אני זוכר את הפעם הראשונה ששמעתי שיר של אדם כהן. ישבתי בחדר הנוסף בקראוון הקטן שגרנו בו, אשתי ההרה ואני, מחכים לילד וחיים את הלא-נודע. "חלמתי שאני מתעורר \ באמצע הלילה \ תינוק בוכה בעריסה \ ואת ישנה \ כלכך פשוטה \ מכסה אותך \ משחק איתו", ירה לעברי קול צלול בעדינות ורכות אין-קץ. לא יכולתי להפסיק לשמוע את השיר, חזרתי עליו שוב ושוב. איש רגיש חולם על חיים של בית מלא בחיים, על תינוק בוכה בעריסה ואבא שקם לדאוג לו. והמוזיקה הזו, שלא שמעתי כמותה קודם, עדינה ודוקרת, צלולה, אקוסטית ואלקטרונית גם יחד, שהיא כולה ריקוד של שירי כאב.
המוזיקה של אדם כהן מתרחשת בלילה. הוא לומד מוסר מהירח שמנחם אותו – "איך הוא תמיד מתחיל מהתחלה". היא עמוסה בבדידות וברצון לפגוש את האחת שתהיה לו החברה הכי טובה, רעייתו, שושנת העמקים. ובחלומות מתבטא החיפוש הזה: "אני יודע שאת שם \ משוטטת בין חיות הטרף \ בעינייך הכל מוזר \ הכח אוזל והלב נשבר \ גם אצלי זה ככה \ אני רואה אותך \ עמוק \ בתוך החלום שלי". היא שם, בתוך החלום שלו, כל מה שנשאר לו לעשות זה למצוא אותה. גם כשהוא ער הוא מספר איך הוא "לבד מבוקר ועד ערב, מכל הצדדים", וכשנגמרת השיחה הוא "נרדם ומקווה, שמחר אני אריה, שמתגבר ומעורר", אבל "בבוקר קם, לא ממש קיים, נופל על הרצפה, עצמות מתפוררות, הלב נמס". והבדידות כל כך גדולה עד כדי שהחלום עצמו הופך מבבואה של החיים לבבואה של עצמו: "החלום שלי רדום \ אני רועד מתוך שינה \ דומע בין אנשים ברחוב \ כמו ילד קטן… יום יבוא ואני חדש ואת פה".
כמו הצדיקים הקמים בחצות הלילה לבכות על צער וריחוק השכינה – היא הצד הנקבי באלהות, כך מתעורר אדםכהן בלילות ומבכה את הבדידות, את הריחוק מזו שעוד לא הכיר. "קוּמִי רֹנִּי בַלַּיְלָה, לְרֹאשׁ אַשְׁמֻרוֹת" הוא מתפלל על רקע קלרינט קצבי פסוק מתוך מגילת איכה, מגילת החורבן והגעגועים, שופך כמים לבו.
התחושה בשיריו של אדם כהן היא שכל צליל קטן הוא עולם ומלואו, שמכיל ריקודי ניצחון של רחמים אדירים, כמאמר אחד השירים, בו בזמן שרוקד ריקוד של שירי כאב. כל צליל הוא קרן אור צלולה שמאירה את תהומות המלל שכהן צולל אליהם. יחד הם יוצרים תמונה מיוחדת, בשחור-לבן צבעוני של מילים וצלילים, ישירה כל כך, שמכניסה אותך אל עולמו הפנימי של היוצר באינטימיות מיוחדת במינה. המילים שכהן כותב פשוטות מחד, מביעות בפשטות עמקות של נפש סוערת, אך עמוסות במטען של משמעות כאשר לא מעט מהן מהדהדות פסוקים מן המקרא, אזכורים משולחן ערוך ור' נחמן. כך הוא מצליח במילים בודדות, תרתי משמע, ליצור עולם מלא רבדים ופרשנויות.
האלבום "ריקוד" יצא בשנת 2013, שנה לאחר צאת אלבום הבכורה של כהן "בין רעש לקול", ושנה לפני האלבום השלישי "לבן". בשנה שעברה ראה אור אלבומו הרביעי שנקרא "קשת". לכל אחד הגוון הייחודי לו, אך בכולם חוזרים המוטיבים שהזכרנו כאן, הבדידות, החיפוש והעדינות. בשעה טובה, מאז האלבום האחרון הספיק אדם כהן למצוא את בחירת לבו, ולפני כחודש נישא למעיין. שיזכו לשמחה ולדבקות ולחיים משותפים מלאי משמעות. כעת ניתן רק להמתין לאלבום הבא ולדמיין כיצד ישפיע המהפך בחיים על המוזיקה… מזל טוב!
תערוכה של האמן יואש פלדש בה נמכרו בתים חלומיים הוצגה בשבוע שעבר בבית האדום בתל אביב. ביקשנו מיואש לשמוע קצת על הפרויקט החלומי.
שלום, יואש. מהם אותם בתים חלומיים שאתה מייצר? מה מאפיין אותם?
בית חלומי הוא בית שאני מתאים ללקוח באופן אישי. במרחב הפיזי, בשל מגבלותיו, רובנו חיים בתוך דירות שנבנו לפי סטנדרט מוזר, שמנחש סגנון חיים מסוים. לה קורבוזיה דיבר על הבית המודרני כ"מכונת מגורים" – מניח שהאדם הוא סך כל מצרכיו והפרשותיו. בנדל"ן החלומי שאני מייצר אין מגבלות כאלה. כשישבתי בכנס המשקיעים הגדול של "בתים חלומיים – יואש פלדש נדל"ן", הלקוחות של הפרויקט מילאו טפסים ועברו ראיון אישי מקיף, כדי שאתאים להם בית חלומי משלהם. המכירה הוגבלה ל-33 בתים בלבד בפרויקט, ולכל אחד מהלקוחות הכנתי תוכנית אדריכלית של הבית על נייר A3 – והענקתי לו מפתח ממשי לביתו החלומי.
מה הופך את הבתים האלה לחלומיים?
הבתים החלומיים אינם זקוקים למרחב פיזי. הבית האמיתי שלנו הוא לא אותם 60 מ"ר שאנו מבלים עליהם את מרבית חיינו בעולם הענק הזה. הבית האמיתי מצוי בתוך ראשנו – תערובת של כל הבתים שגרנו בהם, זכרונות, רצונות ועוויתות של התודעה. הבית החלומי הוא תוספת, או מעין הרחבה, לבית הזה. הוא כולל את כל הדברים שדייריו צריכים, באמת ובתמים. ברוב הבתים שלי יש הרבה שירותי כריעה, שואבי אבק רובוטיים, שפריצרים ואמגזיות שפועלים תמיד, סולמות ועוד. רק מה שהדיירים באמת זקוקים לו.
מאיפה הגיע הרעיון ליצירת בתים חלומיים?
הבית החלומי הראשון נוצר בשנת 2011 – בית עם ארבעה פתחים ואבן ענקית. בניתי אותו לעצמי, ככל הנראה, יחד עם בית ללא כניסה, 2 טבעות ספורט וסולם. עם הזמן, ככל שהתרגלתי יותר למרחבים שלהם, הבנתי שאני יכול לעזור לאחרים גם. פתחתי את שירות בתים חלומיים: https://dreamyhouses.wordpress.com/ שפעיל כבר כמה שנים.
קידמתי את השירות בין השאר על ידי מודעות ביד 2 ובאתרי מכירות אחרים – ובניתי במסגרתו לא מעט בתים. בשל אופיים האישי, חלק גדול מהם נותר לא מפורסם.
ומה מיוחד בתערוכה יחיד שנערכה בבית האדום בתל אביב?
את התערוכה, שננעלה בשבת, אני מתכנן כבר זמן רב. אני לא אוהב לצאת מהבית, וחשבתי שאם כבר אעשה זאת – מוטב שאעשה זאת בתוך "בית חלומי". הקמתי בגלריה בית, שכלל קיר מ-7 מגבים, 3 שואבי אבק רובוטיים שפעלו כל העת, 3 שירותי כריעה, הפרדות ממזלגות שננעצו ברצפה, ושיירות של טוסטרים קופצים. בבית הזה חייתי במשך 3 ימים וקיבלתי בו את קהל הרוכשים בעודי ישן בחלל הגלריה הגיתי את הבתים החדשים.
כיצד אנשים מגיבים כאשר החלום הופך למציאות?
ניגוד לדרך הטבע, זה חלום משותף. חלומי שמתערבב בחלומם. לרבים מהם לוקח זמן להבין כיצד הבית קשור אליהם. זה די דומה למעבר לדירה חדשה – צריך להתרגל לסביבה, לאפשרויות, להכיר ולגלות את הצדדים המפתיעים והנעימים לצד אלה שמעדיפים להדחיק. לעתים אתה מגלה שהשכן קוצץ את ציפורניו לפנות בוקר בעודו עומד בחלון.
מה הבית הכי מיוחד שיצרת?
אני אוהב את כולם, אך לאחרונה במיוחד את אלה העומדים על כלונסאות. משהו בעובדה שהם עומדים כך מאוד מרגש אותי. חלק מהבתים שאני מתכנן עשויים להזכיר ממש בית סוהר.
ויש לך חלומות כבר על הפרויקטים הבאים?
יצרתי סדרה שנקראת הדיור הציבורי, עם בתים מיוחדים לבצלאל סמוטריץ', מירי רגב, אליעזר פישמן למירי יש מוקש תת ימי בקרקעית הבריכה. אני מתכנן לפתוח סוכנות להעברת נקודות חן בין בני אדם.
ביום חמישי הקרוב, 22.6.17, איקח חלק ואנחה אירוע לכבוד צאת הספר "חלום וזיכרון – מסה על תפיסה, זיכרון, שינה וחלום" מאת הפילוסוף והתיאורטיקן משה מנשהוף. אירוע רב משתתפים שיכלול הרצאות ופאנל מעניינים ביותר. הכניסה חופשית. מוזמנים להגיע ולהגיד שלום.
רבּ צדוק הכהן מלובלין (1823 – 1900) היה רגיל לעמוד בלילות וללמוד תורה בקול רם ונישא. קולו היה נשמע בכל חלונות הבתים, ומסופר כי תושבי העיירה היו מתלוננים שמיום שהגיע הרב לגור לצידם לא עצם איש את עיניו.
אבל כנראה שבכל זאת היו כמה לילות שבהם עלה ר' צדוק על יצועו ועצם את עיניו, אחרת איך יכול היה לכתוב את "קונטרס דברי חלומות", בהם כתב דברי תורה עמוקים שנגלו לו בלילות? בהקדמה הקטנה שכתב לספר הקטן הזה, ניתן ללמוד קצת על החשיבות שבכתיבת החלומות שלנו מיד עם יקיצתנו:
"רשימת דברים שנתגלו לי בעזרת השם יתברך בחלום הלילה ממה שעלה בזכרוני… וחבל על דאבדין ומשתכחין כמה דברי תורה שחלמתי ולא רשמתים בשעתם אחר הקיצי משנתי ונשכחו ממני".
המאורע המשפיע ביותר בחייו של ר' צדוק היה התקשרותו לאדמו"ר מאיזביצא, רבי מרדכי יוסף ליינר בעל ספר "מי השילוח", שטעם מתורתו הייחודית והרדיקלית ניתן לטעום גם בתורת תלמידו האדוק. והרי זה פלא שחלום הוא שהוביל לדבקות זו של תלמיד ברבו. זהו החלום השלישי שמתעד ר' צדוק בקונטרס דברי חלומות, אותו חלם הכהן בשוכבו על מיטתו בעת ביקורו באיזביציא בשנת 1846. כבר מהפתיחה נראה שמדובר בחלום מיוחד: "חלם לי בהיותי באיזביצא שהיו מגלין לי דברים משורש נשמתי". ונדמה שר' צדוק מצא קשר בין מקום לינתו לבין הדברים הגדולים שנגלו לו. דווקא שם נחשפים בפניו קטעים משורש נשמתו. זה המקום שלו, כאן יפגוש את התורה שנשמתו צמאה לה.
ומהם אותם הדברים שנגלו לו? כך הוא כותב:
"היו אומרים לי כי הדור של משיח יהיה אותם הנפשות עצמן של דור המדבר והם עצמן אותן הנפשות של דור המבול. ואז השחיתו דרכם וחטא זה נקרא בספרים חטאת נעורים וכן אמרו בהם (בראשית ח, כ"א) כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו ותיקנו זה בדור המדבר והיה נקרא אז חסד נעורים כמו שכתוב (ירמיה ב, ב) זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ. והדור של משיח יהיה בסוד תִּתְחַדֵּשׁ כַּנֶּשֶׁר נְעוּרָיְכִי (תהלים קג, ה) שיהיה גם כן אותו הדור של חסד נעורים שיתחדש שנית. עד כאן תורף הדברים מה שאני זוכר עדיין".
צילום: חגית חצב
מה הם הדברים משורש נשמת ר' צדוק? דרכו הרוחנית של עם ישראל. באיזביצא מגלה ר' צדוק את המאפיינים השורשיים של עם ישראל, ומתוך כך גם שלו הוא. מעתה תהיה תורתו קשורה קשר הדוק בקדושת ישראל לאורך כל הדורות.
ננסה לבאר קצת את דברי החלום הנ"ל ואת התהליכים שעבר על פיו עם ישראל. בספרו המוכר של ר' צדוק "צדקת הצדיק", פסקה צה, הוא מביא את הדברים שחלם בחלום זה ומפרש אותם קצת יותר: "בימי הנעורים רתיחת התאווה מתגברת, ואז מרבה חטאים מצד יצר הרע רחמנא ליצלן, והם חטאת נעורים, וזה היה בדור המבול כמו שנאמר שם כי יצר לב האדם רע מנעוריו".
דור המבול היה דור של ענקים, נפילים, בעלי כוחות חיים עצומים שנותבו למקומות רעים, למימוש יצרים ותאוות במקום לבניית עולם מתוקן ושלם. בדומה לימי הנעורים שמאופיינים גם הם בכוחות אדירים שמבקשים לצאת לפועל, ימים של התפתחות גדולה, של חוויות אדירות וחדשות והרבה כח ורצון. ניתן להשתמש בהם לרעה כפי שעשו בני דור המבול, אך ניתן גם להשתמש בהם לטובה: "וגם כן מסוגל טוב הרבה מצד היצר הטוב וחשקות לדברי תורה, וזה היה דור המדבר כמו שנאמר וזָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר. והם עצמם אותם הנפשות, כמו שאמרו בזהר פנחס [רט"ז] עיין שם דהיו ראויים לקבל תורה במבול אילו זכו, ונשמת משה הייתה שם".
הכוחות האדירים של דור המבול שנותבו לרעה הם אותם הכוחות, ולמעשה גם אותן הנפשות, איתם פעלו דור המבול – דור שהיה ראוי למעמד הר סיני משלו. משה על פי הזוהר היה חלק מדור המבול, וחיכה לתת להם את התורה אך הם השתמשו בכוחותיהם לעשיית הרע, והדור הושמד והתורה חיכתה לדור אחר.
פבלו פיקאסו, הנשר. 1942
נפשות המדבר הן התיקון לנפשות המבול. וכפי שנפתח חלומו של ר' צדוק, גם בצדקת הצדיק הוא משווה את שני הדורות האלה לדורו של משיח, הממשיך את כוחותיהם ומתקנם: "ודורו של משיח – אז יהיה פעם שלישית אותו דור, בסוד מה שכתוב תחדש כנשר נעוריכי, ואז יהיה התיקון הגמור, שבאות בערבוביא חטאת נעורים וחסד נעורים, והטוב יגבר על הרע ויהפכו לטוב". דורו של משיח יהיה דור של אנשים שמורכבים משני הצדדים האלה – המבול והמדבר, כוחות אדירים שכוללים גם טוב וגם רע. אז מהו אם כן הייחוד של דור המשיח, מלבד השילוב המופלא הזה בין שני קטבים אלה? זהו "סוד תִּתְחַדֵּשׁ כַּנֶּשֶׁר נְעוּרָיְכִי".
בפסוק זה מתהלים פונה נעים זמירות דוד המלך אל נפשו וקורא לה להתבונן בכל הטוב שעושה האל עמה. ומהי הטובה הגדולה כל כך בהתחדשות כנשר? "מצודות דוד" על הפסוק מפרש "כמו הנשר מחדש כנפיו מעשר שנים לעשר שנים וחוזר הוא לימי נעוריו כן תתחדש ימי נעוריו באמיץ כח ובבריאות". סוד התחדשות הנשר הוא סוד החזרה לימי הנעורים, באומץ, בכח, בבריאות. כדי להבין זאת לעומק נתבונן קצת במהלך חייו של הנשר.
הנשר הוא העוף הדורס בעל תוחלת החיים הארוכה ביותר – שבעים שנים. אלא שכדי להגיע לתוחלת זו עליו לעבור תהליך מורכב ביותר בדרך; בגיל ארבעים טלפיו כבר ארוכים וגמישים מדי והוא לא יכול לטרוף יותר כבעבר. המקור שלו מתעקם והוא כבר לא יכול לאכול כפי צרכו. הנוצות נעשות סמיכות ומסתבכות והוא מתקשה לעוף. עליו להחליט – לוותר על החיים ולמות או לעבור תהליך התחדשות ארוך ומפרך. כדי להמשיך בחייו הוא עף לראש ההר ומכה עם מקורו על סלע עד שהוא נתלש. לאחר מכן הוא ממתין עד אשר יצמח לו מקור חדש, עמו הוא יכול לתלוש את טלפיו הארוכים מדי. כאשר הטפרים החדשים צומחים הוא משתמש בהם כדי לתלוש את נוצות כנפיו הסמיכות יתר על המידה. משהשלים תהליך זה, לאחר מאה וחמישים יום של עקירה, צמיחה וטיפול, הוא יכול להתחיל שלב חדש בחייו, שלב מחודש, של חזרה לימי הנעורים בימי הבגרות.
זהו אם כן התהליך שנחשף לרב צדוק בחלומו. תהליך ההתחדשות של עם ישראל, בדמות הנשר המתמיד, ששוזר בתוכו דורות אדירים של תוהו ותיקון, שמהדהדים ומתגלים משורש נשמתו של הכהן, והם הם חיינו כיום.
פרטים על התהליך שעובר נשר מצאתי בפוסט מאת רמי ניר, פה: http://www.tora.us.fm/tnk1/messages/prqim_t26a3_0.html
אבות ישורון היה משורר שהגעגוע והחרטה כתבו את שיריו. הגעגוע להורים שהשאיר מאחור, בפולין המתמוטטת, שנרצחו במחנות ההשמדה מיידנק וסוביבור; והחרטה על כך שלא ענה למכתבים ששלחו אליו הוריו שהשאיר מאחור, שלא השמיע להם את קולו, קול שחיפש דיבור חדש בארץ ישראל. כל שירתו אומרת געגוע וחרטה. לכן נשזרים בה בלא סוף משפטים שבורים ביידיש, משפטים שבורים בעברית, משפטים שבורים בערבית, שזורים זה בזה, מנסים ליצור שפה חדשה של איש שנטש את שפתו הישנה, שרכש את שפתו החדשה וביטש אותה כזיכרון לשפתו הישנה, וכהזדהות עם שפת העם שפגש כאן ודיבר את שפתו שלו, הערבית.
"היידיש הזאת שהחלה לבוא אליך בהקיץ ובחלום, מאחר ונודע לה, כי נחושה החלטתך שלא לדבר בה, לא לחשוב בה, לא לחלום בה – לא בשינה ולא בהקיץ. ואם חלמת ואם דיברת מתוך השינה, החלום, ביידיש – למהר ולתרגם מיד כל מה שהגית, לעברית, ורק אז אתה יכול לחזור ולהירדם שוב", הוא כותב בקטע "הספרות העברית תערוך את התפילה", תפילת האשכבה למשפחתו, לשפה המתה.
ובאמת, כל החלומות המופיעים בשירי קובץ זה מציגים את דמויות ההורים שמתגלים לבנם בלילה, במיטה, כשכל מה שמנסה לשכוח תוך כדי כתיבה צף ועולה. "אמת, לא הרבה / אני חולם עליו. / אנחנו עומדים בתעלה. ומי יודע באיזה / ואדיות אבי עומד. / הרבה הייתי נותן / לדעת המקום איפֹהו", כותב ישורון בשיר רובעת, חולם על אחת מתעלות המוות של קברי אחים שבאחת מהן נקבר אביו, בלי לדעת איפה הוא באמת.
בשניים מן החלומות נגלים אליו ההורים, האבא עם נבוט, האמא עם גרזן. בשיר "תחלופה" הוא כותב, "שמי החלפתי שפתי החלפתי עירי החלפתי. / ועוד יש בי מן הרוח להתעלם מעירי. / ואת בני עירי שכחתי. / והנה חלום. / ואבי מתעלם. // בלילה אני על מטתי. / בא. אבל לא פנים אל פנים. / ואז מה נשאר מן האב. / בלי הפנים. / נגמר מן האב. // אולם זה הוא. אני כבר מבין. / הנה העלים. חש אני / כי הוא מכין לי נבוט". ובשיר "לענין מה שאמרתי שני נצחים", כותב על אמו: "והנה הלילה באה בחלום, / הרימה גרזן מול ראשי, ולא הנחיתה, אך החלום / הזה השאיר בי אהבה בודדית // אפילו בחלום כבר לא רואים / את פניה. רק רוגנות הגרזן. / זאת בלילה. / ומה ביום? … אינני יכול לומר בפמבי / מי זאת שבאה בחלום. / היא היתה בנצח הראשון, / שבאה אלי בנצח השני".
גם חלומותיה של האמא של ישורון מתפקדים באותה גיזרה של חשיפת הגעגוע למתים. "אביך בא בחלום לך. / פתח את ארון הזכוכית. שבר לך כוס. נפטר לך ילד / ושאלת למה. אביך לא ענה ויצא וחשבת לכפר / ושכבת על הרצפה ושכבת על הילדה ומתה מגעגועים". אביה של אמו של ישורון נגלה לה בחלום. האמא שואלת למה נפטר לה הילד. ההערה בסוף הספר חושפת את הסיפור הכואב שמאחורי השיר – "יום אחד אמי ילדה ילד. מתוך עייפות שכבה על הילד והילד נחנק. אחרי זה, חודשים ארוכים שכבה במקום הזה שבו הונח הילד עד לקבורה".
אבל בשיר אחר, לוקח אבות ישורון להראות לאביו את הירח היפה של ים המלח. הבן שזכה לעלות לארץ חושף בפני האבא את הקסם הזה שאבותיו רק חלמו עליו. רגע קטן של קרבה, של גילוי אהבה פשוט, "אז אני לוקח להראות לו / את הירח כפי שיש לי / אותו בזכרון מהטיול הראשון שלי / לים המלח … לפני שצריכים ללכת לישון / ואני צריך / אני לוקח להראות לו את הירח. וענן לוקח. חכיתי בקוצר לענן שילך" ("יום שישי, כד תמוז תשלג, 27 יולי 1937").
ובאחד מהשירים האחרונים בקובץ, "אני חולם לך", חולם הבן עבור הוריו את החלומות שלא יכלו לחלום על הבן שלהם. "אני חולם לך על הנער שהיה לך / היה לך ואיננו יותר הנער. / אני חולם לך אני חולם לך אני חולם לך / ואיננו יותר הנער". שוב משמשים החלומות כמשחק מראות של זכרונות, געגועים וחרטות.
*
בספרה "ליד כפרים שקטים" מתעדת הסופרת יהודית הנדל את נסיעתה לפולין. בפרק "הערים אליהן לא נסעתי" היא מתארת את אי-התממשותן של שלוש נסיעות שרצתה לעשות – לעיירת ילדות של אמה, לעיירת ילדותו של בעלה, "ולקראסניסטאוו, עיירת ילדותו של אבות ישורון, שדרך השירה היתה למקום חי בחיי". אבל אולי כמו שירתו של ישורון, שמשוררת את הגעגוע והחרטה, את השבר והמרחק, הנדל לא יכלה להגיע ליעד, לשבור את הגעגוע, לחרוט את המרחק. "מיידאנעק היא מרחק 45 קילומטר מקראסניסטאוו. ראיתי את השלט על הכביש. את הצטלבות הדרכים. את הכביש המתפצל הפונה. קראתי כתוב: קראסניסטאוו 45 קילומטר. נשכתי את השפתיים להגיד לנהג שיטה מן הדרך הראשית ויסע לקראסניסטאוו. נשכתי את השפתיים ולא אמרתי. מה לי לחפש בקראסניסטאוו. הלכתי לי פארלוירן געגאנגען לאיבוד קראסניסטאוו. מה היה לי, אבות, לחפש בקראסניסטאוו?".
אבות ישורון, מִלְּבַדְאַתָּה. הספריה החדשה לשירה, תשס"ט 2009.
יהודית הנדל, ליד כפרים שקטים. הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, תשמ"ז 1987.
"דרישות שלום לא נעימות
שנמסרות בחלום
שאני חולם כשאני עצוב
או כשאני חושב שאני עצוב
לשרוף שעות על פסיכולוג
אבל לשקר בקול רם
על הדברים שאני יודע
שאני סובל בגללם
זה רעל"
האם לרוב אתה זוכר את החלומות שלך?
לא. האמת שבשנים האחרונות אני כמעט לא זוכר חלומות. מדי פעם יש איזו הכרה שפרט מסוים שאני זוכר הוא בעצם מתוך חלום ולא זכרון מוחשי, אבל בזה זה בעצם מסתכם.
כיצד החלומות משפיעים על היצירה שלך?
אני מניח שרק בדרך המקורית של החלומות- בתת מודע.
האם אתה משתף את החלומות שלך עם הקרובים אלייך?
-את הדברים הכמוסים יותר בחיים אני שומר לעצמי. פעם זה לא היה ככה, אולי אפילו הפוך. אבל לא, אני לא חולק עם אנשים חלומות או תקוות או כאבים.
יש חלומות שחוזרים על עצמם? חלומות שמלווים אותך מגיל צעיר?
-אני זוכר שבעבר קרה שהתעוררתי מחלום עם ההכרה שכבר חלמתי אותו פעם. אבל אם אתה נזכר בחלום חוזר רק כשהוא, ובכן, חוזר- הוא לא באמת ממלא את התפקיד שלו, לא?
אתה נוטה לפרש את החלומות שלך?
את המציאות אני בקושי מצליח לפרש, אז חלומות?
יש משהו מסוים שאתה עושה לפני השינה? זה משפיע על החלומות?
הכל. אני עושה כל מה שאני יכול לפני שאני נרדם: קורא, לומד, עובד, רואה סרט, שומע מוזיקה. כל מה שאני מספיק עד שהעייפות מכריעה אותי. ובסוף היא תמיד מכריעה אותי. אולי בגלל זה אני כבר לא זוכר את החלומות, כנראה שעד שאני נכנע לשינה היא כבדה ועמוקה מידי.
אם תוכל לסספר בבקשה על חלום שהולך איתך בזמן האחרון
במשך כל החיים אני נזכר מידי פעם בבוקר מסוים כשהייתי ילד, שבו הלכתי עם אבא שלי לגן ונזכרתי שחלמתי בלילה את ההליכה הזו, את הדרך ואת אבא שלי. יש משהו עצוב בהזכרות הזו ותמיד היה – גם אז בגיל ארבע או חמש. אני לא יודע למה וגם אז לא ידעתי. כנראה שלעולם לא אדע.
יהוא ירון הוא מוזיקאי ומפיק. אלבומו השלישי, ״אם לא נרקוד לא נבין כלום", עתיד לראות אור בקרוב.
כיצד נשמעת נגינת הכינור של לא אחר מאשר השטן? את זאת גילה לעולם חלום אחד של הכנר האיטלקי ג'וזפה טרטיני.
אי שם בתחילת המאה השמונה-עשרה כתב ג'וזפה טרטיני, מי שכונה"הסנדק של הכינור", למעלה ממאתיים סונאטות מעוררות השראה ופורצות דרך. יצירה אחת שלו, "סונאטת סלסולי השטן", מורכבת מנגינת סולו שלו על הכינור ונשמעת כמו משהו אחר לגמרי מכל מה שהוגדר עד אז כסונאטה לכינור. רק שנים ספורות לפני מותו גילה טרטיני לאסטרונום ג'רום לאלאן כיצד נכתבה יצירה זו:
"לילה אחד חלמתי שאני עושה עסקה עם השטן. הוא קיבל את הנשמה שלי ומאז הכל התקדם כמו שייחלתי: המשרת החדש שלי [השטן] קיים כל בקשה שלי. פתאום הופיע לי הרעיון לתת לו את הכינור שלי ולראות מה הוא יכול לנגן. תאר לך איזו תדהמה זו הייתה לשמוע אותו מנגן סונאטה כה ייחודית ויפה, מבוצעת בשליטה מושלמת ובחוכמה אדירה, ברמה כזו שאף פעם לא חשבתי שאפשר להגיע אליה. כל כך נדהמתי שהפסקתי לנשום והתעוררתי מתנשף. מיד תפסתי את הכינור שלי בתקווה שאתפוס כמה צלילים ממה ששמעתי הרגע; אבל לשווא. היצירה שהלחנתי היא ללא ספק הטובה ביותר שלי, ועדיין אני קורא לה 'הסונאטה של השטן', אבל היא לא קרובה בכלל לפאר היצירה שהדהימה אותי בשנתי. הייתי מוכן לנפץ את הכינור שלי ולוותר על מוסיקה לנצח רק כדי לזכור אותה".
הסונטה של טרטיני, לואי לאופולד בואיי
הסונאטה המיוחדת נחשפה רק אחרי מותו של טרטיני, ונדמה שרוב חייו סיפור זה נשמר בסוד. הגיוני שבתור מנהל מקהלת הכנסייה בפדובה הוא לא רצה לחשוף את עסקותיו עם השטן.
סיפור זה מצטרף לרשימה ארוכה של עסקאות של אמנים עם השטן, ביניהם תלמידו של טרטיני הכנר ניקולו פאגאניני, דוקטור פאוסטוס הגרמני והגיטריסט האמריקאי רוברט ג'ונסון. אבל נדמה שסיפורו של טרטיני מיוחד מכולם – שהרי בזכותו זכינו, לכאורה, לשמוע מפרי אצבעותיו ויצירתו של השטן בכבודו ובעצמו.
תְּנוּעַת עֵינַיִם מְהִירָה 