"גנבתי את החלומות שלי כדי לשים אותם בספר" – על הכתיבה המודעת של ז'ורז' פרק

ניתן אולי לדבר על שני סוגים של אנשים כותבים; הסוג הראשון, והוא כנראה הרוב המוחלט, ימאן להגדיר עצמו כ'סופר' או 'משורר', גם לא לאחר שהוציא שלושה או כמה ספרים. מבחינתם, אין הם ראויים עדיין להקרא סופרים, ואולי, יום אחד, מתישהו, אם בכלל…

ז'ורז' פרק היה  כותב מסוג אחר לגמרי. עד גיל שלושים הוא הספיק לכתוב שלושה רומנים שלא ראו אור, פשוט כי הוצאות הספרים חשבו שמדובר בספרים לא מספיק טובים. ובכל זאת, משך כל התקופה הזו כששאלו אותו מה הוא עושה בחיים הוא ענה 'כותב'. מבחינתו, זו הייתה מהות חייו – היותו כותב, היותו סופר. "אני יודע שכתיבה היא בשבילי כלי ההתפייסות היחיד שלי עם העולם", הוא כתב ואיפשר לנו מה הוליד ביטחון כזה בכתיבתו, "היא הדרך היחידה שבה אני יכול להיותר מאושר או פשוט לחיות".

after-lunch-197 patrick caudield.jpg
אחרי ארוחת הצהריים, פטריק קולפילד, 1975.

על אף שראה עצמו מאז ומתמיד כסופר, פרק זלזל למדי בכישרון הדמיון שלו. לכן אולי אהב כל כך לכתוב רשימות של דברים ממשיים מחייו וחיי דמויותיו; לכן אולי נטה לכתיבה מוכוונת אילוצים, כמו כתיבה ללא אות מסויימת או כתיבה על פי חוקי השחמט; לכן אולי ספרו 'איש ישן' מורכב מניסוחים מחודשים שערך למשפטים מספרים ידועים – "איש ישן הוא ככל הנראה רומן הקולאז' הראשון שאפשר לקרוא מבלי להכיר כלל את המקורות, או אפילו בעובדה שיש בכלל מקורות. מובי דיק, בארטלבי, המשפט, התופת ויוליסס מספקים רבים מהמשפטים בספרו של פרק", כותב דייויד בלוס בביוגרפיה עבת הכרס של פרק. כך שמי יודע מאין נלקח במקור המוטו של הבלוג הלקוח מספר זה של פרק – "מאוחר יותר, מאוחר הרבה יותר, התעוררת כמה פעמים אולי, התנמנמת כמה פעמים, הסתובבת אל צד ימין, אל צד שמאל, שכבת על הגב, על הבטן, אולי אפילו הדלקת את האור, אולי עישנת סיגריה, מאוחר יותר, מאוחר הרבה יותר השינה נהפכת למטרה, או שבעצם לא, להפך, אתה נהפך למטרה של השינה".

בשלב מסויים בחייו, לאחר פרידה כואבת מזוגתו, החל פרק לכתוב את חלומותיו, ואף פרסמם כספר בשם 'החנות האפילה'. מעניין לראות את היחס שלו לחלומות וכתיבתם. הפסיכולוג שליווה אותו בתקופה זו מעיד כי פרק "מצא את עצמו מודה שהחלומות הללו לא נחווה כדי להיות חלומות, אלא נחלמו כדי שייכתבו, ושהם לא היו דרך המלך שחשבתי שהם יהיו, אלא נציבי עינויים שהובילו אותי הרחק מהכרה עצמית". פרק חווה את העולם כחומר לכתיבה, כאמצעי שיש להשתמש בו כדי לחולל מילים כתובות על דף. וכך, הופכים החלומות לכלי משחק על לוח שחמט מילולי,  שהותיר את המטפל שלו מתוסכל, מסופק אם לחלומות של פרק ישנה בכלל משמעות אמיתית לחייו:

אחד מהפציינטים שלי – הבה נכנה אותו סטפן – הכתיב לי, במובן מסוים, מה שטענתי במקום, בהתייחסי למטופלים שגורמים לך לתהות, בהקשיבך להם, אם הם באמת חווים את חלומותיהם, או שמא הם חלמו אותם בכוונה כחלומות, בסופו של דבר רק כדי לספר אותם. אלה הם "עושי-חלומות". במקרה של סטפן, הבנתי לאחר זמן מה שאני לא 'קונה' את החלומות שהוא הציע. כמובן, היו לי סיבות טובות לספוקתי; לא קניתי אותם מפני שהיה חסר להם בשר, היה להם מקום ברור בסוג רדוד של שפה, הם לא נקטעו על ידי שתיקות והיה חסר בהם ביטוי של רגשות, כאילו הסבל נעלם אל תוך האמירה והיה ניתן לחוש בו רק במהלך המתח של הפגישה הטיפולית. החלומות, אם נאמר זאת כך, נידלו, סוננו ועובדו בידי סטפן כמו טקסטים שיש לפענח אותם, כמו מכתב שבוודאי נכתב בשפה זרה אך לא נשלח ממקום רחוק, ושלא מופיעה עליו כל כתובת מדויקת. אולי הוא אפילו חלם אותו באותו אופן שבו הוא חיבר תשבצים, או שיחק פסיאנס, או הרכיב פאזלים […] או הקדיש עצמו למשחקי כתיבה. ניתן לומר שסטפן ושכמותו הם סהרוריים המהלכים ערים בשנתם.

על אף החסיון שהפסיכלוג משתמש בו, ברור כי מדובר בפרק, בעיקר מעיסוקיו שכללו כתיבת תשבצים, משחק בפאזלים וכו', והמטפל מעולם לא הכחיש את הטענה הרווחת שבדבריו הוא מתכוון אל הסופר הצרפתי. באחד מיומניו מתאר פרק את חווית הטיפול הפסיכולוגי מצידו שלו, תיאור שנשמע תואם למדי לתיאורו של הפסיכולוג:

בכל מפגש חיכיתי שידבר. הייתי בטוח שהוא מסתיר ממני משהו. משהו שהוא ידע עליו הרבה יותר מכפי שהיה מוכן להודות, משהו שלמרות זאת היה בתודעתו […] מאז ואילך חשתי בחוסר ואמון שעטף את המילים שלי וגם את השתיקה שלו: זה הפך למשחק מתיש של מחשבות, דימויים ששבים על מסלולי המוביוס שלהם עד אינסוף, חלומות שהיו טובים מכדי שייחלמו. איפה הייתה האמת? איפה היה השקר? […] כאשר ניסיתי לדבר, לומר משהו מעצמי, לנסות ולהבין את הליצן שבקרבי המלהטט בכישרון כה גדול בסיפור שלי ומעלה אותו באוב בתחכום כה רב עד שהוא עצמו הופך למסתורי, חשתי באופן מיידי כאילו התחלתי שוב את את אותו הפאזל, כביכול בניסוי כל הצירופים האפשריים של החלקים, האחד אחרי השני, אצליח למצוא יום אחד את התמונה שאני מחפש.

architecture-of-the-plain-1923 paul klee.jpg
ארכטיקטורה של המטוס, פול קליי, 1923.

כיצד נראה אם כן חלום כתוב של פרק? כך הוא כותב בחלום מספר 124:

לסוחר הבדים היה חוב אצל אבי והוא החליט להסגירו לאס-אס, ובו בזמן את בנו שלו (או רק עובד שלו), שנמצא נושא עיתונים מחתרתיים. זה הרבה יותר סבוך מזה. אבל זה מה שהיה.
האס-אס באים לעצור אותנו. יש להם מדים שחורים וקסדות כדוריות הדוקות מאוד, כמו מסכות. הם מתכוננים לעצור גם את הבוס, אך הוא מצביע לעברי, נוטל את סנטרי בידו, ומראה את הצלקת הקטנה שיש לי מתחת לו.
אנו חוצים את העיר.
לו רק יכולנו ללכת ולשתות קפה. זה נראה קל אך בלתי-אפשרי.
[…]
שמים אותנו בחדר השמור למפלצות. שני ילדים קטועים רגליים מעל לברכיים, ילד וילדה, עירומים, מתפתלים כתולעים. אני, אני הפכתי לנחש תינוק (או שמא היה זה דג?).
[…]
חזרתי לעיר. יש טקס זיכרון גדול. אני משתתף בו, בגועל, בהלם, ובסופו של דבר, בהתרגשות […]
אני ילד קטן. בקצה הדרך עצרתי נהג ושאלתי אותו אם הוא מוכן לבקש למעני מהגנן של הבוסתן הגדול את הכדור שלי, שעף מעבר לחומה (וכשאני מציים זאת, שב אלי הזיכרון האמיתי: ב-1947, שיחקתי בכדור על קיר המנזר שממול לבניין שלנו).
בריאיון עמו פרק אישש סופית את האבחנה המדויקת של המטפל, באומרו כי "הספר נהגה בהתנגדות לטיפול פסיכואנליטי – זאת אומרת, לא לקחתי את החלומות שלי למטפל אלא גנבתי אותם כדי לשים אותם בספר. מדפי החנות האפלה עולה מערכת יחסים אגרסיבית". בסופו של דבר הוא הודה כי הוא "מצא את עצמו מודה שהחלומות הללו לא נחוו כדי להיות חלומות, אלא נחלמו כדי שייכתבו, ושהם לא היו דרך המלך שחשבתי שהם יהיו, אלא נתיבי עינויים שהובילו אותי הרחק מהכרה עצמית". כאשר החלומות מתפקדים כאמצעי ותו לא למען הכתיבה אזי הם נעשים עינויי אשר רק מרחיק את הכותב מעצמו. הנסיון לייצר כתיבה אישית על מציאות פנימית מאולצת מרחיקה את האדם מעצמו ומהטקסט שהוא כותב, שנעשה לסיוט אחד גדול.

ז'ורז' פרק, חיים במילים. דייויד בלוס, מאנגלית: יניב חג'בי. הוצאת בבל, 967 עמ'.
חיים במילים
מודעות פרסומת

לְרַקֵּד לְבָדָד בִּבְלִי נוּעַ – אברהם שלונסקי גִּדֵּם הַחֲלוֹמוֹת

בשנה האחרונה לחייו כתב המשורר אברהם שלונסקי את ספרו האחרון – "ספר הסולמות", אך לא הספיק לראות אותו מודפס. בשיריו חושף שלונסקי מבע ספרותי עשיר, מלא חיות, שחווה את החפצים הדוממים כבעלי משמעות לעולמו הפנימי של האדם. בשיר "קְנֵה סוּף" המשורר מטייל על חוף הים וחווה את תנועת הזמן והגלים, את הצמיחה המרעישה סביב. כך קנה הסוף הצומח על שפת הים מבטא צעקה חנוקה, עמידה במקום של ריקוד:

עַד יָבוֹאוּ יָמִים אֲשֶׁר יְזַכּוּ

בְּשִׁעוּר-הַקּוֹמָה

אֲמִירוֹ שֶׁל כָּנוּעַ:

לִכְרוֹעַ-זָקוּף

לִצְעוֹק-בִּדְמָמָה

לְרַקֵּד-לְבָדָד-בִּבְלִי-נוּעַ.

הדובר הולך "כְאִישׁ שֶׁפִּתְאֹמָיו הֵזִימוּ מִבְטָחוֹ", שההתרחשות סביבו הסיטה אותו מהמוכר והבטוח, לכן נפשו מוכרחת ללמוד אותו "הֲזוֹת עַל נַחַל בְּצָמְאִי" – להתמזג עם הטבע ברוחו, להכיר את הפרטים הקטנים מתוכי תוכו, להשלים עם עצמו ולסלוח גם, על "הַשְּׁגָגוֹת הָעַלִּיזוֹת שֶׁלַּכִּסּוּף". הכיסופים הגדולים יוצרים שגגות עליזות, טעויות קטנות ומשמחות.

spots-1967 forest bees.jpg
נקודות, פורסט בס, 1967

הסולמות ששלונסקי כותב עליהם הם סֻלָּמוֹת בַּלַּיְלָה, סֻלָּמוֹת שֶׁל בַּעַל-חֲלוֹמוֹת, המהדהדים את יעקב וחלומו בבית אל – "וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ" (בראשית כח, יב). מופעי החלומות בשירים אלה מופלאים, בצירופי מילים ייחודיים חושפים מציאות שנגלית מעבר לפרגוד המילים-שבהקיץ: בשיר "הטבת חלום" הוא מבקש לדעת את משמעות מראה הליל, "חָפַצְתִּי לָדַעַת הַפֶּתֶר לָבֶטַח – חֲלוֹמַי הֵם מִשְׁנֵה-הֱיוֹתִי", ובתוך כך מגלה לנו כי החלומות הם החלק המשלים של אישיות האדם, חלק שבלעדיו אין להכירו, הם משנה-היותו. אך גם לחלום ישנם צדדים שונים, "צַלְמוֹ-הַשֵּׁנִי שֶׁל חֲלוֹם אָז הוֹפִיעַ" – לפעמים מתגלים רק חלקים חלקיים של החלום והמשורר נזקק להמתין להופעת הצלם השני של החלום, כמו צלם אנוש וצלם אלקים הזקוקים ללכת יחד, כך גם החלום מורכב משניים.

החלום הוא זה שמפענח כתובת סמויה שנכתבה לה אי שם, הוא זה שמצליח להעביר את המסר הסודי הכתוב בנחושת על קלף. או יותר נכון להגיד, צל החלום הוא שיפרש את משמעות החלום הנכתבת על קלף:

בְּמֵי שׁוֹשַׁנִּים וְכַרְכּוֹם

בְּקוֹלְמוּס שֶׁל נְחשֶׁת עַל קְלָף

יָצָא הַחֲלוֹם לְדַרְכּוֹ

יָצָא לְדַרְכּוֹ וְחָלָף

יָצָא וְחָלַף

יָצָא וְחָלָף

צִלּוֹ יְפַעְנֵחַ אֶת כְּתֹבֶת הַקְּלָף

בשירים אחרים רואים כי שלונסקי קושר בין הסולם והחלומות לצורת תפקוד הזמן. כך בשיר "בְּרֶגֶל אֲדִישָׁה" הוא כתב כי "הַזְּמַן בּוֹעֵט בְּךָ בְּרֶגֶל אֲדִישָׁה / כִּבְעוֹט טַיָּל / בְּקוֹנְכִיָּה פְּלוֹנִית שֶׁעַל הַחוֹף". הזמן בועט באדם כמו שאדם בועט בקונכיה על חוף הים. שלונסקי שואל על הקונכיה "הַאִם גַּם הִיא בּוֹדָה לָהּ הַפִּצּוּי / עַל סֻלָּמוֹ שֶׁל בַּעַל-חֲלוֹמוֹת / וְאֶת הַבְּדוּת הַזֹּאת הִיא הוֹמִיָּה / מִפֶּה לְאֹזֶן?". השאלה היא האם גם הקונכיה, כמו האדם, בודה לעצמה את סולמו של בעל החלומות, כמו שהאדם בודה אותו לעצמו. במקרה זה האדם מוצג כמי שבודה לעצמו עולם פנטזטי שמטרתו להשכיח מלבו את בעיטת הזמן. החלומות הם בדיה המשכיחה את בעיטת הזמן. "טַיָּל עַל שְׂפַת-הַחוֹל. וּפֶסַע/ אֵין-אִוְשָׁה./ הַזְּמַן בּוֹעֵט בְּךָ בְּרֶגֶל אֲדִישָׁה". אנו קורבנות לבעיטת הזמן, ומנסים כל הזמן לשכוח עובדה זו.

tangerine-dream-2004 ji, lambie.jpg
חלום מנדריני, ג'ים למבי, 2004

גם בשיר "צְעָקָה מִן הַחֲלוֹם"  הזמן מתפקד כרועץ לחלומות האדם. הזמן מתואר בממשות אימתנית ורחוקה, "הַזְּמָן גָּדוֹל מֵהֶם /כְּעֵץ שֶׁצַּמַּרְתּוֹ גְבוֹהָה מִן הֶעָפָר… הַזְּמָן רָחוֹק מֵהֶם / כְּעֵץ שֶׁשָּׁרָשָׁיו שׁוֹתְקִים מִלְּהֵחָשֵׂף / וְהֵם אוֹמְרִים: הַמָּוֶת / הוּא שַׁלֶּכֶת". הזמן הוא האחר המוחלט והמאיים;

עַל כֵּן

כְּשֶׁאֲנִי רוֹאֶה בַּחֲלוֹמִי

יָם מִתְפַּרְקֵד וְאֵינוֹ מַגִּיעַ עַד אֹפֶק

עָרִים מְטַפְּסוֹת בְּסֻלָּם מִתְרוֹעֵעַ

וְשָׁמַיִם הוֹלְכִים עַל גָּחוֹן –

וּמִצְטַעֵק:

“אָבִי! אָבִי!” –

אֵין אִישׁ יוֹרֵד לְסוֹף הַצְּעָקָה.

וְאָז הֵם נוֹעֲרִים אוֹתִי מִשְּׁנָתִי

וַאֲנִי אוֹמֵר:

הַזְּמָן גָּדוֹל מֵאִתָּנוּ

הַזְּמָן רָחוֹק מֵאִתָּנוּ.

"ספר הסולמות" הוא ספר השירה האחרון שכתב שלונסקי בשנת 1973. ביום בו השיב שלונסקי נשמתו היה ספר השירים בדרכו האחרונה אל הדפוס. יומיים לפני כן בשעת בוקר מוקדמת התקשר אל המביא לדפוס וביקש ששתי שורות  יוספו לשיר האחרון שכתב. השיר נפתח בתיאור של היום הפולש אל החלום:

…וַיְהִי עֶרֶב

וְאוּד-שֶׁל-יוֹם עָשֵׁן אֶת הַחֲלוֹם

וּבְקֶרֶן-רְחוֹב

רְחוֹב שֶׁבּוֹ שׁוֹתֵק

הַמָּוֶת עַל גַּבָּהּ הַמִּתְרַחֵק

מתוך כך מופיע "גִּדֵּם-הַחֲלוֹמוֹת / לִרְאוֹת / הַעוֹד נִטּוּ זְרוֹעֵי סֻלָּמוֹתָיו / לִפְסוֹג בָּהֶם בְּפֶסֶג רְנָנוֹת / אֶל הַנּוֹפִים / שֶׁפְּלִיאוּתָם הֵנֵצָה /אֶל הַחוֹפִים / אֲשֶׁר נִבְדּוּ לָנֶצַח?". גדם החלומות, מי שחלומות כרותים, מגיע לראות האם זרועות הסולמות נוטות אל עבר כל הנופים שנבדו להם לנצח – על ידי המשורר. החלומות והסולמות מתפקדים כאן כשני ניגודים שמשלימים זה את זה, ופועלים יחד כדי למדוד את פועלו הבדוי והנצחי של המשורר. השיר המקורי מסתיים בשורות "הוֹ נֵצַח / הוֹ נֵצֶר-מִשֹּׁרֶשׁ / הוֹ רֶגַע-שֶׁאֵין-לוֹ-סוֹף". שוב הזמן מופיע ביחס לחלומות והווית המשורר, אך כאן הוא מופיע כשאיפה אדירה, ככיסופים אל הנצח האינסופי. כאמור, לפני מותו – הישאבותו אל הרגע שאין לו סוף – ביקש המשורר להוסיף שתי שורות לשיר – "עֲצוֹם עַפְעַפֵּי-עֶרֶב / עֲצוֹם עַפְעַפַּי". העפעפיים נעצמו. הערב ירד. הנצח נותר אין-סופי.

22111


אם קראתם עד כאן, נוסיף בשולי הדברים דברים נוספים שכתב שלונסי על מימוש חלומות. בספר "אברהם שלונסקי – מסות ומאמרים: העשור הראשון, 1922 – 1933" מופיעה רשימה שכתב שלונסקי על ביטאון תנועת העבודה "מחיינו", בה הוא מלין על הכיוון הספרותי אליו נטה הביטאון. מתוך כך הוא כותב על הצער הגדול המגיע עם התגשמות החלום עליו כה חלמת:

אסור מחמת פיקוח נפש לעשות את הניסיון האחרון, למצוא פתרון, לחלום כל החלומות, – כי הפתרון אחד הוא : מות החלום. ולא לחינם אומרים בעברית על פתרון חלום : "שבר חלום". כן! אבל… אעפ"כ… אעפ"כ, אסור גם לפקוח עיניים, אסור לתת פתרון פה לאותו "קורע צעיפים". צריך לעצום את העיניים, לעצום יפה – יפה – ולחלום – לחלום – לחלום.