"הדבר הטוב היחידי שיש לי הם החלומות" – ימות השואה בחלומות

"הלילה פקד אותי חלום כה יפה, וכדאי שאספר אותו גם כאן. המלחמה הסתיימה. השלום שרר בכל. וכל זה היה יפה מדי ולא היה יכול להיות שאמנם כך הדבר". כך כותבת רוזה יקובס בת השמונה-עשרה, נערה יהודיה שברחה מגרמניה הנאצית בשנת 1938 להולנד שם התחבאה עם משפחתה. לצערנו היא לא זכתה לראות את חלומה מתגשם – שם ונהרגה בקרבות "מרקט גארדן" של בעלות הברית נגד נגד גרמניה לפני סוף המלחמה.

בתקופות שאין מפלט מהמציאות האכזרית, כמו בשנות מלחמת העולם השנייה והשואה שבאה איתה, החלומות מקבלים גוונים מיוחדים, והם תופסים מקום הרבה יותר משמעותי מזמנים רגילים. "החלום – זה המפלט היחיד שאני מחפשת", כותבת נעמי שץ-ויינקרץ שחיה בגטו ורשה והצטרפה לקצין יהודי בצבא האדום בפריצה לגטו לודז' ונהרגה שם מחילופי אש.

במאמר"אני חי בחלום בלהות מחריד': סיוטי מלחמה וחלומות משאלה בתקופת השואה" מנתחת חוי דרייפוס סוגים שונים של חלומות מתקופה זו – סיוטי מלחמה זוועתיים, וכאלה טובים: חלומות מפלט וחלומות משאלה.

באופן מתקבל על הדעת, סיוטי מלחמה הם החלומת הנפוצים ביותר שתועדו על ידי יהודים בתקופת השואה, ומרביתם משחזרים את אירועים שהתרחשו בחיי החולם. מוריס ברייטברט בן העשרים ושתיים מתחבא בבור באסם וחולם על מה שאירע לו: "בלילה, ראיתי כבעבר את הסבתא והסבא שלי… כל הלילה רק ראיתי אנשים זקנים. ראיתי כיצד הם נלקחו; שמעתי כאשר ירו בהם; ראיתי את פניהם החיוורות. ראיתי גם את אבא, הוא עמד לפני סבא, שמעתי כשהוא דיבר אתו, באמרו: 'זה לא נכון שהם שורפים אנשים'. וסבא בכה כל כך".

אנשי גפרור – וולפגנג סטילר

יאנוש קורצ'ק, המחנך המפורסם שצעד למוות עם תלמידיו, חלם בלילה על ענידה לקויה של אות הקלון, לאחר נאסר בידי הגרמנים בשל סירובו לענוד את אות הסימון Jude. רוז'יה וגנר מגטו לבוב כותבת ביומנה: "כשלפנות בוקר הצלחתי להירדם, חלמתי חלום נורא ורב משמעות בשבילי. הייתי בגטו במהלך אקציה, אקציית החיסול. אני הייתי בטוחה, אבל כל משפחתי נפלה קורבן באקציה הזאת. אולם הם לא נלקחו מיד, אלא הרשו להם לחזור הביתה. הם סיפרו לי שכל אחד מהם קיבל כדור בלב, אך המוות יבוא רק בעוד מספר ימים. האימה נטלה ממני את כח הדיבור…. נעמדתי בצד ובדמעות בעיניי ביקשתי סליחה על שנשארתי בחיים… פרצתי בבכי מר והתעוררתי".  איטה דימנט, שהייתה עובדת כפייה בזהות בדויה של פולנייה בגרמניה, כתבה ביומנה על המתים שפוקדים את חלומותיה, ומתמלאת רגשות אשם על כך ששרדה: "ובלילה – החלומות, חלומות זוועתיים כל כך, חלומות שהופכים את הלילות לגיהינום. כל מה שהיה עולמי האנושי – הוא צללים. הם באים אליי במחול מטורף, בשיניים לעגניות, או שהם מביטים בי בעצבות, בכזו עצבות גדולה; לעתים נדמה לי כי הם אף [מביטים בי] בתוכחה על כך שדוקא אני, מבין כולם, זו ששרדה".

מלבד חלומות הזוועה חלמו החולמים גם חלומות מפלט, נחמה, כמו למשל על העולם שלפני המלחמה. המהנדס ד"ר ארנסט רוט ברח עם משפחתו ללבוב והסתתר בזהות בדויה, כתב ביומנו: "ערב ערב נתונות מחשבותיי לאהוביי ואני מתמלא עצב על שאינם מופיעים בחלומותיי, והנה דווקא בימים אלה זה קרה לראשונה. בחלומי הלכתי לבית הספר של הנס על מנת לברר מה הם הישגיו בלימודים… לאווה קרה משהו ולא נאמר לי בבירור במה העניין. הייתי אומלל על שלא הצלחתי לראותה. כאשר התעוררתי, שימח אותי חלום חסר תוכן זה וקיוויתי שיבואו חלומות נוספים". מינה גלוקסמן פרלברג, שברחה מגטו ז'שוב אחרי ששולחה משפחתה לאושוויץ, כתבה ביומנה: "בחלומותיי ראיתי את כל יקיריי, דיברתי אתם, ושכחתי שלעולם לא אראה אותם שוב. הבקרים היו אויביי".

דרייפוס מגלה במחקרה כי סוגי החלומות שנכתבו ביומנים בזמן אמת שונים מסוגי החלומות שתועדו בזכרונות ועדויות מאוחרים יותר. כך למשל חלומות שתועדו בזמן המלחמה כמעט ולא מדברים על אוכל או רעב. דווקא לאחר המלחמה מעדויות וזכרונות שנכתבו הוזכרו חלומות רבים על אוכל. דרייפוס מסבירה שבזמן האמת מה שהיה חשוב בעיני האנשים היה רציחתם של קרוביהם, אובדן של יקיריהם. "ייתכן כי בזיכרונות ובעדויות אין צורך או אין יכולת לחזור ולהדגיש את האבדן הקשה והאושי הנפשי שבא בעקבותיו, ואזי חוזרים הניצולים לתאר המצוקות הפיזיות הקלות יותר לתיאור".

דרייפוס מסיימת את מאמרה בציטוט של הפילוסוף ארתור שופנהאואר, "מה שההיסטוריה מתארת הוא למעשה רק חלום, ארוך, קודר ונבוך של האנושות", עם פרפראזה משלה – "בתקופת השואה מה שהחלום מספר הוא למעשה היסטוריה ארוכה, קודרת ונבוכה של האנושות".

 

---

מאמרה של דרייפוס מופיע בספר "כחלום יעוף וכדיבוק יאחז: על חלומות ודיבוקים בישראל ובעמים", עורכים: רחל אליאור, יורם בילו, יאיר זקוביץ, אביגדור שנאן. הוצאת מאגנס.

השבתאי המשכיל ואביו

רבי בנימין וולף אייבשיץ היה מנהיג שבתאי מוצהר ומשכיל, מתלמידיו של אבי המשכילים משה מנדלסון ובנו של אחד מגדולי הרבנים בדורו. אביו, הרב יהונתן אייבשיץ היה מגדולי פוסקי ההלכה באשכנז שנחשד בשבתאות וסומן על ידי רודף השבתאים רבי יעקב עמדין, היעב"ץ. עד היום מעסיקה סוגיית השבתאות של הרב אייבשיץ מסעירה את עולם המחקר ומספקת חומר רב למחקר. יש כאלה התולים במחלוקת זו את עזיבת עם ישראל את תורתו והעדפתו את תרבות ההשכלה, בעקבות התהום העמוקה שנפערה בין גדולי ישראל והבלבול שגרמה אצל פשוטי העם.

האב, רבי יהונתן אייבשיץ, נחשד כשבתאי בעקבות קמעות שכתב כמאה שנים לאחר מות משיח-השקר שבתי צבי ובהם רמזים לדמותו של מי שתורתו הובילה להתאסלמות של רבים מעמו. רבי יהונתן כפר בהאשמות, אך את העובדה שבנו היה למנהיג שבתאי, שהקים סביבו חבורת לומדים שכנראה וראתה בו כמין משיח ממשיך דרכו של שבתי צבי, אין להכחיש. עליו אמר אביו "רוח ה' דופק בו ונותן אות, אבל עדיין לא נתברר לו אם הוא רוח קדושה", ובהלכו אחר הדרך המשבתאית בחר ברוח ההפוכה, רוח טומאה.

מרבית חייו בילה בהמבורג שבגרמניה בעושר רב ובסביבה מפוארת ואף בנה לו ארמון מפואר שעד היום נקרא "ארמון של אייבשיץ". בהמבורג הפיץ את את תורתו השבתאית עד שפנה לברלין אל החכם משה מנדלסון כדי ללמוד את הגותו והשקפתו – אחרוני השבתאים נפגש עם ראשוני המשכילים (כפי שמציג זאת פרופ' יהודה ליבס בספרו "האמונה השבתאית"). על פי המסופר כשרצה לנסוע אל מנדלסון ביקש אישר מאביו, שתלה על צווארו תליון בו כתב "יהודי נולדת ובדתה תשאר". בשנת תקנ"ט, 1799, בהיותו בן שישים ירד מנכסיו, כנראה שבעקבות מלחמות נפוליאון. אביו ואחיו נפטרו והוא נותר יחיד ממשפחתו. והנה, בליל ראש השנה, מופיע אביו בחלומו ומוכיח אותו על דרכיו המקולקלות. למקרה כמה גרסאות. כך מתואר המקרה בתחילת ספר תולדות בני יהונתן, עמ' 8:

בא אליו אביו באותו לילה והיה אז בליל ראש השנה וראה אותו שלשה פעמים מוכיח אותו על מעשיו הרעים ואחר כל פעם מצא את עצמו מושלך מהמטה לארץ עד שנכנס הדבר בלבו… וחזר בתשובה.

כל כך קשה היא הנזיפה עד כדי שהתגלגל ממטתו שלש פעמים!. בהמשך ספר הזיכרונות מובאת גרסה אחרת לסיפורו של ר' בנימין וולף:

וישאר הוא לבדו מכל בני אביו ערירי וינחם על כל אשר עשה ויתעצב אל לבו. אז ראה בחלום והנה אביו נצב עליו ויוכח אותו על פשעיו, ויהי בבוקר ותפעם רוחו, וישלח אל השמש… ויספר הבאראן לו את חלומו. ויצו עליו להביאו ציצית ותפילין ולהסיר מלבושיו ממנו כי שעטנז המה… מן היום ההוא נהג את עצמו וביתו בכשרות וחסידות…

מעניין לחשוב בהקשר זה על תפקידו של החלום. שהרי אם היה את חלום זה היה חולם זה המנהיג השבתאי בזמן גדולתו קרוב לוודאי שלא היה נשמע לו, ואולי אף משתמש בו בצורה מסוימת כדי "לתדלק" את אמונתו, כמנהג השבתאים להפוך אור לחושך. אלא שחלום זה מגיע לאחר נקודת שבר – לבד בעולם, ללא נכסים, עייף מתלאות החיים; מלחמות, אמונות ודעות שונות ומשונות, והנה, קול מן העבר, מראה אביו נגלה לו והוא מבקש ממנו דבר אחד –  זרוק כל יומרה פראית וחזור למוטב, למסורת אבותיך.

רבי יהונתן אייבשיץ, אביו של וולף

הגליוטינה הלילית

כיצד השפיעה המהפכה הצרפתית על הבנת מהות החלומות?
בשנת 1861 עלה על מיטתו הפיסיקאי הצרפתי אלפרד מורי לשנת לילה תמימה ורגילה. כנראה שעד שעות הבוקר עברה עליו שנתו בנעימים. אלא שלקראת עלות השחר, הנה הוא נזרק אל ימי המהפכה הצרפתית. בלא יודעין מדוע, הוא נתפס והובל לבית הכלא של המהפכנים ומשם לבית הדין המהפכני, שם נשפט כאויב המהפכה על ידי מנהיגיה מקסימליאן רובספייר וז'אן פול מארה מבלי לדעת מה עולל, נדרש לדווח על פעילותו האנטי-מהפכנית ונידון למוות. משם הובל לכיכר העיר המרכזית ולעיני המון זועם הועלה לבימת הגרדום שם הונח ראשו בתוך הגיליוטינה. הקהל אולי הריע, פניהם הזועמות של המוציאים להורג אולי נטפו זיעה, עד שהלהב שוחררה נפלה על ראשו וניתקה אותו מגופו. מורי מספר כי ממש יכול היה להרגיש כיצד הראש מופרד מגופו, ומיד קפץ בבהלה במיטתו והתעורר.
עד כאן מדובר לכאורה בסיוט רגיל – האדם במיטתו ותודעתו מפליגה לעולמות רחוקים ומשונים. אלא כשמורי התעורר הוא גילה כי הלוח של המיטה שמעל ראשו התנתק ממקומו ונחת על צווארו. כמעט ניתן לשמוע את צעקת ה"אאוריקה!" שכאילו צעק אלפרד מורי – תגלית מרעישה שמסייעת לפענח את מהות החלום! החלום לא קשור בהתרחשות פנימית מוקדמת המניעה עלילה, אלא ההתרחשות המציאותית יוצרת רטרו-אקטיבית את החלום שהחולם חושב שחלם כל הלילה.

ההוצאה להורג של המלכה מארי-אנטואנט ב – 16 לאוקטובר 1793

הקרש שנפל על הראש של מורי הוא זה שהוביל אותו להשלים את הפרטים בדמיונו ולחשוב שחלם על המהפכה הצרפתית והגליוטינה. לפי מורי, כל הפרטים של של המפשט והכליאה וההוצאה להורג, כולם הינם השלמה מחשבתית שהתרחשה בין רגע בראשו לאחר שנפל עליו הקרש, ולא התרחשות פנימית שארעה לפני נפילת הקרש.
תפיסה מהפכנית זו טלטלה את תפיסת החלומות לזמן מה. זיגמונד פרויד בספרו פורץ הדרך "פשר החלומות" התייחס לתיאוריה זו אך שלל אותה. נכון להיום, יסוד תפיסתו של פרויד הוא השלט במרחב פרשנות החלום כיום, אך ישנם גם כאלה אשר מפתחים את ממצאו של מורי, כמו התיאורטיקן משה מנשהוף בספרו "חלום וזיכרון".
ולגבי השאלה כמה זמן אנו באמת חולמים כל חלום? שהרי לפי מורי החלומות שלנו אורכים רק שניות בודדות, ומתהווים תוך כדי רגע אחד עם ההתעוררות. אלא שבעקבות בדיקות שנערכו על ידי "חולמים צלולים", המסוגלים לתקשר עם העולם המציאותי בדרכים מוסכמות מראש תוך כדי חלימה, נמדד זמן החלומות שלנו – ומסתבר והם אורכים באותו האורך שאנו חולמים אותם. כך שאם חלמנו חלום שנדמה ועברה חצי שעה כנראה וזה אכן הזמן שעבר בזמן שחלמנו.

 

צומחות לי כנפיים כחולות ענקיות – החלומות של טריקסרין

שלום טריקסרין. מה תוכלי לספר על האלבום הבכורה שלך, Sideseeing? מדוע את מגדירה את הסגנון המוזיקלי שלו  כ – Dream Folk?

זהו אלבום מינימליסטי עליו עבדנו רק שניים, אמיר גרומן המפיק ואני. הוא הוקלט אחרי תהליך ארוך, ושמונת השירים שנכנסו לאלבום נבחרו מתוך שלושים שירים שכתבתי. זה אלבום די עצוב שמהווה תמונת ראי לתקופה שעברתי.

פולק זו מוזיקה שקשורה לקרקע. אבל השירים באלבום הם לוּס, מאוד אבסטרקטיים; לפעמים אין פזמון, לפעמים המילים הן לא לגמרי קוהרנטיות  כי השירים בנויים יותר כמו חלום – שיקוף סוריאליסטי של המציאות. מבחינה מוזיקלית המבנה מזכיר מוזיקת עם יוונית או בלקנית, אבל התוכן המילולי, והכלים והצבעים שהשתמשנו בהם לא קשורים בכלל לפולק, לכן בחרנו להגדיר את המוזיקה כ – Dream Folk.

האם לרוב את זוכרת את החלומות שלך?

אני זוכרת ואם הם מיוחדים אז גם כותבת אותם. יש לי בלוג סודי בו נמצא התיעוד, שאותו אני חולקת עם מספר מצומצם של חברים. אני חולמת המון וגם נעזרת בחלומות. היו לי חלומות נבואיים בעבר – ראיתי שמשהו עומד לקרות כמה ימים או חודשים לפני. לא חזיתי אסונות, אני לא נוסטרדמוס. אלו רסיסים קטנים בחיים שלי, כמו נסיעה למקום מסוים, או פגישה. ראיתי למשל בחלום מישהי שלא ראיתי שנתיים ואחרי יומיים נתקלתי בה במקרה.

יש משהו מסוים שאת עושה לפני השינה? זה משפיע על החלומות?

אני קוראת המון קומיקס לפני השינה. אני יודעת שזה משפיע גם על הצבעים שאני רואה בחלומות וגם על המבנה הסיפורי. אני בטוחה שזה מחלחל. משך תקופה ארוכה קראתי את Sandman – קומיקס שנכתב על פני עשר שנים, פרויקט חיים של ניל גיימן, סופר פנטזיה שבחר לכתוב סיפור אפי בצורה של קומיקס. הוא שיתף פעולה עם קבוצה גדולה של ציירים כדי לקבל כמה זוויות שונות לטקסטים שלו, המבוססים על חלומות שהיו לו (או זה לפחות מה שהוא טוען). הגיבור הראשי נקרא Dream, חלום. הוא מתפקד כסאנדמן, שהיא במקור דמות מיתולוגית שעוברת בלילות בין חלונות הבתים וזורה חול על עיני הילדים הישנים. החול המכושף הזה מביא, כביכול, לכל ילד את החלום שהוא זקוק לו. Dream של גיימן הוא יצור נצחי, אבל למרות זאת הוא מתפתח כדמות אנושית במהלך העלילה, ויש לו גחמות ונטיות אנושיות. גיימן שואב השראה מכותבים קלאסיים בספרות הבריטית כמו שייקספיר וספנסר ומתכתב איתם דרך היצירה הזו, ואחרות ברפרטואר שלו. בז'אנר הפנטזיה אין לגיימן כמעט מתחרים מבחינת איכות. בשבועות האחרונים אני קוראת אקס מן, שזה קצת טראשי אבל זה מאוד מגניב.

את נוטה לפרש את החלומות שלך?

חברות שלי ואני פותרות זו לזו את החלומות. אני חושבת שלתת-המודע שלנו יש יכולת מדהימה להפוך את מה שקורה לנו לסיפור שבנוי כמו אגדה או סיפור-עם עם מוטיבים דומים. הרבה פעמים יוצא לי לחלום על משהו שמתברר כפתגם. למשל, היה לי חלום לפני כמה ימים שבו גופה נשענת עליי והמשמעות של זה הייתה שיש לי איזשהו "משקל מת" שאני סוחבת בחיים, אבל החלום ביטא את זה בצורה פיגורטיבית. הייתה כאן מטאפורה – משקל מת הפך לגופה שנשענת ומכבידה. זה מדהים שהמוח שלנו יכול לעשות את זה.

אני חושבת שכל אחד שינתח את החלומות שלו ימצא בהם המון סימבולים שמשותפים לכל התרבות האנושית, על זה מושתתת תורת החלומות של יונג שאומר שכולנו חולמים באופן דומה, או אפילו יחד, כי יש לכל בני-האדם רובד משותף. המוח האנושי מפרק סיטואציות בשיטה הזאת. אני באופן ספציפי מודעת ומתעסקת בזה ומאמינה בזה גם כתרפיה. ברגע שסיפרו לי בחברת התקליטים על ההצעה להתארח בבלוג זה מאוד הלהיב אותי, כי זה חלק משמעותי בחיים שלי.

כיצד החלומות משפיעים על היצירה שלך?

ברור שהרבה מהדברים שאני רואה בחלומות אני מכניסה לשירים. הכי כיף זה לחלום מלודיה חדשה. בהתחלה הייתי עצלנית והייתי מתעוררת בארבע בבוקר עם מלודיה בראש ופשוט חוזרת לישון ומאמינה שאזכור אותה בבוקר. אבל לא זוכרים. אז הבנתי שצריך לזמזם ולהקליט בפלאפון. לפעמים אני חולמת משפט או שורה ממש טובה. לפעמים אני מקליטה בלילה וחושבת שזה מעולה ובבוקר מגלה שזה קשקוש חסר שימוש, אבל כשיוצא משהו טוב זה נפלא. השיר הפותח באלבום נוצר בחלום – Luckiest Girl Almost. חלמתי שאני מחזיקה עוגיית מזל, Fortune Cookie, שאני פותחת ומוצאת בה מסר ואחר כך היא הופכת לצדף ופתאום אני בחוף הים וזו בעצם נקודת המוצא, עוגיית המזל הזו והחוף, ששניהם מוטיבים בשיר. השתמשנו בהם גם בצורת ההקלטה – יש הרבה רוח ומים מבחינה מצלולית. השיר אמור להרגיש כמו חלום כי בעצם ככה הוא נולד.

 יש חלומות שחוזרים על עצמם? חלומות שמלווים אותך מגיל צעיר?

יש חלום אחד מציק מאז שאני זוכרת את עצמי בערך, שאני מחזיקה מגוון ציפורים אקזוטיות בכלובים וכל ציפור צריכה את הטיפול המיוחד שלה ואני לא יודעת מה היא צריכה. וזה מתסכל כי זה חלום שלא מרפה. ציפור היא החיה האהובה עליי; אני אכן מחזיקה ציפורים, אבל מבויתות – קנריות, והן לא דורשות יותר מדי. לא צריך דוקטורט בשביל לטפל בהן, אבל בחלומות המצב שונה, וזו פתאום משימה מורכבת. אני בטוחה שביום שאדע מה פירוש החלום הוא יפסיק. הוא בא לומר משהו שטרם פיענחתי.

גם בעטיפת האלבום מופיעות ציפורים – במקרה הזה תנשמות.  התמונה צוירה על-פי סשן צילומים שעשיתי עם תנשמת. רצינו שהעטיפה תהיה צילום אבל במוזיקה יש משהו רחוק מהמציאות ובתמונה יש משהו מאוד מציאותי, שמקרקע, אז הפכנו את זה לציור. מי שהפגיש ביני ובין האומנית המוכשרת שיצרה אותו Diana Naneva המוכרת בשם Functional Neighbour, הוא סתיו לוי שאחראי על הגרפיקה לאלבום ועל הארט בעמוד היוטיוב שלי. היא בחרה את התמונה הזו בצורה מאוד אינטואיטיבית, כי היא לא הכירה אותי אישית אלא רק שמעה את המוזיקה. היא בחרה לשלש את התנשמת וזה לכד את האווירה שחיפשנו. עוד כשראיתי את הסקיצה בשחור לבן כבר הייתי על ענן.

 תוכלי לספר על חלום שהולך איתך בזמן האחרון?

אולי אני חוזרת על עצמי כי זה קשור לציפורים ותעופה אבל זה חלום באמת חווייתי. רוב החלומות הם סתמיים ולא כיפיים, בעיניי לפחות. בתקופה ההיא שיחקתי במשחק הפנטזיה World of Warcraft. חלמתי שאני דמות במשחק וצומחות לי כנפיים כחולות ענקיות מאחורי השכמות, בהתחלה זה מאוד מבהיל, מאוד פיזי, הרגשתי את הכנפיים ואת הכוח והמשקל שלהן. אח"כ ניסיתי להפעיל אותן אבל היה קשה להתרומם, כי ציפור היא קלה והעצמות שלה חלולות, תעופה בבני-אדם זה פחות פשוט. הייתי צריכה להשקיע המון אנרגיה ופוקוס כדי לנפנף את הכנפיים עד שהצלחתי להתרומם, וכשהייתי באוויר זו הייתה חוייה משוגעת. זו הייתה חוייה של שליטה וחוסר שליטה בו בזמן וזה עצום. אני מדברת כאילו זה באמת קרה לי כי זה קצת מרגיש ככה. זה חלום שנחקק אצלי ואני אוהבת אותו.

 

תיאלוגיה של חלום – הרב קוק, העולם וחלומות

"יש בדמיון מעלות כאלה שאין בשכל. הדמיון מחיה בנו את העולם בצורתו הרוחנית, וממילא עושה הוא את מהותנו הרוחנית יותר שלמה, אלא שבהתגברותו מטשטש הוא את התאר של העולם המעשי. הנסיונות של התרבות העשירו הרבה את המדע המעשי, ואת הרוחני הבנוי על בסיסו, אבל את העולם של הדמיון, וכל גודל החיים שבו, הורידו הרבה" (אורות הקודש א, עמ' רכה).

לדמיון, על פי הרב קוק, פעולה דו כיוונית – מצד אחד הוא מרומם את האדם למציאות רוחנית יותר, אך התרוממות זו גורמת לטשטוש העולם הממשי. הדמיון והמציאות נאבקים זה בזה – מי מוביל, מי מושל? עולם המדע בחר בצד המעשי. עולם של נסיונות, תצפיות, של מחקרים אמפיריים. על הדמיון לכאורה הוא וויתר (ומדי פעם מופיעים יחידי סגולה כמו אינשטיין שבעזרת כח הדמיון מחדשים חידושים מרעישים). אלא ש"החלומות הגדולים יסוד העולם הם". החלומות, אולי מרחב ההתרחשות העיקרי של הדמיון בחיינו, דווקא עליהם מושתת העולם. "חולמים הם הנביאים, בחלום אדבר בו. חולמים הם המשוררים בהקיץ, חולמים בעלי המחשבה הגדולים לתקון העולם. חולמים אנו כולנו בשוב ד' את שיבת ציון". יסוד הרוחניות בעולם – החלום והדמיון. הרב קוק מכונן כאן תיאלוגיה של חלום; עולם שיסודו דמיון וחלומות.

מרדכי ארדון, מלכודת, מתוך – טריפטכון למען הנופלים, 1955-6.

אך שוב, ישנו מאבק בין עולם הרוח לעולם החומר. "הגסות של החיים החברתיים, בהיותם שקועים רק בצדם החמרי, נוטלות את אור החלום מן העולם, את זהר ההרחבה שלו, את עליתו העליונה, מהמציאות הקודרת, עד שהעולם מפרפר במכאובים מתוך עקיצותיה הארסיות של המציאות, חסרת זהר החלום". המבט החומרני, מטריאליסטי על העולם מנתק ממנו את המבט החלומי. ניתוק זה גורם לכאב איום – העולם בלי חלום הוא איום.

אלא ש"המכאובים הם יסורי אהבה, הם ימרקו את העולם, יבררו לו, כמה גדולה היא הטעות של המתפארים במציאות הלקויה, בעת רק החלום החפשי, המורד במציאות וגבוליה, הוא הוא באמת האמת היותר הויתית של המציאות. ואז שב חזון החלום והיה למחזה ברור. פה אל פה אדבר בו במראה ולא בחידות, ותמונת ד' יביט". המטרה של כל הקשיים שלנו הינה לעורר אותנו להגדלת המבט החלומי שלנו! רק החלום החופשי שלא מוכן לקבל את מוגבלות הממשות הינו המבט העמוק יותר על ההוויה.

באותה קבוצת פסקאות שעוסקות בדמיון העליון מתאר הרב קוק גם את מהות פעולת השינה:

"השינה, וכל התכונה הטבעית הכללית של הלילה, שהיא גורמת את השינה ומתאימה לה, פעולת על צדדי החיים שבאדם שתי פעולות הפכיות". גם במהלך השינה מתרחש מאבק בין עולם חומרי לעולם רוחני. "הצד העליון הרוחני יוכל להתעלות ביותר, חפשי נעשה הדמיון ממסגר החושים, ואם הוא תמיד מקושר בשכל ובחפץ עליון וקדוש, יוכל לצייר ולדמות ולחזות ולהכיר מה שאין ביכלתו בזמן הערות". מצד אחד החלק הרוחני מתעלה בלא גבול, מתרומם מכבלי הגוף. אבל התרוממות זו כרוכה בהשפלה של הצד הגופני: "אבל כח החיים שבגוף חדל קישורו עם הצד הרוחני שבאדם, והוא הולך לבדו, פועל את פעולתו הטבעית, בצורה חשוכה מעורפלת".  לכן עם קומנו מוטלת עלינו משימה חשובה – לחבר בין הרוחניות הגדולה של עולם השינה לחיי הערות הממשיים, לפעולות היום יום שמתחילות עם קומנו. "הרינו פונים בכל בוקר לשתי העבודות, לטהר את נפש החיים, ולקשר את האורות הנוספים בנשמת האדם העליונה, ולחבר עוד הפעם את שתי הקצוות בהרמוניה הנאותה".

ביטוי מדהים לעולם החלום ניתן למצוא בפירושו של הרב קוק לאותיות העבריות ולניקודן. בספרו "ריש מילין" מוצא הרב קוק משמעות פנימית, סודית, למרכיבי הלשון העברית. את החוֹלם, הנקודה העליונה שמוצבת מעל הפינה השמאלית העליונה של האות, הרב קוק מפרש כנטייה חלומית מעלה. "הנקודה העליונה ממעל לגוף האות תעירנו. על דבר מחשבות נישאות, מחשבות אשר רק בראש נטוי למעלה, בעינים נשאות למרומי שמי שמים, יוכלו להיות קצת מתנוצצים בספירת ההכרה והציור, רצונות נאצלים… אשר מעוצם רוממותם יכולים אנו רק לחלום אודותם… והם הם באמת המחשבות היותר חזקות ואמיצות, המתדמות לרום המחשבות העליונות, של תמים דעים [הבורא], אשר לא קצרה ידו מהושיע, והנקודה העליונה החולמת, המנהרת בנקודת החולם העליונה, המתרוממת ממעל להנושאים המבטאיים והכתיבתיים, היא אוצרת בקרבה את כל האיווי הבלתי מוגבל, הבא בשלמותו ברזי הנבואה, בחלום אדבר בו…"

מרדכי ארדון, בלי שם

הנבואה, הדיבור והכתב הולכים יחד, מושפעים זה מזה, מהווים זה את זה. החולם, נקודה אחת קטנה מעל לאות כתובה, מסמנת לרב קוק עולם גדול של שאיפות עליונות, של חיבור בין שמיים לארץ, של מאווים עליונים ומחשבות חזקות ואמיצות ומציאות מלאה דמיון וחלום.

"האיש הזה" מהחלומות

בשנת 2006, בחדר פגישות פסיכותרפיסטיות בניו-יורק, ציירה אחת המטופלות את פניו של האיש שחוזר ומופיע בחלומותיה, מייעץ לה ומנחה אותה כיצד לפעול בחייה. היא הראתה את הציור למטפל וסיפרה שהיא מעולם לא ראתה אותו במציאות, ובכל זאת הוא שב ומופיע בחלומותיה כמורה דרך. הפגישה הסתיימה ודיוקן האיש נשאר על שולחנו של המטפל. כאשר המטופל הבא נכנס לחדר הוא נבהל – זה אותו האיש ששב ומופיע בחלומותיו, ומעניק לו עצות חשובות. גם הוא מעולם לא ראה אותו במציאות לפני כן.

המטפל החליט לשלוח את דיוקן האיש, שמכונה על ידי המטופלים "האיש הזה", This Man, אל עמיתיו המטפלים. לאחר כמה חודשים ארבעה מטופלים נוספים זיהו את "האיש הזה" כמי שמופיע בחלומותיהם. מאז, למעלה ממאתיים אנשים מרחבי העולם מספרים שזהו האיש מחלומותיהם – מברזיל, צרפת, שוודיה, ספרד, סין, איראן, רוסיה ועוד. אחד מהם סיפר שהאיש הזה מופיע בחלומותיו ועף איתו מעל העיר בה הוא גר. בחלום אחר הוא מופיע כסנטה קלאוס ובחלום אחר כאבא של החולם.

תמונת האיש נפוצה באינטרנט ותעלומה גדולה נרקמה סביב דמותו ופשרה. אלא שלבסוף הסתבר שמדובר בתרגיל שיווקי של חברה איטלקית שעוסקת ביצירת תוכן  ויראלי. בחלק מהאתרים מסופר כי סרט עליליתי סביב דמותו של "האיש הזה" אמור לצאת לאקרנים, אך נכון לעכשיו נדמה שגם ידיעה זו הינה חלק מהמתיחה. וכך נוצרה לה עוד קלאסיקה אינטרנטית.

    

לקריאה נוספת: http://www.thisman.org/history.htm

 

 

---

תודה לגורש  שחשף אותי לסיפור

חלום יוצר – תמר לצמן

תמר לצמן היא אמנית העוסקת בצילום סטילס ווידאו. הנה מספר מיצירותיה הקשורות  לחלומות.

---

 

ערה – מיצב וידאו דו ערוצי

אני חוקרת בעבודה זו את טבעו של הזיכרון – הממשי והבדוי כאחד. ב"ערה" מתוארים חמישה חלומות, שנושאיהם שאובים מתולדות יהדות אירופה במאה העשרים. החלומות מיוצגים בשני אופנים וערוצים שונים. העבודה בוחנת את היחסים בין שפה מדוברת לבין טקסט, ומעלה שאלות ביחס לזהות, לזיכרון קולקטיבי ולסטריאוטיפים תרבותיים.

אני אוספת צילומים שמקורם אינו ידוע ולעיתים משתמשת בהם בעבודותיי. השימוש בהם הוא עוד כלי שמאפשר לי לספר סיפור ולשאול שאלות על ההיסטוריה – על האופן בו היא מסופרת והאופן בו היא מעצבת זכרון פרטי וציבורי. שני הצילומים המצורפים כאן נמצאו בצרפת ובגרמניה בעשור הראשון של שנות ה 2000.
שיטה זו נקראת Found Footage, שבה מוצגים חומרים אודיו-ויזואלים מחוץ להקשר המקורי בהם נוצרו. למשל: צילומים פרטיים שנוכסו והופכים לחלק מקולאג׳ ביצירת אמנות, צילומים ארכיונים שהופכים להיות חומר גלם ביצירת סרטים.
הצילום הזה, "חיבוק דב", מזכיר לי חלום ביכולת שלו לייצג ולייצר רגע חמקמק המתעתע בין המציאות לדמיון, רגע העמוס בסמלים בעלי משמעויות חבויות במישור האישי והכללי, רגע שבו לא ברור הגבול בין פנים לחוץ. מצולמים בו אשה חבוקה בידי דב אנושי (גבר או אישה) שניהם מביטים אל המצלמה. הצלם וגם המתבונן יכולים להבחין רק במבטה של האישה, מבט שמעלה מחשבות על הגבול שבין חלום ״טוב״ וחלום ״בלהות״.

 

 

צילום זה, "חופשה", גם הוא מתקשר לצילום הראשון, אבל מייצר קשר הרבה יותר ישיר לזכרון נוסטלגי, למתח בין העבר והצורך לחוות אותו בעתיד. אני מדמיינת את האשה הזו שולחת גלויה מצולמת של עצמה, מתעדת חופשה שמעולם לא התקיימה, והרגע בו היא עומדת על שפת  המים התקיים רק בחלומה. המיים כמובן מעלים שלל אפשרויות ומשמעויות הקושרות בין בריאה, סוף, תנועה, קיפאון ועוד.

הצילום השלישי הוא פרט מתוך פסל שהוצב ב 1927, בחצר קמפוס של אחת האוניברסטאות הגדולות בניו-ג׳רסי בארה״ב. זהו פסל אבן המנציח אישה באחת האוניברסטאות הראשונות בארה״ב בו נשים הורשו ללמוד. אני מנציחה הנצחה ומחפשת קשר לחלומות העבר של נשים בארץ זרה.

---

 

תמר לצמן http://www.tamarlatzman.com/