו המילים האלו? הולכים כמו סרטנים ורופאים זה כל מה שזכרתי. ואז לפתע זה היכה בי. "להתראות טוויגי". בתקופה שדיסקים עלו כמו משכורת צבאית כשהיית קונה אחד היית שומע אותו לפחות כמה עשרות אם לא מאות פעמים, קנתה אחותי האהובה דיסק של להקה מבטיחה אז, שבדיעבד לא מימשה שום דבר ונעלמה לה אל שדות השכחה או יותר נכון אל תחתית ביצת החלומות כפי שהבנתי. זה היה השיר הזה שאחותי הקטנה אהבה לפני כל כך הרבה שנים. כמה שניות של חשיבה והתעלומה הגיעה לקיצה הבלתי צפוי. קראו להם – EAT, והשיר היה MR AND MISS SMACK . נפעם מהתרגשות הלכתי לרשת לחפש את השיר והנה להפתעתי הגדולה עלתה מולי תמונת עטיפת האלבום. לרגע פערתי את פי, מולי עמד החלום שלי. בתוך העטיפה של הדיסק הגולגולת הגיטרה הקטנה והצהובה הטלויזיה במרכז, הכל היה שם רק מה הקשר לירושלים תהיתי. לקח לי כמה דקות ורק אז בקושי הבחנתי באותיות הקטנות שם באמצע מעל הטלויזיה ברורות כגולגולת ומוסתרות מאחוריה. בשלט רחוב שעליו נכתב – ירושלים, בעברית ובערבית.

אני לא יודע על מה אתם חולמים ובאיזה עולם פנטסטי אתם מסתובבים, אבל החלומות שלי מאז ובמשך כמה חודשים הסתובבו בעיקר בתוך עטיפות תקליטים. אלו היו הפנטזיות שליוו את המוזיקה שכל כך אהבתי. בשבועות ובחודשים שלאחר מכן, חלמתי שוב ושוב על עטיפות תקליטים, מצאתי את עצמי משוטטט בתוכם, חווה את הייצוג הויזואלי של המוזיקה בצורה אחרת לחלוטין מכל מה שידעתי. אף פעם לא יכולתי לדמיין שאצלול אל תוך מטריצת הקווים על העטיפה של UNKNOWN PLEASURES כמי שמחפש בשפתיו את שער הכניסה אל רחם אהובתו, אף פעם לא חשתי כמה קלוש ונוכח ריח הנחל בעטיפה של TIME OF NO REPLAY, כמה נעים היה השקט הרך שהתנשם באלבום בשחור ולבן מגורען בעטיפת האלבום השלישי של הוולוט אנדרגראונד, וכמה יפה היה הגן רגע אחרי שג'ורג' הריסון קם מהכסא… אולי זה הגיוני שמי שכמוני, חי בתוך צלילים, גם יחלום אותם בלילה, רק שלא ידעתי כמה השפעה תהיה לחוויה המטלטלת הזו על חיי וחיי חלומותיי. היום כשכל הקבצים שאני מקבל עטויים לרוב בתמונות מחשב, קשה לי להיקשר לאספקט הויזואלי של הצליל. התחושה של אלבום שהחזקת ביד והצבע והצורה שהיו לו נותרה עבורי כמו אותם חלומות מרוחקים, משהו שאתה יודע שאתה מכיר היטב, אך חומק מהכרתך ומהגדרתך.

Nick_drake_Time_of_No_Reply.jpgAll_Things_Must_Pass_1970_cover.jpgR-11400-1482229812-4990.jpeg.jpgVelvetundergroundthirdalbum.jpg


דויד פרץ הוא מוזיקאי, מפיק ויזם תרבותי מבאר שבע. אלבומו האחרון "ארץ שלא שם" יצא בשנה שעברה.

לתאר את החלום בכוליותו – על התנועה הסוריאליסטית

"מאמין אני בהתמזגותם של שני מצבים אלה – הסותרים למראית עין – של החלום והמציאות, וגלגולם במעין מציאות מוחלטת, מציאות-על (surréalité)"  אנדרה ברטון, המניפסט ראשון של הסוריאליזם, מצרפתית: אירית עקרבי

הסוריאליסטים היו וודאי הקבוצה האומנותית שהעניקה לחלום את המקום הגדול ביותר בעבודתה – חבורת אמנים מצרפת שביקשה לשנות את האומנות והמציאות בחלק הראשון של המאה העשרים. הקבוצה התקבצה סביב מנהיגה הכריזמטי והרודני, אנדרה ברטון, לאחר התמסמסותה של תנועת האומנות הניהלסטית "דאדא". הדאדאיסטים שהחלו לפעול בשוויץ בשנת 1916 ביקשו לרוקן את האומנות ממשמעות על ידי יצירת שירים ממילים שנשלפות מכובע, מיצגי פרפורמנס שכללו אך ורק ג'יבריש ועוד. אך בקשתם של הסוריאליסטים הייתה שונה – הם רצו להוציא לחופשי את התת-מודע ולבכר אותו על פני כל השאר. אין פלא שהחלום תפס אצלם חלק כה מרכזי.

ray man Indestructible Object.jpg
מאן ריי, חפץ שמיועד להריסה. 1925

נתמקד כעת בכמה קטעים מרתקים מהמניפסט הסוריאליסטי הראשון שחיבר אנדרה ברטון העוסקים בחלום ומאפיינים אותו.

"בתוך הגבולות שבהם הוא פועל (או פועל לכאורה), החלום הוא ככל הנראה רצף מתמשך, והוא מראה סימנים של ארגון. הזיכרון לבדו נוטל לעצמו את הזכות לעשות בו קטיעות, להתעלם מן המעברים… אפשר שחלומי מן הלילה האחרון הוא המשכו של החלום מן הלילה שקדם לו, וכי בלילה הבא הוא יימשך על פי חוקיות מופתית".

ברטון מבקש לקעקע את התפיסה הרווחת לגבי מאפייני החלום. בעיניו החלום אינו מציאות נזילה שקופצת מדבר לדבר, נקטעת ומתחילה מחדש – אלא שהוא מציאות ארוכה ורציפה, שנעצרת עם ההתעוררות אך בלילה הבא תמשיך מאותו המקום. זהו הזיכרון שלנו בקטנותו שלא מסוגל לתפוס את ההמשכיות של החלום.

"ומאחר שאין כל ראייה לכך שבעת פעילות זו, במצב החלום, מוסיפה ה'מציאות' שמעסיקה אותי להתקיים, ואינה שוקעת בנשייה – מדוע לא אייחס לחלום את אשר אני מסרב לעתים לייחס למציאות, דהיינו, את אותו מצב של ודאות ממנה-ובה, אשר לעת חלום כלל לא עלה על דעתי להכחישו? מדוע לא יהיו ציפיותי מאותות החלום גדולות מציפיותי מדרגת-מודעות גדלה והולכת מיום ליום? כלום אין אפשרות לעשות שימוש אף בחלום לשם פתרון שאלות-היסוד של החיים?".

החלום אם כן אינו וודאי פחות מן המציאות ויכול אף לשמש אותי לתיקון עולם – פתרון שאלות היסוד של החיים.

"מן הרגע שבו יעמוד החלום לבחינה שיטתית, מן הרגע שבו יהיה בידנו לתאר את החלום בכוליותו, בעזרת אמצעים שעדיין יש להגדירם… כאשר עקמותו תתפתח בקביעות ובשיעור שאין כמותם רשאים אנו לקוות כי המסתורין, שאינם מסתורין, יפנו את מקומם למסתורין הגדול".

העיסוק בחלום ובתיאורים שלו יאפשר לחשוף את כל הנסתר שמאחוריו, את המסתורין הגדול ביותר, לעומת המסתורין הקטן שניכר לנו כעת.

duchamp The Bride Stripped Bare by Her Bachelors, Even (The Green Box).jpg
מרסל דושאן, הקופסה הירוקה. 1934

ואכן לקחו הסוריאליסטים את עמדותם הלכה למעשה. אחת מטכניקות הכתיבה הנפוצות ביותר בכתבי הסוריאליסטים הינה ה"כתיבה האוטומאטית", שבה האדם כותב "מהר, בלא נושא שחשבת עליו מראש, במהירות מספקת שלא לזכור את הנכתב ולא להתפתות לקרוא בו". טכניקה זו חושפת את מעמקי תת-המודע של הכותב. אך לא בזאת עם עצרו. השיטה הרדיקלית ביותר שבה נקטו, שאף הניבה תוצאות מפחידות לא פעם, עירבה שיטות היפנוטיות וקטעי סיאנס קבוצתיים. המצטיין בחבורה היה רוברט דסנוס (או דנו, תלוי לפי איזה תרגום) שברטון תיאר כ"ישן, אבל כותב, מדבר… מי שלא ראה את עפרונו מוצב על הנייר – ללא שמץ היסוס ובמהירות פלאית – את המשוואות הפואטיות המדהימות הללו, ולא יכול היה לוודא, כמוני, שאי אפשר שהוכנו זה מכבר… אינו יכול לדמות לעצמו את כל מה שהיה כרוך אז ביצירתן, את ערך האורקל המוחלט שקיבלו (ברטון, נדז'ה, תרגום: מיכל בן נפתלי).

robert desons.jpg
רוברט דסונס

נדמה שבאמת הטקסטים הסוריאליסטייים הם הקרובים ביותר ליכולים לתאר את המצב החלומי.

הנה לדוגמא שיח שנערך בעת אחד ממסיבות השינה שערכו עם דסנוס:

מושב שינה היפנוטית, יום שבת ה-30 בספטמבר, 1922

באורח ספונטני: הו! (אחר כך מלה בלתי קריאה)

ש': היכן אתה נמצא?

ת': רובספייר

ש: האם נמצאים כאן כמה אנשים?

ת': ההמון

רובספייר (בכתב יד גדול מאוד) רובספייר

כאן מדבר דסנוס לראשונה. קול עמום, עצוב קצת מאיים. שומעים: הם יהפכו לבנים יותר מ הדגל השנוא על המלוכה… מוגי לב, מוגי לב… וצווארוני הלבן שהנכם מגנים כאילו היה קישוט שווא… אתם מקנאים בצוואר העדין העולה ממנו… הרי אתם נפחים הנמלטים מנפחיותיכם הליליות… ליליות… הגיליוטינה… הגיליוטינה… אני לבדי. אתם ההמון ואתם רועדים מפני מבטי הירוק.

(תרגום:רות עמוסי, מתוך דאדא וסוריאליזם בצרפת).

תם ולא נשלם – עוד רבות יש מה להגיד על החבורה הצבעונית הזו, וכך עוד ייעשה על גבי במה זו.

החלומות של המתרגמת רותם עטר

"היום השמיני של החיים" הוא אחד הספרים האהובים עליי. לפיכך לא פלא שהסופר הצרפתי ריימון קנו הוא גם אחד הסופרים האהובים עליי. הבעיה היא שלא מספיק ספרים שלו תורגמו לעברית (רק "זאזי במטרו" ו"היום השמיני"). לכן כל תרגום חדש של אחד מספריו הוא סיבה למסיבה. בטח ובטח כשמדובר ביצירת המופת הוירטואוזית שלו "תרגילים בסגנון", שבה הוא מספר סיפור אחד קטן על נסיעה ברכבת ב-99 דרכי כתיבה שונות.

אז בטח ובטח שאנו שמחים לארח בבלוגנו הצנוע את המתרגמת האמיצה רותם עטר שתשתף אותנו קצת על החלומות שבחייה.


  1. כיצד החלומות משפיעים על העבודה והיצירה שלך?

אין השפעה ישירה, אבל אני משתדלת להיות בקשר עם החלומות שלי מתוך הבנה שהם חלון חד פעמי לתת מודע ולעולם פנימי שאין לי גישה ישירה אליו. לפעמים אני זוכרת סמלים מתוכם, סמלים גרוטסקיים שיכולים להופיע רק בחלומות, ואני משתדלת לזכור אותם, יש להם מעמד של יצירות אמנות בעיניי. בכלל, החלום הוא מעשה יצירה בפני עצמו, מקום ליצור תסריטים מופלאים בלי הצנזורה העצמית של שעות היום. ובשבילי זה גם מקום לחקור את עצמי באופן שאי אפשר לעשות בזמן ערות.

  1. האם לרוב את זוכרת את החלומות שלך?

פעם ניסיתי לכתוב את החלומות בכל בוקר, זה החזיק מעמד כמה שבועות ואז הפסקתי. לרוב אני זוכרת אותם לכמה דקות ואז שוכחת, אלא אם היו בעלי משמעות מיוחדת. אם התעוררתי יקיצה טבעית (אירוע נדיר למדי) יש יותר סיכוי שאזכור את החלום. לפעמים אני מתעוררת בלילה מחלום ונשארת ערה כמה דקות כדי להזכיר לעצמי לזכור אותו בבוקר. זה אף פעם לא עובד אבל אני זוכרת שרציתי לזכור.

  1. יש חלומות שחוזרים על עצמם? חלומות שמלווים אותך מגיל צעיר?

מאז שאני זוכרת את עצמי אני חולמת על רעידת אדמה. החלום מתחיל (או שכך אני זוכרת אותו) מהנקודה שהרעידה הסתיימה. אני הולכת לכל המקומות המוכרים: יוצאת מהבית לבית ספר, לבית של סבא וסבתא, לרחובות המוכרים ואין אף אדם, בשום מקום, אני לבד בעולם. תמיד מתעוררת בבהלה איומה.

תרגילים בסגנון.jpg

  1. יש חלומות שהניעו אותך לפעולה?

לא. כבודם של החלומות מונח במקומם, ויש להם בהחלט מקום של כבוד, אבל אני אדם ריאלי מכדי לתת לחלומות לקבוע לי דברים בחיים.

  1. את נוטה לפרש את החלומות שלך?

אם אני זוכרת אותם אז כן. אם אני ודוד, בן זוגי, מתעוררים יחד ויש זמן פנוי (בשבת נניח) אנחנו מספרים אחד לשני מה חלמנו. בדרך כלל גם מפרשים אחד לשני, זה מהנה. כל אחד גם זוכר חלומות של השני שהוא לאו דווקא זוכר בעצמו. זאת דרך נעימה להתחיל את היום, כמו שבסוף היום מספרים אחד לשני מה עבר על כל אחד.

  1. תוכלי לספר בבקשה על חלום שהולך איתך בזמן האחרון?

מאז שיש לי תינוק קטן אני לא כל כך זוכרת את החלומות שלי, כי בדרך כלל אני מתעוררת בפתאומיות בעקבות התעוררות שלו. אבל אני זוכרת בכל זאת שני חלומות מהתקופה האחרונה: בראשון חלמתי שאני אוכלת את הילד שלי. זה מזעזע אותי אפילו לכתוב את זה. בחלום זה היה מעשה של אהבה, החלום לא היה מפחיד כשלעצמו, אבל התעוררתי בהרגשת זוועה ואימה וזה ליווה אותי כמה שבועות. בחלום אחר, לפני זמן לא רב, חלמתי שאני נותנת טרמפ למישהי והיא מדברת איתי ערבית. הצלחתי להבין אותה, וגם לענות חלקית וקיימנו איזו שיחת חולין קצרה (כבר לא זוכרת על מה). אני זוכרת את החלום כי זה הפתיע אותי – אני לא דוברת ערבית במציאות, יודעת רק כמה מילים בסיסיות – ושאלתי את עצמי אם אכן זו הייתה ערבית בחלום והאם זה אפשרי לחלום בשפה שלא יודעים לדבר אותה.

רותם עטר.jpg

רותם עטר, בת 32, נשואה ואימא של עומר. מתרגמת פרוזה ושירה מצרפתית, מלמדת תרגום בבית הספר לאמנויות המילה בירושלים.

בְּרֶבַע שָׁעָה יְכוֹלִים לַעֲבר כָּל הַשִּׁבְעִים שָׁנָה

אתמול לפנות בוקר העירה אותי אשתי מחלום, שכבר איני זוכר מה היה בו, אל מציאות חלומית בפני עצמה: "אני יולדת, קח אותי לבית החולים". כמה שעות אחר כך החזקנו בידינו בן קטן וחמוד.

הנה משהו קטן שהספקתי להתחיל לכתוב עוד לפני


הזמן הוא מציאות נבראת. לפני שהיה עולם – לא היה זמן. "הַשֵּׁם יִתְבָּרַך הוּא לְמַעְלָה מֵהַזְּמַן" וזה פלא גדול. ובכל זאת, מספר לנו ר' נחמן שיש לנו אפשרות להבין קצת מהי מציאות שמעל לזמן – על ידי החלום.

בַּחֲלוֹם, שֶׁאָז הַשֵּׂכֶל נִסְתַּלֵּק, וְאֵין לוֹ רַק כּחַ הַמְדַמֶּה [נשאר לאדם רק כח הדמיון] אֲזַי בְּרֶבַע שָׁעָה יְכוֹלִים לַעֲבר כָּל הַשִּׁבְעִים שָׁנָה כַּאֲשֶׁר נִדְמֶה בַּחֲלוֹם שֶׁעוֹבֵר וְהוֹלֵך כַּמָּה וְכַמָּה זְמַנִּים בְּשָׁעָה מֻעֶטֶת מְאד וְאַחַר כָּך כְּשֶׁנִּתְעוֹרְרִים מֵהַשֵּׁנָה אֲזַי רוֹאִים, שֶׁכָּל אֵלּוּ הַזְּמַנִּים וְהַשִּׁבְעִים שָׁנָה שֶׁעָבְרוּ בַּחֲלוֹם הוּא זְמַן מֻעָט מְאד (ליקוטי מוהר"ן תנינא, סא)

בחלום יכול החלום לדלג בין מציאות זמנית אחת לזו האחרת – הוא יכול לראות עצמו כילד בגן המשחקים ושניה אחת אחרי זה הוא כבר סבא עם נכדים על הברכיים, עם זיכרונות מלימודיו באוניברסיטה. יכול האדם לראות בחלומו מהלך חיים שלם וכשיתעורר יבין שעברה רק רבע שעה של חלום.

בחלום שולט הדמיון – הכח המדמה – אולי החלק הגמיש ביותר בתודעתנו. השכל פועל באמצעות מהלכים לוגיים, היקשיים, ומוכרח להיצמד לעובדות ולזמנים המדויקים. אך הדמיון מסוגל לדלג ממקום למקום, משעה לשעה, ולא יחוש בסתירה פנימית. "כִּי בַּחֲלוֹם, שֶׁאָז הַשֵּׂכֶל נִסְתַּלֵּק, וְאֵין לוֹ רַק כּחַ הַמְדַמֶּה אֲזַי בְּרֶבַע שָׁעָה יְכוֹלִים לַעֲבר כָּל הַשִּׁבְעִים שָׁנָה".

כִּי כְּמוֹ שֶׁאָנוּ רוֹאִין שֶׁיְּכוֹלִין לַעֲבר שִׁבְעִים שָׁנָה בַּחֲלוֹם וּבֶאֱמֶת אָנוּ יוֹדְעִין אַחַר כָּך בַּשֵּׂכֶל שֶׁלָּנוּ שֶׁהוּא רַק רֶבַע שָׁעָה כְּמוֹ כֵן מַמָּשׁ, מַה שֶּׁנֶּחֱשָׁב לְפִי שִׂכְלֵנוּ שִׁבְעִים שָׁנָה מַמָּשׁ הוּא בַּשֵּׂכֶל הַגָּבוֹהַּ לְמַעְלָה יוֹתֵר רַק רֶבַע שָׁעָה.

9H.jpg

השכל הכרחי לאדם, בלעדיו הדמיון יפיל אותו על המקומות השפלים שבו. השכל מרומם את כח הדמיון. הוא מאפשר לאדם להבין, לנתח ולאמת את המתרחש בחלומותיו. הוא יודע להבין שבפועל עברה רק רבע שעה למרות שבחלום חלפו להן שבעים שנים. ר' נחמן מספר לנו שגם לעולם יש שכל גבוה יותר מהשכל  בו הוא מונהג. כמו שאנו מסוגלים להעביר שבעים שנה חלומיות ברבע שעה ממשית – כך ישנה מציאות עליונה יותר שמבחינתה שבעים שנות חיי האדם הינן רבע שעה עליונה, שמימית:

אַף עַל פִּי שֶׁאֶצְלֵנוּ לְפִי שִׂכְלֵנוּ נִדְמֶה שֶׁזֶּהוּ זְמַן שֶׁל שִׁבְעִים שָׁנָה, בַּשֵּׂכֶל הַגָּדוֹל יוֹתֵר הוּא רַק רֶבַע שָׁעָה. וְכֵן לְמַעְלָה מַעְלָה שֶׁבַּשֵּׂכֶל שֶׁהוּא גָּבוֹהַּ עוֹד יוֹתֵר לְמַעְלָה גַּם אוֹתוֹ הַזְּמַן שֶׁבַּשֵּׂכֶל הַגָּבוֹהַּ מִשִּׂכְלֵנוּ אֵינוֹ נֶחֱשָׁב שָׁם, בַּשֵּׂכֶל הַגָּבוֹהַּ עוֹד יוֹתֵר רַק לִזְמַן מֻעָט וּפָחוּת מְאד וְכֵן לְמַעְלָה מַעְלָה עַד אֲשֶׁר יֵשׁ שֵׂכֶל גָּבוֹהַּ כָּל כָּך שֶׁשָּׁם כָּל הַזְּמַן כֻּלּוֹ אֵינוֹ נֶחֱשָׁב כְּלָל כִּי מֵחֲמַת גּדֶל הַשֵּׂכֶל מְאד.

המציאות מורכבת מרבדים רוחניים שונים. בימים של לאות, קיבעון ותסכול אנו מצליחים לראות רק את הצד הנוקשה שלהם, שחולף לאטו שניה אחר שניה, דקה אחר דקה, לקצב השעון. אך כשאנו מצליחים לרומם את נקודת מבטנו אנחנו מצליחים להשתחל אל מקומה של נקודת המבט העליונה החושפת את הגמישות הרוחנית שבמציאות, את השבעים שנה שבעצם מלמעלה הן רק רבע שעה.

אם ננתח בצורה לוגית את המהלך שפורש כאן ר' נחמן נמצא שלמעשה חיינו הם מעין חלום של עולם עליון יותר. כפי שהחלום שלנו נפרש על פני שבעים שנים וכשבפועל במציאות שלנו עברה רק רבע שעה, כך השבעים שנים שלנו בעולם הזה הן רק חלום עבור העולם העליון יותר, שבו מדובר סך הכל ב"רבע שעה שמימית".

אדם יכול לחיות חיים שלמים ולחכות שיגמרו. שהדקות יעברו. באמצעות עבודה נכונה של שכל ודמיון ניתן להתגבר על גבולות הזמן והמקום ולחיות חיים רעננים, שמטפסים מעלה מעלה וחושפים את נקודת המבט החלומית על המציאות – זו שמדלגת בין זמנים ומקומות כאוות נפשה.

וְכֵן לְמַעְלָה מַעְלָה עַד שֶׁהַמָּקוֹם נִתְבַּטֵּל לְגַמְרֵי רַק שֶׁבְּשִׂכְלֵנוּ אִי אֶפְשָׁר לְהָבִין כָּל זֶה כְּמוֹ שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהָבִין בַּחֲלוֹם אֶת הָאֱמֶת שֶׁכָּל אוֹתוֹ הַזְּמַן שֶׁנִּדְמֶה בַּחֲלוֹם אֵינוֹ כְּלוּם בֶּאֱמֶת כְּמוֹ כֵן גַּם אָנוּ אִי אֶפְשָׁר לָנוּ לְהָבִין שֶׁכָּל הַזְּמַן שֶׁלָּנוּ אֵינוֹ כְּלוּם לְמַעְלָה בַּשֵּׂכֶל הַגָּבוֹהַּ כַּנַּ"ל.


כִּרְכָּרוֹת שְׁלֵמוֹת נִשְׁמָטוֹת – משירי אבישי חורי

לצד המאמרים השונים המתפרסמים בבלוג אנו שמחים גם לארח יצירות של אמנים מתחומים שונים הקשורים בחלומות.

הפעם אנו שמחים לפרסם שני שירים מאת אבישי חורי, משורר צעיר ומבטיח, בליווי תמונות של הצלמת המוכשרת יעל שלח.


 

R.E.M / אבישי חורי

שנת R.E.M, המוכרת בתור "שנת חלום", היא שלב בשינה בו קצב פעימות הלב עולה בחדות, ובולטות תנודות העיניים המהירות.

בִּשְׁלַב תְּנוּדוֹת הָעֵינַיִם הַמְּהִירוֹת,

פַּרְדֵּס נִכְּכָב בִּמְטָר טַל

הַגּוּף מֻטָּל בְּשֶׁקֶט

אֲבָל בַּמֹּחַ סוּפָת חַשְׁמַל.

זֶהוּ חֲלוֹם.

 

בַּבֹּקֶר מֻטָּל הַשֶּׁקֶט

בְּאֶמְצַע רְחוֹב,

בָּעֵינַיִם אֵין רֶטֶט

 

אֲבָל מִתַּחַת קוֹרֵס הָרְחוֹב

כִּרְכָּרוֹת שְׁלֵמוֹת נִשְׁמָטוֹת.

זֶהוּ

חֲלוֹם,

חַיָּב

לִהְיוֹת

16178921_10209857242242651_7353935132466864748_o
צילום: יעל שלח

השיר הזה נשלף היישר מתוך השינה, בסביבות ארבע בבוקר. פקחתי עיניים במיטה, חצי חולם ומשום מה גם חצי ער, והמילים הכתיבו את עצמן על מסך הפלאפון. אין לי מושג מה הן רצו לומר, אבל היה לי חשוב לתעד את זה.

יסמין / אבישי חורי

אַף פַּעַם אֵין סוֹף לְמַעַרְכוֹת יְחָסִים.

הִיא עֲדַיִן בּוֹרֵאת בִּי

רִצוּדִים מוּזָרִים.

מְחִיר הַמִּלִּים הוּא

רִיבּוֹא הִדְהוּדִים:

אֲנִי צְרִיכָה לְהָקִים

מַחֲסֶה שֶׁל יַסְמִין.

15994888_10209857225362229_7082492970401757079_o.jpg
צילום: יעל שלח

על היוצרים:  אבישי חורי, בן 24, חי וכותב על קו באר שבע-ירושלים. בעברו היה תלמיד ישיבה ורועה צאן, עורך תרבות ועיתונאי. ממש בקרוב יגלה מה הוא רוצה לעשות כשיהיה גדול.

https://www.facebook.com/avishai.churi

יעל שלח, בת 24, סטודנטית לצילום בירושלים, מתרגלת לעיר ומתגעגעת לנופים של הגולן.

https://www.facebook.com/yael.shelach