תופעות מעבר ב"ספר המעשים" לעגנון על פי גישת ד.ו ויניקוט – הקדמה

האמת היא שאני לא אוהב לכתוב כתיבה אקדמית. אני לא אוהב את הפורמליזציה שהדברים צריכים לעבור, את דיכוי חירות הכתיבה בשלשלאות של הערות שוליים, את המנחות שצריכים להקריב לאלים הקדמונים (הרי למה כל ספר אקדמי על ר' נחמן בעשור האחרון חייב להפתח עם אותה סקירה חזרתית של כל המגמות הרווחות והידועות בחקר ברסלב, וכך חמישית מכל ספר חדש בנושא יהיה זהה לכל ספר אחר).

בכל מקרה, עבודות צריך לכתוב. ואת העבודה האחרונה שכתבתי אני די מחבב. לא בגלל איך שהיא נכתבה, אלא בגלל החידוש שיש בה, לדעתי. בחנתי ארבעה סיפורים מ'ספר המעשים' של ש"י עגנון, הספר שמלא בסיפורים דמויי חלום קפקאיים, ומנסח מצוקה מודרנית של יחסים בין דור האבות לדור הבנים, המסורת והמודרנה. את כל זה בחנתי מתוך הגותו הפסיכואנליטית של ד.ו ויניקוט, שמדברת על תופעות כמו אובייקט מעבר, מרחב פוטנציאלי, יצירה ומשחק. נדמה לי שמבט זה חושף משהו חדש ביצירתו של עגנון. בשבועות הקרובים אביא כאן פרקים מהעבודה, ואולי יהיה מי שימצא בזה עניין.

622-mourning-schiele-1965FRIEDENSREICH HUNDERTWASSER.jpg
פרידריך הונדרטוואסר, אבל, 1965
  1. המודרניזם של עגנון וספר המעשים

תהליך התקבלותו של ש"י עגנון כמספר מודרני ייחודי היה מורכב. בראשית ימי סיפוריו, נתפסה יצירתו של עגנון, העמוסה בהרמזים מקראיים ותלמודיים, כיצירה יהודית פולקלוריסטית, כהרחבה ל'סיפורי יראים' חסידיים. הוא נתפס כיוצר דתי העסוק בתמות דתיות ובאמצעי הבעה דתיים ותו לא. לקח זמן עד שקם חוקר ספרות כברוך קורצוויל אשר ביקש להעמיד את יצירתו כיצירה מודרנית סוערת חובקת עולמות המסתתרת מתחת למעטה תמים, מסורתי והרמוני כביכול. קורצווייל מעיד על עצמו כי לקח על עצמו לתפקיד להראות את מהותה של מודרניות אמתית שביצירת עגנון. הוא מעמיד במרכז מפעל זה את 'ספר המעשים' בו אנו עוסקים, שנראה לו כ'אובייקט מתאים ביותאר להפגין או להוכיח הוכחה טכסטואלית את צדקת האינטרפטציה". את גישה זו חשף קורצוויל במאמר משנת תש"ב, 1941, על הסיפור "פת שלימה" מתוך ספר המעשים. מאמר זה מהווה נקודת מפנה בחקר יצירתו של עגנון; חוקר עגנון גדול בפני עצמו, משולם טוכנר, הגדיר את השפעת המאמר כ"הגילוי היה מרעיש ומעמיק בהבחנתו". קורצווייל חושף במאמר זה את הנושאים המודרניים המרכזיים ביצירת עגנון – תהומות נפשיים איומים, חטא, בדידות קיומית (אכסיסטנציאלית), לחץ האיוויים האסורים, כיסופי שלמות בלתי ממומשים ומצור ערירות ללא מפלט.

ספר המעשים אם כן מהווה נקודת מוצא לדיון בסממנים המודרניים ביצירתו של עגנון. תהומות הנפש והתקופה מקבלים ביטוי ספרותי ביצירתו עמוסת הרבדים. גם דב סדן מצא בקובץ סיפורים זה את הביטוי העמוק ביותר לחיבוטי הנפש המודרניים של עגנון: "סיפורים אלה מעלתם… במה שהם מגלים, על דרך אוטנטית, את נפש המספר לאמיתה, את פנים-פנימה, והיא נפש מודרנית, נבוכה ומזועזעת, הממלטת את עצמה מתוך מבוכתה, וזיעזועה לתוך הוויה של שלימות מחוטבת". סדן מדגיש כי 'ספר המעשים' מהווה נקודת מפנה בהתייחסות אל יצירת עגנון, ושלא שהוא מעיד על היצירה שקדמה לו, אלא גם על זו שתבוא אחריו. הוא מסמל "עד-מה יסורי הנפש המודרנית מחלחלים לא בלבד את ההוויה שהאמן בורח ממנה, אל גם את ההוויה שהאמן בורח אליה".

שלושה מבקרי ספרות משמעותיים אלה היו הראשונים שהעמידו את יצירתו של עגנון על רגלי היסוד של המודרניות. מכאן והלאה נפתחה הדרך לבחינת יצירת עגנון כיצירה המבליטה את המתחים המודרניים הניצבים בבסיס היצירה, ורבים מהמחקרים מתייחסים לאספקט זה. הגדיל לעשות הלל ברזל, שכתב כי "מחלת היחיד והחברה היהודית, בזיקה לשתי התפיסות המוניסטיות' המודרניות, המרקסיזם והפסיכואנליזה הפרוידיאנית, השכיל לתאר עגנון, הרומאניסט המודרני הגדול של הפרוזה העברית".

אברהם הולץ מתייחס אל ספר המעשים כעל מי שמבטא את צורת הסיפור המכונה 'המשל הפתוח', המזוהה עם יוצרים מודרנים כמו פרנץ קפקא וסמואל בקט.[6] הוא מצטט את חוקר הספרות ריצ'ארד איסטמן אשר מגדיר את צורת סיפור זו, ועומד גם על מאפייניה החלומיים: "[במשל הפתוח] פני השטח הסיפוריים נבקעים. העולם הבדיוני אינו נאמן לעצמו. אי יציבותם של הפרטים מעכבת את הקורא הרוצה לעמוד על תבנית אנאלוגית פשוטה לסיפור. הוא עשוי להתחיל לרחף כמו בחלום, כשהוא מתאמץ לזהות את הצורות הכמוסות מאחורי תוכנה הנגלה והמטושטש של היצירה".

2. ה'חלומיות' של 'ספר המעשים'

סיפורי ספר המעשים מתאפיינים בטשטוש תדיר של מרחב וזמן כחלק מההליך הסיפורי ויוצרים בכך פירוק של המציאות הרגילה. קורצווייל מסיק מתופעה זו כי ספר המעשים פותח בפני הקורא "עולם נפשי הדומה במידה רבה לעולם החלומות". הסיפורים מורכבים מיסודות טרום-תודעתיים שגובשו לכדי מערך ספרותי אינטליגנטי מתוכנן ומוקפד היטב ביכולתו לאזן בין הסתר לגילוי. קורצוויל טוען, ואנו הקטנים מסכימים עמו במידה רבה, שהמתח הגדול שמבוטא בסיפורים אלה הוא המתח שבין דור האבות לדור הבנים, בין עולם המסורת לעולם המודרני המשתנה. ההתמוטטות של הוודאות הדתית, לדברי קורצווייל, היא המניע העיקרי של 'ספר המעשים'. דווקא המבנה הסיפורי המסויים של ספר המעשים, בו המרחב והזמן מטשטשים וההוויה כולה מאבדת מיציבותה, מאפשרים למספר לבטא את היותו תלוי בין עולמות, נקרע בין כיסופיו לעולם הישן לחוסר היכולת לממש אותם.

כיוון שספר המעשים מתאפיין בטשטוש של מרחב וזמן נדמה שניתן להצביע על שתי דרכים לקרוא את סיפוריו – דרך אחת היא להביט באותן יסודות טרום-תודעתיים שניכרים בסיפורים כמבטאים תחושת תלישות ואימה מן העולם, וזהו פשרם – תחושת האימה. דרך שניה היא, ונדמה שבדרך זו הלכו רובם ככולם של פרשני ספר המעשים, לקרוא את היסודות המופיעים בסיפורים כיסודות סימבוליים, המבקשים לרמוז ולבטא יסודות רעיוניים רחבים יותר. הלל ברזל מגדיר זאת כ"אטמוספירה סימבולית החולשת על יצירותיו של עגנון", הנובעת מתוך "אטמוספירת-החלום, שבה מרחפים סיפוריו ושהיא באה בתוספת לחוליות של חלום ממש המתעלות ביצירה". ברזל טוען כי הביטוי הקיצוני ביותר לסימבוליקה החלומית הזו הינה בספר המעשים. לכן, כאשר ניגש לקרוא בסיפורי ספר המעשים נבקש להבין את הסימבוליקה הגלומה בהם לצד הבנת המכניקה החלומית ממנה הם מורכבים.

יש שפטרו סיפורים אלה כסיפורי חלום פשוטים, כפי שטען גרשום שלום –  "לאמיתו של דבר, כמה מן הסיפורים הללו נראים לי בפשטות כסיפורי חלומות'. הראל פיש טוען כי בספר המעשים החלום מכתיב את הקו הסיפורי. החלום דורש מהקורא תשומת לב מיוחדת כגורם מעצב בסיפורים. הוא טוען כי סיפורים הספר עוסקים במשמעות הנארטולוגית של החלום, כלומר בעצם היכולת לכתוב ולספר חלום.

דבורה שריבוים טועמת כי סיפורי ספר המעשים מבטאים כמיהה לשלמות של חווית הילדות ועוסקת בהחמצות, טעויות ותהיות, חיפוש חסר תכלית ותחושה של האדם שהוא חי במבוך. כל אלה יוצרים את האופי החלומי של הסיפורים, אשר מבצבץ מבעד לתוכן הגלוי שלהם. הסיפורים מבטאים תפיסה שונה של המציאות ובטשטוש הגבול בין הריאלי ובין הלא-ריאלי, העל-ריאלי.

chessboard-large-version-original-painted-plaster-1959  Germaine Richier !Large.jpg
ג'רמיין ריצ'ייר, שחמט גרסה מוגדלת, 1959

3. הגישה הפסיכאונליטית של דונלד ויניקוט

דונלד ויניקוט (1896-1971) היה פסיכואנליטיקאי אנגלי שהגותו הותירה רושם משמעותי על התחום בו עסק. בהקדמה לתרגום ספרו 'משחק ומציאות' כותב רענן קולקה כי גישתו של ויניקוט היוותה נקודת מעבר משמעותית בעולם הפסיכואנליטי מהתמקדות במוקדים של דחף ומבנה אל החוויה הסובייקטיבית של האדם. הוא מסביר כי הפסיכואנליזה המסורתית, לשיטת ויניקוט, סבבה סביב מציאות נפשית פנימית ואישית, ומסביב ליחסיה עם המציאות החיצונית, אך החוויה הסובייקטיבית של האדם נזנחה. כלומר, נוצרה דואליות של פנים וחוץ, אך המרחב שביניהם לא זכה ליחס. לכן ויניקוט מציע אזור נפשי שלישי, שמקומו בין המציאות הפנימית לזו החיצונית – אזור ביניים אותו הוא מכנה 'מרחב פוטנציאלי'. זהו המקום שבו מתהווה ומתרחשת החוויה הסובייקטיבית של האדם. אנו נבקש לטעון כי סיפור 'ספר המעשים' של עגנון מתפקדים כמרחב פוטנציאלי עבור המחבר. לשם כך נפרט כעת את מאפייני המונח ומונחים נוספים הקשורים אליו.

המרחב הפוטנציאלי נוצר בשלב שבו עובר התינוק ממצב של התמזגות עם האם לשלב של הפרדת האם מה'עצמי' שלו. אם התבצע התהליך בהצלחה, מתחיל התינוק לפתח מרחב בינו לבין האם שבו מופיעים המשחק היצירתי, שימוש בסמלים ומרחב של דמיון ויצירה. בשלב זה נוצרת אצל התינוק אשליה שמה שהוא יוצר אכן קיים במציאות. תחום ביניים זה של החוויה הינו החלק המרכזי בחווית התינוק, והוא נשמר לאורך כל חייו מתוך חוויה עזה השייכת לתחומי האמנויות, לדת, לחיים של דמיון פורה ולעבודה מדעית יוצרת.

מונח משמעותי נוסף שהגה ויניקוט הינו חפץ מעבר. ויניקוט מתאר את שלבי התפתחות התינוק, מיניקה ועד פרידה פיזית ונפשית מהאם. אחד מהשלבים בדרך הינו שלב שבו הילד מרבה להכניס אצבעות ידיו או אגרוף שלם אל פיו, בעוד הוא מלטף בו בזמן את אמו או פיסת סדין, שמיכה או צמר.מתוך ליטוף זה מתפתח קשר של התינוק למה שמונח בקרבתו, כך נוצר קשר בין התינוק לאובייקט שהוא אוחז, אשר הופך לפרט משמעותי מתהליך בגרותו בהיותו החפץ הראשון שהוא 'רוכש'. זהו החפץ הראשון השייך לתינוק מבלי שיהיה חלק ממנו עצמו, בדוגמת אצבעותיו או פיו. זהו אותו 'אובייקט מעבר' או 'חפץ מעבר' בעברית. חפץ זה הוא המייצג את מעבר התינוק ממצב של התמזגות עם אמו למצב חדש של קשר עם האמא כישות נפרדת ממנו הנמצאת מחוצה לו.

כמו כן נתייחס בעבודתנו למושג הפנטזיה אצל ויניקוט ונבחן האם הכתיבה החלומית של עגנון נכנסת תחת ההגדרה של מקרה דיסאסוציאטיבי.

מודעות פרסומת

מנשהוף VS פרויד – ערב עיון בנושא חלום וזיכרון

לפני חודשים מספר לקחתי חלק באירוע מיוחד ומעניין לכבוד צאת ספרו של משה מנשהוף – חלום וזיכרון. החלק שלי באירוע היה השולי והמינורי ביותר, וטוב שכך, אך שתי הרצאות ופאנל מרתק שעסקו בתיאוריה של מנשהוף להבנת מהות החלום עמדו במרכז האירוע. כעת עלו הקלטות האירוע לרשת ונביא אותם כאן יחד עם תקציר קצר.

 

את האירוע פתח ד"ר יובל ניר, נויורוביולוג וחוקר שינה, שסקר את תהליך פעילות המוח בזמן החלימה.

"ערכו מחקרים עם תינוקות שנולדו פגים וגילו שהם מבלים כמעט את כל זמנם ברחם, והשינה הזו היא כמעט באופן מלא היא שנת R.E.M – תנועת עיניים מהירה. דבר זה הוביל רבים לחשוב שהחלום משפיע על התפתחות המוח, ומשמש כמעין מציאות מדומה בה האדם מנסה כל מיני פעולות בסביבה מוגנת ובוחן מה יכול לקרות".

אחריו דיבר גיבור הערב, הפילוסוף משה מנשהוף, שדיבר על חלק משמעותי בספרו – איכון בזמן-מרחב כפקטור המבדיל בין חלום לזיכרון.

"אני מתאר בספר את האדם הישן כמי שעומד באמצע חדר חשוך לגמרי כשמעליו תקרה עגולה מלאה בכוכבי השמיים. אלה גירויים חושיים שגורמים לשליפה של גורם מידע העבר שלא מתפתח לתמונה, אלא הוא תמונה בודדת שנעלמת היות ואין סביבו זמן-מרחב כדי לפתח את התמונה. לעתים, הנקודה הזאת שנשקפת בתקרה מעלינו מתפתחת סביב זמן-מרחב העבר, בצורה אסוציאטיבית וכך בעצם אנו יוצרים תמונה ברת זיכרון. התמונה לבדה איננה ברת זיכרון… ברגע שהתעוררתי אני מחבר את כל התמונות האלה יחד ומצייר חלום, ברגע ההתעוררות".

אחרי ההרצאות עלה לדבר ולשיר המוזיקאי זיו רובינשטיין, שאמר "אני חושב שזה ספר יפהפה, אבל כפרוזה. אני לא מסכים עם מילה אחת בספר הזה. אני חושב ש'פשר החלום' של פרויד הוא הפיתרון הנכון להבנת מושג החלום'.

הערב הגיע לשיאו בפאנל מרתק שעסק בעיקר בהגותו של מנשהוף ביחס לזו של פרויד, שכן התיאוריה של הראשון מבקשת לייתר את התיאוריה של האחרון, זו שהעולם המערבי נוהג להתבסס עליה כדי להבין את עולם הנפש. ד"ר יובל ניר ומנשהוף השתתפו פאנל והרחיבו את הגישות שהציגו בהרצאותיהם.  ד"ר חגית אלדמע קבלה על מה שהיא כינתה כ'מכניזם מטריאלי' את הבנת החלום של מנשהוף, וביקשה לטעון שהחלום איננו תופעה פיזיולוגית אלא תופעה נפשית. תום בייקיין-אוחיון לעומתה ביקר את הגותו של פרויד, ואמר 'אני לא חושב שיש תורה יותר מטריאליסטית-מכנית יבשה מפרויד' וטען ש'המודל המטאפיזי שפרויד מציע אין לו צידוק. מה גם שיש כאן חוצפה כאשר אדם אומר שאם אני לא מסכים איתו – אז אני בהכחשה'. עם זאת, הוא לא חסך ביקורת גם מספרו של מנשהוף, ואמר "אני לא מסכים עם הספר בכלל. זה לא אומר שהוא לא צודק, להיפך, אני חושש שהוא כן צודק. כיוון שיש מידה של קסם שהולכת לאיבוד ככה".

חלום וזיכרון

הר דוקטור, הלילה חלמתי חלום על המדינה היהודית – על הקשר שבין הרצל, פרויד וניטשה

החלומות הם באמת עולם קסום שאין לו סוף. אך בחלק מהמקרים בבלוג הזה החלומות הם רק תירוץ לדיון בנושא מעניין בפני עצמו, שעל הדרך נמצא בו איזה בדל חלום. זה המקרה בפוסט הזה, שעוסק בקשר בין חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל , לפילוסוף הגרמני פרידריך ניטשה ולאבי הפסיכואנליזה זיגמונד פרויד.

בספרו 'ניטשה העברי' בוחן פרופ' יעקב גולומב את היחס של אבות המחשבה של ציונות להגותו של ניטשה. לאחר שקראתי את ספרו של פרופ' דוד אוחנה, 'זרתוסטרא בירושלים', שראה אור אחרי ספרו של גולומב ועוסק ביחס של שש דמויות עבריות לניטשה, חידש לי גולומב את השפעתו ההגותית של ניטשה על מחשבתו הפילוסופית והמדינית של חוזה המדינה. הרצל מסתבר עסק רבות בפילוסופיה וציטט הרבה מקאנט, וולטייר ומ'אוטופיה' של תומס מור. אבל מי שתפס בספרייתו של הרצל הכי הרבה מקום במדפים היו ספריו הגרמני עב-השפם. במחזות שכתב הרצל ניכרים רעיונות ניטשיאניים כמו הרצון לעוצמה, ונדמה שהוא אף תרגם רעיונות יסוד בהגותו של ניטשה לאסופת סיפורים קצרים (שהלוואי ותתורגם מחדש ותזכה להוצאה ראויה).

friedrich-nietzsche-1906 monk(1).jpg
פרידריך ניטשה, אדוארד מונק, 1906

 

עבורי, שקשרים בין אינטלקטואלים שונים הם כמו לגלות שחבר אחד שלך מכיר חבר אחר, האנקדוטה הבאה הייתה מלבבת לב. בימיו באקדמיה לקח הרצל קורס ב'פילוסופיה מעשית' אצל הפילוסוף פרנץ ברנטנו, למרות שלא היה חייב לקחת קורס זה כדי להשלים לימודי משפטים. מסתבר כי אדם נוסף שבחר לקחת את אותו הקורס של ברנטנו רק בגלל העניין, בעודו לומד רפואה באוניברסיטת וינה, היה זיגמונד פרויד. כך שייתכן מאוד והשניים פגשו אחד את השני על ספסל הלימודים, ואולי גם באותה השכונה בווינה בה התגוררו. שמעתי שמספרים על פרויד שגם הוא נמשך מאוד להגותו של ניטשה וזו השפיעה עליו רבות, עד כדי כך שבשלב מסוים ביקש להפסיק ולקרוא בה – כיוון שהוא רוצה לפתוח את הגותו בעצמו, ולא שתשען על ניטשה. (וגולומב אף כתב על כך ספר בפני עצמו – 'הפיתוי לעוצמה: בין ניטשה לפרויד'.

 

 -Theodor_Herzl.jpgפרויד.jpg

ולגבי החלומות, גולומב מסיים לדון ביחסים שיכלו להיות בין הרצל לפרויד בשורות האלו: "כאן עולה השאלה הקונדסית: האם היינו יושבים היום במדינת ישראל אילו הרצל היה מזדמן לקליניקה הפסיכואנליטית של פרויד, נשכב על הספה, ואומר: 'הר דוקטור, הלילה חלמתי חלום על המדינה היהודית"?'.

 


ואם תרצו להוסיף בשולי הדברים, כך מסיים החוזה את ספרו רב ההשפעה 'אלטנוילנד':

אבל אם לא תרצו, כל מה שסיפרתי לכם האגדה הוא – ואגדה יוסיף להיות. היה בדעתי לכתוב סיפור עם מוסר השכל. יש שיאמרו: 'יותר סיפור ממוסר השכל'. אחרים יאמרו: 'יותר מוסר השכל מסיפור'. אחרי שלוש שנים של עבודה עלינו להפרד, ספרי האהוב. כעת מתחילים ייסוריך. יהיה עליך לפלס דרכך במבוך של איבה וסילופים, כמו בתוך יער אפל. אבל אם יתמזל מזלך ותגיע לחברת אנשים טובים, מסור להם את ברכת אביך. הוא מאמין שגם חלומות הם דרך למלא את הימים שנגזר על האדם להעביר על פני האדמה. החלום אינו שונה בהרבה מן המעשה, כמו שחושבים רבים. כל מעשיהם של בני האדם היו פעם חלומות; כל מעשיהם יהיו ביום מן הימים לחלום.

 

פרשנות חלום ופרשנות הפרשנות

כיצד מפרשים חלום?

ננסה להציג במאמר זה שלוש גישות יסוד שונות לתפיסת החלום והדרך לפרש אותו. תצוגה זו תהיה ראשונית בתקווה שנושא זה ישוב להופיע בבלוג בהמשך.

ראשית נעמוד בקיצור רב על גישתם של שניים מאבות הפסיכואנליזה.

קרל גוסטב יונג, תלמידו הגדול של פרויד שפרץ דרך תיאורטית משלו, מעמיד בספרו "על החלומות" את שיטת פירוש החלום שלו למול זו של מורו הגדול. שיטתו של פרויד קובעת עמדות אפריוריות שבאמצעותן ניתן לפענח חלום – האדם אוצר בנפשו תשוקה מודחקת שמתפרצת כמשאלת-החלום. החלום מכיל סמלים שחוזרים ומופיעים בחלומות שונים אך תמיד יסמלו את אותו הדבר – חפץ ארוך כסמל לזכרות, חפץ עגול או חלול כסמל לנקבות. יונג מכנה תפיסה זו כשיטת ההתבוננות הסיבתית, שכן כל תופעה בחלום יש לה סיבה קודמת שהובילה אליה.

לעומתו, מניח יונג את היסודות לשיטת התבוננות תכליתית, שבה כל תמונה שונה שמופיעה בחלום, כל דימוי ומעשה תת-מודע יפוענחו בהקשר המסוים שבו הם מופיעים. לא יונחו הנחות מוקדמות, אלא יודגש השוני שבין הגילויים הסמליים שבחלום. כך למשל תפוח שמופיע בחלום על נסיעה ברכבת לא יקבל אותו הפירוש כמו תפוח שמופיע בחלום על נפילה מצוק.

תפיסתו של יונג את החלום ופירושו דינמית ויחסית, היא מתייחסת לתנאים השונים שבה הוא מופיע – "לצורך פיענוח נכון של חלום עלינו להכיר הכרה יסודית את מצב-התודעה שבאותה עת, שכן החלום מכיל את ההשלמה הלא-מודעת למצב זה, דהיינו, את החומר אשר עקב מצב התודעה הנוכחי גורם לו להופיע בלא-מודע" (ק.ג. יונג, על החלומות. תרגום: חנה שהם ואילנה תורן. הוצאת דביר). תפיסתו הסיבתית של פרויד לעומת זאת מתיימרת להיות מדעית יותר, מאבחנת ומייצרת מסקנות כפי שנהוג במדעי הטבע.

פירוש החלום האמיתי ביותר בעיני יונג הוא זה המשלב את שתי התפיסות, אך נכון לזמנו טרם הבשיל איחוד שכזה.

freud_jung.jpg

הפונקציה החולמת

המשוררת והפסיכואנליטקאית דנה אמיר חותמת את ספרה "תהום שפה" בדיון על אפשרות הפרשנות. הפרשנות עבורה היא בין הכלים והתפקידים המשמעותיים ביותר של השפה. היא מדייקת כי המשמעות הגדולה שבאה עם הפירוש  נובעת לא פעם מהצורה בה הוא מגיע יותר מאשר התוכן שהוא מגלה. השאלה כיצד אני פונה לדבר משמעותית יותר מאשר התשובה שאני מגלה בו. תכונה זו קשורה ל"פונקציה החולמת" שבפירוש, כפי שהיא מצטטת את הפסיכואנליטקאי אבנר ברגשטיין:

"הדבר אותו מפנים המטופל הוא הפונקציה החולמת, המחפשת משמעות – ולא רק 'משמעות' זו או אחרת. הרחבת המיכל הנפשי היא זו שבלב ליבו של התהליך האנליטי ולא חשיפת התכנים לא מודעים"

האדם החולם יכול לקום ולחפש פשר לחלומו. המטופל בחדר הטיפולים הוא מי שמחפש משמעות לחייו. הטיפול הוא המקום שבו יכול המטופל לחלום את חייו ולהעניק להם פרשנות, אלא שפרשנות זו עבור אמיר צריכה להיות כמו כתובה על מים. כזו שאינה ניתנת לרישום, חמקמקה וחולפת כמו החיים. פירוש שאינו משביע, אלא דווקא מעורר תיאבון. החלל בו מתרחש הפירוש הזה הוא חלל זוגי, הפרשנות ניתנת על ידי דיאלוג בין שני אנשים, אך התנועה הינה תנועה פנימית, של האדם עם עצמו.

glasses-fluke-angel-therapy-glasses-glass-golden-53195.jpeg

המכתב שמגיע ליעדו

אבן יסוד משמעותית נוספת בתולדות הפסיכולוגיה היא תפיסתו ז'אק לאקאן, אשר מתבססת על ממצאיו של פרויד אך מהווה נדבך חדש ועצמאי בתחום. תפיסתיו מורכבות וארוכות מיני ים, ונתמקד כעת באקט הפרשנות אצלו כפי שמוצג בספרו של הרב שג"ר על ליקוטי מוהר"ן, חלק ב', בעריכת נתנאל לדרברג.

הרב שג"ר מתמקד בכמה מספריו במושג "המכתב תמיד יגיע ליעדו" כפי שמופיע אצל תלמידו של לאקאן – סלבוי ז'יז'ק. הסיטואציה המושאלת מוכרת לנו לפחות מהסרטים או הספרים – אדם נמצא באי בודד ומבקש ליצור קשר עם העולם הרחב. הוא כותב מכתב, מטמין אותו בבקבוק ושולח אותו אל הים. כעת נשאלת השאלה – למי מיועד המכתב? לאקאן טוען שהמכתב תמיד יגיע ליעדו. כל מי שימצא אותו – אליו הוא מיועד. הנמען המקבל את המכתב הוא הקובע את היעד, ולא השולח. משל זה רלוונטי לספת המטופלים – באמצעותו טוענים לאקאן וז'יז'ק שהמטפל שמפרש את הסימפטום המודחק של המטופל הוא גם זה שיוצר אותו, שכן אפשרויות הפרשנות הן אינסופיות, והמטפל הוא זה שמצמצם אותן לאפשרות האחת הנבחרת. המכתב נקרא על ידי המוצא אותו – המטפל, שאחראי למשמעות המודבקת לו.

במקום אחר באותו הספר מתייחס הרב שג"ר למושג משמעותי בתורתו של ר' נחמן – הרמזים. ר' נחמן מדבר רבות על הרמזים שמטמין הקב"ה במציאות שהאדם מגלה וחושף כך את נוכחות הבורא בעולם. אותם צירופי מקרים המופיעים בחיינו הם הרמזים ששותל הקב"ה בחיי היום-יום ומתגלים על ידי פרשנות האדם.

גילוי הרמזים האלה מזכירים לרב שג"ר פירוש חלום:

            "אפשר להשוות בין הקשבה למשמעותו של רמז לבין ניסיון לפענח חלום. החלום דורש פענוח באמצעות הקשבה עמוקה לסמליו; החלום הוא שדר ממקור פנימי של האדם החולם, מקור שאפילו הוא עצמו לא תמיד יכול להצביע עליו, להמשיג ולהגדיר אותו. גם את החיים צריך לתפוס כך: מה שקורה לי נובע בסופו של דבר מהאני הפנימי שלי. הפסיכואנליטיקן מנסה לפענח את החלום כפי שהמקובל, להבדיל, דורש את התורה, או כפי שרבי נחמן עצמו מקשר בתורות שלו בין על מיני עניינים, על פי צליל מילה, על פי הקשרים לשוניים וכדומה".

על תורתו של ר' נחמן ותפקודה כמארג מעין חלומי נעמוד בהזדמנות אחרת.