איך מרגיש אדם שלא חלם אף פעם כשהוא חולם בפעם הראשונה? סיפורו המדהים של המוזיקאי דויד פרץ מכניס אותנו אל עולמו הפנימי המתגלה מבעד לדמדומים.
לפני כמה חודשים, לקחתי את עצמי לילה אחד אל מעבדת השינה הסמוכה לביתי. המטרה היתה לבדוק מדוע אני מחרחר בלילות כאילו אין מחר. כמה אלקטרודות וחיישנים צמודים אחר כך, התגלתה בעיה משונה במיוחד, כנראה שלא ממש ישנתי בחמש עשרה – עשרים השנים האחרונות. מדי לילה נשכבתי במיטה, התכסיתי בשמיכה, עיניי נסגרו ובהכרה שלי כמעט נמוגה. אולם בגלל שועקנין המניאק דפק לי כדור רצחני באף בכיתה ז', המחיצה השבורה של אפי הלכה וקרסה עד שנסתמה כליל זאת בצירוף ההשמנה, גרר לכך שבכל פעם שהשינה שלי רצתה לעבור הלאה משלב השינה הרדודה והשטוחה אל עבר שדות הדובדבנים הצהובים של החלומות, נוצרה בעיית דום נשימה, הגוף, נחנק, ומייד התעוררתי אבל רק לכמה אלפיות שניה, שלאחריה מייד חזרתי לישון עד דום הנשימה הבא, וכך הלאה וכך הלאה שוב ושוב לאורך כל הלילה. כתוצאה מכך קמתי ונרדמתי מאות פעמים בכל לילה, אך מאחר ולא הייתי ממש ער, אך גם לא ממש ישן, נוצר מצב שבו העברתי את לילותי באיזור הדמדומים הנצחי שבין שינה לערות עד בואו של אור הבוקר. מעבר לעובדה שזה עשוי להסביר את הטעם המוזיקלי חובב האיטיות והצלילים הארוכים ומהורהרים, הדבר המוזר הוא שמאחר ואלו היו חיי לאורך השנים, זה נראה לי כדבר טבעי לחלוטין שזוהי שינה. בדיעבד, היום אני מבין שחייתי כמו מחשב שמישהו כיבה רק את המסך שלו והשאיר את המעבד לפעול בחושך עד שיגיע אור הבוקר. מדי בוקר עת התעוררתי, חשתי כאילו שנתי היתה בסך הכל הרף עין שבו נכביתי, ולאחר רגעים אחדים, התעוררתי באבחה, ממשיך מאותה נקודה ומאותה מחשבה שבה נפלתי אל שנתי. זה הסביר מדוע אף פעם לא הייתי צריך את שלבי ההתרגלות ליקיצה. מרגע שהעירו אותי, הייתי כמו אותו מחשב שחזר מסטנד-ביי, בצפצוף עייף משהו, אך מייד מוכן להמשך הפעילות השוטפת שלו.
מעבר לעייפות הכרונית שהדבר גרר עימו – עייפות בלתי ניתנת למילוי – היה עוד דבר שהטריד אותי מאוד, לאורך כל השנים בהם מחיצת אפי היתה שבורה – לא חלמתי. כשהתלוננתי בפני אנשים על העניין, אמרו לי רוב מכריי ומוקירי זכרי, שאני פשוט לא זוכר את החלומות שלי. כל מה שצריך, זה להתעורר פתאום באמצע הלילה, ואתה תזכור את החלומות שלך הוסיפו… למרות שניסיתי זאת שוב ושוב, בהשכמה באמצע הלילה בפתאומיות, לא הצלחתי ללכוד ולו שביב של חלום. היו כאלו שהציעו את הפרשנות היהודית-תלמודית לעניין "רק רשע גמור אינו חולם" כמנסים לרמוז על אופיי, אך בירור מעמיק של העניין העלה שעל פי פרשני הגמרא, הרשע אינו חולם משום שהוא מגשים את שלל מאוויו הכמוסים ושאיפותיו הזדוניות לאורך היום, ולכן אין לו מה לחפש ברציף הפנטזיה ובמעגן החלומות, רק בכדי לנסוע לקרוז הטרנס אטלנטי-טראנסצדנטלי שהחלומות מציעים לנו ואילו אני, שכל כולי מלא מאוויים שאינם ממולאים וחלומות? הייתכן שזו הסיבה?
כל זה השתנה אחרי מעבדת השינה. הסתבר שהכל היה עניין של ניתוח ותנוחה וכל מה שצריך לעשות זה לבנות מחדש את מחיצת האף, ולעבור לישון על הצד ולא על הגב ששם נחסמת זרימת האויר פנימה וכך אוכל להכנס למצב שינה עמוקה ולחלום. לא דבר פשוט הוא לשנות את תנוחת השינה הקבועה שלך מאז היותך היותך, לכן העלו החבר'ה במעבדה רעיון מקורי: קשור למותניך מדי לילה חגורת פאוץ' לא אופנתית בעליל, שים בתוך הפאוץ' כדור טניס וסובב אותו כך שיתקע באמצע גבך, ולך לישון. במידה ותסתובב באמצע הלילה לתנוחת שינה על הגב, הרי שכדור טניס יתפקד כבן דודו השמן של אותו אפון ששיגע את הנסיכה האמיתית ויעיר אותי, וכך אחנך את הגוף הלא מודע שלי לישון על הצד ולא להתעורר או להסתובב.
זה מוזר לחיות בלי לחלום. אבל זה עוד יותר מוזר לחלום לראשונה אחרי כמה עשורים של חיים. הלילה הראשון היה זוועה אחת מתמשכת. ברובו לא הצלחתי להרדם וכשכבר הצלחתי, נפלתי לתוך שינה כל כך עמוקה וללא שום חלום. אך מאוד מאוד מספקת. למען האמת ישנתי רק שלוש שעות אבל למחרת הייתי שמח ומלא אנרגיה כפי שלא הייתי מזה שנים, אבל חלומות לא היו לי ממש. בלילה השני, החלו החלומות להופיע כמו תמונות מרחוק. חשתי כאילו מישהו מקרין שקופיות ללא פוקוס על קיר מרוחק. בין התמונות יכולתי לראות פנים ודמויות של אנשים אולם ככל שהתקרבתי אל השקופיות גיליתי שבמקום להתפקס הן רק הולכות ומטשטשות. לא הבנתי את זה. למחרת הסתובבתי כל היום עם תחושת זרות מעיקה ומתמשכת, כאילו נזכרתי בחלק משיר שידעתי שאני מכיר היטב אבל לא הצלחתי לקשר אותו לשיר, כאילו התפרצה בראשי מערבולת תווים המסתובבים ומסתובבים במוחי שוב ושוב ושוב ומחפשים את ההקשר ואינם מוצאים. כל היום הסתובבתי מבולבל וללא יכולת להתפקס על מה שאני עושה. כך גם בלילה שלאחר מכן, לפני השינה תהיתי כמה זמן יקח עד שאצטרך לקנות את מדריך החלומות הראשון שלי ונרדמתי.
אז קרה משהו איום, התעוררתי, ומצאתי את עצמי מסתובב בחדר גדול, שבו מוקרנים שקופיות וסרטים על הקירות אבל ככל שהתקרבתי אליהם ראיתי שהדמויות והפנים שייכים כולם לאנשים שאני מכיר ואוהב, וכולם ללא יוצא מן הכלל היו מתים מולי. כמו צופה ב"יד ושם" פרטי משלך, הקירות התמלאו בתמונות שהתמשכו והתמשכו, עד כדי הפיכתם לסיוט מתמשך. מכל קיר שחור נבטו עוד ועוד תמונות של מוות על פני מסכים מרצדים. חלק היו מסכי טלויזיה וחלק היו תמונות מוקרנות על הקיר אבל רק אחרי שהלכתי ארוכות בתוך המבוך הזה, שמתי לב שיש צלילים ברקע. הצליל נשמע מרוחק משהו בהתחלה, כמו מוזיקה שמנוגנת מעבר לדלת וכככל שהתקרבתי אל הקירות נשמע הצליל ברור יותר ויותר. הכרתי את הבס הגבוה הזה, את התיפוף השבטי, ואת הגיטרה הצורמנית ומנוכרת, ולא ידעתי למה כל זה שייך, מה זו כל התהלוכה הזו שמסתובבת עם התוים האלו ברקע מאיימים ומלאי תוגה כאחד.
התעוררתי מבועת כולי ולא יכולתי לישון יותר, כמי שלא מתורגל בחלומות, הייתי משוכנע שמה שחלמתי קרה במציאות. לא הבנתי כמה אשליית המציאות של החלומות, חזקה כל כך עד שחדרה אל תוך המציאות. הייתי שטוף צער ומשוכנע שכל היקר והיקרים לי בעולם הזה, מתו. מיררתי אל תוך הלילה, אבוד מצער האימה לא יודע עדיין שמה שהתגלה היה רק הצצה אל שכבות הפחד העמוק ביותר של מוחי הלא מודע. על הבוקר, הופתעתי לקבל טלפון מאחת מאלו שמתו – את חיה? שאלתי, כן ענתה, ואני בטוחה שאתה יכול להמציא תירוצים מוצלחים יותר למה אתה לא מגיע לפגישה שקבענו… השלתי את הפחד, הבנתי שזו המהות של חלום עמוק, חוויה כל כך מלאה שמהווה מציאות עומק אחרת לחלוטין, כמה שיחות טלפון לאחר מכן, כשהתבהר לי שכולם חיים וקיימים, שבה המנגינה לענות את ראשי.
לאורך כל היום הצלילים שיגעו אותי, ידעתי שאני מכיר אותם לא הצלחתי להבין מאיפה. אולם מתורגל מנסיון העבר שלי חשתי שתוך כמה ימים אזכר בתשובה. אחרי הלילה המסויט ההוא החלטתי שבריאות או לא בריאות, אני לחלומות כאלו לא חוזר. חזרתי לישון על הגב. שם לפחות ידעתי שאני לא אתקל בתערוכות זוועה שכאלו מדי לילה. וכך חזרתי לסורי עד שחברה טובה שיכנעה אותי לשוב ולישון על הצד ולחלום, "זה בטח יהיה לך מוזר בהתחלה אבל מתרגלים. אחרי כמה זמן הסיוטים שלך יעברו, ולפעמים יש גם חלומות נורא נעימים" היא הבטיחה לי ואכן לאט לאט ובחשש מה התחלתי לישון שוב על הצד ולאחר כמה לילות בלי חלומות או סיוטים גיליתי שאני חולם חלומות מסוג חדש. הקצתי בתוך החלום מצאתי את עצמי יושב בשעת ערב בתוך מרפסת-גן קטנה של בית לבן עשוי מפיברגלאס, על גדר התיל שמולי הבהבה לה שורות מנורות קטנות כמו אלו שתולים בכריסמס על עצי האשוח. המנורות הבהבו בצבעים משתנים של כחול אדום ירוק חיור וצהוב. הגדר עצמה היתה רחוקה ממני כמה צעדים לאחר הגדר היתה מסילת רכבת ומיד אחריה עוד גדר לבנה מעין המשך של הגן שבו הייתי. התבוננתי על סביבתי לידי ישב בכיסא נוח לבן, אדם שחום ומשופם שנראה ממוצא היספאני המחזיק ביד שלו בקבוק משקה אלכוהולי. תראה הוא אמר, ירושלים, והצביע אל הצד השני של הגדר מעבר לפסי הרכבת. איפה? תמהתי שם, חזר ואמר. רק אז שמתי לב לראשונה לטלויזיה שעמדה על עגלת סופרמרקט בחלק השני של החצר. לפתע שמעתי רעש נוראי מתקרב לעברנו, תוך שניות ספורות חלפה במסילה הפרידה בין שני חלקי החצר רכבת נוסעים מהירה. לא יכולתי לשמוע כלום פרט לצרחות הפסים שקשוק הגלגלים והמהום המנוע. דרך החלונות המוארים היה ניתן לראות פרצופים מתבוננים בי בתמיהה, כאילו הייתי אני הארוע המשונה בחלום שלהם. הבחור שישב לידי המשיך לדבר אלי אולם לא שמעתי כלום ממה שאמר ברעש הרכבת החולפת וראיתי רק את שפתיו נעות. הרכבת חלפה. התבוננתי שוב פעם אל הטלויזיה, לא היה שם כלום. רק שכעת הוקפה הטלויזיה בכמה וכמה צעצועים קטנים עוגות יום הולדת, גולגולת גיטרה קטנה וצהובה. אלוהים אמרתי לעצמי אני מכיר את התמונה הזו היטב. אבל מאיפה? ושוב הצלילים המרוחקים האלו מתערבלים, הגיטרה הנוטפת מלמעלה והקול העייף הזה "הולכים כמו סרטנים, שלום דוקטור" ושוב רעש התגבר ושוב הרכבת התקרבה, הבחור שלידי שלף עוד בקבוק בירה זולה מצד הכיסא שלו ולגם אותו באיטיות מייאשת. "תראה" הוא אמר לי שוב, "ירושלים". והצביע אל הצד השני של הגדר מעבר לפסי הרכבת. איפה אתה רואה את ירושלים שאלתי בתמיהה. "היא שם רק תביט" הוא אמר לי ושוב המילים הופיעו מרחוק צפות כמו בקומיקס – "עומדים ליד מכונת הקוקה קולה" אוך מאיפה לעזאזל אני מכיר את השיר הזה התעניתי ביני לבין עצמי. "שלום דוקטור – הולכים כמו סרטנים". הרגשתי כמו אל באנדי שהולך ומשתגע מהשורה ההיא שנתקעת במוחו ומחפשת את ההקשר שלה. פניתי אל ההיספאני בזעם כבוש – איפה ירושלים, איפה? הוא לא אמר כלום רק שלף פלאפון מכיסו חייך חיוך מוזר וחייג, צלצול הפלאפון העיר אותי.
מצאתי את עצמי במיטה. המכשיר הארור מצלצל בעליזות נוראית את השכמת הבוקר שלי – זמן לקום – היום זה עכשיו. מה היו המילים האלו? הולכים כמו סרטנים ורופאים זה כל מה שזכרתי. ואז לפתע זה היכה בי. "להתראות טוויגי". בתקופה שדיסקים עלו כמו משכורת צבאית כשהיית קונה אחד היית שומע אותו לפחות כמה עשרות אם לא מאות פעמים, קנתה אחותי האהובה דיסק של להקה מבטיחה אז, שבדיעבד לא מימשה שום דבר ונעלמה לה אל שדות השכחה או יותר נכון אל תחתית ביצת החלומות כפי שהבנתי. זה היה השיר הזה שאחותי הקטנה אהבה לפני כל כך הרבה שנים. כמה שניות של חשיבה והתעלומה הגיעה לקיצה הבלתי צפוי. קראו להם – EAT, והשיר היה MR AND MISS SMACK . נפעם מהתרגשות הלכתי לרשת לחפש את השיר והנה להפתעתי הגדולה עלתה מולי תמונת עטיפת האלבום. לרגע פערתי את פי, מולי עמד החלום שלי. בתוך העטיפה של הדיסק הגולגולת הגיטרה הקטנה והצהובה הטלויזיה במרכז, הכל היה שם רק מה הקשר לירושלים תהיתי. לקח לי כמה דקות ורק אז בקושי הבחנתי באותיות הקטנות שם באמצע מעל הטלויזיה ברורות כגולגולת ומוסתרות מאחוריה. בשלט רחוב שעליו נכתב – ירושלים, בעברית ובערבית.
אני לא יודע על מה אתם חולמים ובאיזה עולם פנטסטי אתם מסתובבים, אבל החלומות שלי מאז ובמשך כמה חודשים הסתובבו בעיקר בתוך עטיפות תקליטים. אלו היו הפנטזיות שליוו את המוזיקה שכל כך אהבתי. בשבועות ובחודשים שלאחר מכן, חלמתי שוב ושוב על עטיפות תקליטים, מצאתי את עצמי משוטטט בתוכם, חווה את הייצוג הויזואלי של המוזיקה בצורה אחרת לחלוטין מכל מה שידעתי. אף פעם לא יכולתי לדמיין שאצלול אל תוך מטריצת הקווים על העטיפה של UNKNOWN PLEASURES כמי שמחפש בשפתיו את שער הכניסה אל רחם אהובתו, אף פעם לא חשתי כמה קלוש ונוכח ריח הנחל בעטיפה של TIME OF NO REPLAY, כמה נעים היה השקט הרך שהתנשם באלבום בשחור ולבן מגורען בעטיפת האלבום השלישי של הוולוט אנדרגראונד, וכמה יפה היה הגן רגע אחרי שג'ורג' הריסון קם מהכסא… אולי זה הגיוני שמי שכמוני, חי בתוך צלילים, גם יחלום אותם בלילה, רק שלא ידעתי כמה השפעה תהיה לחוויה המטלטלת הזו על חיי וחיי חלומותיי. היום כשכל הקבצים שאני מקבל עטויים לרוב בתמונות מחשב, קשה לי להיקשר לאספקט הויזואלי של הצליל. התחושה של אלבום שהחזקת ביד והצבע והצורה שהיו לו נותרה עבורי כמו אותם חלומות מרוחקים, משהו שאתה יודע שאתה מכיר היטב, אך חומק מהכרתך ומהגדרתך.
דויד פרץ הוא מוזיקאי, מפיק ויזם תרבותי מבאר שבע. אלבומו האחרון "ארץ שלא שם" יצא בשנה שעברה.
תְּנוּעַת עֵינַיִם מְהִירָה 