אֲנִי שׁוֹקַעַת בַּשּׁוּלַיִם הָרַכִּים, בִּשְׂמִיכָה מְשׁוּחַת הֱיוֹתְךָ – משירי יפעת גלבר

בבוקר

אֲנִי אוֹסֶפֶת אֶת שׁוּלֵי הַחֲלוֹם:

רְחוֹב יְרוּשַׁלְמִי וְשִׂיחָה שֶׁלֹּא נֶעֶנְתָה

וְחִיּוּךְ עוֹמֵד לְהִתְפַּקֵּעַ.

 

כְּבָר בֹּקֶר בֶּהָרִים

וְקוֹלוֹת שַׁחֲרִית מַבְרִיקִים חִבָּתְךָ

אֲנִי שׁוֹקַעַת בַּשּׁוּלַיִם הָרַכִּים

בְּקִרְבַת הַחֲלוֹם

בִּשְׂמִיכָה מְשׁוּחַת הֱיוֹתְךָ

 

morning-glory-1909Jan Sluyters.jpg
הילת בוקר, יאן סליוטרס, 1909

 

*

פָּנַי בַּמַּרְאָה בָּרוֹת בַּשָּׁנִים אֲנִי חוֹשֶׁבֶת

כַּמָּה עוֹד אַלְבִּין בַּיָּמִים הַהוֹלְכִים וּבָאִים

בְּכָל חַיַּי אֲנִי מְבַקֶּשֶׁת לְהָשִׁיב סֹמֶק

בְּכָל לִבִּי אֲנִי מְבַקֶּשֶׁת

לְהוֹסִיף חַיִּים

אַהֲבַת הַיּוֹם מִכָּל נְדָרַי עוֹלָה וְתוֹפַחַת

אֲנִי מְבַקֶּשֶׁת לֶאֱגֹד אֶת רִגְעֵי הַחֹם

שֶׁיִּהְיוּ צְרוּרִים בְּמִטְפַּחַת

שֶׁיִּהְיוּ מִתְפָּרְצִים מִמֶּנָּה תַּלְתַּלִּים תַּלְתַּלִּים

וּפַס הַשֵּׂיבָה בְּשׁוּלֵי הָרַקָּה

שֶׁיָּבוֹא אַף הוּא

וְיָסֵב חֲגִיגִי

אֶל מַסַּע בְּרוּכֵי הַבַּיִת

 

כַּמָּה נַחַת בַּיּוֹם הַמָּלֵא עַד הַסַּף

בְּקִשְׁקוּשׁ יְלָדִים וּבְקֶצֶב עָמֹק הַתּוֹמֵךְ רְגָעָיו

אֲנִי מַנִּיחָה רֹאשִׁי עַל הַכַּר

פָּנַי חִוְרוֹת מְעַט וְנוֹשְׂאוֹת קִמְטֵיהֶן

אֲנִי יוֹדַעַת חֲלוֹמוֹת קְטַנִּים מְשׁוּחִים בְּפָז

מְזֻמָּנִים אֶל שְׁנָתִי גַּם הַלַּיְלָה

chukchi_oli_2018169_lrg_0. משדשjpg.jpg
ים צ'וקצ'י. צילום: נאסא

*

אֱלֹהִים אֲחֵרִים

שֶׁהֱיִיתֶם עַל פָּנַי

לוֹכְדֵי חֲלוֹמוֹת

קוֹרְאֵי בִּשְׁמִי הַמְפֹרָשׁ

 

אֱלֹהִים אֲחֵרִים

חֲבָלַי נְעִימִים מְתוּחִים עֲדֵיכֶם

גְּשׁוּרִים לְרַגְלַי

סֻלָּמוֹת מֵעַל קַנְיוֹנֵי הַבַּזֶּלֶת

 

אֲנִי קוֹרֵאת בְּשִׁמְכֶם

וְאַתֶּם כִּמְעַט עוֹנִים לִי

דֶּגֶל אָדֹם מְבֻצָּר בִּנְהַרְכֶם:

לֹא, אֲבָל כֵּן.

 

אֱלֹהִים אֲחֵרִים

הַיָּמִים נוֹרָאִים

אֲנִי כּוֹרַעַת בִּפְנֵי הַמַּמְלִיךְ עַצְמוֹ

לִבְלִי דַּעַת, לִבְלִי פְּתַיָּה

לִבְלִי מָמוֹן

 

כּוֹרַעַת אַפַּיִם, מְלַחֶשֶׁת:

יַלְּדֵנִי נָא לְאֹרֶךְ אַפְּךָ

וָאֶנָּחֵם

peacock-ii-1990 WALASSE TING.jpg
טווס, וואלס טינס, 1990

 

בִּבְלִיל הַיּוֹצְרוֹת

בְּסִיפוֹן הַנָּהָר

גַּחְלִילִית וּשְׁמָהּ בֵּיתָא

טַוָּס וּשְׁמוֹ אַלְפָא

וַחֲתוּלָה וּשְׁמָהּ: קִרְבָתְךָ.

וְשָׁם מְלַאכְתִּי הַטּוֹוָה.

 

בַּיָּמִים אֲנִי אוֹרֶגֶת גַּחְלִילִיּוֹת לְטַוָּס

פּוֹרֶשֶׂת יָדִי לַמְּנִיפָה וְלוֹחֶשֶׁת:

הֱיוּ לְמָעוֹף, לִתְנוּעָה, לְמַרְחֶשֶׁת

 

וּבַלַּיְלָה

חֲתוּלָה חוּשָׁנִית מְלַקֶּקֶת טְלָפֶיהָ

מְזַנֶּקֶת מֵאֶדֶן חַלּוֹן אֶל מִטָּתִי

לִפְרֹם גַּחְלִילִית מִשְּׂמִיכַת חֲלוֹמִי

לְשַׁחְרֵר מִן הַשְּׁבִי הַמַּצְמִית

רְכִיבֵי הֱיוֹתֵנוּ


יפעת גלבר, ילידת 1976, היא מטפלת במוזיקה, מוזיקאית ויוצרת, נשואה ואֵם.

שיריה שואבים השראה מעולם המוזיקה, הטיפול ובית המדרש.

אוקיינוס צלילי הוא ספר שיריה הראשון, והוא מלוּוה בלחנים ובעיבודים לפסנתר מפי עטה, ראה אור בהוצאת אבן חושן.

F0_0244_0000_OceanCoverPrint

מודעות פרסומת

עִיִי־עֵינַיִם, תַּכְרִיכִים בַּחֲלֹם – שירים מאת איתי עקירב

עד קצה הראיה

'יוֹם צָעַקְתִּי בַלַּיְלָה נֶגְדֶּךָ' – תהילים פח

דָּבָר־מָה כִּמְעַט נִמְחַק, וַאֲנִי מְנַסֶּה לְגָרֵד וּלְהַעְנִיק לוֹ שֵׁם. לֹא זָכַרְתִּי מָה בְּדִיּוּק, רַק יָדַעְתִּי שֶׁבְּזִכָּרוֹן מְדֻבָּר, כָּזֶה שֶׁאַיִן בִּיכָלְתִּי לְחַבֵּק כְּמוֹ אֶת בְּנִי נָתָן שֶׁאֵינוֹ בֵּן־הָחַיִּים, אַךְ גַּם לִשְׁכֹּחַ. הַאִם אָדָם הָיָה הוּא? רַעַשׁ? עוֹרֵב לָבָן? אוֹ שֶׁמָּא כְּאֵב סִימָן הַמַּסְמֵר שֶׁעַל הַקִּיר? וְאוּלַי בִּכְלָל הָיְתָה מִטְרִיָּה עֲזוּבָה בָּרְחוֹב חָבוּט גֶּשֶׁם. כְּבָר אֵינִי יוֹדֵעַ, רַק שׁוֹמֵעַ אֶת חֲרִיקַת הָרוּחַ בְּחַלּוֹן שֶׁמַּפְרִיעָה אֶת שְׁנָתִי.

וַאֲנִי נֶאֱבַק בּוֹ, בַּפְּרָטִים הַקְּטַנִּים וְנֶעְלָמִים, וְהוֹלֵךְ לְאִבּוּד, מְחַפֵּשׂ קָצֶה חוּט, מַשֶׁהוּ לִמְשֹׁךְ בּוֹ, לִפְרֹם מִן הַבַּד, מֵאִי־הַוַדָּאוּת: חַדְרֵי־הַמַּדְרֵגוֹת הָעֲלוּמִים בָּהֶם יָרַדְתִּי. רַק צְרִימַת הָחִכּוּךְ וְהַמוּחֲשִׁיּוּת כַּמְּעַיֵּן עִקְצוּץ בָּעֹר דָּאֲגוּ שֶׁלֹּא אֶשְׁכַּח, שֶׁלֹּא אָשׁוּב לִישׁוֹן עוֹד אֶת אוֹתוֹ לַיְלָה. וַאֲנִי כְּנוֹפֵל בְּתוֹךְ הַזִּכָּרוֹן הֶחָשׁוּךְ וְהַמַּסְתִּיר, זִכְּרוֹן כַּפּוֹת יָדָיו שֶׁל אֲבִי, הַמְּגַשְּׁשׁוֹת בַּמַּגִּירָה אֲחַר דָּבָר־מָה מוֹעִיל: מַבְרֵג וְאוּלַי מִשְׁקָפִי רְאִיָּה, הַבְחָנָתִי בַּחַלּוֹן אֲשֶׁר שָׁקֵט, בַשַּׁחַר, לָבוּשׁ בְּשִׂמְלַת כַּלָּה.

אֱלֹהִים הָיָה שָׁם. יָדַעְתִּי.

the-night-1952 Pierre Alechinsky.jpg
הלילה, פייר אלצ'ינסקי, 1952

שיר ערש

אֲבִי־שֶׁלִּי, כְּשֶׁאַתָּה כְּבַר יַשֵּׁן

רֵיק מִכֹּל מַחְשָׁבָה חִיּוּנֶיֶת

וְאֵין קוֹל נְקִישָׁה בָּאֲוִיר

רַק דְּבוֹרֵי הַקַּיִץ

עוֹד יוֹנְקוֹת משׁוֹשַׁנַּת

הָאוֹר. תֵּן לַגּוּף הֶעָיֵף וְהַכְבֵּד שֶׁלְּ

ךָ לְהִסָּחֵף כְאַסְדָּה

בְּתוֹךְ גָּדוֹת הַחֲלוֹם.

הַמָּוֶת הַמָּתוֹק בְּיוֹתֵר.

תִּשְׁמְעִי, הַבֹּקֶר כְּבָר כָּאן. וְגַם אִם אַיִן כֹּל נְהָרָה בַּחַלּוֹן, מַשֶׁהוּ חָדָשׁ עוֹרֵב לָנוּ. הַיּוֹנִים יָשׁוּבוּ בְּדַרְכָּן לְקונֵן בְּקוֹרַת הַגָּג, וְיַּמָּאִים יוֹדְעֵי־יָם יִפְרְקוּ סְחוֹרוֹת מֵאֳנִיּוֹת, וְהֶחָלָב יִמְזֹג לְתוֹךְ כּוֹסוֹת זְכוּכִית, אֲנִי יוֹדֵעַ.

וְתוֹהֶה לְעַצְמִי, שֶׁאַתְּ עוֹד יָשְׁנָה לְאַחַר לַיִל קְרָב אָרוֹךְ, מְנַסָּה לִמְצֹא קְצָת רוֹךְ בַּכָּרִית הַנּוֹצוֹת. הַאִם גַּם אַתְּ רֹאָהּ, אֶת נֵס הַקִּיּוּם הַקָּטָן, שֶׁבְּרֶגַע זֶה מַמָּשׁ מֵעִיד עַל הֱיוֹתֵנוּ, רֵעִים, כָּאלָה שֶׁנִּשְׁאָרִים גַּם־ לְאַחַר הַדָּם.

hazelwood-2nd-avenue-1984 ROBERT QUALTERS.jpg
הייזלווד, השדרה השנייה, רוברט קוולטרס, 1984

שְׁעַת הַחֹשֶׁךְ

רַבָּה וּ־

גְדוֹלָה מְכַסָּה עָלֵינוּ שְׂמִיכוֹת

יְלָדִים.

נוֹטַעַת בָּנוּ

עִיִי־עֵינַיִם

תַּכְרִיכִים בַּחֲלֹם.

בְּאֵין שִׁיר

עֶרֶשׂ, רַק הַשֶּׁקֶט

הַהֵד.


איתי עקירב, יליד 1984, הוא משורר, מפיק ובמאי קולנוע ישראלי. ספר שיריו הראשון, דברים שהשארנו באש, ראה אור בתמיכת הקרן לירושלים ובהוצאת חד"פ.

לְרַקֵּד לְבָדָד בִּבְלִי נוּעַ – אברהם שלונסקי גִּדֵּם הַחֲלוֹמוֹת

בשנה האחרונה לחייו כתב המשורר אברהם שלונסקי את ספרו האחרון – "ספר הסולמות", אך לא הספיק לראות אותו מודפס. בשיריו חושף שלונסקי מבע ספרותי עשיר, מלא חיות, שחווה את החפצים הדוממים כבעלי משמעות לעולמו הפנימי של האדם. בשיר "קְנֵה סוּף" המשורר מטייל על חוף הים וחווה את תנועת הזמן והגלים, את הצמיחה המרעישה סביב. כך קנה הסוף הצומח על שפת הים מבטא צעקה חנוקה, עמידה במקום של ריקוד:

עַד יָבוֹאוּ יָמִים אֲשֶׁר יְזַכּוּ

בְּשִׁעוּר-הַקּוֹמָה

אֲמִירוֹ שֶׁל כָּנוּעַ:

לִכְרוֹעַ-זָקוּף

לִצְעוֹק-בִּדְמָמָה

לְרַקֵּד-לְבָדָד-בִּבְלִי-נוּעַ.

הדובר הולך "כְאִישׁ שֶׁפִּתְאֹמָיו הֵזִימוּ מִבְטָחוֹ", שההתרחשות סביבו הסיטה אותו מהמוכר והבטוח, לכן נפשו מוכרחת ללמוד אותו "הֲזוֹת עַל נַחַל בְּצָמְאִי" – להתמזג עם הטבע ברוחו, להכיר את הפרטים הקטנים מתוכי תוכו, להשלים עם עצמו ולסלוח גם, על "הַשְּׁגָגוֹת הָעַלִּיזוֹת שֶׁלַּכִּסּוּף". הכיסופים הגדולים יוצרים שגגות עליזות, טעויות קטנות ומשמחות.

spots-1967 forest bees.jpg
נקודות, פורסט בס, 1967

הסולמות ששלונסקי כותב עליהם הם סֻלָּמוֹת בַּלַּיְלָה, סֻלָּמוֹת שֶׁל בַּעַל-חֲלוֹמוֹת, המהדהדים את יעקב וחלומו בבית אל – "וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ" (בראשית כח, יב). מופעי החלומות בשירים אלה מופלאים, בצירופי מילים ייחודיים חושפים מציאות שנגלית מעבר לפרגוד המילים-שבהקיץ: בשיר "הטבת חלום" הוא מבקש לדעת את משמעות מראה הליל, "חָפַצְתִּי לָדַעַת הַפֶּתֶר לָבֶטַח – חֲלוֹמַי הֵם מִשְׁנֵה-הֱיוֹתִי", ובתוך כך מגלה לנו כי החלומות הם החלק המשלים של אישיות האדם, חלק שבלעדיו אין להכירו, הם משנה-היותו. אך גם לחלום ישנם צדדים שונים, "צַלְמוֹ-הַשֵּׁנִי שֶׁל חֲלוֹם אָז הוֹפִיעַ" – לפעמים מתגלים רק חלקים חלקיים של החלום והמשורר נזקק להמתין להופעת הצלם השני של החלום, כמו צלם אנוש וצלם אלקים הזקוקים ללכת יחד, כך גם החלום מורכב משניים.

החלום הוא זה שמפענח כתובת סמויה שנכתבה לה אי שם, הוא זה שמצליח להעביר את המסר הסודי הכתוב בנחושת על קלף. או יותר נכון להגיד, צל החלום הוא שיפרש את משמעות החלום הנכתבת על קלף:

בְּמֵי שׁוֹשַׁנִּים וְכַרְכּוֹם

בְּקוֹלְמוּס שֶׁל נְחשֶׁת עַל קְלָף

יָצָא הַחֲלוֹם לְדַרְכּוֹ

יָצָא לְדַרְכּוֹ וְחָלָף

יָצָא וְחָלַף

יָצָא וְחָלָף

צִלּוֹ יְפַעְנֵחַ אֶת כְּתֹבֶת הַקְּלָף

בשירים אחרים רואים כי שלונסקי קושר בין הסולם והחלומות לצורת תפקוד הזמן. כך בשיר "בְּרֶגֶל אֲדִישָׁה" הוא כתב כי "הַזְּמַן בּוֹעֵט בְּךָ בְּרֶגֶל אֲדִישָׁה / כִּבְעוֹט טַיָּל / בְּקוֹנְכִיָּה פְּלוֹנִית שֶׁעַל הַחוֹף". הזמן בועט באדם כמו שאדם בועט בקונכיה על חוף הים. שלונסקי שואל על הקונכיה "הַאִם גַּם הִיא בּוֹדָה לָהּ הַפִּצּוּי / עַל סֻלָּמוֹ שֶׁל בַּעַל-חֲלוֹמוֹת / וְאֶת הַבְּדוּת הַזֹּאת הִיא הוֹמִיָּה / מִפֶּה לְאֹזֶן?". השאלה היא האם גם הקונכיה, כמו האדם, בודה לעצמה את סולמו של בעל החלומות, כמו שהאדם בודה אותו לעצמו. במקרה זה האדם מוצג כמי שבודה לעצמו עולם פנטזטי שמטרתו להשכיח מלבו את בעיטת הזמן. החלומות הם בדיה המשכיחה את בעיטת הזמן. "טַיָּל עַל שְׂפַת-הַחוֹל. וּפֶסַע/ אֵין-אִוְשָׁה./ הַזְּמַן בּוֹעֵט בְּךָ בְּרֶגֶל אֲדִישָׁה". אנו קורבנות לבעיטת הזמן, ומנסים כל הזמן לשכוח עובדה זו.

tangerine-dream-2004 ji, lambie.jpg
חלום מנדריני, ג'ים למבי, 2004

גם בשיר "צְעָקָה מִן הַחֲלוֹם"  הזמן מתפקד כרועץ לחלומות האדם. הזמן מתואר בממשות אימתנית ורחוקה, "הַזְּמָן גָּדוֹל מֵהֶם /כְּעֵץ שֶׁצַּמַּרְתּוֹ גְבוֹהָה מִן הֶעָפָר… הַזְּמָן רָחוֹק מֵהֶם / כְּעֵץ שֶׁשָּׁרָשָׁיו שׁוֹתְקִים מִלְּהֵחָשֵׂף / וְהֵם אוֹמְרִים: הַמָּוֶת / הוּא שַׁלֶּכֶת". הזמן הוא האחר המוחלט והמאיים;

עַל כֵּן

כְּשֶׁאֲנִי רוֹאֶה בַּחֲלוֹמִי

יָם מִתְפַּרְקֵד וְאֵינוֹ מַגִּיעַ עַד אֹפֶק

עָרִים מְטַפְּסוֹת בְּסֻלָּם מִתְרוֹעֵעַ

וְשָׁמַיִם הוֹלְכִים עַל גָּחוֹן –

וּמִצְטַעֵק:

“אָבִי! אָבִי!” –

אֵין אִישׁ יוֹרֵד לְסוֹף הַצְּעָקָה.

וְאָז הֵם נוֹעֲרִים אוֹתִי מִשְּׁנָתִי

וַאֲנִי אוֹמֵר:

הַזְּמָן גָּדוֹל מֵאִתָּנוּ

הַזְּמָן רָחוֹק מֵאִתָּנוּ.

"ספר הסולמות" הוא ספר השירה האחרון שכתב שלונסקי בשנת 1973. ביום בו השיב שלונסקי נשמתו היה ספר השירים בדרכו האחרונה אל הדפוס. יומיים לפני כן בשעת בוקר מוקדמת התקשר אל המביא לדפוס וביקש ששתי שורות  יוספו לשיר האחרון שכתב. השיר נפתח בתיאור של היום הפולש אל החלום:

…וַיְהִי עֶרֶב

וְאוּד-שֶׁל-יוֹם עָשֵׁן אֶת הַחֲלוֹם

וּבְקֶרֶן-רְחוֹב

רְחוֹב שֶׁבּוֹ שׁוֹתֵק

הַמָּוֶת עַל גַּבָּהּ הַמִּתְרַחֵק

מתוך כך מופיע "גִּדֵּם-הַחֲלוֹמוֹת / לִרְאוֹת / הַעוֹד נִטּוּ זְרוֹעֵי סֻלָּמוֹתָיו / לִפְסוֹג בָּהֶם בְּפֶסֶג רְנָנוֹת / אֶל הַנּוֹפִים / שֶׁפְּלִיאוּתָם הֵנֵצָה /אֶל הַחוֹפִים / אֲשֶׁר נִבְדּוּ לָנֶצַח?". גדם החלומות, מי שחלומות כרותים, מגיע לראות האם זרועות הסולמות נוטות אל עבר כל הנופים שנבדו להם לנצח – על ידי המשורר. החלומות והסולמות מתפקדים כאן כשני ניגודים שמשלימים זה את זה, ופועלים יחד כדי למדוד את פועלו הבדוי והנצחי של המשורר. השיר המקורי מסתיים בשורות "הוֹ נֵצַח / הוֹ נֵצֶר-מִשֹּׁרֶשׁ / הוֹ רֶגַע-שֶׁאֵין-לוֹ-סוֹף". שוב הזמן מופיע ביחס לחלומות והווית המשורר, אך כאן הוא מופיע כשאיפה אדירה, ככיסופים אל הנצח האינסופי. כאמור, לפני מותו – הישאבותו אל הרגע שאין לו סוף – ביקש המשורר להוסיף שתי שורות לשיר – "עֲצוֹם עַפְעַפֵּי-עֶרֶב / עֲצוֹם עַפְעַפַּי". העפעפיים נעצמו. הערב ירד. הנצח נותר אין-סופי.

22111


אם קראתם עד כאן, נוסיף בשולי הדברים דברים נוספים שכתב שלונסי על מימוש חלומות. בספר "אברהם שלונסקי – מסות ומאמרים: העשור הראשון, 1922 – 1933" מופיעה רשימה שכתב שלונסקי על ביטאון תנועת העבודה "מחיינו", בה הוא מלין על הכיוון הספרותי אליו נטה הביטאון. מתוך כך הוא כותב על הצער הגדול המגיע עם התגשמות החלום עליו כה חלמת:

אסור מחמת פיקוח נפש לעשות את הניסיון האחרון, למצוא פתרון, לחלום כל החלומות, – כי הפתרון אחד הוא : מות החלום. ולא לחינם אומרים בעברית על פתרון חלום : "שבר חלום". כן! אבל… אעפ"כ… אעפ"כ, אסור גם לפקוח עיניים, אסור לתת פתרון פה לאותו "קורע צעיפים". צריך לעצום את העיניים, לעצום יפה – יפה – ולחלום – לחלום – לחלום.

נָזִיר מְלַמֵּד אוֹתִי טַכְסִיסִים שֶׁל מָוֶת – שלושה שירי חלום מאת עמיחי חסון

שלושה שירי חלום מתוך "בלי מה", ספר השירים החדש של עמיחי חסון שרואה אור בסדרת "כבר" לשירה, הוצאת "מוסד ביאליק", 2018.

מִלְּכַתְּחִלָּה אַרִיבֶּער     

 "דֶער וֶועלְט זָאגְט אַז אוֹיב מֶעֶן קָאן נִישְׁט אַרוּנְטֶער גֵייט מֶעֶן אַרִיבֶּער אוּן אִיךְ זאג אַז מֶעֶן גֵייט 'מִלְּכַתְּחִלָּה אַרִיבֶּער'".

"הָעוֹלָם אוֹמֵר שֶׁכַּאֲשֶׁר אִי אֶפְשָׁר לָלֶכֶת מִלְּמַטָּה הוֹלְכִים מִלְּמַעְלָה וַאֲנִי אוֹמֵר שֶׁ'מִּלְּכַתְּחִלָּה מִלְּמַעְלָה'".

[אדמו"ר מהר"ש]

 

 

from-my-madinah-in-pursuit-of-my-hermitage-2004 jason rhoades.jpg
מתוך 'מדינה' שלי: במרדף אחר המנזר שלי, ג'ייסון רודס, 2004

 

אֲנִי מַשְׁלִים מִנְיָן בְּעֶרֶב שִׁירָה

אֲנַחְנוּ בְּקֹשִׁי עֲשָׂרָה כּוֹלֵל הַבַּרְמֶן וְהַסָּאוּנְדְמֶן וְהַבַּחוּרָה

אֲנִי נִקְרָא לִקְרֹא, מִתְרוֹמֵם כָּבֵד נוֹרָא, קוֹרֵעַ אֶת הַסֵּפֶר

מַצְמִיד אֶת הַפֶּה לַמִּיקְרוֹפוֹן וּפוֹלֵט קְלָלוֹת שֶׁל צָבָא

הָרָסָ"ר יְזַמְבֵּר לָכֶם אֶת הַצּוּרָה.

כֻּלָּם נֶעֱמָדִים, אֲנִי מְבַקֵּשׁ פִּתָּה פָלָאפֶל מֵהַמְּאַרְגְּנִים

הַמַּנְחָה מַעֲבִירָה לִי פֶּתֶק מְקֻפָּל לְאַרְבָּעָה:

מִי שֶׁעוֹמֵד מִלְּפָנֶיךָ

מֵאֲחוֹרֶיךָ וּמִצְּדָדֶיךָ

הוּא הָעוֹמֵד.

 

 

salvador-dali-book-signing-1963 philippe halsman.jpg
סלבדור דאלי חותם על ספרים, פיליפ האלסמן, 1963

 

 

פְּיֵר פָּאוּלוֹ פָּזוֹלִינִי וַאֲנִי מַמְתִּינִים

בָּרְצִיף. הַמַּצְלֵמָה שֶׁלָּנוּ מְרֻסֶּקֶת.

כְּרִיסְטוּס לֹא יִצְטַלֵּם בְּפָּלֶשְׂתִּינָה.

הַכָּרוֹז קוֹרֵא: הָרַכֶּבֶת הָאַחֲרוֹנָה

יוֹצֵאת מִסְּדוֹם עַכְשָׁו.

הָהָר מִתְרוֹקֵן מִתּוֹשָׁבָיו.

מֶלַח לֹא פּוֹסֵק לָרֶדֶת מֵהַשָּׁמַיִם.

 

 

אסף קליגר 4.jpg
צילום: אסף קליגר

 

נָזִיר מְלַמֵּד אוֹתִי טַכְסִיסִים שֶׁל מָוֶת:

מַשִּׁילִים אֶת הָאוֹר מֵאִיקוֹנִין הַפָּנִים

מוֹנִים בְּשֶׁקֶט אֶת הַשָּׁנִים שֶׁנּוֹתְרוּ

וּמַמְתִּינִים דְּרוּכִים. אֲנִי עוֹמֵד כָּפוּף בְּטַבּוּר

עֵמֶק רְפָאִים. חוֹלֵץ נַעֲלַיִם, עוֹצֵר אֶת הַתְּנוּעָה

הַזְּגוּגִיּוֹת מִתְפּוֹקְקוֹת מִכָּל הָרְכָבִים (הַנָּזִיר סוֹפֵר

שְׁסָ"ה חֶלְקִיקִים) עִגּוּלֵי זֵעָה נִקְוִים תַּחְתַּי

לִשְׁלוּלִית. חוֹשְׂפִים אוֹתִי עֵירֹם כְּמוֹ אַחֲרֵי בֶּכִי.

הַנָּזִיר נוֹזֵף בִּי: לֹא טָבַלְתָּ בְּלֹבֶן הָעַיִן.

 


אחרי שנים חזרתי לרשום חלומות. הם נערמו בפתקים בטלפון הסלולרי, שורות מרובות שגיאות כתיב של הקלדה מהירה המבקשת לתפוש בזנב הזיכרון המעורפל ולתרגם אותו למלל: לתחושות, תמונות, שמות קוד, רשימות.

כששבתי וקראתי אותם, היה נדמה לי שמעט מהם אצרו בחובם שירים. יחד עם ליאת קפלן, עורכת הספר, זיקקתי אותם  למחזור שירי חלום ונוסף להם מוטו מתוך אמירה של אדמו"ר מהר"ש מחב"ד (שתורגמה גם לניגון יפיפה): "מִלְּכַתְּחִלָּה אַרִיבֶּער": "הָעוֹלָם אוֹמֵר שֶׁכַּאֲשֶׁר אִי אֶפְשָׁר לָלֶכֶת מִלְּמַטָּה הוֹלְכִים מִלְּמַעְלָה וַאֲנִי אוֹמֵר שֶׁ'מִּלְּכַתְּחִלָּה מִלְּמַעְלָה'" ("דֶער וֶועלְט זָאגְט אַז אוֹיב מֶעֶן קָאן נִישְׁט אַרוּנְטֶער גֵייט מֶעֶן אַרִיבֶּער אוּן אִיךְ זאג אַז מֶעֶן גֵייט 'מִלְּכַתְּחִלָּה אַרִיבֶּער'"). אמירה עירומה, העומדת מלפני, מאחורי ומצדדי כמו אחרי בכי.

עמיחי חסון

37689851_10215910044325888_3627838834890244096_n (1).jpg

 

 

 

 

 

אוֹתִיּוֹת עֵירֹמוֹת בַּחֲלוֹמָן – שני שירים מאת אהרלה אדמנית

 

שיר

אוֹתִיּוֹת

נוֹשְׁרוֹת מִקְּלִפָּתָן

עֵירֹמוֹת בַּחֲלוֹמָן

נִטְרָפוֹת

מִתְעַרְבְּלוֹת

אֶל קַעֲרַת הַלֵּב

הַתּוֹסֵס, הַכּוֹסֵף

יוֹצְאוֹת בְּשִׁיר

וְנִמְשָׁכוֹת

tumblr_op881cMaBN1sfie3io1_1280.jpg


 

דרור

לדרור דניאל ז"ל, שזכיתי לשמש מעט מדי. מסר נשמתו בן "ונחנו מ"ה" (45)

רָאִיתָ הַכֹּל בְּעֵינֶיךָ הַכְּבוּיוֹת

בְּאוֹרְךָ הַגָּנוּז רָאִיתָ

גִּלִּיתָ רַק אֶת הַקָּצֶה

אַהֲבַת הַלִּמּוּד

סִפּוּרְךָ הַקָּצָר מִדַּי

שִׁירֶיךָ לֹא נוֹדְעוּ

חֲלוֹמוֹתֶיךָ נוֹתְרוּ לְלֹא פֶּה

דְּרוֹרְךָ נִכְלָא בְּגֹב

הַקִּיכְלִי שֶׁלְּךָ הִמְשִׁיךְ לָשִׁיר

כִּכְלִי שָׁבוּר שֶׁמֵּאִיר מִבֵּין חֲרָסָיו

חַיֶּיךָ הַמְּלֵאִים נִקְטְעוּ בְּאִוּוּיָם

שׁוֹאֲלִים – מָה

דרך חבר בתיכון הגעתי אחת לשבוע ללמוד עם דרור תנ"ך ומדרש וספרים חיצוניים ולעבוד על הדוקטורט הלא גמור שלו על החלומות בחז"ל; דרור שכה אהב ללמוד, וכתב שירים וסיפורים והיה רץ מדי יום – ובאחת חלה במחלה קשה שבגינה סבל ייסורים בכל גופו וניטל ממנו מאור עיניו, ולאחר כחמש שנים החזיר את נשמתו לבוראו.
לא זכיתי להכיר את דרור לפני המחלה, אבל גם כשכבר היה נתון בתוכה הוא היה מלא בעוצמה של לימוד וחיפוש בלתי נדלים.
החוויה של הלימוד איתו, וההפסקות אחת לשעה להזיז את שרירי הרגליים עם הליכה בהליכון בגיל ארבעים פלוס – צרובה בנפשי.
זכיתי…

 


 

אהרלה אדמנית,  בן 34.5, בוגר ישיבת הסדר וגר בקיבוץ סעד שבצפון הגנב, ספרן-מידען ועורך לשון ותוכן, עוזר מחקר ולשעבר עורך ראשי של כתב עת. מריץ בימים אלה פרויקט הדסטארט למימון ספר ביכורים של שירים שכתב, לאחר כשנה של שינויים משמעותיים בחייו – "כתיבת השירים התפרצה ונבעה מתוכי כמעיין שפשוט חיכה לצאת לאור".

לתמיכה:

https://www.headstart.co.il/project.aspx?id=26418

החלומות החכמים מאגי משעול

בשנת 2000 ראה אור ספר השירה השמיני של אגי משעול, "מחברת החלומות". בספר מתרגמת משעול חלומות שחלמה עם השנים לשירים, לאחר שכתבה אותם באופן קבוע במחברתה. "יש הבדל מהותי בין שירי חלום לבין שירים על חלום. שירים על חלום אינם שונים משירים אחרים שנכתבו בשיתוף-פעולה עם המחשבה. אבל שירי חלום הם אלו שנחלצו בזמן מן הודעה, לפני התערבותו של השכל, שטבעו מן הסתם לחשוב, והם משמרים את אווירת החלום והגיונו האחר", כתבה בהקדמה לספרה.

עוד קודם לכן, כשלוש שנים לפני צאת "מחברת החלומות", פרסמה אגי משעול טקסט הגותי על חלומות ושירה בגיליון הראשון של כתב העת "מאזניים". אנו מביאים כאן את הדברים כפי שהתפרסמו שם במלואם, ובסוף הטקסט היפה יופיעו כמה משירי החלום של משעול. תהנו.


החלום חכם מאיתנו

משך שנים, בכל בוקר, אני כותבת את החלומות שלי. איני יכולה להצביע על מטרת העבודה המחייבת הזאת שנטלתי על עצמי, אבל ברור לי שמדובר כאן בסוג של מגע עם שכבות חבויות. לו לא הייתי ממהרת להעלותם על הנייר, היו מחליקים אל תוך הנשייה. מסעות ליליים אלו לתוך הוויות אחרות ונעלמות גורמים לי כל בוקר פליאה רבה על הנווט שבי, זה המשגר אותי מדי לילה לממדים אחרים ויודע להחזיר אותי לחדרי ולהנחית אותי בשלום על מיטתי.

כתיבת החלום היא אפוא ה"מודה אני" הפרטי שלי.

עם השנים הצטברו מחברות החלום והפכו לביוגרפיה של חיי החלומים. אם נזכור שכמעט מחצית מחיינו עוברת עלינו בשינה, (ואין בכוונתי לומר בזה שבמחצית השנייה אנו ערים ממש), הרי שמדובר בזמן בלתי מבוטל ובהתרחשויות רבות הנשמטות מהכרתנו. מסיבה זו הפסקתי להתייחס לשינה כמילוי מצברים גרידא ואני חווה אותה תמיד כחיים בממד אחר של הוויתי.

אני אומרת ביוגרפיה, כיוון שהחומר המצטבר חושף רצף ממשי. לא רצף עלילתי המוכר לנו מחיינו הרגילים, כי אם כזה שהחוקיות שלו היא אסתטית, כמו של פואמה, תערוכה או קונצרט. זה משהו המספר לי את קורותיו בשפה של תמונות ואירועים המתייחסים זה לזה כמו מוטיבים בקומפוזיציה מורכבת. הקשב לחלום זהה לקשב המופעל על יצירה אמנותית.

New Doc 2018-03-12_2

Double Quartet 1971 by Dieter Roth 1930-1998
קוורטט כפול, דיטר רוט. 1971

כבר הצביעו על המכנה המשותף בין חלימה לשירה. שניהם אומרים משהו על המציאות בשפה אחרת. בין החלום לבין המציאות, כמו גם בין השיר לבין המציאות, מפריד וילון קסום של אימאג'ים. כל השאלה היא איך לממש דרך בשפה לטיפול בחומרי החלום באופן שונה מאשר בחומרי המציאות. שחזור ותיעוד ההווה המפעיל את החלום, זה המתפרש לשכל הער כפריצת גבולות מוחלטת, אותה ודאות של מה שנראה אחר כך כאבסורד גמור. מהו המשתנה שם בערות, שמבטל בחיוך את מה שהיה כה ודאי? מדוע יכול בחלום להופיע מכרנו, וגם אם אין הוא דומה לעצמו כלל, דבר לא יעורר ספק לגבי זהותו? מדוע בחלום, אם "יש לנו עוד חצי שעה", אנו יכולים לחוות את טעם הזמן המתקצר בלי שנסתקרן מיד לדעתי חצי שעה למה. שלא לדבר על תושייתו המופלאה של השכל החולם לפתור בעיות, כמו למשל בחלום סטריאוטיפי של נפילה לתהום, לא להתעורר בבעתה כי אם להתפצל למתבונן הרואה את חלקו האחר בתחתית התהום כגזיר נייר כחול של מאטיס, בצורת אדם, כמו שמסמנת המשטרה בגיר נרצחים שפונו ממקום הרצח. רק היצרתיות של המוח החולם יודעת להתמיר (טרנספורמציה) את האסון המתקרב לחזיון אסתטי.

אני מודה שאף פעם לא היה לי עניין מיוחד בפשר הפסיכולוגי של החלומות. אם כי רבדים אלה מבצבצים כמובן; אך אחרי שנות עבודה, זה שקוף וברור לי כמעט תמיד: מדובר בשלושה או ארבעה עניינים לא פתורים ששבים ועולים בווריאציות שונות, כמו למשל חלומות ה"דוּ", כמו שאני קוראת להם, סוג של פיצול שיש בי, שיכול ללבוש צורות שונות כמו חתולים סיאמיים המחוברים זה לזה בגפיהם, כאשר האחד הוא כתונת המשוגעים של השני, או מטוסי קרב דו-כנפיים במלחמת העולם, או אגי נוספת שצומחת ממותניי ומעלה ומנסה למחוץ באגרופה את צלעותיי. כל אלה ועוד אחרים הם אותו חלום עצמו מן הבחינה הפסיכולוגית, אבל כמו בשיר, מה שמרתק הוא לא ה"מה", אלא ה"איך".

בעניין הזה, החלום הוא הפקה מופלאה שבה החולם הוא הבמאי, התסריטאי, איש התאורה, השחקנים והצופה.

במה שונים אם כך שירי-חלום משירים אחרים? התשובה לכך טמונה כמובן בשפה ובפרדוקס המוזר: אף כי ברור שהשפה היא חיץ בין החולם לחלום, אמצעי מרחק מן החוויה הראשונית, הרי שהניסוח המילולי הוא אחת הדרכים לעיבוד חוויתי של החומר. אווירת החלום צריכה לעבור בצורה הולמת, משכנעת, כפי שקורה לנו בתמונותיו של מגריט, כאשר הצופה אינו מוסח מאיכות התמונה בשל האלמנטים המוזרים בה. שיר-חלום טוב יוצר תחושה שאכן נמצאים בתוך חלום, ואנו מקבלים, כמובן מאליו, מוזרויות שהשכל הער היה דוחה בגיחוך.

New Doc 2018-03-12_1

the-human-condition-1933
המצב האנושי, רנה מגריט. 1933

משורר הוא אדם המשתלט על המתרחש באמצעות המילים. ניסח – הבין. אבל בשירי-חלום צריך הניסוח לשמר את ודאות האבסורד באופן משכנע כשהאינטואציה של השפה חוקרת את החלום ושופכת אור על המציאות האוניברסלית. זהו תנאי הכרחי לכך שחלומו של X יעניין גם את Y. אחרת הופך השיר לאזוטרי מדי וסתום.

כחלמנית אני יודעת שיותר מכוח חשובה הכוונה. צריך לרצות ולאהוב את זה. מבחינה טכנית, כשמתעוררים, פקיחת העיניים ראה לחלום, כי חלום, כמו פילם במצלמה, נשרף באור הרשמים החיצוניים. חדר החושך, הגוף, צריך להיות מוגף כאשר משחזרים מן הוויזואלי לוורבלי, פעולה שהיא כמו ה – Enter לדיסקט. כאן מתבצע כבר העיבוד הראשוני; המוח, הפועל עדיין על שרידי גלי אלפא, שבוי עדיין בקורי החלום, והתודעה נמצאת במצב מוזי הדומה לזה של השראה.

ניסיון לא מיומן לתפוס את החלום מבריח אותו לבלי שוב. אחרי השחזור אפשר כבר לקום ולכתוב. מעט מאוד חלומות בלתי כתובים נשמרים בזיכרון הרגיל. לא פעם, מתברר כי החלום חכם מאיתנו וידיעתו מקדימה את הידיעה השכלית הרגילה. לא מזמן היה עלי לעבור ניתוח קטן והחלומות "ידעו" זאת לפניי. חלמתי אז שלושה חלומות העוסקים בחרדה מפני המוות. באחד מהם הייתי האישה היחידה בחברה קדישא וניצלתי ידע נשי כדי להעביר מנוחה אחת לעולם הבא עם לק אדום על ציפורני רגליה; בחלום השני, בישרה לי אחות שימיי ספורים, כאילו שימיה לא; ובשלישי, הכתיב לי אבי שכתב דקה לאחר מותו.

New Doc 2018-03-12_3

סַפִּירֵי חֲלוֹם וּמַחֲשָׁבָה – משירי יעקב שטיינברג

פרויקט בן יהודה הנהדר, אשר שם לו למטרה להנגיש לציבור הרחב את הנכסי צאן ברזל של הספרות העברית, העלה עם תחילת שנת 2018 כתבים שתוקף זכויות היוצרים עליהם פג מרגע שזו הגיעה. מתוך רשימת היוצרים בחרתי להביא כאן כמה שירים יפים ביותר של הסופר, המשורר והמסאי יעקב שטיינברג, שרכות, דמיון ופליאה מן הקיום נסוכים בשיריו. שטיינברג עלה לארץ מאוקראינה לפני מלחמת העולם השניה ומאז החל לכתוב בעברית בלבד, ופרסם למעלה מעשרים ספרים.

מעיון זריז נראה כי החלומות תופסים מקום די תדיר ביצירתו, ומתקשרים פעמים רבות לנגיעה ברזי היקום, למפגש מלא חיים עם העתיד וההווה, ורגעים קטנים של פליאה.

בשיר הראשון מתאר שטיינברג את המאבק בין העבר כבד-הכנפיים לעתיד האחוז חלום אשר מתנגחים ביניהם עם עלות השחר

זריחה אלברט בירסטדט.jpg
זריחה, אלברט בירסטדט

[הנה בא היום הנמהר]

הִנֵּה בָא הַיּוֹם הַנִּמְהָר

עֵת הַזְּמַן בַּחוּצוֹת יָרֹן;

וּלְעֻמָּתוֹ גַּם יָשׁׂקּוּ

כָּל הַלְּבָבוֹת בְּשִׁכָּרוֹן.

אוּלָם – רָזִי: גַּם הֶעָתִיד,

גַּם הֶעָבָר כְּבַַד-כְּנָפַיִם,

שְׁנֵיהֶם יִרְבְּצוּ כִתְאוֹמִים

אֶל מוּל שַׁעֲרֵי הַחַיִּים.

וּבְעוֹד צְחוֹק הַזְּמַן מִתְגַּלְגֵּל,

וּבְעוֹד חוֹגְגָה הָעֵדָה, –

יֵט הֶעָבָר עַפְעַף שֵׂיבָה,

יִפְקַח עַיִן אַחַת כְּבֵדָה.

דּוּמָם יַבִּיט אֶל הֶעָתִיד

בְּתוֹכֵחָה אוֹ בַחֲנִינָה, –

אַךְ הַלָּז, אֲחוּז חֲלוֹמוֹת,

יִנְשֹׁם אַט לְקוֹל הָרִנָּה.


 


בשיר זה מתאר שטיינברג חוויות לילה של אדם המאחר לשכב לישון בעוד סביבו הומה הבית משינה.

אַחֲרֵי כְלוֹת

יֵשׁ אֲשֶׁר עֶלֶם עַז בְּאַחֲרוֹ לַיְלָה שֶׁבֶת,

בִּדְמִי חֲדַר-מְנוּחוֹת וּלְאוֹר-מַחֲבוֹאִים דַּל

לְבַדּוֹ יִשְׁהֶה עֵר וּדְמוּת חֲלוֹם יְכַל,

וּבְקֶרֶב אִלְּמֵי-שְׁנָת רַק נַפְשׁוֹ עוֹד דּוֹבֶבֶת.

כָּל בֵּית אֲבוֹתָיו נָם – וְלֹא יִיקַץ עַד-מְהֵרָה,

פֹּה עֻלְּפוּ אָב וְאֵם וּסְרוּחִים אָח אֶל אָח;

גַּם אָחוֹת שָׁמְרָה חֹק, וּלְבָבָהּ אֲשֶׁר נָח

בָּאֹפֶל עוֹד יְהַלֵּךְ אַהֲבָתוֹ כְּמוֹ עֵרָה.

רַק הוּא לְבַדּוֹ עֵר. כְּבָר רֹאשׁוֹ שַׂח לִתְנוּמָה,

הֲבֵל הַחֲלוֹם הָאַחֲרוֹן הַלֵּב יְמָאֵן פְּתֹר,

וְלֹא-עֵת חֲפֹץ וַעֲשׂוֹת זוֹ אַחֲרִית-לֵיל עַד תֻּמָּהּ.

וְהוּא עוֹדֶנּוּ עֵר אַחֲרֵי יוֹם-אוֹן וּפְלָאָיו,

כְּאִלּוּ אֲחֲרֵי כְלוֹת עוֹד פַּעַם בָּא הַתּוֹר

לְכַפֵּר פְּנֵי מְשַׂנְּאָיו וּזְכֹר אֵת אֲשֶר אָהָב.


בשיר מתעורר המשורר משינה אל ומתוך חוויה פנימית סוערת

the-starry-night 1889 vincent van gogh.jpg
ליל כוכבים, וינסנט ון גוך, 1889

[בימי אביב, תור הפלגים]

לֹא הֵד חֲלוֹם בִּי נָגַע, לֹא פְלֵיטַת-אוֹר חִוֶּרֶת

בְּמַאֲפֵל גַבּוֹת עֵינַי נִתְקְלָה לְתֻמָּהּ –

גַּל-סְתָרִים סָחַף מֵעָלַי אֶת צְעִיף הַתְּנוּמָה

בְּעוֹד לַיְלָה, בַּאֲפֵלָה סְגוּרָה וּמְסֻגֶּרֶת.

כְּמוֹ לִפְנֵי גִלּוּי רָז – כָּךְ הַלְמוּת לִבִּי כְּבֵדָה,

כְּמוֹ אַחֲרֵי פִתְרוֹן גִּיל – כָּךְ נַפְשִׁי צוֹפָה שְׁקֵטָה;

וּפִתְאֹם אֲחָזַתְנִי אֵשׁ תַּאֲוָה לוֹהֵטָה,

כָּמוֹהָ לֹא יָדַעְתִּי, כָּמוֹהָ עוֹד לֹא אֵדָע.

וּבְחֵשֶׁק לֹא יִשָּׁבֵר וּכְמוֹ בְאֵלֶם דַּעַת

כָּל חוּשַׁי בָּךְ, חֲמוּדָה, לְרֶגַע נֶאֱחָזִים,

וּבְלַהֲבוֹת דִּמְיוֹנִי אַתְּ כְּאֵשׁ בְּאֵשׁ נִבְלַעַת.

אַךְ עוֹד אֲנִי מְצַפֶּה וַעֲדַיִן נַפְשִׁי כָלָה,

כְּאִלּוּ חִידָה יֵשׁ וְאֵין לָהּ פִּתְרוֹן רָזִים,

כְּמוֹ הָיָה רַב הַסּוֹד וְנִפְתַּר לְבַטָּלָה.

מֶלֶךְ הַחֲלוֹמוֹת אֲשֶׁר יָבֹאוּ – על שירתו של יוסף צבי רימון

המשורר יוסף צבי רימון היה עוף מוזר בעולם השירה של אנשי העלייה השנייה.  בתוך עולם חדש שנבנה על גבי הריסות העולם הישן, כשהמשוררים מחליפים את הרבנים, כשאדמת ארץ ישראל נותנת פירותיה לבנים הבאים להקימה מהריסותיה, פעל איש רוח זה, שיותר מכל ביקש בשיריו את אלהיו – "אלוהים ירד עלי בשיר, אלוהים ירד עלי בחזון" . בעוד חבריו לעט מתנערים מהאלים המתים ומבקשים לכונן מלכות אנושית, ביקש רימון למצוא את הנשגב בכל פינה, את האלהי הבוער על שערה של נערה.

במאמר שנכתב א. קריב במלאת חמישים שנה למשורר ופורסם בעיתון דבר בשנת 1939 כתב עליו המחבר כי הוא משורר "לא של מראה עיניים ולא של הלך-נפש, אלא של מראות-נפש. דרכה, דרך נפשו, עוברים ושבים דברים ומראות, והחושים מביאים רק אסמכתות להם. המציאות בבואתם היא ולא להיפך. שירתו… לוחשת על אוזנינו כי יש עולמות אחרים מחוץ לעולם הגלוי לנו, יש חושים אחרים, יש קליטה אחרת". לכן חלומות רבים מופיעים בשיריו של י"צ רימון, ורובם מתקשרים לארץ הקמה לתחיה ולאלהים שמשיק את כנפי ההיסטוריה. כך בשיר 'באתי אל השרון' הוא מתאר את אבני הארץ כחלום שקם לתחיה:

אָהַבְתִּי סַלְעֵי אַרְצִי

עַל הֲרָרֶיהָ.

כָּל אֶבֶן אוֹמְרָה שִׁיר.

אֲנִי עוֹלֶה מֵאַחַת אֶל אֶחָת,

וְקִרְבִּי תִּתְעוֹרֵר רִנָּה:

אֵלֶּה חָיוּ כְּמוֹתִי,

חָלְמוּ הַרְבֵּה, הִתְגַּעְגָּעוּ, –

חֲלוֹמָם רָחַק מִבּוֹא –

וַיּהְיוּ לַאֲבָנִים…

("באתי אל השרון")

החלומות הרחוקים הפכו לאבנים, או שאולי האבנים מכילים את כל החלומות שחלמו עליהם מרחוק, בארצות הניכר. על שיר זה כתב נכד המשורר הקרוי על שמו, הרב יוסף צבי רימון: "החלומות ותחושות ההתעלות שעִמם, הם מן הדברים שהעניקו עוצמה מיוחדת לשירתו". "נסיך החלומות אני, אך אלהים גדר דרכי" הוא קודם בשיר אחד, ובאחר מכריז על עצמו "אני מלך החלומות אשר יבואו".

to-the-morning-star-1968.jpg
מרדכי ארדון, אל כוכב השחר, 1968

בחלומותיו הפואטיים של רימון הממשי לובש לבוש חלום – "דומם חולם הגן ומהרהר בחלומו / מציפור שנסה מארצה הקרה /  ועל עץ ערירי בצדי הגן וצדדיו ('רשמי ליל – ב') או בשיר 'נדחפתי בתחילת לילה' – "היה העולם נים ולא נים/ וחלומו – רעש השווקים. היה מוחי רשות הרבים…". כמי שנמשך אל הנסתר, הפנימי והסודי, הוא מוצא בעולם ביטויים להווית התת-מודע שלו – בין אם זה התת-מודע המשורר או בין של העולם, ומוצא בו רבדים השייכים למקום הרבה יותר רחב וכמוס – החלום.

יוסף צבי רימון נדחפתי בתחילת לילה.jpg

 

רימון.jpg

דרור אידר, בספרו שעוסק בשירת רימון, "אחרון משורר האלוהים", מדבר רבות על התכלית המיסטית בשירתו של המשורר – מה שהוביל מחד להערכתו הרבה של הרב אברהם יצחק קוק ולקירובו אליו, ולעומת זאת לגב קר מצדו של איש הרוח והמעשה יוסף חיים ברנר. אידר מנתח שתי פואמות ארוכות-טורים שכתב רימון הנפתחות במצב של ספק עירות, ספק שינה. פואמה אחת, 'הלבנה המתה', עוסקת בחלום בלבד בו מזמינה הלבנה עלם אחד לעלות עד אליה, ובפואמה 'אחד' מתאר רימון התגלות מיסטית וטיפוס ארוך בסולם רוחני עליון. סמלים קבליים רבים נעטפים בשפה שירית כללית המתאימה לדורו – בן העלייה השנייה שחווה התעלות רוחנית ומתאר אותה בכלים ספרותיים מודרניים, כבן בית  הזר לשכניו אך שמח מכל רגע בהוויתו.

אֲנִי מֶלֶךְ הַחֲלוֹמוֹת אֲשֶׁר יָבֹאוּ,

שְׁאִיפָתִי יָהּ, אֵל הָאוֹרוֹת הַגְּדוֹלִים,

וּפִתְרוֹנִי: יוֹם אוֹר!

(מתוך "כי יאור אור", כתרים)

אֶנְהַג וְאֶת תִּהְיִי שְׁקֵטָה כִּי עֲיֵפוּת גְּדוֹלָה נָפְלָה נִפְלָא – משירי גלעד מאירי

שלושה משיריו של המשורר וחוקר הספרות גלעד מאירי: "הראשון מבוסס על חלום, השני מתייחס לקלישאת החלום והשלישי למצב ההיפנגוגי [מצב טרום-שנתי]".


 

חִכּוּךְ בַּגִּלְגּוּל / גלעד מאירי

מָסַרְתִּי אֶת הַמְּכוֹנִית וְהִדַּסְתִּי מֵהַמּוּסָךְ

כְּבַעַל עֲצָמוֹת חֲלוּלוֹת לְתַחֲנַת אוֹטוֹבּוּס רְחוֹקָה.

מְשֻׁחְרָר כִּדְרוֹר מִבְּעָיוֹת חֲנָיָה בַּכְּרַךְ

הִתְיַשַּׁבְתִּי לְצַד שְׁתֵּי צִפֳּרִים בְּמַכָּה.

 

שָׁנִים לֹא נָסַעְתִּי בְּהַסָּעַת הֲמוֹנִים.

תַּחְבּוּרָה צִפּוֹרִית נוֹהֶגֶת כְּדֶרֶךְ הַטֶּבַע,

יֵשׁ לָהּ קֶצֶב אִטִּי, הַנּוֹסְעִים מַמְתִּינִים,

כְּשֶׁמּוֹנִית עוֹבֶרֶת מְגַלִּים בָּהּ פָּנִים.

 

צִּפּוֹר אַחַת הִבְחִינָה בְּחוּשָׁהּ הָחַיָּתִי

שֶׁאֲנִי מְפַתֵּחַ בִּישִׁיבָה עַל סַפְסָל צִבּוּרִי

אִי שֶׁקֶט שֶׁל דּוֹרֵס, נַהַג רֶכֶב פְּרָטִי

וְצוֹפְפָה עַל מוֹשָׁבָהּ אֶת זְנָבָהּ הַפְּלוּמָתִי.

 

חָשַׁבְתִּי אֵיזֶה בִּזְבּוּזְמַן, הֶחְלַפְתִּי הִלּוּכִים בְּגוּפִי, בְּרֹאשִׁי

וְאֶבְרוֹתַי נָעוּ חֲרִישִׁית.

 

 

ritratto-immaginario-di-asger-jorn-1976 - enrico baj.jpg
דיוקן דמיוני של אסג'ר יורן, אנריקו באג', 1976

 

 

בֵּית חֲלוֹמוֹתַי / גלעד מאירי

 

בִּקַּרְנוּ בְּבֵית חֲלוֹמוֹתַי

פָּרְק מַיִם וְשַׁעֲשׁוּעִים

מִשְׁפָּחוֹת נוֹפְשׁוֹת שֻׁלְחָנוֹת

צֵלָנִיוֹת בְּצֶבַע זַיִת גָּזִיּוֹת

צֵידָנִיּוֹת קְצִיצוֹת כָּל רֶבַע שָׁעָה

טָס מֵעָלֵינוּ מְטוֹס קְרָב אֵיפֹה זֶה תֵּל

נוֹף אֲנִי חוֹשֵׁב מָטוֹס בְּצֶבַע

אָפֹר אֶף עָף חוֹלֵף בְּטִיסָה נְמוּכָה

וְחוֹצֶה כְּבִישׁ בֵּין עִירוֹנִי מִסְפָּר אֶפֶס אֶפֶס שֶׁבַע

דֶּשֶׁא אֵין לִשְׁכַּב עָלָיו הַכֹּל מְרֻצָּף

בָּלָטוֹת אֲדַמְדַּמּוֹת שְׁחַרְחָרוֹת חַמּוֹת

גַּם מֶלְתָּחָה אֵין אֲבָל יֵשׁ קָרוֹן לֹא יַצִּיב

עִם שְׁלֹשָׁה תָּאֵי שְׁרוּתִים קְטַנִּים וְגַם

בַּנְגִ'י שֶׁעָלָיו צָרִיךְ לְשַׁלֵּם עוֹד

עֲשָׂרָה שְׁקָלִים וְגַם עַל הַשַּׁעֲשׁוּעִים בַּמַּיִם וְאַלְפֵי אֲנָשִׁים

נָעִים בֵּין חֲנֻיּוֹת סְפָרִים בְּגָדִים רָהִיטִים עֲנָקִיּוֹת

וְנוֹחֲתִים עִם יְלָדִים בְּמֶקְדוֹנַלְדְס גִּבְעַת בְּרֶנֶר עַל

שֵׁם יוֹסֵף חַיִּים, הַקִּבּוּץ הֲכִי גָּדוֹל בָּאָרֶץ

אֶלֶף חֲמֵשׁ מֵאוֹת תּוֹשָׁבִים וְיֵשׁ יִצּוּג לְיוֹתֵר מֵאַרְבָּעִים לְאֻמִּים שׁוֹנִים

בַּקִּבּוּץ יֵשׁ מְכוֹן קוֹסְמֶטִיקָה וְאֶת הַכְּבִיסָה מַכְנִיסִים לְשַׂקִּיוֹת גְּדוֹלוֹת

וּמְבִיאִים לַמִּכְבָּסָה וְהַכֹּל מְכֻבָּס עַל יְדֵי כּוֹבְסוֹת וְגַם

עַל יְדֵי כּוֹבְסִים, זֶה מָה שֶׁלָּמַדְתִּי מִקַּלֶּטֶת בְּטִיּוּל טְרַקְטוֹר שֶׁל עֶשֶׂר דַּקּוֹת בְּכָל

הַקִּבּוּץ בֵּין מַעְגַּל הַפַּרְנָסָה לְמַעְגָּל הַמְּגוּרִים, וְלֹא אָמְרוּ אֵיפֹה הָיָה גָּר

חֵמִי רוּדְנֶר, סוֹפֵר כְּמוֹ בְּרֶנֶר מָה הָיָה חוֹשֵׁב עָלָיו, שֶׁהוּא

בְּסֵדֶר, בַּחֲנוּת הַסְּפָרִים אֵין זֵכֶר לִבְּרֶנֶר. כְּבָר תֵּכֶף עֶרֶב הִנֵּה

אַחֲרֵי עֶשֶׂר שָׁנִים שֶׁלֹּא אָכַלְתִּי הַמְבּוּרְגֶּר עָשִׂיתִי אֶת זֶה וְקָנִיתִי רַב מֶכֶר

הַיְלָדִים עֲיֵפִים יֹפִי הֵם יִישְׁנוּ כָּל הַדֶּרֶךְ לִירוּשָׁלַיִם וַאֲנִי

אֶנְהַג וְאֶת תִּהְיִי שְׁקֵטָה כִּי עֲיֵפוּת גְּדוֹלָה נָפְלָה נִפְלָא אַחֲרֵי הָאֵפִיִם

הַכֵּפִים וְהַפַאן פָאנִים, סוֹף הַקַּיִץ, הָיִינוּ חַיָּבִים לִפְנֵי שֶׁמִּפְלֶצֶת

הַשִּׁגְרָה וְהַחַגִּים תַּעֲמֹד בַּפֶּתַח עִם מֶתַח בַּיָּד

soccer-1999.jpg
כדורגל, ניומן מסריאדי, 1999.

 

שיר 7 מתוך המחזור קורה פנימית / גלעד מאירי

 

מְנַסֶּה לְהֵרָדֵם בַּלַּיְלָה לְאַחַר מִשְׂחָק.

לְנֶגֶד עֵינַי עוֹבְרוֹת הַחְמָצוֹת מְסַמְּרוֹת שֵׂעָר

נִכְנָסוֹת כְּנַעַל כַּדוּרֶגֶל מְמֻסְמֶרֶת

בַּשֶּׁקֶט שֶׁלִּפְנֵי הַשֵּׁנָה.

 


 

ד"ר גלעד מאירי, מנהל מקום לשירה ומנהל שותף של ביה"ס לאמנויות המילה. ספרו ה – 11 והאחרון עד כה, "בוא זמני" (2017) יצא לאור בהוצאת מקום לשירה.

meiri-bo-zmani.jpg

אני חולם לך על הנער שהיה לך – על אבות ישורון

אבות ישורון היה משורר שהגעגוע והחרטה כתבו את שיריו. הגעגוע להורים שהשאיר מאחור, בפולין המתמוטטת, שנרצחו במחנות ההשמדה מיידנק וסוביבור; והחרטה על כך שלא ענה למכתבים ששלחו אליו הוריו שהשאיר מאחור, שלא השמיע להם את קולו, קול שחיפש דיבור חדש בארץ ישראל. כל שירתו אומרת געגוע וחרטה. לכן נשזרים בה בלא סוף משפטים שבורים ביידיש, משפטים שבורים בעברית, משפטים שבורים בערבית, שזורים זה בזה, מנסים ליצור שפה חדשה של איש שנטש את שפתו הישנה, שרכש את שפתו החדשה וביטש אותה כזיכרון לשפתו הישנה, וכהזדהות עם שפת העם שפגש כאן ודיבר את שפתו שלו, הערבית.

"היידיש הזאת שהחלה לבוא אליך בהקיץ ובחלום, מאחר ונודע לה, כי נחושה החלטתך שלא לדבר בה, לא לחשוב בה, לא לחלום בה – לא בשינה ולא בהקיץ. ואם חלמת ואם דיברת מתוך השינה, החלום, ביידיש – למהר ולתרגם מיד כל מה שהגית, לעברית, ורק אז אתה יכול לחזור ולהירדם שוב", הוא כותב בקטע "הספרות העברית תערוך את התפילה", תפילת האשכבה למשפחתו, לשפה המתה.

ובאמת, כל החלומות המופיעים בשירי קובץ זה מציגים את דמויות ההורים שמתגלים לבנם בלילה, במיטה, כשכל מה שמנסה לשכוח תוך כדי כתיבה צף ועולה.  "אמת, לא הרבה / אני חולם עליו. / אנחנו עומדים בתעלה. ומי יודע באיזה / ואדיות אבי עומד. / הרבה הייתי נותן / לדעת המקום איפֹהו", כותב ישורון בשיר רובעת, חולם על אחת מתעלות המוות של קברי אחים שבאחת מהן נקבר אביו, בלי לדעת איפה הוא באמת.

בשניים מן החלומות נגלים אליו ההורים, האבא עם נבוט, האמא עם גרזן. בשיר "תחלופה" הוא כותב, "שמי החלפתי שפתי החלפתי עירי החלפתי. / ועוד יש בי מן הרוח להתעלם מעירי. / ואת בני עירי שכחתי. / והנה חלום. / ואבי מתעלם. // בלילה אני על מטתי. / בא. אבל לא פנים אל פנים. / ואז מה נשאר מן האב. / בלי הפנים. / נגמר מן האב. // אולם זה הוא. אני כבר מבין. / הנה העלים. חש אני / כי הוא מכין לי נבוט". ובשיר "לענין מה שאמרתי שני נצחים", כותב על אמו: "והנה הלילה באה בחלום, / הרימה גרזן מול ראשי, ולא הנחיתה, אך החלום / הזה השאיר בי אהבה בודדית // אפילו בחלום כבר לא רואים / את פניה. רק רוגנות הגרזן. / זאת בלילה. / ומה ביום? … אינני יכול לומר בפמבי / מי זאת שבאה בחלום. / היא היתה בנצח הראשון, / שבאה אלי בנצח השני".

תוצאת תמונה עבור אבות ישורון

 

גם חלומותיה של האמא של ישורון מתפקדים באותה גיזרה של חשיפת הגעגוע למתים. "אביך בא בחלום לך. / פתח את ארון הזכוכית. שבר לך כוס. נפטר לך ילד / ושאלת למה. אביך לא ענה ויצא וחשבת לכפר / ושכבת על הרצפה ושכבת על הילדה ומתה מגעגועים". אביה של אמו של ישורון נגלה לה בחלום. האמא שואלת למה נפטר לה הילד. ההערה בסוף הספר חושפת את הסיפור הכואב שמאחורי השיר – "יום אחד אמי ילדה ילד. מתוך עייפות שכבה על הילד והילד נחנק. אחרי זה, חודשים ארוכים שכבה במקום הזה שבו הונח הילד עד לקבורה".

אבל בשיר אחר, לוקח אבות ישורון להראות לאביו את הירח היפה של ים המלח. הבן שזכה לעלות לארץ חושף בפני האבא את הקסם הזה שאבותיו רק חלמו עליו. רגע קטן של קרבה, של גילוי אהבה פשוט, "אז אני לוקח להראות לו / את הירח כפי שיש לי / אותו בזכרון מהטיול הראשון שלי / לים המלח … לפני שצריכים ללכת לישון / ואני צריך / אני לוקח להראות לו את הירח. וענן לוקח. חכיתי בקוצר לענן שילך" ("יום שישי, כד תמוז תשלג, 27 יולי 1937").

ובאחד מהשירים האחרונים בקובץ, "אני חולם לך", חולם הבן עבור הוריו את החלומות שלא יכלו לחלום על הבן שלהם. "אני חולם לך על הנער שהיה לך / היה לך ואיננו יותר הנער. / אני חולם לך אני חולם לך אני חולם לך / ואיננו יותר הנער". שוב משמשים החלומות כמשחק מראות של זכרונות, געגועים וחרטות.

*

בספרה "ליד כפרים שקטים" מתעדת הסופרת יהודית הנדל את נסיעתה לפולין. בפרק "הערים אליהן לא נסעתי" היא מתארת את אי-התממשותן של שלוש נסיעות שרצתה לעשות – לעיירת ילדות של אמה, לעיירת ילדותו של בעלה, "ולקראסניסטאוו, עיירת ילדותו של אבות ישורון, שדרך השירה היתה למקום חי בחיי". אבל אולי כמו שירתו של ישורון, שמשוררת את הגעגוע והחרטה, את השבר והמרחק, הנדל לא יכלה להגיע ליעד, לשבור את הגעגוע, לחרוט את המרחק. "מיידאנעק היא מרחק 45 קילומטר מקראסניסטאוו. ראיתי את השלט על הכביש. את הצטלבות הדרכים. את הכביש המתפצל הפונה. קראתי כתוב: קראסניסטאוו 45 קילומטר. נשכתי את השפתיים להגיד לנהג שיטה מן הדרך הראשית ויסע לקראסניסטאוו. נשכתי את השפתיים ולא אמרתי. מה לי לחפש בקראסניסטאוו. הלכתי לי פארלוירן געגאנגען לאיבוד קראסניסטאוו. מה היה לי, אבות, לחפש בקראסניסטאוו?".

 


 

אבות ישורון, מִלְּבַדְאַתָּה. הספריה החדשה לשירה, תשס"ט 2009.

יהודית הנדל, ליד כפרים שקטים. הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, תשמ"ז 1987.


 

 

סלט מכל חלומותינו – על ספרה של מרלין וניג

החלומות בספר השירה של מרלין וניג, "אז מה היה לנו פה", קשורים בעיקר לאוכל. בשיר "תסריט במטבח" היא כותבת "בריח בצל מתפשט / בשמן רותח / בדלת מקרר שנטרקת שוב ושוב / לשוא, לשוא. / אני ארגיש דרך כפות רגלי היחפות / רצפה קרה / ואשמע את קיטורי הקומקום דועכים / לתוך החלומות שיהפכו מהר / לקפה". החלומות שעוד נשארים על פני המתעורר נהפכים במהרה לכוס קפה שמפיגה את זכרונם. בשיר "מחר" מכריזה המשוררת "מחר נכין סלט מכל חלומותינו", ובהמשך החלומות כבר הופכים ל"צימאון": "לפעמים זה סתם כדאי / לשכוח. להקיץ מחלום-רע וער / לנתק זרם מים חיים / מהצימאון המחריד של מציאות בשיגרה".

293H.jpg

לשני חלקים מחולק הספר – חלק השירה הנקרא "שירה על קו הגבול", ובחלק השני מחווה לרולאן בארת', ההוגה הצרפתי הפוסט-סטורקטורליסט שהכריז על מות המחבר, שמת ביום ובשנה בהם נולדה המחברת. המכתמים שבו חושפים שיח פנימי עם בארת' ועם העולמות השונים שוניג מהלכת ביניהם. "אני מתכווצת לי ונמקה על היותי בלתי מובנת ונתפסת וברורה. אני כזאת, אני אומרת לעצמי. אבל כל העמודים האלו שאנשים רואים בהם את דמותי, קורסים להם לפתע משל הייתי לא אמתית. אני לא שייכת לאף אחד. אני הולכת ישר ולא מפסיקה ללכת… רק לפעמים מתעורר בי רגש כזה של הרהור… אולי אני באמת לא אמתית? אולי אני חלום ארוך של בורא עולם והוא תיכף מתעורר? ואלו הרגעים שלי כאישה שפטורה מהנחת תפילין. כאישה שזוכרת לעצמה מצוות זכירה של נשים שמניחות תפילין של 'כאילו'. אלו הרגעים שבהם אני אומרת לעצמי: את חייבת להנעים לאלהים את החלום ולהיות אדם טוב יותר" (מתוך המכתם "הנעה – כמו בתפילה").

המשוררת היא חלום של הבורא, וכדי שלא להיות לסיוט היא מקבלת על עצמה לעבוד על מדותיה, להיות אדם טוב יותר, ולתפקד כחלום טוב עבור הבורא.

ובמכתם בשם "תקופה" מהרהרת המשוררת ב"מיתה המשונה של האתמול" בעקבות מפגש עם יומן פגישות ישן. היומן הוא בית קברות של הימים שמתים מהר, "וזו כנראה הטרגדיה של החיים. אפילו שאוסף היומים שלי הוא טיוטות מתחת למיטה… אני לא חולמת עליהם בלילות, ובבוקר כאילו לא עברו דרכי. אני מקדישה את עצמי למחר".

ספרה של מרלין וניג הוא מהיפים שקראתי השנה. קובץ קטן ואינטימי, המכניס את הקורא אל תוך עולם רגשי עמוס, שבור ומלא אמונה. חוזרת בתשובה חרדית, אם לשבעה, מבקרת קולנוע ודוקטורנטית לקולנוע באוניברסיטה העברית. רשימת-מכולת ביוגרפית זו מציפה את ספרה במילים שמספרות רגש מתפרץ, הנובע מחיים על הקצה שנאחז משני קצותיו. אלה שירים על מתח בין בני זוג; בעל חרדי חסידי שספון בבית המדרש מבוקר ועד ערב לבין אישה שמשתוקקת לכתוב, ליצור, לראות סרטים ולכתוב-ליצור, ומנסה ליצור גשר, או ללכת על הגשר השבור הזה, בין שני העולמות. הכתיבה נעשית כמעט בעל כורחה של הכותבת; "לעולם לא אכתוב שירה / ולא אתענה בצירופי מילים / ולא אביט עליהן מתרחבות / ולא אנדוד בתוכן" היא כותבת בשיר "לעולם לא אכתוב שירה", ובשיר "כוונת המשוררים" כותבת "אני עדיין מפחדת / שלא אוכל לפרק טוב / שלא אוכל להבין אף פעם למה התכוון המשורר הזה / שצורח בתוכי… זה כבר לא משנה האגו והגאווה והמילים הגבוהות. / רק לשתיקה חזרתי לאחרונה להתייחס ברצינות".

הכתיבה של וניג לא נשארת על הדף, היא מצליחה לחדור לגוף. הגעגוע מעביר איזה רעד, העצב המהורהר נעשה לדמעה, המבט המחויך נעשה לחיוך עצמו. זו כתיבה שעוסקת רבות בעצם הכתיבה – בצורך לכתוב, בפחד מהכתיבה, בחוסר היכולת שלא לכתוב. כמו כתיבה פוסט-מודרנית קלאסית [או פוסט-מודרנית] היא עוסקת בפער שבין המילה לדבר שהיא מסמנת, בין הדף למילה ובין הכותב אליהם. אבל איכשהו, כאן, זה מצליח לרגש באמת. זה כואב וזה עמוק. זה ברור. זה זועק מתוך דף לבן כתמים של דיו מלאי רגש ותהיות.


מרלין וניג, אז מה היה לנו פה – שירה על קו הגבול / מחווה לרולאן בארת. ספרא בית הוצאה לאור, 2015, 120 עמ'.

מצויים בתוכי כל חלומות העולם – על פרננדו פסואה

אני לא-כלום.

תמיד אהיה לא כלום.

 אני לא יכול לרצות להיות כלום.

חוץ מזה מצויים בתוכי כל חלומות העולם.

(אלווארו דה קאמפוס, "חנות הטבק")

פרננדו פסואה, כל חלומות העולם, מפורטוגלית: יורם ברונובסקי ופרנסיסקו דה קוסטה רייס. הוצאת כרמל. 155 עמודים.

סופרים ומשוררים רגילים לגלות עולמות חדשים. בדרך כלל יוצרים הסופרים עולם יש מאין ואילו המשוררים נותנים צורת מילים לתחושות עלומות נסתרות. המשורר הפורטוגלי פרננדו פסואה הלך כמה צעדים רחוק יותר. הוא ברא אנשים, משוררים, עם שפה משלהם, עולם דימויים משלהם ונושאים שונים שהעסיקו אותם. כל אחד מהם אחר, כל אחד מהם הוא. אלווארו דה קאמפוס, אלברטו קאיירו, ריקארדו רייס, כולם היו בעצם פרננדו פסואה. הם ועוד עשרות כמוהם. "עלה מתוכי מישהו בשם אלברטו קאיירו. סלח לי על האבסורדיות של המשפט: התגלה אלי בתוכי מורי-ורבי. זו הייתה התחושה המיידית שידעתי". אל מורו ורבו שהגה בהברקה של רגע חיבר פסואה גם תלמידים, שכל אחד מהם כותב בצורה ייחודית עצמאית. לא מדובר בסופר העוטה על עטו שם-עטו, כינוי בדוי לכתיבה הרגילה שלו. מדובר במקרה חדש – אדם היוצר יוצרים חדשים בעלי קולות וסגנונות שונים. הוא אפילו המציא לזה מילה – "הטרונים" (מיוונית – "שמו של אחר"). כל הטרון הוא משורר עצמאי הכותב בדרך משלו. זהו לא פסואה שכותב תחת שם אחר, אלא משורר בפני עצמו, עם קול עצמאי ותחומי עניין משלו.

באסופה "כל חלומות העולם" מקובצים מבחר שירים של ההטרונים המוזכרים מעלה ושל פרננדו פסואה האיש, שכתב תחת שמו האמיתי. זהו מבחר אולי אקראי במידה, אשר מאפשר טעימה קלה מיצירות ההטרונימים. כפי שמתאר פסואה בשיר הראשון בקובץ, "אוטופסיכוגרפיה", פסואה תואם את "המשורר הוא מכזב / שכה בכזביו מפליא / שהוא ממציא את הכאב / גם כשהוא חש בו בעליל". הכזב אצל פסואה הוא לא רק מעשה יצירתו של המשורר, אלא גם מעשה חלומותיו: "כל מה שנחלם לי, כל שלי קרה / מה שמכזיבני ואת חיי עוכר / הרי הוא כמו גזוזטרא / הנשקפת אל דבר-מה אחר – / ודבר זה הוא היפה והזוהר" (זה, עמ' 19). החלום הוא רק נקודת מבט חסרת סיפוק אל משהו בלתי מושג.

אם יש נקודה משמעותית שמאפיינת את שירתו של פסואה, ובמידת-מה היא נשזרת לאורך יצירותים של כל ההטרנומים השונים, היא הפער שמתאר פסואה בין הממשות לבין מה שמעבר, למטאפיסיקה, לפילוסופיה. אולי שירו המפורסם ביותר של פסואה, "חנות הטבק", נכתב על ידי ההטרונום אלווארו דה קמפוס. הוא  עמידה של איש המכריז על עצמו כי "אני לא-כלום. / תמיד אהיה לא כלום. / אני לא יכול לרצות להיות כלום. / חוץ מזה מצויים בתוכי כל חלומות העולם" ומביט מחלונו החוצה. פער עמוק מתואר בו בין העולם המציאותי הממשי, לבין העולם הפנימי של הכותב: "היום אני חלוק בין הנאמנות שאני חב / לחנות הטבק שבצד השני של הרחוב, שהיא כמו הדבר הממשי שבחוץ, / לבין התחושה שהכל חלום, שהיא הדבר הממשי שבפנים" (עמ' 34).

fernando-pessoa.jpg
פרננדו פסואה

כמו פסואה המשורר, גם ההטרונום אלווארו דה קמפוס מתאר את הכזב שבחלומות: "התעוררתי לאותם חיים שלתוכם נרדמתי / הצבאות עליהם חלמתי נחלו תבוסה. / חלומותי חשו את כזבם בעת שנחלמו" (עמ' 42).  אלא שבשיר "דקטילוגרפיה" (עמ' 56) החלום מתואר דווקא כהוויה האמיתית, ואילו הממשות הינה הכוזבת: ":לכולנו שתי הויות: / האמיתית שאנו חולמים בילדותנו, / ומוסיפים לחלום, מבוגרים, על רקע ערפל ; / הכוזבת שאנו חיים במגעינו עם הזולת, / המעשית, השימושית, / שבה סופנו להטען בתוך ארון-מתים".

ההטרונום אלברטו קאיירו מבטא באופן המובהק ביותר את הפער שבין העולם הממשי, שניתן להריח ולמשש, לבין הפילוסופיה ועולם הרוח. "אין לי פילוסופיה, יש לי חושים…" הוא כותב בקובץ "שומר העדרים". הוא עוסק בטבע, בעולם החי, המדבר על ההשתוקקות להיות טלה, על הפרחים, העצים, ההרים, זיו הירח והשמש, ומבקש למצוא  בו את עולם הרוח. זהו חיפוש כמו-פגאני בעולם טבע, או שמא חיפוש להחיות את הפילוסופיה המתה באמצעות החיות של הטבע. "מפילוסופיה אין עצים, יש רק אידאות. /  יש רק כל אחד מאיתנו, כעין מערה. / יש רק חלון סגור, והעולם כולו בחוץ ; / וחלום על מה שאפשר לראות אם יפתח החלון, / שלעולם אינו מה שנראה בהפתח החלון." (עמ' 91).

החלק האחרון של הספר מביא חלקים מ"ספר חוסר המנוחה" כפי שתורגם במהדורה זו ותורגם כ"ספר האי נחת" במהדורה אחרת, שנכתב על ידי ההטרונום ברנרדו סוארס. מדובר באסופה של קטעי פרוזה מהורהרים ולא בקטעי שירה, עמוסה באנקדוטות חלומיות: " אישיותנו חייבת שלא להיות חדירה אפילו בשביל עצמנו. על-כן צריכה חובתנו להיות תמיד לחלום ולכלול את עצמנו בחלומותינו, כך שלא נוכל להחזיק בדעה כלשהי על אודות עצמנו" (עמ' 129). גם כאן הפער בין המציאות, הממשות לחלום מתבטא בגדול: "החולם חייב לרכוש לעצמו, לנוכח כל דבר, את מירב האדישות הצלולה שדבר זה יכול להשפיע עליו. לדעת מתוך דחף מיידי כיצד להפיק מכל חפץ או או מכל אירוע את חומר-החלום הרב ביותר האצור בו, תוך עזיבת כל דבר ממשיח בחוץ, בעולם החיצון – זה הדבר שאליו חייב החכם לשאוף" .(עמ' 139). ניתן להביא עוד דוגמאות רבות למקום הרחב שתופסים החלומות ביצירתו המגוונת של פסואה, אך נסיים בבקשה הקטנה-גדולה של פסואה להפוך את החיים לחלום ואת החלום לחיים: "יכולים אנו להתבונן באותה שימת-לב בהרים ובפסלים, להתענג על חמדת הימים כמו על חמדת הספרים ומעל לכול לחלום על הכול, כך שכל חומרי חלומותינו יומרו למהות פנימית ביותר שלנו".

 kolhalomothaolam