הפסימיזם והמשיחיות פיעמו בנפשו של הרב הלל צייטלין יחד כאחד. הוגה הדעות הניטשיאני, חוזה החזיונות הקבלי, מתאר בטקסט נרגש ומתפעל (כהרגלו בקודש) את החלום כמי שחושף אמת עליונה שהמון העם עוד לא מוכשר לקבלה.
"ואז חולם האדם, ורואה לנגד עיניו את העולמות ההם, העולמות שעוד לא נבראו, גן העדן שלא דרכה שם רגל אדם מעולם, מלאכים שלא התוודעו לאיש, כל אותו יופי מפעים שלא שזפתו עין מעולם, אותו גודל עצום שרוח-האדם עוד לא הצליחה להשיג" הוא כותב.
את הטקסט היפה הזה שלח אליי ליאור הולצר, מתוך הבלוג המופלא של הרב עוז דוד בלומן, מקורות יודעי דבר. האחרון כותב את עבודת הדוקטורט שלו סביב הגותו של הרב צייטלין. לשם כך הוא חושף מאות מתוך אלפי המאמרים שפרסם צייטלין בחייו וטרם פורסמו מחדש. מאמר זה פורסם במקור ביידיש בשם "די אינערליכע וועלט" – "העולם הפנימי", בשנת תרס"ז (1907). תרגם מיידיש מר יוסף פולק.
1. החלום
בראשית היה הסבל.
וכשהסבל חודר עד לנקודה העמוקה ביותר בלב, נוצרות הדמעות.
וכשהדמעות גורמות לאדם חולשה ורפיסות, מתחיל המאבק נגד הדמעות.
אך מעיין הדמעות הינו העמוק ביצירות-תבל, בנשמת העולם, והאדם אינו יכול לגבור עליו. ואז סוחט האדם מעצמו את כל תמצית לשד כוחו, את כל רוחו, את כל חיוניותו, שכן הוא חייב לנצח את הדמעות.
חזק הוא האדם, ואמנם מנצח הוא את הדמעות. אך המאבק עולה לו ביוקר, ביוקר רב מדי… הוא מנצל את כל גבורתו האישית, את כל עושר-רוחו, הוא מאמץ את כל כוחותיו הפיזיים והמוסריים.
מהמאבק הבלתי נגמר, מהמאמץ הכביר, הינו מתעייף, הינו נחלש, נכפף, חצי-שבור.
ואז, מגיע השלב השלישי, הכופה על האדם את הרוגע, את השינה. ואז נרדם האדם, אך בשנתו הינו חולם…
כל מה שחווה בחייו, כל מה שסבל בחייו, כל שבכה, שקיווה, ששאף, שהתגעגע, שזכר, שחיפש, שלחם – הכל מתמזג להרמוניה אחת, בליל אחד של קולות שמימיים וצבעי עולם, הכל בחלום אחד יפה.
ואז חולם האדם, ורואה לנגד עיניו את העולמות ההם, העולמות שעוד לא נבראו, גן העדן שלא דרכה שם רגל אדם מעולם, מלאכים שלא התוודעו לאיש, כל אותו יופי מפעים שלא שזפתו עין מעולם, אותו גודל עצום שרוח-האדם עוד לא הצליחה להשיג.
אך לא ארוכה היא שנת האדם.
האדם מתעורר, דשן ורענן, מוכן לקרב, מוכן להתעלות מעלה מעלה. השינה הפכה אותו לחזק יותר, גיבור יותר ועשיר יותר.
הוא התעשר בכך שראה חלום יפה, שפגש את החזון והאידאל העצמי שלו.
בהתעוררו, כל מה שראה באותו חלום לובש צורות מעשיות, מקווים נפרדים ושונים נוצרת תמונה אחת מפעימה, נקודה אחת של אור.
וזו התמונה החדשה שנבראה, נקודת האור החדשה שנמצאה זה עתה, מתמזגת עם הכל, עם כל מה שהיה בעיניו יפה מאז, כל מה שנעלה, קדוש, נקי, עוצמתי וגדול. החזון, האידאל, קורם עור וגידים, הופך להיות דם ובשר, הוא והאידאל שלו הופכים להיות אחד.
הוא כבר אינו מביט על האידאל שלו כמשהו ערטילאי ורחוק, משהו שמימי, ככוכבים בלתי מושגים, גבוהים, גבוהים. לא. הוא כבר נושא אותו בתוכו, הוא כבר חי בו, הוא כבר כלל אותו בחייו הארציים, בעיסוקיו היום-יומיים, הוא כבר אור עיניו, הוא כבר אויר נשימתו.
ולאן שהחולם יילך, יצעד חלומו עמו.
הולך בין אנשים, מדבר עמם, מתעסק עמהם, דן עמהם, לומד מהם, מלמד אותם – חלומו תמיד צמוד אליו.
והוא רואה הכל, כל מה שאנשים עושים. הוא שופט אותם, הם כן מוצאים חן בעיניו, לא מוצאים חן בעיניו – את הכל מגלה לו חלומו.
הוא עושה מעשים רבים, הוא צועד בדרכים שונות, הוא פונה לכיוונים שונים – כל צעד ושעל נבחן מול שאיפתו וחלומו.
בשמי האֵל, בכל כוכב, בכל פרח, בכל חיות, בכל הרגשה, בכל הגה, בכל המולה, בכל דממה, בכל חיוך, בכל אהבה, בכל רחמנות, בכל בכי, בכל געגוע ובכל שירה – בהכל חפץ הוא לראות אך דבר אחד – את חלומו שלו.
בכל מעשי העולם, בכל מלחמות העולם, בכל רעיונות העולמות, בכל השאיפות והתקוות, בכל זכרונות העבר, בכל מושגיו ורצונותיו, בכל מקום שאיפתו אחת – לראות את חלומו שלו.
עולמו של הבורא הוא בעיניו מעשה אמן, שבו הוא רואה את יפעתה של נשמתו שלו, את קדושת לבבו פנימה, את גדולתו של רצונו העצמי.
2. החולם, בין אנשים
בא לו החולם בין אנשים, הוא מביא אליהם נשמה – נשמה שרואה את כל העולמות בכל הדורות, לב שחי הכל ומרגיש הכל, אהבה חזקה שעוטפת את הגדול ואת הקטן, את היפה ביותר ואת המכוער ביותר, רחמנות ענקית שמרגישה את את סבלה של הברייה הקטנה והנמוכה ביותר, אמונה חזקה שביכולתה להזיז הרים ממקומם ולרכך את האבנים החזקות ביותר.
וכיצד יפגשו אותו האנשים?
ידבר אליהם בשפתו הרכה? ייגש אליהם בסבלנות ורחמנות? הרי ילעגו לו.
ידבר אליהם קשות? בכל הצער והכעס? הרי יהסו אותו הבריות.
יבוא בעוצמה ובאבירות אליהם? יזלזלו בו.
אלא שהוא מוצא, החולם, שהוא כובש אותם. בתחילה מתחילים הם רק להאזין לו (הרי הוא מדבר כה יפה), אחר נשארים הם מסופקים ותוהים, ולבסוף הינו גובר ומנצח…
אך, האם זה לזמן ארוך?
עוברות התמיהה והתהייה, אנשים מתחילים אט -אט לחזור לעצמם.
אבל, הוא מדבר כה יפה…
ועם ה"אבל" הזה, כורים את קברו של החולם…
עושים אותו לנואם בחסד עליון, לאמן, למישהו בעל נפש אצילית. וכל מה שהוא מדבר, שהוא חי, חי וסובל, כל מה שבוער בקרבו עמוק בפנים, רודף אותו ומאיץ אותו, חומס את שנתו הרגועה בלילות ואת שלוותו ביום – כל זאת הוא להם, לאנשים הסובבים אותו, כלל לא נוגע.
ומה הרוויח הוא, החולם, מכל זאת? מה הוא הביא למישהו? מה הוא הועיל למישהו?
הנביא העתיק כבר קונן על זאת (יחזקאל לג, לב): "הִנְּךָ לָהֶם כְּשִׁיר עֲגָבִים יְפֵה קוֹל וּמֵטִב נַגֵּן, וְשָׁמְעוּ אֶת דְּבָרֶיךָ וְעֹשִׂים אֵינָם אוֹתם". ומאז אותם זמנים עתיקים, מחבבים אנשים יותר ויותר את הקול הערב, אך לשמוע את מה שאומרים – פחות ופחות.
אנשים מרגישים לפעמים תחושות אשמה כלפי החולם. הם מרגישים שבתוכו יש הרבה יופי ועוצמה בלתי תלויים. אולם הם סבורים שבתחושת האשם בלבד הם משלמים את חובם.
הם מאלילים את החולם, עושים ממנו עבודה זרה. הם נוהגים לשמוע את החולם ולעשות… את ההיפך!
וזה קורה גם, כמו שאומרים, במקרים הכי טובים. גם אצלו זה לא יילך. יצחקו ממנו, מהחולם, פשוט יצחקו ממנו, יסקלו אותו באבנים. ושמא בכלל מלכתחילה מוליכים אותו לגרדום…
– – – –
וכאן, מתחוללת טרגדיה נוראה ועמוקה בהרבה.
החולם הגיע לאנשים בגינם הוא חי, עבורם הוא תמיד פעל, להם תמיד רצה להיטיב, אותם רצה לפגוש.
והם? הם אינם חפצים לשמוע. רשעים הם. טמאים הם. נחשים. עקרבים.
כן, אבל למה הם אינם יכולים לשמוע? האם אינם יכולים אחרת? האם החיים אינם יכולים להיות אחרת ממה שהם?
"השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם".
השמים לה', האנשים בארץ. הם אינם זקוקים לחלומות גבוהים, הם אינם צריכים את השמים כאן, על הארץ.
והוא, בשביל מה הוא חי? למי הוא עשה טוב היום? לשם מה הוא בכלל נמצא?
בא הוא, החולם, אל הבלתי-נודע, ועושה את מה שעשה משה, הוא שובר את הלוחות שלו.
אבל מה הוא שווה בלי הלוחות? מה הוא בלי החלום שלו? וכי יכול הוא לחיות ללא נשמתו, ללא אלוהיו?
ואז הוא נחלש. ועושה שוב את מה שעשה משה, מנסה להביא לוחות אחרים, מנסה ללכת שוב אל האנשים, הוא חייב ללכת אל האנשים, אחרת לא יוכל להיות.
אבל אז מגיעים רגעים גרועים בהרבה, מגיעים רגעֵי-שאלה, שטועמים בהם לא רק את טעם המוות, אלא את טעמם של החיים בצל ייסורי-גיהנום.
מה הפשר? כולם נגדי: כולם, ללא יוצא מן הכלל, גדול כקטן, עשיר כדל, חכם כטיפש, אצל כולם אני זר. ואולי הם צודקים?
ואני? החלום שלי הוא כלום, דברים בטלים, צל-עובר, רוח נושבת ואבק פורח, אפר ועשן.
והחיים? החיים הם אכן כפי שהם מבינים, כפי שהם מרגישים… סחי, מדמנה, חטאים, רעות, שפיכות דם, רמאות, זוהמה, צביעות, נוכלות, פראות, אכזריות, גסות-רוח…
שום פעולה חיובית, שום פעולה, אלה הם החיים!…
והחלום? והשמים שעל הארץ? האהבה שלך? הרחמנות שלך? האמונה שלך? התקווה שלך? כלום!
רימית את עצמך, היה נדמה לך משהו…
הם הצודקים, אצלך זה רק אחיזת עינים, פאטה-מורגנה, תוהו ובוהו.
ורגעים נוראיים אלה הם חלק בלתי נפרד מחייהם של האנשים הכי גדולים שחיו אי פעם. נביאי העולם הגדולים ביותר חוו זאת. אולם הייתה בהם עוצמה מספקת כדי לעמוד במאבק מול העולם כולו וייצוריו, להעמיד את החלום שלהם מול המציאות העולמית.
אלה שאינם כה חזקים סובלים יותר מהספיקות האלה, אלא שסוף כל סוף הם גם מנצחים. ככל הכל, הם אינם יכולים לנקר את עיניהם, השונות מכולם, האזניים ששומעים אחרת, הלב שמרגיש אחרת.
וכך אומר הוא, החולם, לאנושות:
אלו הם חייכם, אחרת אינכם יכולים לחיות, אלא שאני יודע מחיים אחרים.
אלוהיי – הוא חי!
—
© כל הזכויות שמורות ל"מקורות יודעי דבר"
תְּנוּעַת עֵינַיִם מְהִירָה 