"מדוע? מדוע יש לכתיבה קשר לבדידות המהותית הזאת, בדידות שמהותה היא ההסוואה המופיעה בתוכה?", שואל מוריס בלאנשו בשורה האחרונה של מאמרו "הבדידות המהותית". הכותב בעיני בלאנשו מבקש את הבלתי אפשרי – לתפוס את האינסופי, לחיות אותו, לאחוז בו רק לרגע. "כתיבה היא האינסופי, מה שאינו פוסק… לכתוב פירושו להתמסר להיקסמות מהעדר הזמן". אמנם החיבור לאינסוף הוא חיבור טוטאלי, מלא חדווה ושמחה, של מי שקרוב לדבר הגדול ביותר שיש, אלא שעם זו מגיעה גם ההכרה "כי האמן, מאחר שהוא מסיים את יצירתו רק ברגע מותו, אינו מכיר אותה לעולם… לעולם אין הסופר קורא את יצירתו. היא בלתי קריאה בשבילו, סוד שבנוכחותו אין הוא שוהה". הריחוק הזה, אי-היכולת הזו לקרוא את מה שנכתב, מהווה עבור בלאנשו דוקא את הקרבה הממשית היחידה של המחבר למה שנקרא יצירה. "אי-האפשרות לקרוא היא הגילוי הזה שכעת, במרחב שנפתח על ידי הבריאה, אין עוד מקום לבריאה – ולסופר אין אפשרות זולת להמשיך לכתוב את היצירה הזאת בלי הרף". במילים אחרות, כדי לברוא עולם ההכרח הוא ליצור גם צמצום, כמו-להתסלק, להסתתר מאחורי המילים, מאחורי מעשי ידי-אומן, ליצור בלי-הרף עולם מלא חיות, לגלות חיים דרך הסתתרות.
יש משהו פתולוגי בכתיבה של בלאנשו, האיש שהוצא להורג ושרד כדי לספר על זה. הכתיבה עבורו היא תמצית הבדידות, תמצית הרדיפה אחר תוצאה שאף פעם לא מגעת. וכשהוא מדבר על בדידות הוא מדגיש שהוא לא מדבר על בדידותו המוכרת של האמן. המשמעות של בדידות סולפה בעיניו. בדידות היצירה היא בדידות מהותית יותר מכל בדידות אחרת מוכרת ושגורה. "אין לה דבר וחצי דבר עם החיפוש אחר שוני… מי שכותב יצירה מורחק הצדה, מי שכתב אותה מסולק. מי שמסולק, יתר על כן, אינו יודע זאת… הסופר לעולם אינו יודע אם היצירה נשלמה". לכן יצירת האמנות אינה גמורה, אך גם אינה בלתי גמורה, היא מה שבלאנשו מכנה – הוֹוָה, לעד מתרקמת, מתהווה. לכן, "מי שחייו תלויים ביצירה, אם כדי לכתוב אותה ואם כדי לקרוא אותה, שותף לבדידות של מה שאינו מבטא אלא את המילה 'הוויה'". ה'ההוויה' של היצירה מתבטאת על ידי האינטימיות שבין מי שכותב את היצירה לבין מי שקורא אותה. בכך היא לעד מתרחשת, נוצרת, נוגעת בהתרחשות חדשה בין מה שכבר היה ולכאורה נחתם, לבין מה שחי מחדש בלב הקורא היוצר את היצירה כמו מאין ליש.
נדמה שרוב הכותבים מסוגלים להזדהות עם אמירות שכאלה, גם אם לא בכאלה עוצמות. לפחות עבורי, מילותיו של בלאנשו הצליחו לבטא חלק מהתחושות שלי מהמפגש עם הדף והמילה. משהו מאי-הוודאות המתמדת, מהחיפוש הבלתי-פוסק אחר גילוי, אחר יציבות וממשות שיפרצו מתוך הדחפים הפנימיים, הנסתרים והקמאיים. אמנם קשה לי קצת קיצוניותו של בלאנשו, עם התחושה העמוקה שהכותב הולך בכל עת על פני תהום. כי בכל זאת, יש נחמה בכתיבה, יש שמחה, יש גילוי. אפשר לגעת בדברים, גם אם הם הוֹוִים, אינסופיים.
נסיים עם דבריו היפים של בלאנשו על ההיקסמות, "מה שניתן לנו דרך מגע מרחוק הוא הדימוי, וההיקסמות היא תשוקה לדימוי". אנו לא יכולים לגעת בדברים עצמם, אנו יכולים להיות מוקסמים מהם. זוהי מטרת הכתיבה עבורו, לפגוש את הבלתי-פגיש, לגעת בבלתי ניתן למגע, לחיות מתוך היקסמות, שהיא מבטה של הבדידות, "של הבלתי פוסק והאינסופי". "סביבת ההיקסמות הזאת, שבם מה שרואים לוכד את הראייה ועושה אותה אינסופית, שבה המבט נקרש לאור, שבה האור הוא הזוהר המוחלט של עין שאיננו רואים, אך שאיננו חדלים לראותה, מפני שזהו מבטנו שלנו מראָה, הסביבה הזאת היא, במובהק, מושכת, קוסמת: אור שהוא גם התהום, אור שלתוכו שוקעים, מבעית ומושך".
מוריס בלאנשו, הספר העתיד לבוא: אסופה. תרגום ואחרית דבר: מיכל בן נפתלי. הוצאת הקיבוץ המאוחד.
חלום בתוך חלום חלמתי באחד הלילות האחרונים, והם הרעישו את תודעתי עמוקות. בראשון, החלום שנחלם בתוך החלום, אני מגלה גילוי משמעותי מאוד על דמות רוחנית שקשורה לחיי. הגילוי הזה מטלטל אותי; זה אמנם לא פרט מידע שאי אפשר לחיות בלעדיו, אך הוא מאפשר לי להבין את הדמות שאני קשור בה בצורה הרבה יותר עמוקה. אך ישנה בעיה, אני מודע לכך שזה רק חלום, ולכן אני לא בטוח שהגילוי הזה נכון. ובחלומי, אני מתעורר מהחלום שחלמתי ומחפש אחר מישהו שיאשש לי את הפרטים החדשים. אני מסתובב באיזה מבנה מאוכלס בהרבה אנשים עד שאני פוגש את אותו אדם שחלמתי עליו. אני שואל אותו על פרטים שמסר לי בחלום, כמו איפה הוא גר בילדותו, ומגלה שחלק מהתשובות תואמות את הפרטים שמסר לי בחלום הראשון, וחלקם לא, אז אני נזכר באמרת חז"ל "אין חלום בלא דברים בטלים", ונרגע, שמח שאישרתי את מה שחלמתי, שהמרגלית שמצאתי אכן מקורית.
אז הנה, חלמתי חלום, ואני מפרסם אותו קבל עם ועדה, שכל החפץ בכך יבוא ויקרא (מה שלא עשיתי עד היום לגבי חלומותי האישיים). אך הבעיה היא שאנשים לא אוהבים לשמוע על חלומות של אחרים. אנשים לא אוהבים לשמוע כל מיני רסיסי-סמלים שמסתדרים להם באקראי בחווית הלילה שאינה שלהם, הם לא אוהבים לגלות פרטים שנדמים עבור המספר חשובים עד מאוד, ואילו עבור השומע הם לרוב שוליים ביותר. אני זוכר בעצמי, איך פעמים רבות, בעיקר בתקופת התיכון, שאנשים שאיני קרוב אליהם במיוחד סיפרו לי מה חלמו בלילה האחרון, ולא הבנתי למה הם חושבים שאני אמור להתעניין בזה.
אם כן השאלה חייבת להישאל – מדוע לכתוב בלוג על חלומות?
ההחלטה לכתוב על חלומות הגיע באופן אינסטינקטיבי, אסוציאטיבי, תוך כדי נמנום, כפי שמסופר פה בצדי העמוד. אבל בעקבות ההתנסות שלי בשנה האחרונה אני יכול לנסות להגדיר קצת מה אני עושה פה. אני חושב שהנושא הכללי של 'חלומות' מאפשר להבחין ולהתבונן בנקודות עומק שחבויות במציאות, שאולי לא היו נחשפות אחרת. כלומר, כאשר אני עוסק בחלומות של אבות ישורון המופיעים בשיריו ומגלה שהם קשורים כמעט כולם לתחושת הריחוק הגדולה מההורים שלו, אני מתמקד בנקודה משמעותית שהייתה זקוקה לפריזמה הזאת כדי להיחשף. או כאשר אני כותב על החלומות של המוזיקאי אדם כהן או אפילו על החלומות כהגדרה מסויימת לעולם הסוד היהודי, מתגלים רבדים שהיו יכולים לפרוץ כנראה רק מתוך הנגיעה בצד הסמוי מן העין, הנסתר, התת-מודע, שמבצבץ מתוכו במיני צורות שונות.
בקריאה ובכתיבה שלי אני מבקש לעסוק ב'ציורי המושכלות מצד עצמם', בדברים כפי שהם, ולא כפי שהם נחווים על ידי. נדמה לי שבניגוד לאיזו רוח חזקה בעולם המחשבה והיצירה כיום, המבקשת לגעת בכל דבר מתוך המקום הסובייקטיבי, החוויתי-אישי, 'איך הדברים נוגעים בי', 'כמה חיבור יש לי לדבר', אני מבקש לעשות מעשה לא כל כך פופולרי ולעסוק בטקסטים או ביצירות כפי שהן מופיעות את עצמן, מדברות את עצמן, מבקשות להגיד משהו על עצמן, ולהבין מה ניצב ברקע שלהן, מה עוד הן מכילות בלי שנראה, מה התת-מודע שלהן מוסר לנו. בוודאי שבתוך זה ישנה חוויה אישית, יש רלוונטיות רגשית לי ולקורא, אלא שהרגש הזה הוא במובן מסוים הטמפרטורה של המילים, הצורה בה הן קורנות החוצה, והוא לא הופך בפני עצמו למילים.
עם זאת, יש משהו מתעתע בעיסוק בחלומות שבמהרה יכול להפוך הכל למאוד זול, כיוון שבסופו של דבר – כל דבר כמעט יכול להיות קשור לחלומות. ניתן בקלות לחפש בכח (הקלות שבכח) קשר בין כל דבר שעולה על הדעת לחלומות, למצוא ביטוי לחלום בכל ביטוי אפשרי של המציאות. ואולי גם הדחיפה של המושג הזה, 'חלומות', לכל מקום, יכולה להרחיק וליצור עולם שקוף כזה, בו הכל היה חלומי ויהיה חלומי, אך בסופו של דבר לא אומר שום דבר, כיוון שהוא לכאורה נוכח בכל דבר. אני מקווה שזה לא מה שאני עושה, ובכל זאת מצליח לגעת דרך הנקודה הכללית הזו הקושרת בין הרבה עולמות שונים ברבדים שלא היו נחשפים אחרת אם לא החלומות. להאיר נקודות מתוך עולם החלומות שמשמעותיות לעולם הערות, לעולם המחשבה, הרגש והיצירה, ושעוד אנשים חוץ ממני ייהנו מזה.
בסדרות צילומיי, מתגלה ענייני במרחב המקומי, בשייכות ואי השייכות של האדם אליו. לכאורה ללא יד מכוונת, מתאספים פרטי הקהילה, ויוצרים כוריאוגרפיות שהטקס הוא הממשטר אותן.
הסיטואציה ה׳ידועה׳ והנוף ה׳מוכר׳, יוצרים בחיבורם קיום וויזואלי שונה ומהות אסטתית חדשה.
בין אם מדובר בשורת חיילים מתהלכים במדבר, או בקבוצה אקראית הצפה בים במלח – הפעולה המשותפת היא המגבשת את הזרים לכדי קולקטיב הנראה אחיד.
נופים אלו המסומנים תמיד בזהות נוכחת או נפקדת, כמו מעידים על רצונו של האדם לכבוש את הטבע ולבייתו. באותו הנוף שבו צנחתי, הלכתי, שחיתי וטיילתי, נוצר הרצון להצביע על סדר במרחב.
במרחבים אוטופיים אלו מטשטשת ההבחנה בין הטבעי למלאכותי, בין הכאוטי למאורגן.
העבודות מציבות בפנינו את השאלה האלמותית האם האדם הוא שליחו של הטבע, גלגול אבולוציוני אינהרנטי אשר ממשיך לקדם את מעשה הבריאה או שמא הוא גוף זר הפוגע ברצף הטבעי האקולוגי ומנסה בצורה תועלתנית לגייס את הטבע לצרכיו.
בהתאם לכך, המתבונן ביצירות מטלטל בין תחושת קרבה וחיבור רגשי לנוכח העוצמה האסתטית לבין תחושות ניכור ואיום הנובעות מן הידיעה כי גם יופי זה הנו מלאכותי ובן חלוף.
המתח שבין המוכר למנוכר, מתכתב עם מושג "המאוים" של פרויד המתייחס לאופן בו נוצר דיסוננס קוגניטיבי של משיכה ודחייה בו זמנית לנוכח אובייקט שיכול להיות מוכר, אך בו-זמנית גם זר בקהילה שפרטיה נעים בה יחדיו, אך נותרים לבסוף זרים זה לזה.
"לכאורה, אנו אמורים לחוש ערגה אל המצב שקדם למראה עינינו, למציאות שהתקיימה לפני 'הנטישה', אולם אנו מתבדים. המראה אינו מעורר רצון לשוב לעבר כזה או אחר. נדמה שאת שנעשה כבר אין להשיב. יתר על כן, לדימוי הנצפה אין עבר שניתן להבינו, ההווה לא נתפס כאותנטי אלא כמתעתע, ופרט לתחושה קלה של פסימיות לא ניתן גם לצפות באופן בהיר את העתיד לבוא.כך נוצרת תחושה של אנטי–זמן, דימוי שצף בחלל המנותק מרצף כרונולוגי או היסטורי. העדר הזמן יוצר גם ניתוק רגשי, חוסר יכולת לגעת במהות הנצפית. ניתן להשוות זאת לחוויה של חזרה אל שכונת ילדות שאיננה מצליחה לעורר את רגש הנוסטלגיה המצופה, אלא רק מעלה שברירי תמונות זיכרון קרות. ואכן, כיצד אדם יכול לחוות חוויה אסתטית, כנה ואותנטית בלי היכולת לחוש געגוע?" (מריק שטרן על יצירתו של אביב נווה)
יליד 1978, בוגר המחלקה לצילום, ווידאו והדמיה ממוחשבת, האקדמיה לאומנות עיצוב בצלאל, ירושלים. לומד בחוג לתואר שני לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב ובוגר במכללה העברית 'עלמא'.
עבודותיו נמצאות באוסף מוזיאון תל אביב ומוזיאון ישראל, והוא זוכה פרס הפטיש של סות'ביס. נווה מכוון את עניינו בחיבור שבין האדם (קבוצה/קהילה) לבין הטבע.
"בספר הזוהר סובבים והולכים כל המאורעות, כל הסמלים והרעיונות על ציר אחד – רבי שמעון וה'חבריא' שלו. אבל גם את רבי שמעון והחבריא שלו הננו רואים כמו בחלום, חלום בתוך חלום', כותב רבי הלל צייטלין בפתיחת מערכת המאמרים שלו על ספר הזוהר בספרו 'בפרדס החסידות והקבלה'. בני החבריא הם אלה אשר 'די חשוכא מהפכין לנהורא ומרירו למתיקו', הופכים חושך לאור ומר למתוק. הם לוקחים את היסודות הגשמיים של המציאות ובאמצעות תהליך תודעתי פנימי הופכים אותם לתופעה עמוקה של אור מתוק וגדול. נדמה שאבחנה מעניינת זו של צייטלין מאפשרת לנו להתבונן באופן כללי על מה שנקרא 'תורת הנסתר' או 'תורת הסוד' של היהדות כבעלת מאפיינים חלומיים, או כדברי צייטלין, אפילו של 'חלום בתוך חלום' (החולם חולם על עניין או סמל כלשהו, שמופיע כחלום הנחלם בתוך חלום – כלומר דימוי עמוק שמסתתר הסתרה בתוך הסתרה, שמתבקש לגלות על ידי הפשלה ארוכה ומסובכת של מלבושים המגלים טפח ומסתירים טפחיים, שמבקשים לעקוב בסבלנות אחר התרחשויות פנימיות באפיק נסתר במיוחד, היינו החלום הכמוס יותר הנחשף בתוך החלום הגלוי, הוא החלום עצמו שחולם האדם בשנתו).
תורת הנסתר אינה עסוקה בלהסתיר דברים רחוקים שלאדם אין שום אפשרות לקלוט, להיפך, היא מסתירה דווקא את אותם דברים המשמעותיים ביותר לאדם להבנת חייו והמציאות סביבו, אלא שהוא עדיין לא הכשיר את עצמו. כלומר, הכל בעצם גלוי, הכל על פני השטח. בדורנו כל אחד יכול לפתוח ספר קבלה ולקרוא בו, הנסתר לא מסתיר אף דימוי או משל – אלא שהאדם לא טרם הכשיר עצמו לפענח את מה שהנסתר טומן בחובו. נקודה זו מאפיינת גם את החלום, אשר חושף לאדם רבדים מאוד עמוקים של התודעה הפנימית, אלא שלרוב האדם לא יודע לפענח מה נמסר לו. בדומה לחלום, תורת הסוד עמוסה בסמלים המרמזים לתופעות וחוויות העומדות מאחוריהן. בין היתר ניתן למנות את הלבנה, איילה, נחש, אבא ואמא, שושנה ועוד.
מאפיין נוסף של תורת הנסתר הוא היותה סותרת את הנגלה. 'נסתר' מלשון סותר. הסתירות מסתירות את הנסתר שלא הבשיל עדיין לכדי גילוי. כך למשל הזוהר מלא בתיאורים הנדמים לכאורה כמגישימים את האלוה, אך ברור כי כל המטרה היא לחשוף את ייחוד האל, בחוסר הגשמתו ולשלול את תפיסת הפירוד. כלומר, חלק מתהליך חשיפת העולם הנסתר של הזוהר עובר דרך גילוי רבדים הנדמים כסותרים את הרובד הגלוי. כך גם בחלום, שכדי לחשוף את האמיתות המבעבעות בקרקעית התודעה עובר דרך מגוון דימויים, מעשים ומצבים הסותרים את המציאות הגלויה. למשל, החלום יכול לבקש לחשוף את השמחה הגדולה שהאדם שרוי בה על ידי מראה של כדור פורח המעופף בתוך קרקעית הים. מראה בלתי אפשרי, סתום וסתור, שחושף עבור החולם משמעות עמוקה ומלאת פליאה.
נקודה זו קשורה גם לתחום של אגדות חז"ל המופיעות בתלמוד, שעוסקות פעמים רבות בתיאורים של מחזות וסיפורים משונים שלא עולים על הדעת, ובכך מגלות את הצד הנסתר של ההוויה, ולכן גם לכאורה סותרות אותה. לא פלא שמפרשים רבים מבקשים לתרץ וליישב את האגדות האלה בכך שמשייכים אותן לחלום שחלם המספר.[1] כך למשל מסבירים חלק מהמפרשים את הסיפור המופלא על תנורו של עכנאי, בו ר' יוחנן עשה מופתים רבים כדי להוכיח שהלכה כמותו ולא כמו שאר החכמים. כך מסביר רבינו חננאל את הסיפור, שלשיטתו התרחש כולו בחלום: "ויש אומרים כי חכם מחכמי מדרש נתנמנם במדרש וראה בחלום שהיו חולקים החכמים על רבי אליעזר ואמר להם רבי אליעזר למה אתם חולקים עלי". חכם מחכמי מדרש נתנמנם ב[בית ה]מדרש!
גם באגדות המשונות ביותר בתלמוד המסופרות מפיו של רבה בר בר חנא במסיכת בבא בתרא:
וְאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה:
אֲנִי רָאִיתִי צְפַרְדֵּעַ שֶׁהָיְתָה כְּמִגְדַּל הַגְרוֹנְיָא. [עיר בבבל]
בָּא תַּנִּין וּבְלָעָהּ, בָּא עוֹרֵב וּבָלַע אֶת הַתַּנִּין וְעָלָה וְיָשַׁב בְּרֹאשׁ הָאִילָן.
בּוֹא וּרְאֵה כַּמָּה גָּדוֹל כּוֹחוֹ שֶׁל אוֹתוֹ אִילָן.
אָמַר רַב פַּפָּא בַּר שְׁמוּאֵל: אִלְמָלֵא הָיִיתִי שָׁם לֹא הָיִיתִי מַאֲמִין.
או:
אָמַר לִי אוֹתוֹ הָעֲרָבִי: בּוֹא וְאַרְאֲךָ מָקוֹם שֶׁאֶרֶץ וְשָׁמַיִם נוֹשְׁקִים זֶה לָזֶה.
הָלַכְתִּי וְרָאִיתִי הָרָקִיעַ שֶׁהוּא עָשׂוּי חַלּוֹנוֹת חַלּוֹנוֹת.
נָטַלְתִּי סַלִּי וְהִנַּחְתִּיו בְּחַלּוֹן הָרָקִיעַ,
וְעַד שֶׁגָּמַרְתִּי אֶת תְּפִלָּתִי – בִּקַּשְׁתִּיו
אָמַרְתִּי: יֵשׁ גַּנָּבִים כָּאן?!
אָמַר לִי הָעֲרָבִי: זֶהוּ הַגַּלְגַּל הַחוֹזֵר בָּרָקִיעַ. הַמְתֵּן עַד לְמָחָר – וְתִמְצָאֶנּוּ.
על מכלול סיפורים זה כותב הריטב"א: "יש גם במעשיות אלו ענינים נרמזים שלא היו נראין להם במראית העין אלא במראה החלום… ובעת השינה יראה להם כענין הרהורים ענינים נפלאים מורים על הענין". מצד אחד זהו ניסיון ליישב את הקושי העולה מהמוזרות הגדולה של הסיפורים, אלא שיישוב קושיה זה לא אמור לגרוע מההבנה של הסיפורים האלה כסודות גדולים שמססתרים בתוכם (וניתן לעיין בפירושי הרב קוק, רבי נחמן והגר"א החושפים את חלקם). בכל אופן, קשר הדוק יש כאן בין סודות פנימיים מעולם הנסתר של היהדות המסתתר מאחורי תופעות משונות לבין חלומות.
נסיים בביאור הגר"א לספר משלי, הוא קושר בין השינה לבין גילוי סודות התורה הפנימיים: "והעניין שנתן הקב"ה שיישן, כדי שתעלה נשמתו לישיבה של מעלה ושם מגלים לו רזי תורה, ומה שאי אפשר לאדם ללמוד בשבעים שנה – לומד שם בשעה אחת".
[1] ניתן לדבר על שתי גישות לפירוש אגדות חז"ל – הראשונה מבקש לתרץ קושיות וליישב סתירות, כלומר למצוא מה לא מסתדר על פי השכל הפשוט ולמצוא דרך להסביר אותו בכל זאת פי השכל הפשוט. שיטה זו מנסה 'לנרמל' את האגדה, ממנה פורץ צד חריג ופרוע של המחשבה היהודית. ותופסי שיטה זו מנסים להראות כיצד היא לא חורגת מן הנורמה. אך שיטה אחרת, ואתה אני מעדיף הרבה יותר, לא מבקשת לפתור את הבעיות, אלא להראות כיצד הן מגלמות ביטוי של עולם נסתר שלא יכול היה להופיע אחרת. זוהי שיטתו של הראי"ה קוק ובעיקר של הגר"א, שכתב כי 'באגדות שבש"ס… לפי הנראה חס ושלום כמו דברים בטלים בהן גנוז כל האורה' וכי 'בתוך האגדות גנוזים הסודות שהם 'כבוד אלקים' וצריך להסתיר אותם'.
תְּנוּעַת עֵינַיִם מְהִירָה 