נשמתנו מרטטת תמיד באחידות עם הטבע – על ההפרדות שבמעשה האומנות

"ענין האומנות מהו?" שואל אנרי ברגסון בחיבורו 'הצחוק', "לו פעלה המציאות על חושינו ועל תודעתנו בדרך ישרה, לו יכולנו לבוא במגע בלתי-אמצעי את העצמים ואת עצמנו, סבורני, שאז היתה האמנות מיותרת, או יותר נכון, שאז היינו כולנו אמנים, משום ש" (מצרפתית: יעקב לוי). האומנות אם כן הינה תוצאה של פירוד, של שניות – ישנו העולם וישנו האדם, העצם והתופעות, וביניהם קיים פער עצום. אילו זה לא היה כך, "מבטנו היה תופס, אגב הליכה, קטעי פסלים חוטובים בשיש החי של גוף האדם ויפים כשרידי הפסלות העתיקה. בעומק נשמתנו היינו שומעים – כעין מוסיקה עליזה לפעמים, לעתים קרובות יותר נוגה, ומקורית תמיד, – את הנעימה הבלתי פוסקת של חיינו הפנימיים. כל זה ישנו מסביב לנו, כל זה ישנו בתוכנו, ואף על פי כן אין דבר מכל זה מתפס על ידינו בבירור".

feuillage-d-automne-1997 Aurel Cojan.jpg
עלווה בסתיו, אאורל קויאן, 1997

ברגסון מאמץ כאן מבט קאנטיאני על המציאות, כזה המפריד בין האדם לבין עצמות החיים. האדם מסוגל להתבונן אך ורק בתופעות של הקיום, וגם אותן הוא תופס בצורה חלקית ביותר. אך דווקא מתוך מצב מוגבל זה נוצרת האפשרות ליצור, לגעת בקיום בצורה ייחודית שחושפת טפח שלא יכולנו לחזות בו קודם לכן. זה תפקידה של האומנות במובן מה, לאפשר לנו להביט בדברים מצד עצמם, מצד הקיום הפשוט והמופלא שלהם שאין לנו אפשרות אחרת לגעת בהם. האומנות מאפשרת לנו כמו להתמזג עם הדברים, להיות אחד – אין יותר גן פרחוני או שמיים כחולים ואדם שצופה בהם, יש פתאום מכלול שלם, אחיד והרמוני – האדם והמחזה היפה מתאחדים על ידי מבט שמתבטא בצבעים או מילים מעשי ידי אדם. "עולים הם הדמיונות מתהום הנפש, הם זרע רענן מחביון הנשמה, עולם מלא בהם נשקף. לא חזון שוא הוא התאמת הנפש ודמיונותיה להעולם וכל יצוריו. ים הדמיון הגדול אספקלריא של המציאות הוא, המציאות רושמת בתוכו את רישומיה, ומן המציאות הרי הוא עצמו לקוח", כפי שמנסח זאת הרב קוק (הגיון הקודש, נא).

את הצורך הזה בהפרדות ניתן לראות גם במקומות נוספים. כך למשל כאשר ילד מתחיל לקרוא לאמו בשם 'אמא' זה מבטא תחילת תהליך של הפרדות – הוא כבר לא תופס את אמו ואותו כדבר אחד, אלא כשני סובייקטים שונים, לכן הוא יכול לקרוא לה עכשיו בכינוי. תהליך זה אמנם יכול להיות קשה, שהרי הקרבה האדוקה בין השניים אינטנסיבית וחווייתית מאוד, אך דווקא ההפרדות מאפשרת לשניים להכיר אחד את השני בצורה עמוקה ומשמעותית יותר, שמסוגלת להתפתח למקומות הרבה יותר גדולים. בדומה לכך, גם תהליך בריאת העולם כרוך בתהליך הפרדות. הבריאה מטבעה היא יצירה חדשה, נפרדת לכאורה מהא-להים. כדי שאפשר יהיה לברוא בריאה חדשה יש ליצור חלל חדש, "דע כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים היה אור עליון פשוט ממלא כל המציאות ולא היה שום מקום פנוי בבחי' אויר ריקני וחלל, אלא הכל היה ממולא מן אור אין סוף פשוט ההוא" (עץ חיים, שער א, ענף ב). ראשית ישנה מלאות מוחלטת, כוליות אינסופית, אך כדי לברוא את העולם יש ליצור נקודה נפרדת – " וכאשר עלה ברצונו הפשוט לברוא העולמות ולהאציל הנאצלים… והנה אז צמצם את עצמו אין סוף בנקודה האמצעית אשר בו באמצע אורו ממש ‏צמצם האור ההוא ונתרחק אל צדדי סביבות הנקודה האמצעית ואז נשאר מקום פנוי ואויר וחלל רקני". הדבר ניכר גם מעצם המילה 'בריאה' אשר מתכתבת על המלא הארמית 'בר', חוץ. אם כן, בְּרֵאשִׁית בָּרָא – בתחילת הזמן הוציא משהו מחוצה לו, נתן מקום לדבר חדש ונפרד.

לסיום, אם נחזור לתחילת הקטע בו הבאנו את אבחנתו של ברגסון האומר כי האומנות נוצרת מתוך פירוד בין האדם למציאות, נוכל אולי לומר כי בזמן החלימה האדם במובן מסוים חוזר להתאחד עם המציאות, או לפחות עם איזו מציאות. לכן הוא חש בתחושות כה עזות, שמסוגלות לפרוץ כל פער של מרחב או זמן. ההתאחדות עם הממשות מאפשרת לשוט בה בחופשיות, "להיות כולנו אמנים".

מודעות פרסומת

על פורים, תרדמה וחלומות

מגילת אסתר מסופרת בצורה ייחודית ביחס לשאר ספרי המקרא. היא מגוללת סיפור היסטורי כבד משקל, אך עושה זאת בצורה כמו סאטירית, היתולית ומורכבת. סיפור המעשה מורכב מכמה מקבצי אירועים כשבסוף כל אחד מהם נקודת מפנה מרכזית. אנו נראה שהחלום, התרדמה והסהרוריות מקבלים מקום של כבוד במגילה.

המגילה נפתחת עם סיפור המשתה הגדול של המלך האחוושרוש וסירובה של אשתו המלכה להופיע בו. המלך מחליט למצוא מלכה חדשה.  "וַיֶּאֱהַב הַמֶּלֶךְ אֶת-אֶסְתֵּר מִכָּל-הַנָּשִׁים, וַתִּשָּׂא-חֵן וָחֶסֶד לְפָנָיו מִכָּל-הַבְּתוּלוֹת; וַיָּשֶׂם כֶּתֶר-מַלְכוּת בְּרֹאשָׁהּ, וַיַּמְלִיכֶהָ תַּחַת וַשְׁתִּי" (פרק ב, יז). בפרק השלישי מופיע אמן בן המדתא האגגי. " וַיַּרְא הָמָן–כִּי-אֵין מָרְדֳּכַי, כֹּרֵעַ וּמִשְׁתַּחֲוֶה לוֹ; וַיִּמָּלֵא הָמָן, חֵמָה" (ג, ה)… "וַיֹּאמֶר הָמָן, לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ–יֶשְׁנוֹ עַם-אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים, בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ…  אִם-עַל-הַמֶּלֶךְ  טוֹב, יִכָּתֵב לְאַבְּדָם" (שם, ח-ט). חז"ל במסכת מגילה דורשים את השימוש של המן במילה "ישנו" המעידה לרוב על מצב של קיימות, ומפרשים אותה מלשון שינה: עם ישראל "ישנו מהמצוות", נרדמו בשמירה, גלו לארץ זרה והפקירו את קיום המצוות.

פרק ד מהווה נקודת מפנה משמעותית בסיפור. וּמָרְדֳּכַי, יָדַע אֶת-כָּל-אֲשֶׁר נַעֲשָׂה, וַיִּקְרַע מָרְדֳּכַי אֶת-בְּגָדָיו, וַיִּלְבַּשׁ שַׂק וָאֵפֶר (ד, א). מרדכי היהודי הבין לאן מתקדם הסיפור – השמדת היהודים, ומשם הוא מתחיל לפעול כדי לבטל את הגזרה. אך כיצד הוא ידע על הגזירה? הרי הדברים התרחשו בחדרי חדרים בין המן לאחשוורוש.

384H.jpg

המדרש (שהתגלגל גם להפוך לספר חיצוני בשם "חלום מרדכי") שואל את השאלות האלה ומשיב בסיפור:

"ומרדכי ידע, ידע מימים קדמונים שיצא על ישראל צער גדול לפי שהיה ליל אחד במדרשו בוכה ומצטער  על גלות ישראל… יישן וירא בחלום שהיה עומד במדבר בארץ מישור ושלא היה מכיר אותו מדבר, ויקבצו גויים רבים באותו מקום והם מתערבים אלה עם אלה, והייתה שם אומה קטנה ובזויה עומדת לבדה לצד אחד ברחוק מן הגויים ההם. וישא עיניו וירא והנה נחש גדול שהיה מתעלה מבין האומות ההם והיה הולך ועולה באוויר וכל מה שעולה מתגדל מאד בגופו ובעוביו, והיה נוטה לצד האומה הקטנה והיה קרב אליה, והיה חושב לעשות לה רעה. והנה כיסה את האומה הזאת הקטנה חשך ענן וערפל, וכשהגיע נחש זה על אומה זאת והנה סערה באה מארבע פינות העולם ותיגע בנחש ותעטה אותו כאשר יעטה האדם הבגד, והייתה חותכת את הנחש חתיכות חתיכות, והיו אותן החתיכות מתעטפות ואובדות כמו קש והדק והמוץ אשר תדפנו רוח וכל אתר לא השתכח להון. מיד נגלה הענן והערפל מעל אותה האומה והיה זורח עליה השמש והאור כבתחילה.
ויקץ מרדכי משנתו וכתב החלום ההוא על פנקסו ושמר הדבר וחתם סוד זה. והוסיף תפלות לבורא יתעלה כי ידע בודאי שצרה גדולה עוברת על ישראל וממנה יושע. ולכן לא נואש מלבקש רחמים לבורא יתברך וציווה לאסתר ג"כ לבקש רחמים".

אם כן, על פי המדרש חלום נושן שבו מאבק בין עם ישראל לנחש החושב לעשות לה רעה מגלה לו את העתיד. הנחש כמובן הוא המן, והחושך, הענן והערפל הם סמל לקב"ה המגן על עם ישראל (כפי שמעמד הר סיני מתואר: "וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ עַד לֵב הַשָּׁמַיִם חֹשֶׁךְ עָנָן וַעֲרָפֶל. וַיְדַבֵּר ה' אֲלֵיכֶם מִתּוֹךְ הָאֵשׁ" (דברים ד, יא – יב). מכאן ואילך מתחילה אסתר לפעול למען עמה מתוך בית המלוכה.

נקודת המפנה המשמעותית מגיע בתחילת פרק ו. המלך אחשוורוש מתקשה לישון: "בַּלַּיְלָה הַהוּא נָדְדָה שְׁנַת הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר לְהָבִיא אֶת סֵפֶר הַזִּכְרֹנוֹת דִּבְרֵי הַיָּמִים". בעקבות נדודי השינה מגלה המלך שמרדכי היהודי הציל אותו מהפיכה פנים מלכותית. החלום של מרדכי ונדודי השינה של אחשוורוש מגלגלים קדימה את הסיפור אל עבר תשועת היהודים.

בנקודה זו נתמקד בנקודה פנימית המבארת את מהות חג הפורים. ר' יצחק לוריא, האר"י הקודש, קרא בספר בראשית ועל פיו ייסד כמה מושגים יסודיים בתורת הסוד. על פי סיפור בריאת האדם  מגלה האר"י מהלך תלת שלבי. בתחילתו נבראים האדם וחווה אשתו כאדם אחד, הצמודים זה לזה גב אל גב. בשלב השני הקב"ה מפיל עליהם תרדמה: " וַיַּפֵּל ה' אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה". הקב"ה לוקח צלע (במובן של צד) מן האדם ויוצר שתי דמויות נפרדות. השלב השלישי הוא של הבטה פנים אל פנים, של חיבור שלם מאהבה ורצון: "וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת".

כחלק מביאור המהלכים השונים, מבאר האר"י את מהלך התרדמה-נסירה, ומוצא אותו במהלכים שונים בהיסטוריה. אחד מהם הוא פורים: "ונסירה שהייתה בפורים בזמן מרדכי ואסתר הי' צרה גדולה, שהחשיכו עיניהם של ישראל כנודע, יען הייתה נסירה של שבעים שנה של גלות בבל".כל סיפור מגילת פורים הוא שלב הנסירה של עם ישראל מגלות בבל, היא התרדמה העמוקה שנפלה עליו ביציאה מן הארץ.

ניתן אולי לומר ולסכם שחג פורים עניינו איבוד הדעת וחשיפת הרחשים הנסתרים באדם, רחשי התת-מודע והעל-מודע. זהו יום של התעוררות משינת היום יום אל תוך יום שכולו חלום נסתר, ססגוני ומפתיע.