בבית חולים ארגנטינאי שוכבת אישה בתרדמה. המשפחה שלה בטוחה שהיא תקועה בתוך סיוט בלתי נגמר: "כאילו מֶצָ'ה חולמת וחלומה מכאיב ומייאש, סיוט שחוזר שוב ושוב והיא לא מצליחה להשתחרר ממנו". אבל האם שווה להתעורר מהתרדמת בשביל הסיוט שנקרא המציאות שבחוץ?
סיפור קצר מאת חוליו קורטאסר, מתוך קובץ הסיפורים הקצרים "שמיים אחרים", באדיבות הוצאת הספריה החדשה.
לחכות, אמרו כולם, צריך לחכות כי במקרים כאלה לעולם אין לדעת, אמר גם הדוקטור רָאימוֹנְדי, צריך לחכות, לפעמים מופיעה תגובה, בעיקר בגילה של מֶצָ'ה, צריך לחכות, מר בּוֹטוֹ, כן דוקטור, אבל כבר עברו שבועיים והיא לא מתעוררת, כבר שבועיים שהיא כמו מתה, דוקטור, אני יודע, סניורה לוּאיסָה, זה מצב קלאסי של קוֹמָה, אין מה לעשות, רק לחכות. גם לָאוּרוֹ חיכה, בכל פעם שחזר מהאוניברסיטה היה משתהה רגע ברחוב לפני שפתח את הדלת, חושב, היום זה יקרה, היום אמצא אותה ערה, היא כבר פקחה את העיניים והיא מדברת עם אמא, לא יכול להיות שזה יימשך כל-כך הרבה, לא יכול להיות שהיא תמות בת עשרים, היא בטח יושבת על המיטה ומדברת עם אמא, אבל הוא היה צריך להמשיך לחכות, אין שום שינוי, מותק, הרופא יחזור בערב, כולם אומרים שאין מה לעשות. בוא לאכול משהו, בחור, אמא שלך תישאר עם מֶצָ'ה, אתה צריך לאכול, אל תשכח את המבחנים, בינתיים גם נראה חדשות. אבל הכל היה ארעי בַּמקום שהדבר היחיד שנמשך בו ללא שינוי, הדבר היחיד שנשאר כמו שהיה, יום אחר יום, היה מֶצָ'ה, משקל גופה של מֶצָ'ה על המיטה הזאת, מֶצָ'ה הדקיקה והקלה, רקדנית רוק ושחקנית טניס, מעוּכה לה כאן ומועכת את כולם כבר שבועות, סיבוך ויראלי, מצב של קוֹמָה, מר בּוֹטוֹ, אי-אפשר לאבחן מעבר לזה, סניורה לוּאיסָה, רק לשמור עליה ולתת לה את כל הסיכויים, בגיל הזה יש כל-כך הרבה כוח, כזאת תאוות חיים. אבל היא לא יכולה לעזור, דוקטור, היא לא מבינה כלום, היא כמו, הוֹ סליחה אלוהים, אני כבר לא יודעת מה אני אומרת.
גם לאורו לא היה מסוגל להאמין, זה נראה כמו איזו מתיחה של מֶצָ'ה שתמיד עשתה לו את המתיחות הכי איומות, התחפשה לרוח-רפאים במדרגות, הסתירה לו מברשת נוצות בתוך המיטה, כמה צחקו שניהם, המציאו זה לזה מלכודות, שיחקו בלהמשיך להיות ילדים. סיבוך ויראלי. הדעיכה הפתאומית ערב אחד אחרי החום הגבוה והכאבים, בבת-אחת דממה, העור שהאפיר, הנשימה המרוחקת, השלֵווה. ושום דבר אחר לא היה שלֵו כאן במקום שהתמלא רופאים ומכשירים ובדיקות והתייעצויות-מומחים עד שלאט-לאט, משעה לשעה, התגברה והשתלטה על כולם המתיחה סרת-הטעם של מֶצָ'ה, וצעקותיה הנואשות של דוניה לואיסה גוועו אחר-כך לבכי חנוק, לצער של מטבח וחדר-אמבטיה, והגידופים של אבא התחלקו בין שעת החדשות לקריאה החפוזה בעיתון, וזעמו הנדהם של לָאוּרו נקטע בנסיעות לאוניברסיטה, בהרצאות, באספות, ושמץ התקווה בכל פעם שחזר הביתה ממרכז העיר, את עוד תשלמי לי על זה, מֶצָ'ה, לא עושים דברים כאלה, מנוולת, אני אחזיר לך על זה, את עוד תראי. שום דבר אחר לא היה שלֵו שם פרט לאחות היושבת וסורגת, את הכלב שלחו לביתו של אחד הדודים, הדוקטור ראימונדי שוב לא בא עם עמיתיו, היה סר לשם בערב וכמעט לא נשאר, היה דומה שגם הוא חש במשקל גופה של מצ'ה שמעך אותם יותר מיום ליום, שהרגיל אותם לחכות, כי אין מה לעשות, רק לחכות.
עניין הסיוט התחיל ביום שדוניה לואיסה לא מצאה את המדחום, והאחות המופתעת הלכה לקנות אחד חדש בבית-המרקחת בפינה. הם דיברו על זה, כי מדחום שמשתמשים בו שלוש פעמים ביום לא הולך לאיבוד סתם כך, הם התרגלו לדבר בקול רם לצד מיטתה של מֶצָ'ה, ההתלחשויות של ההתחלה היו מיותרות כי מֶצָ'ה לא היתה מסוגלת לשמוע, הדוקטור ראימנדי היה בטוח שמצב הקומה מבודד אותה מן הסביבה לגמרי, היה אפשר לומר כל דבר וכלום לא השתנה בהבעתה האדישה של מֶצָ'ה. עדיין דיברו על המדחום כשנשמעו היריות בפינת הרחוב, אולי רחוק יותר, מכיוון שדרות גָאוֹנָה. הם החליפו ביניהם מבטים, האחות משכה בכתפיה כי יריות לא היו דבר חדש ברובע או בכל מקום אחר, ודוניה לואיסה עמדה להוסיף עוד משהו בקשר למדחום, אבל אז ראו את הצמרמורת חולפת בידיה של מֶצָ'ה. זה נמשך רק שנייה אבל שתיהן שמו לב, ודוניה לואיסה צרחה והאחות כיסתה לה את פיה, מר בּוֹטוֹ בא בריצה מהסלון ושלושתם ראו את הצמרמורת מתפשטת בכל גופה של מֶצָ'ה, נחש מהיר חולף מהצוואר עד לרגליים, תנועה של העיניים מתחת לעפעפיים, ההתכווצות הקלה ששינתה את תווי הפנים, כמו ניסיון לדבר, לייבב, ודופק מהיר יותר, ואחר-כך השיבה האיטית לקיפאון. טלפון, ראימונדי, למעשה שום דבר חדש, אולי קצת יותר תקווה, אף שראימונדי לא רצה לומר זאת, הוֹ הבתולה הקדושה, תעשי שזה יהיה נכון, שבתי תתעורר, שתיגמר דרך-הייסורים הזאת. אלוהים. אבל זה לא נגמר, זה התחיל שוב כעבור שעה, ואחר-כך בתדירות גבוהה יותר, כאילו מֶצָ'ה חולמת וחלומה מכאיב ומייאש, סיוט שחוזר שוב ושוב והיא לא מצליחה להשתחרר ממנו, להיות לצידה ולהסתכל בה ולדבר אליה אבל שום דבר חיצוני לא מגיע אליה, כלום לא חודר אליה מלבד הדבר האחר הזה, שבדרך כלשהי ממשיך את הסיוט שלהם, של כולם, בלי שום אפשרות למגע, תציל אותה, אלוהים, אל תשאיר אותה ככה, ולָאוּרו היה חוזר מהרצאה ונשאר גם הוא לצד המיטה וידו על כתף אמו המתפללת.
בלילה היתה עוד התייעצות-רופאים, הביאו מכשיר חדש עם מצמידים ואלקטרודות שחוברו לראש ולרגליים, שני רופאים, עמיתיו של ראימונדי, קיימו דיון ארוך בסלון, צריך להמשיך לחכות, מר בּוֹטוֹ, התמונה לא השתנתה, אי-אפשר להצביע על סימפטום מעודד. אבל היא חולמת, דוקטור, יש לה סיוטים, אתה ראית בעצמך, זה יתחיל שוב, היא מרגישה משהו והיא כל-כך סובלת, דוקטור. זה רק רפלקסים, סניורה לואיסה, אני מבטיח לך, צריך לחכות ולא להתרגש מזה, הבת שלך לא סובלת, אני יודע שקשה לראות את זה, מוטב שתשאירי אותה לבד עם האחות עד שתהיה איזו התפתחות, נסי לנוח, סניורה, קחי את הכדורים שנתתי לך.
לָאוּרו ישב לצידה של מֶצָ'ה עד חצות וקרא לסירוגין סיכומים לקראת המבחנים. כשנשמעו הסירנות, חשב שעליו לטלפן למספר שנתן לו לוּסֶרוֹ, אבל אסור לטלפן מהבית, ואי-אפשר לצאת לרחוב בדיוק אחרי הסירנות. הוא ראה את התנועה האיטית של אצבעות ידה השמאלית של מֶצָ'ה, ועיניה שוב נראו זעות מתחת לעפעפיה. האחות יעצה לו לצאת מן החדר, אין מה לעשות, רק לחכות. "אבל היא חולמת", אמר לָאוּרו, "היא שוב חולמת, תסתכלי עליה". זה נמשך כל עוד נמשכו הסירנות שם בחוץ, הידיים כמו חיפשו משהו, האצבעות ניסו להיאחז במשהו מחוץ לסדין. עכשיו היתה כאן דוניה לואיסה שוב, היא לא הצליחה לישון. למה האחות כמעט בכעס היא לא לקחה את הכדורים שנתן לה דוקטור ראימונדי? "אני לא מוצאת אותם", אמרה דוניה לואיסה כמו אבודה, "הם היו על ארונית-הלילה, ועכשיו אני לא מוצאת אותם". האחות הלכה לחפש אותם, לָאוּרו ואמו החליפו מבט, מֶצָ'ה הזיזה את האצבעות בתנועה כמעט לא-נתפסת, והם הרגישו שהסיוט עודו כאן, שהוא מתארך עד אינסוף כמסרב להגיע לנקודה שבה רחמים כלשהם, חמלה כלשהי שתופיע לבסוף, יעירו אותה כמו את כולם כדי לגאול אותה מן האימה. אבל היא המשיכה לחלום, בכל רגע יתחילו האצבעות לנוע שוב. "לא ראיתי אותם בשום מקום, גברת", אמרה האחות. "כולנו כל-כך אבודים, אף-אחד כבר לא יודע איפה שום דבר בבית הזה".
למחרת בלילה חזר לָאוּרו מאוחר, ומר בּוֹטוֹ שאל אותו משהו כמעט באי-רצון בלי לחדול לצפות בטלוויזיה, באמצע שידורי הגביע. "נפגשתי עם חברים", אמר לָאוּרו וחיפש מצרכים לכריך. "הגול הזה היה יצירת מופת", אמר מר בּוֹטוֹ, "מזל שמשדרים את המשחק בשידור חוזר שנוכל לראות יותר טוב את הביצועים המדהימים האלה". הגול, כמדומה, לא מאוד עניין את לָאוּרו, שאכל ועיניו כבושות ברצפה. "אתה בטח יודע מה אתה עושה, בחור", אמר מר בּוֹטוֹ בלי להתיק את מבטו מן הכדור, "אבל תיזהר מאוד". לָאוּרו נשא את עיניו והביט בו כמעט בהפתעה, זו היתה הפעם הראשונה שאביו הרשה לעצמו הערה כל-כך אישית. "אל תדאג, אבא", אמר לו וקם כדי לקטוע כל שיחה אפשרית.
האחות עימעמה את מנורת-הלילה ובקושי ניתן לראות את מֶצָ'ה. על הספה הסירה דוניה לואיסה את ידיה מעל פניה, ולָאוּרו נשק לה על מצחה.
"אין שינוי, בן", אמרה לו דוניה לואיסה. "היא כל הזמן ככה. תראה, תראה איך הפה שלה רועד, מסכנונת, מי יודע מה היא רואה, אלוהים אדירים, איך יכול להיות שהדבר הזה נמשך ונמשך, שהדבר הזה…"
"אמא".
"אבל זה פשוט לא יכול להיות, לָאוּרו, אף-אחד לא קולט את זה כמוני, אף-אחד לא מבין שהיא כל הזמן בתוך סיוט והיא לא מתעוררת…"
"אני כן יודע, אמא, גם אני קולט את זה. אם היה אפשר לעשות משהו, ראימונדי היה עושה את זה. את לא יכולה לעזור לה בזה שאת נשארת פה, את צריכה ללכת לישון, לקחת כדור-הרגעה ולישון".
הוא עזר לה לקום וליווה אותה אל הדלת.
"מה זה היה, לָאוּרו"? נעצרה בבת-אחת. "שום דבר, אמא, יריות מרחוק, את יודעת". אבל מה היא באמת יודעת, דוניה לואיסה, מוטב לא לדבר עוד. עכשיו באמת כבר נהיה מאוחר, אחרי שישאיר אותה בחדרה יצטרך לרדת למכולת ומשם להתקשר אל לוסרו.
הוא לא מצא את מעיל-הרוח הכחול שאהב ללבוש בלילה, בדק בארונות בפרוזדור לראות אם אמו תלתה אותו שם, בסוף לבש סתם ז'קט, כי היה קריר. לפני שיצא נכנס לרגע לחדרה של מֶצָ'ה, וכמעט עוד לפני שראה אותה באפלולית כבר חש בסיוט, ברעד הידיים, בדיירת החשאית המחליקה מתחת לעורה. ושוב סירנות בחוץ, אסור לו לצאת עכשיו, עדיף מאוחר יותר, אבל אז המכולת תהיה סגורה והוא לא יוכל לטלפן. עיניה של מֶצָ'ה התרוצצו מתחת לעפעפיה כמבקשות להן מוצא, כמנסות להביט בו, לפלס להן דרך אליו. הוא ליטף את מצחה באצבע אחת, חושש לגעת בה, ללבות את הסיוט באיזשהו גירוי חיצוני. עיניה עדיין התרוצצו בחוריהן ולָאוּרו התרחק, הוא לא ידע למה, אבל מרגע לרגע פחד יותר, המחשבה שמֶצָ'ה עשויה להרים את עפעפיה ולהביט בו הדפה אותו לאחור. אם אביו כבר הלך לישון יוכל להתקשר מהסלון ולדבר בקול נמוך, אבל מר ט עוד האזין לפרשנות על המשחק. "על זה הם כן מדברים הרבה", חשב לָאוּרו. מחר יקום מוקדם כדי לטלפן אל לוסרו לפני שיצא לאוניברסיטה. מרחוק ראה את האחות יוצאת מחדרה ובידה משהו מבריק, מזרק או כפית.
אפילו הזמן נבלל או אבד בהמתנה המתמשכת הזאת, בלילות לבנים או בשינה במשך היום כדי להתאושש, קרובים או ידידים שבאו בכל שעה ולפי התור ארחו לחברה עם דוניה לואיסה, או שיחקו בדומינו עם מר בּוֹטוֹ, ואחות מחליפה במקום הראשונה שהיתה צריכה לנסוע מבואנוס איירס לשבוע, וספלי הקפה שאיש לא מצא כי הם התפזרו בכל החדרים. לָאוּרו שקפץ בכל פעם שהיה יכול ונעלם בכל רגע, ראימונדי שכבר אפילו לא צילצל בפעמון הדלת כשבא לבדיקה השגרתית, לא רואים החמרה, מר בּוֹטוֹ, זה תהליך שאין מה לעשות בו חוץ מאשר לשמור עליה, אני מתגבר לה את התזונה דרך הזוֹנדה, צריך לחכות. אבל היא חולמת כל הזמן, דוקטור, תסתכל עליה, היא כבר כמעט לא נחה.
זה לא זה, סניורה לואיסה, נדמה לך שהיא חולמת, אבל אלה תגובות פיזיות, קשה לי להסביר לך כי במקרים כאלה יש גורמים נוספים, בקיצור, אל תחשבי שהיא מודעת לדבר הזה שנראה כמו חלום, יכול להיות שהחיוּת הזאת והרפלקסים האלה הם דווקא סימפטום מעודד, תאמיני לי שאני עוקב אחריה מקרוב, אַת זו שצריכה לנוח, סניורה לואיסה, תני לי למדוד לך לחץ-דם.
ללָאוּרו נהיה יותר ויותר קשה לחזור הביתה בנסיעות ממרכז העיר ועם כל המאורעות באוניברסיטה, אבל יותר למען אמו מאשר למען מצ'ה היה צץ ומופיע בכל שעה שהיא ונשאר זמן-מה, שומע את החדשות הקבועות, מפטפט עם הוריו, ממציא נושאים לשיחה כדי לנער אותם קצת. בכל פעם שקרב למיטתה של מֶצָ'ה היתה לו אותה הרגשה של מגע בלתי-אפשרי, מֶצָ'ה קרובה כל-כך וכמו קוראת לו, הסימנים המעורפלים שסימנו האצבעות, והמבט הזה מבפנים, מבקש לצאת, משהו שנמשך ונמשך, מֶסֶר מֵאסיר מבעד לחומות העור, הקריאה שלה, חסרת-תועלת ללא נשוא. לרגעים נתקף אימה, היה בטוח שמֶצָ'ה מזהה אותו יותר מאשר את אמו או את האחות, שהרגע הכי נורא בסיוט מתרחש כשהוא כאן, מביט בה, שמוטב ללכת מיד כי אינו יכול לעשות דבר, כי אין טעם לדבר אליה, מטומטמת, יקרה שלי, תפסיקי לבלבל את המוח, בחייך, תפקחי את העיניים אחת ולתמיד ודי כבר עם הבדיחה התפלה הזאת. מֶצָ'ה אידיוטית, אחות קטנה, אחות קטנה, עד מתי תעבדי עלינו, מטורפת מחורבנת, נוכלת אחת, תשלחי כבר את ההצגה הזאת לעזאזל ובואי, כי יש לי כל-כך הרבה דברים לספר לך, אחות קטנה, אין לך מושג מה קורה, אבל בכל-זאת אני אספר לך, מֶצָ'ה, בגלל שאת לא מבינה כלום אני אספר לך. את כל זה חשב בהבזקים של פחד, של דחף להיאחז במֶצָ'ה בכוח, אף לא מלה אחת בקול רם, כי האחות או דוניה לואיסה אף-פעם לא השאירו את מֶצָ'ה לבדה, והיה לו צורך לדבר איתה על כל-כך הרבה דברים, כמו שמֶצָ'ה אולי מדברת אליו מהצד שלה, בעיניה העצומות ובאצבעותיה המציירות אותיות חסרות-תועלת על הסדינים.
היה יום חמישי, ולא שהם ידעו באיזה יום הם עומדים, ולא שהיה אכפת להם, אבל האחות ציינה זאת כששתו קפה במטבח, מר בּוֹטוֹ נזכר שיש מהדורת חדשות מיוחדת, ודוניה לואיסה נזכרה שאחותה שגרה ברוֹסַריוֹ טילפנה להודיע שתבוא ביום חמישי או שישי. המבחנים של לָאוּרו ודאי כבר התחילו, הוא יצא בשמונה בלי להגיד שלום, השאיר פתק בסלון, לא בטוח שיחזור בזמן לארוחת-ערב, ליתר ביטחון שלא יחכו לו. הוא לא בא לארוחת-ערב, האחות הצליחה סוף-סוף לשכנע את דוניה לואיסה ללכת לנוח מוקדם, מר בּוֹטוֹ השקיף מהחלון אחרי חידון הטלוויזיה, נשמעו צרורות של מכונות-ירייה מכיוון כיכר אירלנד, ופתאום דממה, כמעט יותר מדי, אפילו לא ניידת, מוטב ללכת לישון, האשה הזאת שענתה על כל השאלות בחידון היא משהו מיוחד, מה היא לא ידעה על ההיסטוריה העתיקה, כאילו חייתה בזמנים של יוליוס קיסר, בסופו של דבר השכלה משתלמת יותר מאשר להיות מוכר במכירות פומביות. איש לא ידע שדלת הבית לא עתידה להיפתח כל הלילה, שלָאוּרו לא נמצא בחזרה בחדרו, בבוקר סברו שהוא עוד נח אחרי מבחן, או שהוא לומד לפני ארוחת-הבוקר, רק בעשר שמו לב שהוא איננו. "אל תדאגי", אמר מר בּוֹטוֹ, "הוא בטח נשאר לחגוג משהו עם החברים שלו". בשעה זו היתה דוניה לואיסה צריכה לעזור לאחות לרחוץ ולהחליף את מֶצָ'ה, מים פושרים ומי קולון, צמר-גפן וסדינים, וכבר צהריים, ולָאוּרו, אבל זה מוזר, אדוארדו, איך יכול להיות שהוא לא טילפן לפחות, הוא אף-פעם לא עשה דבר כזה, במסיבה של סוף השנה הוא טילפן בתשע, אתה זוכר, פחד שנדאג, ואז הוא עוד היה צעיר יותר. "המבחנים בטח משגעים אותו", אמר מר ט, "תראי שבכל רגע הוא יבוא, תמיד הוא מגיע לחדשות של אחת". אך לָאוּרו לא בא באחת, הפסיד את ידיעות הספורט ואת המבזק על תגובתם המהירה של כוחות הביטחון, שום דבר חדש, ירידה הדרגתית בטמפרטורות, גשם בהרים.
השעה היתה אחרי שבע כשהאחות באה לחפש את דוניה לואיסה, שעדיין התקשרה אל כל הידידים, מר בּוֹטוֹ חיכה לטלפון מידיד, קצין משטרה, שיודיע לו אם נודע משהו, כל רגע ביקש מדוניה לואיסה שתפנה את הקו, אבל היא המשיכה לחפש בפנקס ולטלפן למַכּרים, אולי נשאר לָאוּרו בביתו של הדוד פֶרננדו, או חזר לאוניברסיטה לעוד מבחן. "תעזבי את הטלפון, בבקשה", חזר מר בּוֹטוֹ וביקש, "את לא תופסת שאולי הבחור מתקשר אלינו בדיוק עכשיו וכל הזמן תפוס לו, איך את רוצה שהוא יצליח לטלפן מטלפון ציבורי, עד שמוצאים אחד לא שבור צריך לפַנות אותו כי יש תור". האחות לא הרפתה, ודוניה לואיסה ניגשה לראות את מֶצָ'ה, שהתחילה פתאום להניע את הראש, מדי רגעים אחדים הנידה אותו לאט מצד לצד, היה צריך לסדר את השיער שצנח לה על מצחה. להודיע מיד לדוקטור ראימונדי, קשה לאתר אותו בסוף הערב, אבל בתשע טילפנה אשתו להודיע שהוא יגיע מיד. "תהיה לו בעיה לעבור", אמרה האחות שחזרה מבית-המרקחת עם קופסת מזרקים, "סגרו את כל הרובע ולא יודעים למה, תשמעו את הסירנות". דוניה לואיסה התרחקה אך מעט ממֶצָ'ה, שלא חדלה להניד את ראשה כמו בסירוב אטי, עקשני, וקראה למר ט, לא, אף-אחד לא יודע כלום, בטוח שגם הבחור לא מצליח לעבור, אבל לראימונדי בטח ייתנו בזכות תג הרופא.
"זה לא זה, אדוארדו, זה לא זה, בטוח שקרה לו משהו, לא יכול להיות שבשעה כזאת עוד לא נדע כלום. לָאוּרו תמיד…"
"תראי, לואיסה", אמר מר בּוֹטוֹ, "תראי איך היא מזיזה את היד וגם את הזרוע, זאת הפעם הראשונה שהיא מזיזה את הזרוע, לואיסה, יכול להיות ש…"
"אבל זה יותר גרוע מקודם, אדוארדו, אתה לא רואה שעוד יש לה את ההזיות האלה, שהיא כאילו מתגוננת מ… תעשי לה משהו, רוֹסָה, אל תשאירי אותה ככה, אני הולכת להתקשר למשפחת רוֹמֶרוֹ, אולי הם יודעים משהו, הבת שלהם למדה עם לָאוּרו, רוֹסָה, תני לה זריקה בבקשה, אני כבר חוזרת, בעצם, יותר טוב שאתה תתקשר, אדוארדו, תשאל אותם, לך מיד".
בסלון החל מר בּוֹטוֹ לחייג והפסיק, הניח את השפופרת. ואם בדיוק לָאוּרו, מה הם כבר יכולים לדעת, משפחת רוֹמֶרוֹ, מוטב לחכות עוד קצת. ראימונדי לא מגיע, אולי עיכבו אותו בפינה, אולי הוא מסביר עכשיו. רוֹסָה לא יכלה לתת למֶצָ'ה עוד זריקה, זאת תרופת הרגעה חזקה מדי, מוטב לחכות עד שיגיע הרופא. דוניה לואיסה, שנרכנה אל מֶצָ'ה לסלק את השיער שכיסה את עיניה חסרות-התועלת, התחילה להתנודד, ברגע האחרון הספיקה רוֹסָה לקרב אליה כיסא, לסייע לה להתיישב כמו משקל חסר-חיים. הסירנה שקרבה מגָאוֹנָה גברה כשמֶצָ'ה פקחה את עפעפיה, עיניה שכוסו בקרום שהצטבר במשך שבועות ננעצו בנקודה אחת בתקרה, ירדו לאט אל פניה של דוניה לואיסה, שצרחה, שלפתה את חזהּ בידיה וצרחה. רוֹסָה נאבקה להרחיק אותה מכאן וקראה נואשות למר ט, שהגיע והתאבן למרגלות המיטה ולטש מבט במֶצָ'ה, הכל כמו התרכז בעיניה של מֶצָ'ה שחלפו לאט-לאט מדוניה לואיסה אל מר ט, מן האחות אל התקרה, וידיה של מֶצָ'ה עלו לאט לאורך מותניה והחליקו ונצמדו זו לזו למעלה, וגופה הצטמרר בעווית, אולי כי אוזניה שמעו עכשיו את הסירנות הרבות, את המהלומות על הדלת שהרעידו את הבית, את צעקות הפקודה ואת חריקת העץ המתנתץ אחרי צרור היריות, את זעקותיה של דוניה לואיסה, את המון הגופים שנדחפו פנימה, והכל כמו בתיאום זמנים עם יקיצתה של מֶצָ'ה, הכל בתזמון טוב כל-כך כדי שיסתיים הסיוט ומֶצָ'ה תוכל סוף-סוף לחזור למציאות, לחיים הנפלאים.
.jpg)
שמיים אחרים, חוליו קורטאסר, תרגמה: טל ניצן. עורך התרגום: מנחם פרי. הספריה החדשה, סדרת לטינו בעריכת טל ניצן, הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 2006.
תְּנוּעַת עֵינַיִם מְהִירָה 