רנה דקארט בסך הכל ביקש נקודה אחת של וודאות. משהו קטן להיאחז בו. מי מאיתנו לא מוודא מדי פעם שהוא כיוון את השעון המעורר כמו שצריך, למרות שרק לפני רגע הוא הניח את השעון? מי לא הרים טלפון לחבר ושאל "קבענו למחר, נכון?". רק נקודה קטנה אחת של וודאות.
"לפני כמה שנים נוכחתי לדעת שעוד בהיותי צעיר לימים קבלתי כמה דעות כוזבות כאמתיות, ושכל מה שבניתי מאז על יסודות רעועים כל-כך, אי אפשר שלא יהא מסופק מאד ובלתי-בטוח. ואז החלטתי שאם ארצה לקבוע במדעים דבר מה מוצק וקיים, אצטרך לנסות בכובד-ראש פעם אחת בחיי להשליך ממני והלאה את כל הדעות שעד אותם הימים האמנתי בהן, ולהתחיל הכל מן היסוד"[1].
וודאות הוא חיפש, אך כל מה שמצא הוא כזבים ובדיות. כנראה שכדי להיות בטוח במשהו אין לאדם ברירה אלא קודם כל להטיל בו ספק. מכאן והלאה יוצא דקארט למסע מרתק ומפרך של הפרכת היסודות הבסייסים ביותר של תפיסיותיו.
הוא מתחיל עם החושים. "כל מה שחשבתי עד עתה לאמתי ובטוח ביותר, למדתי מן החושים או על-ידי החושים". האדם יכול להיות בטוח שהוא יושב כעת על כסא וקורא משהו במחשב או שותה כוס קפה או יוצא לריצה. אלא אם כן הוא מאלה המשוגעים, המכריזים על עצמם כמלכים בעוד הם עניים מרודים. דקארט בטוח למדי שהוא לא מאלה. אלא שדבר אחד עומד בדרכו – החלום. שכן בחלום הוא מוצא עצמו מתנהג בדיוק כמו אותם משוגעים – מדמיין דבר אחד בעוד בפועל הוא משהו אחר לגמרי.
"עם כל זה צריך אני כאן לשים לב לדבר, שהנני בן-אדם, ושעל – כן מדרכי לישון ולצייר לעצמי בחלומותו אותם הדברים שמציירים לעצמם המטורפים הללו בהקיץ, ולפעמים דברים שהם קרובים אל האמת אפילו פחות מכן. כמה פעמים קרה המקרה שראיתי בחזון-הלילה שאני נמצא במקום זה, שאני מלובש, ושאני יושב על יד התנור, אף-על-פי ששכבתי ערום לגמרי במטתי?".
אם כך אין ברירה אלא להסיק – "שאין שום סימנים מובהקים או אותות בטוחים למדי, שעל-פיהם יהא אפשר להבדיל במפורש בין מצב הערות למצב השינה".
החלום הוא מעין מציאות-על. הוא לוקח את חיינו, לש אותם, מערבב ומשליך בכל מיני צורות לחלל החולמני. אבל החלום לא יכול שלא להתבסס על נתונים קיימים. כמו המיתולוגיות, כמו ציירים, החלום משתמש בכל הדברים הנמצאים ומשחק איתם. אולי בחלום הראש שלי יהיה מונח על זוג אופניים, אבל לא תוכל להיות בו מציאות שלא מכילה את הדברים הממשיים בחיינו כמו אופניים וראש. המציאות היא ארגז הכלים של החלום. ומתוך כך מסיק דקארט שאכן ישנם דברים פשוטים שמרכיבים את המציאות שלנו.
אבל גם בהם מצליח דארקט להטיל ספק. אם חשבנו שהטענה שנטענה עד כה מרחיקת לכת ומשונה, דקארט לא מפחד ללכת צעד אחד רחוק יותר. מעתה הוא יביט על המציאות כאילו קיים "איזה מלאך רע שהוא גם ערום ורמאי, גם בעל יכולת, ושהוא משתמש בכל התחבולות שבידו כדי להתעותני". כך יוכל להגיע לספקנות מוחלטת ומתוכה, כפי שהקדמנו, לוודאות מוחלטת.
רנה דקארט – פורטרייט של פבריציו קסטה
האח הקטן של "אני חושב משמע אני קיים"
אם כן הוודאות היחידה שדקארט מגיע אליה היא העובדה שהוא קיים. איך הוא יודע שהוא קיים? בזכות העובדה שהוא חושב. אם הוא לא חושב, הוא לא קיים. רק המחשבה מעידה על קיומו:"וכאן מוצא אני שהמחשבה היא תואר שהוא שייך לי; רק היא בלבד אי-אפשר לה להיות מופרדת ממני. אני קיים, אני נמצא: דבר זה הוא ודאי"[2].
לבסוף, בפרק השישי והאחרון, מוצא דקארט שהמחשבה והגוף בכל זאת קשורים זה בזה. אכן יש ביניהם הבדלים, שכן הגוף מתחלק לחלקים לעומת הרוח שאינה מתחלקת. אלא שבכל זאת ישנם יחסי גומלין בין השניים – שכן את ההתרחשות הגופנית, כמו יובש בגרון, משיג האדם על ידי המחשבה.
ובסופו של דבר, בשורות האחרונות של חיבורו, חוזר דקארט על המחשבה הראשונה – האם המציאות היא חלום. אחרי מסע ספקני ארוך מצליח דקארט להוכיח שאיננו חולמים. אנו חיים את המציאות.
"צריך אני להשליך ממני את כל הספקות של הימים האחרונים כמוגזמים ומגוחכים וביחוד את אי-הודאות הגמורה בנוגע למצב השינה שלא יכולתי להבחין בינו לבין הערות. כי עתה מוצא אני ביניהם הבדל ניכר מאד, והוא זכרוננו אינו יכול לעולם לקשר ולחבר את חלומותינו זה אל זה או אל הרציפות הכללית של חיינו, כמו שרגיל הוא לחבר את הדברים הבאים לידינו כשאנו ערים".
ובאמת, אילו היה לפתע פתאום מופיע מישהו לפני בשעה שאני ער, והיה גם נעלם פתאום כדרך הדמויות שאני רואה בשעת השינה, באופן שלא הייתי יכול לשים לב מנין בא ולאן הלך, היה נחשב בעיני לא בלי יסוד לרוח בעלמא או ליצור של הזיה שנוצר במוחי, הדומה לאלה הנוצרים בו בשעה שאני ישן, אך לא לבן-אדם אמתי.
מתי אני יכול להיות בטוח שאני ער? "כשתופס אני דברים שאני יודע ידיעה מובחנת את המקום שמשם באו, ואת המקום ששם נמצאים הם, ואת הזמן שבו מופיעים הם לפני, וכשיכול אני לקשר את ההרגשה שיש לי מהם, בלא כל ניתוק הקשר, אל הרציפות הכללית של חיי, הריני בטוח לגמרי שאני תופסם מתוך ערות, ולא מתוך שינה".
אמור מעכשיו – אני חושב משמע איני ישן. אני מבחין בפרטים משמע אני ער.
__________________________________________________________________________________
[1] רנה דיקרט, הגיונות על הפילסופיה הראשונית. תרגום: יוסף אור. הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס. ירושלים, תשמ"ו.
[2] יש לציין כי הביטוי המוכר "אני חושב משמע אני קיים – Cogito ergo sum" לא מופיע כאן, אלא בספר "מאמר על המתודה" שפורסם בשנת 1637, ארבע שנים לפני פרסם "הגיונות". כאן מופיע הביטוי בנוסח שונה.
תְּנוּעַת עֵינַיִם מְהִירָה 