הלוגיקה של החלום – תשתית להבנת יצירות חלומויות

חידוש גדול התחדש לי בקוראי בספרה של אסנת הלוי בלבן, 'הלוגיקה של החלום'. חידוש שעזר לי להבין כיצד ניתן לאפיין צד מסויים של יצירות חלומיות.

בספרה פורסת הלוי מלבן מפה תודעתית מפורטת באמצעותה זוכה הקורא לחוות ולהבין כמה מהמאפיינים הבסיסיים של חלום על פי תפיסתו של זיגמונד פרויד. לפי פרויד, כל חלום מורכב מכמה 'רעיונות חלום' שעומדים ברקע של החלום. רעיונות החלום הנם רציונאליים ואין להם קשר למבנה חלום, מלבד העובדה שהחלום הוא הצורה בה מוסווה הרעיון שמאחוריו. רעיונות החלום הנם הפתרון לחידה שהיא החלום, הנושא שהחלום בא להעביר.

רנה מגריט, גולקונדה, 1953

בפרק הראשון מציגה הלוי בלבן את הכלל הבולט ביותר על פי פרויד בדרך עיבוד החלום בתועדתנו – תהליך המיזוג. בתהליך זה מתמזגים כמה רעיונות חלומיים לכלל קטע צר של החלום. כלומר, כל פרט ופרט בחלום מורכב מכמה אלמנטים שונים של רעיונות חלום. המיזוג יוצר מצב של הצפנה, לכן יש צורך לפרש את החלום, לפתור את הצופן הטמון בו. המאפיין הבולט ביותר של הליך המיזוג הינו העובדה שכחלק מתודעת החלום אנו מסוגלים לחוות דמויות, מצבים ואירועים שונים כקבוצה אחידה ומגובשת. כך למשל יכול אדם אחד להיות בו בזמן גם אדם אחר או יותר, וייתכנו עירובים של מינים וסוגים שונים של דמויות או מצבים, אירועים ומקומות. הלוי בלבן מדגימה חלומות כאלה – "החזקתי את שורש הסלרי, שהיה התינוק שלי"; זה היה בית הילדים בקיבוץ, אבל הוא דמה לבית שלי והיה בעיר"', וכדומה.

מיזוג זה מאפיין את החלום, אך ניתן למצוא כמוהו גם בתחומים מן המציאות הערנית שלנו. הלוי בלבן נותנת כדוגמה פרסומות טלוויזיה – כדי לפרסם מכונית יוקרתית משתמשים באישה יפה, כך שבמוחנו תתקשר המכונית ליופי, עושר ואושר. דוגמה מרתקת נוספת היא מביאה מהתרסקות מעבורת החלל "קולומביה". שדרן 'קול ישראל' ציטט את דבריו של מנהל נאס"א, שון או'קיף, אשר הכריז כי אבד קשר עם המעבורת. הפרשן ציין שאו'קיף לא הוסיף אף פרט, על אף שידע כי משמעות ההכרזה היא שהאסטרנואטים נספו. זאת בגלל שלא רצה שהודעתו תושמע שוב ושוב, ודמותו תזוהה עם מות האסטרונאוטים. כך דמותו וחזות ארגון נאס"א יזוהו בצורה אסוציאטיבית עם הטרגדיה הגדולה.

תהליך המיזוג אם כן יוצר חיבור בין מושגים שונים וקושר ביניהם קשר אסוציאטיבי הדוק. בעיניי באמצעות הגדרה זו ניתן לאפיין סוגי יצירה שונים המתקשרים לחלום. כך למשל בזרמים האומנותיים דאדא וסוריאליזם, שהתפתחו באירופה בתחילת המאה ועשרים, שכבר כתבנו עליהם פה בעבר. ניקח לדוגמא את יצירותיו של רנה מגריט – רבות מהן מציגות עולם רגיל לכאורה, רק פרט או שניים חורגים מהרגיל, מתחלפים בפרט ממקום אחר. כך בציור המפורסם בו את ראש הדמות מחליף תפוח מרחף – הדמות והתפוח מתמזגים זה בזה, גורמים לנו לתהות על תפקידו של התפוח ויחד איתו על מהותו של האדם.

 

רנה מגריט, בנו של האדם, 1964

מגריט היה מודע למשחק המראות הזה של דימויים, בו מושג אחד מתמזג באחר, אדם נעשה תפוח, שמיים למיטה או בית לאולם תיאטרון. הוא ידע שהאומנות שלו הפכה למעין משחק, בו הדימויים נאבקים כדי לשמור על אופיים בעוד האמן משחק בהם עד דק. ביצירתו 'בגידת הדימויים' הוא לקח את נקודה זו עד הסוף כאשר צייר מקטרת ומתחתה כתב בצרפתית 'זו אינה מקטרת'. אין זו מקטרת אלא דימוי אחר שיהדהד למתבונן בתודעתו. מחזה המקטרת יצטרף לאסוציאציה מעולם אחר ותיצור דימוי חדש. במובן מסויים מנכיח מגריט ביצירה זו את 'אפקט המיזוג' החלומי שפרויד דיבר עליו.

רנה מגריט, בגידת הדימויים, 1929

 

יצירות הרדי-מייד, בהן לוקחים אביזר מן המוכן ומציבים אותו בהקשר אחר, גם הן משחקות באותו המגרש. כך המשתנה של דושאן שקיבלה את השם 'מזרקה' התמזגה מדימוי אחד לאחר, כך מסמרים שמוצמדים למגהץ ביצירה המכונה 'המתנה' מעוררים את הדמיון למקומות חדשים.

 

מאן ריי, המתנה, 1929

 

אך נדמה שלא צריך ללכת רחוק מדי. האומנות לא חייבת להיות סוריאליסטית כדי ליצור את המיזוג המדובר. יכול להיות שגם אומנות ריאליסטית מסוגלת לכך. ייתכן שברגע והאמן מעתיק חלק מנפשו לדף, בין אם זה ציור של עץ או של נדנדה, הוא מאפשר לדימויים הפנימיים שלו להתמזג עם הדימויים הפנימיים של המתבונן ביצירתו. האמן התכוון לדבר מסויים אך לא ידע שטמונים בו עוד דברים רחוקים ומופלאים שכלל לא ידע שחבויים שם. (כך למשל כששאלו את ש"י עגנון על יצירותיו היה מפנה את השואל למבקר הספרות ברוך קורצווייל, בטענה כי הוא יודע טוב ממנו מה הייתה כוונתו).

מכיוון אחר, נראה כי יצירתו הרוחנית של ר' נחמן מברסלב – ליקוטי מוהר"ן, מבטאת באופן מרתק את עיקרון המיזוג. בדרשותיו השונות מרבה ר' נחמן למצוא הקשרים רוחניים בין מושגים שונים, אשר כל אחד מהם הוא בחינת האחר: "דע, כי צריך לדון את כל אדם לכף זכות… וזה בחינת (תהלים לז): ועוד מעט ואין רשע והתבוננת על מקומו ואיננו… ועל כן על ידי שאינו מניח להפיל את עצמו ומחיה את עצמו במה שמחפש ומבקש ומוצא בעצמו איזה נקודות טובות ומלקט ומברר אלו הנקודות טובות מתוך הרע והפסולת שבו על ידי זה נעשין ניגונים… וזה בחינת (תהלים קמו): אזמרה לאלקי בעודי… היינו על ידי בחינת העוד שלי, שאני מוצא בעצמי בחינת: עוד מעט ואין רש"ע כנ"ל".  רעיון נשזר ברעיון, האחד בחינת השני, יוצרים יחד מבנה מחשבתי מרובד שכבות, עמדות רוחניות מתמזגות זו בזו. בכך נוצרת הגות דמויית חלום, שבנויה על דמיון עשיר, על יכולת למזג בין היבטים שונים של המציאות, למצוא בהם את הקשר וליצור כך מבנים רוחניים חדשניים.

סגולה לקיום החלום – שיכתבנו

מיטב מומחי העולם ממליצים על כתיבת החלומות שחלפו ביעף במהלך הלילה.  בתוך פנקס, בפתקים בפלאפון, במייל בג'ימייל, איפה שרוצים, העיקר לכתוב מיד כשמתעוררים (וקרא לי אפילו שקמתי באמצע הלילה כדי לכתוב חלום וחזרתי לישון). על פי אותם מומחים מנהג זה יש ביכולתו לפתח את יכולות החלימה, לפתח את יכולות הכתיבה, ולייצב זכרונות שיחזיקו עוד שנים רבות ויהוו נכס רוחני רב ערך. אפילו כתבנו כאן בבלוג על שני ספרים שיצאו לאחרונה ומעודדים ילדים לכתוב את החלומות שלהם ביומן חלומות מיוחד – מרבד קרפדות מאת אור ארנסט וספר החלומות שלי מאתר שרית אליהו.

מקור מעניין המעודד כתיבת חלומות מצאתי השבוע בקובץ חידושי אגדות הש"ס של "הבן איש חי", רבינו יוסף חיים מבגדד, מגדולי המנהיגים הספרדים שלפני קום המדינה. הגמרא במסכת ברכות, אומרת אמירה מעניינת: "כל החלומות הולכין אחר הפה". כלומר, משמעות החלום נובעת מתוך הפתרון שניתן לה, והוא זה שמתקף את הבנת מהותו. יש כאן שיטה פסיכולוגית מעניינת –  כל עוד תפתור את החלום על ידי דיבור, הוא זה שיקבע את משמעות החלום. כלומר, אם תילך לפותר חלומות הפתרון שלו יהיה הפתרון הנכון, גם אם הוא לא באמת כיוון למשמעות הנכונה, אלא מספיק שאמר את פתרונו אזי הוא מקבל תוקף מוחלט. לדעתי, ניתן להבין מזה גם כי האינטואציה הראשונית של החולם עצמו להבנת פשר החלום היא זו שצריכה לקבל תוקף. שהרי אם החלום הולך אחר פה, אז למה לא להוליך את החלום אחר הפה שלי, החולם, שהתחושה הפנימית שלו היא האותנטית ביותר להבנת המתחולל בתוכו?

הבן איש חי בפירושו מסביר כי כתיבת החלום היא זו שנותנת את התוקף לפירוש:  "סגולה לקיום החלום שיכתבנו ויכתוב היום והשבוע והחודש והשנה". על פי ר' יוסף חיים כאשר אדם כותב את חלומו על דף – הוא גם מעודד את התגשמותו. החלומות הולכין אחר הפה הרי, והכתיבה היא נציגת הפה במקרה זה, היא מוציא לפועל את דבריו.

כדי להבין את הקשר שבין הכתיבה לפה, לדיבור, הוא ממשיך ומסביר את פירושו: "וידוע שלושה מקומות יש בגוף שנעשה בהם שלוש פעולות שיש בעולם: האחד, המוח שבו המחשבה, ואחריו הפה שבו פועל הדיבור, ואחריו הידיים שבהם כח המעשה. ולזאת אומרים 'הולכין אחר הפה', רוצה לומר ביעשה בהם מעשה, כתיבה בידים שהם אחר הפה". כדי לתת תוקף לדיבור יש לפעול בעולם המעשה – המעשה מבטא את ממשות הדיבור, לכן הידיים הכותבות את החלום הן אשר יתנו את תוקף פתרון החלום.

בהמשך הדברים כותב הבן איש חי כי "החלום נמשך מן העשיה". ניתן להבין מכך כי החלום מקורו בדברים שהאדם עושה בחייו שלאחר מכן מופיעים בחלומו. ניתן להבין זאת גם בפן קבלי, שהרי אלו מונחים מתורת הסוד – החלום מקורו בעולם העשייה, ולא בעולמות גבוהים יותר כמו עולם היצירה או עולם הבריאה. ממשיך הבן איש חי ומסביר בכך אמירה נוספת מהגמרא "לכן, [בגלל שהחלום נמשך מן העשיה], אין חלום בלא דברים בטלים… וזה שאמר כל החלומות הולכין אחר הפה". אם כן, העשייה שבכתיבת החלום על דף מאפשרת לחבר את החלום למקום ממנו הוא מגיע, מהעשייה, ובכך לגלות באופן אישי מהו הפתרון המהותי שהחלום מקבל, באמצעות הפרשנות האישית שלי, הכותב. בכך נוצר מעגל קסמים בו המציאות משפיעה על החלום, שכדי לרדת חזרה למציאות ולגלות מה השפעתו עליה יש לחברו חזרה לעולם המעשה ולהעלותו על כתב.