החלום כספרות, הספרות כחלום – מילים על זכרון ומציאות ממילן קונדרה וז'אק לאקאן

לא מעט אנשים היו מוכן לשלם לא מעט כסף כדי לחזק את יכולת הזיכרון שלהם. סלומון שרשובסקי, עיתונאי רוסי שחי בתחילת המאה העשרים, לא הזדקק לכך, הוא זכר כל פרט ופרט מחייו. שרשבסקי לא חשב שמדובר ביכולת מיוחדת. כשהעורך שלו נזף בו על כך שהוא לא רושם בפנקס את הפרטים החדשותיים שהוא חושף, הוא לא הבין למה לעשות את זה. הוא זכר כל מילה בנאום ששמע, כל פרט בחדר שנכנס אליו, כל שינוי אינטונציה ששינה הדובר. הנויורופסיכולוג אלכסנדר לוריא לקח אותו כבן חסות ובחן את יכולתיו הפנומנליות, ושרשבסקי החל להופיע על במות עמוסות קהל כאטרקציה קרקסית מופלאה. הדוקטור גילה שיכולתו של העיתנואי מקורה בעיוות מוחי שגורם לכך שכל גירוי שתפס את תשומת לבו נקלט על ידי כל חמשת החושים שלו במקביל. כל גירוי חושי נחקק בזכרונו על כל פרטיו – צבע, תמונה, צליל, תחושה וריח. אך מסתבר שברכה זו שזכה לה הפכה בסופו של דבר לקללה. במרוצת השנים, הפרטים הרבים ששרבסקי יכול היה לשלוף על כל רגע מחייו יצרו עומס כבד על מוחו. הוא נעשה מבולבל ויכולת התגובה שלו נחלשה, כמו מחשב שקורס מעודף קבצים. הוא לא יכול היה לקרוא יותר, היות וכל מילה עוררה בו את חמשת החושים שמנעו ממנו להבין את תוכן המילה. הוא לא יכול היה להמשיך לחיות כך. מתוך ייאוש, במעשה ספרותי להפליא, ניסה לרשום את כל זכרונותיו על דפי נייר ושרף אותם, בתקווה שעל ידי כליונם הממשי יעלמו גם ממוחו הקודח.

not-wanting-to-say-anything-about-marcel-i-1969.jpg
לרצות לא להגיד כלום על מרסל, ג'ון קייג'. 1969

סיפורו של שרשבסקי מתאר מציאות קיצונית של זיכרון מושלם. נדמה שאת המציאות ההפכית מייצג עולם הספרות – עולם עשיר, ססגוני ומורכב מאלפי פרטים מהם אנו מתענגים בקריאותנו, אך את רובם המוחלט לא זוכרים לאחר זמן קצר. מילן קונדרה, הסופר הצ'כי האהוב עליי מאוד, תיאר זאת יפה בספר המסות שלו, 'הרומן', בפרק שכותרתו המקסימה "הרומן כאוטופיה של עולם שאינו יודע את השכחה":

הפעילות המתמדת של השכחה מעניקה לכל אחד ממעשינו אופי בלתי מציאותי, מעורפל כרוח רפאים. מה אכלנו שלשום לארוחת צהריים? מה סיפר לי ידידי אתמול? ואפילו מה חשבתי לפני שלוש שניות? כל זה נשכח… גם תפיסת האמנות אינה נמלטת מעוצמתה של השכחה… לשירה, מבחינה זו יש יתרון. מי שקורא סונטה של בודלר, אינו יכול לדלג אף לא על מילה אחת ויחידה. אם היא מוצאת חן בעיניו, הוא שב וקורא אותה פעמים אחדות, ואולי בקול רם. אם היא שובה את לבו אעד תום הוא לומד אותה בעל פה. השירה הלירית היא מבצר של זכרון.

הרומן, לעומת זאת, הוא טירה שביצוריה דלים ועלובים אל מול פני השכחה…. כשאני הופך את הדף אני כבר שוכח את שקראתי רגע קודם לכן; כל שאני זוכר הוא מין סיכום חיוני להבנת מה שעתיד להתרחש, ואילו כל הפרטים, ההערות הקטנות, הניסוחים המופלאים כבר נמחקו. יום אחד, מקץ שנים,ייעור בי חשק לדבר על הרומן ההוא עם ידיד; או אז ניווכח לראות שזיכרוננו שמר מן הקריאה ההיא רק שברים אחדים ושיחזר מהם בעבור כל אחד מאיתנו ספר שונה לגמרי. והרי מחבר הרומנים כותב את ספרו כאילו כתב סונטה…

מה צריך מחבר הרומנים לעשות לנוכח השכחה ההרסנית הזאת? הוא יבוז לה ויבנה את הרומן שלו כמו טירה איתנה שהשכחה לא תוכל להרוס, אף אם ידע שהקורא שלו ירפרף עליו בפיזור נפש, בחיפזון, ברישול, בלי לגור בו כלל ועיקר.

השירה עוד יחסית מוגנת מאימת השכחה, היא קצרה ותכליתית, ניתנת לשינון, אך מה יהא על הרומן העמוס בפרטים, כיצד יתמודד הסופר עם העובדה שאיש לא יזכור את כל מה שכתב? הסופר יבוז לתכונת השכחה ויחיה מציאות אוטופית, אינסופית, של ממלכת זכרון יציבה ושל חוויה מתמשכת לעד.

1559155961_7c0537f6d0_b.jpg

נדמה שתחום נוסף שממלכת השכחה מולכת בו הוא עולם החלומות. כולנו חולמים בכל לילה מספר מכובד של חלומות, אך את רובם איננו זוכרים. לא מעט מהאנשים אף מעידים שהם לא זוכרים ולו חלום אחד, כך מעידים לא מעט מהאנשים שאני פונה אליהם ומבקש לארח את חלומותיהם בבלוג. כך חודשים רבים יכול אדם להעביר בשינה עמוסת מאורעות, אך להתהלך עם תחושה שכלום לא מתרחש בלילותיו. אחת מדרכי ההתמודדות עם תופעה זו הינה כתיבת החלומות מיד עם היקיצה. עצה זו רלוונטית למי שאכן זוכר את חלומותיו. אך אני סובר כי ניתן לעורר את יכולת זכרון החלומות גם אצל מי שלכאורה לא חולם, קודם כל ידי הכרה בכך שהאדם תמיד חולם, גם אם הוא לא זוכר. ברגע שהאדם יודע שהוא חולם בלילה, ולא פוטר את שינתו בהכררזה "איני חולם", הוא כבר יוצר פתח לזיכרון. האמירה 'אני לא חולם בלילה' במידת מה מקבעת את המצב. לעומת זאת, נסיון מודע להתמודד עם תופעה השכחה, לנסות ולהתבונן במה שעובר עלינו בלילה, וכתיבת כל מה שנדלה מתוך הים השחור, תעודד את זכרון החלומות בעתיד.

לסיום, נתבונן קצת בגישה הפסיכואנליטית של ז'אק לאקאן הצרפתי, שהמשיך את הגותו של זיגמונד פרויד מכיוון חדש ומקורי. לאקאן טען כי "השפה מאפשרת לאדם לתת קיום לדבר מה גם בהיעדרו" (מלאכת הטיפול הלאקניאני מאת יהודה ישראלי). מלאכתו של המטפל הקליני הינה בין היתר להתייחס לדבריו של המטופל כאל טקסט, שיש לעמוד על משמעותיו הפרשניות המגוונות. פרויד ראה בחלום את הצוהר לעולם הלא-מודע, היות ומבחינתו החלום הינו מציאות נזילה יותר מחיי הערות, ובכך מאפשר לחדור לתכנים הפנימיים הנסתרים. אך בעיני לאקאן הפוסט-מודרניסט לא רק החלום מתפקד כבדיה, אלא המציאות כולה! "על פי לאקאן הממשות הלא מתווכת של הקיום מבליחה ברגעים ספורים בלבד, דוגמת רגע היקיצה, ומתכסה שוב מיד על תלי-תילים של הזדהויות, המושתתות על מושגים ועל דימויים. לכן, עבור לאקאן הדיבור הוא שמהווה את דרך המלך ללא מודע לא פחות מהחלום". המציאות הינה חלומית לא פחות מהחלום, היא נזילה ומושתת על סימבולים שאנו משליכים על המציאות, כמו בחלום. בכך נפתח הפתח דרכו יכול המטפל לחוות את השיח הטיפולי כטקסט ספרותי דמוי חלום, דרכו ניתן לקרוא את המבעבע בקרקעית תודעתו של המטופל. (ואכן הדברים תואמים מאוד למאפייני הההשקפה הפוסט-מודרנית המגוונת על המציאות, ועל כך לא נרחיב כעת)

אנו רואים אם כן שישנו קשר בין החלום לספרות, בין השכחה של הפרטים הרבים של הטקסט לבין העולם הפנימי שמבליח בלילה ונעלם בערות. אמנם אצל לאקאן הדבר מטשטש, והתת-מודע זולג לחיי הערות כל הזמן, אך נראה שאפשר לומר כי היזכרות בדברי חלומותינו הינה חוויה ממשית יותר מאשר היזכרות בפרטים שקראנו בספר. כאשר אני נזכר בפרטים מחלום שחלמתי, בין אם המציאות מהדהדת לי אותם ובין אם אני קורא את התיאור שלו שכתבתי, אני באמת יכול להזכר בחוויה פנימית שעברה בי, במעט במלוא עוצמתה ומשמעויותיה. ונדמה שכאן השכחה אולי אף משחקת לטובתנו, כאשר אנו מסייעים לה לצוף על פני הזכרון, היות והיא מאפשרת לנו להביט על מה שחווינו ממבט מרוחק ולשפוט אותו מהנקודה בה אנו נמצאים כעת, ולהתחבר ממקום שאנו נמצאים בו עכשיו למקום שהיינו בו אז, ולמי שהיינו בו אז. בכך השכחה הופכת לכלי משמעותי בדרך לפיתוח משמעות פרשנית עמוקה לחיים שלנו אז, ולחיים שלנו היום.

407H

מודעות פרסומת