סלט מכל חלומותינו – על ספרה של מרלין וניג

החלומות בספר השירה של מרלין וניג, "אז מה היה לנו פה", קשורים בעיקר לאוכל. בשיר "תסריט במטבח" היא כותבת "בריח בצל מתפשט / בשמן רותח / בדלת מקרר שנטרקת שוב ושוב / לשוא, לשוא. / אני ארגיש דרך כפות רגלי היחפות / רצפה קרה / ואשמע את קיטורי הקומקום דועכים / לתוך החלומות שיהפכו מהר / לקפה". החלומות שעוד נשארים על פני המתעורר נהפכים במהרה לכוס קפה שמפיגה את זכרונם. בשיר "מחר" מכריזה המשוררת "מחר נכין סלט מכל חלומותינו", ובהמשך החלומות כבר הופכים ל"צימאון": "לפעמים זה סתם כדאי / לשכוח. להקיץ מחלום-רע וער / לנתק זרם מים חיים / מהצימאון המחריד של מציאות בשיגרה".

293H.jpg

לשני חלקים מחולק הספר – חלק השירה הנקרא "שירה על קו הגבול", ובחלק השני מחווה לרולאן בארת', ההוגה הצרפתי הפוסט-סטורקטורליסט שהכריז על מות המחבר, שמת ביום ובשנה בהם נולדה המחברת. המכתמים שבו חושפים שיח פנימי עם בארת' ועם העולמות השונים שוניג מהלכת ביניהם. "אני מתכווצת לי ונמקה על היותי בלתי מובנת ונתפסת וברורה. אני כזאת, אני אומרת לעצמי. אבל כל העמודים האלו שאנשים רואים בהם את דמותי, קורסים להם לפתע משל הייתי לא אמתית. אני לא שייכת לאף אחד. אני הולכת ישר ולא מפסיקה ללכת… רק לפעמים מתעורר בי רגש כזה של הרהור… אולי אני באמת לא אמתית? אולי אני חלום ארוך של בורא עולם והוא תיכף מתעורר? ואלו הרגעים שלי כאישה שפטורה מהנחת תפילין. כאישה שזוכרת לעצמה מצוות זכירה של נשים שמניחות תפילין של 'כאילו'. אלו הרגעים שבהם אני אומרת לעצמי: את חייבת להנעים לאלהים את החלום ולהיות אדם טוב יותר" (מתוך המכתם "הנעה – כמו בתפילה").

המשוררת היא חלום של הבורא, וכדי שלא להיות לסיוט היא מקבלת על עצמה לעבוד על מדותיה, להיות אדם טוב יותר, ולתפקד כחלום טוב עבור הבורא.

ובמכתם בשם "תקופה" מהרהרת המשוררת ב"מיתה המשונה של האתמול" בעקבות מפגש עם יומן פגישות ישן. היומן הוא בית קברות של הימים שמתים מהר, "וזו כנראה הטרגדיה של החיים. אפילו שאוסף היומים שלי הוא טיוטות מתחת למיטה… אני לא חולמת עליהם בלילות, ובבוקר כאילו לא עברו דרכי. אני מקדישה את עצמי למחר".

ספרה של מרלין וניג הוא מהיפים שקראתי השנה. קובץ קטן ואינטימי, המכניס את הקורא אל תוך עולם רגשי עמוס, שבור ומלא אמונה. חוזרת בתשובה חרדית, אם לשבעה, מבקרת קולנוע ודוקטורנטית לקולנוע באוניברסיטה העברית. רשימת-מכולת ביוגרפית זו מציפה את ספרה במילים שמספרות רגש מתפרץ, הנובע מחיים על הקצה שנאחז משני קצותיו. אלה שירים על מתח בין בני זוג; בעל חרדי חסידי שספון בבית המדרש מבוקר ועד ערב לבין אישה שמשתוקקת לכתוב, ליצור, לראות סרטים ולכתוב-ליצור, ומנסה ליצור גשר, או ללכת על הגשר השבור הזה, בין שני העולמות. הכתיבה נעשית כמעט בעל כורחה של הכותבת; "לעולם לא אכתוב שירה / ולא אתענה בצירופי מילים / ולא אביט עליהן מתרחבות / ולא אנדוד בתוכן" היא כותבת בשיר "לעולם לא אכתוב שירה", ובשיר "כוונת המשוררים" כותבת "אני עדיין מפחדת / שלא אוכל לפרק טוב / שלא אוכל להבין אף פעם למה התכוון המשורר הזה / שצורח בתוכי… זה כבר לא משנה האגו והגאווה והמילים הגבוהות. / רק לשתיקה חזרתי לאחרונה להתייחס ברצינות".

הכתיבה של וניג לא נשארת על הדף, היא מצליחה לחדור לגוף. הגעגוע מעביר איזה רעד, העצב המהורהר נעשה לדמעה, המבט המחויך נעשה לחיוך עצמו. זו כתיבה שעוסקת רבות בעצם הכתיבה – בצורך לכתוב, בפחד מהכתיבה, בחוסר היכולת שלא לכתוב. כמו כתיבה פוסט-מודרנית קלאסית [או פוסט-מודרנית] היא עוסקת בפער שבין המילה לדבר שהיא מסמנת, בין הדף למילה ובין הכותב אליהם. אבל איכשהו, כאן, זה מצליח לרגש באמת. זה כואב וזה עמוק. זה ברור. זה זועק מתוך דף לבן כתמים של דיו מלאי רגש ותהיות.


מרלין וניג, אז מה היה לנו פה – שירה על קו הגבול / מחווה לרולאן בארת. ספרא בית הוצאה לאור, 2015, 120 עמ'.

מודעות פרסומת