הרואה שיניו שנפלו או לחייו שנשרו – כמה מילים על תענית חלום

אסור להתענות בשבת… [אבל] מותר להתענות בו תענית חלום כדי שיקרע גזר דינו וצריך להתענות ביום ראשון כדי שיתכפר לו מה שביטל עונג שבת (שולחן ערוך אורח חיים, רפח)

אדם חלם חלום רע שלא עוזב אותו. הוא חוזר וטורד את מחשבתו, הוא עוצם עיניים ורואה אותו מול עיניו, מדבר עם חברו ועליו הוא חושב. מה הוא עושה עכשיו? כיצד מתמודדים עם התחושה הנוראה הזו של תמונות ממקום אחר שפלשו לעולם הפנימי? דיברנו כאן בעבר בבלוג על טקס הטבת חלום, בו האדם אוסף שלושה מחבריו ובעזרת כמה פסוקים ואמירות הם מפיגים יחד את המתח של החולם, דווקא באמצעות המפגש החברותי שנוצר. אך ההלכה מציעה גם דרכי פעולה למתקדמים, למי שחוו חלומות קשים במיוחד, דרך אקוטית הרבה יותר – להכריז על יום צום אישי.

vision Odilon Redon · 1883.jpg
חזיון, אודיליון רדון, 1883.

הדיון ההלכתי נסוב סביב השאלה האם מותר להתענות תענית חלום בשבת, מה שמראה עד כמה משמעותית התענית עבור החולם. בשורות הקרובות נציג את דברי השולחן ערוך בנושא, וכמה מפירושיו של רבי יעקב חיים ספר, בעל הספר 'כף החיים'.

כאמור, אסור להתענות בשבת, אך תענית חלום דווקא מותר. מדוע? "לפי שנפשו עגומה על חלומו שראה וחושב שיתבטל בשכר התענית אם כן התענית הוא עונג לו". כלומר, החלום כל כך מטלטל אותו עד כדי כך שהוא בכלל לא יהנה מתענוגי השבת, לכן יכול החלום להתענות אפילו בשבת. האם אנו מכירים חלומות כאלה שנטלו מאיתנו את היכולת לאכול, להתענג, להנות? רק מקרים קיצוניים ביותר. לכן אולי מסייג השולחן ערוך את דבריו, ומצמצם את האפשרות להתענות רק אם ראה את אותו חלום שלוש פעמים, או כאשר מדובר דווקא בשלושה חלומות מסויימים:

יש אומרים שאין להתענות תענית חלום בשבת אלא על חלום שראהו תלת זימני [שלוש פעמים] ויש אומרים שבזמן הזה אין להתענות תענית חלום בשבת שאין אנו בקיאים בפתרון חלומות לידע איזה טוב ואיזה רע… והעולם אומרים שנמצא בספרים קדמונים שעל שלשה חלומות מתענים בשבת ואלו הן הרואה ספר תורה שנשרף או יום הכיפורים בשעת נעילה או קורות ביתו או שיניו שנפלו…  ויש אומרים הרואה שקורא בתורה ויש אומרים הרואה שנושא אשה… אבל הרואה לחייו שנשרו חלום טוב הוא דמתו היועצים עליו רעה…

מחבר השולחן ערוך מביא כמה שיטות בנושא –

  1. מתענים בשבת רק אם החלום חוזר פעם שלישית
  2. לא מתענים בכלל כיוון שאנו לא יודעים לפתור חלומות
  3. דווקא על שלושה חלומות מסויימים מתענים.

מעניין לראות שהמחבר אומר שאנו לא בקיאים כיום בפתרון חלומות, ותוך כדי כך פותר חלום (!) – מי שחלם כי נשרו הלחיים שלו סימן שאויביו נפלו ומתו. אך מדוע דווקא על שלושת החלומים המדוברים ראוי לצום בשבת? כל זאת עונה הרב סופר מפרש בספרו 'כף החיים':

טעם לרואה ספר תורה שנשרף שמראים לו כאילו עבר בכל התורה או היה סיבת שריפה התורה. ויום הכפורים בעת נעילה הראו לו שצריך כפרה, קורות ביתו ראוי למות, דהקורות סימן לסתירה והבית סמוכה עליו כמו קירות, ונפילת שיניים כאילו לא יאכל עוד, וקורא בספר תורה שעולה לבימה לדון או שאינו עוסק כראוי, ונושא אישה הראו לו שצריך מחילה ואם לא יתענה יומת בעוונו".

החלומות שבגינם מותר להתענות בשבת מסמלים כי האדם נמצא בשפל רוחני, וכי עליו לכפר על מעשיו, עד כדי כך שאפילו ביום המנוחה והשמחה עליו לענות את נפשו. מעניין אגב לראות, כי ישנה התייחסות גם לעובדה שלפעמים החלומות שאדם חולם מגיעים פשוט מהרהורי לבו, מהדברים שחווה במהלך היום: "המהרהר ביום ובא לו בחלום אחר כך אין כאן שייכות לומר מן השמיים הראוהו, אלא ההרהור גרם לו… ואדם שהיה כאוב בשיניו וחלם שנפלו שיניו דאין להתענות, דאתי [שבא] דמכל שכן מהרהור שמהרהר ביום". במקרה זה ברור כי החלום מושפע אך ורק ממצבו הפיסי, וכי אין מסר שנשלח מרחוק, אלא אך ורק שיח בין גוף לנפש.

נסיים בעוד אחד מסימני השולחן ערוך, המדגיש עד כמה החלום מקבל מקום משמעותי בהבנה ההלכתית, שנאמר: "אין מתענין [בשבת] על שום צרה מהצרות כלל". כלומר, גם אם מגיעות צרות מעשיות ומשמעותיות לאדם בשבת, אל לו לאדם מלהתענות, אלא ראוי שימשיך בחיי העונג והשמחה של שבת. לעומת זאת, על החלומות הרעים שצויינו כן צריך לצום, כלומר שבמובן מסויים הממשות הרוחנית של החלומות נוכחת ומשפיעה הרבה יותר מאשר צרות אמיתיות. יש כאן מתן מקום לעולם הרוחני המופיע בחלום, בהבנה שהוא מגיע ממקור עליון ובהשגחה, והכרה בצרות המעשיות ככאלה שבמובן מסוים אינן מהות הדברים, הן יכולות לחלוף בכל רגע וניתן להתגבר עליהן בצורה מעשית, מה שלא כך עם החלום, הדורש התמודדות רוחנית מעשית ומשמעותית.

מודעות פרסומת

לפרק את החלום לגורמים – ביקורת על הספר 'חלום וזיכרון'

לילה. אדם שוכב במיטתו. למול עיניו במרצדות במהרה תמונות שונות ומשונות; איש צועד לאט ביער אפל; הכלב האהוב שקופץ ממטוס בלי מנצח; מבצע צבאי לחילוץ תיירים ממעלית. כל אדם וחלומותיו. אך נדמה שאין מי שלא מכיר את התחושה החזקה של התעוררות מתוך חלום שמטלטל את כל ישותך. האדם יתרוצץ אנה ואנה, ישאל עצמו מה משמעות החלום? מה הוא בא להגיד לי? האם הוא מנבא עתידות או אולי חושף נסתרות מקרקעית הנפש המבקשים להגלות? ואיך החיים צריכים להיראות אחרי חוויה מטלטלת כזו?.

בספרו החדש, "חלום וזיכרון – מסה על תפיסה, זיכרון, שינה וחלום", מציג הסופר והתיאורטיקן משה מנשהוף גישה חדשה ומעניינת בנוגע להבנת תפקיד החלומות בחיינו. אין החלומות שאנו זוכרים תוצר של מאווים נסתרים ותשוקות לא ממומשות, אין הם סמלים אלגוריים ולא נבואה זוטא. החלום, לפי ספר זה, הינו בסך הכל תוצר של תמונות הנוצרות בתודעה בעקבות גירויים שונים, פיסיים או מחשבתיים, אשר נועדו לספק לאדם הגנה מפני הצורך של הגוף לצלול אל החשכה ולנוח. רק כאשר האדם מתעורר הוא מחבר את התמונות האסוציטיביות האלה למסגרת של סיפור, ולא קודם לכן. הנרטיבים הססגוניים, מלאי הדמיון, שאנו מכירים מלילותנו, הינם למעשה הדבקה שלאחר מעשה של כמה תמונות בודדות שהתפזרו בחושך התודעה בלילה.

ספרים מערבולת.jpg

כדי לבסס תפיסה זו בונה מנשהוף מבנה תודעתי מורכב ועשיר, שבבסיסו ניצבים שני מושגי מפתח – בדיד ואינהרנט, באמצעותם מוסברים תהליכי התפיסה של האדם. הבדיד בהגדרתו הוא יחידת תפיסה המכילה נקודת מיקוד אחת מסויימת – למשל המושג "עיתון" הינו בדיד יחיד בתודעת האדם. התודעה שלנו מורכבת ממספר כלשהו של בדידים המתחברים יחד למכלול רבגוני של תכני תודעה. כל בדיד הוא דינימי ומודולרי ומורכב מיחידות ברמות שונות. אם ניקח לדוגמא את עיתון "הארץ" כבדיד אז מושג העיתון הוא הבדיד ברמה הגבוה ביותר, מוסף "תרבות וספרות" ברמה מתחתיו, מאמר זה מתחתיו, שורה זו אחריו וכן הלאה. יחד עם מושג הבדיד מופיע האינהרנט אשר מרכיב את שכבות המידע הטבועים בתוך הבדיד, כלומר את כל המידע הנלווה לבדיד. ישנם מספר סוגי אינהרנטים, ביניהם אינהרנט הזמן-מרחב המשמעותי אשר ממקם את הבדיד הנתפס כחלק מסיטואציה מסוימת – למשל מתי ואיפה אתה קורא את המאמר. ישנם אינהרנטים של תנועה, של ביטוי, של כוונה, פרופורציה ועוד. לאינהרנטים אין נוכחות כדבר העומד בפני עצמו, אלא רק כהשלמה לבדידים השונים. היחס בין הבדיד לאינהרנטים השונים מתבצע באמצעות נקודת מיקוד ועל ידי תבניות המסדרות אותם על פי נושאים והקשרים. כל אלה יוצרים אצל האדם יכולת לתפוס את העולם, לחוות אותו ולזכור אותו.

מנשהוף בונה בהדרגתיות ובסבלנות את המבנה המורכב שלו המסביר כיצד פועלות תפיסתו ומחשבתו של האדם. תחילה הוא מגדיר מהי "חוויה", מהי יכולת התפיסה, וכיצד מעניק האדם משמעות למחשבותיו ולמציאות. משביסס זאת הוא ממשיך הלאה אל תפקוד הזיכרון – איך אדם זוכר דברים? האם יש הבדל בין שכחה לזכרון? מדוע חלק מהדברים אנו זוכרים וחלק לא?. לאחר שענה על שאלות אלו עובר מנשהוף להחיל את מסקנות הניתוח הקודם על תפקוד האדם בזמן השינה וכאשר החולם.

כאמור, חידושו המשמעותי של מנשהוף הינו במסקנותיו על תפקוד החלומות. תחילה הוא מתחבר למחקריהם של הצרפתים בני המאות ה – 19 וה – 20, אלפרד מארי ואנרי ברגסון, וטוען כי אחד הגורמים המשפיעים ביותר על יצירת חלומות הינם גירויים פיסיים. כדוגמא הוא מביא את חלומו המוכר של הפסיכולוג האוולוק אליס, בן דורם של האחרונים, ובו הוא מספר כי חלם שהוא מטפס במדרגות רבות עד שמגיע לחדר מלון בו חדרנית מציעה את המיטות, שנראים לו כמו שלג. החדרנית אומרת לו שהוא אדם אמיץ מאוד אם טיפס עד מקום גבוה וקר שכזה. "התעוררתי וגיליתי שהלילה קר, ואני מסובך בסדינים כך שחלק מגופי אינו מכוסה". החלום התגלגל בעקבות מצבו הפיזי של החולם. זהו אם כן מקרה מובהק של השפעת גירויים הפיזים סביבתיים על תוכן החלום.

אבל התיאוריה הפילוסופית של מנשהוף כוללת יותר מרק טענות על השפעת הגורמים הפיסיים על החלומות. אחד הטיעונים המרכזיים שלו הינו שהאדם בשנתו נתון בחשכה תודעתית שבה כושר החשיבה נעדר יחס עם תפיסת ההימצאות בזמן ובמרחב. האדם שקוע ללא יכולת ההכוונה וללא יכולת תפיסת האובייקטים שבזמן-מרחב הנוכחי. בתודעתו המוחשכת מרצדות תמונות אסוציאטיביות, שמקורם יכול להיות אובייקט מסוים בחדר, מטען רגשי חזק שמלווה את האדם בזמן הערות או הדברים שהעסיקו אותו לפני שנרדם. כך יוצא שלאורך השינה אנו רואים מדי פעם לנגד עינינו רצף אסוציאטיבי של תמונות – אבל את המשמעות שלהן, את הפיכתן לסיפור אחיד ורציף, אנחנו ממסגרים רק כאשר אנחנו מתעוררים. כלומר שהסיפורים שאנו זוכרים בבוקר הם פרי ההשלמות הלוגיות והרגשיות שאנו עורכים בין רצף אסוצטיבי של תמונות המופיעות בשנתנו. אין באמת "סיפור" בחלום, אין איזו עלילה שמגוללת לנו התרחשות מפורטת ומלאת רמזים. כך למשל ניתן להסביר מצב בו האדם זוכר שחלם חלום מרובה פרטים וזמנים, אלא שהוא מרגיש שחלם את כל זה ברגע אחד, בשנייה אחת.

 מהו אם כן תפקידו של החלום על פי מנשהוף? להעיר אותנו. בעבר, החלומות היו מנגנון אשר שימש את האדם כדי להיות "ער" לסכנות גם בזמן השינה. החלום איפשר לאדם להכיר בסביבתו המסוכנת גם כאשר תודעתו מוחשכת, ובכך להיות מסוגל להתמודד עם טרדות סביבתיות מזדמנות. משהשתנה אורח החיים ואין האדם ישן בסביבה מסוכנת כל כך, נותר מנגון החלום כבעל תפקיד אחד עיקרי – להעיר אותנו. החלום מתפקד כשעון המעורר הפנימי של האדם, באמצעותו הוא יכול להתעורר מדי פעם ולא לצלול לעולם שחור לגמרי, חסר זמן ואנשים.

ספרו של מנשהוף מקורי, עצמאי ברוחו ובמובן מסויים אמיץ. לא בכל יום קם אדם ומציע להבין את העולם אחרת לגמרי מהצורה בה כולם תופסים אותו. כמו כן, מנשהוף בחר בספר זה שלא לנקוט במתכונת האקדמית המקובלת ולוותר על עריכת מחקר השוואתי. הוא יוצר עולם משלו שלא תלוי באחרים. מדי פעם מופיע איזה איזכור שמו של הוגה או התייחסות לתיאוריות שונות. כך למשל יכול להופיע בו המשפט הבא, שאין יותר אנדרסטייטמנט ממנו: "החלומות יכולים להיות מעניינים ולהפתיע את האדם שחלם, ויש אומרים שמתוך ניתוח החלום ניתן ללמוד על מבנה אישיותו ואופיו של האדם" (עמ' 287). התפיסה השלטת בעולם התודעה הופכת לאיזה "יש אומרים" אגבי.

זהו ספר מעורר מחשבה אשר מצליח לבנות מבנה תיאורטי יסודי ויציב. המחבר צועד צעד אחר צעד כדי להניח את כל הלבנים ההכרחיות לבניית מבנה זה ובכך יוצר מרחבים הגותיים חשובים ועמוקים. הטיעונים משכנעים ומעוררי מחשבה. אך האם אנו מסוגלים לוותר על העולם המופלא, הדמיוני והפראי שמהווים עבורנו החלומות? האם נוכל להפסיק לחפש בחלומותינו את היסודות הקמאיים של הוייתנו? יקראו הקוראים את הספר ויענו על כך לעצמם.

חלום וזיכרון.jpg

סַפִּירֵי חֲלוֹם וּמַחֲשָׁבָה – משירי יעקב שטיינברג

פרויקט בן יהודה הנהדר, אשר שם לו למטרה להנגיש לציבור הרחב את הנכסי צאן ברזל של הספרות העברית, העלה עם תחילת שנת 2018 כתבים שתוקף זכויות היוצרים עליהם פג מרגע שזו הגיעה. מתוך רשימת היוצרים בחרתי להביא כאן כמה שירים יפים ביותר של הסופר, המשורר והמסאי יעקב שטיינברג, שרכות, דמיון ופליאה מן הקיום נסוכים בשיריו. שטיינברג עלה לארץ מאוקראינה לפני מלחמת העולם השניה ומאז החל לכתוב בעברית בלבד, ופרסם למעלה מעשרים ספרים.

מעיון זריז נראה כי החלומות תופסים מקום די תדיר ביצירתו, ומתקשרים פעמים רבות לנגיעה ברזי היקום, למפגש מלא חיים עם העתיד וההווה, ורגעים קטנים של פליאה.

בשיר הראשון מתאר שטיינברג את המאבק בין העבר כבד-הכנפיים לעתיד האחוז חלום אשר מתנגחים ביניהם עם עלות השחר

זריחה אלברט בירסטדט.jpg
זריחה, אלברט בירסטדט

[הנה בא היום הנמהר]

הִנֵּה בָא הַיּוֹם הַנִּמְהָר

עֵת הַזְּמַן בַּחוּצוֹת יָרֹן;

וּלְעֻמָּתוֹ גַּם יָשׁׂקּוּ

כָּל הַלְּבָבוֹת בְּשִׁכָּרוֹן.

אוּלָם – רָזִי: גַּם הֶעָתִיד,

גַּם הֶעָבָר כְּבַַד-כְּנָפַיִם,

שְׁנֵיהֶם יִרְבְּצוּ כִתְאוֹמִים

אֶל מוּל שַׁעֲרֵי הַחַיִּים.

וּבְעוֹד צְחוֹק הַזְּמַן מִתְגַּלְגֵּל,

וּבְעוֹד חוֹגְגָה הָעֵדָה, –

יֵט הֶעָבָר עַפְעַף שֵׂיבָה,

יִפְקַח עַיִן אַחַת כְּבֵדָה.

דּוּמָם יַבִּיט אֶל הֶעָתִיד

בְּתוֹכֵחָה אוֹ בַחֲנִינָה, –

אַךְ הַלָּז, אֲחוּז חֲלוֹמוֹת,

יִנְשֹׁם אַט לְקוֹל הָרִנָּה.


 


בשיר זה מתאר שטיינברג חוויות לילה של אדם המאחר לשכב לישון בעוד סביבו הומה הבית משינה.

אַחֲרֵי כְלוֹת

יֵשׁ אֲשֶׁר עֶלֶם עַז בְּאַחֲרוֹ לַיְלָה שֶׁבֶת,

בִּדְמִי חֲדַר-מְנוּחוֹת וּלְאוֹר-מַחֲבוֹאִים דַּל

לְבַדּוֹ יִשְׁהֶה עֵר וּדְמוּת חֲלוֹם יְכַל,

וּבְקֶרֶב אִלְּמֵי-שְׁנָת רַק נַפְשׁוֹ עוֹד דּוֹבֶבֶת.

כָּל בֵּית אֲבוֹתָיו נָם – וְלֹא יִיקַץ עַד-מְהֵרָה,

פֹּה עֻלְּפוּ אָב וְאֵם וּסְרוּחִים אָח אֶל אָח;

גַּם אָחוֹת שָׁמְרָה חֹק, וּלְבָבָהּ אֲשֶׁר נָח

בָּאֹפֶל עוֹד יְהַלֵּךְ אַהֲבָתוֹ כְּמוֹ עֵרָה.

רַק הוּא לְבַדּוֹ עֵר. כְּבָר רֹאשׁוֹ שַׂח לִתְנוּמָה,

הֲבֵל הַחֲלוֹם הָאַחֲרוֹן הַלֵּב יְמָאֵן פְּתֹר,

וְלֹא-עֵת חֲפֹץ וַעֲשׂוֹת זוֹ אַחֲרִית-לֵיל עַד תֻּמָּהּ.

וְהוּא עוֹדֶנּוּ עֵר אַחֲרֵי יוֹם-אוֹן וּפְלָאָיו,

כְּאִלּוּ אֲחֲרֵי כְלוֹת עוֹד פַּעַם בָּא הַתּוֹר

לְכַפֵּר פְּנֵי מְשַׂנְּאָיו וּזְכֹר אֵת אֲשֶר אָהָב.


בשיר מתעורר המשורר משינה אל ומתוך חוויה פנימית סוערת

the-starry-night 1889 vincent van gogh.jpg
ליל כוכבים, וינסנט ון גוך, 1889

[בימי אביב, תור הפלגים]

לֹא הֵד חֲלוֹם בִּי נָגַע, לֹא פְלֵיטַת-אוֹר חִוֶּרֶת

בְּמַאֲפֵל גַבּוֹת עֵינַי נִתְקְלָה לְתֻמָּהּ –

גַּל-סְתָרִים סָחַף מֵעָלַי אֶת צְעִיף הַתְּנוּמָה

בְּעוֹד לַיְלָה, בַּאֲפֵלָה סְגוּרָה וּמְסֻגֶּרֶת.

כְּמוֹ לִפְנֵי גִלּוּי רָז – כָּךְ הַלְמוּת לִבִּי כְּבֵדָה,

כְּמוֹ אַחֲרֵי פִתְרוֹן גִּיל – כָּךְ נַפְשִׁי צוֹפָה שְׁקֵטָה;

וּפִתְאֹם אֲחָזַתְנִי אֵשׁ תַּאֲוָה לוֹהֵטָה,

כָּמוֹהָ לֹא יָדַעְתִּי, כָּמוֹהָ עוֹד לֹא אֵדָע.

וּבְחֵשֶׁק לֹא יִשָּׁבֵר וּכְמוֹ בְאֵלֶם דַּעַת

כָּל חוּשַׁי בָּךְ, חֲמוּדָה, לְרֶגַע נֶאֱחָזִים,

וּבְלַהֲבוֹת דִּמְיוֹנִי אַתְּ כְּאֵשׁ בְּאֵשׁ נִבְלַעַת.

אַךְ עוֹד אֲנִי מְצַפֶּה וַעֲדַיִן נַפְשִׁי כָלָה,

כְּאִלּוּ חִידָה יֵשׁ וְאֵין לָהּ פִּתְרוֹן רָזִים,

כְּמוֹ הָיָה רַב הַסּוֹד וְנִפְתַּר לְבַטָּלָה.