ריצתה של תרנגולת ותנועות ממשיות אחרות

עולם החלומות זהו עולמו של הות'ורן. הוא תיכן פעם לרשום חלום שיהיה "באמת חלום, חלום אשר לו האנדרלמוסיה, הסתירות וחסרה-התכלה הסגוליים לחלומות", והוא אף נדהם שעד כה לא עלה על דעת איש לרשום חלום באופן מהימן שכזה. באותו היומן שבו כתב על התכנית הזאת – אשר גם הספרות שלנו "המודרנית" מנסה אך לשווא לבצעה, ואשר אפשר כי רק פעם אחת הוצאה אל הפועל, על ידי לואיס קרול – היה רושם פרטים זעירים, אלפי פריטים כאלה, על פי רשמים טריוויאליים בתכלית, הערות על תנועות ממשיות (ריצתה של תרנגולת, צל ענף המוטל על הקיר)… משמת הותורן נחלו ממנו שאר הסופרים את משימת החלימה.

(חורחה לואיס בורחס, מבוכי הזמן, נתניאל הותורן, עמ' 55)

בורחס – שלא מעט חלומות מרפדים את יצירתו – חותם את מאמרו על הספר האמריקאי נתניאל הות'ורן בשאיפה מעוררת ההשראה של הות'ורן – לכתוב את החלום האולטימטיבי. להצליח לכתוב חלום שחוויית הקריאה שלו תהיה זהה לחוויית החלום. כדי לתרגל מיומנות זו הות'רון התנסה בכתיבת תנועות ממשיות קטנות – ריצת התרנגולת וכו'. מדוע? אולי כיוון שבחלומות אנו נפגשים עם ממשותם המוחלטת של הפרטים. אם נחלום, נאמר, על ריצת התרנגולת, אזי ריצה זו תהדהד בתודעתנו במלוא העוצמה; אנו ננסה לפענח אותה, להבין אותה, לחוות אותה מחדש, להבין את פשרה. ההתבוננות בפרטים הקטנים של היום יום יכולה לסגל לנו את המוחלטות החלומית.

כיצד אם כן כותבים חלומות ספרותיים?

בורחס טוען כי אם היה מישהו שהצליח להוציא לפועל יצירה ספרותית חלומית, הרי זהו לואיס קרול. אז פתחתי את 'אליס בארץ הפלאות', והבחנתי פתאום בנקודה מעניינת. כיצד מתסיים הסיפור? בכך שאחותה של אליס חולמת גם היא את כל מה שחוותה אליס עצמה:

אליס בארץ הפלאות, לואיס קרול – "אחותה ישבה בלי נוע, כמו בשעה שעזבה אותה, משעינה את ראשה על ידה, מתבוננת בשמש השוקעת ומהרהרת באליס הקטנה ובכל הרפתקאותיה הנפלאות, עד שגם היא התחילה לחלום לפי דרכה, וזה היה חלומה: בתחילה, חלמה על אליס הקטנה עצמה: שוב הידיים הזעירות חיבקו את ברכיה, והעיניים הנוצצות, הלהוטות, התבוננו בעיניה שלה – היא שמעה בבירור את צלילי קולה, וראתה את תנועת הראש הקטנה, המשונה, להסטת השיער הסורר שתמיד נכנס לה לעיניים – ושעה שהאזינה, או דימתה להאזין, הכול התחיל רוחש סביבה ביצורים המוזרים מתוך חלום אחותה הקטנה.

…היא שמעה את צלצול ספלי-התה, בעוד הארנביב וידידיו חולקים את ארוחתם הבלתי נגמרת, ואת קולה הצווחני של המלכה המצווה לכרות את ראשי האורחים שלה, בישי המזל – שוב החזרזיר התינוק התעטש על ברכי הדוכסית, כשהצלחות והסירים מתנפצים סביבו – שוב צרחת הגריפון, חריקת עפרונו של הלטאון על גבי לוח הציפחה, וקולם הנשנק של השרקנים המדוכאים מילאו את החלל, נמהלים בבכיו המרוחק של הצב-לא-צב האומלל".

4.jpg!Large
סופי בלייר, אליס בארץ הפלאות

אז לואיס קרול היה כנראה היחידי שהצליח. מי שלא הצליח לכתוב חלומות משכנעים הוא זו'רז' פרק.בשלב מסויים בחייו, לאחר פרידה כואבת מזוגתו, החל פרק לכתוב את חלומותיו, ואף פרסמם כספר בשם 'החנות האפילה'. אלא שהפסיכואנליטקן שטיפל בפרק העיד כי הוא "מצא את עצמו מודה שהחלומות הללו לא נחווה כדי להיות חלומות, אלא נחלמו כדי שייכתבו, ושהם לא היו דרך המלך שחשבתי שהם יהיו, אלא נציבי עינויים שהובילו אותי הרחק מהכרה עצמית". פרק חווה את העולם כחומר לכתיבה, כאמצעי שיש להשתמש בו כדי לחולל מילים כתובות על דף. וכך, הופכים החלומות לכלי משחק על לוח שחמט מילולי,  שהותיר את המטפל שלו מתוסכל, מסופק אם לחלומות של פרק ישנה בכלל משמעות אמיתית לחייו:

אחד מהפציינטים שלי – הבה נכנה אותו סטפן – הכתיב לי, במובן מסוים, מה שטענתי במקום, בהתייחסי למטופלים שגורמים לך לתהות, בהקשיבך להם, אם הם באמת חווים את חלומותיהם, או שמא הם חלמו אותם בכוונה כחלומות, בסופו של דבר רק כדי לספר אותם. אלה הם "עושי-חלומות". במקרה של סטפן, הבנתי לאחר זמן מה שאני לא 'קונה' את החלומות שהוא הציע. כמובן, היו לי סיבות טובות לספוקתי; לא קניתי אותם מפני שהיה חסר להם בשר, היה להם מקום ברור בסוג רדוד של שפה, הם לא נקטעו על ידי שתיקות והיה חסר בהם ביטוי של רגשות, כאילו הסבל נעלם אל תוך האמירה והיה ניתן לחוש בו רק במהלך המתח של הפגישה הטיפולית. החלומות, אם נאמר זאת כך, נידלו, סוננו ועובדו בידי סטפן כמו טקסטים שיש לפענח אותם, כמו מכתב שבוודאי נכתב בשפה זרה אך לא נשלח ממקום רחוק, ושלא מופיעה עליו כל כתובת מדויקת. אולי הוא אפילו חלם אותו באותו אופן שבו הוא חיבר תשבצים, או שיחק פסיאנס, או הרכיב פאזלים […] או הקדיש עצמו למשחקי כתיבה. ניתן לומר שסטפן ושכמותו הם סהרוריים המהלכים ערים בשנתם. (מתוך הביוגרפיה 'ז'ורז' פרק – חיים במילים').

מדוע החלומות של פרק איבדו אמינות? כיוון שהם לא נקטעו על ידי שתיקות והיה חסר בהם ביטוי של רגשות. כנראה שלא מספיק לצרף כמה דימויים זה לצד זה וכך ליצור עולם חלומי, אלא יש גם לשתוק בתוך זה, לשהות בתוך הסיפור ולתת לתמונות לחלחל. ביטוי יפה לרגשות שמופיעים בחלומות מצאתי בחלום שסיפר לי בני הבכור לפני כמה שנים: "היו אני ואח שלי אחרים, לא הבנים שלכם. ואח שלי גזר לאני האחר את הראש ובמקום הראש צמח לו תות, וזה היה שמח".

perspective-correction-my-studio-ii-3-square-with-cross-on-floor-1969.jpg
ז'אן דיבטס, תיקון פרספקטיבה, 1969

ש"י עגנון לעומת זאת כתב חלום כל כך יפה, מסוגנן ומהודק שכל מי ששמע אותו העיר שאין סיכוי שהחלום הזה באמת נחלם:

אף על פי כן נרדמתי וישנתי. מהיכן יודע אני שישנתי, מן החלום שחלמתי. מה חלמתי, חלמתי שבאה מלחמה גדולה לעולם ונקראתי אני למלחמה. נדרתי נדר לה' שאם אחזור בשלום מן המלחמה כל היוצא מביתי לקראתי בשובי מן המלחמה אעלה אותו עולה. חזרתי לביתי בשלום והנה אני עצמי יוצא לקראתי. (עד הנה, עמ' עו)

ההדהוד לסיפור בת יפתח ברור, וההיפוך הוירטואוזי שבסוף, שהמחבר יקריב עצמו כקורבן – מה שוודאי מעורר עניין פסיכולוגי רב בחלום זה – וההדרגתיות המסודרת שבו נכתב החלום – כולם צורמים מאוד. ברור שאין כאן חוויית חלום אותנטית, אלא מבנה ספרותי מאורגן היטב. זה יפה, אך וודאי לא עונה על שאיפתו של הות'ורן.

מי שביקשו להפוך את החיים לחלום ואת החלום לאמנות היו אנשי התנועה הסוריאליסטית:

מאמין אני בהתמזגותם של שני מצבים אלה – הסותרים למראית עין – של החלום והמציאות, וגלגולם במעין מציאות מוחלטת, מציאות-על (SURRÉALITÉ), אם אפשר לומר כך. אותה אני יוצא לכבוש, סמוך ובטוח כי הדבר לא יעלה בידי, אך שוה-נפש מדי ביחס למותי מכדי שלא אאמוד במידת מה את גודל החדווה הכרוכה בהשתלטות שכזאת. (אנדרה ברטון, המאניפסט הסוריאליסטי הראשון)

כדי ליצור אמנות חלומית הם רוממו קרנו של האימאז' – "האימ'אז הוא יצירה טהורה של החלום. אין הוא יכול להיוולד כתוצאה מדימוי, כי אם מצירפן של שתי מציאויות מרוחקות זו מזו פחות או יותר. ככל שהיחסים בין שתי המציאויות המצורפות יהיו מרוחקים ומדויקים יותר, כן יהיה האימאז' רב כוח יותר – בעל עוצמה רגשית וממשות פיוטית".

מי שהצליחה לדעתי ליצור אימאג'ים חלומיים ומוצלחים ביותר היא אגי משעול:

האם הצלחנו להבין כיצד כותבים חלום? האם מצאנו חלום כתוב שיש בו ממש? לחלומות פתרונים. לפחות ניסינו.


 

סיכום דברים שנאמרו בכנס החלומות במצפה רמון, 7.3.19

מודעות פרסומת

"גנבתי את החלומות שלי כדי לשים אותם בספר" – על הכתיבה המודעת של ז'ורז' פרק

ניתן אולי לדבר על שני סוגים של אנשים כותבים; הסוג הראשון, והוא כנראה הרוב המוחלט, ימאן להגדיר עצמו כ'סופר' או 'משורר', גם לא לאחר שהוציא שלושה או כמה ספרים. מבחינתם, אין הם ראויים עדיין להקרא סופרים, ואולי, יום אחד, מתישהו, אם בכלל…

ז'ורז' פרק היה  כותב מסוג אחר לגמרי. עד גיל שלושים הוא הספיק לכתוב שלושה רומנים שלא ראו אור, פשוט כי הוצאות הספרים חשבו שמדובר בספרים לא מספיק טובים. ובכל זאת, משך כל התקופה הזו כששאלו אותו מה הוא עושה בחיים הוא ענה 'כותב'. מבחינתו, זו הייתה מהות חייו – היותו כותב, היותו סופר. "אני יודע שכתיבה היא בשבילי כלי ההתפייסות היחיד שלי עם העולם", הוא כתב ואיפשר לנו מה הוליד ביטחון כזה בכתיבתו, "היא הדרך היחידה שבה אני יכול להיותר מאושר או פשוט לחיות".

after-lunch-197 patrick caudield.jpg
אחרי ארוחת הצהריים, פטריק קולפילד, 1975.

על אף שראה עצמו מאז ומתמיד כסופר, פרק זלזל למדי בכישרון הדמיון שלו. לכן אולי אהב כל כך לכתוב רשימות של דברים ממשיים מחייו וחיי דמויותיו; לכן אולי נטה לכתיבה מוכוונת אילוצים, כמו כתיבה ללא אות מסויימת או כתיבה על פי חוקי השחמט; לכן אולי ספרו 'איש ישן' מורכב מניסוחים מחודשים שערך למשפטים מספרים ידועים – "איש ישן הוא ככל הנראה רומן הקולאז' הראשון שאפשר לקרוא מבלי להכיר כלל את המקורות, או אפילו בעובדה שיש בכלל מקורות. מובי דיק, בארטלבי, המשפט, התופת ויוליסס מספקים רבים מהמשפטים בספרו של פרק", כותב דייויד בלוס בביוגרפיה עבת הכרס של פרק. כך שמי יודע מאין נלקח במקור המוטו של הבלוג הלקוח מספר זה של פרק – "מאוחר יותר, מאוחר הרבה יותר, התעוררת כמה פעמים אולי, התנמנמת כמה פעמים, הסתובבת אל צד ימין, אל צד שמאל, שכבת על הגב, על הבטן, אולי אפילו הדלקת את האור, אולי עישנת סיגריה, מאוחר יותר, מאוחר הרבה יותר השינה נהפכת למטרה, או שבעצם לא, להפך, אתה נהפך למטרה של השינה".

בשלב מסויים בחייו, לאחר פרידה כואבת מזוגתו, החל פרק לכתוב את חלומותיו, ואף פרסמם כספר בשם 'החנות האפילה'. מעניין לראות את היחס שלו לחלומות וכתיבתם. הפסיכולוג שליווה אותו בתקופה זו מעיד כי פרק "מצא את עצמו מודה שהחלומות הללו לא נחווה כדי להיות חלומות, אלא נחלמו כדי שייכתבו, ושהם לא היו דרך המלך שחשבתי שהם יהיו, אלא נציבי עינויים שהובילו אותי הרחק מהכרה עצמית". פרק חווה את העולם כחומר לכתיבה, כאמצעי שיש להשתמש בו כדי לחולל מילים כתובות על דף. וכך, הופכים החלומות לכלי משחק על לוח שחמט מילולי,  שהותיר את המטפל שלו מתוסכל, מסופק אם לחלומות של פרק ישנה בכלל משמעות אמיתית לחייו:

אחד מהפציינטים שלי – הבה נכנה אותו סטפן – הכתיב לי, במובן מסוים, מה שטענתי במקום, בהתייחסי למטופלים שגורמים לך לתהות, בהקשיבך להם, אם הם באמת חווים את חלומותיהם, או שמא הם חלמו אותם בכוונה כחלומות, בסופו של דבר רק כדי לספר אותם. אלה הם "עושי-חלומות". במקרה של סטפן, הבנתי לאחר זמן מה שאני לא 'קונה' את החלומות שהוא הציע. כמובן, היו לי סיבות טובות לספוקתי; לא קניתי אותם מפני שהיה חסר להם בשר, היה להם מקום ברור בסוג רדוד של שפה, הם לא נקטעו על ידי שתיקות והיה חסר בהם ביטוי של רגשות, כאילו הסבל נעלם אל תוך האמירה והיה ניתן לחוש בו רק במהלך המתח של הפגישה הטיפולית. החלומות, אם נאמר זאת כך, נידלו, סוננו ועובדו בידי סטפן כמו טקסטים שיש לפענח אותם, כמו מכתב שבוודאי נכתב בשפה זרה אך לא נשלח ממקום רחוק, ושלא מופיעה עליו כל כתובת מדויקת. אולי הוא אפילו חלם אותו באותו אופן שבו הוא חיבר תשבצים, או שיחק פסיאנס, או הרכיב פאזלים […] או הקדיש עצמו למשחקי כתיבה. ניתן לומר שסטפן ושכמותו הם סהרוריים המהלכים ערים בשנתם.

על אף החסיון שהפסיכלוג משתמש בו, ברור כי מדובר בפרק, בעיקר מעיסוקיו שכללו כתיבת תשבצים, משחק בפאזלים וכו', והמטפל מעולם לא הכחיש את הטענה הרווחת שבדבריו הוא מתכוון אל הסופר הצרפתי. באחד מיומניו מתאר פרק את חווית הטיפול הפסיכולוגי מצידו שלו, תיאור שנשמע תואם למדי לתיאורו של הפסיכולוג:

בכל מפגש חיכיתי שידבר. הייתי בטוח שהוא מסתיר ממני משהו. משהו שהוא ידע עליו הרבה יותר מכפי שהיה מוכן להודות, משהו שלמרות זאת היה בתודעתו […] מאז ואילך חשתי בחוסר ואמון שעטף את המילים שלי וגם את השתיקה שלו: זה הפך למשחק מתיש של מחשבות, דימויים ששבים על מסלולי המוביוס שלהם עד אינסוף, חלומות שהיו טובים מכדי שייחלמו. איפה הייתה האמת? איפה היה השקר? […] כאשר ניסיתי לדבר, לומר משהו מעצמי, לנסות ולהבין את הליצן שבקרבי המלהטט בכישרון כה גדול בסיפור שלי ומעלה אותו באוב בתחכום כה רב עד שהוא עצמו הופך למסתורי, חשתי באופן מיידי כאילו התחלתי שוב את את אותו הפאזל, כביכול בניסוי כל הצירופים האפשריים של החלקים, האחד אחרי השני, אצליח למצוא יום אחד את התמונה שאני מחפש.

architecture-of-the-plain-1923 paul klee.jpg
ארכטיקטורה של המטוס, פול קליי, 1923.

כיצד נראה אם כן חלום כתוב של פרק? כך הוא כותב בחלום מספר 124:

לסוחר הבדים היה חוב אצל אבי והוא החליט להסגירו לאס-אס, ובו בזמן את בנו שלו (או רק עובד שלו), שנמצא נושא עיתונים מחתרתיים. זה הרבה יותר סבוך מזה. אבל זה מה שהיה.
האס-אס באים לעצור אותנו. יש להם מדים שחורים וקסדות כדוריות הדוקות מאוד, כמו מסכות. הם מתכוננים לעצור גם את הבוס, אך הוא מצביע לעברי, נוטל את סנטרי בידו, ומראה את הצלקת הקטנה שיש לי מתחת לו.
אנו חוצים את העיר.
לו רק יכולנו ללכת ולשתות קפה. זה נראה קל אך בלתי-אפשרי.
[…]
שמים אותנו בחדר השמור למפלצות. שני ילדים קטועים רגליים מעל לברכיים, ילד וילדה, עירומים, מתפתלים כתולעים. אני, אני הפכתי לנחש תינוק (או שמא היה זה דג?).
[…]
חזרתי לעיר. יש טקס זיכרון גדול. אני משתתף בו, בגועל, בהלם, ובסופו של דבר, בהתרגשות […]
אני ילד קטן. בקצה הדרך עצרתי נהג ושאלתי אותו אם הוא מוכן לבקש למעני מהגנן של הבוסתן הגדול את הכדור שלי, שעף מעבר לחומה (וכשאני מציין זאת, שב אלי הזיכרון האמיתי: ב-1947, שיחקתי בכדור על קיר המנזר שממול לבניין שלנו).
בריאיון עמו פרק אישש סופית את האבחנה המדויקת של המטפל, באומרו כי "הספר נהגה בהתנגדות לטיפול פסיכואנליטי – זאת אומרת, לא לקחתי את החלומות שלי למטפל אלא גנבתי אותם כדי לשים אותם בספר. מדפי החנות האפלה עולה מערכת יחסים אגרסיבית". בסופו של דבר הוא הודה כי הוא "מצא את עצמו מודה שהחלומות הללו לא נחוו כדי להיות חלומות, אלא נחלמו כדי שייכתבו, ושהם לא היו דרך המלך שחשבתי שהם יהיו, אלא נתיבי עינויים שהובילו אותי הרחק מהכרה עצמית". כאשר החלומות מתפקדים כאמצעי ותו לא למען הכתיבה אזי הם נעשים עינויי אשר רק מרחיק את הכותב מעצמו. הנסיון לייצר כתיבה אישית על מציאות פנימית מאולצת מרחיקה את האדם מעצמו ומהטקסט שהוא כותב, שנעשה לסיוט אחד גדול.

ז'ורז' פרק, חיים במילים. דייויד בלוס, מאנגלית: יניב חג'בי. הוצאת בבל, 967 עמ'.
חיים במילים