ספר החלומות שלי. שרית אליהו. איורים: לנה גוברמן. הוצאת עם עובד.
יש משהו בספר המיוחד הזה שגורם לך לרצות לחזור להיות ילד שוב, שיושב עם ההורים שלו וצולל אל תוך עולם מופלא וקסום, שמגלה שגם לו יש מקום בעולם הזה. שגם הוא יכול לחלום וליצור עולמות חדשים. "ספר החלומות שלי" הוא יצירתם של המחברת שרית אליהו והמאיירת לנה גוברמן אשר רקחו יחד יצירה מרשימה, תמימה ומקורית.
אמנם לא שופטים ספר על פי הכריכה, אך במקרה זה יופיה מעיד גם על המסתתר בפנים. זוג עיניים פקוחות שעם הטיית הספר נעצמות וחושפות יצורים מעולם של שינה.
בפנים מסתתר לו עולם קסום לא פחות. לצד דפי מחברת המיועדים לכתיבת החלומות מופיעים שערים מגוונים המציגות ביטוים שונים של חלומות שיחד עם האיורים הסוחפים מהווים מקור להשראה והעמקה חלומית.– גילויים מדעיים שהופיעו בחלום, חלומות בתרבויות שונות, חלומות באומנות ועוד. בחלקים אחרים מתוארים מקרים שונים של חלומות:
"לפעמים החלומות שלי בצבעים, לפעמים הם בשחור ובלבן, חושך… אור… לפעמים מופיעיות צורות שנפתחות ונסגרות, נמצאות ונעלמות. הן מפתיעות אותי".
וברקע ספינת נייר קטנה שטה לה על גלי תודעה צבעוניים.
אחד היתרונות של הספר הוא הזמנתו את הילד לפעול בתוך עולם החלומות. מעבר לכתיבה של החלומות מזמינות היוצרות אל תוך "תאטרון החלומות" – מקום שבו יציגו הילדים את חלומותיהם באמצעות תפאורה, אביזרים ודמויות על גבי הבמה הנפתחת שמסתתרת לה בפנים. במקום אחר מוזמן הילד לצייר את דמות דיוקנו ומצדו השני לצייר את כל מה שמתחולל בראשו בזמן החלום.
בסוף הספר מצורפת מעין הדרכה להורים כיצד לעודד את ילדיהם לשתף בחלומות, כיצד להזכר בחלום, באיזה זמנים של היום כדאי ועוד.
העובדה שספר שכזה מתפרסם משמחת אותי מאוד שכן כנראה ומדובר בסימן למגמה כללית המתרחשת בחיינו. אם אלה התוצרים שממלאים את חיינו, אם יש מקום כה משמעותי לעולם הפנימי, הדמיוני, הילדותי והבוגר כאחד, כנראה שמשהו טוב קורה איתנו.
זה לא קשור ישירות בחלומות, אבל המעמיקים יוכלו למצוא נקודות חיכוך.
סקירה שכתבתי למוסף הספרים של הארץ על ההוצאה חדשה של "הטוב והרע על פי בשקפת חכמי ישראל וחכמי העמים" – חיבורו הראשון של רבי הלל צייטלין הי"ד, המחפש הבלתי נדלה.
ברי מזל ומנויים יוכלו למצוא גרסה לקריאה באתר הארץ:
רבקה מרים כותבת ומפרסמת שירים מאז גיל 14. ילידת שנת 1952. פרסמה למעלה מעשרים ספרים למבוגרים וחמישה לילדים. אחד מגיבורי ספר הילדים השני שלה "מעבר לגבעות האחרונות" הוא חלום שרוצה שילד בשם נעמן יחלום אותו. קובץ סיפורים קצרים שראה אור לפני שנתיים זכה בפרס ברנר לפרוזה. הנה מה שיש לה להגיד על החלומות בחייה:
"ככל שחולפות השנים, אני מוצאת שהחלומות הם נקודת המשען שלי, או, אפשר להגיד, הם המציאות האמיתית שלי. חיי ההקיץ שלי, שאמורים להיות עבורי המקום הברור והבטוח, הם מבחינתי רק מין רפסודה לא יציבה, שעליה אני מפליגה ועוברת בין חלום לחלום.
בחלומות שלי אין מוקדם ומאוחר, אני בהם בת בלי גיל, השנים שלי, כשאני חולמת, נעות קדימה ולאחור, אין בחלומות שלי גם פער בין החיים למתים – הורי, למשל, נוכחים בהם באופן קבוע, ואין לי שום הפתעה במפגשים איתם, הם פשוט נמצאים שם, כמו מעולם לא הלכו ממני.
את רוב רובם של החלומות שלי אני לא זוכרת, וגם אם אני זוכרת משהו, הרי שזה רק מין רשימו, רק קטע קצרצר מהחלום עצמו, רק מין קריצה או רמז, כשהחלום בכוליותו נמוג, ואני לא יכולה לספר אותו כסיפור, ואפילו לומר עליו משהו רציף.
וזה לא מפריע לי. להיפך. המקום המטושטש, הערפילי, של החלומות שלי, חזק עבורי יותר דווקא כשאין לי יכולת לתרגם אותו למציאות הבהירה. החלום הוא לי הבלחה מהמקום שלפני החיים ואחריהם, לפני ואחרי האבחנות וההבנות האנושיות. אני מרגישה שהחלומות הם הדלק שאני מקבלת מהמקום שמעבר לנו, כדי שאוכל לחיות. הם התזכורת שלי שאני חלק ממשהו עצום בהרבה ממני, שהיה ושיהיה לפני ההבנות של בני האדם.
נדמה לי שכל מי שבא לפרש חלום, נוגע בפירוש שהוא נותן רק בחלקיק זעיר ממנו. החלום, כמו התורה, גדול מכל מפרשיו".
"פַּעַם חָיִיתִי
וּבָא גַּם קִצִּי…
וְעָלַי לִבְכּוֹת יָשְׁבוּ.
וְשָׁם לִי שָׁכַבְתִּי
בַּחֲלוֹם
שֶׁהִנֵּה לִי קַמְתִּי
וְהִנְנִי
אַחֶרֶת.
וַאֲזַי חָלַמְתִּי
שֶׁשְּׁמִי
הוּא כָּזֶה
וְחָיִיתִי
חַיִּים אֲחֵרִים
שעכשיו
אוֹתָם אֶחְיֶה.
וְאֵינֶנִּי יוֹדַעַת
שֶׁמֵּתָה אֲנִי,
שֶׁהִנְנִי עכשיו
שְׁכוּבָה בְּקִבְרִי,
בַּאֲדָמָה מלטפה,
בַּמֶּתֶק שׁוֹכֶבֶת
שעכשיו
אֲנִי רַק חוֹלֶמֶת,
רַק מְדַמָּה.
מְדַמָּה?"
(מתוך "כֻּתנתי הצהובה", 1966, ספר הביכורים של רבקה מרים)
למרחיקי לכת ומרחיבי האופקים מומלץ לצפות בסרטון הבא:
ננסה להציג במאמר זה שלוש גישות יסוד שונות לתפיסת החלום והדרך לפרש אותו. תצוגה זו תהיה ראשונית בתקווה שנושא זה ישוב להופיע בבלוג בהמשך.
ראשית נעמוד בקיצור רב על גישתם של שניים מאבות הפסיכואנליזה.
קרל גוסטב יונג, תלמידו הגדול של פרויד שפרץ דרך תיאורטית משלו, מעמיד בספרו "על החלומות" את שיטת פירוש החלום שלו למול זו של מורו הגדול. שיטתו של פרויד קובעת עמדות אפריוריות שבאמצעותן ניתן לפענח חלום – האדם אוצר בנפשו תשוקה מודחקת שמתפרצת כמשאלת-החלום. החלום מכיל סמלים שחוזרים ומופיעים בחלומות שונים אך תמיד יסמלו את אותו הדבר – חפץ ארוך כסמל לזכרות, חפץ עגול או חלול כסמל לנקבות. יונג מכנה תפיסה זו כשיטת ההתבוננות הסיבתית, שכן כל תופעה בחלום יש לה סיבה קודמת שהובילה אליה.
לעומתו, מניח יונג את היסודות לשיטת התבוננות תכליתית, שבה כל תמונה שונה שמופיעה בחלום, כל דימוי ומעשה תת-מודע יפוענחו בהקשר המסוים שבו הם מופיעים. לא יונחו הנחות מוקדמות, אלא יודגש השוני שבין הגילויים הסמליים שבחלום. כך למשל תפוח שמופיע בחלום על נסיעה ברכבת לא יקבל אותו הפירוש כמו תפוח שמופיע בחלום על נפילה מצוק.
תפיסתו של יונג את החלום ופירושו דינמית ויחסית, היא מתייחסת לתנאים השונים שבה הוא מופיע – "לצורך פיענוח נכון של חלום עלינו להכיר הכרה יסודית את מצב-התודעה שבאותה עת, שכן החלום מכיל את ההשלמה הלא-מודעת למצב זה, דהיינו, את החומר אשר עקב מצב התודעה הנוכחי גורם לו להופיע בלא-מודע" (ק.ג. יונג, על החלומות. תרגום: חנה שהם ואילנה תורן. הוצאת דביר). תפיסתו הסיבתית של פרויד לעומת זאת מתיימרת להיות מדעית יותר, מאבחנת ומייצרת מסקנות כפי שנהוג במדעי הטבע.
פירוש החלום האמיתי ביותר בעיני יונג הוא זה המשלב את שתי התפיסות, אך נכון לזמנו טרם הבשיל איחוד שכזה.
הפונקציה החולמת
המשוררת והפסיכואנליטקאית דנה אמיר חותמת את ספרה "תהום שפה" בדיון על אפשרות הפרשנות. הפרשנות עבורה היא בין הכלים והתפקידים המשמעותיים ביותר של השפה. היא מדייקת כי המשמעות הגדולה שבאה עם הפירוש נובעת לא פעם מהצורה בה הוא מגיע יותר מאשר התוכן שהוא מגלה. השאלה כיצד אני פונה לדבר משמעותית יותר מאשר התשובה שאני מגלה בו. תכונה זו קשורה ל"פונקציה החולמת" שבפירוש, כפי שהיא מצטטת את הפסיכואנליטקאי אבנר ברגשטיין:
"הדבר אותו מפנים המטופל הוא הפונקציה החולמת, המחפשת משמעות – ולא רק 'משמעות' זו או אחרת. הרחבת המיכל הנפשי היא זו שבלב ליבו של התהליך האנליטי ולא חשיפת התכנים לא מודעים"
האדם החולם יכול לקום ולחפש פשר לחלומו. המטופל בחדר הטיפולים הוא מי שמחפש משמעות לחייו. הטיפול הוא המקום שבו יכול המטופל לחלום את חייו ולהעניק להם פרשנות, אלא שפרשנות זו עבור אמיר צריכה להיות כמו כתובה על מים. כזו שאינה ניתנת לרישום, חמקמקה וחולפת כמו החיים. פירוש שאינו משביע, אלא דווקא מעורר תיאבון. החלל בו מתרחש הפירוש הזה הוא חלל זוגי, הפרשנות ניתנת על ידי דיאלוג בין שני אנשים, אך התנועה הינה תנועה פנימית, של האדם עם עצמו.
המכתב שמגיע ליעדו
אבן יסוד משמעותית נוספת בתולדות הפסיכולוגיה היא תפיסתו ז'אק לאקאן, אשר מתבססת על ממצאיו של פרויד אך מהווה נדבך חדש ועצמאי בתחום. תפיסתיו מורכבות וארוכות מיני ים, ונתמקד כעת באקט הפרשנות אצלו כפי שמוצג בספרו של הרב שג"ר על ליקוטי מוהר"ן, חלק ב', בעריכת נתנאל לדרברג.
הרב שג"ר מתמקד בכמה מספריו במושג "המכתב תמיד יגיע ליעדו" כפי שמופיע אצל תלמידו של לאקאן – סלבוי ז'יז'ק. הסיטואציה המושאלת מוכרת לנו לפחות מהסרטים או הספרים – אדם נמצא באי בודד ומבקש ליצור קשר עם העולם הרחב. הוא כותב מכתב, מטמין אותו בבקבוק ושולח אותו אל הים. כעת נשאלת השאלה – למי מיועד המכתב? לאקאן טוען שהמכתב תמיד יגיע ליעדו. כל מי שימצא אותו – אליו הוא מיועד. הנמען המקבל את המכתב הוא הקובע את היעד, ולא השולח. משל זה רלוונטי לספת המטופלים – באמצעותו טוענים לאקאן וז'יז'ק שהמטפל שמפרש את הסימפטום המודחק של המטופל הוא גם זה שיוצר אותו, שכן אפשרויות הפרשנות הן אינסופיות, והמטפל הוא זה שמצמצם אותן לאפשרות האחת הנבחרת. המכתב נקרא על ידי המוצא אותו – המטפל, שאחראי למשמעות המודבקת לו.
במקום אחר באותו הספר מתייחס הרב שג"ר למושג משמעותי בתורתו של ר' נחמן – הרמזים. ר' נחמן מדבר רבות על הרמזים שמטמין הקב"ה במציאות שהאדם מגלה וחושף כך את נוכחות הבורא בעולם. אותם צירופי מקרים המופיעים בחיינו הם הרמזים ששותל הקב"ה בחיי היום-יום ומתגלים על ידי פרשנות האדם.
גילוי הרמזים האלה מזכירים לרב שג"ר פירוש חלום:
"אפשר להשוות בין הקשבה למשמעותו של רמז לבין ניסיון לפענח חלום. החלום דורש פענוח באמצעות הקשבה עמוקה לסמליו; החלום הוא שדר ממקור פנימי של האדם החולם, מקור שאפילו הוא עצמו לא תמיד יכול להצביע עליו, להמשיג ולהגדיר אותו. גם את החיים צריך לתפוס כך: מה שקורה לי נובע בסופו של דבר מהאני הפנימי שלי. הפסיכואנליטיקן מנסה לפענח את החלום כפי שהמקובל, להבדיל, דורש את התורה, או כפי שרבי נחמן עצמו מקשר בתורות שלו בין על מיני עניינים, על פי צליל מילה, על פי הקשרים לשוניים וכדומה".
על תורתו של ר' נחמן ותפקודה כמארג מעין חלומי נעמוד בהזדמנות אחרת.
אחת לכמה זמן יארח הבלוג חולמים שונים ומעניינים שיספרו על החלומות שבחייהם. אנו שמחים לפתוח את הפינה עם המוזיקאי הנהדר יאיר יונה.
1. כיצד החלומות משפיעים על היצירה שלך?
אני לא בטוח אם יש השפעה ישירה על היצירה והעבודה שלי, כמו שיש להם השפעה ישירה על תחילת\המשך היום שלי, שבאופן ישיר משפיעה על העבודה. אבל אז נכנסת האחריות האישית שלי לתמונה ,ואם קמתי הפוך מחלום מרושע, אני לוקח חצי שעה למדיטציית בוקר כדי להחזיר נשימתי לאפי. ואם החלום היה מגניב וכייפי, אני נהנה לי לשוט על ענן של אופוריית בוקר שכזו, גונדולה של שמחות קטנות.
2. האם לרוב אתה זוכר את החלומות שלך?
לרוב עוצמת השינה חזקה מאד אז אני לא זוכר דבר מהחלומות, אבל מה שנשאר איתי הוא הסנטימנט של החלום, שבכוחו להשפיע על המשך היום שלי.
3. תוכל לספר על חלום שהולך איתך בזמן האחרון?
בהמשך לתשובה לשאלה השניה, אני לא ממש זוכר את החלומות שלי. משתדל בהוויה היומיומית שלי לקחת כל יום בנפרד, ואיכשהו המתודה הזו עוברת גם לחלומות שלי, שהם אינדיוודואלים, נטולי הקשר לאתמול או למחר.
4. יש חלומות שחוזרים על עצמם? חלומות שמלווים אותך מגיל צעיר?
בצעירותי היה לי סיוט חוזר שבלש מהטלוויזיה הולך לקחת אותי ולהעלים אותי, אבל הוא נעלם עם השנים. בתקופת המחאה החברתית, אותו בלש קרם עור וגידים והיה חשש קל ויותר מציאותי הפעם, אבל גם הוא, כמו המחאה, נעלם.
5. יש חלומות שהניעו אותך לפעולה?
לא.
6. אתה נוטה לפרש את החלומות שלך?
תמיד. אני מאמין גדול ברמיזות מהתת מודע ומאמין שהם אוצר בלום על הרצפה שמחכה שירימו אותו, חייבים להתייחס לדברים ברצינות, גם אם לא מבינים את הנרטיב ממש, המוח שלנו מדבר, לא נקשיב?
יאיר יונה בן 35, מוזיקאי – מלחין , נגן גיטרה וגיטרה בס. הוציא לאחרונה את אלבום הסולו השלישי שלו 'חרב', שהוא מעין אינטרפטציה מוזיקלית-קולנועית למלחמת יום הכיפורים. בימים אלו מופיע עם ערבי האזנה לאלבום, עם הרכבו החדשWater Knives המשלב דיסקו-טכנו-רוק-פסיכדליה-מוזיקת פסקולים ועם המופע 'רדיו אינשאללה' אותו הפיק
'מאז שהבן הבכור שלי התחיל לדבר, וזה קרה די מהר יחסית, העולם הרגשי שלו קיבל מקום נכבד בשיח היום-יומי. כך יצא שאנו משוחחים לא מעט על החלומות שלו. בחכמתי הרבה לא פספסתי את ההזדמנות והתחלתי גם לתעד אותם. חלקים נבחרים מהם מובאים כאן לפניכם. השאר יישמרו לעצמנו, למערכת האינטימית הביתית. ובכל זאת, נדמה לי שיש כאן לא מעט ממתקים תודעתיים.
יום שלישי כג אייר תשע"ו (בן שנתיים וחודשיים)
"אהבתי ארנב וחיבקתי אותו והארנב שיחק ברכבת שלי ובנה את הפסים"
יום רביעי ב סיון תשע"ו
"חלמתי ששרט אותי כדור"
מנוחת צהריים, יום שני כא סיוון תשע"ו
אמא באה להעיר את אור. אור מפטיר "לא רוצה אמא, אני לא יכול, אני אוכל עכשיו. אני אוכל עם הקיפודים. אל תפריעי לי"
יום חמישי טו תמוז תשע"ו
"חלמתי על דובים. הם אכלו דייסה"
יום חמישי ז אב תשע"ו (שנתיים וחמישה חודשים)
"הקטר לא הצליח לנסוע על הפסים והרכבת הזמינה את הקטר לנסוע על הפסים שלה, והם התחברו ביחד".
מנוחת צהריים, יום שלישי יב אב תשע"ו
"היה תיש והוא לא אכל, הוא רק שתה מהחור"
שינה באוטו, יום חמישי כא באב תשע"ו
"יש גמל והוא אוכל חביתה"
חלום מהגן, יום רביעי חי אלול תשע"ו
"הלכתי לבית ספר לבד עם תיק של בית ספר והלכתי על המדרכה ואוטו גדול עבר בכביש ולא דרס אותי. זה היה חלום לא מפחיד, הייתי שמח".
יום שלישי ט תשרי תשע"ו
רץ בבוקר לאמא ומספר לה "אמא חלמתי בלילה אותך"
יום שני כ חשוון תשע"ז
"אכלה אותי עז וזה היה לי נעים ולא בכיתי"
מוצאי שבת וישלח יח כסלו תשע"ז (שנתיים ותשעה חודשים)
רנה דקארט בסך הכל ביקש נקודה אחת של וודאות. משהו קטן להיאחז בו. מי מאיתנו לא מוודא מדי פעם שהוא כיוון את השעון המעורר כמו שצריך, למרות שרק לפני רגע הוא הניח את השעון? מי לא הרים טלפון לחבר ושאל "קבענו למחר, נכון?". רק נקודה קטנה אחת של וודאות.
"לפני כמה שנים נוכחתי לדעת שעוד בהיותי צעיר לימים קבלתי כמה דעות כוזבות כאמתיות, ושכל מה שבניתי מאז על יסודות רעועים כל-כך, אי אפשר שלא יהא מסופק מאד ובלתי-בטוח. ואז החלטתי שאם ארצה לקבוע במדעים דבר מה מוצק וקיים, אצטרך לנסות בכובד-ראש פעם אחת בחיי להשליך ממני והלאה את כל הדעות שעד אותם הימים האמנתי בהן, ולהתחיל הכל מן היסוד"[1].
וודאות הוא חיפש, אך כל מה שמצא הוא כזבים ובדיות. כנראה שכדי להיות בטוח במשהו אין לאדם ברירה אלא קודם כל להטיל בו ספק. מכאן והלאה יוצא דקארט למסע מרתק ומפרך של הפרכת היסודות הבסייסים ביותר של תפיסיותיו.
הוא מתחיל עם החושים. "כל מה שחשבתי עד עתה לאמתי ובטוח ביותר, למדתי מן החושים או על-ידי החושים". האדם יכול להיות בטוח שהוא יושב כעת על כסא וקורא משהו במחשב או שותה כוס קפה או יוצא לריצה. אלא אם כן הוא מאלה המשוגעים, המכריזים על עצמם כמלכים בעוד הם עניים מרודים. דקארט בטוח למדי שהוא לא מאלה. אלא שדבר אחד עומד בדרכו – החלום. שכן בחלום הוא מוצא עצמו מתנהג בדיוק כמו אותם משוגעים – מדמיין דבר אחד בעוד בפועל הוא משהו אחר לגמרי.
"עם כל זה צריך אני כאן לשים לב לדבר, שהנני בן-אדם, ושעל – כן מדרכי לישון ולצייר לעצמי בחלומותו אותם הדברים שמציירים לעצמם המטורפים הללו בהקיץ, ולפעמים דברים שהם קרובים אל האמת אפילו פחות מכן. כמה פעמים קרה המקרה שראיתי בחזון-הלילה שאני נמצא במקום זה, שאני מלובש, ושאני יושב על יד התנור, אף-על-פי ששכבתי ערום לגמרי במטתי?".
אם כך אין ברירה אלא להסיק – "שאין שום סימנים מובהקים או אותות בטוחים למדי, שעל-פיהם יהא אפשר להבדיל במפורש בין מצב הערות למצב השינה".
החלום הוא מעין מציאות-על. הוא לוקח את חיינו, לש אותם, מערבב ומשליך בכל מיני צורות לחלל החולמני. אבל החלום לא יכול שלא להתבסס על נתונים קיימים. כמו המיתולוגיות, כמו ציירים, החלום משתמש בכל הדברים הנמצאים ומשחק איתם. אולי בחלום הראש שלי יהיה מונח על זוג אופניים, אבל לא תוכל להיות בו מציאות שלא מכילה את הדברים הממשיים בחיינו כמו אופניים וראש. המציאות היא ארגז הכלים של החלום. ומתוך כך מסיק דקארט שאכן ישנם דברים פשוטים שמרכיבים את המציאות שלנו.
אבל גם בהם מצליח דארקט להטיל ספק. אם חשבנו שהטענה שנטענה עד כה מרחיקת לכת ומשונה, דקארט לא מפחד ללכת צעד אחד רחוק יותר. מעתה הוא יביט על המציאות כאילו קיים "איזה מלאך רע שהוא גם ערום ורמאי, גם בעל יכולת, ושהוא משתמש בכל התחבולות שבידו כדי להתעותני". כך יוכל להגיע לספקנות מוחלטת ומתוכה, כפי שהקדמנו, לוודאות מוחלטת.
רנה דקארט – פורטרייט של פבריציו קסטה
האח הקטן של "אני חושב משמע אני קיים"
אם כן הוודאות היחידה שדקארט מגיע אליה היא העובדה שהוא קיים. איך הוא יודע שהוא קיים? בזכות העובדה שהוא חושב. אם הוא לא חושב, הוא לא קיים. רק המחשבה מעידה על קיומו:"וכאן מוצא אני שהמחשבה היא תואר שהוא שייך לי; רק היא בלבד אי-אפשר לה להיות מופרדת ממני. אני קיים, אני נמצא: דבר זה הוא ודאי"[2].
לבסוף, בפרק השישי והאחרון, מוצא דקארט שהמחשבה והגוף בכל זאת קשורים זה בזה. אכן יש ביניהם הבדלים, שכן הגוף מתחלק לחלקים לעומת הרוח שאינה מתחלקת. אלא שבכל זאת ישנם יחסי גומלין בין השניים – שכן את ההתרחשות הגופנית, כמו יובש בגרון, משיג האדם על ידי המחשבה.
ובסופו של דבר, בשורות האחרונות של חיבורו, חוזר דקארט על המחשבה הראשונה – האם המציאות היא חלום. אחרי מסע ספקני ארוך מצליח דקארט להוכיח שאיננו חולמים. אנו חיים את המציאות.
"צריך אני להשליך ממני את כל הספקות של הימים האחרונים כמוגזמים ומגוחכים וביחוד את אי-הודאות הגמורה בנוגע למצב השינה שלא יכולתי להבחין בינו לבין הערות. כי עתה מוצא אני ביניהם הבדל ניכר מאד, והוא זכרוננו אינו יכול לעולם לקשר ולחבר את חלומותינו זה אל זה או אל הרציפות הכללית של חיינו, כמו שרגיל הוא לחבר את הדברים הבאים לידינו כשאנו ערים".
ובאמת, אילו היה לפתע פתאום מופיע מישהו לפני בשעה שאני ער, והיה גם נעלם פתאום כדרך הדמויות שאני רואה בשעת השינה, באופן שלא הייתי יכול לשים לב מנין בא ולאן הלך, היה נחשב בעיני לא בלי יסוד לרוח בעלמא או ליצור של הזיה שנוצר במוחי, הדומה לאלה הנוצרים בו בשעה שאני ישן, אך לא לבן-אדם אמתי.
מתי אני יכול להיות בטוח שאני ער? "כשתופס אני דברים שאני יודע ידיעה מובחנת את המקום שמשם באו, ואת המקום ששם נמצאים הם, ואת הזמן שבו מופיעים הם לפני, וכשיכול אני לקשר את ההרגשה שיש לי מהם, בלא כל ניתוק הקשר, אל הרציפות הכללית של חיי, הריני בטוח לגמרי שאני תופסם מתוך ערות, ולא מתוך שינה".
אמור מעכשיו – אני חושב משמע איני ישן. אני מבחין בפרטים משמע אני ער.
[1] רנה דיקרט, הגיונות על הפילסופיה הראשונית. תרגום: יוסף אור. הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס. ירושלים, תשמ"ו.
[2] יש לציין כי הביטוי המוכר "אני חושב משמע אני קיים – Cogito ergo sum" לא מופיע כאן, אלא בספר "מאמר על המתודה" שפורסם בשנת 1637, ארבע שנים לפני פרסם "הגיונות". כאן מופיע הביטוי בנוסח שונה.
היהדות, כתנועה רוחנית שבבסיסה חיבור בין שמים לארץ, נפש לגוף, מעשה למחשבה, מקנה מקום משמעותי במקורותיה לחלומות. החל מסיפורי המקרא העמוסים בחולמים, חלומות ופותריהם ועד המשנה והגמרא שמעצבות דרכי השקפה והתייחסות לחלומות. כאתר שעניינו החלומות ועולמם נעסוק הרבה במופעים השונים של החלום במקורות היהודים. בפתיחת העיסוק בנושא נתמקד הפעם בביטוי אולי המעשי ביותר של חלום ביהדות – הטבת חלום.
עולם ההלכה במובן מסוים הוא ביטוי של עמדות רוחניות אידאיות המתבטאות בעולם המעשה. אם כן מי שהתהפך במיטתו מצד לצד מהלך לילה והתעורר בבוקר עם חלום רע בלבו ידע שיש תקנה לתחושתויו. עליו לקבץ שלושה מאוהביו ו"לספר" להם את שארע לו – "חלמא טבע חזאי!" (חלום טוב חלמתי), והם ישיבו לו "טבא הוא וטבא ליהוי" (טוב הוא וטוב יהיה) ומוסיפים "רחמנא לשוייה לטב" (האל הרחמן יעשהו טוב) וכמה פסוקים מתהלים.
באופן פשוט אנו שמים לב לעובדה שעל ידי הדיבור החולם מעביר את החלום שחלם איזו מין סובלימציה מילולית, בבחינת דיבור היוצר מציאות – חלום טוב חלמתי!
הרב אברהם יצחק הכהן קוק מבאר בספרו "עולת ראיה" כיצד מעשה הטבת החלום אכן הופך את החלום מרע לטוב. החלום הופך למניע לכינוס חברי של הרעפת מילים טובות וניחומים. בפני החולם עומדות שתי אפשרויות לאחר שהזדעזע מהחלום – להתכנס בנפשו פנימה ולנסות להסית את המחשבה מן החלום הרע או לגלגל את עכירות התודעה הפנימית למעין חגיגה חברית של הטוב בחיים. מעשה כינוס החברים ודברי העידוד שלהם הופכים את החלום ממעשה פנימי, סתור וחשוך למעגל של קרבה ושמחה.
אך קודם כל מקדים הרב קוק רעיון עקרוני – על האדם לדעת שרגשותיו הפנימיים הם משמעותיים. דרכם הוא יכול להכיר את עצמו ואף יותר מזה – את רצון הבורא. לכן הוא צריך להתייחס לחלום ברצינות:
"ראשית דרכי חזוק כח הצדק באדם הוא, שירגיל עצמו בהנהגתו שלא לשים לאל [לבטל] את רגשו הפנימי. כי פעמים רבות קול אלהים הוא, הקורא לו מתוך קירות לבו"
בניגוד לתפיסות דתיות האומרות כי על האדם להיאבק עם עצמו ולבטל את המתחולל במעמקי תודעתו, אומר הרב קוק שדווקא על ידי ההקשבה לקול הפנימי, אשר מתבטא כאן כחלום מטלטל, יכול האדם לשמוע את הקריאה האלהית "לסור מדרך רעה ושלא להחזיק בעוול". ולא רק זאת, אלא שעל ידי הקשבת האדם לנפשו הוא מחזק בו את כח הצדק, השאיפה המוסרית הגלומה בכל אדם. נפש האדם טובה היא וקולו הפנימי מכוון אותו ליישר דרכו.
בהיותו בלתי-מורגל לשום לב אל רגשותיו הפנימיים, יסיח דעתו מהדברים המתרגשים בלבבו, וישקיע הלך-נפשו בענינים אחרים, ולפעמים גם כן הפכיים וגרועים הרבה מרגשותיו הטהורים הפנימיים ויאבד בזה רב טוב שהיה זוכה בו אם היה משים לבו לתביעות נפשו הפנימיות.
לפעמים אדם לחפש בכל המרץ כיצד עליו לפעול, לאן הוא צריך להתקדם, אבל שוכח לשים לב לדברים הבסיסיים שיותר שנפשו משדרת לו. התעלמות מהקול הפנימי יכולה להוביל לעיסוק בדברים שוליים, שלא חשובים כרגע למהלך חיי. התשובה לחיפושי מונחת לי מתחת לעיניים, והיא קוראת לי מתוך חלום. (לרגע אפשר להתבלבל ולחשוב שלא הרב קוק הוא המדבר אלא ספר הדרכה ניו-אייג'י פופלארי)
"על כן אל ירמוס ברגל גאוה את המית נפשו הפנימית, כי-אם ימשיך מזה את הכונה המכוונת מהשם יתברך, שיצר ועשה לנו את הנפש הזאת, באפן שתתרגש לפעמים על עניני רשע וסלוף דרך ישרה. ובראותו חלום ונפשו עגומה עליו, אין טוב שיתעמר בהמית נפשו העדינה בת-המרומים, כי ההעברה באין פנות אל עגמת- הנפש הפנימית תביאהו להשליך אחרי גוו גם את רגש הטוב והיושר הפנימי, ואז ימוט לו אחד מיסודי המוסר היותר קרובים וחזקים, – כי אם יטפל בה וישתדל להפך את הרגש העגום לרגש של שמחה ותנחומים ע"י דברים טובים ונחומים של רעים אהובים".
כשאנו חולמים חלום טוב לרוב אנו שמחים לחלוק אותו עם הסביבה. החולם כולל פעמים רבות דמויות הסובבות אותנו, ועל ידי שיתוף החלום עמם אנו חושפים ופותחים רובד חדש בהיכרות שבינינו. אלא שהחלום הרע משאיר אותנו המומים, מפוחדים, כמעט פוסט-טראומטיים. הטבת החלום על ידי שלושה מאוהביי הופכת את החלום הרע והמבודד למאורע חברתי, מקור ליצירת קשר. לא רק החלום הטוב מחזק קשרים סמויים עם חבריי, גם החלום הרע. " חלמא טבע חזאי!".
תְּנוּעַת עֵינַיִם מְהִירָה 