הצחוק השחור של אנרי ברגסון

דמותו של הפילוסוף הצרפתי אנגרי ברגסון מציצה מכל פיני פינות תרבותיות מעניינות. בספרות, ביסס נתן זך את הביקורת האדיפלית והמכוננת שלו על שירתו של נתן אלתרמן על מושג הזמן של ברגסון, במאמר "זמן וריתמוס אצל ברגסון ובשירה המודרנית". עמנואל לוינס, בספרו 'כוליות ואינסוף', מתמודד עם תפיסת הזמן של ברגסון, אשר תפס את הזמן האותנטי כ'משך', כהוויה שהמושגים 'לפני' ו'אחרי' מקופלים בה כאחד. גם הרב קוק התייחס לברגסון ולתורת ההתפתחות שלו, וכינה את תפיסתו שיטת 'המעפילים המודרניים', היינו מי שמכירים במגמת ההתפתחות של העולם, אך מסרבים להבין מהו מקור ההתפתחות, ולאן הולכת המגמה הזו.

היכרותי עם ברגסון נערכה בכתה י', בשיעור העיוני של מגמת תיאטרון. המורה שהשאירה חותם כה עמוק על חיי, ורד פולשצ'וק-קט, הכירה לנו ספר קטן ויסודי – 'הצחוק' מאת אנרי ברגסון, שמנתח בצורה מרשימה את יסודות הצחוק בחיי האדם ובאומנות. לאחרונה חזרתי לקרוא בספר המיוחד הזה, שטוען בין היתר כי "אין הקומי מסוגל לזעזע אלא אם כן נופל הוא על פני-הנפש כשהם שקטים ביותר, חלקים ביותר, האדישות היא סביבתו הטבעית", וכן ש"הצחוק ודאי שהוא משיב על דרישות ידועות של החיים בחברה. הצחוק ודאי שיש לו משמעות חברתית".

not-afraid-of-love-2000 maurizio cattelan.jpg
לא מפחד מאהבה, אנריקו קטלן. 2000

ביטוי לצחוק כתופעה חברתית מופיעה בחלק הראשון של הספר העוסק בקומי שבצורות ובתנועות, ומציג את הרעיון שהצחוק נובע מתוך מכאניות שנכפית על הגוף. ברגסון דן שם ברעיון ההתחפשות, כאשר האדם מופיע בדמות אחרת מזו שאנו רגילים בה. "מדוע צוחקים אנו למראה שער-הראש, שמשחור הפך לצהבהב? מאין יבוא הקומי שבאף אדום? ומשום מה צוחקים למראה כושי?… את פתרונה [לשאלה זו] שמעתי פעם מפי עגלון פשוט, שקרא בשם 'בלתי-מרוחץ' ללקוחו הכושי שישב בעגלתו. בלתי מרוחץ! פנים שחורים נראים לנו איפוא בדימיוננו כפנים מלוכלכים בדיו או בפיח". כמה פשוטה וטבעית הגזענות פה – אדם שחור מצחיק את הצרפתים. איזה מרחק עברה האנושות מזמן כתיבת ספרו של ברגסון, 1901, ועד ימינו. הצרפתים ששלטו באותה התקופה בסנגל, קונגו, חוף השנהב וקולניות אפריקאיות רבות, מסתבר שראו בתושביהם מושא לצחוק, משום שנראו להם כמחופשים, כאדם לבן לא מקולח.

ברגסון ממשיך בתובנותיו ומשווה את מצב מגוחך-זה-בעיניו לתודעת חלום, "'אף אדום הריהו אף שצבועו', 'כושי הריהו אדם לבן שהתחפש', אבסורדיים גם הם לגבי התבונה, אולם אמיתות בטוחות מאד הן לגבי הדמיון הפשוט: נמצא שיש לו לדמיון הגיון שאינו הגיון-התבונה ושגם יתנגד לו לפעמים, ועל הפילוסופיה להתחשב בו לא רק בחקירת-הקומי אלא בכל החקירות שמאותו הסוג. יש בו משהו מן ההגיון שבחלום, אלא שאינו נתון בידי הקאפריסה של הדמיון האישי, בהיותו חלום אשר תחלום החברה כולה". החברה כולה חולמת חלום אבוסרדי ומשונה, על אנשים לא מקולחים ושחורים. אח, איזה צחוק! ומה מצחיקה היא ההיסטוריה האנושית, המגלגלת את תפיסות היסוד של האדם מכאן ולשם, משם לכאן, כאשר מה שהיה פעם נורמה היום הוא טאבו. תפיסות עולם באות והולכות, כַּחֲלוֹם יָעוּף וְלֹא יִמְצָאוּהוּ, וְיֻדַּד כְּחֶזְיוֹן לָיְלָה. אולי בכל זאת ההיסטוריה מתפתחת כפי שסבר ברגסון. לפחות בזה הוא צדק.

מודעות פרסומת

החלומות החכמים מאגי משעול

בשנת 2000 ראה אור ספר השירה השמיני של אגי משעול, "מחברת החלומות". בספר מתרגמת משעול חלומות שחלמה עם השנים לשירים, לאחר שכתבה אותם באופן קבוע במחברתה. "יש הבדל מהותי בין שירי חלום לבין שירים על חלום. שירים על חלום אינם שונים משירים אחרים שנכתבו בשיתוף-פעולה עם המחשבה. אבל שירי חלום הם אלו שנחלצו בזמן מן הודעה, לפני התערבותו של השכל, שטבעו מן הסתם לחשוב, והם משמרים את אווירת החלום והגיונו האחר", כתבה בהקדמה לספרה.

עוד קודם לכן, כשלוש שנים לפני צאת "מחברת החלומות", פרסמה אגי משעול טקסט הגותי על חלומות ושירה בגיליון הראשון של כתב העת "מאזניים". אנו מביאים כאן את הדברים כפי שהתפרסמו שם במלואם, ובסוף הטקסט היפה יופיעו כמה משירי החלום של משעול. תהנו.


החלום חכם מאיתנו

משך שנים, בכל בוקר, אני כותבת את החלומות שלי. איני יכולה להצביע על מטרת העבודה המחייבת הזאת שנטלתי על עצמי, אבל ברור לי שמדובר כאן בסוג של מגע עם שכבות חבויות. לו לא הייתי ממהרת להעלותם על הנייר, היו מחליקים אל תוך הנשייה. מסעות ליליים אלו לתוך הוויות אחרות ונעלמות גורמים לי כל בוקר פליאה רבה על הנווט שבי, זה המשגר אותי מדי לילה לממדים אחרים ויודע להחזיר אותי לחדרי ולהנחית אותי בשלום על מיטתי.

כתיבת החלום היא אפוא ה"מודה אני" הפרטי שלי.

עם השנים הצטברו מחברות החלום והפכו לביוגרפיה של חיי החלומים. אם נזכור שכמעט מחצית מחיינו עוברת עלינו בשינה, (ואין בכוונתי לומר בזה שבמחצית השנייה אנו ערים ממש), הרי שמדובר בזמן בלתי מבוטל ובהתרחשויות רבות הנשמטות מהכרתנו. מסיבה זו הפסקתי להתייחס לשינה כמילוי מצברים גרידא ואני חווה אותה תמיד כחיים בממד אחר של הוויתי.

אני אומרת ביוגרפיה, כיוון שהחומר המצטבר חושף רצף ממשי. לא רצף עלילתי המוכר לנו מחיינו הרגילים, כי אם כזה שהחוקיות שלו היא אסתטית, כמו של פואמה, תערוכה או קונצרט. זה משהו המספר לי את קורותיו בשפה של תמונות ואירועים המתייחסים זה לזה כמו מוטיבים בקומפוזיציה מורכבת. הקשב לחלום זהה לקשב המופעל על יצירה אמנותית.

New Doc 2018-03-12_2

Double Quartet 1971 by Dieter Roth 1930-1998
קוורטט כפול, דיטר רוט. 1971

כבר הצביעו על המכנה המשותף בין חלימה לשירה. שניהם אומרים משהו על המציאות בשפה אחרת. בין החלום לבין המציאות, כמו גם בין השיר לבין המציאות, מפריד וילון קסום של אימאג'ים. כל השאלה היא איך לממש דרך בשפה לטיפול בחומרי החלום באופן שונה מאשר בחומרי המציאות. שחזור ותיעוד ההווה המפעיל את החלום, זה המתפרש לשכל הער כפריצת גבולות מוחלטת, אותה ודאות של מה שנראה אחר כך כאבסורד גמור. מהו המשתנה שם בערות, שמבטל בחיוך את מה שהיה כה ודאי? מדוע יכול בחלום להופיע מכרנו, וגם אם אין הוא דומה לעצמו כלל, דבר לא יעורר ספק לגבי זהותו? מדוע בחלום, אם "יש לנו עוד חצי שעה", אנו יכולים לחוות את טעם הזמן המתקצר בלי שנסתקרן מיד לדעתי חצי שעה למה. שלא לדבר על תושייתו המופלאה של השכל החולם לפתור בעיות, כמו למשל בחלום סטריאוטיפי של נפילה לתהום, לא להתעורר בבעתה כי אם להתפצל למתבונן הרואה את חלקו האחר בתחתית התהום כגזיר נייר כחול של מאטיס, בצורת אדם, כמו שמסמנת המשטרה בגיר נרצחים שפונו ממקום הרצח. רק היצרתיות של המוח החולם יודעת להתמיר (טרנספורמציה) את האסון המתקרב לחזיון אסתטי.

אני מודה שאף פעם לא היה לי עניין מיוחד בפשר הפסיכולוגי של החלומות. אם כי רבדים אלה מבצבצים כמובן; אך אחרי שנות עבודה, זה שקוף וברור לי כמעט תמיד: מדובר בשלושה או ארבעה עניינים לא פתורים ששבים ועולים בווריאציות שונות, כמו למשל חלומות ה"דוּ", כמו שאני קוראת להם, סוג של פיצול שיש בי, שיכול ללבוש צורות שונות כמו חתולים סיאמיים המחוברים זה לזה בגפיהם, כאשר האחד הוא כתונת המשוגעים של השני, או מטוסי קרב דו-כנפיים במלחמת העולם, או אגי נוספת שצומחת ממותניי ומעלה ומנסה למחוץ באגרופה את צלעותיי. כל אלה ועוד אחרים הם אותו חלום עצמו מן הבחינה הפסיכולוגית, אבל כמו בשיר, מה שמרתק הוא לא ה"מה", אלא ה"איך".

בעניין הזה, החלום הוא הפקה מופלאה שבה החולם הוא הבמאי, התסריטאי, איש התאורה, השחקנים והצופה.

במה שונים אם כך שירי-חלום משירים אחרים? התשובה לכך טמונה כמובן בשפה ובפרדוקס המוזר: אף כי ברור שהשפה היא חיץ בין החולם לחלום, אמצעי מרחק מן החוויה הראשונית, הרי שהניסוח המילולי הוא אחת הדרכים לעיבוד חוויתי של החומר. אווירת החלום צריכה לעבור בצורה הולמת, משכנעת, כפי שקורה לנו בתמונותיו של מגריט, כאשר הצופה אינו מוסח מאיכות התמונה בשל האלמנטים המוזרים בה. שיר-חלום טוב יוצר תחושה שאכן נמצאים בתוך חלום, ואנו מקבלים, כמובן מאליו, מוזרויות שהשכל הער היה דוחה בגיחוך.

New Doc 2018-03-12_1

the-human-condition-1933
המצב האנושי, רנה מגריט. 1933

משורר הוא אדם המשתלט על המתרחש באמצעות המילים. ניסח – הבין. אבל בשירי-חלום צריך הניסוח לשמר את ודאות האבסורד באופן משכנע כשהאינטואציה של השפה חוקרת את החלום ושופכת אור על המציאות האוניברסלית. זהו תנאי הכרחי לכך שחלומו של X יעניין גם את Y. אחרת הופך השיר לאזוטרי מדי וסתום.

כחלמנית אני יודעת שיותר מכוח חשובה הכוונה. צריך לרצות ולאהוב את זה. מבחינה טכנית, כשמתעוררים, פקיחת העיניים ראה לחלום, כי חלום, כמו פילם במצלמה, נשרף באור הרשמים החיצוניים. חדר החושך, הגוף, צריך להיות מוגף כאשר משחזרים מן הוויזואלי לוורבלי, פעולה שהיא כמו ה – Enter לדיסקט. כאן מתבצע כבר העיבוד הראשוני; המוח, הפועל עדיין על שרידי גלי אלפא, שבוי עדיין בקורי החלום, והתודעה נמצאת במצב מוזי הדומה לזה של השראה.

ניסיון לא מיומן לתפוס את החלום מבריח אותו לבלי שוב. אחרי השחזור אפשר כבר לקום ולכתוב. מעט מאוד חלומות בלתי כתובים נשמרים בזיכרון הרגיל. לא פעם, מתברר כי החלום חכם מאיתנו וידיעתו מקדימה את הידיעה השכלית הרגילה. לא מזמן היה עלי לעבור ניתוח קטן והחלומות "ידעו" זאת לפניי. חלמתי אז שלושה חלומות העוסקים בחרדה מפני המוות. באחד מהם הייתי האישה היחידה בחברה קדישא וניצלתי ידע נשי כדי להעביר מנוחה אחת לעולם הבא עם לק אדום על ציפורני רגליה; בחלום השני, בישרה לי אחות שימיי ספורים, כאילו שימיה לא; ובשלישי, הכתיב לי אבי שכתב דקה לאחר מותו.

New Doc 2018-03-12_3