שיחה על היזכרות באירועים מתוך ספר החלומות המעובד לחלוטין

אלכסנדר איוואנוביץ' וודינסקי, משורר, מחזאי וסופר רוסי, כתב בזמן השלטון הסובייטי יצירות אבסורד ואי-גיון רבות, אך כתביו לא ראו אור בארץ מולדתו עד שנות השמונים. הוא נולד ב-1904 ונפטר ב-1941, היה חלק מהחבורה הספרותית האוונגרדית 'צ'ינרי' (ברוסית – בעלי טקס), נאסר ב-1932 על ידי השלטונות ונשלח לגלות שם חי עד שנפטר או נורה למוות כתשע שנים לאחר מכן.

בשנים 1936-7 כתב את מספר מסוים של שיחותספר החלומות המעובד לחלוטין, אסופת טקסטים חלומיים, אבסורדים והגיוניים בהגיונם הבלתי-הגיוני. מתוך אסופה זו הבאנו כאן את הקטע השלישי, 'שיחה על היזכרות באירועים'.

את יצירתו תרגמה לעברית המשוררת גלי-דנה זינגר, וראתה אור עד כה בכתבי העת 'המעורר' ו'שבו'.

johnhejdukrigapr00univ-11.jpg
ג'ון היידוק, פרויקט ריגה, 1987

שיחה על היזכרות באירועים

ראשון: ניזכר בתחילת ויכוחנו. אני אמרתי שהייתי אתמול אצלך, ואתה אמרת שאני לא הייתי אתמול אצלך. כהוכחה שאמרתי שדיברתי אתך אתמול, ואתה כהוכחה של זה אמרת שלא דיברתי אתך אתמול.

שניהם ליטפו בחשיבות רבה, כל אחד את חתולתו. בחוץ כבר היה ערב. נר דלק על חלון. מוסיקה ניגנה.

ראשון: אז אמרתי: איך זה, הרי ישבת כאן במקום א' ואני עמדתי פה במקום ב'. אז אמרת: לא, איך זה לא ישבת במקום א' ואני לא עמדתי במקום ב'. כדי להגביר את כוח הוכחתי, כדי לעשות אותו מאוד מאוד חזק, חשתי בבת אחת תוגה, ששון ובכי, ואמרתי: הרי היינו פה שנינו אתמול באותו זמן, בנקודות הקרובות האלו, בנקודה א' ובנקודה ב' – הבן.

שניהם ישבו נעולים בחדר. נסעה מזחלת.

ראשון: אך אתה הקפת את עצמך ברגשי קצף, זעם ואהבה לאמת, והשבת לי: אתה היית עצמך ואני הייתי עצמי. לא ראית אותי ולא ראיתי אותך. על הנקודות הרקובות האלו א' וב' אני אף לא רוצה לדבר.

שני אנשים ישבו בחדר. הם שוחחו.

ראשון: אז אמרתי: (אני זוכר) על הארון הזה התהלך סייס מצפצף ו(אני זוכר) על אותה שידה הרעיש בצמרות נהדרות יער פרחים עצום, ו(אני זוכר) מתחת לכיסא מזרקה משקשקת ומתחת למיטה ארמון מרוול. זה מה שאמרתי לך. אז השבת בחיוך: אני זוכר את הסייס ואת יער הפרחים העצוםפ ואת המזרקה המקשקשת, ואת הארמון המרווח, אבל איה הם, לא רואים אותם. בכל שאר הדברים היינו כמעט בטוחים. אבל הכל לא היה כך.

שני אנשים ישבו בחדר. הם נזכרו. הם שוחחו.

שני: אחר כך היה אמצע ויכוחנו. אתה אמרת: אבל אתה יכול לתאר בנפשך שהייתי אצלך אתמול ואני אמרתי: אינני יודע. אולי אני יכול, אבל אתה לא היית. אז אמרת ושינית פניך זמנית: איך זה? איך זה? אני מתאר את זה. אני כבר לא עומד על כך שהייתי, אבל אני מתאר בנפשי את זה. הנה אני רואה בבירור. אני נכנס לחדרך ורואה אותך – אתה יושב פה ושם ומסביב נתלים עדים לדבר הזה -תמונות ופסלים ומוסיקה.

Lacuberlin02.jpg
לה קורבוזיה, יחידות מגורים בברלין

 

שני אנשים ישבו נעולים בחדר. על שולחן דלק נר.

שני: אתה סיפרת את כל זה באופן משכנע מאוד מאוד – עניתי אני – אבל אני שכחתי לזמן מה שאתה קיים, ושותקים כל העדים שלי. אולי מסיבה זו אינני מתאר בנפשי שום דבר. אני אף מפקפק בקיומם של העדים הללו. אז אמרת שאתה כבר מתחיל להרגיש את מות חושיך ובכל זאת, בכל זאת נדמה לך שהיית אצלי, וגם אני השתתקי ואמרתי שבכל זאת נדמה לי שכאילו לא היית. אך הכל היה לא כך.

שלושה אנשים ישבו נעולים בחדר. בחוץ היה ערב. ניגנה מוסיקה, דלק הנר.

שלישי: ניזכר בסוף ויכוחכם. שניכם לא דיברתם כלל. הכל היה כך, האמת כמו מסיפור טיילה אתכם. מה היה נכון? הוויכוח נגמר. נדהמתי מאוד.

הם ליטפו בחשיבות רבה כל אחד את חתולתו. בחוץ היה ערב.

על החלון דלק הנר. ניגנה מוסיקה. הדלת היתה סגורה היטב.

מודעות פרסומת