בַּלֵּילוֹת מֵגִיחַ מְשׁוֹרְרִי הָאַלִּים מִן הַמְּעָרָה, טוֹרֵף בִּי נֵתַח שֶׁל חשֶׁךְ – רחל חלפי על פרננדו פסואה

שלושה שירים מקסימים מתוך מחזור שירים שלם שכתבה רחל חלפי לכבודו של המשורר הפורטוגולי פרננדו פסואה, שהיה הרבה יותר ממשורר אחד. שניים מהם נכתבו בעקבות חלום. הם ראו אור בספרה משנת 2017, "תרשימי זרימה".

---

להציל את פֶרְנַנְדוּ

אֵין לִי כְּלוּם עֹדֶף

זוּלַת כַּוָּנוֹת,

אָמַרְתִּי לִפְּסוֹאָה  שֶׁנִּסָּה

לִצְלֹחַ נְהַר־אָדָם

וּלְהַגִּיעַ אֵלַי.

הוּא נוֹפֵף וְנוֹפֵף בְּיָדָיו  וְהַגַּלִּים

קָמוּ   גָּדְלוּ   אִיְּמוּ לִבְלֹעַ

הוּא צָעַק לְעֶזְרָה  וַאֲנִי

נִסִּיתִי לִקְפֹּץ לַנָּהָר  אַךְ נִזְכַּרְתִּי

שֶׁאֵינֶנִּי יוֹדַעַת

לִשְׂחוֹת

 

לְפֶתַע  רָאִיתִי

אֶת הָעֹגֶן שֶׁלִּי

טָבוּעַ  עָטוּף אַצּוֹת יָם וַחֲלוּדָה

מְחַכֶּה לִי לְמַטָּה    נִסִּיתִי לִשְׂחוֹת

אֶת מַה שֶּׁאֵינֶנִּי יוֹדַעַת

אַתְּ מִתְכַּוֶּנֶת לִטְבֹּעַ   צָעַק לִי פֶרְנַנְדוּ

 

הָיִיתִי שׁוֹקַעַת   הָעֹגֶן

קוֹרֵא לִי אֵלָיו

צָעַקְתִּי לְפֶרְנַנְדוּ הַטּוֹבֵעַ:  אֵין לִי כְּלוּם עֹדֶף —

זוּלַת כַּוָּנוֹת.

וְהוּא  מִלֵּא פִּיו מַיִם   רֹאשׁוֹ נֶעְלָם   מְבַצְבֵּץ

צוֹעֵק:  הִשְׁתַּגַּעְתְּ?  אַתְּ מְלֵאָה עֹדֶף!

 

6.1.08

 

עוד חלום על פֶרְנַנְדוּ

אֲנִי עוֹמֶדֶת בַּחַלּוֹן הַגָּבוֹהַּ

בְּיוֹתֵר

בַּלַּיְלָה  בַּחשֶׁךְ  לְבַד

שׁוֹמַעַת חֲבָטוֹת עַזּוֹת מִלְּמַטָּה

מִסְתַּכֶּלֶת לְמַטָּה

חשֶׁךְ  לֹא בָּרוּר

אִישׁ עוֹמֵד עִם גַּרְזֶן

חוֹצֵב   חוֹצֵב

בְּדָג כָּסוּף  עֲנָק

שֶׁגּוּפוֹ  מֻנָּח

חֲבָטָה   בִּתּוּר  חֲבָטָה

הָאִישׁ מְנַסֶּה

לְבַתְּרוֹ

אֲנִי שׁוֹאֶלֶת אֶת הַדָּג:  זֶה כּוֹאֵב?

 

נִשְׁמָע קוֹל גֶּבֶר,  שֶׁאֲנִי מְבִינָה  לְאַט,

שֶׁזֶּה קוֹלוֹ שֶׁל

פְּסוֹאָה:

כּוֹאֵב

אֲבָל זֶה כְּלוּם

לְעֻמַּת הַכְּאֵב

כְּשֶׁאֲנִי נֶחְתָּךְ

לְיוֹתֵר מִשְּׁנַיִם

 

1.2.08

ז'אן סילברמן, בביל בבילון

 

המשורר האַלים,  ילדת־הזאבים,  העורך

הָעוֹרֵךְ טִלְפֵּן אֵלַי לִפְנֵי שָׁנָה וַחֲצִי

וְהִזְמִין אֶצְלִי מַאֲמָר גָּדוֹל עַל סִפְרוֹ שֶׁל

הַמְשׁוֹרֵר הָעוֹלָמִי הַדָּגוּל,  הַגָּדוֹל —

הַמְשׁוֹרֵר הָאָפֵל  שֶׁפָּגַשְׁתִּי בְּמִקְרֶה

וְנָגַעְתִּי בְּשִׁירָיו

בְּמַכַּת בָּרָק וָרַעַם

וְאַחַר־כָּךְ נָגַסְתִּי בּוֹ כִּבְעוּגָה

לִפְנֵי חָמֵשׁ שָׁנִים אוֹ אַרְבַּע

וַעֲדַיִן אֵינֶנִּי נִרְגַּעַת

וְהוּא נָגַס בִּי בַּחֲזָרָה.

כָּל נְגִיסָה מְשַׁלַּחַת בְּגוּפִי חַשְׁמַל.

בַּלֵּילוֹת הוּא הָיָה פּוֹקֵד עָלַי לָצֵאת אִתּוֹ

בִּמְחוֹל טַנְגּוֹ עֵירֹם.

אַחַר־כָּךְ הֵחֵל בִּסְצֵנוֹת שֶׁל קִנְאָה.

מַכּוֹת.  סְטִירוֹת.  כְּוִיּוֹת־סִיגַרְיוֹת.

אַחַר־כָּךְ קָשַׁר אוֹתִי בְּשַׁלְשְׁלָאוֹת לַמִּטָּה

הַחֲלוּדָה.  בִּעוּתִים זֶה לֹא מִלָּה.

זְוָעָה זֶה מָתוֹק לְעֻמַּת מַה שֶּׁהָיָה.

וְכָתַבְתִּי וְכָתַבְתִּי עָלָיו, כִּי הָעוֹרֵךְ רָצָה.

הִפְסַקְתִּי לֶאֱכֹל הִפְסַקְתִּי לִשְׁתּוֹת

נִרְאֵיתִי,  כָּךְ אָמַר לִי הַמְשׁוֹרֵר הַגָּדוֹל,  כְּיַלְדַּת־

זְאֵבִים   שֶׁהֵגִיחָה מִגּ'וּנְגֶּל הַחַיִּים.

אֶצְלֵנוּ, הִבְטִיחַ לִי,  לֹא תֵּלֵךְ סִפְרוּת — יֵלְכוּ מַכּוֹת!

הַכָּאוֹת, הֲקָאוֹת!  לֹא סִפְרוּת!

 

הַדָּבָר הֲכִי מָתוֹק שֶׁהַמְשׁוֹרֵר הַגָּדוֹל לָחַשׁ עַל אָזְנִי הָיָה:

כַּמָּה טוֹב שֶׁאֵינֵךְ סִפְרוּתִית,  קְטַנָּה שֶׁלִּי!

אַחֲרֵי שְׁלשָׁה חָדְשֵׁי עִנּוּיֵי־

מַרְתֵּף אַכְזָר — מָסַרְתִּי לָעוֹרֵךְ אֶת הַמַּאֲמָר.

נְטוּשָׁה,  פְּצוּעָה,  רְעֵבָה   מָסַרְתִּי

לֹא יוֹדַעַת אֶת נַפְשִׁי מָסַרְתִּי

מְשׁוֹרֵר שֶׁנָּגַסְתִּי בּוֹ פֵּרוּרֵי

חַשְׁמַל וְהוּא נָגַס בִּי בַּחֲזָרָה —

דֹּב אַכְזָר.

וְהוּא   הָעוֹרֵךְ —

לֹא פִּרְסֵם עֲדַיִן אֶת הַמַּאֲמָר הַנִּגָּר —

לֹא אַחֲרֵי חֹדֶשׁ  לֹא אַחֲרֵי חָדְשַׁיִם

עוֹד מְעַט שְׁנָתַיִם.

וְאֵיךְ אֶפְשָׁר לִכְעֹס עָלָיו,  עַל הָעוֹרֵךְ הַזֶּה,

הוּא כָּזֶה נֶחְמָד.

“עוֹד מְעַט",  הוּא אוֹמֵר לִי בְּקוֹלוֹ הַמְלַטֵּף,

וַאֲנִי מִתְלַטֶּפֶת,  שְׂמֵחָה.

בִּכְלָל לֹא מַזְכִּירָה לוֹ,  כִּי זֶה לֹא מְנֻמָּס.

“עוֹד מְעַט",  הוּא לוֹחֵשׁ לִי

אַחֲרֵי שָׁנָה.  מַה

שֶּׁכָּתַבְתְּ  זֶה קְצָת גָּדוֹל מִדַּי

נַסִּי לְחַלֵּק לִשְׁנַיִם.

עוֹד מְעַט — וּכְבָר כִּמְעַט שְׁנָתַיִם!

אַל תִּדְאֲגִי.  עוֹד מְעַט אֶמְצָא לוֹ מָקוֹם.

מַה דַּעְתֵּךְ לַחְתֹּךְ לִשְׁנַיִם?

עוֹד מְעַט.

וְהוּא כָּזֶה נֶחְמָד.

 

בַּלֵּילוֹת מֵגִיחַ מְשׁוֹרְרִי הָאַלִּים

מִן הַמְּעָרָה —

טוֹרֵף בִּי נֵתַח שֶׁל חשֶׁךְ.

לֹא אַנִּיחַ לָךְ עַד שֶׁתֵּצְאִי אִתִּי

לָאוֹר בְּטַנְגּוֹ אַכְזָר!  לֹא אַנִּיחַ לָךְ —

הוּא מְנוֹפֵף לַפִּיד מֵעָלַי בַּמְּעָרָה הַחֲשׁוּכָה —

עַד אֲשֶׁר תַּשְׁמִיעִי בַּחוּצוֹת

אֶת צְלִילֵי הָעוּגָב שֶׁלִּי

אֶת נַהֲמַת הַדֹּב.

לֹא אַנִּיחַ לָךְ!

 

וְהָעוֹרֵךְ לוֹחֵשׁ בָּרֶקַע:   עוֹד מְעַט

 

3.2.08

 

---

מתוך – תרשימי זרימה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2017, 295 עמ'.

מצויים בתוכי כל חלומות העולם – על פרננדו פסואה

אני לא-כלום.

תמיד אהיה לא כלום.

 אני לא יכול לרצות להיות כלום.

חוץ מזה מצויים בתוכי כל חלומות העולם.

(אלווארו דה קאמפוס, "חנות הטבק")

סופרים ומשוררים רגילים לגלות עולמות חדשים. בדרך כלל יוצרים הסופרים עולם יש מאין ואילו המשוררים נותנים צורת מילים לתחושות עלומות נסתרות. המשורר הפורטוגלי פרננדו פסואה הלך כמה צעדים רחוק יותר. הוא ברא אנשים, משוררים, עם שפה משלהם, עולם דימויים משלהם ונושאים שונים שהעסיקו אותם. כל אחד מהם אחר, כל אחד מהם הוא. אלווארו דה קאמפוס, אלברטו קאיירו, ריקארדו רייס, כולם היו בעצם פרננדו פסואה. הם ועוד עשרות כמוהם. "עלה מתוכי מישהו בשם אלברטו קאיירו. סלח לי על האבסורדיות של המשפט: התגלה אלי בתוכי מורי-ורבי. זו הייתה התחושה המיידית שידעתי". אל מורו ורבו שהגה בהברקה של רגע חיבר פסואה גם תלמידים, שכל אחד מהם כותב בצורה ייחודית עצמאית. לא מדובר בסופר העוטה על עטו שם-עטו, כינוי בדוי לכתיבה הרגילה שלו. מדובר במקרה חדש – אדם היוצר יוצרים חדשים בעלי קולות וסגנונות שונים. הוא אפילו המציא לזה מילה – "הטרונים" (מיוונית – "שמו של אחר"). כל הטרון הוא משורר עצמאי הכותב בדרך משלו. זהו לא פסואה שכותב תחת שם אחר, אלא משורר בפני עצמו, עם קול עצמאי ותחומי עניין משלו.

באסופה "כל חלומות העולם" מקובצים מבחר שירים של ההטרונים המוזכרים מעלה ושל פרננדו פסואה האיש, שכתב תחת שמו האמיתי. זהו מבחר אולי אקראי במידה, אשר מאפשר טעימה קלה מיצירות ההטרונימים. כפי שמתאר פסואה בשיר הראשון בקובץ, "אוטופסיכוגרפיה", פסואה תואם את "המשורר הוא מכזב / שכה בכזביו מפליא / שהוא ממציא את הכאב / גם כשהוא חש בו בעליל". הכזב אצל פסואה הוא לא רק מעשה יצירתו של המשורר, אלא גם מעשה חלומותיו: "כל מה שנחלם לי, כל שלי קרה / מה שמכזיבני ואת חיי עוכר / הרי הוא כמו גזוזטרא / הנשקפת אל דבר-מה אחר – / ודבר זה הוא היפה והזוהר" (זה, עמ' 19). החלום הוא רק נקודת מבט חסרת סיפוק אל משהו בלתי מושג.

אם יש נקודה משמעותית שמאפיינת את שירתו של פסואה, ובמידת-מה היא נשזרת לאורך יצירותים של כל ההטרנומים השונים, היא הפער שמתאר פסואה בין הממשות לבין מה שמעבר, למטאפיסיקה, לפילוסופיה. אולי שירו המפורסם ביותר של פסואה, "חנות הטבק", נכתב על ידי ההטרונום אלווארו דה קמפוס. הוא  עמידה של איש המכריז על עצמו כי "אני לא-כלום. / תמיד אהיה לא כלום. / אני לא יכול לרצות להיות כלום. / חוץ מזה מצויים בתוכי כל חלומות העולם" ומביט מחלונו החוצה. פער עמוק מתואר בו בין העולם המציאותי הממשי, לבין העולם הפנימי של הכותב: "היום אני חלוק בין הנאמנות שאני חב / לחנות הטבק שבצד השני של הרחוב, שהיא כמו הדבר הממשי שבחוץ, / לבין התחושה שהכל חלום, שהיא הדבר הממשי שבפנים" (עמ' 34).

פרננדו פסואה

כמו פסואה המשורר, גם ההטרונום אלווארו דה קמפוס מתאר את הכזב שבחלומות: "התעוררתי לאותם חיים שלתוכם נרדמתי / הצבאות עליהם חלמתי נחלו תבוסה. / חלומותי חשו את כזבם בעת שנחלמו" (עמ' 42).  אלא שבשיר "דקטילוגרפיה" (עמ' 56) החלום מתואר דווקא כהוויה האמיתית, ואילו הממשות הינה הכוזבת: ":לכולנו שתי הויות: / האמיתית שאנו חולמים בילדותנו, / ומוסיפים לחלום, מבוגרים, על רקע ערפל ; / הכוזבת שאנו חיים במגעינו עם הזולת, / המעשית, השימושית, / שבה סופנו להטען בתוך ארון-מתים".

ההטרונום אלברטו קאיירו מבטא באופן המובהק ביותר את הפער שבין העולם הממשי, שניתן להריח ולמשש, לבין הפילוסופיה ועולם הרוח. "אין לי פילוסופיה, יש לי חושים…" הוא כותב בקובץ "שומר העדרים". הוא עוסק בטבע, בעולם החי, המדבר על ההשתוקקות להיות טלה, על הפרחים, העצים, ההרים, זיו הירח והשמש, ומבקש למצוא  בו את עולם הרוח. זהו חיפוש כמו-פגאני בעולם טבע, או שמא חיפוש להחיות את הפילוסופיה המתה באמצעות החיות של הטבע. "מפילוסופיה אין עצים, יש רק אידאות. /  יש רק כל אחד מאיתנו, כעין מערה. / יש רק חלון סגור, והעולם כולו בחוץ ; / וחלום על מה שאפשר לראות אם יפתח החלון, / שלעולם אינו מה שנראה בהפתח החלון." (עמ' 91).

החלק האחרון של הספר מביא חלקים מ"ספר חוסר המנוחה" כפי שתורגם במהדורה זו ותורגם כ"ספר האי נחת" במהדורה אחרת, שנכתב על ידי ההטרונום ברנרדו סוארס. מדובר באסופה של קטעי פרוזה מהורהרים ולא בקטעי שירה, עמוסה באנקדוטות חלומיות: " אישיותנו חייבת שלא להיות חדירה אפילו בשביל עצמנו. על-כן צריכה חובתנו להיות תמיד לחלום ולכלול את עצמנו בחלומותינו, כך שלא נוכל להחזיק בדעה כלשהי על אודות עצמנו" (עמ' 129). גם כאן הפער בין המציאות, הממשות לחלום מתבטא בגדול: "החולם חייב לרכוש לעצמו, לנוכח כל דבר, את מירב האדישות הצלולה שדבר זה יכול להשפיע עליו. לדעת מתוך דחף מיידי כיצד להפיק מכל חפץ או או מכל אירוע את חומר-החלום הרב ביותר האצור בו, תוך עזיבת כל דבר ממשיח בחוץ, בעולם החיצון – זה הדבר שאליו חייב החכם לשאוף" .(עמ' 139). ניתן להביא עוד דוגמאות רבות למקום הרחב שתופסים החלומות ביצירתו המגוונת של פסואה, אך נסיים בבקשה הקטנה-גדולה של פסואה להפוך את החיים לחלום ואת החלום לחיים: "יכולים אנו להתבונן באותה שימת-לב בהרים ובפסלים, להתענג על חמדת הימים כמו על חמדת הספרים ומעל לכול לחלום על הכול, כך שכל חומרי חלומותינו יומרו למהות פנימית ביותר שלנו".

פרננדו פסואה, כל חלומות העולם, מפורטוגלית: יורם ברונובסקי ופרנסיסקו דה קוסטה רייס. הוצאת כרמל. 155 עמודים.