האמת היא שאני לא אוהב לכתוב כתיבה אקדמית. אני לא אוהב את הפורמליזציה שהדברים צריכים לעבור, את דיכוי חירות הכתיבה בשלשלאות של הערות שוליים, את המנחות שצריכים להקריב לאלים הקדמונים (הרי למה כל ספר אקדמי על ר' נחמן בעשור האחרון חייב להפתח עם אותה סקירה חזרתית של כל המגמות הרווחות והידועות בחקר ברסלב, וכך חמישית מכל ספר חדש בנושא יהיה זהה לכל ספר אחר).
בכל מקרה, עבודות צריך לכתוב. ואת העבודה האחרונה שכתבתי אני די מחבב. לא בגלל איך שהיא נכתבה, אלא בגלל החידוש שיש בה, לדעתי. בחנתי ארבעה סיפורים מ'ספר המעשים' של ש"י עגנון, הספר שמלא בסיפורים דמויי חלום קפקאיים, ומנסח מצוקה מודרנית של יחסים בין דור האבות לדור הבנים, המסורת והמודרנה. את כל זה בחנתי מתוך הגותו הפסיכואנליטית של ד.ו ויניקוט, שמדברת על תופעות כמו אובייקט מעבר, מרחב פוטנציאלי, יצירה ומשחק. נדמה לי שמבט זה חושף משהו חדש ביצירתו של עגנון. בשבועות הקרובים אביא כאן פרקים מהעבודה, ואולי יהיה מי שימצא בזה עניין.
- המודרניזם של עגנון וספר המעשים
תהליך התקבלותו של ש"י עגנון כמספר מודרני ייחודי היה מורכב. בראשית ימי סיפוריו, נתפסה יצירתו של עגנון, העמוסה בהרמזים מקראיים ותלמודיים, כיצירה יהודית פולקלוריסטית, כהרחבה ל'סיפורי יראים' חסידיים. הוא נתפס כיוצר דתי העסוק בתמות דתיות ובאמצעי הבעה דתיים ותו לא. לקח זמן עד שקם חוקר ספרות כברוך קורצוויל אשר ביקש להעמיד את יצירתו כיצירה מודרנית סוערת חובקת עולמות המסתתרת מתחת למעטה תמים, מסורתי והרמוני כביכול. קורצווייל מעיד על עצמו כי לקח על עצמו לתפקיד להראות את מהותה של מודרניות אמתית שביצירת עגנון. הוא מעמיד במרכז מפעל זה את 'ספר המעשים' בו אנו עוסקים, שנראה לו כ'אובייקט מתאים ביותאר להפגין או להוכיח הוכחה טכסטואלית את צדקת האינטרפטציה". את גישה זו חשף קורצוויל במאמר משנת תש"ב, 1941, על הסיפור "פת שלימה" מתוך ספר המעשים. מאמר זה מהווה נקודת מפנה בחקר יצירתו של עגנון; חוקר עגנון גדול בפני עצמו, משולם טוכנר, הגדיר את השפעת המאמר כ"הגילוי היה מרעיש ומעמיק בהבחנתו". קורצווייל חושף במאמר זה את הנושאים המודרניים המרכזיים ביצירת עגנון – תהומות נפשיים איומים, חטא, בדידות קיומית (אכסיסטנציאלית), לחץ האיוויים האסורים, כיסופי שלמות בלתי ממומשים ומצור ערירות ללא מפלט.
ספר המעשים אם כן מהווה נקודת מוצא לדיון בסממנים המודרניים ביצירתו של עגנון. תהומות הנפש והתקופה מקבלים ביטוי ספרותי ביצירתו עמוסת הרבדים. גם דב סדן מצא בקובץ סיפורים זה את הביטוי העמוק ביותר לחיבוטי הנפש המודרניים של עגנון: "סיפורים אלה מעלתם… במה שהם מגלים, על דרך אוטנטית, את נפש המספר לאמיתה, את פנים-פנימה, והיא נפש מודרנית, נבוכה ומזועזעת, הממלטת את עצמה מתוך מבוכתה, וזיעזועה לתוך הוויה של שלימות מחוטבת". סדן מדגיש כי 'ספר המעשים' מהווה נקודת מפנה בהתייחסות אל יצירת עגנון, ושלא שהוא מעיד על היצירה שקדמה לו, אלא גם על זו שתבוא אחריו. הוא מסמל "עד-מה יסורי הנפש המודרנית מחלחלים לא בלבד את ההוויה שהאמן בורח ממנה, אל גם את ההוויה שהאמן בורח אליה".
שלושה מבקרי ספרות משמעותיים אלה היו הראשונים שהעמידו את יצירתו של עגנון על רגלי היסוד של המודרניות. מכאן והלאה נפתחה הדרך לבחינת יצירת עגנון כיצירה המבליטה את המתחים המודרניים הניצבים בבסיס היצירה, ורבים מהמחקרים מתייחסים לאספקט זה. הגדיל לעשות הלל ברזל, שכתב כי "מחלת היחיד והחברה היהודית, בזיקה לשתי התפיסות המוניסטיות' המודרניות, המרקסיזם והפסיכואנליזה הפרוידיאנית, השכיל לתאר עגנון, הרומאניסט המודרני הגדול של הפרוזה העברית".
אברהם הולץ מתייחס אל ספר המעשים כעל מי שמבטא את צורת הסיפור המכונה 'המשל הפתוח', המזוהה עם יוצרים מודרנים כמו פרנץ קפקא וסמואל בקט.[6] הוא מצטט את חוקר הספרות ריצ'ארד איסטמן אשר מגדיר את צורת סיפור זו, ועומד גם על מאפייניה החלומיים: "[במשל הפתוח] פני השטח הסיפוריים נבקעים. העולם הבדיוני אינו נאמן לעצמו. אי יציבותם של הפרטים מעכבת את הקורא הרוצה לעמוד על תבנית אנאלוגית פשוטה לסיפור. הוא עשוי להתחיל לרחף כמו בחלום, כשהוא מתאמץ לזהות את הצורות הכמוסות מאחורי תוכנה הנגלה והמטושטש של היצירה".
2. ה'חלומיות' של 'ספר המעשים'
סיפורי ספר המעשים מתאפיינים בטשטוש תדיר של מרחב וזמן כחלק מההליך הסיפורי ויוצרים בכך פירוק של המציאות הרגילה. קורצווייל מסיק מתופעה זו כי ספר המעשים פותח בפני הקורא "עולם נפשי הדומה במידה רבה לעולם החלומות". הסיפורים מורכבים מיסודות טרום-תודעתיים שגובשו לכדי מערך ספרותי אינטליגנטי מתוכנן ומוקפד היטב ביכולתו לאזן בין הסתר לגילוי. קורצוויל טוען, ואנו הקטנים מסכימים עמו במידה רבה, שהמתח הגדול שמבוטא בסיפורים אלה הוא המתח שבין דור האבות לדור הבנים, בין עולם המסורת לעולם המודרני המשתנה. ההתמוטטות של הוודאות הדתית, לדברי קורצווייל, היא המניע העיקרי של 'ספר המעשים'. דווקא המבנה הסיפורי המסויים של ספר המעשים, בו המרחב והזמן מטשטשים וההוויה כולה מאבדת מיציבותה, מאפשרים למספר לבטא את היותו תלוי בין עולמות, נקרע בין כיסופיו לעולם הישן לחוסר היכולת לממש אותם.
כיוון שספר המעשים מתאפיין בטשטוש של מרחב וזמן נדמה שניתן להצביע על שתי דרכים לקרוא את סיפוריו – דרך אחת היא להביט באותן יסודות טרום-תודעתיים שניכרים בסיפורים כמבטאים תחושת תלישות ואימה מן העולם, וזהו פשרם – תחושת האימה. דרך שניה היא, ונדמה שבדרך זו הלכו רובם ככולם של פרשני ספר המעשים, לקרוא את היסודות המופיעים בסיפורים כיסודות סימבוליים, המבקשים לרמוז ולבטא יסודות רעיוניים רחבים יותר. הלל ברזל מגדיר זאת כ"אטמוספירה סימבולית החולשת על יצירותיו של עגנון", הנובעת מתוך "אטמוספירת-החלום, שבה מרחפים סיפוריו ושהיא באה בתוספת לחוליות של חלום ממש המתעלות ביצירה". ברזל טוען כי הביטוי הקיצוני ביותר לסימבוליקה החלומית הזו הינה בספר המעשים. לכן, כאשר ניגש לקרוא בסיפורי ספר המעשים נבקש להבין את הסימבוליקה הגלומה בהם לצד הבנת המכניקה החלומית ממנה הם מורכבים.
יש שפטרו סיפורים אלה כסיפורי חלום פשוטים, כפי שטען גרשום שלום – "לאמיתו של דבר, כמה מן הסיפורים הללו נראים לי בפשטות כסיפורי חלומות'. הראל פיש טוען כי בספר המעשים החלום מכתיב את הקו הסיפורי. החלום דורש מהקורא תשומת לב מיוחדת כגורם מעצב בסיפורים. הוא טוען כי סיפורים הספר עוסקים במשמעות הנארטולוגית של החלום, כלומר בעצם היכולת לכתוב ולספר חלום.
דבורה שריבוים טועמת כי סיפורי ספר המעשים מבטאים כמיהה לשלמות של חווית הילדות ועוסקת בהחמצות, טעויות ותהיות, חיפוש חסר תכלית ותחושה של האדם שהוא חי במבוך. כל אלה יוצרים את האופי החלומי של הסיפורים, אשר מבצבץ מבעד לתוכן הגלוי שלהם. הסיפורים מבטאים תפיסה שונה של המציאות ובטשטוש הגבול בין הריאלי ובין הלא-ריאלי, העל-ריאלי.
3. הגישה הפסיכאונליטית של דונלד ויניקוט
דונלד ויניקוט (1896-1971) היה פסיכואנליטיקאי אנגלי שהגותו הותירה רושם משמעותי על התחום בו עסק. בהקדמה לתרגום ספרו 'משחק ומציאות' כותב רענן קולקה כי גישתו של ויניקוט היוותה נקודת מעבר משמעותית בעולם הפסיכואנליטי מהתמקדות במוקדים של דחף ומבנה אל החוויה הסובייקטיבית של האדם. הוא מסביר כי הפסיכואנליזה המסורתית, לשיטת ויניקוט, סבבה סביב מציאות נפשית פנימית ואישית, ומסביב ליחסיה עם המציאות החיצונית, אך החוויה הסובייקטיבית של האדם נזנחה. כלומר, נוצרה דואליות של פנים וחוץ, אך המרחב שביניהם לא זכה ליחס. לכן ויניקוט מציע אזור נפשי שלישי, שמקומו בין המציאות הפנימית לזו החיצונית – אזור ביניים אותו הוא מכנה 'מרחב פוטנציאלי'. זהו המקום שבו מתהווה ומתרחשת החוויה הסובייקטיבית של האדם. אנו נבקש לטעון כי סיפור 'ספר המעשים' של עגנון מתפקדים כמרחב פוטנציאלי עבור המחבר. לשם כך נפרט כעת את מאפייני המונח ומונחים נוספים הקשורים אליו.
המרחב הפוטנציאלי נוצר בשלב שבו עובר התינוק ממצב של התמזגות עם האם לשלב של הפרדת האם מה'עצמי' שלו. אם התבצע התהליך בהצלחה, מתחיל התינוק לפתח מרחב בינו לבין האם שבו מופיעים המשחק היצירתי, שימוש בסמלים ומרחב של דמיון ויצירה. בשלב זה נוצרת אצל התינוק אשליה שמה שהוא יוצר אכן קיים במציאות. תחום ביניים זה של החוויה הינו החלק המרכזי בחווית התינוק, והוא נשמר לאורך כל חייו מתוך חוויה עזה השייכת לתחומי האמנויות, לדת, לחיים של דמיון פורה ולעבודה מדעית יוצרת.
מונח משמעותי נוסף שהגה ויניקוט הינו חפץ מעבר. ויניקוט מתאר את שלבי התפתחות התינוק, מיניקה ועד פרידה פיזית ונפשית מהאם. אחד מהשלבים בדרך הינו שלב שבו הילד מרבה להכניס אצבעות ידיו או אגרוף שלם אל פיו, בעוד הוא מלטף בו בזמן את אמו או פיסת סדין, שמיכה או צמר.מתוך ליטוף זה מתפתח קשר של התינוק למה שמונח בקרבתו, כך נוצר קשר בין התינוק לאובייקט שהוא אוחז, אשר הופך לפרט משמעותי מתהליך בגרותו בהיותו החפץ הראשון שהוא 'רוכש'. זהו החפץ הראשון השייך לתינוק מבלי שיהיה חלק ממנו עצמו, בדוגמת אצבעותיו או פיו. זהו אותו 'אובייקט מעבר' או 'חפץ מעבר' בעברית. חפץ זה הוא המייצג את מעבר התינוק ממצב של התמזגות עם אמו למצב חדש של קשר עם האמא כישות נפרדת ממנו הנמצאת מחוצה לו.
כמו כן נתייחס בעבודתנו למושג הפנטזיה אצל ויניקוט ונבחן האם הכתיבה החלומית של עגנון נכנסת תחת ההגדרה של מקרה דיסאסוציאטיבי.
תְּנוּעַת עֵינַיִם מְהִירָה 