כוחו של הדמיון לעצב את העתיד – שיחה עם ד"ר ארז ניר

אוצרות של ידע נמסרים למזכירויות האוניברסיטה מדי חודש. אנשים מסיימים לכתוב עבודת דוקטורט ועל לא מעט מהן מעולם לא נשמע. חלקן יראו אור כספרים, חלק יפרסמו פרקים נבחרים כמאמרים, אך לא תמיד נהיה מודעים לעושר התבונה שאנשים עמלו עליו במשך שנים. ד"ר ארז ניר הגיש לאחרונה את עבודת הדוקטורט שלו "על הדמיון ועל הדמוי – מחקר בפנומנולוגיה של הדמיון". ניר בוחן את גישת אדמונד הוסרל, ז'אן פול סארטר, מוריס מרלו פונטי וכמה הוגים חשובים נוספים ביחס לדמיון, תפקודו ומהותו. הנושא מעניין מאוד ומורכב לא פחות. שאלתי את ד"ר ארז ניר כמה שאלות על הדמיון, הדימוי וגם על חלומות, והתשובות לפניכם.

 

שלום ארז וברכות על הדוקטורט. אתה מתאר בעבודה פרדוקס – מצד אחד אנחנו מנהלים את חיינו לא פעם על פי הדמיון, מצד שני הוא נתפס לא פעם כחסר חשיבות, רק 'דמיונות'. מה מבטא הפער הזה בעיניך?

הפער הזה מבטא בעיניי את אופיו המהותי של הדמיון כ'חשיבה יוצרת'. מעין עיסוק תמידי בגודש החוויה שלנו בקיום, בניסיון לארגן את מה שלא ניתן לארגון עד הסוף. הדמיון, ומתוך כך גם הדת, האמנות והפרסום, מתייחסים אל מה שלא ניתן להכליל באובייקטים המוכרים בחיים, בעודף של החוויה המאפיינת את הערכיות והטעם של הדברים. על כן יש לנו נטייה מצד אחד לייחס משמעות גדולה מאוד למה שאנו מתנסים בו בדמיוננו, אך מאידך יש לנו גם נטייה לבטל את האובייקטים שהוא מציג בפנינו. המחקר שלי מנסה לעמוד על הבירור הזה בצורה דקה יותר – מה בדמיון תופס את רצינותנו ומה בדמיון מביא אותנו לבטל אותו.

בפועל בתרבות שלנו הדמיון מובן באופן עקרוני כדבר חסר חשיבות. אם בעבר ממסדיות דתית עשתה איזה שהיא הבניה דמיונית משותפת, הרי שכיום אנו מתייחסים לשדה הדמיוני כ'פנאי' וכ'בידור' בלבד. גם אמונה דתית נתפסת כמשהו מעט 'דמיוני' במובן של חסר מציאות או ממשות. במצב זה היחס הסותר הטבעי והמבלבל של התודעה אל הדמיון רק מתעצם ומביא לטשטוש כללי של תחושת המציאות.

chris-benson--EPTweMPILk-unsplash.jpg
צילום: כריס בנסון

ואתה אכן מציג בעבודה את דעתו של אפלטון, שציפה שבהיחלשות המיתוס יצאו בני האדם מחשכת הדמיון אל בהירותו של השכל, אך השפעתו של הדמיון בעצם לא פחתה.

האם באמת ישנה סתירה בין שכל לדמיון? כיצד נתפסים כיום אמצעי הכרה אלה?

כאשר אנו מצליחים להבחין מה אנו חושבים ומה אנחנו מדמיינים אז אין סתירה, אך הבעיה של הפילוסופיה והמדע עם הדמיון מתחיל מזה שיש לבני אדם נטייה לבלבל ביניהם. בדמיון יש באפשרותי לראות כל דבר, אמתי או לא, ואף לחוות דברים בדיוניים. השכל לעומת זאת שואף לקוהרנטיות והתאמה ולמציאות הממשית. אם נתבלבל ביניהם נאבד כל אפשרות של אמת וביקורת. אך לדעתי כאשר אנו מבינים כל תהליך במקומו, על אף העירוב הרב ביניהם, נוכל לראות שגם הדמיון עוסק בסוג מסוים של חשיבה, אם כי פתוחה יותר ספקולטיבית שעובדת יותר כמו משל.

כעת אני מנסה להסביר לך משהו על הדמיון. הפעולה היא פעולה של חשיבה ודיבור. אני מנסה באמצעות מלים ומחשבות להסביר ולשכנע שבמציאות דברים הם באופן מסוים. בשלב מסוים בהסבר שלי אני יכול להשתמש במשל – אולי לדמות את התודעה למעין מפעל או עולי מדינה. בכל מקרה, כאשר אני מביא משל, אני עדיין מסביר את המציאות ובעצם עדיין 'חושב', אך היחס בין החשיבה שלי לאובייקטים משתנה. כעת לא מספיק שתבין את מה שאני אומר, עליך באותו הזמן גם להצליח להבין את הנמשל אליו אני מכוון באמת. כך אני מבין את הדמיון, כמו חשיבה משלית. התודעה מתייחסת לאובייקטים אך לא כדבר בעל משמעות לעצמו, אלא כמעין פרדיקט או משל לדבר אחר שלא ניתן עדיין לאחוז בו אחרת.

לכן הדמיון הוא סוג של חשיבה מקדימה, עיסוק במה שהשכל עצמו עוד לא יכול בכלל להכניס לאובייקטים, וזקוק עדיין למשלים ודימויים על מנת להתייחס אליו. כמו שאני יוצא מפגישה עם מישהו שהפעילה אותי רגשית. השכל שלי יתחיל להסביר מה קרה ולמה, אבל הדמיון שלי יכול להתחיל להשוות את האדם שפגשתי לאנשים אחרים. לומר עליו שהוא 'כמו ההוא..' או 'כמו ההיא', שזה כבר אינה מחשבה אלא דמיון. הדבר שאני מתייחס אליו הוא הרגשתי והתחושה שחוויתי בזמן הפגישה, שהיא דבר כל כך חי וחד פעמי שאיני מצליח לאפיין אותו עדיין במלים, ועם זאת הוא ממלא אותי ומסקרן אותי. בשלב זה יפעל הדמיון ביתר שאת, מתוך ניסיון למצוא כמו דימוי או משל שיתאים לגודש החוויתי הזה. כך שהדמיון הוא החשיבה המטרימה יותר, חלוץ החשיבה למרחבים שאין בהם עדיין מלים.

בעבודה אתה ממש מציע קריאת כיוון, ומבקש שהחשיבה הפילוסופית והאקדמית תתן תשומת לב לאופן בו הדמיון מבנה את חיינו, כפי שאנשי הפרסום, אנשי התקשורת, אנשי העסקים והפוליטיקאים כבר שמו לב אליו מזמן, לטענתך.

האם לדעתך הדמיון בימינו משמעותי יותר מתקופות אחרות? מה החשיבות שלו?

אני סובר שתקופת ההשכלה והנאורות קידשו את השכל והחשיבה ובזו ברובם לדמיון ולמוסכמות ודתיות שנראו להם לא רציונליות ולא 'שכליות'. בפועל זה הביא להדחקה של הדמיון מהשדה הציבורי בשם חשיבה רציונלית ומדע בלבד. בפוטנציאל זה יכול היה להביא אותנו למצב שבו אנו חיים בעולם שכלי, מדויק ונקי מדמיון, אך בפועל כמובן שזה עושה את ההיפך הגמור. לא ניתן להתעלם ממקומו של הדמיון בעיצוב תפיסת המציאות שלנו, משום שבו אנו מתייחסים לכל מה שעודף על ההבנה שלנו, והעודף הזה הוא הרוב. בפועל מה שקרה זה שמחוץ לכל מסגרת רשמית, במרחב הפנאי והמסחר, אנחנו התמסרנו לחלוטין להתנסויות דמיוניות בלתי פוסקות רק בשביל לברוח מאותה מציאות 'שכלית' וקרה המנסה להעלים את העודף הדמיוני החי של המציאות.

אם בעבר בני אדם העדיפו לרוב לקבל על עצמם איזה שהוא סיפור דמיוני על הקיום מאחרים – מההנהגה הדתית והפוליטית, מהמיתוס והפטריארכיה, הרי שהיום נוצרה אמנציפציה דמיונית מוחלטת. כל אדם חופשי לדמיין את חייו כרצונו, ולמעשה נדרש לעשות זאת בשביל למצוא משמעות בחייו. אך זוהי תביעה גדולה מאוד מהתודעה האנושית, לפגוש באופן אמיץ וחזיתי את מרחבי החיים הפתוחים והלא מובנים ולספר אותם כרצוננו. על כן רוב האנשים עדיין מחפשים לקנות מעין 'אאוטסורסינג' של הסיפור שלהם במדיה וברשתות האחרות. או שהם מחפשים לתקף את הסיפור הדמיוני שלהם דרך אישורם של אחרים. המצב הזה של הביזור הדמיוני המוחלט מזמין אותנו לדעתי להיות כלשונו של ניטשה 'יוצרי ערכים' כל אחד לעצמו.

 

de96eca2e1d39b6b991fcfea372d5d87
אילוסטרציה: נונג ליי

אתה מתייחס לאינטואיציה האסתטית ומתאר אותה כמעין חלימה או הזיה. מה הכוונה?

כאשר אני רואה נוף פרוס לרגליי, או גבר או אישה, או ציור, ואני רואה בהם יופי כחוויה אינטואיטיבית ישירה, מהו הדבר אותו אני רואה. האם אני רואה מאפיין ספציפי כלשהו כמו כל מאפיין אחר של צבע או צורה? או שמא זה קשור באופן מהותי לזה שאני רואה אותו וליחס כללי מסוים שראייה זו מקבלת. היופי אינו מאפיין מסוים אלא כמו כישוף שהמפגש החי שלי עם האובייקט מקבל. היופי אינו מאפיין את האובייקט לעצמו, אלא האופן שבו הוא מתפקד במפגש אתו, באופי המכשף שלו, המושך את הלב. היופי הוא מאפיין שאינו קיים לעצמו אלא כתוצאה מזיקה אל צופה, זיקה שיש בה הרמוניה ושלימות, זיקה בה מתעוררת איכות מסוימת של עונג או תשוקה. על כן היופי אינו מתרחש בדברים אלא בתווך בינם לבין הצופה, ובחוויית היופי איני פוגש את הדבר עצמו, אלא דווקא את חווית המפגש שלי עמו. כפי שניכר בימינו כמה ראיית יופייה אישה רחוק מאוד מלראות אותה, שהרי אנו נתקלים בתופעות מחרידות של אונס המגיעות בדיוק מראיית יופייה של האישה כמפגש עם מהותה. בעוד שמציאות היופי הוא לעולם סוג של מפגש המערב גם את האובייקט וגם את יחסו של הצופה בו.

המאפיין הזה של החוויה האסתטית משותף לחלוטין להתנסות שלנו בדמיון ובמציאות. כך בני אדם מסתפקים בהתנסות בחוויה של הקיום דרך מדיה בלבד במקום התנסות ממשית – משום שמבחינת החוויה האסתטית והיופי ישנו דמיון פנומנולוגי גדול בין חלום למציאות. משום שאנו חווים את היופי בחלום כבערות, בראיית תמונת האישה כמו במפגש החי עימה, נאלץ לזהות את אותה אינטואיציה משותפת שאינה מקפידה על שאלת המציאות כלל, אלא מרוכזת רק בצורת המפגש ואיכותו האפקטיבית – כסוג מסוים של חלום. או בלשונו של גסטון באשלר, כסוג של 'הזיה' (reverie)

הוסרל טוען שאנו תמיד חולמים או מדמיינים באופן זה או אחר במקביל להתנסויות הראליות שלנו. כיצד זה מתבטא?

זה קצת מורכב. הוסרל מנסה לאפיין את אופן הופעתם של אובייקטים בפני התודעה בתפיסה החושית ובדמיון. מסקנתו היא שבמקביל לחוויות המתרחשות בכאן ובעכשיו המופיעות בפני התודעה כמקוריות וכרושם חי הנתון לתודעה, חוויות שאנו מבינים כתכני התפיסה החושית והמציאות, התודעה גם מציפה בפני עצמה שטף של חוויות 'משוחזרות' מעובדות ומרוקנות של חוויות מקוריות מהעבר. בתפיסתו של הוסרל, התוכן הממשי של החוויות שלנו הוא חווית זמן פנימית, בה אנו חווים רשמים מקוריים ואותם אנו מנסים להבין ולארגן לאובייקטים בתודעתנו. רודולף ברנה טוען שההבנה של הוסרל שהדמיון הוא נוכחות של חוויות משוחזרות ומופקות מחדש שאינן שייכות לזרם החוויה המקורי, מניחה שבעצם ישנן שתי זרימות שונות של זמן פנימי – אחת של חוויות מקוריות והשנייה של דמיון וחוויות משוחזרות. בהתבוננות קרובה יותר ליחס בין הדמיון למציאות נוכל לזהות שמעצם אופים של החוויות הללו הן מניחות התרחשות מקבילה ומתמדת של שניהם, ללא קשר לשאלה אם אנו מזהים זאת או לא. תמיד בתודעתנו ישנן התרחשויות בעלות אופי מקורי ולצידן התרחשויות משוחזרות.

כך נוכל להבין את התנהגותם של בני אדם שהיא תמיד רציונלית באופן חלקי בלבד. כלומר מגיב להתחרשות הממשית באופן חלקי ומתנהג גם לפי מעין חוקיות נסתרת ובלי ברורה שאינה שייכת להוויה הריאלית. ההסברים הפסיכולוגיים טוענים למעשה שאנו סוחבים איתנו את ילדותינו וחוויות העבר שלנו ומתוכם אנו מגיבים בכאן ובעכשיו. זו דרך אחרת לומר שבכל רגע נתון, מלבד ההתנסות הישירה שלנו במה שמתרחש נוכחת בתודעתנו מעין 'חלימה' מתמדת שהיא עיבוד ושחזור של חוויות עבר.

אתה מצהיר בהערת שוליים שאתה מסרב לעסוק בהיידגר, כשם שלא נהוג להשמיע את ואגנר. עניין זה מעורר תהיה על המרחק בין האקדמי לאישי. אתה לא חושב שהמחקר שלך עלול להפסיד מהסירוב לעסוק בהיידגר?

ייתכן שהוא מפסיד. חוסר הרצון שלי לעסוק בו לא מנע ממני לקרוא אותו ולהכיר את רעיונותיו בשביל לקחת אותם בחשבון בחשיבה שלי. עם זאת אנו קובעים את תולדות החשיבה האנושית דרך הקנוניזציה שלנו, וכתיבה על פילוסופים אינה רק מעשה פרשני אלא גם מעשה מכונן. השואה היא ארוע מספיק חמור בשביל להחמיר בו בעניין זה של חיזוק שמם של רשעים תומכי רשעים. היידגר תרם תרומה חשובה מאוד בעיניי לחשיבה האנושית, אך במובן מסוים גם לקח אתו את תרומתו אל תוך האופל הגדול ביותר שידעה האנושית מעולם. קשה בעיניי להתעלם מהקשר בין חשיבה והתנהגות אנושית, ועל כן איני מצליח להפריד בין חשיבה שתמכה באופל כל כך גדול  לבין החושך הנורא הזה בעצמו. כל עוד לא נזהה את המחלה הזאת כסוג של חשיבה מוטעית, נמשיך לראות בנאציזם רק מעין 'התפרצות' של יצרים פראיים, והפחד הזה עצמו ממשיך לפרנס דיכוי עצמי של יצרים. הנאציזם היה צורת חשבה, שבעיניי המאפיין שלה הוא שהיא אינה מפרידה בין קיום למהות ומרשה לעצמה לזהות דברים מהותיים כבעלי משקל הווייתי מוחלט. החזרה הנאצית אל הטבע וההיות אינה שונה בעיניי מחיפושיו של היידגר אחר המקור האונטולוגי של ההוויה האנושית. שניהם מאבדים את הסוגריים הבסיסיות בהן המחשבה מתקיימת, וחושבות שבקפיצת מיתוס או כישוף הן תחדור אל ההוויה לעצמה.

גם האמונה היהודית מבקשת לחרוג מגבול החשיבה אל עבר ההוויה, אך קפיצה זו היא קפיצה של אמונה בה מוותר המאמין על הבנתו כליל. אין כאן כישוף בו החשיבה מצליחה באופן מופלא לדעת את ההוויה שקודמת לה. אלא להיפך החשיבה המוותרת על עצמה ותכניה ומכירה בהיותה בעצמה חלק מההוויה. בוויתור של התודעה על קדימותה והאמון בראיית ההוויה כמקורה שלה.

la-fortune man ray 1938.jpg
מן ריי, העושר, 1938

זה מתחבר לטענה שלך שהעובדה שהאדם הוא יצור מדמיין מזמינה את שותפתו הדיאלוגית של להבנה יוצרת המתרחשת בדמיונו. 

הדמיון אם כן הוא הכח המחדש בהוויה? הוא הפתח לחירות?

כן. הדמיון הוא העיסוק היום יומי בחירות – לטוב או לרע. בדמיון שלי אני מכריע האם אני נזרק לתוך מציאות סגורה וקיימת (דבר שהוא בעצמו הכחשה עצמית של הדמיון) או שאני לוקח חלק במציאות פתוחה המזמינה אותי להשתתף בה. בדמיון אנו עוסקים בתכני המרחבים הלא נודעים והפתוחים בהם יש לנו אפשרות של השפעה ועיצוב דרך רצוננו ויצירתנו. אך החירות הזו אינה רק חירות של פעולה במציאות. זוהי לא חירות עשייה במובן החומרי שלה. זוהי חירות יצירה – הבנה שהמציאות הנתונה שלנו אינה עובדה לעצמה, אלא כוללת בתוכה מרווח פתוח ומובנה המזמין אותנו לשותפות ויצירה. החירות שלנו היא ליצור את העולם שאנו רוצים דרך השתתפותו הפעילה והאותנטית של הדמיון שלנו. המודע להיותו יוצר ונמנע מהפיתוי לקבל את הדמיון כמרחב סגור ומובנה.

אתה מציג גם את הדמיון כמדד ערכי. כיצד הוא מתפקד ככזה?

האופי הערכי של הדברים אינו נמצא בהם לעצמם אלא באופן שבו אנו 'חולמים' אותם. באופן שבו אנו יוצרים איתם זיקה, ובאופן שבה זיקה זו מאורגנת לאחר מכן בדמיון שלנו. אנו יודעים שבעבר גוף נשי יפה היה בעל מאפיינים שונים לחלוטין מאשר היום, ושינוי זה אינו שינוי אובייקטיבי בגוף הנשי, שהרי גם אז וגם היום נוכל למצוא גופים שונים מכל הסוגים. מה שהשתנה הוא האופן שבו אנחנו 'מדמיינים' את היופי. איזה אובייקטים נייחס לאיזה איכויות? זוהי השאלה שמעצבת את האופי הערכי של הקיום שלנו. למשל, אם אנו מתעקשים לשיר "העולם שייך תמיד לאוהבים הצעירים ברגעים הכי יפים של החיים..", ולעצב חברה שמדמיינת ששיאם של החיים זהה לשיא פריחתו של הגוף, אזי נוצר עיצוב ערכי של הקיום החווה את הזקנה כדעיכה ודקדנס. לעומת זאת אם מדמיינים את הזקנה כשיאם הבשל החיים – אזי החיים מתארכים מעצמם ומקבלים גוון ערכי של צמיחה והתעצמות. זו שאלה של הבניה דמיונית ולא של הכרעה שכלית דווקא. זוהי משימה של משוררים, מוזיקאים וציירים לשיר את חלום העולם כך שערכו יגדל ויתרבה ולא ידעך בניהליזם.

זה מתחבר לתפיסתו של פול ריקר שהדמיון הוא תוצר של חירות לשונית? האם זו תפיסה ייחודית לריקר?

כן, במובן מסוים זוהי תפיסה ייחודית לריקר. הרעיון שלו הוא שהופעתו של דימוי בתודעתנו אינו מתחיל מנוכחות אינטואיטיבית כמו-חזותית, אלא דווקא ממעין משחק לשון המסבך את התודעה – המטאפורה. המטאפורה היא עירוב של שני שדות סמנטיים שונים – "שותת שקיעות של פטל", למשל, השדה הסמנטי של הגוף והדם עם עולם הצומח. וכן הלאה. העירוב הזה מכריח את התודעה כאילו 'לראות' דבר חדש שאיננו קיים ושאותו היא לא חוותה, אך המתח שיוצר המטאפורה מוליד את היצירה החדשה של האובייקט המדומיין. שימוש זה במטאפורה ובעירוב שדות סמנטיים הוא על פי ריקר כוחו של הדמיון לעצב את העתיד על ידי יצירת המשמעות החדשה הגולשת בטבעיות לתוך השפה. זהו כוחה של האוטופיה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s