במסגרת קולאז' החלומות הקטן שמתרקם לו בבלוג זה, אני שמח להתחיל פינה חדשה שבה ממתארח אמן פלאסטי שמשתף ביצירותיו החלומיות. ראשונה לחנוך את הפינה היא הצלמת לירז פאנק.
הבועה צולמה בפארק באמסטרדם. ומכילה את כל החלומות בכל הצבעים, שיכולה להכיל בועה לפני שהיא מתנפצת. כשהיא שם, יש אשליה שהיא שם לתמיד, מושלמת, עגולה ומלאה ובנוכחות נראית. ועה חדשה החליפה אותה מספר שניות לאחר מכן. אבל הצילום השאיר אותה שלמה לנצח.משרד החלומות הוא פעולת מיצג שעשיתי לראשונה במסגרת ארוע של "הערת שוליים" במתנ"ס בשכונת נחלאות בירושלים. ישבתי בשמלה רשמית בתור מנהלת המשרד וכתבתי במכונת כתיבה חלומות שאנשים חלקו עמי. הם קיבלו את החלום ה"מאושר" במעטפה רשמית וממוספרת לאחר שקבוצת נערים ונערות מקומיים ציירו את חלומותיהם הכתובים. אחד המקומות בהם ערכתי שוב את הפעולה, היה ברחוב העלייה המצולם כאן. הפעם, ללא התוספת המצוירת. החלום שלי הוא לקום בכל בוקר לעבודה במשרד כזה, שייפתח בכל יום במקום אחר.
במסגרת צילומי 100 ידעונים לספר בהוצאת ידיעות אחרונות, תפס את עיניי באחד הבתים בהם צילמתי, המראה הזה. עבר-הווה-עתיד אפשריים פרושים על השטיח הפשוט ועל הרצפה בחדר הפשוט ואלומת אור נופלת עליהם, כמו זרקור שמכוון לאינסוף אפשרויות מתוכם אפשר לבחור.העפיפון צולם בלונדון. מרחף מלמעלה ומאפשר מבט חדש על היחסים בין מעלה ומטה. בין הרוח והגשמי. בין היציבות והנידפות, בין הצללים לצבעים, בין החלום והמציאות.
לירז פאנק
1973, תל אביב
בוגרת המחלקה לצילום ווידאו, בצלאל 1998.
עבודותיה הוצגו בתערוכות יחיד ובתערוכות קבוצתיות בגלריות ובמוזיאונים בארץ ובפסטיבלי וידאו בחו"ל בין היתר בסדנאות האמנים, מוזיאון תל אביב, המרכז לאמנות דיגיטלית, מנשר, סינמטק תל אביב, אינדיCinedans, Amsterdam, Utrecht, Den Haag ,The netherlands, Moves Festival, Manchester, U.K. זכתה בתמיכת מפעל הפייס עבור התערוכה "סכין במים" 2013. עבודותיה נמצאות באוסף שוקן ובאוספים פרטיים.
עולמו הרוחני של האדם המחפש פשר לחיים מתנהל לרוב בפינג-פונג, רצוא-ושוב, בין עולמו הפנימי לעולם החיצוני. מתוך התבוננות בעולם, באנשים ובספרים נוצרת בו התרחשות פנימית המגלה בו צדדים חדשים שלא הכיר. עבור האדם היהודי השיא של התרחשות הזו קורה בעת לימוד תורה. בין אם זה לימוד בחברותא בין שני רעים, בין אם זה שיעור מפי מוסר כריזמטי יותר או פחות ובין אם זה בלימוד שבין האדם הלומד לספר עתיק ולאלוהיו. זהו מנהגו של עולם. אך צדיק ייחודי ועצמאי כר' נחמן לא עוצר שם. הוא לא מסתפק בתורה הכתובה ובזו העוברת בעל פה מדור לדור; זהו ביתו היציב כמובן, משם הוא יוצא ולשם הוא חוזר; אלא שלדבריו, הגורם המשפיע ביותר על עולמו הרוחני היה דווקא חלום-חזיון בהקיץ. "וְאָמַר אֲסַפֵּר לָכֶם מַה שֶּׁרָאִיתִי וּתְסַפְּרוּ לִבְנֵיכֶם. אֶחָד הָיָה שׁוֹכֵב עַל הָאָרֶץ וּסְבִיבוֹ הָיוּ יוֹשְׁבִים עִגּוּל וּסְבִיב הָעִגּוּל עוֹד עִגּוּל וּסְבִיב הָעִגּוּל עוֹד עִגּוּל וְכֵן עוֹד כַּמָּה עִגּוּלִים וּסְבִיבָם הָיוּ יוֹשְׁבִים עוֹד כַּמָּה אֲנָשִׁים בְּלִי סֵדֶר… וּבְכָל מָקוֹם שֶׁפָּתַחְתִּי רָאִיתִי פֵּרוּשׁ עַל הַמַּעֲשֶׂה. כָּל זֶה שָׁמַעְתִּי מִפִּיו הַקָּדוֹשׁ פֶּה אֶל פֶּה. וְאָמַר שֶׁכָּל הַתּוֹרוֹת שֶׁהוּא אוֹמֵר יֵשׁ בָּהֶם רְמָזִים מֵהַמַּעֲשֶׂה הַזּאת." (חיי מוהר"ן, פג). כל רעיון חדש, כל תובנה, כל הנהגה – מקורם באותו חלום.
בספרו החדש, "יהודי בלילה", צולל הרב והמשורר אלחנן ניר אל עולם החלומות של ר' נחמן. ניר ניגש אל החלומות לא כמו פסיכואנליטקאי הבא לפרק את החלום לסמלים ולנתח אותו בשפה קרה וטכנית. הוא קורא בחלום ושומע את הניגון שלו, אם נשתמש בשפתו של ר' נחמן, ומתוך כך מצליח לנגן אותו גם ממקומות חדשים, המקופלים בקרקעית חלומותיו של ר' נחמן. החלומות מהווים מרחב-תודעתי שממנו ניר דולה ומשקה תובנות קיומיות ואינטלקטואליות, המשמעותיות לחיים שלנו כאן, כיום.
כך למשל חלום של ר' נחמן על כלות המרקדות בחתונה שמתקיימת דווקא בבית המדרש לוקח את ניר לדיבור על גילוי העולם הנשי בעולם כגאולה, על המעבר "מאילמות בת אלפי שנים אל הקול והדיבור, מן ההעדר אל נוכחות מנטאלית, היסטורית ודתית" (עמ' 81). כך גם חלום של ר' נחמן על כסא שקיבל במתנה לפני ראש השנה ובו "הָיָה חָקוּק… כָּל צוּרוֹת שֶׁל כָּל בְּרוּאֵי עוֹלָם וְכָל אֶחָד הָיָה חָקוּק עִם בַּת זוּגוֹ אֶצְלוֹ וּבִשְׁבִיל זֶה נַעֲשִׂין תֵּכֶף שִׁדּוּכִים", מהווה פתח לדיבור על אמון של האדם בעצמו ועל היכולת ליצור קשר אמתי עם הזולת. החלום מאפשר לר' נחמן לגשת לראש השנה בצורה חדשה שבלי החלום אולי לא הייתה נחשפת. הוא מאפשר לו לחוות את היום מלא האימה והיראה מתוך תנועת נפש של השלמה ורוגע, של התמקמות דווקא במקום הטבעי והביתי של האדם, בכסא המיוחד לו, ולפגוש בו לא רק את אלהיו אלא גם את עצמו. גילוי זה מאפשר לו להפתח גם אל הזולת, אל האחר: "עצם המפגש עם הנוכחות הראשיתית שמייצג הכיסא, יוצר גל וזרם אדירים אצל כולם. כך מתגלה למול עינינו גל המבקש לפרוץ את מצבר הלבדיות הנעול ואת צינוק האנוכיות מלא החרדות… האמון בזולת עד כדי מסירת העצמי ושחרור השיפוטיות כלפיו אפשריים".
הקריאה בספרו של ניר מהנה ומתגמלת. לתובנות העומק המקוריות מתלוות התייחסויות ודוגמאות ממקורות תרבותיים שונים; שירים של זלדה וציטוטים של מורקאמי, פסיכותרפיסטים כמו ויניקוט וקוהוט לצד הפניות לפילוסופים פוסט-מודרניים כליוטר ופוקו, כל זאת כמובן לצד מקורות תלמודיים, קבליים וחסידיים מגוונים. היכולת הזו לחבר בין ישן לחדש, בין מסורת לקדמה, יוצרת יצירה רעננה ומקורית. מעשה זו דומה במידת מה לאומנות ה – Ready Made של תנועת הדאדא שפעלה בתחילת המאה עשרים. כך למשל גלגל אופניים שמונח על כסא ישיבה, כפי שחיבר האמן מרסל דושאן, יוצרים יחד יצירה חדשה שהיא לא כסא ולא גלגל, אלא משהו חדש ומופלא. כך גם חסידים ופילוסופים היושבים זה לצד זה יוצרים תמונה חדשה ומופלאה, שמגלה רבדים חדשים שלא יכלו להתגלות אחרת.
מרסן דושאן, גלגל אופניים
"צדיק הReady-Made" הוא מונח של אלחנן ניר עצמו. כך הוא מסביר את אחד מחלומותיו של ר' נחמן בו מופיע "צַדִּיק גָּדוֹל מִצַּדִּיקִים הַיְשָׁנִים שֶׁהָיָה מֻחְזָק לְצַדִּיק גָּדוֹל… אַךְ יֵשׁ לוֹ גּוּף מְלֻקָּט מִכַּמָּה מְקוֹמוֹת שֶׁהוּא בְּחִינַת מְקוֹמוֹת הַמְטֻנָּפִים". עבור ניר זהו צדיק "מסוכסך", שמכיר בכשלים שלו, שאמנם לא מצליח להגיע לשלום פנימי אך מבקש את התיקון בלא הפסק. הוא עמל לקבל את קיומו, גוף שבור ומפוצל זהויות, ובכך לתקנו. קריאה בפרק זה עבור מי שמכיר את דמותו של מורו ורבו של ניר, הרב שג"ר, מגלה שאולי צדיק הרדי-מייד הוא הרב שג"ר בעצמו. כך ניר מעביר את הצדיק מהלך אקסיסטנציאלי תחילה המוביל למבט פוסט-מודרני בסופו, כתהליך שעבר הרב שג"ר: "במקום קיום מפוצל בין קיום ממשי לחשיבה רפלקטיבית עליו, מציע הצדיק – הממיר אידאולוגיה בזהות ואמת באמונה – לחיות ללא שניות; לתפוס את עצמו הקודם למהות… כך הוא מיטיב לזהות את עצמו עם גוף שבור ומפוצל זהויות זה… יש בהסכמה הזו גם צעד מלא ענווה וחירות, צעד שבהפנמתו ניתן להיחשף לעומק שבחיים ההיברידיים על פני אלו רצופי המונולוג ומלאי הוודאות" (עמ' 48).
אולי בדומה לכך, גם היופי והחידוש בחלומותיו של ר' נחמן נובעים מתזוזות קטנות של המרכיבים הרגילים של החיים היהודיים, ומתוך כך חשיפה של רובד חדש. החלומות מתרחשים ברובם בחלל היהודי המוכר – בית הכנסת, חתונות, השטייטל, וכך גם גיבוריהם – הצדיק, החתן, השופר וכו'. אבל דווקא במקומות המסורתיים האלה כל תנועה קטנה מהנורמה יוצרת מציאות חדשה, פלאית ומשונה. החתן המת, הצדיק ממקומות מטונפים, בית המדרש הריק ולחשושי האנשים, כולם משחקים במגרש הביתי – אך משחק אחר לגמרי. כמו התרגיל הדאדאיסטי המוכר – לוקחים טקסט מוכר, גוזרים את מילותיו ומסדרים אותן מחדש. החומר נשאר אותו חומר, אבל הצורה חדשה לגמרי. אלא שבניגוד לחוסר-המשמעות התהומית שביקשו הדאדאיסטים לזעוק, ר' נחמן זועק את המקומות הנסתרים של הנשמה, חושף את החריצים החשוכים שזקוקים לאור הנר, וזאת בזכות החלום. כמו תורותיו שנקראות כמו רצף אסוציאטיבי דמוי חלום, כך חלומותיו נקראים כמו תורות חולמניות שמטיילות בשדות חדשים.
בשולי הדברים נתייחס לסוגיה משמעותית עבור תולעי ספרים והיא שאלת הערות השוליים. מחלוקת קשה ניצבת בין תומכי הערות השוליים המופיעות בגוף הספר בתחתית העמוד לעומת אלה המעדיפים את ההערות מסודרות בסוף הספר על פי סדר הפרקים, כאשר על הקורא לקפץ כל פעם בין הטקסט להערות שבסוף. ב"יהודי בלילה" נבחרה השיטה השנייה, כאשר מלבד מראי מקום מלוות ההערות את הכתוב עם הרחבות לנאמר בספר, ציטוטים ממקורות קרובים, רקע היסטורי ועוד. במידת מה מהוות ההערות פתח למרחב התת-מודע של הספר. דוגמה יפה לכך היא הערה 15 לפרק "איך יוצאים מן הפתח", בה כותב המחבר: "באחד מימי ראש השנה באומן שוחח עמי משפיע ברסלבי. 'שכחתם את ר' נתן, את ההנהגות בפועל של ברסלב', טען כנגדי. 'יכול להיות' עניתי, 'אבל לפחות לא שכחנו את ר' נחמן, ואת החיפוש המתמיד שאפיינו אותו'".
יהודי בלילה – מסע בעקבות חלומותיו של ר' נחמן מברסלב, אלחנן ניר. 359 עמ'. ידיעות ספרים.
האמת שהשאלה בעצמה עוררה בי השראה. אני אסביר… היצירה שלי בשנים האחרונות נובעת מהנפש, כלומר, מדברים שאני עובר ביומיום, רגשות שאני מתמודד איתם, כאבים, געגועים, וכאלה. אבל פעם הייתי מרשה לעצמי להיות הרבה יותר מופשט, ו"חלומי" ביצירה שלי, לנסות להביע את המרקמים שאפשר להרגיש רק במצבים תודעתיים קצת יותר פתוחים מהיום יום, ובמוסיקה בהחלט קיים החופש והמרחב הזה. זה זמן מה שמתבשלת אצלי הכמיהה לשוב ולצלול ביצירה למחוזות כאלו. אני מקווה שבזכות השאלה הזו, אזכה לעשות זאת.
האם לרוב אתה זוכר את החלומות שלך?
בדרך כלל אני לא זוכר, אלא אם יש חלום משמעותי מאד, משמח, או מעורר רגש חזק אחר. בתקופות שאני עושה תרגילי נשימה ומחפש חיבור פנימי יותר, אז אני זוכר יותר.
3. האם אתה משתף את החלומות שלך עם הקרובים אלייך?
בדרך כלל אני משתף עם אשתי. בחלומות המשמחים. ואם יש חלומות קשים או סתומים, אז יש אדם שעוזר לי להבין את הרמזים שטמונים שם בשבילי. בדרך כלל הרמזים משמעותיים מאד.
יש חלומות שחוזרים על עצמם? חלומות שמלווים אותך מגיל צעיר?
כשהייתי צעיר היה חלום שחזר הרבה, שאני עף ומלמד אחרים גם לעוף. אני ממש זוכר אותו צלול כאילו זה היה הרגע. כיום אין לי אחד כזה ממש, אבל יש אנרגיה מסויימת שחוזרת לי בכל מיני תחפושות שונות.
5. אתה נוטה לפרש את החלומות שלך?
כשאני זוכר אותם אז כן. לא בצורה מיסטית, אלא כאספקלריא של הנפש, של התת-מודע, שפולט מתוכו כל מיני דפוסים, תבניות, פחדים, יכולות וכו', מרמז לי איפה אני תקוע, איפה צריך לפתוח, או למה אני מסוגל, או מה הם הרצונות הכי עמוקים שלי.
תספר בבקשה על חלום שהולך איתך בזמן האחרון.
היה לי חלום שאני הולך עם יהודית רביץ, ושואל אותה כל מיני שאלות מהותיות, וטיפים איך להופיע על במה, והיא ענתה לי עם הרבה אהבה, וזה היה חלום ממש מחונן בהרגשה שהיתה בו. וגם מצחיק, כי זה לא שאני שומע אותה או חושב עלה ב-10 שנים אחרונות. אבל כנראה שהיא מסמלת לי משהו בכל זאת.
יפתח דקל, 34, מוזיקאי. אלבום הבכורה שלו, "שמשות", יצא לאור בשנה שעברה ונשמעות בו השפעות מהרוק הקלאסי של הסיקסטיז והסבנטיז יחד עם קולות מקומיים ועכשוויים. גר עם משפחתו בפרדס חנה, שם מוצא את החיבור המדויק בין החופש, המרחבים, השדות, המוזיקה והיהדות.
סופרים ומשוררים רגילים לגלות עולמות חדשים. בדרך כלל יוצרים הסופרים עולם יש מאין ואילו המשוררים נותנים צורת מילים לתחושות עלומות נסתרות. המשורר הפורטוגלי פרננדו פסואה הלך כמה צעדים רחוק יותר. הוא ברא אנשים, משוררים, עם שפה משלהם, עולם דימויים משלהם ונושאים שונים שהעסיקו אותם. כל אחד מהם אחר, כל אחד מהם הוא. אלווארו דה קאמפוס, אלברטו קאיירו, ריקארדו רייס, כולם היו בעצם פרננדו פסואה. הם ועוד עשרות כמוהם. "עלה מתוכי מישהו בשם אלברטו קאיירו. סלח לי על האבסורדיות של המשפט: התגלה אלי בתוכי מורי-ורבי. זו הייתה התחושה המיידית שידעתי". אל מורו ורבו שהגה בהברקה של רגע חיבר פסואה גם תלמידים, שכל אחד מהם כותב בצורה ייחודית עצמאית. לא מדובר בסופר העוטה על עטו שם-עטו, כינוי בדוי לכתיבה הרגילה שלו. מדובר במקרה חדש – אדם היוצר יוצרים חדשים בעלי קולות וסגנונות שונים. הוא אפילו המציא לזה מילה – "הטרונים" (מיוונית – "שמו של אחר"). כל הטרון הוא משורר עצמאי הכותב בדרך משלו. זהו לא פסואה שכותב תחת שם אחר, אלא משורר בפני עצמו, עם קול עצמאי ותחומי עניין משלו.
באסופה "כל חלומות העולם" מקובצים מבחר שירים של ההטרונים המוזכרים מעלה ושל פרננדו פסואה האיש, שכתב תחת שמו האמיתי. זהו מבחר אולי אקראי במידה, אשר מאפשר טעימה קלה מיצירות ההטרונימים. כפי שמתאר פסואה בשיר הראשון בקובץ, "אוטופסיכוגרפיה", פסואה תואם את "המשורר הוא מכזב / שכה בכזביו מפליא / שהוא ממציא את הכאב / גם כשהוא חש בו בעליל". הכזב אצל פסואה הוא לא רק מעשה יצירתו של המשורר, אלא גם מעשה חלומותיו: "כל מה שנחלם לי, כל שלי קרה / מה שמכזיבני ואת חיי עוכר / הרי הוא כמו גזוזטרא / הנשקפת אל דבר-מה אחר – / ודבר זה הוא היפה והזוהר" (זה, עמ' 19). החלום הוא רק נקודת מבט חסרת סיפוק אל משהו בלתי מושג.
אם יש נקודה משמעותית שמאפיינת את שירתו של פסואה, ובמידת-מה היא נשזרת לאורך יצירותים של כל ההטרנומים השונים, היא הפער שמתאר פסואה בין הממשות לבין מה שמעבר, למטאפיסיקה, לפילוסופיה. אולי שירו המפורסם ביותר של פסואה, "חנות הטבק", נכתב על ידי ההטרונום אלווארו דה קמפוס. הוא עמידה של איש המכריז על עצמו כי "אני לא-כלום. / תמיד אהיה לא כלום. / אני לא יכול לרצות להיות כלום. / חוץ מזה מצויים בתוכי כל חלומות העולם" ומביט מחלונו החוצה. פער עמוק מתואר בו בין העולם המציאותי הממשי, לבין העולם הפנימי של הכותב: "היום אני חלוק בין הנאמנות שאני חב / לחנות הטבק שבצד השני של הרחוב, שהיא כמו הדבר הממשי שבחוץ, / לבין התחושה שהכל חלום, שהיא הדבר הממשי שבפנים" (עמ' 34).
פרננדו פסואה
כמו פסואה המשורר, גם ההטרונום אלווארו דה קמפוס מתאר את הכזב שבחלומות: "התעוררתי לאותם חיים שלתוכם נרדמתי / הצבאות עליהם חלמתי נחלו תבוסה. / חלומותי חשו את כזבם בעת שנחלמו" (עמ' 42). אלא שבשיר "דקטילוגרפיה" (עמ' 56) החלום מתואר דווקא כהוויה האמיתית, ואילו הממשות הינה הכוזבת: ":לכולנו שתי הויות: / האמיתית שאנו חולמים בילדותנו, / ומוסיפים לחלום, מבוגרים, על רקע ערפל ; / הכוזבת שאנו חיים במגעינו עם הזולת, / המעשית, השימושית, / שבה סופנו להטען בתוך ארון-מתים".
ההטרונום אלברטו קאיירו מבטא באופן המובהק ביותר את הפער שבין העולם הממשי, שניתן להריח ולמשש, לבין הפילוסופיה ועולם הרוח. "אין לי פילוסופיה, יש לי חושים…" הוא כותב בקובץ "שומר העדרים". הוא עוסק בטבע, בעולם החי, המדבר על ההשתוקקות להיות טלה, על הפרחים, העצים, ההרים, זיו הירח והשמש, ומבקש למצוא בו את עולם הרוח. זהו חיפוש כמו-פגאני בעולם טבע, או שמא חיפוש להחיות את הפילוסופיה המתה באמצעות החיות של הטבע. "מפילוסופיה אין עצים, יש רק אידאות. / יש רק כל אחד מאיתנו, כעין מערה. / יש רק חלון סגור, והעולם כולו בחוץ ; / וחלום על מה שאפשר לראות אם יפתח החלון, / שלעולם אינו מה שנראה בהפתח החלון." (עמ' 91).
החלק האחרון של הספר מביא חלקים מ"ספר חוסר המנוחה" כפי שתורגם במהדורה זו ותורגם כ"ספר האי נחת" במהדורה אחרת, שנכתב על ידי ההטרונום ברנרדו סוארס. מדובר באסופה של קטעי פרוזה מהורהרים ולא בקטעי שירה, עמוסה באנקדוטות חלומיות: " אישיותנו חייבת שלא להיות חדירה אפילו בשביל עצמנו. על-כן צריכה חובתנו להיות תמיד לחלום ולכלול את עצמנו בחלומותינו, כך שלא נוכל להחזיק בדעה כלשהי על אודות עצמנו" (עמ' 129). גם כאן הפער בין המציאות, הממשות לחלום מתבטא בגדול: "החולם חייב לרכוש לעצמו, לנוכח כל דבר, את מירב האדישות הצלולה שדבר זה יכול להשפיע עליו. לדעת מתוך דחף מיידי כיצד להפיק מכל חפץ או או מכל אירוע את חומר-החלום הרב ביותר האצור בו, תוך עזיבת כל דבר ממשיח בחוץ, בעולם החיצון – זה הדבר שאליו חייב החכם לשאוף" .(עמ' 139). ניתן להביא עוד דוגמאות רבות למקום הרחב שתופסים החלומות ביצירתו המגוונת של פסואה, אך נסיים בבקשה הקטנה-גדולה של פסואה להפוך את החיים לחלום ואת החלום לחיים: "יכולים אנו להתבונן באותה שימת-לב בהרים ובפסלים, להתענג על חמדת הימים כמו על חמדת הספרים ומעל לכול לחלום על הכול, כך שכל חומרי חלומותינו יומרו למהות פנימית ביותר שלנו".
פרננדו פסואה, כל חלומות העולם, מפורטוגלית: יורם ברונובסקי ופרנסיסקו דה קוסטה רייס. הוצאת כרמל. 155 עמודים.
אנחנו מכירים מהסרטים את הדרך המוכרת לבדיקה האם אנו ערים או חולמים – צבוט עצמך! שהרי אם תרגיש את הכאב אתה וודאי ער, ואילו אם לא תחוש בו אתה וודאי חולם. האמת היא שמעולם לא יצא לי לנסות זאת על בשרי; אף פעם לא צבטתי עצמי כדי לגלות אם חולם אני או ער. מה שכן, אולי צבטתי את ידי כדי להרגיש אם היא נרדמה. גם זה משהו – היד צובטת עצמה כדי לבדוק אם היא חולמת או ערה…
מעשיה אחת שסיפר ר' נחמן נסובה סביב קבצן אחד שהפך במקרה למלך, תוך כדי שהוא ישן (איך בדיוק זה קורה? תקראו בהמשך). הוא מנסה לגלות מה הוא באמת – קבצן שחולם שהוא מלך או שחולם שהוא קבצן. כדי לגלות זאת הוא לא צובט עצמו, אבל הוא כן מגלה שמכה שחטף בקטטה עם קבצן אחר קיימת ומכאיבה. אך זה לא מספק אותו, אז הוא פונה לארון ספרים. שהרי אם הוא מלך אז הוא אמור להבין מה כתוב בספרים, ואילו אם הוא קבצן אז כמובן שלא. אז מה הוא באמת?
קארל הניג סימן, "קבצן"
"פעם אחת הייתה מדינה, שהנימוס [המנהג שלהם] היה, שכל שלוש שנים היו לוקחים מלך אחר, בזה האופן: היו יוצאים לשדה, והראשון שפגעו בו היו ממליכים אותו, אפילו סומא וחיגר. פעם אחת יצאו, ופגעו ראשון בבעטליר [קבצן] אחד שהיה שכור, ותכף לקחו אותו בכבוד והביאו אותו לפלטין המלך, והפשיטו את מלבושיו והלבישו אותו בגדי מלכות והכתירוהו בכתר מלכות, והיה שכור ולא ידע כלום, ויישן.
וכשנעור משנתו, וראה שהוא בפלטין של המלך ומלובש בגדי מלכות והמשוררים מזמרים, התפלא מאוד אם זה חלום. הלוא הוא זוכר שהיה מוטל באשפה. והכה באצבעו, שיכיר אם זה חלום או לא, וראה שאין זה חלום. על כן חשב שהוא באמת מלך, ורק שהוא בעטליר, היה חלום. אבל הוא זכר, שהוא התקוטט עם בעטליר אחר ונעשתה לו חבורה. ראה שעכשו יש החבורה, וראה ששניהם אינו חלום, ונתבלבל מזה.
ובא על המצאה חדשה, שילך לבית האחר שיש שם ספרים, ויראה אם מבין בספרים זה סימן שהמלך הוא אמת והבעטליר הוא חלום, ואם לא אינו יודע מה הוא. ולקח הספרים, ולא הבין הכתוב בהם. ונתישב בדעתו ואמר: אמת הוא שאני מלך, ומה שאינני מבין מפני שהכל אינם מבינים, והספרים אינם אלא רק לתכשיט.
וסיים רבנו ז"ל: כך הוא. בהמפורסמים של שקר, שרואים שעושים להם כבוד כזה ואינם מבינים מפני מה, ומתבלבלים בדעתם אם באמת הם מפורסמים או זה חלום. ואם אמת הוא כך, מדוע אינם משיגים שום דבר? ומתישבים בדוחק, שבאמת הם צדיקים, ומה שאינם משיגים מפני ששום צדיק אינו משיג ויודע. ובזה פוגמים באמונת חכמים".
החלום הוא הציר של הסיפור הזה. דרכו האדם מברר מי הוא באמת – האם הוא מה שהלבישו אותו ומספרים לו שזה הוא, או שהוא מה שהוא יודע על עצמו, מה שהוא זוכר שהיה. רק על ידי הבנת המציאות החלומית או החלום המציאותי יצליח הקבצן להבין מה הוא באמת. אבל בסוף, הקבצן נכנע ליצרים הפנימיים שלו, כראוי אולי לתפיסת האדם בשיטות פסיכולוגיות מסוימות. הוא מעדיף להכיל על המציאות את המאווים הפנימיים שלו, ולסדר אותה כרצונו. אפשר להבין אותו – האדמה רעדה מתחת רגליו; לקחו אותו וזרקו אותו למקום שהוא לא מכיר, שהוא לא חלם בכלל שיגיע אליו, ופתאום הוא צריך להבין איך מתנהלים בתוך זה. הכל רועד, הכל משתנה, אז גם ההשקפה על המציאות היא כזו. במידת מה, בכל אחד מאיתנו דרים זה לצד זה הקבצן החולם שהוא מלך והמלך החולם שהוא קבצן; מחד השאיפות הגדולות שלנו, הרצון לשנות, לעשות ולקדם, ומאידך הנטייה להתבטל, לשכב בשיכרות וחוסר מעש, להיכנע ליצרים ולתאוות. אבל אנחנו יכולים לבחור, לבחור את החלום שלנו.
את הסיפור פגשתי באחד מפרקי הספר "יהודי בלילה" של אלחנן ניר. הסיפור הודפס לראשונה בספר "כל סיפורי ר' נחמן מברסלב" שערך צבי מרק. הגרסה האינטרנטית נלקחה מהאתר הזה.
תְּנוּעַת עֵינַיִם מְהִירָה 