ויש הרבה פתרונים בחלום אחד

הלילות ממלאים את הימים והחושך שולט במרחב; לא פלא שבתקופה זו קוראים תמיד בפרשיות השבוע מאורעות עמוסים בחלומות. חלום יעקב, חלומות יוסף, חלומות שרי מצרים וחלומות פרעה, בכל שבוע אנו נפגשים עם מגוון של סמלים והתרחושיות מקראיים ליליים.

האמת היא שחשבתי שלא אכתוב על החלומות האלה. רק אם יהיה לי משהו מעניין במיוחד. למרבה ההפתעה ולשמחתי, גיליתי כמעט במקרה את פירושו של בעל הספר "דגל מחנה אפרים", הרב החסידי ונכדו של הבעל שם טוב – רבי משה חיים אפרים מסדילקוב. בפרשת 'וישב' מתגלגל יוסף אל הכלא המצרי, שם הוא פוגש בשני שרי הממלכה – שר המשקים ושר האופים. באחד הלילות חולם כל אחד מהם חלום, "ויאמר אליהם יוסף הלא לאלהים פתרונים, ספרו נא לי". יוסף, שיחסיו עם אחיו התדרדרו לטמיון בעקבות כמה חלומות שחלם, מציב עצמו כששליח האל המסוגל לפתור חלומות. 

בפירושו על הפסוק חושף ה'דגל מחנה אפרים' כלל חשוב בפירוש חלומות – לפותר החלום יש חלק בחלום אשר מיועד גם לו. החלום הנו אגרת שנשלחת לא רק אל מי שחולם את החולם, אלא נשלחת גם למי ששומע את סיפור החלום. לכן נכתב בפסוק "פתרונים", ולא פתרון:

יש לומר שאמר יוסף 'הלא לאלהים פתרונים', לשון רבים, היינו שהרבה ענייני פתרונים יש בעניין החלום להרבה בני אדם, ואפשר יש גם כן צד פתרון שמוגע גם לי.

27_great_sphinx.jpg

את הרעיון הזה מוצא המחבר גם במהותו של טקס הטבת חלום, שבו מי שחלום חלום רע מכנס שלושה מידידיו כדי שיהפכו את החלום לטוב. אותם ידידים שמתכנסים יחד, לפי מחבר הספר 'דגל מחנה אפרים', יש להם חלק מיוחד בחלום שמיועד דווקא אליהם:

על מה שאומרים בהטבת חלום 'סימן טוב ומזל טוב יהיה לנו' וכו', שהיה ראוי לומר 'סימן טוב יהיה לך', שעיקר הצורך הוא להיטיב להחולם, ואמר רבי ז"ל, שעניין החלום שייך גם כן להמיטיביו, שאותם שמטיבין להחולם יש להם צד נגיעה בהחלום, נמצא יש הרבה פתרונים בחלום אחד

אנו נוטים לתפוס את החלום כחוויה מאוד אישית, אשר אמורה לגלות לנו חלקים נסתרים מעולמנו הפנימי. אך פה אנו מגלים כי לחלום תפקיד הרבה יותר כללי ורחב, היות וחלומי האישמ משמש ככלי להעברת מסרים לאנשים שסביבי, שכנראה ולא יכלו להגיע אליהם בצורה אחרת. כך יוצא שהחוויה האישית שהחולם חווה בלילה, לבדו, במיטתו הקטנה, היא חלק ממורכבות אנושית כללית, חלק משליחות של החולם אל העולם.

טקס הטבת החלום מטרתו להפוך את החוויה הקשה שחווה החולם הרע בלילה – לחוויה חברתית. הוא אוסף סביבו את יקיריו ויחד הם מרוממים אחד את השני, מטיבים זה לזה את הלילה ואת היום. אך הנה מגלה לנו מחבר הספר החסידי שטקס הטבת החלום גם תפקידו לחבר אותי אל חיבור גדול יותר, על גילוי עצמי משותף, כמו גילוי סוד שמתגלה לחבורה מצומצמת. המיטבים אומרים לא רק 'סימן טוב ומזל טוב יהיה לך', אלא 'יהיה לנו', אנו חלק מהמאורע, הדברים שדנים בהם כאן רלוונטים גם לנו. ולא רק זה, אלא גם שמתגלה לנו שלחלומות הרעים שלנו, אלה שאנחנו נזקקים למאורע מיוחד כדי להבין אותם ולתקן אותם, דווקא הם משמשים כמעין כלי כמעט-נבואי, הם תוכן שצריך לשתף אותו עם הסביבה כדי שימצאו בו את עצמם, את הפתרונות לנסתרות הלב.

ritratto-di-jackson-pollock-1969 enrico baj.jpg
דיוקן של ג'קסון פואק, אנריקו באג', 1969
מודעות פרסומת

התפרטות אינסופית של ממשות ופנים צרובי חמה – ריאיון עם שמעון אדף

 

"עכשיו כבר הייתה ערה לגמרי ובהתה אל פנים המקרר. החתולים, חשבה לאחר כמה דקות של עמידה באפס מעש. זה היה רק חלום? ואם לא, אולי תמצא אותם בחדר… היא עברה בחדרים, מדמה לעצמה שהבית הזה, הגדול והמרוקן, שנקנה בכסף שהורישו להם הורי אמה, הוא ארמון לילי שהוטל בו כישוף – כישוף תנומה של אלף שנים – מחשב להשבר מכוח תנועתה… היא שיקעה את גופה הקטן בכורסה וחיככה את לחיה בבד הכיסוי הגס. הספרות המתחלפות של השניות, והדקות בעקבותיהן, שאבו את מבטה… ואז דיבר אליה אלוהים מתוך הטלויזיה… הוא הגיע מכל נקודה בחלל, מכל קיום, ואפילו הסתמי יותר שבחדר… הקול העוקר את עיניה ומשסף את עורה בריבוא תערים עלה ממקלט הטלויזיה דוקא.

ואלוהים אמר לה: 'קומי, אורי, כי בא אורך'.

והניח לה לנשור מטה מחייה, אף כי מעולם לא תפשה שהיא מצויה בגובה רב כל כך".

בתחושת קרבת-אינקץ לדמויות הספר סיימתי לקרוא את "פנים צרובי חמה", ספר הפרוזה השלישי של שמעון אדף שראה אור בשנת 2008. במרכזו דמותה של אורי, אשר שינתה את שמה מפלורה לאחר התגלות מעין-נבואית שחוותה ממסך הטלוויזיה, לאחר תקופה ארוכה שלא הוציאה הגה מפיה. בחלק הראשון של הספר אנו מלווים את אורי ביחסיה החברתיים עם בני כיתתה, עם בני משפחתה, עם סדרת ספרי הפנטזיה שהיא קוראת באדיקות, כל זאת תוך כדי עקצוצי-נבואה שמופיעים לה מדי פעם. בחלק השני של הספר אורי כבר אשה נשואה ואמא, סופרת של ספרי פנטזיה לבני נוער, מתמודדת עם העבר הלא פטור.

כבר הרבה זמן שלא הרגשתי קרבה עזה כל כך לדמויות בספר, שמסופר גם בצורה כל כך ייחודית – מלאת חיות, נושמת כל מילה, מרגישה כל עצם דומם שמונח בחלל העולם. לשמחתי הרבה, המחבר,שמעון אדף, הסכים להחליף איתי כמה מילים ולספר לי על המניעים לכתיבה, כמו גם על החלומות של הספר ומחוצה לו.

עטיפה_-_פנים_צרובי_חמה(1).jpg


הספר מתחיל בחלום שמוציא את אורי, הגיבורה, מתוך עולם טראומטי ופותח אותה למציאות חדשה, שבעקבותו היא זוכה להתגלות אלהית על ידי הטלוויזיה, וזוכה למעין-נבואה. בכל שאר הקטעים – בחלק השני וגם בסיום, החלומות משחקים תפקיד משמעותי. מה גרם לך בספר הזה  להציב במרכז את החלומות? האם זה קשור לנבואה?

זה לא היה מהלך מודע. לא תכננתי את זה. אני חושב הרבה על איך חלומות מתפקדים בתוך ספרות. הרבה פעמים בגלל הסכימה הפסיכולוגיסטית חלומות הם לא פעם אמצעי להעביר את הלא-מודע של הדמויות, והרבה פעמים המפתח מאוד פשוט – יש סמלים וקל להבין אותם. כך זה גם בספרות העברית, חלק מהיצירות של עגנון הוא השתמש בחלומות. למשל, הגיבור חולם על שתי טבעות ויודע שהוא צריך לבחור בין שתי נשים. זה מפתח, כמעט משל. ואני רציתי ללכת נגד זה. חלומות אצלי זה תחום שלא ברור מה המעמד שלו – שיקוף של חיי נפש או דברים מתוך מציאות אחרת, חלופית. אני מרגיש שהתפקיד שלי ככותב זה להרחיב את הגבולות של מה שנתפס לנו כמציאותי, וחלומות זה דרך לאפשר מרחב מחיה לתודעה כזו שהיא לא עד הסוף המציאות כמו שאנחנו מכירים אותה. בתפיסה שלי, יש חלומות שהם התרופפות של מערכי הנפש הטבעיים שלנו, ואנחנו יכולים לתפוס מקטעי זמן שרחוקים מאיתנו.

שמעון אדף.jpg
שמעון אדף. צילום: רונן ללנה

הספר  מאוד חי – התיאורים מלאי ממשות, עונות השנה מאוד בולטות, אוכל, צמחים. נדמה שזה קשור לגילוי של אורי – הוא מכניס איזו מין עודפות לעולם, נוכחות שנוכחת לא נוכחת. זו הייתה החלטה מודעת או כך רצה הספר להכתב?

כל רומן אני כותב בצורה אחרת, אבל יש לי מחויבות לקונקרטיות של הקיום. הרבה פעמים, באופן שבו אני חי, אין לי גישה ישירה למה שקורה לי בפנים, אלא לצורה שזה מתרגם למצבים גופניים, ואיך שהגוף חווה את התחושות שלו. בספר הזה זה היה חשוב כי זו אורי שחווה את העולם. הגילוי הזה שהיה, שלא ברור אם היה או לא, אם היא דמיינה או באמת שמעה קול אלהי, מה שלא יהיה – האירוע הזה שינה את התודעה שלה באופן כזה שהיא נפתחת לעולם. מה שהיה חשוב לי זה להראות איך התודעה הזו מתפקדת. איך תודעה מתחילה להבחין בהבדלים בין הדברים. העולם כבר לא נחווה כמקשה אחת, אלא כהתפרטות אינסופית של ממשות, אז השפה הייתה צריכה לתפוס את זה.

האם יש קשר בעיניך בין ספרות הפנטזיה לתפקוד החלומי?

השורשים של ספרות הפנטזיה הם שורשים דתיים, עולם הסמלים שלה והכתבים שהיא שואבת מהם זה מיתולוגיות או ספרות קודש. אין הבדל בין ספרות הפנטזיה להתנסות המיסטית, יש רצף, וניסיתי להראות את זה. הכלים של ספרות הפנטזיה הם קודם כל כלים שיריים והרבה פעמים חוויות מיסטיות נמסרות בכלים שיריים – המטאפורה הופכת קונקרטית לגמרי, במובן שהיא כבר לא קיימת כדימוי למציאות אלא הופכת למציאות עצמה. יש משהו בחוויה דתית שהוא דומה, כשמשהו נתפס כדימוי לאל הופך להיות התיאור שלו, עבור מי שחווה שאת החוויה הזו.

קרה פעם שחלום גילה לך משהו חדש על היצירה?

אני זוכר את החלומות באופן לא סדיר. יש לי הפרעות שינה, הרבה מהלילות אני מבלה בנים-לא-נים, כשהתודעה ערה ויודע שישן. בתקופות של כתיבה החלומות שלי מאוד עזים, ואז אני יודע שזה באמת המשך של הכתיבה. יש את הבדיחה הסוריאליסטית על המשורר שעל דלת חדר השינה שלו תלה שלט נא לא להפריע -המשורר עובד'. השינה מעבדת את הדברים ויוצרת מהלכים שלא חשבת עליהם. אני לא מישהו שכותב את החלום שלו, אלא מנסה להבין מה נאמר לי בחלום, מה אמרתי לעצמי בחלום. נראה לי שבאופן כללי בכתיבה אני במרדף אחרי עצמי.

הספר עמוס באזכורים תרבותיים – שירי שנות השמונים, גלילה רון פדר שמגיחה בתפקיד עצמה, עליסה בארץ הפלאות, הקוסם מארץ עוץ, רשימת ספרים שמדברים על מקקים, באפי ציידת הערפדים, בוב ספוג ועוד. מה התפקיד של כל הפרטים התרבותיים האלה בעולם של הספר? האם זה קשור לעבודה שהגילוי האלהי של אורי נובע מהטלויזיה?

יש פרדוקס שקשור לאירועים של התגלות, לאירועים מיסטיים. מצד אחד השפה לא יכולה  להכיל את האירועים האלה, ומצד שני כל פעם כשאנחנו שומעים עליהם הם נכתבים באותם מילים. לספרות המיסטית יש דפוסים – ממעשה מרכבה של יחזקאל עד ספרות ההיכלות, אוצר המילים קשור לאש, למים, והרבה מלאכים. מבחינתי אורי חיה בעולם אחר, שבו דווקא השפות הזמינות לתיאור הם עולם  פופ ותרבות המונים, זה אוצר המילים הכי זמין לה. לנסח איך הסיפור של עליזה בארץ הפלאות קשור להתגלות זה הרבה יותר משמעותי מאשר לתאר את ההתגלות במילים שכבר נוסחו, מה שמקהה את החוויה של ההתגלות.

לאחרונה עלו בי הרהורים, אולי הרהורי כפירה, לגבי מהות מוסד העלילה. בספר זה בחרת לכתוב את הספר על פי רשימת שירים (שאחת מדמויות הספר הכינה), אשר השפיעה על התפתחות העלילה, לפיה כתבת את הסצנות השונות. מדוע בחרת לכתוב בדרך זו?

עלילה זה האמצעי הפרימיטיבי ביותר, במובן של קדום, כדי לספר סיפור. סיפור לא חייב להיות מבוסס עלילה, הוא יכול להיות מבוסס דמות, עולם, או בשפה עצמה. אני התחלתי מכתיבת שירה ועברתי לפרוזה, וצריך ללמוד איך כותבים רומן. האינטואציה הראשונית היא עלילה ובאמת כתבתי ספרות ג'אנרית – ספרות בלש, שבה יש גופה, מתחילים לחקור ווהלאה, או במבנה של ספרות פנטזיה שזה המבנה ההירואי. ובספר הזה הרגשתי שמה שמעניין אותי באמת זה ללכת עם הדמות ועם החיים. ושעלילה מתוכננת מדי רק תעיק על זה, היא תמשוך את תשומת הלב שלי למקומות אחרים. השתמשתי במוזיקה כאמצעי שיוביל את הסיפור. צריך משהו שיובל את הסיפור. גיליתי שהמוזיקה שאני משתמש בה היא לגמרי הסיטוציה של מה שקורה לאורי – קול שמגיע מבחוץ ומפעיל אותך מבפנים. זה היה אמצעי שנעשה חלק מהסיפור.

הקשבתי למוזיקה מאוד מסוימת – מוזיקה משנות התשעים, אלטרנטיבית, תחילת שנות האלפיים. כל פעם שאיזה שיר תפס לי את תשומת הלב, לא ניסיתי לברר למה, הקשבתי לו כמה פעמים עד שהתייצבה לי תמונה לראש שחיברתי לפרק הקודם ולתמונה הזו. כל השירים נמצאים בפודקאסט של אופיר שריקי, וכל שיר שימש השראה לפרק במספרו. הרעיון היה שההתפתחות לא תהיה צפויה, אני לא מתכנן שום דבר. אני מסיים פרק, שם מוזיקה חדשה והולך לכיוון שאליו אני הולך.

נשמע קצת דאדיסטי.

את הניסויים האלה באמת עשו לאורך כל הספרות האוונגרדית, במובן של למצוא דרכים שיפעילו אותך ככותב מבלי שתתכנן, שיהיה משהו אקראי בכתיבה. במובן שהעולם נכנס לכתיבה ולא נפרד ממנה. הדאדא, הסוריאליזם, אוליפו, יש בזה משהו כזה שקשור לאוונגרד המודרניסטי.

ועל מה אתה עובד עכשיו?

אני מסיים לעבוד על ספר מסות, קריאות שלי בספרות עברית. הוצאתי השנה שני ספרים שהעבודה עליהם קצת רוקנה אותי. יש משהו בלכתוב כתיבה עיונית שהיא בעיקר עובדת דרך שכל, שהוא נכון לי כהפוגה.