תמר לצמן היא אמנית העוסקת בצילום סטילס ווידאו. הנה מספר מיצירותיה הקשורות לחלומות.
ערה – מיצב וידאו דו ערוצי
אני חוקרת בעבודה זו את טבעו של הזיכרון – הממשי והבדוי כאחד. ב"ערה" מתוארים חמישה חלומות, שנושאיהם שאובים מתולדות יהדות אירופה במאה העשרים. החלומות מיוצגים בשני אופנים וערוצים שונים. העבודה בוחנת את היחסים בין שפה מדוברת לבין טקסט, ומעלה שאלות ביחס לזהות, לזיכרון קולקטיבי ולסטריאוטיפים תרבותיים.
אני אוספת צילומים שמקורם אינו ידוע ולעיתים משתמשת בהם בעבודותיי. השימוש בהם הוא עוד כלי שמאפשר לי לספר סיפור ולשאול שאלות על ההיסטוריה – על האופן בו היא מסופרת והאופן בו היא מעצבת זכרון פרטי וציבורי. שני הצילומים המצורפים כאן נמצאו בצרפת ובגרמניה בעשור הראשון של שנות ה 2000. שיטה זו נקראת Found Footage, שבה מוצגים חומרים אודיו-ויזואלים מחוץ להקשר המקורי בהם נוצרו. למשל: צילומים פרטיים שנוכסו והופכים לחלק מקולאג׳ ביצירת אמנות, צילומים ארכיונים שהופכים להיות חומר גלם ביצירת סרטים. הצילום הזה, "חיבוק דב", מזכיר לי חלום ביכולת שלו לייצג ולייצר רגע חמקמק המתעתע בין המציאות לדמיון, רגע העמוס בסמלים בעלי משמעויות חבויות במישור האישי והכללי, רגע שבו לא ברור הגבול בין פנים לחוץ. מצולמים בו אשה חבוקה בידי דב אנושי (גבר או אישה) שניהם מביטים אל המצלמה. הצלם וגם המתבונן יכולים להבחין רק במבטה של האישה, מבט שמעלה מחשבות על הגבול שבין חלום ״טוב״ וחלום ״בלהות״.
צילום זה, "חופשה", גם הוא מתקשר לצילום הראשון, אבל מייצר קשר הרבה יותר ישיר לזכרון נוסטלגי, למתח בין העבר והצורך לחוות אותו בעתיד. אני מדמיינת את האשה הזו שולחת גלויה מצולמת של עצמה, מתעדת חופשה שמעולם לא התקיימה, והרגע בו היא עומדת על שפת המים התקיים רק בחלומה. המיים כמובן מעלים שלל אפשרויות ומשמעויות הקושרות בין בריאה, סוף, תנועה, קיפאון ועוד.הצילום השלישי הוא פרט מתוך פסל שהוצב ב 1927, בחצר קמפוס של אחת האוניברסטאות הגדולות בניו-ג׳רסי בארה״ב. זהו פסל אבן המנציח אישה באחת האוניברסטאות הראשונות בארה״ב בו נשים הורשו ללמוד. אני מנציחה הנצחה ומחפשת קשר לחלומות העבר של נשים בארץ זרה.
את הזיכרון שלי איבדתי בגיל שמונה בעקבות אירועים בעלי השפעה טראומתית על הנפש שלי. (כשהייתי בת שמונה וחצי לא זכרתי את החיים שחייתי בגיל שבע וחצי). היום אני מאמינה שהסימפטום של השכחה הטראומתית התחיל עוד קודם, עוד בגיל הגן. ההצלה הגדולה של החיים שלי הייתה כשהתחלתי ללמוד צילום מקצועי ואמנות בתיכון במגמת צילום. החיבור שלי לצילום היה מיידי, ידעתי שזה מה שאעשה כל החיים.
עבדנו במעבדות, בחדרי חושך – בתאורה אדומה או בחושך מוחלט. הייתה הרגשה של לילה, הייתה אווירה של חלום, והתחילו לעלות לי דימויים שהתבטאו בעבודות שיצרתי. פעם ראשונה שהתחלתי להתחבר ל"אני האותנטי" שלי בצורה לא מודעת. נוצרו לי דימויים שדיברו על המצוקה המודחקת שלי שהייתה קיימת מתחת לפני השטח.
אחרי שסיימתי תיכון נרשמתי כמעט מיידית לבית ספר לאמנות קמרה אובסקורה במחלקה לצילום. הלימודים בקמרה המשיכו את התהליך. הסביבה זיהתה את הטראומות המודחקות והמושתקות שהתבטאו דרך הדימויים שיצרתי ועודדו אותי לדבר על הדברים, להוציא את זה החוצה. לא רק בצילום אלא גם באופן מילולי, להפסיק להתבייש.
בסמסטר האחרון של הלימודים בקמרה התחילה להפריע ה לי ההרגשה שיש תקופה בעבר שהיא מושחרת לחלוטין, שאין לי גישה אליה, התחלתי להרגיש שאני לא יודעת מי אני וזה התחיל להטריד אותי.
כשסיימתי את הלימודים, פעם ראשונה אחרי הרבה שנים שלא הייתי במסגרת והיה לי הרבה זמן פנוי. הקדשתי את הזמן הזה לניסיון להתחבר לעצמי, לנסות להיזכר. חברה לימדה אותי שכאשר עוצמים את העיניים ומנסים לשחזר את תנועות העיניים המהירות שזזות בזמן החלום אז מתחילים לעלות דימויים מהלא מודע. זה עבד, פעם ראשונה עלה זיכרון שקשור לעבר, משהו ששכחתי, משהו שהיכה אותי בתדהמה. הייתי בהלם ששכחתי את זה, זה היה חשוב מידי, זה היה מהותי.
עיבוד תמונה של צילום אנלוגי
הדימוי הזה הוא בדיוק מהתקופה שניסיתי להזכר בעבר, בערך חודש חודשיים לפני שהתחלתי להתחבר לזיכרון משמעותי. זכרונות שעולים הם חלקיים וקשה להבין את התמונה המלאה של דברים שהתרחשו לפני שנים, במיוחד כשהסביבה מנסה לחסום את הגישה ולא משתפת פעולה.
באתר שלי כל מה שמופיע תחת השם זיכרון ילדות הוא מהתקופה של השכחה המוחלטת.
צילום שמצאתי באלבום ישן שחתכתי והוספתי לו משלי, דימוי נוסף מאותה תקופה
אחרי כמה שנים של התמודדות עם הזכרונות הצגתי עבודות שמדברות על שכחה וזיכרון בגלריית הקיבוץ בתל אביב באוצרותה של טלי תמיר. קראתי לתערוכה "החדר האדום".
אחרי התערוכה המשכתי ללמוד אמנות במדרשה במחלקה לאמנות. למדתי שם שנה ואחריה החלטתי שאני צריכה להתנתק מעולם האמנות הישראלי ולייצר את האמנות בחממה ולא תחת לחץ. לא הייתי חזקה מספיק, הזהות שלי הייתה שברירית, מנופצת. החלטתי להסתגר. עד אז הצילומים שלי היו בבואה של הנפש ולא ביטאו את העולם החיצון, המצלמה חצצה ביני לבין העולם. לא ראיתי דבר חוץ מעצמי. הצילום גונן עליי.
בשלב הזה התחלתי לנסות להבין את המקום בו אני חיה; התחלתי ללמוד יהדות עם דגש על קבלה. התחלתי לקרוא בתנ"ך, במיוחד את ספר בראשית (שקראתי בו שוב ושוב), קראתי טקסטים של מקובלים, ויצאתי לעולם, פעם ראשונה אחרי הרבה שנים ללא מצלמה, בלי חציצה. רק להתבונן, בלי לנסות לייצר דימויים שמשקפים את חיי הנפש שלי אלא להתבונן במה שקיים.
הייתי נוסעת ברחבי הארץ (אני גרה בתל אביב) – לים המלח, ירושלים, טבריה, צפת. פעם ראשונה לגמרי לבד, בלי חברים, ללא מצלמה, ללא מטרה חוץ מלהתבונן.
כשעמדתי לנסוע לצפת בפעם הראשונה, התכוונתי לנסוע בשלשה אוטובוסים: מתל אביב לירושלים, מירושלים לצפת, להיות שם שעה ומיד להספיק לאוטובוס חזרה. זה היה נראה לי מוגזם וקשה מידי. אבל באותו יום לפני שקמתי בבוקר היה לי חלום – תמונות של נופים, רצו לי בעיניים ועם התמונה הזו התעוררתי. בדרך מירושלים לצפת התחלתי לראות את הנופים שראיתי בחלום וזה אישר לי את חשיבות הנסיעה.
הייתה לי רק שעה להיות בצפת והגעתי לעיר העתיקה והמראה של בית הקברות העתיק נגלה לפניי. זה היה אותו המראה שהופיע לי בחלום. הבנתי שהדרך הארוכה לא הייתה לשווא, שיש משמעות לחיפוש שלי ושיש לי עוד מה לגלות.
ההשפעה של התהליך על הצילום שלי היא בכך שהיום אני מביעה עמדה גם על המקום שבו אני חיה, ומשהו ממנו נשמר (שארית ממנו) בצילום. היום אני מייצגת את מה שקורה סביבי ולא רק את העולם הפנימי שלי.
העבודות מכילות את הנוכחות הקונקרטית של מה שקיים (את החומריות), ומצד שני הן גם מביעות את העמידה שלי על הגבול ואת הכמיהה לניתוק שקיימת בתוכי.
במסגרת קולאז' החלומות הקטן שמתרקם לו בבלוג זה, אני שמח להתחיל פינה חדשה שבה ממתארח אמן פלאסטי שמשתף ביצירותיו החלומיות. ראשונה לחנוך את הפינה היא הצלמת לירז פאנק.
הבועה צולמה בפארק באמסטרדם. ומכילה את כל החלומות בכל הצבעים, שיכולה להכיל בועה לפני שהיא מתנפצת. כשהיא שם, יש אשליה שהיא שם לתמיד, מושלמת, עגולה ומלאה ובנוכחות נראית. ועה חדשה החליפה אותה מספר שניות לאחר מכן. אבל הצילום השאיר אותה שלמה לנצח.משרד החלומות הוא פעולת מיצג שעשיתי לראשונה במסגרת ארוע של "הערת שוליים" במתנ"ס בשכונת נחלאות בירושלים. ישבתי בשמלה רשמית בתור מנהלת המשרד וכתבתי במכונת כתיבה חלומות שאנשים חלקו עמי. הם קיבלו את החלום ה"מאושר" במעטפה רשמית וממוספרת לאחר שקבוצת נערים ונערות מקומיים ציירו את חלומותיהם הכתובים. אחד המקומות בהם ערכתי שוב את הפעולה, היה ברחוב העלייה המצולם כאן. הפעם, ללא התוספת המצוירת. החלום שלי הוא לקום בכל בוקר לעבודה במשרד כזה, שייפתח בכל יום במקום אחר.
במסגרת צילומי 100 ידעונים לספר בהוצאת ידיעות אחרונות, תפס את עיניי באחד הבתים בהם צילמתי, המראה הזה. עבר-הווה-עתיד אפשריים פרושים על השטיח הפשוט ועל הרצפה בחדר הפשוט ואלומת אור נופלת עליהם, כמו זרקור שמכוון לאינסוף אפשרויות מתוכם אפשר לבחור.העפיפון צולם בלונדון. מרחף מלמעלה ומאפשר מבט חדש על היחסים בין מעלה ומטה. בין הרוח והגשמי. בין היציבות והנידפות, בין הצללים לצבעים, בין החלום והמציאות.
לירז פאנק
1973, תל אביב
בוגרת המחלקה לצילום ווידאו, בצלאל 1998.
עבודותיה הוצגו בתערוכות יחיד ובתערוכות קבוצתיות בגלריות ובמוזיאונים בארץ ובפסטיבלי וידאו בחו"ל בין היתר בסדנאות האמנים, מוזיאון תל אביב, המרכז לאמנות דיגיטלית, מנשר, סינמטק תל אביב, אינדיCinedans, Amsterdam, Utrecht, Den Haag ,The netherlands, Moves Festival, Manchester, U.K. זכתה בתמיכת מפעל הפייס עבור התערוכה "סכין במים" 2013. עבודותיה נמצאות באוסף שוקן ובאוספים פרטיים.
לצד המאמרים השונים המתפרסמים בבלוג אנו שמחים גם לארח יצירות של אמנים מתחומים שונים הקשורים בחלומות.
הפעם אנו שמחים לפרסם שני שירים מאת אבישי חורי, משורר צעיר ומבטיח, בליווי תמונות של הצלמת המוכשרת יעל שלח.
R.E.M / אבישי חורי
שנת R.E.M, המוכרת בתור "שנת חלום", היא שלב בשינה בו קצב פעימות הלב עולה בחדות, ובולטות תנודות העיניים המהירות.
בִּשְׁלַב תְּנוּדוֹת הָעֵינַיִם הַמְּהִירוֹת,
פַּרְדֵּס נִכְּכָב בִּמְטָר טַל
הַגּוּף מֻטָּל בְּשֶׁקֶט
אֲבָל בַּמֹּחַ סוּפָת חַשְׁמַל.
זֶהוּ חֲלוֹם.
בַּבֹּקֶר מֻטָּל הַשֶּׁקֶט
בְּאֶמְצַע רְחוֹב,
בָּעֵינַיִם אֵין רֶטֶט
אֲבָל מִתַּחַת קוֹרֵס הָרְחוֹב
כִּרְכָּרוֹת שְׁלֵמוֹת נִשְׁמָטוֹת.
זֶהוּ
חֲלוֹם,
חַיָּב
לִהְיוֹת
צילום: יעל שלח
השיר הזה נשלף היישר מתוך השינה, בסביבות ארבע בבוקר. פקחתי עיניים במיטה, חצי חולם ומשום מה גם חצי ער, והמילים הכתיבו את עצמן על מסך הפלאפון. אין לי מושג מה הן רצו לומר, אבל היה לי חשוב לתעד את זה.
יסמין / אבישי חורי
אַף פַּעַם אֵין סוֹף לְמַעַרְכוֹת יְחָסִים.
הִיא עֲדַיִן בּוֹרֵאת בִּי
רִצוּדִים מוּזָרִים.
מְחִיר הַמִּלִּים הוּא
רִיבּוֹא הִדְהוּדִים:
אֲנִי צְרִיכָה לְהָקִים
מַחֲסֶה שֶׁל יַסְמִין.
צילום: יעל שלח
על היוצרים: אבישי חורי, בן 24, חי וכותב על קו באר שבע-ירושלים. בעברו היה תלמיד ישיבה ורועה צאן, עורך תרבות ועיתונאי. ממש בקרוב יגלה מה הוא רוצה לעשות כשיהיה גדול.
תְּנוּעַת עֵינַיִם מְהִירָה 