אוֹתִיּוֹת עֵירֹמוֹת בַּחֲלוֹמָן – שני שירים מאת אהרלה אדמנית

 

שיר

אוֹתִיּוֹת

נוֹשְׁרוֹת מִקְּלִפָּתָן

עֵירֹמוֹת בַּחֲלוֹמָן

נִטְרָפוֹת

מִתְעַרְבְּלוֹת

אֶל קַעֲרַת הַלֵּב

הַתּוֹסֵס, הַכּוֹסֵף

יוֹצְאוֹת בְּשִׁיר

וְנִמְשָׁכוֹת

---

 

דרור

לדרור דניאל ז"ל, שזכיתי לשמש מעט מדי. מסר נשמתו בן "ונחנו מ"ה" (45)

רָאִיתָ הַכֹּל בְּעֵינֶיךָ הַכְּבוּיוֹת

בְּאוֹרְךָ הַגָּנוּז רָאִיתָ

גִּלִּיתָ רַק אֶת הַקָּצֶה

אַהֲבַת הַלִּמּוּד

סִפּוּרְךָ הַקָּצָר מִדַּי

שִׁירֶיךָ לֹא נוֹדְעוּ

חֲלוֹמוֹתֶיךָ נוֹתְרוּ לְלֹא פֶּה

דְּרוֹרְךָ נִכְלָא בְּגֹב

הַקִּיכְלִי שֶׁלְּךָ הִמְשִׁיךְ לָשִׁיר

כִּכְלִי שָׁבוּר שֶׁמֵּאִיר מִבֵּין חֲרָסָיו

חַיֶּיךָ הַמְּלֵאִים נִקְטְעוּ בְּאִוּוּיָם

שׁוֹאֲלִים – מָה

דרך חבר בתיכון הגעתי אחת לשבוע ללמוד עם דרור תנ"ך ומדרש וספרים חיצוניים ולעבוד על הדוקטורט הלא גמור שלו על החלומות בחז"ל; דרור שכה אהב ללמוד, וכתב שירים וסיפורים והיה רץ מדי יום – ובאחת חלה במחלה קשה שבגינה סבל ייסורים בכל גופו וניטל ממנו מאור עיניו, ולאחר כחמש שנים החזיר את נשמתו לבוראו.
לא זכיתי להכיר את דרור לפני המחלה, אבל גם כשכבר היה נתון בתוכה הוא היה מלא בעוצמה של לימוד וחיפוש בלתי נדלים.
החוויה של הלימוד איתו, וההפסקות אחת לשעה להזיז את שרירי הרגליים עם הליכה בהליכון בגיל ארבעים פלוס – צרובה בנפשי.
זכיתי…

 

---

 

אהרלה אדמנית,  בן 34.5, בוגר ישיבת הסדר וגר בקיבוץ סעד שבצפון הגנב, ספרן-מידען ועורך לשון ותוכן, עוזר מחקר ולשעבר עורך ראשי של כתב עת. מריץ בימים אלה פרויקט הדסטארט למימון ספר ביכורים של שירים שכתב, לאחר כשנה של שינויים משמעותיים בחייו – "כתיבת השירים התפרצה ונבעה מתוכי כמעיין שפשוט חיכה לצאת לאור".

לתמיכה:

https://www.headstart.co.il/project.aspx?id=26418

אספן החלומות ממזרח למערב

הרבה זמן שלא נפלתי על קטע מוסיקה שפשוט השאיר אותי מהופנט, לא מסוגל להסיר אוזניי מצירוף הצלילים המופלא שמתנגן בחלל. כך היה כשבמקרה, בהיסח הדעת, כמי שמוצא מציאה, נפגשו אוזניי עם צלילי הסיטאר של קרישנה באט שליטפו את הסינסתסייזר האיטי, המתמשך והחולמני של סטיב ריילי ושירתו המסתלסלת, משיקה בין מזרח למערב, בקטע המופלא Return to the Dream Collector. קטע שנבנה ומשלב לאטו את האווירה השלווה של המוזיקה ההודית לג'אז המינמליסטי של המערב.

סטיב ריילי הוא מלחין ומבצע אמריקאי, 'מחלוצי המינימליזם במוזיקה הקלאסית המערבית', המינמיליזם שלוקח קטעי נגינה ומורח אותם, 'מלפלפ' אותם, מחבר בין מוזיקה חיה לאפקטים אלקטרוניים. מאז שנות השישים הוציא אלבומים רבים והשפיע בין היתר על חברי הוולט אנדרגראונד ו – The Who. קרישנה באט נולד וגדל בהודו, והתלמד בסיטאר אצל מורו הנערץ ראווי שנקר, מי שהכיר לג'ורג' האריסון את המוסיקה ההודית ובדיעבד סייע לשנות קצת את פני המוזיקה המערבית.

סטיב ריילי

הקטע המיוחד הזה שהדבקתי בתחילת הפוסט, Return to the Dream Collector, 'חזרה אל אספן החלומות', הוקלט עם בהופעה בקלן שבגרמניה בשנת 1984. במקור הוקלט הקטע על ידי ריילי והקלידים לבדם עבור פסקול של סרט צרפתי בשם No Man's Land. מעניין לשמוע את ההבדלים בין שתי הגירסאות – כיצד הסיטאר של באט והשירה של רייך משנים את האווירה כליל.

ומדוע מכונה הקטע 'חזרה אל אספן החלומות'? ובכן, לדעתי מדובר בקטע המשך לקטע אחר של ריילי, Sunrise of the Planetary Dream Collector, 'זריחתו של אספן החלומות הפלנטריי [הכוכבי]'. גם לקטע מופלא-בפני-עצמו זה יש היסטוריה מתפתחת. ראשית נוגן הקטע הזה בהופעה של ריילי עם חצוצרן הג'אז דון שרי גם כן בקלן שבגרמניה. בהופעה זו זכה הקטע לביצוע אלקטרוני ומופשט יותר מהביצוע שיבוא אחריו.

ההקלטה הרשמית הראשונה של הקטע, ככל הידוע לי, התבצעה רק כעשר שנים לאחר מכן, בשנת 1984, עם הרכב הג'אז Kronos String Quartet, עמם ריילי מרבה לשתף פעולה. בהקלטה זו הביצוע הרבה יותר קלאסי, כאשר הכלים המרכזיים הם כינור וצ'לו.

ומיהו אספן החלומות שריילי ממשיך לעסוק בו אחרי כל כך הרבה שנים? אספן החלומות עבור ריילי הוא מי שמגיע בלילות ואוסף את חלומותיהם של בני האנוש ומפזר אותם בחלל, כדי שיוכלו להופיע מחדש בלילה שלמחרת. נדמה שלדמות דמיונית זו יש קשר לצורה בה ריילי יוצר מוזיקה – ביצירותיו הוא לוקח מודולים מוזיקליים, משחק איתם, מותח וגוזר אותם, כך שהם מופיעים בכל פעם בצורה אחרת מהופעתם הקודמת. התוצאה, הוא אומר, היא שכל יצירה שלו מכילה אוסף מסויף של דמויות מוסיקליות, מקצבים ומנגינות, וישלב בהן בדרכים משתנות. הדרך שבה אני מדמיין את זה, הוא מסביר, היא שצריך תמיד לשנות את העבודה או לשחזר אותה. כך כנראה גם עם החלומות, שתמיד נחלמים, נאספים על ידי האספן המכובד וחוזרים מחדש למחרת, בדמות ובצורה קצת שונה.

24 צבעים לבלינקי, ימי קנובל. 1977