רבקה מרים כותבת ומפרסמת שירים מאז גיל 14. ילידת שנת 1952. פרסמה למעלה מעשרים ספרים למבוגרים וחמישה לילדים. אחד מגיבורי ספר הילדים השני שלה "מעבר לגבעות האחרונות" הוא חלום שרוצה שילד בשם נעמן יחלום אותו. קובץ סיפורים קצרים שראה אור לפני שנתיים זכה בפרס ברנר לפרוזה. הנה מה שיש לה להגיד על החלומות בחייה:
"ככל שחולפות השנים, אני מוצאת שהחלומות הם נקודת המשען שלי, או, אפשר להגיד, הם המציאות האמיתית שלי. חיי ההקיץ שלי, שאמורים להיות עבורי המקום הברור והבטוח, הם מבחינתי רק מין רפסודה לא יציבה, שעליה אני מפליגה ועוברת בין חלום לחלום.
בחלומות שלי אין מוקדם ומאוחר, אני בהם בת בלי גיל, השנים שלי, כשאני חולמת, נעות קדימה ולאחור, אין בחלומות שלי גם פער בין החיים למתים – הורי, למשל, נוכחים בהם באופן קבוע, ואין לי שום הפתעה במפגשים איתם, הם פשוט נמצאים שם, כמו מעולם לא הלכו ממני.
את רוב רובם של החלומות שלי אני לא זוכרת, וגם אם אני זוכרת משהו, הרי שזה רק מין רשימו, רק קטע קצרצר מהחלום עצמו, רק מין קריצה או רמז, כשהחלום בכוליותו נמוג, ואני לא יכולה לספר אותו כסיפור, ואפילו לומר עליו משהו רציף.
וזה לא מפריע לי. להיפך. המקום המטושטש, הערפילי, של החלומות שלי, חזק עבורי יותר דווקא כשאין לי יכולת לתרגם אותו למציאות הבהירה. החלום הוא לי הבלחה מהמקום שלפני החיים ואחריהם, לפני ואחרי האבחנות וההבנות האנושיות. אני מרגישה שהחלומות הם הדלק שאני מקבלת מהמקום שמעבר לנו, כדי שאוכל לחיות. הם התזכורת שלי שאני חלק ממשהו עצום בהרבה ממני, שהיה ושיהיה לפני ההבנות של בני האדם.
נדמה לי שכל מי שבא לפרש חלום, נוגע בפירוש שהוא נותן רק בחלקיק זעיר ממנו. החלום, כמו התורה, גדול מכל מפרשיו".
"פַּעַם חָיִיתִי
וּבָא גַּם קִצִּי…
וְעָלַי לִבְכּוֹת יָשְׁבוּ.
וְשָׁם לִי שָׁכַבְתִּי
בַּחֲלוֹם
שֶׁהִנֵּה לִי קַמְתִּי
וְהִנְנִי
אַחֶרֶת.
וַאֲזַי חָלַמְתִּי
שֶׁשְּׁמִי
הוּא כָּזֶה
וְחָיִיתִי
חַיִּים אֲחֵרִים
שעכשיו
אוֹתָם אֶחְיֶה.
וְאֵינֶנִּי יוֹדַעַת
שֶׁמֵּתָה אֲנִי,
שֶׁהִנְנִי עכשיו
שְׁכוּבָה בְּקִבְרִי,
בַּאֲדָמָה מלטפה,
בַּמֶּתֶק שׁוֹכֶבֶת
שעכשיו
אֲנִי רַק חוֹלֶמֶת,
רַק מְדַמָּה.
מְדַמָּה?"
(מתוך "כֻּתנתי הצהובה", 1966, ספר הביכורים של רבקה מרים)
למרחיקי לכת ומרחיבי האופקים מומלץ לצפות בסרטון הבא:
תְּנוּעַת עֵינַיִם מְהִירָה 