המשורר יוסף צבי רימון היה עוף מוזר בעולם השירה של אנשי העלייה השנייה. בתוך עולם חדש שנבנה על גבי הריסות העולם הישן, כשהמשוררים מחליפים את הרבנים, כשאדמת ארץ ישראל נותנת פירותיה לבנים הבאים להקימה מהריסותיה, פעל איש רוח זה, שיותר מכל ביקש בשיריו את אלהיו – "אלוהים ירד עלי בשיר, אלוהים ירד עלי בחזון" . בעוד חבריו לעט מתנערים מהאלים המתים ומבקשים לכונן מלכות אנושית, ביקש רימון למצוא את הנשגב בכל פינה, את האלהי הבוער על שערה של נערה.
במאמר שנכתב א. קריב במלאת חמישים שנה למשורר ופורסם בעיתון דבר בשנת 1939 כתב עליו המחבר כי הוא משורר "לא של מראה עיניים ולא של הלך-נפש, אלא של מראות-נפש. דרכה, דרך נפשו, עוברים ושבים דברים ומראות, והחושים מביאים רק אסמכתות להם. המציאות בבואתם היא ולא להיפך. שירתו… לוחשת על אוזנינו כי יש עולמות אחרים מחוץ לעולם הגלוי לנו, יש חושים אחרים, יש קליטה אחרת". לכן חלומות רבים מופיעים בשיריו של י"צ רימון, ורובם מתקשרים לארץ הקמה לתחיה ולאלהים שמשיק את כנפי ההיסטוריה. כך בשיר 'באתי אל השרון' הוא מתאר את אבני הארץ כחלום שקם לתחיה:
אָהַבְתִּי סַלְעֵי אַרְצִי
עַל הֲרָרֶיהָ.
כָּל אֶבֶן אוֹמְרָה שִׁיר.
אֲנִי עוֹלֶה מֵאַחַת אֶל אֶחָת,
וְקִרְבִּי תִּתְעוֹרֵר רִנָּה:
אֵלֶּה חָיוּ כְּמוֹתִי,
חָלְמוּ הַרְבֵּה, הִתְגַּעְגָּעוּ, –
חֲלוֹמָם רָחַק מִבּוֹא –
וַיּהְיוּ לַאֲבָנִים…
("באתי אל השרון")
החלומות הרחוקים הפכו לאבנים, או שאולי האבנים מכילים את כל החלומות שחלמו עליהם מרחוק, בארצות הניכר. על שיר זה כתב נכד המשורר הקרוי על שמו, הרב יוסף צבי רימון: "החלומות ותחושות ההתעלות שעִמם, הם מן הדברים שהעניקו עוצמה מיוחדת לשירתו". "נסיך החלומות אני, אך אלהים גדר דרכי" הוא קודם בשיר אחד, ובאחר מכריז על עצמו "אני מלך החלומות אשר יבואו".
בחלומותיו הפואטיים של רימון הממשי לובש לבוש חלום – "דומם חולם הגן ומהרהר בחלומו / מציפור שנסה מארצה הקרה / ועל עץ ערירי בצדי הגן וצדדיו ('רשמי ליל – ב') או בשיר 'נדחפתי בתחילת לילה' – "היה העולם נים ולא נים/ וחלומו – רעש השווקים. היה מוחי רשות הרבים…". כמי שנמשך אל הנסתר, הפנימי והסודי, הוא מוצא בעולם ביטויים להווית התת-מודע שלו – בין אם זה התת-מודע המשורר או בין של העולם, ומוצא בו רבדים השייכים למקום הרבה יותר רחב וכמוס – החלום.
דרור אידר, בספרו שעוסק בשירת רימון, "אחרון משורר האלוהים", מדבר רבות על התכלית המיסטית בשירתו של המשורר – מה שהוביל מחד להערכתו הרבה של הרב אברהם יצחק קוק ולקירובו אליו, ולעומת זאת לגב קר מצדו של איש הרוח והמעשה יוסף חיים ברנר. אידר מנתח שתי פואמות ארוכות-טורים שכתב רימון הנפתחות במצב של ספק עירות, ספק שינה. פואמה אחת, 'הלבנה המתה', עוסקת בחלום בלבד בו מזמינה הלבנה עלם אחד לעלות עד אליה, ובפואמה 'אחד' מתאר רימון התגלות מיסטית וטיפוס ארוך בסולם רוחני עליון. סמלים קבליים רבים נעטפים בשפה שירית כללית המתאימה לדורו – בן העלייה השנייה שחווה התעלות רוחנית ומתאר אותה בכלים ספרותיים מודרניים, כבן בית הזר לשכניו אך שמח מכל רגע בהוויתו.
אֲנִי מֶלֶךְ הַחֲלוֹמוֹת אֲשֶׁר יָבֹאוּ,
שְׁאִיפָתִי יָהּ, אֵל הָאוֹרוֹת הַגְּדוֹלִים,
וּפִתְרוֹנִי: יוֹם אוֹר!
(מתוך "כי יאור אור", כתרים)
תְּנוּעַת עֵינַיִם מְהִירָה 