"מאמין אני בהתמזגותם של שני מצבים אלה – הסותרים למראית עין – של החלום והמציאות, וגלגולם במעין מציאות מוחלטת, מציאות-על (surréalité)" אנדרה ברטון, המניפסט ראשון של הסוריאליזם, מצרפתית: אירית עקרבי
הסוריאליסטים היו וודאי הקבוצה האומנותית שהעניקה לחלום את המקום הגדול ביותר בעבודתה – חבורת אמנים מצרפת שביקשה לשנות את האומנות והמציאות בחלק הראשון של המאה העשרים. הקבוצה התקבצה סביב מנהיגה הכריזמטי והרודני, אנדרה ברטון, לאחר התמסמסותה של תנועת האומנות הניהלסטית "דאדא". הדאדאיסטים שהחלו לפעול בשוויץ בשנת 1916 ביקשו לרוקן את האומנות ממשמעות על ידי יצירת שירים ממילים שנשלפות מכובע, מיצגי פרפורמנס שכללו אך ורק ג'יבריש ועוד. אך בקשתם של הסוריאליסטים הייתה שונה – הם רצו להוציא לחופשי את התת-מודע ולבכר אותו על פני כל השאר. אין פלא שהחלום תפס אצלם חלק כה מרכזי.
נתמקד כעת בכמה קטעים מרתקים מהמניפסט הסוריאליסטי הראשון שחיבר אנדרה ברטון העוסקים בחלום ומאפיינים אותו.
"בתוך הגבולות שבהם הוא פועל (או פועל לכאורה), החלום הוא ככל הנראה רצף מתמשך, והוא מראה סימנים של ארגון. הזיכרון לבדו נוטל לעצמו את הזכות לעשות בו קטיעות, להתעלם מן המעברים… אפשר שחלומי מן הלילה האחרון הוא המשכו של החלום מן הלילה שקדם לו, וכי בלילה הבא הוא יימשך על פי חוקיות מופתית".
ברטון מבקש לקעקע את התפיסה הרווחת לגבי מאפייני החלום. בעיניו החלום אינו מציאות נזילה שקופצת מדבר לדבר, נקטעת ומתחילה מחדש – אלא שהוא מציאות ארוכה ורציפה, שנעצרת עם ההתעוררות אך בלילה הבא תמשיך מאותו המקום. זהו הזיכרון שלנו בקטנותו שלא מסוגל לתפוס את ההמשכיות של החלום.
"ומאחר שאין כל ראייה לכך שבעת פעילות זו, במצב החלום, מוסיפה ה'מציאות' שמעסיקה אותי להתקיים, ואינה שוקעת בנשייה – מדוע לא אייחס לחלום את אשר אני מסרב לעתים לייחס למציאות, דהיינו, את אותו מצב של ודאות ממנה-ובה, אשר לעת חלום כלל לא עלה על דעתי להכחישו? מדוע לא יהיו ציפיותי מאותות החלום גדולות מציפיותי מדרגת-מודעות גדלה והולכת מיום ליום? כלום אין אפשרות לעשות שימוש אף בחלום לשם פתרון שאלות-היסוד של החיים?".
החלום אם כן אינו וודאי פחות מן המציאות ויכול אף לשמש אותי לתיקון עולם – פתרון שאלות היסוד של החיים.
"מן הרגע שבו יעמוד החלום לבחינה שיטתית, מן הרגע שבו יהיה בידנו לתאר את החלום בכוליותו, בעזרת אמצעים שעדיין יש להגדירם… כאשר עקמותו תתפתח בקביעות ובשיעור שאין כמותם רשאים אנו לקוות כי המסתורין, שאינם מסתורין, יפנו את מקומם למסתורין הגדול".
העיסוק בחלום ובתיאורים שלו יאפשר לחשוף את כל הנסתר שמאחוריו, את המסתורין הגדול ביותר, לעומת המסתורין הקטן שניכר לנו כעת.
ואכן לקחו הסוריאליסטים את עמדותם הלכה למעשה. אחת מטכניקות הכתיבה הנפוצות ביותר בכתבי הסוריאליסטים הינה ה"כתיבה האוטומאטית", שבה האדם כותב "מהר, בלא נושא שחשבת עליו מראש, במהירות מספקת שלא לזכור את הנכתב ולא להתפתות לקרוא בו". טכניקה זו חושפת את מעמקי תת-המודע של הכותב. אך לא בזאת עם עצרו. השיטה הרדיקלית ביותר שבה נקטו, שאף הניבה תוצאות מפחידות לא פעם, עירבה שיטות היפנוטיות וקטעי סיאנס קבוצתיים. המצטיין בחבורה היה רוברט דסנוס (או דנו, תלוי לפי איזה תרגום) שברטון תיאר כ"ישן, אבל כותב, מדבר… מי שלא ראה את עפרונו מוצב על הנייר – ללא שמץ היסוס ובמהירות פלאית – את המשוואות הפואטיות המדהימות הללו, ולא יכול היה לוודא, כמוני, שאי אפשר שהוכנו זה מכבר… אינו יכול לדמות לעצמו את כל מה שהיה כרוך אז ביצירתן, את ערך האורקל המוחלט שקיבלו (ברטון, נדז'ה, תרגום: מיכל בן נפתלי).
נדמה שבאמת הטקסטים הסוריאליסטייים הם הקרובים ביותר ליכולים לתאר את המצב החלומי.
הנה לדוגמא שיח שנערך בעת אחד ממסיבות השינה שערכו עם דסנוס:
מושב שינה היפנוטית, יום שבת ה-30 בספטמבר, 1922
באורח ספונטני: הו! (אחר כך מלה בלתי קריאה)
ש': היכן אתה נמצא?
ת': רובספייר
ש: האם נמצאים כאן כמה אנשים?
ת': ההמון
רובספייר (בכתב יד גדול מאוד) רובספייר
כאן מדבר דסנוס לראשונה. קול עמום, עצוב קצת מאיים. שומעים: הם יהפכו לבנים יותר מ הדגל השנוא על המלוכה… מוגי לב, מוגי לב… וצווארוני הלבן שהנכם מגנים כאילו היה קישוט שווא… אתם מקנאים בצוואר העדין העולה ממנו… הרי אתם נפחים הנמלטים מנפחיותיכם הליליות… ליליות… הגיליוטינה… הגיליוטינה… אני לבדי. אתם ההמון ואתם רועדים מפני מבטי הירוק.
(תרגום:רות עמוסי, מתוך דאדא וסוריאליזם בצרפת).
תם ולא נשלם – עוד רבות יש מה להגיד על החבורה הצבעונית הזו, וכך עוד ייעשה על גבי במה זו.
תְּנוּעַת עֵינַיִם מְהִירָה 