ריצתה של תרנגולת ותנועות ממשיות אחרות

עולם החלומות זהו עולמו של הות'ורן. הוא תיכן פעם לרשום חלום שיהיה "באמת חלום, חלום אשר לו האנדרלמוסיה, הסתירות וחסרה-התכלה הסגוליים לחלומות", והוא אף נדהם שעד כה לא עלה על דעת איש לרשום חלום באופן מהימן שכזה. באותו היומן שבו כתב על התכנית הזאת – אשר גם הספרות שלנו "המודרנית" מנסה אך לשווא לבצעה, ואשר אפשר כי רק פעם אחת הוצאה אל הפועל, על ידי לואיס קרול – היה רושם פרטים זעירים, אלפי פריטים כאלה, על פי רשמים טריוויאליים בתכלית, הערות על תנועות ממשיות (ריצתה של תרנגולת, צל ענף המוטל על הקיר)… משמת הותורן נחלו ממנו שאר הסופרים את משימת החלימה.

(חורחה לואיס בורחס, מבוכי הזמן, נתניאל הותורן, עמ' 55)

בורחס – שלא מעט חלומות מרפדים את יצירתו – חותם את מאמרו על הספר האמריקאי נתניאל הות'ורן בשאיפה מעוררת ההשראה של הות'ורן – לכתוב את החלום האולטימטיבי. להצליח לכתוב חלום שחוויית הקריאה שלו תהיה זהה לחוויית החלום. כדי לתרגל מיומנות זו הות'רון התנסה בכתיבת תנועות ממשיות קטנות – ריצת התרנגולת וכו'. מדוע? אולי כיוון שבחלומות אנו נפגשים עם ממשותם המוחלטת של הפרטים. אם נחלום, נאמר, על ריצת התרנגולת, אזי ריצה זו תהדהד בתודעתנו במלוא העוצמה; אנו ננסה לפענח אותה, להבין אותה, לחוות אותה מחדש, להבין את פשרה. ההתבוננות בפרטים הקטנים של היום יום יכולה לסגל לנו את המוחלטות החלומית.

כיצד אם כן כותבים חלומות ספרותיים?

בורחס טוען כי אם היה מישהו שהצליח להוציא לפועל יצירה ספרותית חלומית, הרי זהו לואיס קרול. אז פתחתי את 'אליס בארץ הפלאות', והבחנתי פתאום בנקודה מעניינת. כיצד מתסיים הסיפור? בכך שאחותה של אליס חולמת גם היא את כל מה שחוותה אליס עצמה:

אליס בארץ הפלאות, לואיס קרול – "אחותה ישבה בלי נוע, כמו בשעה שעזבה אותה, משעינה את ראשה על ידה, מתבוננת בשמש השוקעת ומהרהרת באליס הקטנה ובכל הרפתקאותיה הנפלאות, עד שגם היא התחילה לחלום לפי דרכה, וזה היה חלומה: בתחילה, חלמה על אליס הקטנה עצמה: שוב הידיים הזעירות חיבקו את ברכיה, והעיניים הנוצצות, הלהוטות, התבוננו בעיניה שלה – היא שמעה בבירור את צלילי קולה, וראתה את תנועת הראש הקטנה, המשונה, להסטת השיער הסורר שתמיד נכנס לה לעיניים – ושעה שהאזינה, או דימתה להאזין, הכול התחיל רוחש סביבה ביצורים המוזרים מתוך חלום אחותה הקטנה.

…היא שמעה את צלצול ספלי-התה, בעוד הארנביב וידידיו חולקים את ארוחתם הבלתי נגמרת, ואת קולה הצווחני של המלכה המצווה לכרות את ראשי האורחים שלה, בישי המזל – שוב החזרזיר התינוק התעטש על ברכי הדוכסית, כשהצלחות והסירים מתנפצים סביבו – שוב צרחת הגריפון, חריקת עפרונו של הלטאון על גבי לוח הציפחה, וקולם הנשנק של השרקנים המדוכאים מילאו את החלל, נמהלים בבכיו המרוחק של הצב-לא-צב האומלל".

4.jpg!Large
סופי בלייר, אליס בארץ הפלאות

אז לואיס קרול היה כנראה היחידי שהצליח. מי שלא הצליח לכתוב חלומות משכנעים הוא זו'רז' פרק.בשלב מסויים בחייו, לאחר פרידה כואבת מזוגתו, החל פרק לכתוב את חלומותיו, ואף פרסמם כספר בשם 'החנות האפילה'. אלא שהפסיכואנליטקן שטיפל בפרק העיד כי הוא "מצא את עצמו מודה שהחלומות הללו לא נחווה כדי להיות חלומות, אלא נחלמו כדי שייכתבו, ושהם לא היו דרך המלך שחשבתי שהם יהיו, אלא נציבי עינויים שהובילו אותי הרחק מהכרה עצמית". פרק חווה את העולם כחומר לכתיבה, כאמצעי שיש להשתמש בו כדי לחולל מילים כתובות על דף. וכך, הופכים החלומות לכלי משחק על לוח שחמט מילולי,  שהותיר את המטפל שלו מתוסכל, מסופק אם לחלומות של פרק ישנה בכלל משמעות אמיתית לחייו:

אחד מהפציינטים שלי – הבה נכנה אותו סטפן – הכתיב לי, במובן מסוים, מה שטענתי במקום, בהתייחסי למטופלים שגורמים לך לתהות, בהקשיבך להם, אם הם באמת חווים את חלומותיהם, או שמא הם חלמו אותם בכוונה כחלומות, בסופו של דבר רק כדי לספר אותם. אלה הם "עושי-חלומות". במקרה של סטפן, הבנתי לאחר זמן מה שאני לא 'קונה' את החלומות שהוא הציע. כמובן, היו לי סיבות טובות לספוקתי; לא קניתי אותם מפני שהיה חסר להם בשר, היה להם מקום ברור בסוג רדוד של שפה, הם לא נקטעו על ידי שתיקות והיה חסר בהם ביטוי של רגשות, כאילו הסבל נעלם אל תוך האמירה והיה ניתן לחוש בו רק במהלך המתח של הפגישה הטיפולית. החלומות, אם נאמר זאת כך, נידלו, סוננו ועובדו בידי סטפן כמו טקסטים שיש לפענח אותם, כמו מכתב שבוודאי נכתב בשפה זרה אך לא נשלח ממקום רחוק, ושלא מופיעה עליו כל כתובת מדויקת. אולי הוא אפילו חלם אותו באותו אופן שבו הוא חיבר תשבצים, או שיחק פסיאנס, או הרכיב פאזלים […] או הקדיש עצמו למשחקי כתיבה. ניתן לומר שסטפן ושכמותו הם סהרוריים המהלכים ערים בשנתם. (מתוך הביוגרפיה 'ז'ורז' פרק – חיים במילים').

מדוע החלומות של פרק איבדו אמינות? כיוון שהם לא נקטעו על ידי שתיקות והיה חסר בהם ביטוי של רגשות. כנראה שלא מספיק לצרף כמה דימויים זה לצד זה וכך ליצור עולם חלומי, אלא יש גם לשתוק בתוך זה, לשהות בתוך הסיפור ולתת לתמונות לחלחל. ביטוי יפה לרגשות שמופיעים בחלומות מצאתי בחלום שסיפר לי בני הבכור לפני כמה שנים: "היו אני ואח שלי אחרים, לא הבנים שלכם. ואח שלי גזר לאני האחר את הראש ובמקום הראש צמח לו תות, וזה היה שמח".

perspective-correction-my-studio-ii-3-square-with-cross-on-floor-1969.jpg
ז'אן דיבטס, תיקון פרספקטיבה, 1969

ש"י עגנון לעומת זאת כתב חלום כל כך יפה, מסוגנן ומהודק שכל מי ששמע אותו העיר שאין סיכוי שהחלום הזה באמת נחלם:

אף על פי כן נרדמתי וישנתי. מהיכן יודע אני שישנתי, מן החלום שחלמתי. מה חלמתי, חלמתי שבאה מלחמה גדולה לעולם ונקראתי אני למלחמה. נדרתי נדר לה' שאם אחזור בשלום מן המלחמה כל היוצא מביתי לקראתי בשובי מן המלחמה אעלה אותו עולה. חזרתי לביתי בשלום והנה אני עצמי יוצא לקראתי. (עד הנה, עמ' עו)

ההדהוד לסיפור בת יפתח ברור, וההיפוך הוירטואוזי שבסוף, שהמחבר יקריב עצמו כקורבן – מה שוודאי מעורר עניין פסיכולוגי רב בחלום זה – וההדרגתיות המסודרת שבו נכתב החלום – כולם צורמים מאוד. ברור שאין כאן חוויית חלום אותנטית, אלא מבנה ספרותי מאורגן היטב. זה יפה, אך וודאי לא עונה על שאיפתו של הות'ורן.

מי שביקשו להפוך את החיים לחלום ואת החלום לאמנות היו אנשי התנועה הסוריאליסטית:

מאמין אני בהתמזגותם של שני מצבים אלה – הסותרים למראית עין – של החלום והמציאות, וגלגולם במעין מציאות מוחלטת, מציאות-על (SURRÉALITÉ), אם אפשר לומר כך. אותה אני יוצא לכבוש, סמוך ובטוח כי הדבר לא יעלה בידי, אך שוה-נפש מדי ביחס למותי מכדי שלא אאמוד במידת מה את גודל החדווה הכרוכה בהשתלטות שכזאת. (אנדרה ברטון, המאניפסט הסוריאליסטי הראשון)

כדי ליצור אמנות חלומית הם רוממו קרנו של האימאז' – "האימ'אז הוא יצירה טהורה של החלום. אין הוא יכול להיוולד כתוצאה מדימוי, כי אם מצירפן של שתי מציאויות מרוחקות זו מזו פחות או יותר. ככל שהיחסים בין שתי המציאויות המצורפות יהיו מרוחקים ומדויקים יותר, כן יהיה האימאז' רב כוח יותר – בעל עוצמה רגשית וממשות פיוטית".

מי שהצליחה לדעתי ליצור אימאג'ים חלומיים ומוצלחים ביותר היא אגי משעול:

האם הצלחנו להבין כיצד כותבים חלום? האם מצאנו חלום כתוב שיש בו ממש? לחלומות פתרונים. לפחות ניסינו.


 

סיכום דברים שנאמרו בכנס החלומות במצפה רמון, 7.3.19

מודעות פרסומת

לפרש חלום כמו יונג, לא כמו מגדיר צמחים

התפיסה הרווחת סוברת שכדי לפרש חלום עלינו להכיר קבוצה של סמלים ואת משמעותם וכך לקרוא פרטים בחלום כמו שאנו קוראים מגדיר פרחים. לדוגמא – אם תופיע שמש אזי המשמעות היא X ואם מופיע ירח אז המשמעות היא Y, נחש יגיד Z ונהר יגיד T. אבל קרל גוסטב יונג, מגדולי ההוגים והפיסכואנטליטקאים של המאה העשרים, חושב אחרת לגמרי. לשיטתו, כאשר אנו ניגשים לפרש חלום עלינו להתייחס למכלול האישיות של האדם, כולל תפיסת עולמו הערכית, הפילוסופית, תיאלוגית וכדומה. אי אפשר לקרוא חלום כמו מדריך צמחים. נקודת המבט של האדם על המציאות וודאי שמשפיעה על האופן שבו הוא מבטא את התת-מודע שלו.

יונג מבקש לקרוא את החלום בצורה סובייקטיבית, ולא אובייקטיבית. כך למשל כאשר אנו חולמים על דמות מסויימת עלינו להבין מה מסמלת הדמות עבור האדם החולם, ולא עבור העולם כולו. כמו כן, ייתכן שהאדם יחלום על דמות מסויימת אך לא היא תהיה העניין, אלא דווקא המהות שהיא מסמלת. אם אני חולם על המורה שלי בתיכון ייתכן בהחלט שלא הוא ספציפית קשור למסר החלום, אלא חויית הלימוד שלי, או היחס שלי להבנת דברים וכדומה.

אבל לפני הכל, וזה כלל מפתח אצל יונג – עלינו להודות בבורות שלנו בכל הנוגע לפירוש חלומות. איננו מבינים באמת עד הסוף את משמעותם. כשמו כן הוא – לא מודע. אבל דווקא מתוך תפיסה ענוותנית, צנועה זו נוכל לגשת לחלום ולנתח את המבנה המורכב שלו. תהליך פרשנות החלום חייב להיות מתון ומדוקדק. נצטרך להבין כל פרט והקשר שלו לעולמו האישי של האדם. לכן רק על ידי פענוח של סדרת-חלומות נוכל להגיע לוודאות יחסית, "בה מתקנים החלומות המאוחרים את השגיאות שעשינו בפיענוח אלה שקדמו להם" (על החלומות, עמ' 74).

SplitShire-08126.jpg

כדי להציג את שיטתו של יונג נביא כדוגמא את חלומו של איש צעיר הפנה ליונג ואת הדרך בה יונג פירש אותה:

"אבי נוסע מן הבית במכוניתו החדשה. הוא נוהג בשלומאליות, ואני כועס על טפשותו הבולטת. הוא נוסע ימינה ושמאלה, קדימה ואחורה, ומתמרן את המכונית למצב מסוכן. לבסוף הוא מתנגש בחומה, וגורם למכונית נזק חמור. אני קורא לעברו בחמת-זעם, שיואיל להתנהג בתבונה. אבי צוחק ואז אני רואה, כי הוא שתוי לגמרי".

כיצד אנו היינו נוטים לפרש חלום זה? אולי שהצעיר כועס על אביו, אולי הוא הוא משחזר טראומת עבר. אלא שלחלום זה לא היה שום בסיס מציאותי. החולם היה משוכנע שאביו מעולם לא היה מתנהג ככה. אביו נהג זהיר מאוד וכל נזק שנגרם למכונית מכעיס אותו. יחד עם זאת, יחסו אל אביו היה חיובי לגמרי. לא הייתה לו מילה רעה אחת להגיד עליו. הוא אפילו העריץ אותו על היותו איש מוצלח ביותר. אם ככה מדוע חלם את החלום הקשה הזה? אולי יחסו הטוב אל אביו הינו רק כלפי חוץ, למראית עין, ובתוך תוכו הוא חש כלפיו טינה וכעס? "הואיל וביחסו האמיתי של הבן אל אביו לא מצאתי שום דבר שיש בו דו-משמעות נאורוטית, לא היתה לי שום הצדקה לבלבל את רגשותיו על-ידי הכרזה הרסנית כזו. מבחינה תיראפויטית לא היה זה אלא משגה". איזו אמירה מורכבת ואמיצה! יונג מסרב לפנות לפסיכולוגיה-בגרוש, לטענה שהתת-מודע שלנו חושף את מחשבותינו הכמוסות אותן אנו מסתירים מפני הסביבה. אז מהי אם כך משמעות החלום?

תשובתו של יונג הינה שהלא-מודע של הצעיר מעוניין בבירור להמעיט מדמותו של האב בעיני בנו. יחסו של הבן אל אביו כל כך חיובי, הערצתו אליו כה רבה, שהוא לא מצליח לפעול בעולם. גודל הצל שמוטל עליו משתק אותו. לכן התת-מודע שלו מפצה על כך ומבקש להמעיט מדמות האב, גם אם בדרך מלאכותית.

כבר אמרנו שפירוש החלום הינו משהו שהינו בעירבון-מוגבל, אף פעם לא מוחלט. כיצד אם כן מוודא יונג שזהו פירוש מתקבל על הדעת, שקולע לאמת? "הפירוש האחרון היה הנכון, כיוון שהוא הפיק את התוצאה הרצויה. הוא זכה להסכמה הספונטאנית של החלם, וערכים אמיתיים – של האב או של החולם – לא ניזוקו. אולם פירוש זה התאפשר רק לאחר שכל הפנומנולוגיה המודעת של יחסי האב והבן נלמדה ביסודיות. ללא הכרת המצב המודע היה פשרו האמיתי של החולם נשאר מוטל בספק".

פרשנות חלום ופרשנות הפרשנות

כיצד מפרשים חלום?

ננסה להציג במאמר זה שלוש גישות יסוד שונות לתפיסת החלום והדרך לפרש אותו. תצוגה זו תהיה ראשונית בתקווה שנושא זה ישוב להופיע בבלוג בהמשך.

ראשית נעמוד בקיצור רב על גישתם של שניים מאבות הפסיכואנליזה.

קרל גוסטב יונג, תלמידו הגדול של פרויד שפרץ דרך תיאורטית משלו, מעמיד בספרו "על החלומות" את שיטת פירוש החלום שלו למול זו של מורו הגדול. שיטתו של פרויד קובעת עמדות אפריוריות שבאמצעותן ניתן לפענח חלום – האדם אוצר בנפשו תשוקה מודחקת שמתפרצת כמשאלת-החלום. החלום מכיל סמלים שחוזרים ומופיעים בחלומות שונים אך תמיד יסמלו את אותו הדבר – חפץ ארוך כסמל לזכרות, חפץ עגול או חלול כסמל לנקבות. יונג מכנה תפיסה זו כשיטת ההתבוננות הסיבתית, שכן כל תופעה בחלום יש לה סיבה קודמת שהובילה אליה.

לעומתו, מניח יונג את היסודות לשיטת התבוננות תכליתית, שבה כל תמונה שונה שמופיעה בחלום, כל דימוי ומעשה תת-מודע יפוענחו בהקשר המסוים שבו הם מופיעים. לא יונחו הנחות מוקדמות, אלא יודגש השוני שבין הגילויים הסמליים שבחלום. כך למשל תפוח שמופיע בחלום על נסיעה ברכבת לא יקבל אותו הפירוש כמו תפוח שמופיע בחלום על נפילה מצוק.

תפיסתו של יונג את החלום ופירושו דינמית ויחסית, היא מתייחסת לתנאים השונים שבה הוא מופיע – "לצורך פיענוח נכון של חלום עלינו להכיר הכרה יסודית את מצב-התודעה שבאותה עת, שכן החלום מכיל את ההשלמה הלא-מודעת למצב זה, דהיינו, את החומר אשר עקב מצב התודעה הנוכחי גורם לו להופיע בלא-מודע" (ק.ג. יונג, על החלומות. תרגום: חנה שהם ואילנה תורן. הוצאת דביר). תפיסתו הסיבתית של פרויד לעומת זאת מתיימרת להיות מדעית יותר, מאבחנת ומייצרת מסקנות כפי שנהוג במדעי הטבע.

פירוש החלום האמיתי ביותר בעיני יונג הוא זה המשלב את שתי התפיסות, אך נכון לזמנו טרם הבשיל איחוד שכזה.

freud_jung.jpg

הפונקציה החולמת

המשוררת והפסיכואנליטקאית דנה אמיר חותמת את ספרה "תהום שפה" בדיון על אפשרות הפרשנות. הפרשנות עבורה היא בין הכלים והתפקידים המשמעותיים ביותר של השפה. היא מדייקת כי המשמעות הגדולה שבאה עם הפירוש  נובעת לא פעם מהצורה בה הוא מגיע יותר מאשר התוכן שהוא מגלה. השאלה כיצד אני פונה לדבר משמעותית יותר מאשר התשובה שאני מגלה בו. תכונה זו קשורה ל"פונקציה החולמת" שבפירוש, כפי שהיא מצטטת את הפסיכואנליטקאי אבנר ברגשטיין:

"הדבר אותו מפנים המטופל הוא הפונקציה החולמת, המחפשת משמעות – ולא רק 'משמעות' זו או אחרת. הרחבת המיכל הנפשי היא זו שבלב ליבו של התהליך האנליטי ולא חשיפת התכנים לא מודעים"

האדם החולם יכול לקום ולחפש פשר לחלומו. המטופל בחדר הטיפולים הוא מי שמחפש משמעות לחייו. הטיפול הוא המקום שבו יכול המטופל לחלום את חייו ולהעניק להם פרשנות, אלא שפרשנות זו עבור אמיר צריכה להיות כמו כתובה על מים. כזו שאינה ניתנת לרישום, חמקמקה וחולפת כמו החיים. פירוש שאינו משביע, אלא דווקא מעורר תיאבון. החלל בו מתרחש הפירוש הזה הוא חלל זוגי, הפרשנות ניתנת על ידי דיאלוג בין שני אנשים, אך התנועה הינה תנועה פנימית, של האדם עם עצמו.

glasses-fluke-angel-therapy-glasses-glass-golden-53195.jpeg

המכתב שמגיע ליעדו

אבן יסוד משמעותית נוספת בתולדות הפסיכולוגיה היא תפיסתו ז'אק לאקאן, אשר מתבססת על ממצאיו של פרויד אך מהווה נדבך חדש ועצמאי בתחום. תפיסתיו מורכבות וארוכות מיני ים, ונתמקד כעת באקט הפרשנות אצלו כפי שמוצג בספרו של הרב שג"ר על ליקוטי מוהר"ן, חלק ב', בעריכת נתנאל לדרברג.

הרב שג"ר מתמקד בכמה מספריו במושג "המכתב תמיד יגיע ליעדו" כפי שמופיע אצל תלמידו של לאקאן – סלבוי ז'יז'ק. הסיטואציה המושאלת מוכרת לנו לפחות מהסרטים או הספרים – אדם נמצא באי בודד ומבקש ליצור קשר עם העולם הרחב. הוא כותב מכתב, מטמין אותו בבקבוק ושולח אותו אל הים. כעת נשאלת השאלה – למי מיועד המכתב? לאקאן טוען שהמכתב תמיד יגיע ליעדו. כל מי שימצא אותו – אליו הוא מיועד. הנמען המקבל את המכתב הוא הקובע את היעד, ולא השולח. משל זה רלוונטי לספת המטופלים – באמצעותו טוענים לאקאן וז'יז'ק שהמטפל שמפרש את הסימפטום המודחק של המטופל הוא גם זה שיוצר אותו, שכן אפשרויות הפרשנות הן אינסופיות, והמטפל הוא זה שמצמצם אותן לאפשרות האחת הנבחרת. המכתב נקרא על ידי המוצא אותו – המטפל, שאחראי למשמעות המודבקת לו.

במקום אחר באותו הספר מתייחס הרב שג"ר למושג משמעותי בתורתו של ר' נחמן – הרמזים. ר' נחמן מדבר רבות על הרמזים שמטמין הקב"ה במציאות שהאדם מגלה וחושף כך את נוכחות הבורא בעולם. אותם צירופי מקרים המופיעים בחיינו הם הרמזים ששותל הקב"ה בחיי היום-יום ומתגלים על ידי פרשנות האדם.

גילוי הרמזים האלה מזכירים לרב שג"ר פירוש חלום:

            "אפשר להשוות בין הקשבה למשמעותו של רמז לבין ניסיון לפענח חלום. החלום דורש פענוח באמצעות הקשבה עמוקה לסמליו; החלום הוא שדר ממקור פנימי של האדם החולם, מקור שאפילו הוא עצמו לא תמיד יכול להצביע עליו, להמשיג ולהגדיר אותו. גם את החיים צריך לתפוס כך: מה שקורה לי נובע בסופו של דבר מהאני הפנימי שלי. הפסיכואנליטיקן מנסה לפענח את החלום כפי שהמקובל, להבדיל, דורש את התורה, או כפי שרבי נחמן עצמו מקשר בתורות שלו בין על מיני עניינים, על פי צליל מילה, על פי הקשרים לשוניים וכדומה".

על תורתו של ר' נחמן ותפקודה כמארג מעין חלומי נעמוד בהזדמנות אחרת.