מנשהוף VS פרויד – ערב עיון בנושא חלום וזיכרון

לפני חודשים מספר לקחתי חלק באירוע מיוחד ומעניין לכבוד צאת ספרו של משה מנשהוף – חלום וזיכרון. החלק שלי באירוע היה השולי והמינורי ביותר, וטוב שכך, אך שתי הרצאות ופאנל מרתק שעסקו בתיאוריה של מנשהוף להבנת מהות החלום עמדו במרכז האירוע. כעת עלו הקלטות האירוע לרשת ונביא אותם כאן יחד עם תקציר קצר.

 

את האירוע פתח ד"ר יובל ניר, נויורוביולוג וחוקר שינה, שסקר את תהליך פעילות המוח בזמן החלימה.

"ערכו מחקרים עם תינוקות שנולדו פגים וגילו שהם מבלים כמעט את כל זמנם ברחם, והשינה הזו היא כמעט באופן מלא היא שנת R.E.M – תנועת עיניים מהירה. דבר זה הוביל רבים לחשוב שהחלום משפיע על התפתחות המוח, ומשמש כמעין מציאות מדומה בה האדם מנסה כל מיני פעולות בסביבה מוגנת ובוחן מה יכול לקרות".

אחריו דיבר גיבור הערב, הפילוסוף משה מנשהוף, שדיבר על חלק משמעותי בספרו – איכון בזמן-מרחב כפקטור המבדיל בין חלום לזיכרון.

"אני מתאר בספר את האדם הישן כמי שעומד באמצע חדר חשוך לגמרי כשמעליו תקרה עגולה מלאה בכוכבי השמיים. אלה גירויים חושיים שגורמים לשליפה של גורם מידע העבר שלא מתפתח לתמונה, אלא הוא תמונה בודדת שנעלמת היות ואין סביבו זמן-מרחב כדי לפתח את התמונה. לעתים, הנקודה הזאת שנשקפת בתקרה מעלינו מתפתחת סביב זמן-מרחב העבר, בצורה אסוציאטיבית וכך בעצם אנו יוצרים תמונה ברת זיכרון. התמונה לבדה איננה ברת זיכרון… ברגע שהתעוררתי אני מחבר את כל התמונות האלה יחד ומצייר חלום, ברגע ההתעוררות".

אחרי ההרצאות עלה לדבר ולשיר המוזיקאי זיו רובינשטיין, שאמר "אני חושב שזה ספר יפהפה, אבל כפרוזה. אני לא מסכים עם מילה אחת בספר הזה. אני חושב ש'פשר החלום' של פרויד הוא הפיתרון הנכון להבנת מושג החלום'.

הערב הגיע לשיאו בפאנל מרתק שעסק בעיקר בהגותו של מנשהוף ביחס לזו של פרויד, שכן התיאוריה של הראשון מבקשת לייתר את התיאוריה של האחרון, זו שהעולם המערבי נוהג להתבסס עליה כדי להבין את עולם הנפש. ד"ר יובל ניר ומנשהוף השתתפו פאנל והרחיבו את הגישות שהציגו בהרצאותיהם.  ד"ר חגית אלדמע קבלה על מה שהיא כינתה כ'מכניזם מטריאלי' את הבנת החלום של מנשהוף, וביקשה לטעון שהחלום איננו תופעה פיזיולוגית אלא תופעה נפשית. תום בייקיין-אוחיון לעומתה ביקר את הגותו של פרויד, ואמר 'אני לא חושב שיש תורה יותר מטריאליסטית-מכנית יבשה מפרויד' וטען ש'המודל המטאפיזי שפרויד מציע אין לו צידוק. מה גם שיש כאן חוצפה כאשר אדם אומר שאם אני לא מסכים איתו – אז אני בהכחשה'. עם זאת, הוא לא חסך ביקורת גם מספרו של מנשהוף, ואמר "אני לא מסכים עם הספר בכלל. זה לא אומר שהוא לא צודק, להיפך, אני חושש שהוא כן צודק. כיוון שיש מידה של קסם שהולכת לאיבוד ככה".

חלום וזיכרון

מודעות פרסומת

הר דוקטור, הלילה חלמתי חלום על המדינה היהודית – על הקשר שבין הרצל, פרויד וניטשה

החלומות הם באמת עולם קסום שאין לו סוף. אך בחלק מהמקרים בבלוג הזה החלומות הם רק תירוץ לדיון בנושא מעניין בפני עצמו, שעל הדרך נמצא בו איזה בדל חלום. זה המקרה בפוסט הזה, שעוסק בקשר בין חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל , לפילוסוף הגרמני פרידריך ניטשה ולאבי הפסיכואנליזה זיגמונד פרויד.

בספרו 'ניטשה העברי' בוחן פרופ' יעקב גולומב את היחס של אבות המחשבה של ציונות להגותו של ניטשה. לאחר שקראתי את ספרו של פרופ' דוד אוחנה, 'זרתוסטרא בירושלים', שראה אור אחרי ספרו של גולומב ועוסק ביחס של שש דמויות עבריות לניטשה, חידש לי גולומב את השפעתו ההגותית של ניטשה על מחשבתו הפילוסופית והמדינית של חוזה המדינה. הרצל מסתבר עסק רבות בפילוסופיה וציטט הרבה מקאנט, וולטייר ומ'אוטופיה' של תומס מור. אבל מי שתפס בספרייתו של הרצל הכי הרבה מקום במדפים היו ספריו הגרמני עב-השפם. במחזות שכתב הרצל ניכרים רעיונות ניטשיאניים כמו הרצון לעוצמה, ונדמה שהוא אף תרגם רעיונות יסוד בהגותו של ניטשה לאסופת סיפורים קצרים (שהלוואי ותתורגם מחדש ותזכה להוצאה ראויה).

friedrich-nietzsche-1906 monk(1).jpg
פרידריך ניטשה, אדוארד מונק, 1906

 

עבורי, שקשרים בין אינטלקטואלים שונים הם כמו לגלות שחבר אחד שלך מכיר חבר אחר, האנקדוטה הבאה הייתה מלבבת לב. בימיו באקדמיה לקח הרצל קורס ב'פילוסופיה מעשית' אצל הפילוסוף פרנץ ברנטנו, למרות שלא היה חייב לקחת קורס זה כדי להשלים לימודי משפטים. מסתבר כי אדם נוסף שבחר לקחת את אותו הקורס של ברנטנו רק בגלל העניין, בעודו לומד רפואה באוניברסיטת וינה, היה זיגמונד פרויד. כך שייתכן מאוד והשניים פגשו אחד את השני על ספסל הלימודים, ואולי גם באותה השכונה בווינה בה התגוררו. שמעתי שמספרים על פרויד שגם הוא נמשך מאוד להגותו של ניטשה וזו השפיעה עליו רבות, עד כדי כך שבשלב מסוים ביקש להפסיק ולקרוא בה – כיוון שהוא רוצה לפתוח את הגותו בעצמו, ולא שתשען על ניטשה. (וגולומב אף כתב על כך ספר בפני עצמו – 'הפיתוי לעוצמה: בין ניטשה לפרויד'.

 

 -Theodor_Herzl.jpgפרויד.jpg

ולגבי החלומות, גולומב מסיים לדון ביחסים שיכלו להיות בין הרצל לפרויד בשורות האלו: "כאן עולה השאלה הקונדסית: האם היינו יושבים היום במדינת ישראל אילו הרצל היה מזדמן לקליניקה הפסיכואנליטית של פרויד, נשכב על הספה, ואומר: 'הר דוקטור, הלילה חלמתי חלום על המדינה היהודית"?'.

 


ואם תרצו להוסיף בשולי הדברים, כך מסיים החוזה את ספרו רב ההשפעה 'אלטנוילנד':

אבל אם לא תרצו, כל מה שסיפרתי לכם האגדה הוא – ואגדה יוסיף להיות. היה בדעתי לכתוב סיפור עם מוסר השכל. יש שיאמרו: 'יותר סיפור ממוסר השכל'. אחרים יאמרו: 'יותר מוסר השכל מסיפור'. אחרי שלוש שנים של עבודה עלינו להפרד, ספרי האהוב. כעת מתחילים ייסוריך. יהיה עליך לפלס דרכך במבוך של איבה וסילופים, כמו בתוך יער אפל. אבל אם יתמזל מזלך ותגיע לחברת אנשים טובים, מסור להם את ברכת אביך. הוא מאמין שגם חלומות הם דרך למלא את הימים שנגזר על האדם להעביר על פני האדמה. החלום אינו שונה בהרבה מן המעשה, כמו שחושבים רבים. כל מעשיהם של בני האדם היו פעם חלומות; כל מעשיהם יהיו ביום מן הימים לחלום.

 

החלומות והלילה של סמואל בקט

את סמואל בקט פגשתי כשהייתי בן 16. התאהבתי בו בין רגע, ואפילו לא הצלחתי להבין מדוע. ישבתי אז בספרית בית הספר והלכתי צעד צעד בין העץ, האבן והשביל חסרי התכלית של מחכים לגודו. השתתקתי עם כל פאוזה, גירדתי בראש עם כל תמיהה ולא הפסקתי לחכות. המעגליות וחוסר התוחלת של הקיום ביטאו בצורה נפלאה את תחושתיו הקיומיות של נער ירושלמי בגיל ההתבגרות. מאז הונח לו הספר בתיקי דרך קבע, נשלף בעתים קיומיות ובכתה יא עליתי על הבמה כאסטראגון יחד עם חברי ולאדימיר בדמותו של עירא נגבי, שסירב לשמוע את החלום שחלמתי בלילה.

godot.jpg

רגע לפני גיל 18, במסיבת הסיום של השמינית, חברי היקר איתמר בנאי העניק לי במתנה את הטרילוגיה של בקט, המספרת את קורותיהם של מאלון, מולוי ואלושם, כולם שוכבים במקום ורוצים לנוע קדימה, נעים קדימה ורוצים לשכב במקום. בלילה עמוסה של מילים ללא רווח, מילים שבורות, גלמודות וגמלוניות. אני זוכר הרבה מקומות בהם קראתי את הספר, יותר מעשר שנים אחר כך – על המדרגות בקניון בתלפיות, בהליכה הביתה משם, במרפסת בסאות'אנד, אנגליה, בקו 18 המיתולוגי. כולם מקומות שנחקקו בתודעתי עם הספר הירוק התרגום הלית ישורון.

את האסופה 'כל יצירותיו בדרמה' בתרגום שמעון לוי העניק לי אבי באחת מהתקופות ההפכפכות שבשלב בין התבגרות לבגרות. בלוק מלא עמודים, פס כחול בצד, ציור פחם של בקט. האמת, חטפתי ייאוש מלקבל את הספר – הו, כל כך הרבה עמודים, מתי אספיק לקרוא כל זה. כנראה שכל שמחה בקטיאנית חייבת להיות מלווה בייאוש. ניתן לראות ביצירתו של בקט, וגם באוסף זה, כי לאורך שנים בקט הלך וצמצם את יצירתו. לדחוק כמה שפחות מילים ביותר התרחשות, לצמצם משפטים לכדי שברי הברות, למקד את היצירה בהנחיות במה, לדחוס את מלוא כובד המשמעות לכמה שיותר תנועה, חזרתית, שבורה, מייגעת. החלל הבימתי של בקט הוא החלל הפנוי, הריק מכל נוכחות, שמטרת הדמויות על הבמה היא לחשוף את אותה ריקות זו, בחלל ובאדם.

בקטע הקצר Nacht und Träume – לילה וחלומות שנכתב עבור שירות השידור הדרום גרמני ב-1982, הדיבור לא נוכח, רק דמות איש יושב ליד שולחן בחדר חשוך וחולם, יצירתו של שוברט באותו השם מושמעת ברקע, ומולו חלומו – 'האני הנחלם שלו', כהגדרת הוראות הבימוי. הקהל צופה בחולם חולם את חלומו, בו שתי ידיים משקות אותו בספל, מנגבות את מצחו במפית. החלום נגמר, החולם מרים את ראשו, אך שוב מורידו והחלום חוזר על עצמו.

אם עד כה בבלוג ראינו יוצרים המשייכים לחלום תפקיד מסוים המתאים להשקפתם יצירתם, גם כאן החלום של סמואל בקט תואם את יצירתו – הוא מבטא את חוסר המשמעות של הקיום, את החזרתיות היבשושית של המציאות. עד כדי כך שגם במקום בו האדם יכול לצאת מגדרו ולחוות מציאות בלי גבול, בחלום, בקט מוצא רק טקס חזרתי שחוזר על עצמו שוב ושוב בלי שום ריגוש או ייחוד.

בשולי הדברים, נביא תרגום חופשי ליצירתו של שוברט שפורסמה ב1825 שבקט מתכתב איתה:

לילה קדוש, אתה צולל מטה

החלומות גם הם, נסחפים במורד

כמו אור הירח שלך הסב בחלל,

דרך לבבות הגברים השקטים;

הם מאזינים בעונג

קוראים בקול כשהיום משקים:

חזור, לילה קדוש!

חלומות מתוקים, חזרו!

 

בוקר אחד לא זרחה השמש – סיפור קצר מאת יצחק כהן

הָיֹה הָיָה יער עתיק.

לְפָנִים, היה היער מלא חיות פלא ופירות קסומים, אך עם השנים תַּשׁ כוחו. נותר בו רק הֵד הסיפורים.

ביער העתיק גר הילד. לִבּוֹ היה טוב, שְׂעָרוֹ שחור וְעֵינָיו יהלומים. וכל החיות ביער אהבו את הילד היָפֶה וכל החיות ביער אהבו את היער העתיק ודבר לא העיב על שִׂמְחָתָן

עד שבוקר אחד לא זרחה השמש.

xzf.jpg

מגששים את דרכם בעלטה, התאספו כולם למקום הכינוס שבקרחת היער, שואלים זה לזה: מדוע לא זרחה השמש?
אולי טעתה בדרכה? ואולי טבעה בים? ואולי – אף חיה לא אמרה זאת בקול – החליטה השמש להשתקע בארץ אחרת?

בעצת הילד, שלחו החיות את לִילִית האפורה: 'כיוון שאת יודעת לעופף גם בחושך גמור – צאי וְחַפְּשִׂי את השמש'.

כעבור שלשה ימי עלטה חזרה לילית. 'השמש איננה' אמרה, 'והעולם כולו שרוי באפילה'. בדרכה, פגשה יצורים מבוהלים שֶׁתָּעוּ בדרכם ומעופפים נוספים שיצאו לחפש את השמש. לַשָּׁוְוא.

פרצה מהומה. עצים הִשִּׁירוּ עלים ללא שליטה, כל הפרחים נָבְלוּ בְּאַחַת וחיות היער החלו טורפות זו את זו. רק הילד היפה שתק מאד, עיני היהלומים שלו מבריקות עוד יותר בחשיכה.

'נזכרתי' אמר פתאום, 'שלפני שלשה לילות חלמתי חלום. בחלום ראיתי את השמש קְטֵנָה והולכת – וככל שקָטְנָה, הלך אורה וְגָדַל – עד שהפכה לנשיקה בּוֹהֶקֶת. מעתה, אמרה לי, אשכון בליבך'.

הילד פשט את בגדיו, והיער נמלא באור.


יצחק כהן. בן 28. מושב שובה. כותב לאחרים מזמר לאלהים ומנסה להתחבב על עצמו.

הלוגיקה של החלום – תשתית להבנת יצירות חלומויות

חידוש גדול התחדש לי בקוראי בספרה של אסנת הלוי בלבן, 'הלוגיקה של החלום'. חידוש שעזר לי להבין כיצד ניתן לאפיין צד מסויים של יצירות חלומיות.

בספרה פורסת הלוי מלבן מפה תודעתית מפורטת באמצעותה זוכה הקורא לחוות ולהבין כמה מהמאפיינים הבסיסיים של חלום על פי תפיסתו של זיגמונד פרויד. לפי פרויד, כל חלום מורכב מכמה 'רעיונות חלום' שעומדים ברקע של החלום. רעיונות החלום הנם רציונאליים ואין להם קשר למבנה חלום, מלבד העובדה שהחלום הוא הצורה בה מוסווה הרעיון שמאחוריו. רעיונות החלום הנם הפתרון לחידה שהיא החלום, הנושא שהחלום בא להעביר.

gonconda-1953(1).jpg!HalfHD.jpg
רנה מגריט, גולקונדה, 1953

בפרק הראשון מציגה הלוי בלבן את הכלל הבולט ביותר על פי פרויד בדרך עיבוד החלום בתועדתנו – תהליך המיזוג. בתהליך זה מתמזגים כמה רעיונות חלומיים לכלל קטע צר של החלום. כלומר, כל פרט ופרט בחלום מורכב מכמה אלמנטים שונים של רעיונות חלום. המיזוג יוצר מצב של הצפנה, לכן יש צורך לפרש את החלום, לפתור את הצופן הטמון בו. המאפיין הבולט ביותר של הליך המיזוג הינו העובדה שכחלק מתודעת החלום אנו מסוגלים לחוות דמויות, מצבים ואירועים שונים כקבוצה אחידה ומגובשת. כך למשל יכול אדם אחד להיות בו בזמן גם אדם אחר או יותר, וייתכנו עירובים של מינים וסוגים שונים של דמויות או מצבים, אירועים ומקומות. הלוי בלבן מדגימה חלומות כאלה – "החזקתי את שורש הסלרי, שהיה התינוק שלי"; זה היה בית הילדים בקיבוץ, אבל הוא דמה לבית שלי והיה בעיר"', וכדומה.

מיזוג זה מאפיין את החלום, אך ניתן למצוא כמוהו גם בתחומים מן המציאות הערנית שלנו. הלוי בלבן נותנת כדוגמה פרסומות טלוויזיה – כדי לפרסם מכונית יוקרתית משתמשים באישה יפה, כך שבמוחנו תתקשר המכונית ליופי, עושר ואושר. דוגמה מרתקת נוספת היא מביאה מהתרסקות מעבורת החלל "קולומביה". שדרן 'קול ישראל' ציטט את דבריו של מנהל נאס"א, שון או'קיף, אשר הכריז כי אבד קשר עם המעבורת. הפרשן ציין שאו'קיף לא הוסיף אף פרט, על אף שידע כי משמעות ההכרזה היא שהאסטרנואטים נספו. זאת בגלל שלא רצה שהודעתו תושמע שוב ושוב, ודמותו תזוהה עם מות האסטרונאוטים. כך דמותו וחזות ארגון נאס"א יזוהו בצורה אסוציאטיבית עם הטרגדיה הגדולה.

תהליך המיזוג אם כן יוצר חיבור בין מושגים שונים וקושר ביניהם קשר אסוציאטיבי הדוק. בעיניי באמצעות הגדרה זו ניתן לאפיין סוגי יצירה שונים המתקשרים לחלום. כך למשל בזרמים האומנותיים דאדא וסוריאליזם, שהתפתחו באירופה בתחילת המאה ועשרים, שכבר כתבנו עליהם פה בעבר. ניקח לדוגמא את יצירותיו של רנה מגריט – רבות מהן מציגות עולם רגיל לכאורה, רק פרט או שניים חורגים מהרגיל, מתחלפים בפרט ממקום אחר. כך בציור המפורסם בו את ראש הדמות מחליף תפוח מרחף – הדמות והתפוח מתמזגים זה בזה, גורמים לנו לתהות על תפקידו של התפוח ויחד איתו על מהותו של האדם.

 

son-of-man-1964(1).jpg!HalfHD.jpg
רנה מגריט, בנו של האדם, 1964

מגריט היה מודע למשחק המראות הזה של דימויים, בו מושג אחד מתמזג באחר, אדם נעשה תפוח, שמיים למיטה או בית לאולם תיאטרון. הוא ידע שהאומנות שלו הפכה למעין משחק, בו הדימויים נאבקים כדי לשמור על אופיים בעוד האמן משחק בהם עד דק. ביצירתו 'בגידת הדימויים' הוא לקח את נקודה זו עד הסוף כאשר צייר מקטרת ומתחתה כתב בצרפתית 'זו אינה מקטרת'. אין זו מקטרת אלא דימוי אחר שיהדהד למתבונן בתודעתו. מחזה המקטרת יצטרף לאסוציאציה מעולם אחר ותיצור דימוי חדש. במובן מסויים מנכיח מגריט ביצירה זו את 'אפקט המיזוג' החלומי שפרויד דיבר עליו.

MagrittePipe.jpg
רנה מגריט, בגידת הדימויים, 1929

 

יצירות הרדי-מייד, בהן לוקחים אביזר מן המוכן ומציבים אותו בהקשר אחר, גם הן משחקות באותו המגרש. כך המשתנה של דושאן שקיבלה את השם 'מזרקה' התמזגה מדימוי אחד לאחר, כך מסמרים שמוצמדים למגהץ ביצירה המכונה 'המתנה' מעוררים את הדמיון למקומות חדשים.

 

f96a8f5d6091633fca68a11c2f55233e.jpg
מאן ריי, המתנה, 1929

 

אך נדמה שלא צריך ללכת רחוק מדי. האומנות לא חייבת להיות סוריאליסטית כדי ליצור את המיזוג המדובר. יכול להיות שגם אומנות ריאליסטית מסוגלת לכך. ייתכן שברגע והאמן מעתיק חלק מנפשו לדף, בין אם זה ציור של עץ או של נדנדה, הוא מאפשר לדימויים הפנימיים שלו להתמזג עם הדימויים הפנימיים של המתבונן ביצירתו. האמן התכוון לדבר מסויים אך לא ידע שטמונים בו עוד דברים רחוקים ומופלאים שכלל לא ידע שחבויים שם. (כך למשל כששאלו את ש"י עגנון על יצירותיו היה מפנה את השואל למבקר הספרות ברוך קורצווייל, בטענה כי הוא יודע טוב ממנו מה הייתה כוונתו).

מכיוון אחר, נראה כי יצירתו הרוחנית של ר' נחמן מברסלב – ליקוטי מוהר"ן, מבטאת באופן מרתק את עיקרון המיזוג. בדרשותיו השונות מרבה ר' נחמן למצוא הקשרים רוחניים בין מושגים שונים, אשר כל אחד מהם הוא בחינת האחר: "דע, כי צריך לדון את כל אדם לכף זכות… וזה בחינת (תהלים לז): ועוד מעט ואין רשע והתבוננת על מקומו ואיננו… ועל כן על ידי שאינו מניח להפיל את עצמו ומחיה את עצמו במה שמחפש ומבקש ומוצא בעצמו איזה נקודות טובות ומלקט ומברר אלו הנקודות טובות מתוך הרע והפסולת שבו על ידי זה נעשין ניגונים… וזה בחינת (תהלים קמו): אזמרה לאלקי בעודי… היינו על ידי בחינת העוד שלי, שאני מוצא בעצמי בחינת: עוד מעט ואין רש"ע כנ"ל".  רעיון נשזר ברעיון, האחד בחינת השני, יוצרים יחד מבנה מחשבתי מרובד שכבות, עמדות רוחניות מתמזגות זו בזו. בכך נוצרת הגות דמויית חלום, שבנויה על דמיון עשיר, על יכולת למזג בין היבטים שונים של המציאות, למצוא בהם את הקשר וליצור כך מבנים רוחניים חדשניים.