בדרך לויצמן עוצרים בדאבלין – אלבום חדש וריאיון עם המוזיקאי יוחאי וולף

בערבים הוא מקליט מוזיקה בלופר שלו וקורא בכתביו של סמואל בקט. בבקרים הוא יוצא מביתו בשרון, עולה לרכבת ועורך את הקטעים שהקליט אתמול, עד שהוא מגיע למכון וייצמן שברחובות, שם הוא חוקר מקרופאגים – תאים במערכת החיסון. בימים אלו יוצא They Do Not Move, האלבום השלישי של יוחאי וולף, פוסט-דוקטורנט ומוזיקאי, שמוקדש כולו ליצירה של היוצר האהוב עליו סמואל בקט. כחובב בקט בעצמי, ניצלתי את ההזדמנות כדי לשוחח עם המוזיקאי המעניין הזה.

שלום יוחאי, ברכות על האלבום. בדף הבאנדקמפ שלך אתה מספר על האלבום שהוא תעודת הזהות שלך, ה MRI – שלך. מדוע מבחינתך מדובר באלבום כל כך אישי?

זה אלבום שהוא הצטברות של כל מיני תהליכים שעברתי עד שהוא יצא. החלטתי בשלב מאוד מוקדם בחיי שאני לא אהיה מוזיקאי 'אמיתי', כזה שמתאמן שמונה שעות ומתפרנס מזה. הרבה שנים, בטח 15 שנים, בכל זאת חיפשתי לעשות מוזיקה, עד שבשלב מסוים התחלתי לגבש דרך עצמאית. בתור התחלה רכשתי לופר והתחלתי לעבוד איתו. הלופר היה עבורי התגלות גדולה, הוא גם אפשר לי לעבוד וגם האופי של הלופר הכתיב לי את המוזיקה שיצרתי, הוא לא רק שירת אותה. צעד צעד התחלתי לעשות מוזיקה, למרות שזה לא הדיי-ג'וב שלי ועם הזמן גם יש לי פחות זמן ופחות משאבים.

באלבום הזה כבר הגעתי לשלב שיכולתי לדמיין כמעט כל צליל ולגרום לו להופיע בעולם האמיתי. ככה אני רואה את העבודה של המוזיקאי, מישהו ששומע מוזיקה בראש שלו ומצליח לתרגם אותה למציאות. אז האלבום הזה הוא סיכום או נקודת שיא של תהליך שלקח משהו כמו עשר שנים.

 

samuel-beckett-in-profile-1970.jpg

סמואל בקט, רישום של אביגדור אריכא

מאין הקשר האישי שלך לסמואל בקט?

יש לי זיקה לתרבות האירית –  זו תרבות מאוד מעניינת שהצליחה להצמיח שני יוצרים כל כך ניסיוניים כמו בקט וג'ויס, שם הם כמו גיבורים לאומיים, למרות שהם משהו די אזוטרי בסך הכל.

בארץ בקט לא כל כך ידוע. כמעט כולם שמעו על מחכים לגודו אבל זו רק ההתחלה אצלו. עם הזמן נחשפתי לעבודות לתיאטרון ונרעשתי. אתה רואה התפתחות מאוד יפה, שהיצירות הולכות ונעשות מצומצמות, פחות תנועה, פחות מילים. מה שאני אוהב אצלו זה שהיצירות קיימות בעולם עם חוקים צשלו שלא קשורים לחוקים שלנו – הזמן הוא לא כמו שאנו מכירים, הדמויות לא כמו שאנו מבינים, ומאוד קסם לי העולם הזה. במובן מסוים ראיתי את העולם הזה קיים פה אצלנו. בשנים האחרונות יש לי תחושה שהמציאות שלנו עומדת במקום, אין משמעות לתקופה שאנו חיים בה, הבעיות אותן בעיות, מה שהיה לפני שלושים שנה נשאר אותו דבר, הכל חוזר.

במקור, כיוון שהייתה לי תחושה שבקט לא מוכר כל כך, היה לי רעיון לתרגם יצירות שאני אוהב ולהקריא אותן בספוקן-וורד עם מוזיקה. עשיתי את זה ולא התלהבתי מהתרגום שיצא, אז חשבתי שיכול להיות הרבה יותר מעניין לעשות מוזיקה חדשה שמבחינתי קשורה בצורה אסוציאטיבית ליצירות האלה. לא כל כך בא לי להסביר את האסוציאציות שלי כיוון שאני מעוניין שאנשים יקשיבו ליצירות ומתוך כך יחשבו איך זה מתחבר לטקסטים. באופן כללי, אני תמיד חושב שאלבום שיש מאחוריו איזשהו קונספט מעניין יותר מסתם אסופה של שירים, לכן רציתי לתת את החיבור הזה.

בכל זאת, אשאל קצת על השירים. בשיר הראשון שנקרא על שם השורה החותמת של הספר 'אלושם', We Can't Go On/ We'll Go On, יש איזו אווירה אופטימית, שמחה ואפילו כמעט חגיגית, למרות הייאוש שחוגג בספר. מה ניסית לתאר בשיר?

זו נקודה יפה;  אני לא אוהב את התרגום 'אלושם', אני מעדיף את הצורה האנגלית שלו – The Unnamable. השורה האחרונה בספר מדברת בלשון יחיד, ואני הפכתי אותה ללשון רבים –  וזה מכניס אותה לקונטקסט יותר רחב בעיניי בהקשר של המדינה פה. זו תחושה שאי אפשר להמשיך ככה ואנחנו נמשיך ככה. יש בזה הרבה ייאוש והרבה תקווה. אני חשבתי לעשות את זה יותר קודר.

הקטע השני באלבום מתייחס לחלק מהספר 'מולוי', שם בקט מתאר בשמונה עמודים איך הוא יטעם את האבנים ויכניס אותם לפה. זה ההומור של בקט, שלמען האמת עם השנים הלך ונעלם.

the-sky-was-yellow-1956 enrico baj.jpg
השמיים היו צהובים, אנריקו באז', 1965

כשם האלבום שלך, היצירה של בקט מאופיינת מאוד על ידי תנועה לצד חוסר תנועה. מצד אחד יצירות תיאטרליות שמכילות רק תנועות חזרתיות על במה, מצד אחר טקסטים ספרותיים מלאי מלל ובלי חלל או תנועה, מכיוון אחר ולאדימיר ואסטראגון שמדברים כל הזמן על לזוז הלאה, ללכת, להתקדם, בעוד הוראת הבמה מספרות לנו ש'הם לא זזים'. כיצד המוזיקה שלך מנסה להתמודד עם זה? יש בה המון תנועה וזרימה במוזיקה שלך, שלא כמו מוזיקת אמביאנט למשל שהיא יותר סטאטית.

יש תנועה שהיא מבוססת על חזרתיות שנעשית על ידי הלופר, יש בזה מתח. אצל בקט מה שחדש זה המתח בין חוסר תנועה לדיבור. הדמויות גם במחזות וגם בספרים תקועות במקום אבל הן מדברות כל הזמן. אז התנועה של המוזיקה זה יותר בא להתייחס לדיבור הזה. למשל, בקטע השלישי באלבום שהוא מתייחס ליצירה Not I , שזה מחזה על פה של אישה שכל הזמן מדבר. ניסיתי לדמות את זה במוזיקה, שלושה מהלכים שחוזרים על עצמם כל הזמן. גם בקטע הפוליטי זה התקשר לי, כל הזמן דיבור על אותם דברים שמלווים אותנו וחוזרים על עצמם כבר שנים.

מתי היית ההיכרות הראשונה שלך עם בקט? עם איזה טקסט זה היה?

את מחכים לגודו כולם מכירים באיזו רמה. לפני תשע שנים הייתי בטיול בארצות הברית ואז קניתי את ה'טרילוגיה' (מולוי, מאלון מת, אלושן) באנגלית. לקח לי כמעט שנתיים לקרוא את שלושת הספרים, זה היה מאוד קשה. אז חשבתי כבר שזה לא בשבילי כל המלל. אבל אז נחשפתי לתיאטרון של בקט, בזכות הסדרה Beckett on Film שממחיזה ומקליטה את יצירותיו לבמה של בקט. קשה לי עם הספרים של בקט. הטרילוגיה מאוד קשה, אלה הספרים הכי קשה שקראתי וסיימתי.

השמיים היו צהובים, אנריקו ב

איך מסתדרת העבודה שלך עם המוזיקה?

אני חוקר את מערכת החיסון בסרטן, זה הפוסט-דוקטורט שלי. זה די נע במקביל, יש בזה סוג של פיצול אישיות קטן. רוב הפרסונה שלי קושרה למחקר ומדע ובצד יש את העניין של מוזיקה שהוא תמיד בקונטרסט. זה יחסית על אש קטנה כי זה לא תופס חלק גדול מהחיים שלי, אבל זה תמיד שם. אלה ממש רצונות מסויימים שחסרים לי. התחלתי די מוקדם שאני לא אהיה מוזיקאי שלי אבל מצאתי את הדרך העקומה שלי לעשות את זה איכשהו.

מהן ההשפעות המוסיקליות שלך?

להקות קרואטרוק כמו Can, מיילס דייויס המאוחר שמתעסק הרבה בחזרתיות. כשהייתי תיכוניסט שמעתי המון רוק מתקדם. פרי-ג'אז אני מאוד אוהב, קולטריין, ארצ'י שפ. רוברט וויאט, זאפה, קפטין ביפהארט, פטר האמיל. בשנים האחרונות התחלתי לשמוע הרבה דברים שהייתי מזלזל בהם פעם, מטאל וסטונר, להקות כמו סליפ וסוואנס. בשנים האחרונות אני מנגן מוזיקה עם הרבה דיסטורשן, דברים שלפני עשר שנים לא הייתי נוגע בהם.

ומה התוכניות לעתיד?

יש לי רעיונות לעוד כל מיני דברים – שיחקתי בראש עם דמותו של אלחנדרו חודורובסקי. הוא ניסה בזמנו לביים את הסרט חולית לפי הספר, עשו על זה סרט תיעודי מעורר השראה. היה לי רעיון לעשות פסקול לסרט שלא יצא. יש לי רעיון לעשות אלבום לילדים. בקרוב אני עובר לארצות הברית בעקבות העבודה שלי, לכן אני מתייחס לאלבום כסיכום כי אני רוצה לשים הכל קצת בצד ולשנות את כל הדרך שבה אני עובד. אולי לעבור לכלי אחר. הולך להיות שינוי, האלבום הבא לא הולך להישמע כמו השניים האחרונים.


לקראת סוף השיחה אני מספר ליוחאי על אלבום מחווה שהקליטו פעם לסמואל בקט כחלק מסדרת Sound Interpetations. הוא נזכר פתאום ששלח בעבר קטע שלו לפרויקט כזה. אנו בודקים ואכן קטע של יוחאי מופיע שם, והוא שכח מכך לגמרי (וכנראה ששם נחשפתי לראשונה ליצירתו). ואולי, לפי איזה תסריט בקטיאני, וולף ואני נשוחח בעוד כמה שנים, והוא יספר לי על אלבום שהוא הקליט על איזה יוצר אחד, סמי, שמואל, סמואל משהו,  ואני אגיד 'וואו, נשמע מעניין. אולי אחפש את זה ואאזין', והוא יסיים את השיחה ויגיד 'טוב, אז נדבר' ואשיב 'טוב, נדבר', והשיחה תיגמר, ואולי נדבר, ואולי לא, ואולי.

מודעות פרסומת

החלומות והלילה של סמואל בקט

את סמואל בקט פגשתי כשהייתי בן 16. התאהבתי בו בין רגע, ואפילו לא הצלחתי להבין מדוע. ישבתי אז בספרית בית הספר והלכתי צעד צעד בין העץ, האבן והשביל חסרי התכלית של מחכים לגודו. השתתקתי עם כל פאוזה, גירדתי בראש עם כל תמיהה ולא הפסקתי לחכות. המעגליות וחוסר התוחלת של הקיום ביטאו בצורה נפלאה את תחושתיו הקיומיות של נער ירושלמי בגיל ההתבגרות. מאז הונח לו הספר בתיקי דרך קבע, נשלף בעתים קיומיות ובכתה יא עליתי על הבמה כאסטראגון יחד עם חברי ולאדימיר בדמותו של עירא נגבי, שסירב לשמוע את החלום שחלמתי בלילה.

godot.jpg

רגע לפני גיל 18, במסיבת הסיום של השמינית, חברי היקר איתמר בנאי העניק לי במתנה את הטרילוגיה של בקט, המספרת את קורותיהם של מאלון, מולוי ואלושם, כולם שוכבים במקום ורוצים לנוע קדימה, נעים קדימה ורוצים לשכב במקום. בלילה עמוסה של מילים ללא רווח, מילים שבורות, גלמודות וגמלוניות. אני זוכר הרבה מקומות בהם קראתי את הספר, יותר מעשר שנים אחר כך – על המדרגות בקניון בתלפיות, בהליכה הביתה משם, במרפסת בסאות'אנד, אנגליה, בקו 18 המיתולוגי. כולם מקומות שנחקקו בתודעתי עם הספר הירוק התרגום הלית ישורון.

את האסופה 'כל יצירותיו בדרמה' בתרגום שמעון לוי העניק לי אבי באחת מהתקופות ההפכפכות שבשלב בין התבגרות לבגרות. בלוק מלא עמודים, פס כחול בצד, ציור פחם של בקט. האמת, חטפתי ייאוש מלקבל את הספר – הו, כל כך הרבה עמודים, מתי אספיק לקרוא כל זה. כנראה שכל שמחה בקטיאנית חייבת להיות מלווה בייאוש. ניתן לראות ביצירתו של בקט, וגם באוסף זה, כי לאורך שנים בקט הלך וצמצם את יצירתו. לדחוק כמה שפחות מילים ביותר התרחשות, לצמצם משפטים לכדי שברי הברות, למקד את היצירה בהנחיות במה, לדחוס את מלוא כובד המשמעות לכמה שיותר תנועה, חזרתית, שבורה, מייגעת. החלל הבימתי של בקט הוא החלל הפנוי, הריק מכל נוכחות, שמטרת הדמויות על הבמה היא לחשוף את אותה ריקות זו, בחלל ובאדם.

בקטע הקצר Nacht und Träume – לילה וחלומות שנכתב עבור שירות השידור הדרום גרמני ב-1982, הדיבור לא נוכח, רק דמות איש יושב ליד שולחן בחדר חשוך וחולם, יצירתו של שוברט באותו השם מושמעת ברקע, ומולו חלומו – 'האני הנחלם שלו', כהגדרת הוראות הבימוי. הקהל צופה בחולם חולם את חלומו, בו שתי ידיים משקות אותו בספל, מנגבות את מצחו במפית. החלום נגמר, החולם מרים את ראשו, אך שוב מורידו והחלום חוזר על עצמו.

אם עד כה בבלוג ראינו יוצרים המשייכים לחלום תפקיד מסוים המתאים להשקפתם יצירתם, גם כאן החלום של סמואל בקט תואם את יצירתו – הוא מבטא את חוסר המשמעות של הקיום, את החזרתיות היבשושית של המציאות. עד כדי כך שגם במקום בו האדם יכול לצאת מגדרו ולחוות מציאות בלי גבול, בחלום, בקט מוצא רק טקס חזרתי שחוזר על עצמו שוב ושוב בלי שום ריגוש או ייחוד.

בשולי הדברים, נביא תרגום חופשי ליצירתו של שוברט שפורסמה ב1825 שבקט מתכתב איתה:

לילה קדוש, אתה צולל מטה

החלומות גם הם, נסחפים במורד

כמו אור הירח שלך הסב בחלל,

דרך לבבות הגברים השקטים;

הם מאזינים בעונג

קוראים בקול כשהיום משקים:

חזור, לילה קדוש!

חלומות מתוקים, חזרו!

 

הסיוט של חנוך לוין

עבור חנוך לוין החלום משמעו מוות. במחזה "הילד חולם" שהוצג לראשונה בשנת 1993 מתאר לוין עולם סיוטי בו נעים על ציר החיים ואובדנם האב, האם ובנם הקטן. כבר בתמונה הראשונה במחזה, המתרחשת בחדר הילד עם השכבתו לישון, האהבה והשינה מתמזגות יחדיו למצב אחד ויחידי – מוות: "עם הירדמו הופך הילד לאהוב עלינו לאין-קץ; שקט, פיו פעור בחוסר-ישע, מזכיר לנו: כך ייראה אם ימות". האהבה מגיעה עם השינה שמזכירה אך ורק את יום המיתה. ההורים מתמוגגים מן הילד לאחר ש"רגע עוד קודם עוד כעסנו על המולתו ופטפוטיו", אך מייחלים לכך "שיעצור הזמן עכשיו, בשיא האושר, כי טוב יותר כבר לא יהיה; שנהפוך שלושתנו לטבע דומם: 'הורים מסתכלים על ילד חולם". ההורים מתאווים לכך שהזמן לא יזוז, שיקפא במקומו – בין אם זה יהיה במתיקותו האינסופית, או מנגד – אם ימות, שהרי זה היינו הך.

מנקודה זו והלאה הופך חדר השינה לחדר מלא המולה מאיימת – אנשים שותתי דם, משפחות מבוהלות, חיילים חמושים ומפקד – מתפקדים כמעין חלום בלהות לילי שמוביל את כל משתתפיו אל פי תהום קיומית.

reborn-sounds-of-childhood-dreams-i-1965.jpg
צלילים של חלומות ילדות נולדים מחדש, איברהים סלאחי

בשלב מסוים מספרות לנו הוראות הבימה כי "המפקד, האשה שנולדה לאהבה והחיילים רואים לראשונה את הילד הישן במיטתו. הם עומדים כמהופנטים למראה האידיליה הקטנה שבתוך תמונה הבלהה". משא ומתן מתנהל סביב שנתו של הילד. האמא מבקשת: "הוא ילד. הוא חייב לישון בלילות. הוא חולם. אומרים שבלילות הם גדלים. בלילות מתעצבת אצלם האישיות, הנשמה נפתחת. בני במיוחד זקוק לשינה, הוא היה חולה כל החורף".  המפקד לעומתה מתרעם על עצם היות הילד ישן: "ישן, מה? עולמות מתמוטטים סביבו והוא שקוע, מקופל בתוך בועת חלומותיו, נושם קצובות, כאילו מעניק בנשימתו איזה סדר ומובן לתוהו של חיינו… הי, ילדים, איך זה אתם ישנים לכם ככה, כאילו העולם הוא מקום לישון?".

עבור הילד השינה מלאה ב"סבך חלומות", ואילו המציאות מלאת הפתעות, אורות וצבעים שממלאים אותו חדווה. אצל המבוגרים לעומת זאת אין הבדל בין החלום למציאות – שניהם סופם מוות. בהמשך מבקש המפקד מחייליו להסתיר את הרובים ולהעיר את הילד, "נהפוך את העולם להמשכו של החלום". האמא מעירה את הילד ומספרת לו שקרקס גדול מלא ליצנים וקוסמים הגיע לעיר לשעשע אותו. מכאן והלאה הסיוטים נעשים יותר ויותר מציאותיים – בכל אחת מהמערכות נאבק אחד מחברי המשפחה על חייו. האב מת, האמא מתחננת שישמרו עליה בחיים וחייו של הבן נמצאים בכל רגע על הכף. "יש חלום אחד ממנו לא מתעוררים".

"קסם השינה: אדם ישן הוא ילד וילד ישן הוא תמצית הילדות… אי ילדים, נולדתם לשבור לנו את הלב". השינה היא תמצית הילדות והמוות הוא תמצית השינה. כדי להגן על חייו של הילד משכנעת אותו האמא להציל את חייו ולעזוב אותה. הילד פורץ במונולוג מהורהר על מהות החיים, או יותר נכון, המוות: "איך אדע מה לשכוח ומה לא? ומתי את אמי באמת, אז או כעת? מי הוא מי? מי נותן חיים? מי הורג? מי צוחק איתי? מי עלי? כל הפרצופים נמסים-נוזלים כמו בחלום – איפה הפנים של אור היום? למדו אותי את הפנים! אני ילד! לימדתם אותי קרוא-וכתוב, עכשיו תנו לי את האל"ף-בי"ת של הפנים!".

the-child-s-dream richard lindner.jpg
חלום הילד, ריצ'ארד לינדר

סופו של המחזה בהקצנה גרוטסקית של תימת המחזה – כל הילדים המתים מחכים לבוא הילד האחרון שיבוא בטרם תחיית המתים. הילד החולם הוא הילד המת שאמור להביא לקץ כל סבל. אלא שגם כאן, נכונה לערימת הילדים המתים אכזבה – הילד המת האחרון מגיע אך המוות נמשך בלא גואל. אחד מהמתים, "ילד שהתפורר לעפר", פונה אל הילד החולם ומנסה להרגיעו: "זה מה שנהגת להגיד כשהשכיבו אותך לישון, זוכר? מיררת בבכי. ליבך הלם בכוח מתאוות חיים ומשחקים; כל כך חבל היה לך על מחמדי העולם אשר אתה משאיר מאחוריך עד הבוקר. אמרת 'לא, לא אירדם!' אבל ב'לא' השני נעצמו עפעפיך, מין כוח אדיר, משקלו כעופרת, משך אותך למטה, וכבר אתה שוקע וצולל, נשמט העולם, נעלם בחשיכה ואתה עימו. הירגע". הירגע מצווה הילד שהתפורר לעפר, ובכך נגמר המחזה, בידיעה שהקוראים/צופים חוו עד כה הכל מלבד רוגע.

כמו בכל יצירותיו של לוין, גם פה היופי הלירי פורץ מתוך המילים הכתובות/מדוברות ויוצר עולם מילולי קסום, אלא שהוא עומד בדיסוננס מוחלט עם התוכן שמייצגות אותן המילים. היופי המילולי כמו לועג לעליבות האדירה שהוא מתאר. השירה, שתפקידה לפאר ולהאדיר כל מבע של חיים בו היא עוסקת, מפארת דווקא את העלוב והשפל. בכך הופכת השירה הנאדרת בעצמה לעלובה ושפלה. וזה מייאש, הוי, כמה שזה מייאש.