אני חולם לך על הנער שהיה לך – על אבות ישורון

אבות ישורון היה משורר שהגעגוע והחרטה כתבו את שיריו. הגעגוע להורים שהשאיר מאחור, בפולין המתמוטטת, שנרצחו במחנות ההשמדה מיידנק וסוביבור; והחרטה על כך שלא ענה למכתבים ששלחו אליו הוריו שהשאיר מאחור, שלא השמיע להם את קולו, קול שחיפש דיבור חדש בארץ ישראל. כל שירתו אומרת געגוע וחרטה. לכן נשזרים בה בלא סוף משפטים שבורים ביידיש, משפטים שבורים בעברית, משפטים שבורים בערבית, שזורים זה בזה, מנסים ליצור שפה חדשה של איש שנטש את שפתו הישנה, שרכש את שפתו החדשה וביטש אותה כזיכרון לשפתו הישנה, וכהזדהות עם שפת העם שפגש כאן ודיבר את שפתו שלו, הערבית.

"היידיש הזאת שהחלה לבוא אליך בהקיץ ובחלום, מאחר ונודע לה, כי נחושה החלטתך שלא לדבר בה, לא לחשוב בה, לא לחלום בה – לא בשינה ולא בהקיץ. ואם חלמת ואם דיברת מתוך השינה, החלום, ביידיש – למהר ולתרגם מיד כל מה שהגית, לעברית, ורק אז אתה יכול לחזור ולהירדם שוב", הוא כותב בקטע "הספרות העברית תערוך את התפילה", תפילת האשכבה למשפחתו, לשפה המתה.

ובאמת, כל החלומות המופיעים בשירי קובץ זה מציגים את דמויות ההורים שמתגלים לבנם בלילה, במיטה, כשכל מה שמנסה לשכוח תוך כדי כתיבה צף ועולה.  "אמת, לא הרבה / אני חולם עליו. / אנחנו עומדים בתעלה. ומי יודע באיזה / ואדיות אבי עומד. / הרבה הייתי נותן / לדעת המקום איפֹהו", כותב ישורון בשיר רובעת, חולם על אחת מתעלות המוות של קברי אחים שבאחת מהן נקבר אביו, בלי לדעת איפה הוא באמת.

בשניים מן החלומות נגלים אליו ההורים, האבא עם נבוט, האמא עם גרזן. בשיר "תחלופה" הוא כותב, "שמי החלפתי שפתי החלפתי עירי החלפתי. / ועוד יש בי מן הרוח להתעלם מעירי. / ואת בני עירי שכחתי. / והנה חלום. / ואבי מתעלם. // בלילה אני על מטתי. / בא. אבל לא פנים אל פנים. / ואז מה נשאר מן האב. / בלי הפנים. / נגמר מן האב. // אולם זה הוא. אני כבר מבין. / הנה העלים. חש אני / כי הוא מכין לי נבוט". ובשיר "לענין מה שאמרתי שני נצחים", כותב על אמו: "והנה הלילה באה בחלום, / הרימה גרזן מול ראשי, ולא הנחיתה, אך החלום / הזה השאיר בי אהבה בודדית // אפילו בחלום כבר לא רואים / את פניה. רק רוגנות הגרזן. / זאת בלילה. / ומה ביום? … אינני יכול לומר בפמבי / מי זאת שבאה בחלום. / היא היתה בנצח הראשון, / שבאה אלי בנצח השני".

תוצאת תמונה עבור אבות ישורון

 

גם חלומותיה של האמא של ישורון מתפקדים באותה גיזרה של חשיפת הגעגוע למתים. "אביך בא בחלום לך. / פתח את ארון הזכוכית. שבר לך כוס. נפטר לך ילד / ושאלת למה. אביך לא ענה ויצא וחשבת לכפר / ושכבת על הרצפה ושכבת על הילדה ומתה מגעגועים". אביה של אמו של ישורון נגלה לה בחלום. האמא שואלת למה נפטר לה הילד. ההערה בסוף הספר חושפת את הסיפור הכואב שמאחורי השיר – "יום אחד אמי ילדה ילד. מתוך עייפות שכבה על הילד והילד נחנק. אחרי זה, חודשים ארוכים שכבה במקום הזה שבו הונח הילד עד לקבורה".

אבל בשיר אחר, לוקח אבות ישורון להראות לאביו את הירח היפה של ים המלח. הבן שזכה לעלות לארץ חושף בפני האבא את הקסם הזה שאבותיו רק חלמו עליו. רגע קטן של קרבה, של גילוי אהבה פשוט, "אז אני לוקח להראות לו / את הירח כפי שיש לי / אותו בזכרון מהטיול הראשון שלי / לים המלח … לפני שצריכים ללכת לישון / ואני צריך / אני לוקח להראות לו את הירח. וענן לוקח. חכיתי בקוצר לענן שילך" ("יום שישי, כד תמוז תשלג, 27 יולי 1937").

ובאחד מהשירים האחרונים בקובץ, "אני חולם לך", חולם הבן עבור הוריו את החלומות שלא יכלו לחלום על הבן שלהם. "אני חולם לך על הנער שהיה לך / היה לך ואיננו יותר הנער. / אני חולם לך אני חולם לך אני חולם לך / ואיננו יותר הנער". שוב משמשים החלומות כמשחק מראות של זכרונות, געגועים וחרטות.

*

בספרה "ליד כפרים שקטים" מתעדת הסופרת יהודית הנדל את נסיעתה לפולין. בפרק "הערים אליהן לא נסעתי" היא מתארת את אי-התממשותן של שלוש נסיעות שרצתה לעשות – לעיירת ילדות של אמה, לעיירת ילדותו של בעלה, "ולקראסניסטאוו, עיירת ילדותו של אבות ישורון, שדרך השירה היתה למקום חי בחיי". אבל אולי כמו שירתו של ישורון, שמשוררת את הגעגוע והחרטה, את השבר והמרחק, הנדל לא יכלה להגיע ליעד, לשבור את הגעגוע, לחרוט את המרחק. "מיידאנעק היא מרחק 45 קילומטר מקראסניסטאוו. ראיתי את השלט על הכביש. את הצטלבות הדרכים. את הכביש המתפצל הפונה. קראתי כתוב: קראסניסטאוו 45 קילומטר. נשכתי את השפתיים להגיד לנהג שיטה מן הדרך הראשית ויסע לקראסניסטאוו. נשכתי את השפתיים ולא אמרתי. מה לי לחפש בקראסניסטאוו. הלכתי לי פארלוירן געגאנגען לאיבוד קראסניסטאוו. מה היה לי, אבות, לחפש בקראסניסטאוו?".

 


 

אבות ישורון, מִלְּבַדְאַתָּה. הספריה החדשה לשירה, תשס"ט 2009.

יהודית הנדל, ליד כפרים שקטים. הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, תשמ"ז 1987.


 

 

מודעות פרסומת