הלוגיקה של החלום – תשתית להבנת יצירות חלומויות

חידוש גדול התחדש לי בקוראי בספרה של אסנת הלוי בלבן, 'הלוגיקה של החלום'. חידוש שעזר לי להבין כיצד ניתן לאפיין צד מסויים של יצירות חלומיות.

בספרה פורסת הלוי מלבן מפה תודעתית מפורטת באמצעותה זוכה הקורא לחוות ולהבין כמה מהמאפיינים הבסיסיים של חלום על פי תפיסתו של זיגמונד פרויד. לפי פרויד, כל חלום מורכב מכמה 'רעיונות חלום' שעומדים ברקע של החלום. רעיונות החלום הנם רציונאליים ואין להם קשר למבנה חלום, מלבד העובדה שהחלום הוא הצורה בה מוסווה הרעיון שמאחוריו. רעיונות החלום הנם הפתרון לחידה שהיא החלום, הנושא שהחלום בא להעביר.

gonconda-1953(1).jpg!HalfHD.jpg
רנה מגריט, גולקונדה, 1953

בפרק הראשון מציגה הלוי בלבן את הכלל הבולט ביותר על פי פרויד בדרך עיבוד החלום בתועדתנו – תהליך המיזוג. בתהליך זה מתמזגים כמה רעיונות חלומיים לכלל קטע צר של החלום. כלומר, כל פרט ופרט בחלום מורכב מכמה אלמנטים שונים של רעיונות חלום. המיזוג יוצר מצב של הצפנה, לכן יש צורך לפרש את החלום, לפתור את הצופן הטמון בו. המאפיין הבולט ביותר של הליך המיזוג הינו העובדה שכחלק מתודעת החלום אנו מסוגלים לחוות דמויות, מצבים ואירועים שונים כקבוצה אחידה ומגובשת. כך למשל יכול אדם אחד להיות בו בזמן גם אדם אחר או יותר, וייתכנו עירובים של מינים וסוגים שונים של דמויות או מצבים, אירועים ומקומות. הלוי בלבן מדגימה חלומות כאלה – "החזקתי את שורש הסלרי, שהיה התינוק שלי"; זה היה בית הילדים בקיבוץ, אבל הוא דמה לבית שלי והיה בעיר"', וכדומה.

מיזוג זה מאפיין את החלום, אך ניתן למצוא כמוהו גם בתחומים מן המציאות הערנית שלנו. הלוי בלבן נותנת כדוגמה פרסומות טלוויזיה – כדי לפרסם מכונית יוקרתית משתמשים באישה יפה, כך שבמוחנו תתקשר המכונית ליופי, עושר ואושר. דוגמה מרתקת נוספת היא מביאה מהתרסקות מעבורת החלל "קולומביה". שדרן 'קול ישראל' ציטט את דבריו של מנהל נאס"א, שון או'קיף, אשר הכריז כי אבד קשר עם המעבורת. הפרשן ציין שאו'קיף לא הוסיף אף פרט, על אף שידע כי משמעות ההכרזה היא שהאסטרנואטים נספו. זאת בגלל שלא רצה שהודעתו תושמע שוב ושוב, ודמותו תזוהה עם מות האסטרונאוטים. כך דמותו וחזות ארגון נאס"א יזוהו בצורה אסוציאטיבית עם הטרגדיה הגדולה.

תהליך המיזוג אם כן יוצר חיבור בין מושגים שונים וקושר ביניהם קשר אסוציאטיבי הדוק. בעיניי באמצעות הגדרה זו ניתן לאפיין סוגי יצירה שונים המתקשרים לחלום. כך למשל בזרמים האומנותיים דאדא וסוריאליזם, שהתפתחו באירופה בתחילת המאה ועשרים, שכבר כתבנו עליהם פה בעבר. ניקח לדוגמא את יצירותיו של רנה מגריט – רבות מהן מציגות עולם רגיל לכאורה, רק פרט או שניים חורגים מהרגיל, מתחלפים בפרט ממקום אחר. כך בציור המפורסם בו את ראש הדמות מחליף תפוח מרחף – הדמות והתפוח מתמזגים זה בזה, גורמים לנו לתהות על תפקידו של התפוח ויחד איתו על מהותו של האדם.

 

son-of-man-1964(1).jpg!HalfHD.jpg
רנה מגריט, בנו של האדם, 1964

מגריט היה מודע למשחק המראות הזה של דימויים, בו מושג אחד מתמזג באחר, אדם נעשה תפוח, שמיים למיטה או בית לאולם תיאטרון. הוא ידע שהאומנות שלו הפכה למעין משחק, בו הדימויים נאבקים כדי לשמור על אופיים בעוד האמן משחק בהם עד דק. ביצירתו 'בגידת הדימויים' הוא לקח את נקודה זו עד הסוף כאשר צייר מקטרת ומתחתה כתב בצרפתית 'זו אינה מקטרת'. אין זו מקטרת אלא דימוי אחר שיהדהד למתבונן בתודעתו. מחזה המקטרת יצטרף לאסוציאציה מעולם אחר ותיצור דימוי חדש. במובן מסויים מנכיח מגריט ביצירה זו את 'אפקט המיזוג' החלומי שפרויד דיבר עליו.

MagrittePipe.jpg
רנה מגריט, בגידת הדימויים, 1929

 

יצירות הרדי-מייד, בהן לוקחים אביזר מן המוכן ומציבים אותו בהקשר אחר, גם הן משחקות באותו המגרש. כך המשתנה של דושאן שקיבלה את השם 'מזרקה' התמזגה מדימוי אחד לאחר, כך מסמרים שמוצמדים למגהץ ביצירה המכונה 'המתנה' מעוררים את הדמיון למקומות חדשים.

 

f96a8f5d6091633fca68a11c2f55233e.jpg
מאן ריי, המתנה, 1929

 

אך נדמה שלא צריך ללכת רחוק מדי. האומנות לא חייבת להיות סוריאליסטית כדי ליצור את המיזוג המדובר. יכול להיות שגם אומנות ריאליסטית מסוגלת לכך. ייתכן שברגע והאמן מעתיק חלק מנפשו לדף, בין אם זה ציור של עץ או של נדנדה, הוא מאפשר לדימויים הפנימיים שלו להתמזג עם הדימויים הפנימיים של המתבונן ביצירתו. האמן התכוון לדבר מסויים אך לא ידע שטמונים בו עוד דברים רחוקים ומופלאים שכלל לא ידע שחבויים שם. (כך למשל כששאלו את ש"י עגנון על יצירותיו היה מפנה את השואל למבקר הספרות ברוך קורצווייל, בטענה כי הוא יודע טוב ממנו מה הייתה כוונתו).

מכיוון אחר, נראה כי יצירתו הרוחנית של ר' נחמן מברסלב – ליקוטי מוהר"ן, מבטאת באופן מרתק את עיקרון המיזוג. בדרשותיו השונות מרבה ר' נחמן למצוא הקשרים רוחניים בין מושגים שונים, אשר כל אחד מהם הוא בחינת האחר: "דע, כי צריך לדון את כל אדם לכף זכות… וזה בחינת (תהלים לז): ועוד מעט ואין רשע והתבוננת על מקומו ואיננו… ועל כן על ידי שאינו מניח להפיל את עצמו ומחיה את עצמו במה שמחפש ומבקש ומוצא בעצמו איזה נקודות טובות ומלקט ומברר אלו הנקודות טובות מתוך הרע והפסולת שבו על ידי זה נעשין ניגונים… וזה בחינת (תהלים קמו): אזמרה לאלקי בעודי… היינו על ידי בחינת העוד שלי, שאני מוצא בעצמי בחינת: עוד מעט ואין רש"ע כנ"ל".  רעיון נשזר ברעיון, האחד בחינת השני, יוצרים יחד מבנה מחשבתי מרובד שכבות, עמדות רוחניות מתמזגות זו בזו. בכך נוצרת הגות דמויית חלום, שבנויה על דמיון עשיר, על יכולת למזג בין היבטים שונים של המציאות, למצוא בהם את הקשר וליצור כך מבנים רוחניים חדשניים.

מודעות פרסומת

לתאר את החלום בכוליותו – על התנועה הסוריאליסטית

"מאמין אני בהתמזגותם של שני מצבים אלה – הסותרים למראית עין – של החלום והמציאות, וגלגולם במעין מציאות מוחלטת, מציאות-על (surréalité)"  אנדרה ברטון, המניפסט ראשון של הסוריאליזם, מצרפתית: אירית עקרבי

הסוריאליסטים היו וודאי הקבוצה האומנותית שהעניקה לחלום את המקום הגדול ביותר בעבודתה – חבורת אמנים מצרפת שביקשה לשנות את האומנות והמציאות בחלק הראשון של המאה העשרים. הקבוצה התקבצה סביב מנהיגה הכריזמטי והרודני, אנדרה ברטון, לאחר התמסמסותה של תנועת האומנות הניהלסטית "דאדא". הדאדאיסטים שהחלו לפעול בשוויץ בשנת 1916 ביקשו לרוקן את האומנות ממשמעות על ידי יצירת שירים ממילים שנשלפות מכובע, מיצגי פרפורמנס שכללו אך ורק ג'יבריש ועוד. אך בקשתם של הסוריאליסטים הייתה שונה – הם רצו להוציא לחופשי את התת-מודע ולבכר אותו על פני כל השאר. אין פלא שהחלום תפס אצלם חלק כה מרכזי.

ray man Indestructible Object.jpg
מאן ריי, חפץ שמיועד להריסה. 1925

נתמקד כעת בכמה קטעים מרתקים מהמניפסט הסוריאליסטי הראשון שחיבר אנדרה ברטון העוסקים בחלום ומאפיינים אותו.

"בתוך הגבולות שבהם הוא פועל (או פועל לכאורה), החלום הוא ככל הנראה רצף מתמשך, והוא מראה סימנים של ארגון. הזיכרון לבדו נוטל לעצמו את הזכות לעשות בו קטיעות, להתעלם מן המעברים… אפשר שחלומי מן הלילה האחרון הוא המשכו של החלום מן הלילה שקדם לו, וכי בלילה הבא הוא יימשך על פי חוקיות מופתית".

ברטון מבקש לקעקע את התפיסה הרווחת לגבי מאפייני החלום. בעיניו החלום אינו מציאות נזילה שקופצת מדבר לדבר, נקטעת ומתחילה מחדש – אלא שהוא מציאות ארוכה ורציפה, שנעצרת עם ההתעוררות אך בלילה הבא תמשיך מאותו המקום. זהו הזיכרון שלנו בקטנותו שלא מסוגל לתפוס את ההמשכיות של החלום.

"ומאחר שאין כל ראייה לכך שבעת פעילות זו, במצב החלום, מוסיפה ה'מציאות' שמעסיקה אותי להתקיים, ואינה שוקעת בנשייה – מדוע לא אייחס לחלום את אשר אני מסרב לעתים לייחס למציאות, דהיינו, את אותו מצב של ודאות ממנה-ובה, אשר לעת חלום כלל לא עלה על דעתי להכחישו? מדוע לא יהיו ציפיותי מאותות החלום גדולות מציפיותי מדרגת-מודעות גדלה והולכת מיום ליום? כלום אין אפשרות לעשות שימוש אף בחלום לשם פתרון שאלות-היסוד של החיים?".

החלום אם כן אינו וודאי פחות מן המציאות ויכול אף לשמש אותי לתיקון עולם – פתרון שאלות היסוד של החיים.

"מן הרגע שבו יעמוד החלום לבחינה שיטתית, מן הרגע שבו יהיה בידנו לתאר את החלום בכוליותו, בעזרת אמצעים שעדיין יש להגדירם… כאשר עקמותו תתפתח בקביעות ובשיעור שאין כמותם רשאים אנו לקוות כי המסתורין, שאינם מסתורין, יפנו את מקומם למסתורין הגדול".

העיסוק בחלום ובתיאורים שלו יאפשר לחשוף את כל הנסתר שמאחוריו, את המסתורין הגדול ביותר, לעומת המסתורין הקטן שניכר לנו כעת.

duchamp The Bride Stripped Bare by Her Bachelors, Even (The Green Box).jpg
מרסל דושאן, הקופסה הירוקה. 1934

ואכן לקחו הסוריאליסטים את עמדותם הלכה למעשה. אחת מטכניקות הכתיבה הנפוצות ביותר בכתבי הסוריאליסטים הינה ה"כתיבה האוטומאטית", שבה האדם כותב "מהר, בלא נושא שחשבת עליו מראש, במהירות מספקת שלא לזכור את הנכתב ולא להתפתות לקרוא בו". טכניקה זו חושפת את מעמקי תת-המודע של הכותב. אך לא בזאת עם עצרו. השיטה הרדיקלית ביותר שבה נקטו, שאף הניבה תוצאות מפחידות לא פעם, עירבה שיטות היפנוטיות וקטעי סיאנס קבוצתיים. המצטיין בחבורה היה רוברט דסנוס (או דנו, תלוי לפי איזה תרגום) שברטון תיאר כ"ישן, אבל כותב, מדבר… מי שלא ראה את עפרונו מוצב על הנייר – ללא שמץ היסוס ובמהירות פלאית – את המשוואות הפואטיות המדהימות הללו, ולא יכול היה לוודא, כמוני, שאי אפשר שהוכנו זה מכבר… אינו יכול לדמות לעצמו את כל מה שהיה כרוך אז ביצירתן, את ערך האורקל המוחלט שקיבלו (ברטון, נדז'ה, תרגום: מיכל בן נפתלי).

robert desons.jpg
רוברט דסונס

נדמה שבאמת הטקסטים הסוריאליסטייים הם הקרובים ביותר ליכולים לתאר את המצב החלומי.

הנה לדוגמא שיח שנערך בעת אחד ממסיבות השינה שערכו עם דסנוס:

מושב שינה היפנוטית, יום שבת ה-30 בספטמבר, 1922

באורח ספונטני: הו! (אחר כך מלה בלתי קריאה)

ש': היכן אתה נמצא?

ת': רובספייר

ש: האם נמצאים כאן כמה אנשים?

ת': ההמון

רובספייר (בכתב יד גדול מאוד) רובספייר

כאן מדבר דסנוס לראשונה. קול עמום, עצוב קצת מאיים. שומעים: הם יהפכו לבנים יותר מ הדגל השנוא על המלוכה… מוגי לב, מוגי לב… וצווארוני הלבן שהנכם מגנים כאילו היה קישוט שווא… אתם מקנאים בצוואר העדין העולה ממנו… הרי אתם נפחים הנמלטים מנפחיותיכם הליליות… ליליות… הגיליוטינה… הגיליוטינה… אני לבדי. אתם ההמון ואתם רועדים מפני מבטי הירוק.

(תרגום:רות עמוסי, מתוך דאדא וסוריאליזם בצרפת).

תם ולא נשלם – עוד רבות יש מה להגיד על החבורה הצבעונית הזו, וכך עוד ייעשה על גבי במה זו.