פיית השיניים ודרקונים יהודים – על ספרו של משה רט 'פנטזיהדות'

כשלבן הבכור שלי נפלה שן בפעם הראשונה, עמדתי בפני דילמה. אשתי מיד סיפרה לו על פיית השיניים בהתלהבות כה רבה, והוא החל לצייר בראשו עולמות מופלאים של דמויות צבעוניות מעופפות ומסחר בשיני ילדים. אבל אני התחלתי להריץ בראשי תרחיש מתגלגל – בשלב מסוים בני יבין שפיית השיניים לא קיימת, אז הוא עלול להתחיל להטיל ספק לא רק בפיית השיניים, אלא בכל מה שסיפרנו לו שקיים ולא רואים אותו. זה עוד עלול להיגמר באיבוד האמונה בעוד 'חבר דמיוני' שסיפרנו לו עליו – אלהים.

ספרו החדש של הרב ד"ר משה רט, פנטזיהדות, מבקש לטעון שהמדד לאמיתתו או קיומו של דבר הינה מידת השפעתו על התודעה שלנו. לכן במקרה שהצגנו השאלה תהיה מהי מידת השפעתה של פיית השיניים על חיינו, ולא האם היא מתעופפת לה ביער הפיות.

800px-The_spectacular_star-forming_Carina_Nebula_imaged_by_the_VLT_Survey_Telescope.jpg

סוג הטענות המובאות בספרו של רט הן משונות, מטלטלות, חריגות. אך רט פורש אותן בהדרגתיות ומנמק כל מהלך מראשית ועד אחרית. דווקא הלוגיקה והמחשבה ההגיונית הן שמשמשות את רט בניסיונו לפרוש את המצע לתפיסה פנטסטית של התודעה. וזה מה שהופך את ספרו למרתק ומבריק כל כך – הוא באמת מצליח לשכנע שהתפיסות המשונות שלו הגיוניות, הרבה יותר ממה שהורגלנו לחשוב.

אז בואו וננסה לסכם בקצרה את מהלך טענותיו של רט – ראשית הוא דן ביכולת שלנו לתפוס את העולם האובייקטיבי. הוא הולך בדרך שסללו הפילוסופים האידיאליסטים ומגיע למסקנה כי התודעה הינה המצב הבסיסי של המציאות, ולא החומר. כל התרחשות בעולם עוברת דרך התודעה שלנו; גם את החומר עצמו וגם את מסקנות המדע שמבקש לעמוד על טיבו – אנחנו תופסים דרך תודעתנו. בניגוד לתפיסה שמה שאמיתי הוא מה שחומרי, שניתן לחוש בו, לראות אותו, לשמוע או להריח, רט טוען שהאמתיות של הדבר נובעת ממידת ההשפעה שלו על המציאות. הוא מביא כדוגמא את החלומות שלנו – החלומות הם נזילים, מרוחקים, לא ניתנים למישוש. האבחנה בין חלום למציאות היא מידת השפעתם עלינו – השפעת החלום היא זמנית ונשכחת מהר. לעומתם, המציאות הרגילה ממושכת ורציפה. ניתן אם כן לומר שהחלום אמיתי פחות מהמציאות. אך רט מציע כי החלומות והמציאות הינם בבחינת מים וקרח – "שניהם עשויים מאותה מהות מנטלית, מאותו 'חומר של המחשבה', אלא שהחלומות הם במצב צבירה נוזלי, ואילו המציאות במצב צבירה מוצק". דימוי יפה זה וקו המחשבה המקורי מאפיינים את כתיבתו של רט, שלוחם את מלחמת התודעה והעמדתה במרכז החוויה האנושית. מבחינה זו, גם תפיסה סובייקטיבית של האדם, פרטית ככל שתהיה, יש בה אמת וממשות, אך ברור לרט כי ככל שעניין מסוים מוסכם על כמה שיותר תודעות – יש לו יותר ממשות.

רט יוצא כנגד המכנים ותופסים עצמם 'רציונליסטים', וטוען שהרציונליזם שלהם אינו אלא היצמדות למוכר. הרציונליזם שלהם אינו אלא נטיה פסיכולוגית, שלא באמת מוכחת לוגית. הם מבקשים להניח על שהיה פעם מתוך מה שהם מכירים כיום. כפי שהוא מראה, טענותיו הפנטסטיות אינן פחות לוגיות והגיוניות משל הרציונליסטים. כהיפותזה הוא מציע ניסיון מחשבתי – נסו לדמיין מציאות עתידית שאין בה חשמל. כעבור אלפי שנים מוצאים מדענים שרידים של מחשבים וטלפונים חכמים. הם מסיקים מכך שמדובר בקמעות שבני האדם הפרימיטיביים בני המאה ה-21 האמינו שהם יכולים ליצור כך קשר עם מקומות רחוקים ולהעביר להם תמונות. האם יהיה ברור להם שמדובר באמונה תפלה? באותה מידה, כך האדם המודרני מביט על קמעות וכשפים מהעולם העתיק – הם נראים לו לא הגיוניים, אך יתכן ובאמת הם פעלו. כאן יש להרחיב על הסברו המאלף של רט על מציאות המיתוס בעולם הקדום, אך קצרה היריעה.

thesaviorinstalled 2008 Enrique Martínez Celayajpg.jpg
אנריקו מרטינז סליה, המושיע, 2008

הניסיון לסכם את מהלך המחשבה בחלק זה של הספר וודאי עושה לו עוול. רט מסביר את רעיונותיו המורכבים בצורה יסודית ובונה אותם שלב על גבי שלב. נדמה שאת כל החלק הראשון של הספר ניתן היה לפרסם בתור מסה פילוסופית שבהחלט הייתה עומדת בזכות עצמה, שניתן היה לקרוא לה 'מסה על ההכרה אידאליסטית, דמיון ופנטזיה', או משהו כזה. מדובר בטקסט פילוסופי מהפכני באמת, ואני מקווה שיגיע לקוראים רבים. מבחינה זו מקיים רט את שכותב הרב קוק בשמונה קבצים א, תרב: "השקפת עולם גלויה ורציונלית, צריכה היא להתאחד עם השקפת עולם נסתרת מיסתית. ומשתיהן יחד, לכללותם והמון פרטיהם, תפרח השירה, תעוז הגבורה, יתהדר היופי ותרבה הדעת".

בחלק השני של הספר בוחן רט את ההופעה של העולם הפנטסטי  במקרא ובאגדות חז"ל  – כיצד שדים, רוחות, כשפים ומלאכים ממלאים את עולם המחשבה היהודי. הוא טוען שסיפור דמיוני יהיה אמיתי ככל יותר ככל שהוא מיטיב לבטא את האמיתות הגדולות של המציאות הטרנסצנדנטית – דהיינו של האלקות. על כן אם היהדות היא פנטזיה, הרי היא פנטזיה אלקית, פנטזיה המשתמשת בסיפורים ובתיאורים מופלאים כדי לספר את הסיפור האמיתי על אלקים והעולם.

בסופו של דבר מבקש משה רט לכונן תנועה של 'יהדות פנטסטית', יהדות המכירה בעולמות שמעבר, בממשות של הדמיון ובהכרחיותו לחיים הדתיים, בעושר שמציעים יצורים כמו מלאכים, שדים, דרקונים ואתון מדברת לפריצת הגבולות התודעתיים של עולמנו. זה נשמע אולי דמיוני, נשמע אולי לא הגיוני, אבל זו בהחלט תפיסה מרתקת ופורצת דרך.


fantasy_master.jpg

משה רט, פנטזיהדות, ידיעות ספרים, 302 עמ'

מודעות פרסומת

החלום בתוך חלום של ספר הזוהר – על עולם הנסתר

"בספר הזוהר סובבים והולכים כל המאורעות, כל הסמלים והרעיונות על ציר אחד – רבי שמעון וה'חבריא' שלו. אבל גם את רבי שמעון והחבריא שלו הננו רואים כמו בחלום, חלום בתוך חלום', כותב רבי הלל צייטלין בפתיחת מערכת המאמרים שלו על ספר הזוהר בספרו 'בפרדס החסידות והקבלה'. בני החבריא הם אלה אשר 'די חשוכא מהפכין לנהורא ומרירו למתיקו', הופכים חושך לאור ומר למתוק. הם לוקחים את היסודות הגשמיים של המציאות ובאמצעות תהליך תודעתי פנימי הופכים אותם לתופעה עמוקה של אור מתוק וגדול. נדמה שאבחנה מעניינת זו של צייטלין מאפשרת לנו להתבונן באופן כללי על מה שנקרא 'תורת הנסתר' או 'תורת הסוד' של היהדות כבעלת מאפיינים חלומיים, או כדברי צייטלין, אפילו של 'חלום בתוך חלום' (החולם חולם על עניין או סמל כלשהו, שמופיע כחלום הנחלם בתוך חלום  – כלומר דימוי עמוק שמסתתר הסתרה בתוך הסתרה, שמתבקש לגלות על ידי הפשלה ארוכה ומסובכת של מלבושים המגלים טפח ומסתירים טפחיים, שמבקשים לעקוב בסבלנות אחר התרחשויות פנימיות באפיק נסתר במיוחד, היינו החלום הכמוס יותר הנחשף בתוך החלום הגלוי, הוא החלום עצמו שחולם האדם בשנתו).

תורת הנסתר אינה עסוקה בלהסתיר דברים רחוקים שלאדם אין שום אפשרות לקלוט, להיפך, היא מסתירה דווקא את אותם דברים המשמעותיים ביותר לאדם להבנת חייו והמציאות סביבו, אלא שהוא עדיין לא הכשיר את עצמו. כלומר, הכל בעצם גלוי, הכל על פני השטח. בדורנו כל אחד יכול לפתוח ספר קבלה ולקרוא בו, הנסתר לא מסתיר אף דימוי או משל – אלא שהאדם לא  טרם הכשיר עצמו לפענח את מה שהנסתר טומן בחובו. נקודה זו מאפיינת גם את החלום, אשר חושף לאדם רבדים מאוד עמוקים של התודעה הפנימית, אלא שלרוב האדם לא יודע לפענח מה נמסר לו. בדומה לחלום, תורת הסוד עמוסה בסמלים המרמזים לתופעות וחוויות העומדות מאחוריהן. בין היתר ניתן למנות את הלבנה, איילה, נחש, אבא ואמא, שושנה ועוד.

מאפיין נוסף של תורת הנסתר הוא היותה סותרת את הנגלה. 'נסתר' מלשון סותר. הסתירות מסתירות את הנסתר שלא הבשיל עדיין לכדי גילוי. כך למשל הזוהר מלא בתיאורים הנדמים לכאורה כמגישימים את האלוה, אך ברור כי כל המטרה היא לחשוף את ייחוד האל, בחוסר הגשמתו ולשלול את תפיסת הפירוד. כלומר, חלק מתהליך חשיפת העולם הנסתר של הזוהר עובר דרך גילוי רבדים הנדמים כסותרים את הרובד הגלוי. כך גם בחלום, שכדי לחשוף את האמיתות המבעבעות בקרקעית התודעה עובר דרך מגוון דימויים, מעשים ומצבים הסותרים את המציאות הגלויה. למשל, החלום יכול לבקש לחשוף את השמחה הגדולה שהאדם שרוי בה על ידי מראה של כדור פורח המעופף בתוך קרקעית הים. מראה בלתי אפשרי, סתום וסתור, שחושף עבור החולם משמעות עמוקה ומלאת פליאה.

brady-bellini-191086 (2).jpg

נקודה זו קשורה גם לתחום של אגדות חז"ל המופיעות בתלמוד, שעוסקות פעמים רבות בתיאורים של מחזות וסיפורים משונים שלא עולים על הדעת, ובכך מגלות את הצד הנסתר של ההוויה, ולכן גם לכאורה סותרות אותה. לא פלא שמפרשים רבים מבקשים לתרץ וליישב את האגדות האלה בכך שמשייכים אותן לחלום שחלם המספר.[1] כך למשל מסבירים חלק מהמפרשים את הסיפור המופלא על תנורו של עכנאי, בו ר' יוחנן עשה מופתים רבים כדי להוכיח שהלכה כמותו ולא כמו שאר החכמים. כך מסביר רבינו חננאל את הסיפור, שלשיטתו התרחש כולו בחלום: "ויש אומרים כי חכם מחכמי מדרש נתנמנם במדרש וראה בחלום שהיו חולקים החכמים על רבי אליעזר ואמר להם רבי אליעזר למה אתם חולקים עלי". חכם מחכמי מדרש נתנמנם ב[בית ה]מדרש!

גם באגדות המשונות ביותר בתלמוד המסופרות מפיו של רבה בר בר חנא במסיכת בבא בתרא:

 

וְאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה:

אֲנִי רָאִיתִי צְפַרְדֵּעַ שֶׁהָיְתָה כְּמִגְדַּל הַגְרוֹנְיָא. [עיר בבבל]

בָּא תַּנִּין וּבְלָעָהּ, בָּא עוֹרֵב וּבָלַע אֶת הַתַּנִּין וְעָלָה וְיָשַׁב בְּרֹאשׁ הָאִילָן.

בּוֹא וּרְאֵה כַּמָּה גָּדוֹל כּוֹחוֹ שֶׁל אוֹתוֹ אִילָן.

אָמַר רַב פַּפָּא בַּר שְׁמוּאֵל: אִלְמָלֵא הָיִיתִי שָׁם לֹא הָיִיתִי מַאֲמִין.

או:

אָמַר לִי אוֹתוֹ הָעֲרָבִי: בּוֹא וְאַרְאֲךָ מָקוֹם שֶׁאֶרֶץ וְשָׁמַיִם נוֹשְׁקִים זֶה לָזֶה.

הָלַכְתִּי וְרָאִיתִי הָרָקִיעַ שֶׁהוּא עָשׂוּי חַלּוֹנוֹת חַלּוֹנוֹת.

נָטַלְתִּי סַלִּי וְהִנַּחְתִּיו בְּחַלּוֹן הָרָקִיעַ,

וְעַד שֶׁגָּמַרְתִּי אֶת תְּפִלָּתִי – בִּקַּשְׁתִּיו

אָמַרְתִּי: יֵשׁ גַּנָּבִים כָּאן?!

אָמַר לִי הָעֲרָבִי: זֶהוּ הַגַּלְגַּל הַחוֹזֵר בָּרָקִיעַ. הַמְתֵּן עַד לְמָחָר – וְתִמְצָאֶנּוּ.

על מכלול סיפורים זה כותב הריטב"א: "יש גם במעשיות אלו ענינים נרמזים שלא היו נראין להם במראית העין אלא במראה החלום… ובעת השינה יראה להם כענין הרהורים ענינים נפלאים מורים על הענין". מצד אחד זהו ניסיון ליישב את הקושי העולה מהמוזרות הגדולה של הסיפורים, אלא שיישוב קושיה זה לא אמור לגרוע מההבנה של הסיפורים האלה כסודות גדולים שמססתרים בתוכם (וניתן לעיין בפירושי הרב קוק, רבי נחמן והגר"א החושפים את חלקם). בכל אופן, קשר הדוק יש כאן בין סודות פנימיים מעולם הנסתר של היהדות המסתתר מאחורי תופעות משונות לבין חלומות.

נסיים בביאור הגר"א לספר משלי, הוא קושר בין השינה לבין גילוי סודות התורה הפנימיים: "והעניין שנתן הקב"ה שיישן, כדי שתעלה נשמתו לישיבה של מעלה ושם מגלים לו רזי תורה, ומה שאי אפשר לאדם ללמוד בשבעים שנה – לומד שם בשעה אחת".

 


[1] ניתן לדבר על שתי גישות לפירוש אגדות חז"ל – הראשונה מבקש לתרץ קושיות וליישב סתירות, כלומר למצוא מה לא מסתדר על פי השכל הפשוט ולמצוא דרך להסביר אותו בכל זאת פי השכל הפשוט. שיטה זו מנסה 'לנרמל' את האגדה, ממנה פורץ צד חריג ופרוע של המחשבה היהודית. ותופסי שיטה זו מנסים להראות כיצד היא לא חורגת מן הנורמה. אך שיטה אחרת, ואתה אני מעדיף הרבה יותר, לא מבקשת לפתור את הבעיות, אלא להראות כיצד הן מגלמות ביטוי של עולם נסתר שלא יכול היה להופיע אחרת. זוהי שיטתו של הראי"ה קוק ובעיקר של הגר"א, שכתב כי 'באגדות שבש"ס… לפי הנראה חס ושלום כמו דברים בטלים בהן גנוז כל האורה' וכי 'בתוך האגדות גנוזים הסודות שהם 'כבוד אלקים' וצריך להסתיר אותם'.

מֶלֶךְ הַחֲלוֹמוֹת אֲשֶׁר יָבֹאוּ – על שירתו של יוסף צבי רימון

המשורר יוסף צבי רימון היה עוף מוזר בעולם השירה של אנשי העלייה השנייה.  בתוך עולם חדש שנבנה על גבי הריסות העולם הישן, כשהמשוררים מחליפים את הרבנים, כשאדמת ארץ ישראל נותנת פירותיה לבנים הבאים להקימה מהריסותיה, פעל איש רוח זה, שיותר מכל ביקש בשיריו את אלהיו – "אלוהים ירד עלי בשיר, אלוהים ירד עלי בחזון" . בעוד חבריו לעט מתנערים מהאלים המתים ומבקשים לכונן מלכות אנושית, ביקש רימון למצוא את הנשגב בכל פינה, את האלהי הבוער על שערה של נערה.

במאמר שנכתב א. קריב במלאת חמישים שנה למשורר ופורסם בעיתון דבר בשנת 1939 כתב עליו המחבר כי הוא משורר "לא של מראה עיניים ולא של הלך-נפש, אלא של מראות-נפש. דרכה, דרך נפשו, עוברים ושבים דברים ומראות, והחושים מביאים רק אסמכתות להם. המציאות בבואתם היא ולא להיפך. שירתו… לוחשת על אוזנינו כי יש עולמות אחרים מחוץ לעולם הגלוי לנו, יש חושים אחרים, יש קליטה אחרת". לכן חלומות רבים מופיעים בשיריו של י"צ רימון, ורובם מתקשרים לארץ הקמה לתחיה ולאלהים שמשיק את כנפי ההיסטוריה. כך בשיר 'באתי אל השרון' הוא מתאר את אבני הארץ כחלום שקם לתחיה:

אָהַבְתִּי סַלְעֵי אַרְצִי

עַל הֲרָרֶיהָ.

כָּל אֶבֶן אוֹמְרָה שִׁיר.

אֲנִי עוֹלֶה מֵאַחַת אֶל אֶחָת,

וְקִרְבִּי תִּתְעוֹרֵר רִנָּה:

אֵלֶּה חָיוּ כְּמוֹתִי,

חָלְמוּ הַרְבֵּה, הִתְגַּעְגָּעוּ, –

חֲלוֹמָם רָחַק מִבּוֹא –

וַיּהְיוּ לַאֲבָנִים…

("באתי אל השרון")

החלומות הרחוקים הפכו לאבנים, או שאולי האבנים מכילים את כל החלומות שחלמו עליהם מרחוק, בארצות הניכר. על שיר זה כתב נכד המשורר הקרוי על שמו, הרב יוסף צבי רימון: "החלומות ותחושות ההתעלות שעִמם, הם מן הדברים שהעניקו עוצמה מיוחדת לשירתו". "נסיך החלומות אני, אך אלהים גדר דרכי" הוא קודם בשיר אחד, ובאחר מכריז על עצמו "אני מלך החלומות אשר יבואו".

to-the-morning-star-1968.jpg
מרדכי ארדון, אל כוכב השחר, 1968

בחלומותיו הפואטיים של רימון הממשי לובש לבוש חלום – "דומם חולם הגן ומהרהר בחלומו / מציפור שנסה מארצה הקרה /  ועל עץ ערירי בצדי הגן וצדדיו ('רשמי ליל – ב') או בשיר 'נדחפתי בתחילת לילה' – "היה העולם נים ולא נים/ וחלומו – רעש השווקים. היה מוחי רשות הרבים…". כמי שנמשך אל הנסתר, הפנימי והסודי, הוא מוצא בעולם ביטויים להווית התת-מודע שלו – בין אם זה התת-מודע המשורר או בין של העולם, ומוצא בו רבדים השייכים למקום הרבה יותר רחב וכמוס – החלום.

יוסף צבי רימון נדחפתי בתחילת לילה.jpg

 

רימון.jpg

דרור אידר, בספרו שעוסק בשירת רימון, "אחרון משורר האלוהים", מדבר רבות על התכלית המיסטית בשירתו של המשורר – מה שהוביל מחד להערכתו הרבה של הרב אברהם יצחק קוק ולקירובו אליו, ולעומת זאת לגב קר מצדו של איש הרוח והמעשה יוסף חיים ברנר. אידר מנתח שתי פואמות ארוכות-טורים שכתב רימון הנפתחות במצב של ספק עירות, ספק שינה. פואמה אחת, 'הלבנה המתה', עוסקת בחלום בלבד בו מזמינה הלבנה עלם אחד לעלות עד אליה, ובפואמה 'אחד' מתאר רימון התגלות מיסטית וטיפוס ארוך בסולם רוחני עליון. סמלים קבליים רבים נעטפים בשפה שירית כללית המתאימה לדורו – בן העלייה השנייה שחווה התעלות רוחנית ומתאר אותה בכלים ספרותיים מודרניים, כבן בית  הזר לשכניו אך שמח מכל רגע בהוויתו.

אֲנִי מֶלֶךְ הַחֲלוֹמוֹת אֲשֶׁר יָבֹאוּ,

שְׁאִיפָתִי יָהּ, אֵל הָאוֹרוֹת הַגְּדוֹלִים,

וּפִתְרוֹנִי: יוֹם אוֹר!

(מתוך "כי יאור אור", כתרים)

החלום בתוך חלום של ספר הזוהר – על העולם הנסתר

"בספר הזוהר סובבים והולכים כל המאורעות, כל הסמלים והרעיונות על ציר אחד – רבי שמעון וה'חבריא' שלו. אבל גם את רבי שמעון והחבריא שלו הננו רואים כמו בחלום, חלום בתוך חלום', כותב רבי הלל צייטלין בפתיחת מערכת המאמרים שלו על ספר הזוהר בספרו 'בפרדס החסידות והקבלה'. בני החבריא הם אלה אשר 'די חשוכא  מהפכין לנהורא ומרירו למתיקו', הופכים חושך לאור ומר למתוק. הם לוקחים את היסודות הגשמיים של המציאות ובאמצעות תהליך תודעתי פנימי הופכים אותם לתופעה עמוקה של אור מתוק וגדול. נדמה שאבחנה מעניינת זו של צייטלין מאפשרת לנו להתבונן באופן כללי על מה שנקרא 'תורת הנסתר' או 'תורת הסוד' של היהדות כבעלת מאפיינים חלומיים, או כדברי צייטלין, אפילו של 'חלום בתוך חלום' (החולם חולם על עניין או סמל כלשהו, שמופיע כחלום הנחלם בתוך חלום  – כלומר דימוי עמוק שמסתתר הסתרה בתוך הסתרה, שמתבקש לגלות על ידי הפשלה ארוכה ומסובכת של מלבושים המגלים טפח ומסתירים טפחיים, שמבקשים לעקוב בסבלנות אחר התרחשויות פנימיות באפיק נסתר במיוחד, היינו החלום הכמוס יותר הנחשף בתוך החלום הגלוי, הוא החלום עצמו שחולם האדם בשנתו).

תורת הנסתר אינה עסוקה בלהסתיר דברים רחוקים שלאדם אין שום אפשרות לקלוט, להיפך, היא מסתירה דווקא את אותם דברים המשמעותיים ביותר לאדם להבנת חייו והמציאות סביבו, אלא שהוא עדיין לא הכשיר את עצמו. כלומר, הכל בעצם גלוי, הכל על פני השטח. בדורנו כל אחד יכול לפתוח ספר קבלה ולקרוא בו, הנסתר לא מסתיר אף דימוי או משל – אלא שהאדם לא  טרם הכשיר עצמו לפענח את מה שהנסתר טומן בחובו. נקודה זו מאפיינת גם את החלום, אשר חושף לאדם רבדים מאוד עמוקים של התודעה הפנימית, אלא שלרוב האדם לא יודע לפענח מה נמסר לו. בדומה לחלום, תורת הסוד עמוסה בסמלים המרמזים לתופעות וחוויות העומדות מאחוריהן. בין היתר ניתן למנות את הלבנה, איילה, נחש, אבא ואמא, שושנה ועוד.

מאפיין נוסף של תורת הנסתר הוא היותה סותרת את הנגלה. 'נסתר' מלשון סותר. הסתירות מסתירות את הנסתר שלא הבשיל עדיין לכדי גילוי. כך למשל הזוהר מלא בתיאורים הנדמים לכאורה כמגישימים את האלוה, אך ברור כי כל המטרה היא לחשוף את ייחוד האל, בחוסר הגשמתו ולשלול את תפיסת הפירוד. כלומר, חלק מתהליך חשיפת העולם הנסתר של הזוהר עובר דרך גילוי רבדים הנדמים כסותרים את הרובד הגלוי. כך גם בחלום, שכדי לחשוף את האמיתות המבעבעות בקרקעית התודעה עובר דרך מגוון דימויים, מעשים ומצבים הסותרים את המציאות הגלויה. למשל, החלום יכול לבקש לחשוף את השמחה הגדולה שהאדם שרוי בה על ידי מראה של כדור פורח המעופף בתוך קרקעית הים. מראה בלתי אפשרי, סתום וסתור, שחושף עבור החולם משמעות עמוקה ומלאת פליאה.

brady-bellini-191086 (2).jpg

נקודה זו קשורה גם לתחום של אגדות חז"ל המופיעות בתלמוד, שעוסקות פעמים רבות בתיאורים של מחזות וסיפורים משונים שלא עולים על הדעת, ובכך מגלות את הצד הנסתר של ההוויה, ולכן גם לכאורה סותרות אותה. לא פלא שמפרשים רבים מבקשים לתרץ וליישב את האגדות האלה בכך שמשייכים אותן לחלום שחלם המספר.[1] כך למשל מסבירים חלק מהמפרשים את הסיפור המופלא על תנורו של עכנאי, בו ר' יוחנן עשה מופתים רבים כדי להוכיח שהלכה כמותו ולא כמו שאר החכמים. כך מסביר רבינו חננאל את הסיפור, שלשיטתו התרחש כולו בחלום: "ויש אומרים כי חכם מחכמי מדרש נתנמנם במדרש וראה בחלום שהיו חולקים החכמים על רבי אליעזר ואמר להם רבי אליעזר למה אתם חולקים עלי". חכם מחכמי מדרש נתנמנם ב[בית ה]מדרש!

גם באגדות המשונות ביותר בתלמוד המסופרות מפיו של רבה בר בר חנא במסיכת בבא בתרא:

וְאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה:

אֲנִי רָאִיתִי צְפַרְדֵּעַ שֶׁהָיְתָה כְּמִגְדַּל הַגְרוֹנְיָא. [עיר בבבל]

בָּא תַּנִּין וּבְלָעָהּ, בָּא עוֹרֵב וּבָלַע אֶת הַתַּנִּין וְעָלָה וְיָשַׁב בְּרֹאשׁ הָאִילָן.

בּוֹא וּרְאֵה כַּמָּה גָּדוֹל כּוֹחוֹ שֶׁל אוֹתוֹ אִילָן.

אָמַר רַב פַּפָּא בַּר שְׁמוּאֵל: אִלְמָלֵא הָיִיתִי שָׁם לֹא הָיִיתִי מַאֲמִין.

או:

אָמַר לִי אוֹתוֹ הָעֲרָבִי: בּוֹא וְאַרְאֲךָ מָקוֹם שֶׁאֶרֶץ וְשָׁמַיִם נוֹשְׁקִים זֶה לָזֶה.

הָלַכְתִּי וְרָאִיתִי הָרָקִיעַ שֶׁהוּא עָשׂוּי חַלּוֹנוֹת חַלּוֹנוֹת.

נָטַלְתִּי סַלִּי וְהִנַּחְתִּיו בְּחַלּוֹן הָרָקִיעַ,

וְעַד שֶׁגָּמַרְתִּי אֶת תְּפִלָּתִי – בִּקַּשְׁתִּיו

אָמַרְתִּי: יֵשׁ גַּנָּבִים כָּאן?!

אָמַר לִי הָעֲרָבִי: זֶהוּ הַגַּלְגַּל הַחוֹזֵר בָּרָקִיעַ. הַמְתֵּן עַד לְמָחָר – וְתִמְצָאֶנּוּ.

על מכלול סיפורים זה כותב הריטב"א: "יש גם במעשיות אלו ענינים נרמזים שלא היו נראין להם במראית העין אלא במראה החלום… ובעת השינה יראה להם כענין הרהורים ענינים נפלאים מורים על הענין". מצד אחד זהו ניסיון ליישב את הקושי העולה מהמוזרות הגדולה של הסיפורים, אלא שיישוב קושיה זה לא אמור לגרוע מההבנה של הסיפורים האלה כסודות גדולים שמססתרים בתוכם (וניתן לעיין בפירושי הרב קוק, רבי נחמן והגר"א החושפים את חלקם). בכל אופן, קשר הדוק יש כאן בין סודות פנימיים מעולם הנסתר של היהדות המסתתר מאחורי תופעות משונות לבין חלומות.

נסיים בביאור הגר"א לספר משלי, הוא קושר בין השינה לבין גילוי סודות התורה הפנימיים: "והעניין שנתן הקב"ה שיישן, כדי שתעלה נשמתו לישיבה של מעלה ושם מגלים לו רזי תורה, ומה שאי אפשר לאדם ללמוד בשבעים שנה – לומד שם בשעה אחת".

 


[1] ניתן לדבר על שתי גישות לפירוש אגדות חז"ל – הראשונה מבקש לתרץ קושיות וליישב סתירות, כלומר למצוא מה לא מסתדר על פי השכל הפשוט ולמצוא דרך להסביר אותו בכל זאת פי השכל הפשוט. שיטה זו מנסה 'לנרמל' את האגדה, ממנה פורץ צד חריג ופרוע של המחשבה היהודית. ותופסי שיטה זו מנסים להראות כיצד היא לא חורגת מן הנורמה. אך שיטה אחרת, ואתה אני מעדיף הרבה יותר, לא מבקשת לפתור את הבעיות, אלא להראות כיצד הן מגלמות ביטוי של עולם נסתר שלא יכול היה להופיע אחרת. זוהי שיטתו של הראי"ה קוק ובעיקר של הגר"א, שכתב כי 'באגדות שבש"ס… לפי הנראה חס ושלום כמו דברים בטלים בהן גנוז כל האורה' וכי 'בתוך האגדות גנוזים הסודות שהם 'כבוד אלקים' וצריך להסתיר אותם'.

חלום טוב חלמתי!

היהדות, כתנועה רוחנית שבבסיסה חיבור בין שמים לארץ, נפש לגוף, מעשה למחשבה, מקנה מקום משמעותי במקורותיה לחלומות. החל מסיפורי המקרא העמוסים בחולמים, חלומות ופותריהם ועד המשנה והגמרא שמעצבות דרכי השקפה והתייחסות לחלומות. כאתר שעניינו החלומות ועולמם נעסוק הרבה במופעים השונים של החלום במקורות היהודים. בפתיחת העיסוק בנושא נתמקד הפעם בביטוי אולי המעשי ביותר של חלום ביהדות – הטבת חלום.

עולם ההלכה במובן מסוים הוא ביטוי של עמדות רוחניות אידאיות המתבטאות בעולם המעשה. אם כן מי שהתהפך במיטתו מצד לצד מהלך לילה והתעורר בבוקר עם חלום רע בלבו ידע שיש תקנה לתחושתויו. עליו לקבץ שלושה מאוהביו ו"לספר" להם את שארע לו – "חלמא טבע חזאי!" (חלום טוב חלמתי), והם ישיבו לו "טבא הוא וטבא ליהוי" (טוב הוא וטוב יהיה) ומוסיפים "רחמנא לשוייה לטב" (האל הרחמן יעשהו טוב) וכמה פסוקים מתהלים.

באופן פשוט אנו שמים לב לעובדה שעל ידי הדיבור החולם מעביר את החלום שחלם איזו מין סובלימציה מילולית, בבחינת דיבור היוצר מציאות – חלום טוב חלמתי!

הרב אברהם יצחק הכהן קוק מבאר בספרו "עולת ראיה" כיצד מעשה הטבת החלום אכן הופך את החלום מרע לטוב. החלום הופך למניע לכינוס חברי של הרעפת מילים טובות וניחומים. בפני החולם עומדות שתי אפשרויות לאחר שהזדעזע מהחלום – להתכנס בנפשו פנימה ולנסות להסית את המחשבה מן החלום הרע או לגלגל את עכירות התודעה הפנימית למעין חגיגה חברית של הטוב בחיים. מעשה כינוס החברים ודברי העידוד שלהם הופכים את החלום ממעשה פנימי, סתור וחשוך למעגל של קרבה ושמחה.

אך קודם כל מקדים הרב קוק רעיון עקרוני  – על האדם לדעת שרגשותיו הפנימיים הם משמעותיים. דרכם הוא יכול להכיר את עצמו ואף יותר מזה – את רצון הבורא. לכן הוא צריך להתייחס לחלום ברצינות:

"ראשית דרכי חזוק כח הצדק באדם הוא, שירגיל עצמו בהנהגתו שלא לשים לאל [לבטל] את רגשו הפנימי. כי פעמים רבות קול אלהים הוא, הקורא לו מתוך קירות לבו"

בניגוד לתפיסות דתיות האומרות כי על האדם להיאבק עם עצמו ולבטל את המתחולל במעמקי תודעתו, אומר הרב קוק שדווקא על ידי ההקשבה לקול הפנימי, אשר מתבטא כאן כחלום מטלטל, יכול האדם לשמוע את הקריאה האלהית "לסור מדרך רעה ושלא להחזיק בעוול". ולא רק זאת, אלא שעל ידי הקשבת האדם לנפשו הוא מחזק בו את כח הצדק, השאיפה המוסרית הגלומה בכל אדם. נפש האדם טובה היא וקולו הפנימי מכוון אותו ליישר דרכו.

6H.jpg

בהיותו בלתי-מורגל לשום לב אל רגשותיו הפנימיים, יסיח דעתו מהדברים המתרגשים בלבבו, וישקיע הלך-נפשו בענינים אחרים, ולפעמים גם כן הפכיים וגרועים הרבה מרגשותיו הטהורים הפנימיים ויאבד בזה רב טוב שהיה זוכה בו אם היה משים לבו לתביעות נפשו הפנימיות.

לפעמים אדם לחפש בכל המרץ כיצד עליו לפעול, לאן הוא צריך להתקדם, אבל שוכח לשים לב לדברים הבסיסיים שיותר שנפשו משדרת לו. התעלמות מהקול הפנימי יכולה להוביל לעיסוק בדברים שוליים, שלא חשובים כרגע למהלך חיי. התשובה לחיפושי מונחת לי מתחת לעיניים, והיא קוראת לי מתוך חלום. (לרגע אפשר להתבלבל ולחשוב שלא הרב קוק הוא המדבר אלא ספר הדרכה ניו-אייג'י פופלארי)

"על כן אל ירמוס ברגל גאוה את המית נפשו הפנימית, כי-אם ימשיך מזה את הכונה המכוונת מהשם יתברך, שיצר ועשה לנו את הנפש הזאת, באפן שתתרגש לפעמים על עניני רשע וסלוף דרך ישרה. ובראותו חלום ונפשו עגומה עליו, אין טוב שיתעמר בהמית נפשו העדינה בת-המרומים, כי ההעברה באין פנות אל עגמת- הנפש הפנימית תביאהו להשליך אחרי גוו גם את רגש הטוב והיושר הפנימי, ואז ימוט לו אחד מיסודי המוסר היותר קרובים וחזקים, – כי אם יטפל בה וישתדל להפך את הרגש העגום לרגש של שמחה ותנחומים ע"י דברים טובים ונחומים של רעים אהובים".

כשאנו חולמים חלום טוב לרוב אנו שמחים לחלוק אותו עם הסביבה. החולם כולל פעמים רבות דמויות הסובבות אותנו, ועל ידי שיתוף החלום עמם אנו חושפים ופותחים רובד חדש בהיכרות שבינינו. אלא שהחלום הרע משאיר אותנו המומים, מפוחדים, כמעט פוסט-טראומטיים. הטבת החלום על ידי שלושה מאוהביי הופכת את החלום הרע והמבודד למאורע חברתי, מקור ליצירת קשר. לא רק החלום הטוב מחזק קשרים סמויים עם חבריי, גם החלום הרע. " חלמא טבע חזאי!".