בצלים נופלים מכל עבר ודמעה גדולה בין שמים לארץ

בגיליון האחרון של "מוסף שבת" מבית מקור ראשון פורסם פרויקט לכבוד חג השבועות – תשעה כותבים וכותבות משתפים בספר התורני שמלווה אותם. הרב אהד טהרלב, שבנו אלחי הי"ד נרצח בפיגוע השנה, סיפר על סידור התפילה ועל חלום מיוחד, מרגש, שמלווה אותו מאז.


"לאחר ה"שלושים" של בננו אלחי הי"ד והנה בחלומי כמות עצומה של בצלים קטנים שאיני יכול להשתלט עליהם ולאוספם. נופלים מכל עבר, ומעליהם עומדת לה דמעה גדולה בין שמים וארץ.

ר' נחמן אמר: "האדם הוא כמו בצל. כשמקלפים אותו נשארת רק דמעה". וכך לאחרונה מאחרי–מות בני אלחי הי"ד, כל יום כשמשיל אני את תכריכי המת, כשנעמד אני בתפילת עמידה ומתקלפת ממני עוד קליפה, המילים נהפכות לדמעות ובמקום מילים שיצאו משפתיי הן יוצאות מעיניי. והדמעה נהפכת לתפילת עמידה.

c27e511c17b34e7e84b0e5c17ca845c6.jpg

דע לפני מי אתה דומע.

דמעה נוכח פני ה'.

ה' עיני תפתח ודמעתי תגיד תהלתך.

וכך כשיורד אני לחלל שבתוכי, חלל שבתוכו כאוס גדול, משתדל אני לסדר את סידור תפילתי ומוצא מזור לתהום שבנשמתי.

בעבודתי החינוכית–תורנית אני משתדל להפוך את התפילות לתורות, ללמוד וללמד לשמור ולעשות; להפוך את בית המדרש, הבית שדורשים בו יומם וליל, לבית תפילה, לבית ומרחב לעבודת הלב. אבל גם את בית התפילה להפוך לבית מדרש, לבית שדורשים בו את התפילה, ולהפוך את הדמעות לתיבות ומילים".

לחלום את הזיכרון – סיפור חיים, צילומים, מאת תמר פיליפ

את הזיכרון שלי איבדתי בגיל שמונה בעקבות אירועים בעלי השפעה טראומתית על הנפש שלי. (כשהייתי בת שמונה וחצי לא זכרתי את החיים שחייתי בגיל שבע וחצי). היום אני מאמינה שהסימפטום של השכחה הטראומתית  התחיל עוד קודם, עוד בגיל הגן. ההצלה הגדולה של החיים שלי הייתה כשהתחלתי ללמוד צילום מקצועי ואמנות בתיכון במגמת צילום. החיבור שלי לצילום היה מיידי, ידעתי שזה מה שאעשה כל החיים.

עבדנו במעבדות, בחדרי חושך – בתאורה אדומה או בחושך מוחלט. הייתה הרגשה של לילה, הייתה אווירה של חלום, והתחילו לעלות לי דימויים שהתבטאו בעבודות שיצרתי. פעם ראשונה שהתחלתי להתחבר ל"אני האותנטי" שלי בצורה לא מודעת. נוצרו לי דימויים שדיברו על המצוקה המודחקת שלי שהייתה קיימת מתחת לפני השטח.

אחרי שסיימתי תיכון נרשמתי כמעט מיידית לבית ספר לאמנות קמרה אובסקורה במחלקה לצילום. הלימודים בקמרה המשיכו את התהליך. הסביבה זיהתה את הטראומות המודחקות והמושתקות שהתבטאו דרך הדימויים שיצרתי ועודדו אותי לדבר על הדברים, להוציא את זה החוצה. לא רק בצילום אלא גם באופן מילולי, להפסיק להתבייש.

בסמסטר האחרון של הלימודים בקמרה התחילה להפריע ה לי ההרגשה שיש  תקופה בעבר שהיא מושחרת לחלוטין, שאין לי גישה אליה, התחלתי להרגיש שאני לא יודעת מי אני וזה התחיל להטריד אותי.

כשסיימתי את הלימודים, פעם ראשונה אחרי הרבה שנים שלא הייתי במסגרת והיה לי הרבה זמן פנוי. הקדשתי את הזמן הזה לניסיון להתחבר לעצמי, לנסות להיזכר. חברה לימדה אותי שכאשר עוצמים את העיניים ומנסים לשחזר את תנועות העיניים המהירות שזזות בזמן החלום אז מתחילים לעלות דימויים מהלא מודע. זה עבד, פעם ראשונה עלה זיכרון שקשור לעבר, משהו ששכחתי, משהו שהיכה אותי בתדהמה. הייתי בהלם ששכחתי את זה, זה היה חשוב מידי, זה היה מהותי.

d792d799d7a0d794-d790d7aad7a8-3.jpg
עיבוד תמונה של צילום אנלוגי

הדימוי הזה הוא בדיוק מהתקופה שניסיתי להזכר בעבר, בערך חודש חודשיים לפני  שהתחלתי להתחבר לזיכרון משמעותי. זכרונות שעולים הם חלקיים וקשה להבין את התמונה המלאה של דברים שהתרחשו  לפני שנים, במיוחד כשהסביבה מנסה לחסום את הגישה ולא משתפת פעולה.

באתר שלי כל מה שמופיע תחת השם זיכרון ילדות הוא מהתקופה של השכחה המוחלטת.

d799d7931.jpg
צילום שמצאתי באלבום ישן שחתכתי והוספתי לו משלי, דימוי נוסף מאותה תקופה

אחרי כמה שנים של התמודדות עם הזכרונות הצגתי עבודות שמדברות על שכחה וזיכרון בגלריית הקיבוץ בתל אביב באוצרותה של טלי תמיר. קראתי לתערוכה "החדר האדום".

אחרי התערוכה המשכתי ללמוד אמנות במדרשה במחלקה לאמנות. למדתי שם שנה ואחריה החלטתי שאני צריכה להתנתק מעולם האמנות הישראלי  ולייצר את האמנות  בחממה ולא תחת לחץ. לא הייתי חזקה מספיק, הזהות שלי הייתה שברירית, מנופצת. החלטתי להסתגר. עד אז הצילומים שלי היו בבואה של הנפש ולא ביטאו את העולם החיצון, המצלמה חצצה ביני לבין העולם. לא ראיתי דבר חוץ מעצמי. הצילום גונן עליי.

בשלב הזה התחלתי לנסות להבין את המקום בו אני חיה; התחלתי ללמוד יהדות עם דגש על קבלה. התחלתי לקרוא בתנ"ך, במיוחד את ספר בראשית (שקראתי בו שוב ושוב), קראתי טקסטים של מקובלים, ויצאתי לעולם, פעם ראשונה אחרי הרבה שנים ללא מצלמה, בלי חציצה. רק להתבונן, בלי לנסות לייצר דימויים שמשקפים את חיי הנפש שלי אלא להתבונן במה שקיים.

d7a9d79ed799d799d79d-d7a1d7a4d7a8-5.jpg

הייתי נוסעת ברחבי הארץ (אני גרה בתל אביב) – לים המלח, ירושלים, טבריה, צפת. פעם ראשונה לגמרי לבד, בלי חברים, ללא מצלמה, ללא מטרה חוץ מלהתבונן.

כשעמדתי לנסוע לצפת בפעם הראשונה, התכוונתי לנסוע בשלשה אוטובוסים: מתל אביב לירושלים, מירושלים לצפת, להיות שם שעה ומיד להספיק לאוטובוס חזרה. זה היה נראה לי מוגזם וקשה מידי. אבל באותו יום לפני שקמתי בבוקר היה לי חלום – תמונות של נופים, רצו לי בעיניים ועם התמונה הזו התעוררתי. בדרך מירושלים לצפת התחלתי לראות את הנופים שראיתי בחלום וזה אישר לי את חשיבות הנסיעה.

הייתה לי רק שעה להיות בצפת והגעתי לעיר העתיקה והמראה של בית הקברות העתיק נגלה לפניי. זה היה אותו המראה שהופיע לי בחלום. הבנתי שהדרך הארוכה לא הייתה לשווא, שיש משמעות לחיפוש שלי  ושיש לי עוד מה לגלות.

ההשפעה של התהליך על הצילום שלי היא בכך שהיום אני מביעה עמדה גם על המקום שבו אני חיה, ומשהו ממנו נשמר (שארית ממנו) בצילום. היום אני מייצגת את מה שקורה סביבי  ולא רק את העולם הפנימי שלי.

d7a9d7a7d799d7a2d794-d7a4d7a8d799d799d79d-2-d7a1d7a4d7a8.jpg

העבודות מכילות את הנוכחות הקונקרטית של מה שקיים (את החומריות), ומצד שני הן גם מביעות את העמידה שלי על הגבול  ואת הכמיהה לניתוק שקיימת בתוכי.

d794d799d7a8d797-d794d7a9d79cd799d7a9d799-d791d794d799d7a8-2.jpg


בלוג הצילום של תמר פיליפ – https://tamarphilip.wordpress.com

סלט מכל חלומותינו – על ספרה של מרלין וניג

החלומות בספר השירה של מרלין וניג, "אז מה היה לנו פה", קשורים בעיקר לאוכל. בשיר "תסריט במטבח" היא כותבת "בריח בצל מתפשט / בשמן רותח / בדלת מקרר שנטרקת שוב ושוב / לשוא, לשוא. / אני ארגיש דרך כפות רגלי היחפות / רצפה קרה / ואשמע את קיטורי הקומקום דועכים / לתוך החלומות שיהפכו מהר / לקפה". החלומות שעוד נשארים על פני המתעורר נהפכים במהרה לכוס קפה שמפיגה את זכרונם. בשיר "מחר" מכריזה המשוררת "מחר נכין סלט מכל חלומותינו", ובהמשך החלומות כבר הופכים ל"צימאון": "לפעמים זה סתם כדאי / לשכוח. להקיץ מחלום-רע וער / לנתק זרם מים חיים / מהצימאון המחריד של מציאות בשיגרה".

293H.jpg

לשני חלקים מחולק הספר – חלק השירה הנקרא "שירה על קו הגבול", ובחלק השני מחווה לרולאן בארת', ההוגה הצרפתי הפוסט-סטורקטורליסט שהכריז על מות המחבר, שמת ביום ובשנה בהם נולדה המחברת. המכתמים שבו חושפים שיח פנימי עם בארת' ועם העולמות השונים שוניג מהלכת ביניהם. "אני מתכווצת לי ונמקה על היותי בלתי מובנת ונתפסת וברורה. אני כזאת, אני אומרת לעצמי. אבל כל העמודים האלו שאנשים רואים בהם את דמותי, קורסים להם לפתע משל הייתי לא אמתית. אני לא שייכת לאף אחד. אני הולכת ישר ולא מפסיקה ללכת… רק לפעמים מתעורר בי רגש כזה של הרהור… אולי אני באמת לא אמתית? אולי אני חלום ארוך של בורא עולם והוא תיכף מתעורר? ואלו הרגעים שלי כאישה שפטורה מהנחת תפילין. כאישה שזוכרת לעצמה מצוות זכירה של נשים שמניחות תפילין של 'כאילו'. אלו הרגעים שבהם אני אומרת לעצמי: את חייבת להנעים לאלהים את החלום ולהיות אדם טוב יותר" (מתוך המכתם "הנעה – כמו בתפילה").

המשוררת היא חלום של הבורא, וכדי שלא להיות לסיוט היא מקבלת על עצמה לעבוד על מדותיה, להיות אדם טוב יותר, ולתפקד כחלום טוב עבור הבורא.

ובמכתם בשם "תקופה" מהרהרת המשוררת ב"מיתה המשונה של האתמול" בעקבות מפגש עם יומן פגישות ישן. היומן הוא בית קברות של הימים שמתים מהר, "וזו כנראה הטרגדיה של החיים. אפילו שאוסף היומים שלי הוא טיוטות מתחת למיטה… אני לא חולמת עליהם בלילות, ובבוקר כאילו לא עברו דרכי. אני מקדישה את עצמי למחר".

ספרה של מרלין וניג הוא מהיפים שקראתי השנה. קובץ קטן ואינטימי, המכניס את הקורא אל תוך עולם רגשי עמוס, שבור ומלא אמונה. חוזרת בתשובה חרדית, אם לשבעה, מבקרת קולנוע ודוקטורנטית לקולנוע באוניברסיטה העברית. רשימת-מכולת ביוגרפית זו מציפה את ספרה במילים שמספרות רגש מתפרץ, הנובע מחיים על הקצה שנאחז משני קצותיו. אלה שירים על מתח בין בני זוג; בעל חרדי חסידי שספון בבית המדרש מבוקר ועד ערב לבין אישה שמשתוקקת לכתוב, ליצור, לראות סרטים ולכתוב-ליצור, ומנסה ליצור גשר, או ללכת על הגשר השבור הזה, בין שני העולמות. הכתיבה נעשית כמעט בעל כורחה של הכותבת; "לעולם לא אכתוב שירה / ולא אתענה בצירופי מילים / ולא אביט עליהן מתרחבות / ולא אנדוד בתוכן" היא כותבת בשיר "לעולם לא אכתוב שירה", ובשיר "כוונת המשוררים" כותבת "אני עדיין מפחדת / שלא אוכל לפרק טוב / שלא אוכל להבין אף פעם למה התכוון המשורר הזה / שצורח בתוכי… זה כבר לא משנה האגו והגאווה והמילים הגבוהות. / רק לשתיקה חזרתי לאחרונה להתייחס ברצינות".

הכתיבה של וניג לא נשארת על הדף, היא מצליחה לחדור לגוף. הגעגוע מעביר איזה רעד, העצב המהורהר נעשה לדמעה, המבט המחויך נעשה לחיוך עצמו. זו כתיבה שעוסקת רבות בעצם הכתיבה – בצורך לכתוב, בפחד מהכתיבה, בחוסר היכולת שלא לכתוב. כמו כתיבה פוסט-מודרנית קלאסית [או פוסט-מודרנית] היא עוסקת בפער שבין המילה לדבר שהיא מסמנת, בין הדף למילה ובין הכותב אליהם. אבל איכשהו, כאן, זה מצליח לרגש באמת. זה כואב וזה עמוק. זה ברור. זה זועק מתוך דף לבן כתמים של דיו מלאי רגש ותהיות.


מרלין וניג, אז מה היה לנו פה – שירה על קו הגבול / מחווה לרולאן בארת. ספרא בית הוצאה לאור, 2015, 120 עמ'.

סיוטים – סיפור קצר מאת חוליו קורטאסר

בבית חולים ארגנטינאי שוכבת אישה בתרדמה. המשפחה שלה בטוחה שהיא תקועה בתוך סיוט בלתי נגמר: "כאילו מֶצָ'ה חולמת וחלומה מכאיב ומייאש, סיוט שחוזר שוב ושוב והיא לא מצליחה להשתחרר ממנו". אבל האם שווה להתעורר מהתרדמת בשביל הסיוט שנקרא המציאות שבחוץ?

סיפור קצר מאת חוליו קורטאסר, מתוך קובץ הסיפורים הקצרים "שמיים אחרים", באדיבות הוצאת הספריה החדשה.


לחכות, אמרו כולם, צריך לחכות כי במקרים כאלה לעולם אין לדעת, אמר גם הדוקטור רָאימוֹנְדי, צריך לחכות, לפעמים מופיעה תגובה, בעיקר בגילה של מֶצָ'ה, צריך לחכות, מר בּוֹטוֹ, כן דוקטור, אבל כבר עברו שבועיים והיא לא מתעוררת, כבר שבועיים שהיא כמו מתה, דוקטור, אני יודע, סניורה לוּאיסָה, זה מצב קלאסי של קוֹמָה, אין מה לעשות, רק לחכות. גם לָאוּרוֹ חיכה, בכל פעם שחזר מהאוניברסיטה היה משתהה רגע ברחוב לפני שפתח את הדלת, חושב, היום זה יקרה, היום אמצא אותה ערה, היא כבר פקחה את העיניים והיא מדברת עם אמא, לא יכול להיות שזה יימשך כל-כך הרבה, לא יכול להיות שהיא תמות בת עשרים, היא בטח יושבת על המיטה ומדברת עם אמא, אבל הוא היה צריך להמשיך לחכות, אין שום שינוי, מותק, הרופא יחזור בערב, כולם אומרים שאין מה לעשות. בוא לאכול משהו, בחור, אמא שלך תישאר עם מֶצָ'ה, אתה צריך לאכול, אל תשכח את המבחנים, בינתיים גם נראה חדשות. אבל הכל היה ארעי בַּמקום שהדבר היחיד שנמשך בו ללא שינוי, הדבר היחיד שנשאר כמו שהיה, יום אחר יום, היה מֶצָ'ה, משקל גופה של מֶצָ'ה על המיטה הזאת, מֶצָ'ה הדקיקה והקלה, רקדנית רוק ושחקנית טניס, מעוּכה לה כאן ומועכת את כולם כבר שבועות, סיבוך ויראלי, מצב של קוֹמָה, מר בּוֹטוֹ, אי-אפשר לאבחן מעבר לזה, סניורה לוּאיסָה, רק לשמור עליה ולתת לה את כל הסיכויים, בגיל הזה יש כל-כך הרבה כוח, כזאת תאוות חיים. אבל היא לא יכולה לעזור, דוקטור, היא לא מבינה כלום, היא כמו, הוֹ סליחה אלוהים, אני כבר לא יודעת מה אני אומרת.

גם לאורו לא היה מסוגל להאמין, זה נראה כמו איזו מתיחה של מֶצָ'ה שתמיד עשתה לו את המתיחות הכי איומות, התחפשה לרוח-רפאים במדרגות, הסתירה לו מברשת נוצות בתוך המיטה, כמה צחקו שניהם, המציאו זה לזה מלכודות, שיחקו בלהמשיך להיות ילדים. סיבוך ויראלי. הדעיכה הפתאומית ערב אחד אחרי החום הגבוה והכאבים, בבת-אחת דממה, העור שהאפיר, הנשימה המרוחקת, השלֵווה. ושום דבר אחר לא היה שלֵו כאן במקום שהתמלא רופאים ומכשירים ובדיקות והתייעצויות-מומחים עד שלאט-לאט, משעה לשעה, התגברה והשתלטה על כולם המתיחה סרת-הטעם של מֶצָ'ה, וצעקותיה הנואשות של דוניה לואיסה גוועו אחר-כך לבכי חנוק, לצער של מטבח וחדר-אמבטיה, והגידופים של אבא התחלקו בין שעת החדשות לקריאה החפוזה בעיתון, וזעמו הנדהם של לָאוּרו נקטע בנסיעות לאוניברסיטה, בהרצאות, באספות, ושמץ התקווה בכל פעם שחזר הביתה ממרכז העיר, את עוד תשלמי לי על זה, מֶצָ'ה, לא עושים דברים כאלה, מנוולת, אני אחזיר לך על זה, את עוד תראי. שום דבר אחר לא היה שלֵו שם פרט לאחות היושבת וסורגת, את הכלב שלחו לביתו של אחד הדודים, הדוקטור ראימונדי שוב לא בא עם עמיתיו, היה סר לשם בערב וכמעט לא נשאר, היה דומה שגם הוא חש במשקל גופה של מצ'ה שמעך אותם יותר מיום ליום, שהרגיל אותם לחכות, כי אין מה לעשות, רק לחכות.

עניין הסיוט התחיל ביום שדוניה לואיסה לא מצאה את המדחום, והאחות המופתעת הלכה לקנות אחד חדש בבית-המרקחת בפינה. הם דיברו על זה, כי מדחום שמשתמשים בו שלוש פעמים ביום לא הולך לאיבוד סתם כך, הם התרגלו לדבר בקול רם לצד מיטתה של מֶצָ'ה, ההתלחשויות של ההתחלה היו מיותרות כי מֶצָ'ה לא היתה מסוגלת לשמוע, הדוקטור ראימנדי היה בטוח שמצב הקומה מבודד אותה מן הסביבה לגמרי, היה אפשר לומר כל דבר וכלום לא השתנה בהבעתה האדישה של מֶצָ'ה. עדיין דיברו על המדחום כשנשמעו היריות בפינת הרחוב, אולי רחוק יותר, מכיוון שדרות גָאוֹנָה. הם החליפו ביניהם מבטים, האחות משכה בכתפיה כי יריות לא היו דבר חדש ברובע או בכל מקום אחר, ודוניה לואיסה עמדה להוסיף עוד משהו בקשר למדחום, אבל אז ראו את הצמרמורת חולפת בידיה של מֶצָ'ה. זה נמשך רק שנייה אבל שתיהן שמו לב, ודוניה לואיסה צרחה והאחות כיסתה לה את פיה, מר בּוֹטוֹ בא בריצה מהסלון ושלושתם ראו את הצמרמורת מתפשטת בכל גופה של מֶצָ'ה, נחש מהיר חולף מהצוואר עד לרגליים, תנועה של העיניים מתחת לעפעפיים, ההתכווצות הקלה ששינתה את תווי הפנים, כמו ניסיון לדבר, לייבב, ודופק מהיר יותר, ואחר-כך השיבה האיטית לקיפאון. טלפון, ראימונדי, למעשה שום דבר חדש, אולי קצת יותר תקווה, אף שראימונדי לא רצה לומר זאת, הוֹ הבתולה הקדושה, תעשי שזה יהיה נכון, שבתי תתעורר, שתיגמר דרך-הייסורים הזאת. אלוהים. אבל זה לא נגמר, זה התחיל שוב כעבור שעה, ואחר-כך בתדירות גבוהה יותר, כאילו מֶצָ'ה חולמת וחלומה מכאיב ומייאש, סיוט שחוזר שוב ושוב והיא לא מצליחה להשתחרר ממנו, להיות לצידה ולהסתכל בה ולדבר אליה אבל שום דבר חיצוני לא מגיע אליה, כלום לא חודר אליה מלבד הדבר האחר הזה, שבדרך כלשהי ממשיך את הסיוט שלהם, של כולם, בלי שום אפשרות למגע, תציל אותה, אלוהים, אל תשאיר אותה ככה, ולָאוּרו היה חוזר מהרצאה ונשאר גם הוא לצד המיטה וידו על כתף אמו המתפללת.

בלילה היתה עוד התייעצות-רופאים, הביאו מכשיר חדש עם מצמידים ואלקטרודות שחוברו לראש ולרגליים, שני רופאים, עמיתיו של ראימונדי, קיימו דיון ארוך בסלון, צריך להמשיך לחכות, מר בּוֹטוֹ, התמונה לא השתנתה, אי-אפשר להצביע על סימפטום מעודד. אבל היא חולמת, דוקטור, יש לה סיוטים, אתה ראית בעצמך, זה יתחיל שוב, היא מרגישה משהו והיא כל-כך סובלת, דוקטור. זה רק רפלקסים, סניורה לואיסה, אני מבטיח לך, צריך לחכות ולא להתרגש מזה, הבת שלך לא סובלת, אני יודע שקשה לראות את זה, מוטב שתשאירי אותה לבד עם האחות עד שתהיה איזו התפתחות, נסי לנוח, סניורה, קחי את הכדורים שנתתי לך.

לָאוּרו ישב לצידה של מֶצָ'ה עד חצות וקרא לסירוגין סיכומים לקראת המבחנים. כשנשמעו הסירנות, חשב שעליו לטלפן למספר שנתן לו לוּסֶרוֹ, אבל אסור לטלפן מהבית, ואי-אפשר לצאת לרחוב בדיוק אחרי הסירנות. הוא ראה את התנועה האיטית של אצבעות ידה השמאלית של מֶצָ'ה, ועיניה שוב נראו זעות מתחת לעפעפיה. האחות יעצה לו לצאת מן החדר, אין מה לעשות, רק לחכות. "אבל היא חולמת", אמר לָאוּרו, "היא שוב חולמת, תסתכלי עליה". זה נמשך כל עוד נמשכו הסירנות שם בחוץ, הידיים כמו חיפשו משהו, האצבעות ניסו להיאחז במשהו מחוץ לסדין. עכשיו היתה כאן דוניה לואיסה שוב, היא לא הצליחה לישון. למה האחות כמעט בכעס היא לא לקחה את הכדורים שנתן לה דוקטור ראימונדי? "אני לא מוצאת אותם", אמרה דוניה לואיסה כמו אבודה, "הם היו על ארונית-הלילה, ועכשיו אני לא מוצאת אותם". האחות הלכה לחפש אותם, לָאוּרו ואמו החליפו מבט, מֶצָ'ה הזיזה את האצבעות בתנועה כמעט לא-נתפסת, והם הרגישו שהסיוט עודו כאן, שהוא מתארך עד אינסוף כמסרב להגיע לנקודה שבה רחמים כלשהם, חמלה כלשהי שתופיע לבסוף, יעירו אותה כמו את כולם כדי לגאול אותה מן האימה. אבל היא המשיכה לחלום, בכל רגע יתחילו האצבעות לנוע שוב. "לא ראיתי אותם בשום מקום, גברת", אמרה האחות. "כולנו כל-כך אבודים, אף-אחד כבר לא יודע איפה שום דבר בבית הזה".

למחרת בלילה חזר לָאוּרו מאוחר, ומר בּוֹטוֹ שאל אותו משהו כמעט באי-רצון בלי לחדול לצפות בטלוויזיה, באמצע שידורי הגביע. "נפגשתי עם חברים", אמר לָאוּרו וחיפש מצרכים לכריך. "הגול הזה היה יצירת מופת", אמר מר בּוֹטוֹ, "מזל שמשדרים את המשחק בשידור חוזר שנוכל לראות יותר טוב את הביצועים המדהימים האלה". הגול, כמדומה, לא מאוד עניין את לָאוּרו, שאכל ועיניו כבושות ברצפה. "אתה בטח יודע מה אתה עושה, בחור", אמר מר בּוֹטוֹ בלי להתיק את מבטו מן הכדור, "אבל תיזהר מאוד". לָאוּרו נשא את עיניו והביט בו כמעט בהפתעה, זו היתה הפעם הראשונה שאביו הרשה לעצמו הערה כל-כך אישית. "אל תדאג, אבא", אמר לו וקם כדי לקטוע כל שיחה אפשרית.

האחות עימעמה את מנורת-הלילה ובקושי ניתן לראות את מֶצָ'ה. על הספה הסירה דוניה לואיסה את ידיה מעל פניה, ולָאוּרו  נשק לה על מצחה.

"אין שינוי, בן", אמרה לו דוניה לואיסה. "היא כל הזמן ככה. תראה, תראה איך הפה שלה רועד, מסכנונת, מי יודע מה היא רואה, אלוהים אדירים, איך יכול להיות שהדבר הזה נמשך ונמשך, שהדבר הזה…"

"אמא".

"אבל זה פשוט לא יכול להיות, לָאוּרו, אף-אחד לא קולט את זה כמוני, אף-אחד לא מבין שהיא כל הזמן בתוך סיוט והיא לא מתעוררת…"

"אני כן יודע, אמא, גם אני קולט את זה. אם היה אפשר לעשות משהו, ראימונדי היה עושה את זה. את לא יכולה לעזור לה בזה שאת נשארת פה, את צריכה ללכת לישון, לקחת כדור-הרגעה ולישון".

הוא עזר לה לקום וליווה אותה אל הדלת.

"מה זה היה, לָאוּרו"? נעצרה בבת-אחת. "שום דבר, אמא, יריות מרחוק, את יודעת". אבל מה היא באמת יודעת, דוניה לואיסה, מוטב לא לדבר עוד. עכשיו באמת כבר נהיה מאוחר, אחרי שישאיר אותה בחדרה יצטרך לרדת למכולת ומשם להתקשר אל לוסרו.

doctors hospital people health nurses hallway glass window

הוא לא מצא את מעיל-הרוח הכחול שאהב ללבוש בלילה, בדק בארונות בפרוזדור לראות אם אמו תלתה אותו שם, בסוף לבש סתם ז'קט, כי היה קריר. לפני שיצא נכנס לרגע לחדרה של מֶצָ'ה, וכמעט עוד לפני שראה אותה באפלולית כבר חש בסיוט, ברעד הידיים, בדיירת החשאית המחליקה מתחת לעורה. ושוב סירנות בחוץ, אסור לו לצאת עכשיו, עדיף מאוחר יותר, אבל אז המכולת תהיה סגורה והוא לא יוכל לטלפן. עיניה של מֶצָ'ה התרוצצו מתחת לעפעפיה כמבקשות להן מוצא, כמנסות להביט בו, לפלס להן דרך אליו. הוא ליטף את מצחה באצבע אחת, חושש לגעת בה, ללבות את הסיוט באיזשהו גירוי חיצוני. עיניה עדיין התרוצצו בחוריהן ולָאוּרו התרחק, הוא לא ידע למה, אבל מרגע לרגע פחד יותר, המחשבה שמֶצָ'ה עשויה להרים את עפעפיה ולהביט בו הדפה אותו לאחור. אם אביו כבר הלך לישון יוכל להתקשר מהסלון ולדבר בקול נמוך, אבל מר ט עוד האזין לפרשנות על המשחק. "על זה הם כן מדברים הרבה", חשב לָאוּרו. מחר יקום מוקדם כדי לטלפן אל לוסרו לפני שיצא לאוניברסיטה. מרחוק ראה את האחות יוצאת מחדרה ובידה משהו מבריק, מזרק או כפית.

אפילו הזמן נבלל או אבד בהמתנה המתמשכת הזאת, בלילות לבנים או בשינה במשך היום כדי להתאושש, קרובים או ידידים שבאו בכל שעה ולפי התור ארחו לחברה עם דוניה לואיסה, או שיחקו בדומינו עם מר בּוֹטוֹ, ואחות מחליפה במקום הראשונה שהיתה צריכה לנסוע מבואנוס איירס לשבוע, וספלי הקפה שאיש לא מצא כי הם התפזרו בכל החדרים. לָאוּרו שקפץ בכל פעם שהיה יכול ונעלם בכל רגע, ראימונדי שכבר אפילו לא צילצל בפעמון הדלת כשבא לבדיקה השגרתית, לא רואים החמרה, מר בּוֹטוֹ, זה תהליך שאין מה לעשות בו חוץ מאשר לשמור עליה, אני מתגבר לה את התזונה דרך הזוֹנדה, צריך לחכות. אבל היא חולמת כל הזמן, דוקטור, תסתכל עליה, היא כבר כמעט לא נחה.

זה לא זה, סניורה לואיסה, נדמה לך שהיא חולמת, אבל אלה תגובות פיזיות, קשה לי להסביר לך כי במקרים כאלה יש גורמים נוספים, בקיצור, אל תחשבי שהיא מודעת לדבר הזה שנראה כמו חלום, יכול להיות שהחיוּת הזאת והרפלקסים האלה הם דווקא סימפטום מעודד, תאמיני לי שאני עוקב אחריה מקרוב, אַת זו שצריכה לנוח, סניורה לואיסה, תני לי למדוד לך לחץ-דם.

ללָאוּרו נהיה יותר ויותר קשה לחזור הביתה בנסיעות ממרכז העיר ועם כל המאורעות באוניברסיטה, אבל יותר למען אמו מאשר למען מצ'ה היה צץ ומופיע בכל שעה שהיא ונשאר זמן-מה, שומע את החדשות הקבועות, מפטפט עם הוריו, ממציא נושאים לשיחה כדי לנער אותם קצת. בכל פעם שקרב למיטתה של מֶצָ'ה היתה לו אותה הרגשה של מגע בלתי-אפשרי, מֶצָ'ה קרובה כל-כך וכמו קוראת לו, הסימנים המעורפלים שסימנו האצבעות, והמבט הזה מבפנים, מבקש לצאת, משהו שנמשך ונמשך, מֶסֶר מֵאסיר מבעד לחומות העור, הקריאה שלה, חסרת-תועלת ללא נשוא. לרגעים נתקף אימה, היה בטוח שמֶצָ'ה מזהה אותו יותר מאשר את אמו או את האחות, שהרגע הכי נורא בסיוט מתרחש כשהוא כאן, מביט בה, שמוטב ללכת מיד כי אינו יכול לעשות דבר, כי אין טעם לדבר אליה, מטומטמת, יקרה שלי, תפסיקי לבלבל את המוח, בחייך, תפקחי את העיניים אחת ולתמיד ודי כבר עם הבדיחה התפלה הזאת. מֶצָ'ה אידיוטית, אחות קטנה, אחות קטנה, עד מתי תעבדי עלינו, מטורפת מחורבנת, נוכלת אחת, תשלחי כבר את ההצגה הזאת לעזאזל ובואי, כי יש לי כל-כך הרבה דברים לספר לך, אחות קטנה, אין לך מושג מה קורה, אבל בכל-זאת אני אספר לך, מֶצָ'ה, בגלל שאת לא מבינה כלום אני אספר לך. את כל זה חשב בהבזקים של פחד, של דחף להיאחז במֶצָ'ה בכוח, אף לא מלה אחת בקול רם, כי האחות או דוניה לואיסה אף-פעם לא השאירו את מֶצָ'ה לבדה, והיה לו צורך לדבר איתה על כל-כך הרבה דברים, כמו שמֶצָ'ה אולי מדברת אליו מהצד שלה, בעיניה העצומות ובאצבעותיה המציירות אותיות חסרות-תועלת על הסדינים.

היה יום חמישי, ולא שהם ידעו באיזה יום הם עומדים, ולא שהיה אכפת להם, אבל האחות ציינה זאת כששתו קפה במטבח, מר בּוֹטוֹ נזכר שיש מהדורת חדשות מיוחדת, ודוניה לואיסה נזכרה שאחותה שגרה ברוֹסַריוֹ טילפנה להודיע שתבוא ביום חמישי או שישי. המבחנים של לָאוּרו ודאי כבר התחילו, הוא יצא בשמונה בלי להגיד שלום, השאיר פתק בסלון, לא בטוח שיחזור בזמן לארוחת-ערב, ליתר ביטחון שלא יחכו לו. הוא לא בא לארוחת-ערב, האחות הצליחה סוף-סוף לשכנע את דוניה לואיסה ללכת לנוח מוקדם, מר בּוֹטוֹ השקיף מהחלון אחרי חידון הטלוויזיה, נשמעו צרורות של מכונות-ירייה מכיוון כיכר אירלנד, ופתאום דממה, כמעט יותר מדי, אפילו לא ניידת, מוטב ללכת לישון, האשה הזאת שענתה על כל השאלות בחידון היא משהו מיוחד, מה היא לא ידעה על ההיסטוריה העתיקה, כאילו חייתה בזמנים של יוליוס קיסר, בסופו של דבר השכלה משתלמת יותר מאשר להיות מוכר במכירות פומביות. איש לא ידע שדלת הבית לא עתידה להיפתח כל הלילה, שלָאוּרו לא נמצא בחזרה בחדרו, בבוקר סברו שהוא עוד נח אחרי מבחן, או שהוא לומד לפני ארוחת-הבוקר, רק בעשר שמו לב שהוא איננו. "אל תדאגי", אמר מר בּוֹטוֹ, "הוא בטח נשאר לחגוג משהו עם החברים שלו". בשעה זו היתה דוניה לואיסה צריכה לעזור לאחות לרחוץ ולהחליף את מֶצָ'ה, מים פושרים ומי קולון, צמר-גפן וסדינים, וכבר צהריים, ולָאוּרו, אבל זה מוזר, אדוארדו, איך יכול להיות שהוא לא טילפן לפחות, הוא אף-פעם לא עשה דבר כזה, במסיבה של סוף השנה הוא טילפן בתשע, אתה זוכר, פחד שנדאג, ואז הוא עוד היה צעיר יותר. "המבחנים בטח משגעים אותו", אמר מר ט, "תראי שבכל רגע הוא יבוא, תמיד הוא מגיע לחדשות של אחת". אך לָאוּרו לא בא באחת, הפסיד את ידיעות הספורט ואת המבזק על תגובתם המהירה של כוחות הביטחון, שום דבר חדש, ירידה הדרגתית בטמפרטורות, גשם בהרים.

השעה היתה אחרי שבע כשהאחות באה לחפש את דוניה לואיסה, שעדיין התקשרה אל כל הידידים, מר בּוֹטוֹ חיכה לטלפון מידיד, קצין משטרה, שיודיע לו אם נודע משהו, כל רגע ביקש מדוניה לואיסה שתפנה את הקו, אבל היא המשיכה לחפש בפנקס ולטלפן למַכּרים, אולי נשאר לָאוּרו בביתו של הדוד פֶרננדו, או חזר לאוניברסיטה לעוד מבחן. "תעזבי את הטלפון, בבקשה", חזר מר בּוֹטוֹ וביקש, "את לא תופסת שאולי הבחור מתקשר אלינו בדיוק עכשיו וכל הזמן תפוס לו, איך את רוצה שהוא יצליח לטלפן מטלפון ציבורי, עד שמוצאים אחד לא שבור צריך לפַנות אותו כי יש תור". האחות לא הרפתה, ודוניה לואיסה ניגשה לראות את מֶצָ'ה, שהתחילה פתאום להניע את הראש, מדי רגעים אחדים הנידה אותו לאט מצד לצד, היה צריך לסדר את השיער שצנח לה על מצחה. להודיע מיד לדוקטור ראימונדי, קשה לאתר אותו בסוף הערב, אבל בתשע טילפנה אשתו להודיע שהוא יגיע מיד. "תהיה לו בעיה לעבור", אמרה האחות שחזרה מבית-המרקחת עם קופסת מזרקים, "סגרו את כל הרובע ולא יודעים למה, תשמעו את הסירנות". דוניה לואיסה התרחקה אך מעט ממֶצָ'ה, שלא חדלה להניד את ראשה כמו בסירוב אטי, עקשני, וקראה למר ט, לא, אף-אחד לא יודע כלום, בטוח שגם הבחור לא מצליח לעבור, אבל לראימונדי בטח ייתנו בזכות תג הרופא.

"זה לא זה, אדוארדו, זה לא זה, בטוח שקרה לו משהו, לא יכול להיות שבשעה כזאת עוד לא נדע כלום. לָאוּרו תמיד…"

"תראי, לואיסה", אמר מר בּוֹטוֹ, "תראי איך היא מזיזה את היד וגם את הזרוע, זאת הפעם הראשונה שהיא מזיזה את הזרוע, לואיסה, יכול להיות ש…"

"אבל זה יותר גרוע מקודם, אדוארדו, אתה לא רואה שעוד יש לה את ההזיות האלה, שהיא כאילו מתגוננת מ… תעשי לה משהו, רוֹסָה, אל תשאירי אותה ככה, אני הולכת להתקשר למשפחת רוֹמֶרוֹ, אולי הם יודעים משהו, הבת שלהם למדה עם לָאוּרו, רוֹסָה, תני לה זריקה בבקשה, אני כבר חוזרת, בעצם, יותר טוב שאתה תתקשר, אדוארדו, תשאל אותם, לך מיד".

בסלון החל מר בּוֹטוֹ לחייג והפסיק, הניח את השפופרת. ואם בדיוק לָאוּרו, מה הם כבר יכולים לדעת, משפחת רוֹמֶרוֹ, מוטב לחכות עוד קצת. ראימונדי לא מגיע, אולי עיכבו אותו בפינה, אולי הוא מסביר עכשיו. רוֹסָה לא יכלה לתת למֶצָ'ה עוד זריקה, זאת תרופת הרגעה חזקה מדי, מוטב לחכות עד שיגיע הרופא. דוניה לואיסה, שנרכנה אל מֶצָ'ה לסלק את השיער שכיסה את עיניה חסרות-התועלת, התחילה להתנודד, ברגע האחרון הספיקה רוֹסָה לקרב אליה כיסא, לסייע לה להתיישב כמו משקל חסר-חיים. הסירנה שקרבה מגָאוֹנָה גברה כשמֶצָ'ה פקחה את עפעפיה, עיניה שכוסו בקרום שהצטבר במשך שבועות ננעצו בנקודה אחת בתקרה, ירדו לאט אל פניה של דוניה לואיסה, שצרחה, שלפתה את חזהּ בידיה וצרחה. רוֹסָה נאבקה להרחיק אותה מכאן וקראה נואשות למר ט, שהגיע והתאבן למרגלות המיטה ולטש מבט במֶצָ'ה, הכל כמו התרכז בעיניה של מֶצָ'ה שחלפו לאט-לאט מדוניה לואיסה אל מר ט, מן האחות אל התקרה, וידיה של מֶצָ'ה עלו לאט לאורך מותניה והחליקו ונצמדו זו לזו למעלה, וגופה הצטמרר בעווית, אולי כי אוזניה שמעו עכשיו את הסירנות הרבות, את המהלומות על הדלת שהרעידו את הבית, את צעקות הפקודה ואת חריקת העץ המתנתץ אחרי צרור היריות, את זעקותיה של דוניה לואיסה, את המון הגופים שנדחפו פנימה, והכל כמו בתיאום זמנים עם יקיצתה של מֶצָ'ה, הכל בתזמון טוב כל-כך כדי שיסתיים הסיוט ומֶצָ'ה תוכל סוף-סוף לחזור למציאות, לחיים הנפלאים.


שמיים אחרים, חוליו קורטאסר, תרגמה: טל ניצן. עורך התרגום: מנחם פרי. הספריה החדשה, סדרת לטינו בעריכת טל ניצן, הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 2006.

החלום המריח של עגנון

בימים ההם הייתה הלשון העברית נדמית לנערה מתבגרת המתחנחנת מול הראי ובוחנת את סגנונה. ובשנת 1934 כבר שמואל יוסף עגנון מוכר כאחד מבכירי הסופרים העבריים כאן בארץ. ובכל זאת, לאחר שפרסם בעיתון "דבר" פרק קצר מתוך ספרו" סיפור פשוט", זכה הוא לביקורת קשה על שימושו בשפה. שהרי בתיאורו את הסוכה הנאה שעשה חמיו של הירשל, גיבור הסיפור,

כתב עגנון כי "רוח עלעלה את הסכך והסוכה הריחה ריח טוב". ומה רבה הייתה פליאתו כאשר בתגובה לפרסום הסיפור הקצר הגיע הדקדקן אברהן אברונין וטען כי סוכה אינה "מריחה". מי שמריח לטענתו הוא הצד אשר קולט הריח, הינו האדם, וכי לא ניתן להגדיר סוכה כ"מריחה". הצד המפזר את הניחוחות לא ניתן להגיד עליו כי הוא מריח, רק האדם מריח.

ביקורת זו הטרידה את מנוחתו של עגנון. "חלשה דעתי עלי שמא שניתי ממטבע הלשון ופגמתי ביופייה" הוא כותב בסיפור בשם "חוש הריח", שכתב בתגובה לפרשיה לשונית זו. הוא הסתובב בין חכמי העבריים אשר לשונם מגלגלת לשון רהוטה ותקנית, אך לא מצא מי שיפתור הקושיה כראוי. חלקם אמרו כך וחלקם אמרו אחרת, ואין הדבר מוחלט.

אלא שפעם אחת פגש עגנון באחד מבני בניו של רבי יעקב מליסא, מסדר סידור התפילה שעגנון כה הוקיר (אלו ואלו, חוש הריח. עמ' רצט-ש):

"לסוף נפטרנו זה מזה. הוא וסידורו בידו ואני מחשבותי בלבי. לסוף חזרתי לביתי ועליתי על מטתי וישנתי שינה מתוקה. מתוך שעשיתי טובה ליהודי ושכבתי מתוך שיחות צדיקים ערבה עלי שנתי. שמעתי שמעוררים אותי. נתרשלתי ולא קמתי. חזרו ועוררו, הקיצותי וראיתי זקן אחד עומד לפני וסידור דרך החיים בפתוח בידו ועיניו מאירות ופניו מבהיקות ביותר".

זהו אם כן אותו רבי יעקב מליסא עליו שוחח עגנון עם אותו יהודי טרם שכב לישון.

"עד שאני מציץ ומביט נסגר הסידור ונתעלם הזקן וידעתי שהוא חלום. ואף על פי שידעתי שהוא חלום אמרתי דברים בגו. נטלתי את ידי וירדתי ממטתי והלכתי אצל ארון הספרים והוצאתי את הסידור דרך החיים. מצאתי שם פיסת נייר מונחת כמין סימן. עמדתי וקראתי לשון זה, ומרבים במיני פרחים המריחים לשמחת יום טוב. נראה הדבר שפעם אחת קראתי באותו דף והנחתי לי שם פיסת נייר לסימן…. שמחתי שלא נכשלתי בדברי ולא פגמתי בלשוננו הקדושה… דין הוא שיכתוב כך, והדקדקן שפטפט כנגדי עתיד ליתן את הדין".

הנה, פתר החלום את הקושייה הלשונית הקשה שהטרידה את מנוחת הסופר עגנון. ומתוך שנח מצא מנוח לטרדת מנוחותו.

תוצאת תמונה עבור אלו ואלו עגנון

חנות התקליטים הדמיונית – החלומות של מארקי פ'אנק

המוזיקאי והתקליטן הירושלמי מארקי פ'אנק מתארח בבלוג ומספר על הרגלי החלימה שלו

18360881_1520434727980281_1593488317_n.jpg


האם לרוב אתה זוכר את החלומות שלך?

לא תמיד. יש לי קטע אחד, קצת מוזר, למרות ששמעתי איזה הסבר מדעי שמסביר אותו. יש כל מיני חלומות שאני חולם אבל כשאני מתעורר בבוקר יש יותר מדי דברים שמסיחים את דעתי ואני כבר לא זוכר אותם. אבל לפעמים פתאום אני רואה במציאות סיטואציה מסוימת שאני מיד מזהה אותה ומבין שחלמתי אותה. זה יכול להיות דיאלוג עם מישהו, או מקום מסויים שאני נמצא בו עם מישהו. ככה המציאות מזכירה לי חלק מהחלומות שחלמתי.

יש חלומות שחוזרים על עצמם? חלומות שמלווים אותך מגיל צעיר?

יש בעיקר אלמנטים חוזרים. זה בטח יישמע מצחיק – יש חנות תקליטים שאני בטוח שהייתי בה, אפילו גיאוגרפית אני יכול להגיד איפה היא, אבל היא לא שם, רק חלמתי אותה. אני תמיד נכנס אליה בחלום אבל אף פעם לא מספיק לצאת עם משהו. אני לא מספיק לקנות כלום. אני זוכר שבחלום שלי החנות הייתה איפשהו באיזור של כיכר רבין בתל אביב, למרות שאני מירושלים.

זה מצחיק שאני מדבר על זה. בהיותי אספן תקליטים זה אולי עושה רושם שאני אובססיבי לתקליטים, אבל אני לא חושב שאני כזה, ועדיין יש לי החלומות האלה. יכול להיות שההסבר לכך הוא שאני תמיד מודע לעובדה שיש המון מוזיקה שאני עדיין לא מכיר וכמובן רוצה להכיר אותה, אז הביטוי של זה בחלומות הוא החנות תקליטים.

כיצד החלומות משפיעים על היצירה שלך?

החלומות זה הדרך של התת-מודע לתקשר עם המודע ואני חושב שהמוזיקה שאני עושה, לפחות בכמה פרויקטים ספציפיים, מתעסקת מאוד בדברים שכבר עברו לתת-מודע ואיך מציפים אותם חזרה לתודעה. למשל האלבום שני שלי, Instinct, שהחלומות היו איזשהו מקור השראה עבורו בגלל שהיה סביב נושא די רגיש שגם הרבה אנשים מדחיקים לעולם החלומות – פחד, מתח וחרדה. אבל זה לא שאני אדם חרדתי בחיים הרגילים. גם בחלומות אני לא. יש לי סיוטים מדי פעם אבל בהרבה מקרים קלטתי שאני מנסה לא לאבד את השפיות וקור הרוח ומנסה להחזיר את השליטה. הרבה פעמים הייתי מוצא את הנקודות הלא הגיוניות בתוך הסיוט ואז הבנתי שזה חלום ובנקודה זו התעוררתי.

האם אתה משתף את החלומות שלך עם הקרובים אלייך?

 כן. במשפחה אנחנו משתפים הרבה בחלומות, במיוחד אם זה קשור לאנשים במשפחה. בת הזוג שלי ואני אנשים שהוזים לא מעט אז מדי פעם בבוקר אנחנו מדברים על זה. תלוי למי היה חלום שיותר קל לזכור…

אתה נוטה לפרש את החלומות שלך?

אם יש אלמנטים או מוטיבים מסויימים שעולים לי בחלום אני יותר מקשר אותם לדברים שקרו בטווח קצר, בזמן האחרון; שיחות כלשהן שהיו מאוד חשובות או שהייתה להן השפעה על מצב הרוח שלי, או דברים שעשיתי שהיו משמעותיים. אלה הדברים שיש להם אימפקט רגשי רציני. אחר כך בחלום אני פשוט רואה את ההשפעה שלהם. זה הפירוש היחיד שאני אולי נותן לחלומות, שהדבר המסוים הזה והזה היה קשור לשיחה הספציפית, למשהו שקראתי, משהו ששמעתי. שם האסוציאציות – בעבר הקרוב, מקבלות ביטוי בחלום.

 

יש משהו מסוים שאתה עושה לפני השינה? זה משפיע על החלומות?

יש ימים בשבוע שבהם יש לי תקלוט ארוך לפני הולך לישון. לפעמים זה רק תקלוט, לפעמים זה תקלוט ואז נסיעה סביב לירושלים הביתה. לא יודע אם זה משפיע על החלומות. אני חושב שזה דווקא מעייף אותי כל כך ואז דווקא תהיה לי שינה בלי חלומות.


מארקי פ'אנק הוא מפיק/מוסיקאי/די-ג'יי ואספן תקליטים מירושלים. יותר מעשור שהוא מנגן במסיבות עם אוסף התקליטים ההולך וגדל שלו, מארגן מסיבות פסיכודאליות ומשתף בתשוקה שלו למוסיקה גרובית ברדיו, בפודקסטים ומיקסטייפים. לאורך השנים הקליט את אלבום הבכורה עמוס הסימפולים (Forgot The Word), את אלבום הגרוב החללי יחד עם מיול דרייבר The Mystery of Mordy Laye, את האלבום הפסיכדליה האפלה Instinct, לצד שיתופי פעולה בתחום ההפקה והרמיקס בארץ ובעולם ויצירת פסקולים לסרטים מצויירים קצרים.

www.markeyfunk.com
markeyfunk.bandcamp.com
facebook.com/markeyfunk
www.delights45rpm.com

חלום יוצר עם קרן ענבי

קרן ענבי נולדה בישראל, חיה ויוצרת בתל אביב ובניו יורק. ענבי עוסקת ביחסים הדינמיים שבין טבע, תרבות ומקום ובוחנת בעבודותיה את הגבולות של מדיום הציור והרישום במגוון טכניקות ולרוב באמצעות מייצבים תלוי חלל ספציפי. זהו מבחר מיצירותיה המתכתבות עם עולם החלומות.


 

קרן ענבי, נוף, דיו ועפרונות צבעוניים על מיילר, צילום- סטאן נארטן, 2017 (2)
נוף, דיו ועפרונות צבעוניים על מיילר, צילום- סטאן נארטן, 2017

יש חלומות שמשרטטים עבורנו תמונה ברורה של מקום מסוים בעל שם, זהות והיסטוריה. לעומתם, ישנם חלומות שככל שעובר הזמן מאז שחלמנו אותם או חשבנו עליהם הדימוי שלהם הולך ונחלש, הולך ומתמסמס. את הציור הזה ציירתי תוך כדיי מחשבות על המשמעות החלקלקה של מהו מקום, נוף והחיבור לצבע הדיו. נוצרה קומפוזיציה שהזיהוי שלה עם דימוי או נוף ספציפי הולכת ומתרחקת מאתנו, סוג של נוף חלומי ושברירי של מקום שקיים רק בדמיון ובמחשבות שלנו.

קרן ענבי, חממה, , צילום- יגאל פרדו, 2014, דיו על נייר (2)
חממה, דיו על נייר, 2014 צילום: יגאל פרדו

בציור מתואר כתם דיו שמתפקד כחלון קרוע לסוג של נוף חלומי שהרבתי לתאר בעבודותיי: ביצה או בריכה בחממה. מבנה החממה והטבע שבתוכו הן מוטיב חוזר באמנות שלי כמו דימוי החוזר על עצמו שוב ושוב בחלומות. החממה מסמלת עבורי סוג של דימוי ויזואלי ומטאפורי, לבית גידול וכמקום שתפקידו לייצר סדר ושליטה בטבע. בחלום אנחנו נמצאים למעשה במצב של חוסר שליטה על הדימויים המציפים אותנו, מנסים לעשות סדר ולייצר היגיון בטבע כמו החחמה. בציורים שלי החממה מופקעת מייעודה המקורי והיא משקפת מצב מנטלי של חיפוש ומחקר שבו הטבע והחומר יוצאים משליטה, סוג של אי נחת בדומה לחלום.

קרן ענבי, סדרת החלקים השלמים, 2013, חיתוך עץ (2)
סדרת 'החלקים השלמים', 2013, תשעה חיתוכי עץ, צילום יגאל פרדו

בסדרת חיתוכי עץ זו בחרתי לפרק ולהרכיב מחדש דימויים של צמחים ארץ ישראליים שונים, בסופו של תהליך נוצר דימוי חלומי שאינו קיים במציאות, המזכיר בעל-חיים ימי משולב בשורשי צמחים וקוצים. פירוק הדימויים והרכבתם מחדש יוצרים תחושה אסוציאטיבית בעלת מסקנות והיגדים על נוף, סביבה, מקום וזמן שקיימים באזור הדמדומים של חלומותינו ולא במציאות.

קרן ענבי, פרט מתוך סדרת החלקים השלמים, , צילום- יגאל פרדו 2013 , חיתוך עץקרן ענבי, פרט מתוך סדרת החלקים השלמים, , צילום- יגאל פרדו, 2013 , חיתוך עץקרן ענבי, פרט מתוך סדרת החלקים השלמים, חיתוך עץ, צילום- יאל פרדו, 2013 (2)

 

קרן ענבי, אקס טריטוריה, 2016, מיצב חיתוכי נייר, שיתוף פעולה עם להקת המחול דאנס אנטרופי, ניו יורק (2)
אקס טריטוריה, מיצב חיתוכי נייר, שיתוף פעולה עם להקת המחול דאנס אנטרופי, ניו יורק, 2016

כמו בחלום גם המושג אקס טריטוריה מתייחס לאזור שאינו בתחום הארץ, אזור שנמצא בין לבין, בין שינה לערות. במיצב יצרתי חלל סגור ופתוח בו זמנית המורכב ממגזרות נייר עם דימויי צמחייה המתייחסים לטבע ופנטזיה. המגזרות מעוררות תחושה של ארעיות המלווה בהיקסמות חלומית. נוכחותו של הריק ושל הנעדר נובע הן מאופייה  של המגזרת והן מהלובן האינסופי השולט בחלל. הרקדנים נעים בתוך חלל שמסמל מקומיות כמו גם כמיהה למחוזות חלומיים ודמיוניים.



קרן ענבי היא בוגרת התוכנית לתואר שני – החוג לאמנות אוניברסיטת חיפה. בעלת תואר ראשון בתולדות האמנות- אוניברסיטת תל אביב, ובוגרת המדרשה לאמנות – מכללת בית ברל. עבודותיה הוצגו בתערוכות בארץ ובעולם בניהן תערוכות יחיד במוזיאון חיפה לאמנות, במוזיאון ינקו-דאדא, עין הוד ועוד. השתתפה בתערוכות קבוצתיות במוזיאון ישראל, מוזיאון תל אביב לאמנות, מוזיאון ארץ ישראל, מוזיאון אשדוד לאמנות, הביאנלה הים תיכונית השנייה לציור ופיסול בקרואטיה, מכון פראט לאמנות בניו יורק ועוד. ענבי השתתפה בתוכניות שהות בינלאומיות לאמנים בניו יורק, והיא כותבת תור חודשי בנושאי תרבות ואמנות בניו יורק וצפון אמריקה במגזין 'בסיס לאמנות ותרבות'.

אתר האמנית: http://www.kerenanavy.com/

קרן ענבי בסטודיו, 2016, צילום נעמי הירשמן-רווה (2)
קרן ענבי. צילום: נעמי הירשמן-רווה

להמשיך לקרוא את חלום יוצר עם קרן ענבי

"הכל רועד מרוב רעש דומם" – החלומות של ספי ציזלינג

אלבום הבכורה של החצוצרן ספי ציזלינג, Beyond The Things I Know, מלא במקצבים ונעימות חלומיות. כנראה שלא סתם סינגל הבכורה ששוחרר לרשת ולתחנות הרדיו נקרא DreamWalk. אנו שמחים לארח אותו לשמוע קצת מחוויותיו הליליות.


כיצד החלומות משפיעים על היצירה שלך?

קרה לי שהתעוררתי בבוקר עם זכרון כלשהו של קטע מוזיקלי וזכרתי את התחושה הכללית והתנועה שהייתה לקטע בחלום וזה הנחה אותי להקליט רעיון כלשהו לטלפון.

 האם לרוב אתה זוכר את החלומות שלך?

לרוב אינני זוכר חלומות, אחת לשלושה-ארבעה חודשים קורה לי שאני קם עם החלום בבוקר.

יש חלומות שחוזרים על עצמם? חלומות שמלווים אותך מגיל צעיר?

היה לי חלום שחזר בילדות שהיה מפחיד לאללה… מין התנגשות של עצמים ענקיים כמו כוכבים או לוחות טקטוניים או משהו ממש ענק בחלל או משהו כזה, והכל כל כך רועש עד שיש דממה מוחלטת והכל רועד מרוב רעש דומם.

sef_77.jpg
צילום: גאיה סעדון

האם אתה משתף את החלומות שלך עם הקרובים אלייך?

עם בת זוגתי ועם מספר מצומצם מאד של חברים.

אתה נוטה לפרש את החלומות שלך?

בדרך כלל לא מפרש אותם.. אין לי את הכלים לעשות זאת

מה אתה יכול לספר על הסינגל החדש שלך שקראת לו DreamWalk?

השיר נכתב תוך כדי משחק עם סולם אתיופי שיש לו גוון וצבע מאד ספציפי – על גבי גרוב שהוא קצת לטיני – השילוב של שני הסגנונות יצר תמונה חלומית וציורית. קראתי ככה לשיר כי הרגשתי שללכת ברחוב עם השיר באוזניים לוקח אותך למעין חלום בהקיץ שכזה.


ספי ציזלינג הוא מוזיקאי/מפיק/די ג'יי. מנגן עם פ'אנקנשטיין, האחים רמירז, אלון עדר ולהקה, גילי יאלו ועוד ועוד. אלבום בכורה בהפקת איש הביטים ריג'ויסר יצא החודש בסדרת הבוטיק time grove selections של הלייבל raw tapes.

בחלומי חזות שדי קדושה ונוראה

ה' אייר, היום בו הוכרזה הקמתה של מדינת ישראל, היה ידוע מזה מאות שנים בקרב תלמידי הגאון מוילנה, הגר"א, כיום מיוחד. בין השנים ת"פ – תקנ"ח (1720 – 1797), חי ופעל העילוי בעל השכל האדיר שכמעט ולא נראה כדוגמתו בקרב גדולי ישראל. מסופר עליו שהיו מתגלים אליו מלאכים אשר רצו ללמדו תורה, אך הוא סירב והעדיף לעמול על הלימוד בעצמו. כמחצית מחייו הקדיש ללימוד הצד הנגלה של התורה ובגיל ארבעים החל ללמוד את קבלת האר"י והתמסר ללימוד תורת הנסתר. אז החל לעסוק גם בתורת הגאולה – חזרת עם ישראל לארצו, ועודד את תלמידיו לעלות לארץ ולכוננה מעפר (לאחר שניסה לעלות בעצמו ולא עלה בידו).

הסוד הטמון בתאריך ה' באייר קשור בחשבון ספירת העומר – החל מיום יציאת מצרים, חג הפסח, ועד חג השבועות, יום מתן תורה, סופרים את הימים החולפים כהכנה רוחנית. כל יום מימי הספירה קשור בעבודה רוחנית מיוחדת, הקשורה בספירות האלהיות – חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות. הגר"א היה חוזר ואומר לתלמידיו כי יום העשרים לעומר, ה' באייר, מיוחד בסגולתו הלאומית, וכי ביום זה יש לפעול למען הנחת אבן פינה לבניין הגאולה. לכן ביום זה הקימו תלמידיו את בית המדרש על שמו בירושלים. כמו כן, ביום זה בשנת תרכ"ט (1896) החלה בנייה של בית יהודי מחוץ לחומות העיר העתיקה בירושלים, בשכונת נחלת שבעה, הראשון מזה מאות בשנים שנבנה שלא בגבולות החומות. הרב יוסף ריבלין, מצאצאי תלמידי הגר"א והסבא-רבה של נשיא המדינה כיום, היה הראשון לבנות  במו ידיו את הבית במרכז ירושלים נטולת היהודים באותו הזמן, בה' באייר.

נחלת שבעה.jpg

לאחר ההקדמות הרבות ניגש לנושא בו אנו עוסקים בבלוג זה – חלומות. רבי הלל ריבלין היה סבו של רבי יוסף. הוא זכה ללמוד אצל הגר"א בעצמו ולקבץ את שיטתו הגאולית בספר "קול התור". כמו כן עסק בכתיבת שירים מופלאים בחרוזים, ובאחד מהם הוא מתאר חלום מזעזע שחלם לאחר התלבטויות קשות האם להמשיך בפועלו החלוצי.

"בחלומי חזות שדי קדושה ונוראה
בתוככי עיה"ק [עיר הקודש] קריה נאמנה.
יושב אני בחדר ספרי 'ראש אמנה'
בבית מדרש ר' הלל א"ז [=אדוני זקני] ולומד ברננה.
ועל ידי אבא ז"ל [=רבי אברהם בנימין ריבלין] בהדרתו המלאה.
מבאר לי היטב על דרך הכוונה:
סוד קץ המגולה במסכת מגילה
ובסנהדרין לפי הגאון רבנא"

בחלומו יושב רבי יוסף ולומד את תורת הגאולה יחד עם אבותיו השקדנים. לפתע שומע רבי יוסף שומע קולות הקוראים לו למהר ולגשת הלום:

"אני ואבא מהרנו למדרש פנימה.
ולפנינו מחזה נשגב ונורא:
בית המדרש כולו מלא זיו ואורה.
מקשט ומהודר כמו בשמחת תורה.

'ראה, בני', לחש לי אבא, "תבין המאורע –
המסובים הללו הם תלמידי הגר"א.
הנה שם הסבא ר' הלל ובידו גמרא.
עצור נא ברוחך ותשמע את המטרה.

מדי דברו אלי וכולם קמו ביראה
אל בית המדרש נכנס כבוד הגר"א
במתק שפה ועליו השכינה מאירה

 בקש את הקהל לשבת ופתח בהסברה.

נושא ראש דברו על ירושלם הבנויה.
של מטה ושל מעלה 'כעיר שחברה'
ימין ושמאל תרחיב מקום אהלה"

רבי יוסף נפעם מהגילוי האדיר – סוף סוף הוא לומד עם רבותיו הגדולים עליהם שמע כה רבות! והנה הם מחישים בו לקדם את הגאולה. עליו מוטלת העבודה. אך הוא לא בטוח בעצמו. הוא חושש כי פעולותיו מונעות על ידי הצדדים החשוכים שבאישיותו (ואולי יש בזה רמז על הקושי הגדול הכרוך ביציאה מבית המדרש אל עולם המעשה, אל בניית היישוב):

"נפעם ונרעש בראותי עיני כולם בי

חשתי ולא התמהמתי להביע כאבי:
'רבותי קדושים מוסדי בנין עולם.
הן מגמתכם היא הסוערת בקרבי.
בקשו רחמים בעדי ובעד יעודי.
כלפי הקובעים כי דיבוק רע בקרבי'.

'ידענו', עונים בקריאה אדירה;
"ידענו צערך הרב ונפשך בצרה.
לכן נועדנו פה לומר לך ברורה.
אין בך לא דיבוק רע ולא רוח רעה".

הם מרגיעים אותו, מעודדים אותו – רוח טובה שורה עליך, כוונתך רצויה, מעשייך מתקבלים.

"נתלוו כלם לברכת הסבא והגר"א:
'קמה אלומתך ונצבה מטך יפרח
כל אשר עושה יוסף ה' בידו מצליח'.

ובמחזה עוד רבו אותות פלאות

 יודעי חן. תמכוני. לפתור הכוונות.

השירה נמשכה בעוז ותעצומות

ירושלים תבנה תשב תשב פרזות
ה' חומת אש לה בשבתה פרזות.
ירושלם בנויה תשב פרזות.
והקול קומי אורי מכוון לקראתי.
מי ימלל רגשות שמחתי גם בכיתי.
ואומר אכן הנה קמה אלמתי.

עד כאן חלום יוסף ראשון בחזותי.
משמים הוראה לי לחזק שליחותי.
כאורים ותומים בכל מצעדי פעולתי.
שום דבר לא יזיז משהו מאמונתי".


את הסיפור ומחזה החלום המיוחדים האלה מצאתי בפוסט יפהפיה שכתב משה נחמני בפייסבוק ועל כך אני מודה לו.