ריצתה של תרנגולת ותנועות ממשיות אחרות

עולם החלומות זהו עולמו של הות'ורן. הוא תיכן פעם לרשום חלום שיהיה "באמת חלום, חלום אשר לו האנדרלמוסיה, הסתירות וחסרה-התכלה הסגוליים לחלומות", והוא אף נדהם שעד כה לא עלה על דעת איש לרשום חלום באופן מהימן שכזה. באותו היומן שבו כתב על התכנית הזאת – אשר גם הספרות שלנו "המודרנית" מנסה אך לשווא לבצעה, ואשר אפשר כי רק פעם אחת הוצאה אל הפועל, על ידי לואיס קרול – היה רושם פרטים זעירים, אלפי פריטים כאלה, על פי רשמים טריוויאליים בתכלית, הערות על תנועות ממשיות (ריצתה של תרנגולת, צל ענף המוטל על הקיר)… משמת הותורן נחלו ממנו שאר הסופרים את משימת החלימה.

(חורחה לואיס בורחס, מבוכי הזמן, נתניאל הותורן, עמ' 55)

בורחס – שלא מעט חלומות מרפדים את יצירתו – חותם את מאמרו על הספר האמריקאי נתניאל הות'ורן בשאיפה מעוררת ההשראה של הות'ורן – לכתוב את החלום האולטימטיבי. להצליח לכתוב חלום שחוויית הקריאה שלו תהיה זהה לחוויית החלום. כדי לתרגל מיומנות זו הות'רון התנסה בכתיבת תנועות ממשיות קטנות – ריצת התרנגולת וכו'. מדוע? אולי כיוון שבחלומות אנו נפגשים עם ממשותם המוחלטת של הפרטים. אם נחלום, נאמר, על ריצת התרנגולת, אזי ריצה זו תהדהד בתודעתנו במלוא העוצמה; אנו ננסה לפענח אותה, להבין אותה, לחוות אותה מחדש, להבין את פשרה. ההתבוננות בפרטים הקטנים של היום יום יכולה לסגל לנו את המוחלטות החלומית.

כיצד אם כן כותבים חלומות ספרותיים?

בורחס טוען כי אם היה מישהו שהצליח להוציא לפועל יצירה ספרותית חלומית, הרי זהו לואיס קרול. אז פתחתי את 'אליס בארץ הפלאות', והבחנתי פתאום בנקודה מעניינת. כיצד מתסיים הסיפור? בכך שאחותה של אליס חולמת גם היא את כל מה שחוותה אליס עצמה:

אליס בארץ הפלאות, לואיס קרול – "אחותה ישבה בלי נוע, כמו בשעה שעזבה אותה, משעינה את ראשה על ידה, מתבוננת בשמש השוקעת ומהרהרת באליס הקטנה ובכל הרפתקאותיה הנפלאות, עד שגם היא התחילה לחלום לפי דרכה, וזה היה חלומה: בתחילה, חלמה על אליס הקטנה עצמה: שוב הידיים הזעירות חיבקו את ברכיה, והעיניים הנוצצות, הלהוטות, התבוננו בעיניה שלה – היא שמעה בבירור את צלילי קולה, וראתה את תנועת הראש הקטנה, המשונה, להסטת השיער הסורר שתמיד נכנס לה לעיניים – ושעה שהאזינה, או דימתה להאזין, הכול התחיל רוחש סביבה ביצורים המוזרים מתוך חלום אחותה הקטנה.

…היא שמעה את צלצול ספלי-התה, בעוד הארנביב וידידיו חולקים את ארוחתם הבלתי נגמרת, ואת קולה הצווחני של המלכה המצווה לכרות את ראשי האורחים שלה, בישי המזל – שוב החזרזיר התינוק התעטש על ברכי הדוכסית, כשהצלחות והסירים מתנפצים סביבו – שוב צרחת הגריפון, חריקת עפרונו של הלטאון על גבי לוח הציפחה, וקולם הנשנק של השרקנים המדוכאים מילאו את החלל, נמהלים בבכיו המרוחק של הצב-לא-צב האומלל".

4.jpg!Large
סופי בלייר, אליס בארץ הפלאות

אז לואיס קרול היה כנראה היחידי שהצליח. מי שלא הצליח לכתוב חלומות משכנעים הוא זו'רז' פרק.בשלב מסויים בחייו, לאחר פרידה כואבת מזוגתו, החל פרק לכתוב את חלומותיו, ואף פרסמם כספר בשם 'החנות האפילה'. אלא שהפסיכואנליטקן שטיפל בפרק העיד כי הוא "מצא את עצמו מודה שהחלומות הללו לא נחווה כדי להיות חלומות, אלא נחלמו כדי שייכתבו, ושהם לא היו דרך המלך שחשבתי שהם יהיו, אלא נציבי עינויים שהובילו אותי הרחק מהכרה עצמית". פרק חווה את העולם כחומר לכתיבה, כאמצעי שיש להשתמש בו כדי לחולל מילים כתובות על דף. וכך, הופכים החלומות לכלי משחק על לוח שחמט מילולי,  שהותיר את המטפל שלו מתוסכל, מסופק אם לחלומות של פרק ישנה בכלל משמעות אמיתית לחייו:

אחד מהפציינטים שלי – הבה נכנה אותו סטפן – הכתיב לי, במובן מסוים, מה שטענתי במקום, בהתייחסי למטופלים שגורמים לך לתהות, בהקשיבך להם, אם הם באמת חווים את חלומותיהם, או שמא הם חלמו אותם בכוונה כחלומות, בסופו של דבר רק כדי לספר אותם. אלה הם "עושי-חלומות". במקרה של סטפן, הבנתי לאחר זמן מה שאני לא 'קונה' את החלומות שהוא הציע. כמובן, היו לי סיבות טובות לספוקתי; לא קניתי אותם מפני שהיה חסר להם בשר, היה להם מקום ברור בסוג רדוד של שפה, הם לא נקטעו על ידי שתיקות והיה חסר בהם ביטוי של רגשות, כאילו הסבל נעלם אל תוך האמירה והיה ניתן לחוש בו רק במהלך המתח של הפגישה הטיפולית. החלומות, אם נאמר זאת כך, נידלו, סוננו ועובדו בידי סטפן כמו טקסטים שיש לפענח אותם, כמו מכתב שבוודאי נכתב בשפה זרה אך לא נשלח ממקום רחוק, ושלא מופיעה עליו כל כתובת מדויקת. אולי הוא אפילו חלם אותו באותו אופן שבו הוא חיבר תשבצים, או שיחק פסיאנס, או הרכיב פאזלים […] או הקדיש עצמו למשחקי כתיבה. ניתן לומר שסטפן ושכמותו הם סהרוריים המהלכים ערים בשנתם. (מתוך הביוגרפיה 'ז'ורז' פרק – חיים במילים').

מדוע החלומות של פרק איבדו אמינות? כיוון שהם לא נקטעו על ידי שתיקות והיה חסר בהם ביטוי של רגשות. כנראה שלא מספיק לצרף כמה דימויים זה לצד זה וכך ליצור עולם חלומי, אלא יש גם לשתוק בתוך זה, לשהות בתוך הסיפור ולתת לתמונות לחלחל. ביטוי יפה לרגשות שמופיעים בחלומות מצאתי בחלום שסיפר לי בני הבכור לפני כמה שנים: "היו אני ואח שלי אחרים, לא הבנים שלכם. ואח שלי גזר לאני האחר את הראש ובמקום הראש צמח לו תות, וזה היה שמח".

perspective-correction-my-studio-ii-3-square-with-cross-on-floor-1969.jpg
ז'אן דיבטס, תיקון פרספקטיבה, 1969

ש"י עגנון לעומת זאת כתב חלום כל כך יפה, מסוגנן ומהודק שכל מי ששמע אותו העיר שאין סיכוי שהחלום הזה באמת נחלם:

אף על פי כן נרדמתי וישנתי. מהיכן יודע אני שישנתי, מן החלום שחלמתי. מה חלמתי, חלמתי שבאה מלחמה גדולה לעולם ונקראתי אני למלחמה. נדרתי נדר לה' שאם אחזור בשלום מן המלחמה כל היוצא מביתי לקראתי בשובי מן המלחמה אעלה אותו עולה. חזרתי לביתי בשלום והנה אני עצמי יוצא לקראתי. (עד הנה, עמ' עו)

ההדהוד לסיפור בת יפתח ברור, וההיפוך הוירטואוזי שבסוף, שהמחבר יקריב עצמו כקורבן – מה שוודאי מעורר עניין פסיכולוגי רב בחלום זה – וההדרגתיות המסודרת שבו נכתב החלום – כולם צורמים מאוד. ברור שאין כאן חוויית חלום אותנטית, אלא מבנה ספרותי מאורגן היטב. זה יפה, אך וודאי לא עונה על שאיפתו של הות'ורן.

מי שביקשו להפוך את החיים לחלום ואת החלום לאמנות היו אנשי התנועה הסוריאליסטית:

מאמין אני בהתמזגותם של שני מצבים אלה – הסותרים למראית עין – של החלום והמציאות, וגלגולם במעין מציאות מוחלטת, מציאות-על (SURRÉALITÉ), אם אפשר לומר כך. אותה אני יוצא לכבוש, סמוך ובטוח כי הדבר לא יעלה בידי, אך שוה-נפש מדי ביחס למותי מכדי שלא אאמוד במידת מה את גודל החדווה הכרוכה בהשתלטות שכזאת. (אנדרה ברטון, המאניפסט הסוריאליסטי הראשון)

כדי ליצור אמנות חלומית הם רוממו קרנו של האימאז' – "האימ'אז הוא יצירה טהורה של החלום. אין הוא יכול להיוולד כתוצאה מדימוי, כי אם מצירפן של שתי מציאויות מרוחקות זו מזו פחות או יותר. ככל שהיחסים בין שתי המציאויות המצורפות יהיו מרוחקים ומדויקים יותר, כן יהיה האימאז' רב כוח יותר – בעל עוצמה רגשית וממשות פיוטית".

מי שהצליחה לדעתי ליצור אימאג'ים חלומיים ומוצלחים ביותר היא אגי משעול:

האם הצלחנו להבין כיצד כותבים חלום? האם מצאנו חלום כתוב שיש בו ממש? לחלומות פתרונים. לפחות ניסינו.


 

סיכום דברים שנאמרו בכנס החלומות במצפה רמון, 7.3.19

מודעות פרסומת

כֻּלָּנוּ מְשַׁתְּפֵי פְּעֻלָּה עִם הַחַיִּים – שירים ושאלות עם הדס גלעד

שני שירים ושלוש שאלות עם המשוררת הדס גלעד, שספרה "ימי מעשה" ראה אור לאחרונה בהוצאת לוקוס, שמציגה תפיסה מעניינת מאוד ליחס שבין שירה וחלום.


 

אסף קליגר.jpg
צילום: אסף קליגר

 

הרגלי צריכה

בְּלֵילוֹתַי מוֹפִיעוֹת מָנוֹת

הֲכָנָתָן אוֹרֶכֶת זְמַן רַב

מַרְכִּיבֵיהֶן חֲשׂוּפִים בְּפָנַי

כָּל חָמְרֵי הַגֶּלֶם נִפְגָּשִׁים

אֲנִי מְחַכָּה. יֵשׁ לִי סַבְלָנוּת

לִרְאוֹת אֵיךְ הַכֹּל מִתְחַבֵּר

לִנְשֹׁם לְאַט עַד לִנְקֻדַּת הַהַתָּכָה

אֶלָּא שֶׁלִּפְנֵי הַשִּׂיא, מְפֵרָה

הַתִּינֹקֶת שֶׁלִּי אֶת הַחֲלוֹם

בְּבֶכִי אֲמִתִּי. הָאָרֶץ הַמֻּבְטַחַת

בְּמֶרְחַק כַּפִּית וְשׁוּב אֵינֶנִּי יוֹדַעַת

אִם הִיא מְרִיחָה אֶת סַף חֲלוֹמִי

אוֹ שֶׁאֲנִי מַאֲרִיכָה בַּצִּפִּיָּה עַד לְהַפְרָעָתָהּ

הַצְּפוּיָה. הַלַּיְלָה מָזַגְתִּי מַיִם לְכַד חֶרֶס

וְהָיָה עַל הַמַּיִם לַעֲמֹד בַּכְּלִי כְּדֵי לִסְפֹּג

אֶת תְּכוּנוֹתָיו. חִכִּיתִי בִּכְמִיהָה לַלְּגִימָה

וְלֹא שָׁתִיתִי עַד הַבֹּקֶר.

לִפְנֵי שָׁנִים בַּחֲלוֹמוֹת חוֹזְרִים, הָיִיתִי נוֹהֶגֶת

עֶגְלַת קְנִיּוֹת גְּדוֹלָה בְּסוּפֶּרִים עֲנָקִיִּים

לְאוֹר נֵאוֹן, שׁוֹאֶלֶת אֲבוּדָה מָה כְּדַאי

לָשִׂים בִּפְנִים וְאֵיפֹה הַקֻּפָּה.

פֵּרַשְׁתִּי לְעַצְמִי שֶׁזּוֹ רוּחַ הַתְּקוּפָה

אֲנִי חַגָּהּ בָּעוֹלָם, וּבוֹחֶרֶת מֵהַשֶּׁפַע הַמְּסַנְוֵר

הַמְּסַחְרֵר, מָה אֶקַּח אִתִּי הָלְאָה

הַיּוֹם אֲנִי כְּבָר אֲנִינָה וּמְדֻיֶּקֶת

וְסַבְלָנִית בְּקֹשִׁי. מְחַכָּה לַצֵּרוּף הַנָּכוֹן בִּזְמַן

שֶׁנִּסְחֶפֶת לַמְּצִיאוּת הַמְּאוֹתֵת לִי:

יֵשׁ טָעַם בָּרָעָב.

sebastian-davenport-handley-146343.jpg
צילום: סבסטיאן דבנפורט הנדלי

רצף

מֶה הָיָה לוֹ דָּחוּף כָּל כָּךְ לְסַבָּא שֶׁלִּי לְהָגִיחַ

שָׁנִים אַחֲרֵי מוֹתוֹ, וּלְהִתְוַדּוֹת בְּפָנַי

שֶׁכָּל חַיָּיו הָיָה לְמַעֲשֵׂה טְרַנְסְגֶ'נְדֶּר.

מִכָּאן אֶפְשָׁר רַק לְנַחֵשׁ אֵיךְ הִתְאַפֵּק

כָּל הַשָּׁנִים מוּל בְּגָדֶיהָ הַיָּפִים שֶׁל סָבָתִי

וְאֵיךְ אַחֲרֵי מוֹתָהּ עָמַד מוּל הָאָרוֹן הַפָּתוּחַ

נִרְגָּשׁ כְּיֶלֶד הָעוֹמֵד עַל מִפְתַּן חֲנוּת מַמְתַּקִּים.

הוּא בֶּטַח מָדַד אוֹתָן בָּזוֹ אַחַר זוֹ, הִתְהַלֵּךְ

נִנּוֹחַ וּמְסֻפָּק לְאֹרֶךְ הַמִּסְדְּרוֹן הַקָּצָר שֶׁבֵּין הַמִּטְבָּח לַסָּלוֹן,

נִכְנַס מִדֵּי פַּעַם לַחֲדַר הַשֵּׁנָה וְהֵצִיץ

בַּמַּרְאָה הַצְּנוּעָה הַצְּמוּדָה לְבֶטֶן הָאָרוֹן.

סָבִי הָרַגְשָׁן וְחָזָק הַזְּרוֹעוֹת בְּשִׂמְלָה –

וּבְעוֹד שֶׁאֲנִי מַלְחִימָה אֶת דְּמוּתוֹ, הוּא מַמְשִׁיךְ בַּוִּדּוּי

וּמְסַפֵּר שֶׁנּוֹלַד לְמִשְׁפָּחָה נוֹצְרִיָּה.

סָבִי הַדָּתִי, שֶׁכָּל חַיָּיו דָּבַק בַּיַּהֲדוּת, נַוָּד הַמֵּאָה הָעֶשְׂרִים

שֶׁלֹּא מִבְּחִירָה הִגֵּר מֵאֶרֶץ לְאֶרֶץ, מִשָּׂפָה לְשָׂפָה,

כַּמָּה מֶרְחַקִּים הָיָה עָלָיו לִכְבֹּשׁ בְּתוֹךְ עַצְמוֹ. סָבִי הַשּׁוֹבָב

הַקּוֹפְצָנִי. פָּרַץ לְהֶרֶף חֲלוֹם. הַאִם בִּקֵּשׁ שֶׁאָשִׁיב לוֹ וִדּוּי תַּחַת וִדּוּי?

לֵילִי קָטוּעַ וּשְׁנָתִי צִפּוֹר לְכוּדָה בְּחֶדֶר חָשׁוּךְ. בְּנִי מִתְעוֹרֵר. הוּא שׁוֹמֵעַ צִ'יטָה קְרֵבָה.

רוֹאֶה מַסּוֹר עַל הַתִּקְרָה. הַקִּירוֹת עֲלוּלִים לְהִתְמוֹטֵט. הוּא נִרְדַּם תַּחַת זְרוֹעִי

שֶׁאֲגוֹנֵן עָלָיו מִפְּנֵי מַחְשְׁבוֹתָיו. בִּתִּי מִתְעוֹרֶרֶת לִינֹק אוֹ לִבְכּוֹת עַל אֹרֶךְ הַלַּיְלָה

וְאוּלַי בַּחֲלוֹמָהּ מְבַקְּרִים פְּחָדִים שֶׁעוֹד אֵין לָהֶם שֵׁם. בַּהַבְלָחוֹת שֶׁבֵּין שֵׁנָה לְעֵרוּת

אֲנִי חוֹשֶׁבֶת עַל הַמָּוֶת. הוּא מִתְקָרֵב, אֵיךְ שֶׁלֹּא יִהְיֶה. אֲנִי מְקַלֶּלֶת בַּלַּיְלָה.

חַיָּה מִתְעַצְבֶּנֶת כְּשֶׁמַּפְרִיעִים לָהּ לֶאֱכֹל וְלִישֹׁן. אֲנִי הַחַיָּה. אֲנִי וְהַגּוּף הַחַם שֶׁלִּי.

אֲנִי וְהוֹן הָאַהֲבָה. כָּל לַיְלָה עָלַי לַחְתֹּר כְּדֵי לַחְצוֹת אֶת הַיָּם הַזֶּה

וּלְהַגִּיעַ אֶל אוֹר הַבֹּקֶר. רַק שֶׁלֹּא אֶפָּרֵד מֵהֶם לְעוֹלָם. עֲדַיִן לֹא

כַּמָּה נְדוּדִים בְּאֹרֶךְ חַיִּים אֶחָד, בְּמִין אֶחָד, בְּשָׂפָה אַחַת.

עִם כָּל הַתְּמוּרוֹת עֲדַיִן אֵין לִי נֻסָּח לְמָה זֶה אוֹמֵר לִהְיוֹת אִשָּׁה

אֲבָל אֲנִי שְׁרוּיָה בַּזֶּה, מְרֻשֶּׁתֶת בֶּחָלָב אֵם כִּנְהָרוֹת עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.

הַדָּתוֹת הַגְּדוֹלוֹת נִרְאוֹת לִי כֻּלָּן עֲבוֹדָה זָרָה. עוֹד כְּשֶׁהָיִיתִי יַלְדָּה

רָצִיתִי לַעֲשׂוֹת לִי אֱלֹהִים אַחֵר. לֹא חָרוֹן, לֹא קִנְאָה, לֹא אֱלֹהֵי מִלְחָמָה.

מִכָּל מוֹפְעֵי הַלּוּלְיָנוּת הָאֱלֹהִיִּים אָהַבְתִּי אֶת הַקֶּשֶׁת בַּשָּׁמַיִם

וְהַהֲלִיכָה עַל פְּנֵי הַמַּיִם. אֱלֹהֵי הַחִבּוּרִים

אֵיךְ אֲנַסֵּחַ מַהוּ הַמָּקוֹם הֶחָדָשׁ, אֵיךְ אֶשְׁלַח מִמֶּנּוּ גְּלוּיָה?

אוּלַי בָּאתָ, כְּדֵי שֶׁאָשִׁיב לְךָ אֱמוּנָה תַּחַת אֱמוּנָה

וְאַסְבִּיר לְךָ שֶׁהַיּוֹם אֱלֹהִים בִּשְׁבִילִי הוּא הַשֻּׁתָּפוּת הַהֶכְרֵחִית,

שֶׁלֹּא לוֹמַר הַתְּלוּת. דָּבָר נוֹגֵעַ בְּדָבָר, דָּבָר מֻשְׁפָּע

וְאֵין דָּבָר הָעוֹמֵד בִּפְנֵי עַצְמוֹ. כֻּלָּנוּ מְשַׁתְּפֵי פְּעֻלָּה

עִם הַחַיִּים. הַסָּךְ הַכֹּל הוּא אֱלֹהִים. שָׁלֵם וּמִשְׁתַּנֶּה.

סָבִי מְאוֹתֵת לִי מֵהָעֵבֶר הָאַחֵר. עֲשִׂי שָׁלוֹם עִם הַקְּטָבִים

וּמְעֻדְכָּן בַּנִּיב הָעַכְשָׁוִי, לוֹחֵשׁ לִי עוֹד שָׁלוֹשׁ מִלִּים:

אֲנִי עַל הָרֶצֶף.

untitled-2012 Isa Genzkenjpg.jpg
איסה גנצקן, ללא שם, 2012

שלום הדס, תודה על השירים. מה היחס בין חלומות ושירה מבחינתך? מה הופך חלום לשיר ושיר לחלום?

אני חושבת שהיחס הפואטי שלי לשירת חלום השתנה בשנים האחרונות.

בעבר, החיבורים המטפוריים שאפשריים בחלום הדליקו אותי מספיק כדי לראות בזה שיר. במילים אחרות, החלום היה מקפצה אל השיר. עם זמן, במקביל לשינויים בטעמי הפואטי גם בשירה שאינה קשורה לחלומות, זיקוקים כבר פחות מרגשים אותי. כך שמשחקי מילים וחידודים לשוניים במקביל להברקה מטפורית בחלום- אינם מספקים אותי עוד. אני מחפשת מהלך נפשי עמוק יותר.

חלום הוא שער לנפש, ובמובן זה, יכול להיות מקפצה (או ליתר דיוק, מגלשה) אל שיר טוב. אבל משהו צריך לקרות עם עיבוד החלום. שיר חלום שיש בו עוד קומת התבוננות – עובד בעיני. חלום נטו, פחות. אלא אם החלום עצמו כולל את ההתבוננות בתוכו.

 

מה באמת דחוף לסבא להופיע בחלום ולהודיע שהוא טרנסג'נדר? מה מבטא עבורך השיר הזה?
זה היה חלום מאד חזק, והשאלה הזו הייתה אתי כמה ימים עד שהתיישבתי לכתוב אותה ולנסות לענות עליה. אני חושבת שהשיר הוא בעצם התשובה לשאלה.
אתחיל מהמילה "רצף". סבא שלי אמר לי, אני על הרצף. היום משתמשים במילה הזו גם בהקשר של אוטיזם וגם בהקשר של טראנסג'נד.
אבל יש לי גם קשר הדוק עם המילה הזו מאז שאני אמא. אני מרגישה את מלאכת הרצף. את ההצטברות. את הקשר לשיר השירים: "תוכו רצוף אהבה", אהבה נצברת יום אחר יום.
סבא שלי חי בתוך הגדרות ברורות – גבר יהודי דתי. יחד עם זה, אני חושבת שידעתי רק מעט על חייו הפנימיים.
הוא שרד את מלחמת העולם השנייה, אבד אשה ותינוקת, שלא זכר את שמה. התחתן מחדש ועלה ארצה. סעד במשך שנים את סבתי החולה. מה אנחנו יודעים על האחר מעבר לכותרות? האם הגדרות ברורות מעידות גם על הגדרות פנימיות יציבות? החלום העמיד אותי מול עצמי – ומול השאלה, מה אני יכולה לספר לסבא שלי בתמורה. אני חושבת שהטרנספורמציה מאשה ללא ילדים אל אם, חוללה בי הרבה תנועות. החלום עורר את הראייה הפנימית. לא הגרתי לארץ אחרת, לא החלפתי זהות מגדרית, הכל יציב כביכול, ובכל זאת המעברים עזים. בסופו של דבר, המסר שקבלתי מהחלום הוא להתפייס עם המעברים.
בשני השירים יש דינאמיקה בין התינוקת למעשה החלום, מה שבטח מעיד על שינוי בהרגלי החלימה מאז הפיכתך לאם?
לשמחתי, אני כבר בשלב שבו השינה של התינוקת (כבר פעוטה..) שקטה ורציפה, אבל השירים נכתבו כשהייתה קטנה יותר, והיו הרבה התעוררויות.  זה כמובן משפיע על החלום (כמו גם על הערות). נדמה שהחלום והערות סמוכים יותר, גם כי הגוף בכוננות, וגם כי הערות מעורפלת יותר, רוצה ליפול חזרה אל השינה. שינה טובה, טובה יותר לחלומות ולכל השאר.