פיית השיניים ודרקונים יהודים – על ספרו של משה רט 'פנטזיהדות'

כשלבן הבכור שלי נפלה שן בפעם הראשונה, עמדתי בפני דילמה. אשתי מיד סיפרה לו על פיית השיניים בהתלהבות כה רבה, והוא החל לצייר בראשו עולמות מופלאים של דמויות צבעוניות מעופפות ומסחר בשיני ילדים. אבל אני התחלתי להריץ בראשי תרחיש מתגלגל – בשלב מסוים בני יבין שפיית השיניים לא קיימת, אז הוא עלול להתחיל להטיל ספק לא רק בפיית השיניים, אלא בכל מה שסיפרנו לו שקיים ולא רואים אותו. זה עוד עלול להיגמר באיבוד האמונה בעוד 'חבר דמיוני' שסיפרנו לו עליו – אלהים.

ספרו החדש של הרב ד"ר משה רט, פנטזיהדות, מבקש לטעון שהמדד לאמיתתו או קיומו של דבר הינה מידת השפעתו על התודעה שלנו. לכן במקרה שהצגנו השאלה תהיה מהי מידת השפעתה של פיית השיניים על חיינו, ולא האם היא מתעופפת לה ביער הפיות.

800px-The_spectacular_star-forming_Carina_Nebula_imaged_by_the_VLT_Survey_Telescope.jpg

סוג הטענות המובאות בספרו של רט הן משונות, מטלטלות, חריגות. אך רט פורש אותן בהדרגתיות ומנמק כל מהלך מראשית ועד אחרית. דווקא הלוגיקה והמחשבה ההגיונית הן שמשמשות את רט בניסיונו לפרוש את המצע לתפיסה פנטסטית של התודעה. וזה מה שהופך את ספרו למרתק ומבריק כל כך – הוא באמת מצליח לשכנע שהתפיסות המשונות שלו הגיוניות, הרבה יותר ממה שהורגלנו לחשוב.

אז בואו וננסה לסכם בקצרה את מהלך טענותיו של רט – ראשית הוא דן ביכולת שלנו לתפוס את העולם האובייקטיבי. הוא הולך בדרך שסללו הפילוסופים האידיאליסטים ומגיע למסקנה כי התודעה הינה המצב הבסיסי של המציאות, ולא החומר. כל התרחשות בעולם עוברת דרך התודעה שלנו; גם את החומר עצמו וגם את מסקנות המדע שמבקש לעמוד על טיבו – אנחנו תופסים דרך תודעתנו. בניגוד לתפיסה שמה שאמיתי הוא מה שחומרי, שניתן לחוש בו, לראות אותו, לשמוע או להריח, רט טוען שהאמתיות של הדבר נובעת ממידת ההשפעה שלו על המציאות. הוא מביא כדוגמא את החלומות שלנו – החלומות הם נזילים, מרוחקים, לא ניתנים למישוש. האבחנה בין חלום למציאות היא מידת השפעתם עלינו – השפעת החלום היא זמנית ונשכחת מהר. לעומתם, המציאות הרגילה ממושכת ורציפה. ניתן אם כן לומר שהחלום אמיתי פחות מהמציאות. אך רט מציע כי החלומות והמציאות הינם בבחינת מים וקרח – "שניהם עשויים מאותה מהות מנטלית, מאותו 'חומר של המחשבה', אלא שהחלומות הם במצב צבירה נוזלי, ואילו המציאות במצב צבירה מוצק". דימוי יפה זה וקו המחשבה המקורי מאפיינים את כתיבתו של רט, שלוחם את מלחמת התודעה והעמדתה במרכז החוויה האנושית. מבחינה זו, גם תפיסה סובייקטיבית של האדם, פרטית ככל שתהיה, יש בה אמת וממשות, אך ברור לרט כי ככל שעניין מסוים מוסכם על כמה שיותר תודעות – יש לו יותר ממשות.

רט יוצא כנגד המכנים ותופסים עצמם 'רציונליסטים', וטוען שהרציונליזם שלהם אינו אלא היצמדות למוכר. הרציונליזם שלהם אינו אלא נטיה פסיכולוגית, שלא באמת מוכחת לוגית. הם מבקשים להניח על שהיה פעם מתוך מה שהם מכירים כיום. כפי שהוא מראה, טענותיו הפנטסטיות אינן פחות לוגיות והגיוניות משל הרציונליסטים. כהיפותזה הוא מציע ניסיון מחשבתי – נסו לדמיין מציאות עתידית שאין בה חשמל. כעבור אלפי שנים מוצאים מדענים שרידים של מחשבים וטלפונים חכמים. הם מסיקים מכך שמדובר בקמעות שבני האדם הפרימיטיביים בני המאה ה-21 האמינו שהם יכולים ליצור כך קשר עם מקומות רחוקים ולהעביר להם תמונות. האם יהיה ברור להם שמדובר באמונה תפלה? באותה מידה, כך האדם המודרני מביט על קמעות וכשפים מהעולם העתיק – הם נראים לו לא הגיוניים, אך יתכן ובאמת הם פעלו. כאן יש להרחיב על הסברו המאלף של רט על מציאות המיתוס בעולם הקדום, אך קצרה היריעה.

thesaviorinstalled 2008 Enrique Martínez Celayajpg.jpg
אנריקו מרטינז סליה, המושיע, 2008

הניסיון לסכם את מהלך המחשבה בחלק זה של הספר וודאי עושה לו עוול. רט מסביר את רעיונותיו המורכבים בצורה יסודית ובונה אותם שלב על גבי שלב. נדמה שאת כל החלק הראשון של הספר ניתן היה לפרסם בתור מסה פילוסופית שבהחלט הייתה עומדת בזכות עצמה, שניתן היה לקרוא לה 'מסה על ההכרה אידאליסטית, דמיון ופנטזיה', או משהו כזה. מדובר בטקסט פילוסופי מהפכני באמת, ואני מקווה שיגיע לקוראים רבים. מבחינה זו מקיים רט את שכותב הרב קוק בשמונה קבצים א, תרב: "השקפת עולם גלויה ורציונלית, צריכה היא להתאחד עם השקפת עולם נסתרת מיסתית. ומשתיהן יחד, לכללותם והמון פרטיהם, תפרח השירה, תעוז הגבורה, יתהדר היופי ותרבה הדעת".

בחלק השני של הספר בוחן רט את ההופעה של העולם הפנטסטי  במקרא ובאגדות חז"ל  – כיצד שדים, רוחות, כשפים ומלאכים ממלאים את עולם המחשבה היהודי. הוא טוען שסיפור דמיוני יהיה אמיתי ככל יותר ככל שהוא מיטיב לבטא את האמיתות הגדולות של המציאות הטרנסצנדנטית – דהיינו של האלקות. על כן אם היהדות היא פנטזיה, הרי היא פנטזיה אלקית, פנטזיה המשתמשת בסיפורים ובתיאורים מופלאים כדי לספר את הסיפור האמיתי על אלקים והעולם.

בסופו של דבר מבקש משה רט לכונן תנועה של 'יהדות פנטסטית', יהדות המכירה בעולמות שמעבר, בממשות של הדמיון ובהכרחיותו לחיים הדתיים, בעושר שמציעים יצורים כמו מלאכים, שדים, דרקונים ואתון מדברת לפריצת הגבולות התודעתיים של עולמנו. זה נשמע אולי דמיוני, נשמע אולי לא הגיוני, אבל זו בהחלט תפיסה מרתקת ופורצת דרך.


fantasy_master.jpg

משה רט, פנטזיהדות, ידיעות ספרים, 302 עמ'

מודעות פרסומת

ריצתה של תרנגולת ותנועות ממשיות אחרות

עולם החלומות זהו עולמו של הות'ורן. הוא תיכן פעם לרשום חלום שיהיה "באמת חלום, חלום אשר לו האנדרלמוסיה, הסתירות וחסרה-התכלה הסגוליים לחלומות", והוא אף נדהם שעד כה לא עלה על דעת איש לרשום חלום באופן מהימן שכזה. באותו היומן שבו כתב על התכנית הזאת – אשר גם הספרות שלנו "המודרנית" מנסה אך לשווא לבצעה, ואשר אפשר כי רק פעם אחת הוצאה אל הפועל, על ידי לואיס קרול – היה רושם פרטים זעירים, אלפי פריטים כאלה, על פי רשמים טריוויאליים בתכלית, הערות על תנועות ממשיות (ריצתה של תרנגולת, צל ענף המוטל על הקיר)… משמת הותורן נחלו ממנו שאר הסופרים את משימת החלימה.

(חורחה לואיס בורחס, מבוכי הזמן, נתניאל הותורן, עמ' 55)

בורחס – שלא מעט חלומות מרפדים את יצירתו – חותם את מאמרו על הספר האמריקאי נתניאל הות'ורן בשאיפה מעוררת ההשראה של הות'ורן – לכתוב את החלום האולטימטיבי. להצליח לכתוב חלום שחוויית הקריאה שלו תהיה זהה לחוויית החלום. כדי לתרגל מיומנות זו הות'רון התנסה בכתיבת תנועות ממשיות קטנות – ריצת התרנגולת וכו'. מדוע? אולי כיוון שבחלומות אנו נפגשים עם ממשותם המוחלטת של הפרטים. אם נחלום, נאמר, על ריצת התרנגולת, אזי ריצה זו תהדהד בתודעתנו במלוא העוצמה; אנו ננסה לפענח אותה, להבין אותה, לחוות אותה מחדש, להבין את פשרה. ההתבוננות בפרטים הקטנים של היום יום יכולה לסגל לנו את המוחלטות החלומית.

כיצד אם כן כותבים חלומות ספרותיים?

בורחס טוען כי אם היה מישהו שהצליח להוציא לפועל יצירה ספרותית חלומית, הרי זהו לואיס קרול. אז פתחתי את 'אליס בארץ הפלאות', והבחנתי פתאום בנקודה מעניינת. כיצד מתסיים הסיפור? בכך שאחותה של אליס חולמת גם היא את כל מה שחוותה אליס עצמה:

אליס בארץ הפלאות, לואיס קרול – "אחותה ישבה בלי נוע, כמו בשעה שעזבה אותה, משעינה את ראשה על ידה, מתבוננת בשמש השוקעת ומהרהרת באליס הקטנה ובכל הרפתקאותיה הנפלאות, עד שגם היא התחילה לחלום לפי דרכה, וזה היה חלומה: בתחילה, חלמה על אליס הקטנה עצמה: שוב הידיים הזעירות חיבקו את ברכיה, והעיניים הנוצצות, הלהוטות, התבוננו בעיניה שלה – היא שמעה בבירור את צלילי קולה, וראתה את תנועת הראש הקטנה, המשונה, להסטת השיער הסורר שתמיד נכנס לה לעיניים – ושעה שהאזינה, או דימתה להאזין, הכול התחיל רוחש סביבה ביצורים המוזרים מתוך חלום אחותה הקטנה.

…היא שמעה את צלצול ספלי-התה, בעוד הארנביב וידידיו חולקים את ארוחתם הבלתי נגמרת, ואת קולה הצווחני של המלכה המצווה לכרות את ראשי האורחים שלה, בישי המזל – שוב החזרזיר התינוק התעטש על ברכי הדוכסית, כשהצלחות והסירים מתנפצים סביבו – שוב צרחת הגריפון, חריקת עפרונו של הלטאון על גבי לוח הציפחה, וקולם הנשנק של השרקנים המדוכאים מילאו את החלל, נמהלים בבכיו המרוחק של הצב-לא-צב האומלל".

4.jpg!Large
סופי בלייר, אליס בארץ הפלאות

אז לואיס קרול היה כנראה היחידי שהצליח. מי שלא הצליח לכתוב חלומות משכנעים הוא זו'רז' פרק.בשלב מסויים בחייו, לאחר פרידה כואבת מזוגתו, החל פרק לכתוב את חלומותיו, ואף פרסמם כספר בשם 'החנות האפילה'. אלא שהפסיכואנליטקן שטיפל בפרק העיד כי הוא "מצא את עצמו מודה שהחלומות הללו לא נחווה כדי להיות חלומות, אלא נחלמו כדי שייכתבו, ושהם לא היו דרך המלך שחשבתי שהם יהיו, אלא נציבי עינויים שהובילו אותי הרחק מהכרה עצמית". פרק חווה את העולם כחומר לכתיבה, כאמצעי שיש להשתמש בו כדי לחולל מילים כתובות על דף. וכך, הופכים החלומות לכלי משחק על לוח שחמט מילולי,  שהותיר את המטפל שלו מתוסכל, מסופק אם לחלומות של פרק ישנה בכלל משמעות אמיתית לחייו:

אחד מהפציינטים שלי – הבה נכנה אותו סטפן – הכתיב לי, במובן מסוים, מה שטענתי במקום, בהתייחסי למטופלים שגורמים לך לתהות, בהקשיבך להם, אם הם באמת חווים את חלומותיהם, או שמא הם חלמו אותם בכוונה כחלומות, בסופו של דבר רק כדי לספר אותם. אלה הם "עושי-חלומות". במקרה של סטפן, הבנתי לאחר זמן מה שאני לא 'קונה' את החלומות שהוא הציע. כמובן, היו לי סיבות טובות לספוקתי; לא קניתי אותם מפני שהיה חסר להם בשר, היה להם מקום ברור בסוג רדוד של שפה, הם לא נקטעו על ידי שתיקות והיה חסר בהם ביטוי של רגשות, כאילו הסבל נעלם אל תוך האמירה והיה ניתן לחוש בו רק במהלך המתח של הפגישה הטיפולית. החלומות, אם נאמר זאת כך, נידלו, סוננו ועובדו בידי סטפן כמו טקסטים שיש לפענח אותם, כמו מכתב שבוודאי נכתב בשפה זרה אך לא נשלח ממקום רחוק, ושלא מופיעה עליו כל כתובת מדויקת. אולי הוא אפילו חלם אותו באותו אופן שבו הוא חיבר תשבצים, או שיחק פסיאנס, או הרכיב פאזלים […] או הקדיש עצמו למשחקי כתיבה. ניתן לומר שסטפן ושכמותו הם סהרוריים המהלכים ערים בשנתם. (מתוך הביוגרפיה 'ז'ורז' פרק – חיים במילים').

מדוע החלומות של פרק איבדו אמינות? כיוון שהם לא נקטעו על ידי שתיקות והיה חסר בהם ביטוי של רגשות. כנראה שלא מספיק לצרף כמה דימויים זה לצד זה וכך ליצור עולם חלומי, אלא יש גם לשתוק בתוך זה, לשהות בתוך הסיפור ולתת לתמונות לחלחל. ביטוי יפה לרגשות שמופיעים בחלומות מצאתי בחלום שסיפר לי בני הבכור לפני כמה שנים: "היו אני ואח שלי אחרים, לא הבנים שלכם. ואח שלי גזר לאני האחר את הראש ובמקום הראש צמח לו תות, וזה היה שמח".

perspective-correction-my-studio-ii-3-square-with-cross-on-floor-1969.jpg
ז'אן דיבטס, תיקון פרספקטיבה, 1969

ש"י עגנון לעומת זאת כתב חלום כל כך יפה, מסוגנן ומהודק שכל מי ששמע אותו העיר שאין סיכוי שהחלום הזה באמת נחלם:

אף על פי כן נרדמתי וישנתי. מהיכן יודע אני שישנתי, מן החלום שחלמתי. מה חלמתי, חלמתי שבאה מלחמה גדולה לעולם ונקראתי אני למלחמה. נדרתי נדר לה' שאם אחזור בשלום מן המלחמה כל היוצא מביתי לקראתי בשובי מן המלחמה אעלה אותו עולה. חזרתי לביתי בשלום והנה אני עצמי יוצא לקראתי. (עד הנה, עמ' עו)

ההדהוד לסיפור בת יפתח ברור, וההיפוך הוירטואוזי שבסוף, שהמחבר יקריב עצמו כקורבן – מה שוודאי מעורר עניין פסיכולוגי רב בחלום זה – וההדרגתיות המסודרת שבו נכתב החלום – כולם צורמים מאוד. ברור שאין כאן חוויית חלום אותנטית, אלא מבנה ספרותי מאורגן היטב. זה יפה, אך וודאי לא עונה על שאיפתו של הות'ורן.

מי שביקשו להפוך את החיים לחלום ואת החלום לאמנות היו אנשי התנועה הסוריאליסטית:

מאמין אני בהתמזגותם של שני מצבים אלה – הסותרים למראית עין – של החלום והמציאות, וגלגולם במעין מציאות מוחלטת, מציאות-על (SURRÉALITÉ), אם אפשר לומר כך. אותה אני יוצא לכבוש, סמוך ובטוח כי הדבר לא יעלה בידי, אך שוה-נפש מדי ביחס למותי מכדי שלא אאמוד במידת מה את גודל החדווה הכרוכה בהשתלטות שכזאת. (אנדרה ברטון, המאניפסט הסוריאליסטי הראשון)

כדי ליצור אמנות חלומית הם רוממו קרנו של האימאז' – "האימ'אז הוא יצירה טהורה של החלום. אין הוא יכול להיוולד כתוצאה מדימוי, כי אם מצירפן של שתי מציאויות מרוחקות זו מזו פחות או יותר. ככל שהיחסים בין שתי המציאויות המצורפות יהיו מרוחקים ומדויקים יותר, כן יהיה האימאז' רב כוח יותר – בעל עוצמה רגשית וממשות פיוטית".

מי שהצליחה לדעתי ליצור אימאג'ים חלומיים ומוצלחים ביותר היא אגי משעול:

האם הצלחנו להבין כיצד כותבים חלום? האם מצאנו חלום כתוב שיש בו ממש? לחלומות פתרונים. לפחות ניסינו.


 

סיכום דברים שנאמרו בכנס החלומות במצפה רמון, 7.3.19

נשמתנו מרטטת תמיד באחידות עם הטבע – על ההפרדות שבמעשה האומנות

"ענין האומנות מהו?" שואל אנרי ברגסון בחיבורו 'הצחוק', "לו פעלה המציאות על חושינו ועל תודעתנו בדרך ישרה, לו יכולנו לבוא במגע בלתי-אמצעי את העצמים ואת עצמנו, סבורני, שאז היתה האמנות מיותרת, או יותר נכון, שאז היינו כולנו אמנים, משום שנשמתנו הייתה מרטטת תמיד באחידות עם הטבע" (מצרפתית: יעקב לוי). האומנות אם כן הינה תוצאה של פירוד, של שניות – ישנו העולם וישנו האדם, העצם והתופעות, וביניהם קיים פער עצום. אילו זה לא היה כך, "מבטנו היה תופס, אגב הליכה, קטעי פסלים חוטובים בשיש החי של גוף האדם ויפים כשרידי הפסלות העתיקה. בעומק נשמתנו היינו שומעים – כעין מוסיקה עליזה לפעמים, לעתים קרובות יותר נוגה, ומקורית תמיד, – את הנעימה הבלתי פוסקת של חיינו הפנימיים. כל זה ישנו מסביב לנו, כל זה ישנו בתוכנו, ואף על פי כן אין דבר מכל זה מתפס על ידינו בבירור".

feuillage-d-automne-1997 Aurel Cojan.jpg
עלווה בסתיו, אאורל קויאן, 1997

ברגסון מאמץ כאן מבט קאנטיאני על המציאות, כזה המפריד בין האדם לבין עצמות החיים. האדם מסוגל להתבונן אך ורק בתופעות של הקיום, וגם אותן הוא תופס בצורה חלקית ביותר. אך דווקא מתוך מצב מוגבל זה נוצרת האפשרות ליצור, לגעת בקיום בצורה ייחודית שחושפת טפח שלא יכולנו לחזות בו קודם לכן. זה תפקידה של האומנות במובן מה, לאפשר לנו להביט בדברים מצד עצמם, מצד הקיום הפשוט והמופלא שלהם שאין לנו אפשרות אחרת לגעת בהם. האומנות מאפשרת לנו כמו להתמזג עם הדברים, להיות אחד – אין יותר גן פרחוני או שמיים כחולים ואדם שצופה בהם, יש פתאום מכלול שלם, אחיד והרמוני – האדם והמחזה היפה מתאחדים על ידי מבט שמתבטא בצבעים או מילים מעשי ידי אדם. "עולים הם הדמיונות מתהום הנפש, הם זרע רענן מחביון הנשמה, עולם מלא בהם נשקף. לא חזון שוא הוא התאמת הנפש ודמיונותיה להעולם וכל יצוריו. ים הדמיון הגדול אספקלריא של המציאות הוא, המציאות רושמת בתוכו את רישומיה, ומן המציאות הרי הוא עצמו לקוח", כפי שמנסח זאת הרב קוק (הגיון הקודש, נא).

את הצורך הזה בהפרדות ניתן לראות גם במקומות נוספים. כך למשל כאשר ילד מתחיל לקרוא לאמו בשם 'אמא' זה מבטא תחילת תהליך של הפרדות – הוא כבר לא תופס את אמו ואותו כדבר אחד, אלא כשני סובייקטים שונים, לכן הוא יכול לקרוא לה עכשיו בכינוי. תהליך זה אמנם יכול להיות קשה, שהרי הקרבה האדוקה בין השניים אינטנסיבית וחווייתית מאוד, אך דווקא ההפרדות מאפשרת לשניים להכיר אחד את השני בצורה עמוקה ומשמעותית יותר, שמסוגלת להתפתח למקומות הרבה יותר גדולים. בדומה לכך, גם תהליך בריאת העולם כרוך בתהליך הפרדות. הבריאה מטבעה היא יצירה חדשה, נפרדת לכאורה מהא-להים. כדי שאפשר יהיה לברוא בריאה חדשה יש ליצור חלל חדש, "דע כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים היה אור עליון פשוט ממלא כל המציאות ולא היה שום מקום פנוי בבחי' אויר ריקני וחלל, אלא הכל היה ממולא מן אור אין סוף פשוט ההוא" (עץ חיים, שער א, ענף ב). ראשית ישנה מלאות מוחלטת, כוליות אינסופית, אך כדי לברוא את העולם יש ליצור נקודה נפרדת – " וכאשר עלה ברצונו הפשוט לברוא העולמות ולהאציל הנאצלים… והנה אז צמצם את עצמו אין סוף בנקודה האמצעית אשר בו באמצע אורו ממש ‏צמצם האור ההוא ונתרחק אל צדדי סביבות הנקודה האמצעית ואז נשאר מקום פנוי ואויר וחלל רקני". הדבר ניכר גם מעצם המילה 'בריאה' אשר מתכתבת על המלא הארמית 'בר', חוץ. אם כן, בְּרֵאשִׁית בָּרָא – בתחילת הזמן הוציא משהו מחוצה לו, נתן מקום לדבר חדש ונפרד.

לסיום, אם נחזור לתחילת הקטע בו הבאנו את אבחנתו של ברגסון האומר כי האומנות נוצרת מתוך פירוד בין האדם למציאות, נוכל אולי לומר כי בזמן החלימה האדם במובן מסוים חוזר להתאחד עם המציאות, או לפחות עם איזו מציאות. לכן הוא חש בתחושות כה עזות, שמסוגלות לפרוץ כל פער של מרחב או זמן. ההתאחדות עם הממשות מאפשרת לשוט בה בחופשיות, "להיות כולנו אמנים".

הצחוק השחור של אנרי ברגסון

דמותו של הפילוסוף הצרפתי אנגרי ברגסון מציצה מכל פיני פינות תרבותיות מעניינות. בספרות, ביסס נתן זך את הביקורת האדיפלית והמכוננת שלו על שירתו של נתן אלתרמן על מושג הזמן של ברגסון, במאמר "זמן וריתמוס אצל ברגסון ובשירה המודרנית". עמנואל לוינס, בספרו 'כוליות ואינסוף', מתמודד עם תפיסת הזמן של ברגסון, אשר תפס את הזמן האותנטי כ'משך', כהוויה שהמושגים 'לפני' ו'אחרי' מקופלים בה כאחד. גם הרב קוק התייחס לברגסון ולתורת ההתפתחות שלו, וכינה את תפיסתו שיטת 'המעפילים המודרניים', היינו מי שמכירים במגמת ההתפתחות של העולם, אך מסרבים להבין מהו מקור ההתפתחות, ולאן הולכת המגמה הזו.

היכרותי עם ברגסון נערכה בכתה י', בשיעור העיוני של מגמת תיאטרון. המורה שהשאירה חותם כה עמוק על חיי, ורד פולשצ'וק-קט, הכירה לנו ספר קטן ויסודי – 'הצחוק' מאת אנרי ברגסון, שמנתח בצורה מרשימה את יסודות הצחוק בחיי האדם ובאומנות. לאחרונה חזרתי לקרוא בספר המיוחד הזה, שטוען בין היתר כי "אין הקומי מסוגל לזעזע אלא אם כן נופל הוא על פני-הנפש כשהם שקטים ביותר, חלקים ביותר, האדישות היא סביבתו הטבעית", וכן ש"הצחוק ודאי שהוא משיב על דרישות ידועות של החיים בחברה. הצחוק ודאי שיש לו משמעות חברתית".

not-afraid-of-love-2000 maurizio cattelan.jpg
לא מפחד מאהבה, אנריקו קטלן. 2000

ביטוי לצחוק כתופעה חברתית מופיעה בחלק הראשון של הספר העוסק בקומי שבצורות ובתנועות, ומציג את הרעיון שהצחוק נובע מתוך מכאניות שנכפית על הגוף. ברגסון דן שם ברעיון ההתחפשות, כאשר האדם מופיע בדמות אחרת מזו שאנו רגילים בה. "מדוע צוחקים אנו למראה שער-הראש, שמשחור הפך לצהבהב? מאין יבוא הקומי שבאף אדום? ומשום מה צוחקים למראה כושי?… את פתרונה [לשאלה זו] שמעתי פעם מפי עגלון פשוט, שקרא בשם 'בלתי-מרוחץ' ללקוחו הכושי שישב בעגלתו. בלתי מרוחץ! פנים שחורים נראים לנו איפוא בדימיוננו כפנים מלוכלכים בדיו או בפיח". כמה פשוטה וטבעית הגזענות פה – אדם שחור מצחיק את הצרפתים. איזה מרחק עברה האנושות מזמן כתיבת ספרו של ברגסון, 1901, ועד ימינו. הצרפתים ששלטו באותה התקופה בסנגל, קונגו, חוף השנהב וקולניות אפריקאיות רבות, מסתבר שראו בתושביהם מושא לצחוק, משום שנראו להם כמחופשים, כאדם לבן לא מקולח.

ברגסון ממשיך בתובנותיו ומשווה את מצב מגוחך-זה-בעיניו לתודעת חלום, "'אף אדום הריהו אף שצבועו', 'כושי הריהו אדם לבן שהתחפש', אבסורדיים גם הם לגבי התבונה, אולם אמיתות בטוחות מאד הן לגבי הדמיון הפשוט: נמצא שיש לו לדמיון הגיון שאינו הגיון-התבונה ושגם יתנגד לו לפעמים, ועל הפילוסופיה להתחשב בו לא רק בחקירת-הקומי אלא בכל החקירות שמאותו הסוג. יש בו משהו מן ההגיון שבחלום, אלא שאינו נתון בידי הקאפריסה של הדמיון האישי, בהיותו חלום אשר תחלום החברה כולה". החברה כולה חולמת חלום אבוסרדי ומשונה, על אנשים לא מקולחים ושחורים. אח, איזה צחוק! ומה מצחיקה היא ההיסטוריה האנושית, המגלגלת את תפיסות היסוד של האדם מכאן ולשם, משם לכאן, כאשר מה שהיה פעם נורמה היום הוא טאבו. תפיסות עולם באות והולכות, כַּחֲלוֹם יָעוּף וְלֹא יִמְצָאוּהוּ, וְיֻדַּד כְּחֶזְיוֹן לָיְלָה. אולי בכל זאת ההיסטוריה מתפתחת כפי שסבר ברגסון. לפחות בזה הוא צדק.

לפרק את החלום לגורמים – ביקורת על הספר 'חלום וזיכרון'

לילה. אדם שוכב במיטתו. למול עיניו במרצדות במהרה תמונות שונות ומשונות; איש צועד לאט ביער אפל; הכלב האהוב שקופץ ממטוס בלי מנצח; מבצע צבאי לחילוץ תיירים ממעלית. כל אדם וחלומותיו. אך נדמה שאין מי שלא מכיר את התחושה החזקה של התעוררות מתוך חלום שמטלטל את כל ישותך. האדם יתרוצץ אנה ואנה, ישאל עצמו מה משמעות החלום? מה הוא בא להגיד לי? האם הוא מנבא עתידות או אולי חושף נסתרות מקרקעית הנפש המבקשים להגלות? ואיך החיים צריכים להיראות אחרי חוויה מטלטלת כזו?.

בספרו החדש, "חלום וזיכרון – מסה על תפיסה, זיכרון, שינה וחלום", מציג הסופר והתיאורטיקן משה מנשהוף גישה חדשה ומעניינת בנוגע להבנת תפקיד החלומות בחיינו. אין החלומות שאנו זוכרים תוצר של מאווים נסתרים ותשוקות לא ממומשות, אין הם סמלים אלגוריים ולא נבואה זוטא. החלום, לפי ספר זה, הינו בסך הכל תוצר של תמונות הנוצרות בתודעה בעקבות גירויים שונים, פיסיים או מחשבתיים, אשר נועדו לספק לאדם הגנה מפני הצורך של הגוף לצלול אל החשכה ולנוח. רק כאשר האדם מתעורר הוא מחבר את התמונות האסוציטיביות האלה למסגרת של סיפור, ולא קודם לכן. הנרטיבים הססגוניים, מלאי הדמיון, שאנו מכירים מלילותנו, הינם למעשה הדבקה שלאחר מעשה של כמה תמונות בודדות שהתפזרו בחושך התודעה בלילה.

ספרים מערבולת.jpg

כדי לבסס תפיסה זו בונה מנשהוף מבנה תודעתי מורכב ועשיר, שבבסיסו ניצבים שני מושגי מפתח – בדיד ואינהרנט, באמצעותם מוסברים תהליכי התפיסה של האדם. הבדיד בהגדרתו הוא יחידת תפיסה המכילה נקודת מיקוד אחת מסויימת – למשל המושג "עיתון" הינו בדיד יחיד בתודעת האדם. התודעה שלנו מורכבת ממספר כלשהו של בדידים המתחברים יחד למכלול רבגוני של תכני תודעה. כל בדיד הוא דינימי ומודולרי ומורכב מיחידות ברמות שונות. אם ניקח לדוגמא את עיתון "הארץ" כבדיד אז מושג העיתון הוא הבדיד ברמה הגבוה ביותר, מוסף "תרבות וספרות" ברמה מתחתיו, מאמר זה מתחתיו, שורה זו אחריו וכן הלאה. יחד עם מושג הבדיד מופיע האינהרנט אשר מרכיב את שכבות המידע הטבועים בתוך הבדיד, כלומר את כל המידע הנלווה לבדיד. ישנם מספר סוגי אינהרנטים, ביניהם אינהרנט הזמן-מרחב המשמעותי אשר ממקם את הבדיד הנתפס כחלק מסיטואציה מסוימת – למשל מתי ואיפה אתה קורא את המאמר. ישנם אינהרנטים של תנועה, של ביטוי, של כוונה, פרופורציה ועוד. לאינהרנטים אין נוכחות כדבר העומד בפני עצמו, אלא רק כהשלמה לבדידים השונים. היחס בין הבדיד לאינהרנטים השונים מתבצע באמצעות נקודת מיקוד ועל ידי תבניות המסדרות אותם על פי נושאים והקשרים. כל אלה יוצרים אצל האדם יכולת לתפוס את העולם, לחוות אותו ולזכור אותו.

מנשהוף בונה בהדרגתיות ובסבלנות את המבנה המורכב שלו המסביר כיצד פועלות תפיסתו ומחשבתו של האדם. תחילה הוא מגדיר מהי "חוויה", מהי יכולת התפיסה, וכיצד מעניק האדם משמעות למחשבותיו ולמציאות. משביסס זאת הוא ממשיך הלאה אל תפקוד הזיכרון – איך אדם זוכר דברים? האם יש הבדל בין שכחה לזכרון? מדוע חלק מהדברים אנו זוכרים וחלק לא?. לאחר שענה על שאלות אלו עובר מנשהוף להחיל את מסקנות הניתוח הקודם על תפקוד האדם בזמן השינה וכאשר החולם.

כאמור, חידושו המשמעותי של מנשהוף הינו במסקנותיו על תפקוד החלומות. תחילה הוא מתחבר למחקריהם של הצרפתים בני המאות ה – 19 וה – 20, אלפרד מארי ואנרי ברגסון, וטוען כי אחד הגורמים המשפיעים ביותר על יצירת חלומות הינם גירויים פיסיים. כדוגמא הוא מביא את חלומו המוכר של הפסיכולוג האוולוק אליס, בן דורם של האחרונים, ובו הוא מספר כי חלם שהוא מטפס במדרגות רבות עד שמגיע לחדר מלון בו חדרנית מציעה את המיטות, שנראים לו כמו שלג. החדרנית אומרת לו שהוא אדם אמיץ מאוד אם טיפס עד מקום גבוה וקר שכזה. "התעוררתי וגיליתי שהלילה קר, ואני מסובך בסדינים כך שחלק מגופי אינו מכוסה". החלום התגלגל בעקבות מצבו הפיזי של החולם. זהו אם כן מקרה מובהק של השפעת גירויים הפיזים סביבתיים על תוכן החלום.

אבל התיאוריה הפילוסופית של מנשהוף כוללת יותר מרק טענות על השפעת הגורמים הפיסיים על החלומות. אחד הטיעונים המרכזיים שלו הינו שהאדם בשנתו נתון בחשכה תודעתית שבה כושר החשיבה נעדר יחס עם תפיסת ההימצאות בזמן ובמרחב. האדם שקוע ללא יכולת ההכוונה וללא יכולת תפיסת האובייקטים שבזמן-מרחב הנוכחי. בתודעתו המוחשכת מרצדות תמונות אסוציאטיביות, שמקורם יכול להיות אובייקט מסוים בחדר, מטען רגשי חזק שמלווה את האדם בזמן הערות או הדברים שהעסיקו אותו לפני שנרדם. כך יוצא שלאורך השינה אנו רואים מדי פעם לנגד עינינו רצף אסוציאטיבי של תמונות – אבל את המשמעות שלהן, את הפיכתן לסיפור אחיד ורציף, אנחנו ממסגרים רק כאשר אנחנו מתעוררים. כלומר שהסיפורים שאנו זוכרים בבוקר הם פרי ההשלמות הלוגיות והרגשיות שאנו עורכים בין רצף אסוצטיבי של תמונות המופיעות בשנתנו. אין באמת "סיפור" בחלום, אין איזו עלילה שמגוללת לנו התרחשות מפורטת ומלאת רמזים. כך למשל ניתן להסביר מצב בו האדם זוכר שחלם חלום מרובה פרטים וזמנים, אלא שהוא מרגיש שחלם את כל זה ברגע אחד, בשנייה אחת.

 מהו אם כן תפקידו של החלום על פי מנשהוף? להעיר אותנו. בעבר, החלומות היו מנגנון אשר שימש את האדם כדי להיות "ער" לסכנות גם בזמן השינה. החלום איפשר לאדם להכיר בסביבתו המסוכנת גם כאשר תודעתו מוחשכת, ובכך להיות מסוגל להתמודד עם טרדות סביבתיות מזדמנות. משהשתנה אורח החיים ואין האדם ישן בסביבה מסוכנת כל כך, נותר מנגון החלום כבעל תפקיד אחד עיקרי – להעיר אותנו. החלום מתפקד כשעון המעורר הפנימי של האדם, באמצעותו הוא יכול להתעורר מדי פעם ולא לצלול לעולם שחור לגמרי, חסר זמן ואנשים.

ספרו של מנשהוף מקורי, עצמאי ברוחו ובמובן מסויים אמיץ. לא בכל יום קם אדם ומציע להבין את העולם אחרת לגמרי מהצורה בה כולם תופסים אותו. כמו כן, מנשהוף בחר בספר זה שלא לנקוט במתכונת האקדמית המקובלת ולוותר על עריכת מחקר השוואתי. הוא יוצר עולם משלו שלא תלוי באחרים. מדי פעם מופיע איזה איזכור שמו של הוגה או התייחסות לתיאוריות שונות. כך למשל יכול להופיע בו המשפט הבא, שאין יותר אנדרסטייטמנט ממנו: "החלומות יכולים להיות מעניינים ולהפתיע את האדם שחלם, ויש אומרים שמתוך ניתוח החלום ניתן ללמוד על מבנה אישיותו ואופיו של האדם" (עמ' 287). התפיסה השלטת בעולם התודעה הופכת לאיזה "יש אומרים" אגבי.

זהו ספר מעורר מחשבה אשר מצליח לבנות מבנה תיאורטי יסודי ויציב. המחבר צועד צעד אחר צעד כדי להניח את כל הלבנים ההכרחיות לבניית מבנה זה ובכך יוצר מרחבים הגותיים חשובים ועמוקים. הטיעונים משכנעים ומעוררי מחשבה. אך האם אנו מסוגלים לוותר על העולם המופלא, הדמיוני והפראי שמהווים עבורנו החלומות? האם נוכל להפסיק לחפש בחלומותינו את היסודות הקמאיים של הוייתנו? יקראו הקוראים את הספר ויענו על כך לעצמם.

חלום וזיכרון.jpg

מנשהוף VS פרויד – ערב עיון בנושא חלום וזיכרון

לפני חודשים מספר לקחתי חלק באירוע מיוחד ומעניין לכבוד צאת ספרו של משה מנשהוף – חלום וזיכרון. החלק שלי באירוע היה השולי והמינורי ביותר, וטוב שכך, אך שתי הרצאות ופאנל מרתק שעסקו בתיאוריה של מנשהוף להבנת מהות החלום עמדו במרכז האירוע. כעת עלו הקלטות האירוע לרשת ונביא אותם כאן יחד עם תקציר קצר.

 

את האירוע פתח ד"ר יובל ניר, נויורוביולוג וחוקר שינה, שסקר את תהליך פעילות המוח בזמן החלימה.

"ערכו מחקרים עם תינוקות שנולדו פגים וגילו שהם מבלים כמעט את כל זמנם ברחם, והשינה הזו היא כמעט באופן מלא היא שנת R.E.M – תנועת עיניים מהירה. דבר זה הוביל רבים לחשוב שהחלום משפיע על התפתחות המוח, ומשמש כמעין מציאות מדומה בה האדם מנסה כל מיני פעולות בסביבה מוגנת ובוחן מה יכול לקרות".

אחריו דיבר גיבור הערב, הפילוסוף משה מנשהוף, שדיבר על חלק משמעותי בספרו – איכון בזמן-מרחב כפקטור המבדיל בין חלום לזיכרון.

"אני מתאר בספר את האדם הישן כמי שעומד באמצע חדר חשוך לגמרי כשמעליו תקרה עגולה מלאה בכוכבי השמיים. אלה גירויים חושיים שגורמים לשליפה של גורם מידע העבר שלא מתפתח לתמונה, אלא הוא תמונה בודדת שנעלמת היות ואין סביבו זמן-מרחב כדי לפתח את התמונה. לעתים, הנקודה הזאת שנשקפת בתקרה מעלינו מתפתחת סביב זמן-מרחב העבר, בצורה אסוציאטיבית וכך בעצם אנו יוצרים תמונה ברת זיכרון. התמונה לבדה איננה ברת זיכרון… ברגע שהתעוררתי אני מחבר את כל התמונות האלה יחד ומצייר חלום, ברגע ההתעוררות".

אחרי ההרצאות עלה לדבר ולשיר המוזיקאי זיו רובינשטיין, שאמר "אני חושב שזה ספר יפהפה, אבל כפרוזה. אני לא מסכים עם מילה אחת בספר הזה. אני חושב ש'פשר החלום' של פרויד הוא הפיתרון הנכון להבנת מושג החלום'.

הערב הגיע לשיאו בפאנל מרתק שעסק בעיקר בהגותו של מנשהוף ביחס לזו של פרויד, שכן התיאוריה של הראשון מבקשת לייתר את התיאוריה של האחרון, זו שהעולם המערבי נוהג להתבסס עליה כדי להבין את עולם הנפש. ד"ר יובל ניר ומנשהוף השתתפו פאנל והרחיבו את הגישות שהציגו בהרצאותיהם.  ד"ר חגית אלדמע קבלה על מה שהיא כינתה כ'מכניזם מטריאלי' את הבנת החלום של מנשהוף, וביקשה לטעון שהחלום איננו תופעה פיזיולוגית אלא תופעה נפשית. תום בייקיין-אוחיון לעומתה ביקר את הגותו של פרויד, ואמר 'אני לא חושב שיש תורה יותר מטריאליסטית-מכנית יבשה מפרויד' וטען ש'המודל המטאפיזי שפרויד מציע אין לו צידוק. מה גם שיש כאן חוצפה כאשר אדם אומר שאם אני לא מסכים איתו – אז אני בהכחשה'. עם זאת, הוא לא חסך ביקורת גם מספרו של מנשהוף, ואמר "אני לא מסכים עם הספר בכלל. זה לא אומר שהוא לא צודק, להיפך, אני חושש שהוא כן צודק. כיוון שיש מידה של קסם שהולכת לאיבוד ככה".

חלום וזיכרון

הר דוקטור, הלילה חלמתי חלום על המדינה היהודית – על הקשר שבין הרצל, פרויד וניטשה

החלומות הם באמת עולם קסום שאין לו סוף. אך בחלק מהמקרים בבלוג הזה החלומות הם רק תירוץ לדיון בנושא מעניין בפני עצמו, שעל הדרך נמצא בו איזה בדל חלום. זה המקרה בפוסט הזה, שעוסק בקשר בין חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל , לפילוסוף הגרמני פרידריך ניטשה ולאבי הפסיכואנליזה זיגמונד פרויד.

בספרו 'ניטשה העברי' בוחן פרופ' יעקב גולומב את היחס של אבות המחשבה של ציונות להגותו של ניטשה. לאחר שקראתי את ספרו של פרופ' דוד אוחנה, 'זרתוסטרא בירושלים', שראה אור אחרי ספרו של גולומב ועוסק ביחס של שש דמויות עבריות לניטשה, חידש לי גולומב את השפעתו ההגותית של ניטשה על מחשבתו הפילוסופית והמדינית של חוזה המדינה. הרצל מסתבר עסק רבות בפילוסופיה וציטט הרבה מקאנט, וולטייר ומ'אוטופיה' של תומס מור. אבל מי שתפס בספרייתו של הרצל הכי הרבה מקום במדפים היו ספריו הגרמני עב-השפם. במחזות שכתב הרצל ניכרים רעיונות ניטשיאניים כמו הרצון לעוצמה, ונדמה שהוא אף תרגם רעיונות יסוד בהגותו של ניטשה לאסופת סיפורים קצרים (שהלוואי ותתורגם מחדש ותזכה להוצאה ראויה).

friedrich-nietzsche-1906 monk(1).jpg
פרידריך ניטשה, אדוארד מונק, 1906

 

עבורי, שקשרים בין אינטלקטואלים שונים הם כמו לגלות שחבר אחד שלך מכיר חבר אחר, האנקדוטה הבאה הייתה מלבבת לב. בימיו באקדמיה לקח הרצל קורס ב'פילוסופיה מעשית' אצל הפילוסוף פרנץ ברנטנו, למרות שלא היה חייב לקחת קורס זה כדי להשלים לימודי משפטים. מסתבר כי אדם נוסף שבחר לקחת את אותו הקורס של ברנטנו רק בגלל העניין, בעודו לומד רפואה באוניברסיטת וינה, היה זיגמונד פרויד. כך שייתכן מאוד והשניים פגשו אחד את השני על ספסל הלימודים, ואולי גם באותה השכונה בווינה בה התגוררו. שמעתי שמספרים על פרויד שגם הוא נמשך מאוד להגותו של ניטשה וזו השפיעה עליו רבות, עד כדי כך שבשלב מסוים ביקש להפסיק ולקרוא בה – כיוון שהוא רוצה לפתוח את הגותו בעצמו, ולא שתשען על ניטשה. (וגולומב אף כתב על כך ספר בפני עצמו – 'הפיתוי לעוצמה: בין ניטשה לפרויד'.

 

 -Theodor_Herzl.jpgפרויד.jpg

ולגבי החלומות, גולומב מסיים לדון ביחסים שיכלו להיות בין הרצל לפרויד בשורות האלו: "כאן עולה השאלה הקונדסית: האם היינו יושבים היום במדינת ישראל אילו הרצל היה מזדמן לקליניקה הפסיכואנליטית של פרויד, נשכב על הספה, ואומר: 'הר דוקטור, הלילה חלמתי חלום על המדינה היהודית"?'.

 


ואם תרצו להוסיף בשולי הדברים, כך מסיים החוזה את ספרו רב ההשפעה 'אלטנוילנד':

אבל אם לא תרצו, כל מה שסיפרתי לכם האגדה הוא – ואגדה יוסיף להיות. היה בדעתי לכתוב סיפור עם מוסר השכל. יש שיאמרו: 'יותר סיפור ממוסר השכל'. אחרים יאמרו: 'יותר מוסר השכל מסיפור'. אחרי שלוש שנים של עבודה עלינו להפרד, ספרי האהוב. כעת מתחילים ייסוריך. יהיה עליך לפלס דרכך במבוך של איבה וסילופים, כמו בתוך יער אפל. אבל אם יתמזל מזלך ותגיע לחברת אנשים טובים, מסור להם את ברכת אביך. הוא מאמין שגם חלומות הם דרך למלא את הימים שנגזר על האדם להעביר על פני האדמה. החלום אינו שונה בהרבה מן המעשה, כמו שחושבים רבים. כל מעשיהם של בני האדם היו פעם חלומות; כל מעשיהם יהיו ביום מן הימים לחלום.

 

הלוגיקה של החלום – תשתית להבנת יצירות חלומויות

חידוש גדול התחדש לי בקוראי בספרה של אסנת הלוי בלבן, 'הלוגיקה של החלום'. חידוש שעזר לי להבין כיצד ניתן לאפיין צד מסויים של יצירות חלומיות.

בספרה פורסת הלוי מלבן מפה תודעתית מפורטת באמצעותה זוכה הקורא לחוות ולהבין כמה מהמאפיינים הבסיסיים של חלום על פי תפיסתו של זיגמונד פרויד. לפי פרויד, כל חלום מורכב מכמה 'רעיונות חלום' שעומדים ברקע של החלום. רעיונות החלום הנם רציונאליים ואין להם קשר למבנה חלום, מלבד העובדה שהחלום הוא הצורה בה מוסווה הרעיון שמאחוריו. רעיונות החלום הנם הפתרון לחידה שהיא החלום, הנושא שהחלום בא להעביר.

gonconda-1953(1).jpg!HalfHD.jpg
רנה מגריט, גולקונדה, 1953

בפרק הראשון מציגה הלוי בלבן את הכלל הבולט ביותר על פי פרויד בדרך עיבוד החלום בתועדתנו – תהליך המיזוג. בתהליך זה מתמזגים כמה רעיונות חלומיים לכלל קטע צר של החלום. כלומר, כל פרט ופרט בחלום מורכב מכמה אלמנטים שונים של רעיונות חלום. המיזוג יוצר מצב של הצפנה, לכן יש צורך לפרש את החלום, לפתור את הצופן הטמון בו. המאפיין הבולט ביותר של הליך המיזוג הינו העובדה שכחלק מתודעת החלום אנו מסוגלים לחוות דמויות, מצבים ואירועים שונים כקבוצה אחידה ומגובשת. כך למשל יכול אדם אחד להיות בו בזמן גם אדם אחר או יותר, וייתכנו עירובים של מינים וסוגים שונים של דמויות או מצבים, אירועים ומקומות. הלוי בלבן מדגימה חלומות כאלה – "החזקתי את שורש הסלרי, שהיה התינוק שלי"; זה היה בית הילדים בקיבוץ, אבל הוא דמה לבית שלי והיה בעיר"', וכדומה.

מיזוג זה מאפיין את החלום, אך ניתן למצוא כמוהו גם בתחומים מן המציאות הערנית שלנו. הלוי בלבן נותנת כדוגמה פרסומות טלוויזיה – כדי לפרסם מכונית יוקרתית משתמשים באישה יפה, כך שבמוחנו תתקשר המכונית ליופי, עושר ואושר. דוגמה מרתקת נוספת היא מביאה מהתרסקות מעבורת החלל "קולומביה". שדרן 'קול ישראל' ציטט את דבריו של מנהל נאס"א, שון או'קיף, אשר הכריז כי אבד קשר עם המעבורת. הפרשן ציין שאו'קיף לא הוסיף אף פרט, על אף שידע כי משמעות ההכרזה היא שהאסטרנואטים נספו. זאת בגלל שלא רצה שהודעתו תושמע שוב ושוב, ודמותו תזוהה עם מות האסטרונאוטים. כך דמותו וחזות ארגון נאס"א יזוהו בצורה אסוציאטיבית עם הטרגדיה הגדולה.

תהליך המיזוג אם כן יוצר חיבור בין מושגים שונים וקושר ביניהם קשר אסוציאטיבי הדוק. בעיניי באמצעות הגדרה זו ניתן לאפיין סוגי יצירה שונים המתקשרים לחלום. כך למשל בזרמים האומנותיים דאדא וסוריאליזם, שהתפתחו באירופה בתחילת המאה ועשרים, שכבר כתבנו עליהם פה בעבר. ניקח לדוגמא את יצירותיו של רנה מגריט – רבות מהן מציגות עולם רגיל לכאורה, רק פרט או שניים חורגים מהרגיל, מתחלפים בפרט ממקום אחר. כך בציור המפורסם בו את ראש הדמות מחליף תפוח מרחף – הדמות והתפוח מתמזגים זה בזה, גורמים לנו לתהות על תפקידו של התפוח ויחד איתו על מהותו של האדם.

 

son-of-man-1964(1).jpg!HalfHD.jpg
רנה מגריט, בנו של האדם, 1964

מגריט היה מודע למשחק המראות הזה של דימויים, בו מושג אחד מתמזג באחר, אדם נעשה תפוח, שמיים למיטה או בית לאולם תיאטרון. הוא ידע שהאומנות שלו הפכה למעין משחק, בו הדימויים נאבקים כדי לשמור על אופיים בעוד האמן משחק בהם עד דק. ביצירתו 'בגידת הדימויים' הוא לקח את נקודה זו עד הסוף כאשר צייר מקטרת ומתחתה כתב בצרפתית 'זו אינה מקטרת'. אין זו מקטרת אלא דימוי אחר שיהדהד למתבונן בתודעתו. מחזה המקטרת יצטרף לאסוציאציה מעולם אחר ותיצור דימוי חדש. במובן מסויים מנכיח מגריט ביצירה זו את 'אפקט המיזוג' החלומי שפרויד דיבר עליו.

MagrittePipe.jpg
רנה מגריט, בגידת הדימויים, 1929

 

יצירות הרדי-מייד, בהן לוקחים אביזר מן המוכן ומציבים אותו בהקשר אחר, גם הן משחקות באותו המגרש. כך המשתנה של דושאן שקיבלה את השם 'מזרקה' התמזגה מדימוי אחד לאחר, כך מסמרים שמוצמדים למגהץ ביצירה המכונה 'המתנה' מעוררים את הדמיון למקומות חדשים.

 

f96a8f5d6091633fca68a11c2f55233e.jpg
מאן ריי, המתנה, 1929

 

אך נדמה שלא צריך ללכת רחוק מדי. האומנות לא חייבת להיות סוריאליסטית כדי ליצור את המיזוג המדובר. יכול להיות שגם אומנות ריאליסטית מסוגלת לכך. ייתכן שברגע והאמן מעתיק חלק מנפשו לדף, בין אם זה ציור של עץ או של נדנדה, הוא מאפשר לדימויים הפנימיים שלו להתמזג עם הדימויים הפנימיים של המתבונן ביצירתו. האמן התכוון לדבר מסויים אך לא ידע שטמונים בו עוד דברים רחוקים ומופלאים שכלל לא ידע שחבויים שם. (כך למשל כששאלו את ש"י עגנון על יצירותיו היה מפנה את השואל למבקר הספרות ברוך קורצווייל, בטענה כי הוא יודע טוב ממנו מה הייתה כוונתו).

מכיוון אחר, נראה כי יצירתו הרוחנית של ר' נחמן מברסלב – ליקוטי מוהר"ן, מבטאת באופן מרתק את עיקרון המיזוג. בדרשותיו השונות מרבה ר' נחמן למצוא הקשרים רוחניים בין מושגים שונים, אשר כל אחד מהם הוא בחינת האחר: "דע, כי צריך לדון את כל אדם לכף זכות… וזה בחינת (תהלים לז): ועוד מעט ואין רשע והתבוננת על מקומו ואיננו… ועל כן על ידי שאינו מניח להפיל את עצמו ומחיה את עצמו במה שמחפש ומבקש ומוצא בעצמו איזה נקודות טובות ומלקט ומברר אלו הנקודות טובות מתוך הרע והפסולת שבו על ידי זה נעשין ניגונים… וזה בחינת (תהלים קמו): אזמרה לאלקי בעודי… היינו על ידי בחינת העוד שלי, שאני מוצא בעצמי בחינת: עוד מעט ואין רש"ע כנ"ל".  רעיון נשזר ברעיון, האחד בחינת השני, יוצרים יחד מבנה מחשבתי מרובד שכבות, עמדות רוחניות מתמזגות זו בזו. בכך נוצרת הגות דמויית חלום, שבנויה על דמיון עשיר, על יכולת למזג בין היבטים שונים של המציאות, למצוא בהם את הקשר וליצור כך מבנים רוחניים חדשניים.

אני חושב – משמע אני ער

רנה דקארט בסך הכל ביקש נקודה אחת של וודאות. משהו קטן להיאחז בו. מי מאיתנו לא מוודא מדי פעם שהוא כיוון את השעון המעורר כמו שצריך, למרות שרק לפני רגע הוא הניח את השעון? מי לא הרים טלפון לחבר ושאל "קבענו למחר, נכון?". רק נקודה קטנה אחת של וודאות.

            "לפני כמה שנים נוכחתי לדעת שעוד בהיותי צעיר לימים קבלתי כמה דעות כוזבות כאמתיות, ושכל מה שבניתי מאז על יסודות רעועים כל-כך, אי אפשר שלא יהא מסופק מאד ובלתי-בטוח. ואז החלטתי שאם ארצה לקבוע במדעים דבר מה מוצק וקיים, אצטרך לנסות בכובד-ראש פעם אחת בחיי להשליך ממני והלאה את כל הדעות שעד אותם הימים האמנתי בהן, ולהתחיל הכל מן היסוד"[1].

וודאות הוא חיפש, אך כל מה שמצא הוא כזבים ובדיות. כנראה שכדי להיות בטוח במשהו אין לאדם ברירה  אלא קודם כל להטיל בו ספק. מכאן והלאה יוצא דקארט למסע מרתק ומפרך של הפרכת היסודות הבסייסים ביותר של תפיסיותיו.

הוא מתחיל עם החושים. "כל מה שחשבתי עד עתה לאמתי ובטוח ביותר, למדתי מן החושים או על-ידי החושים". האדם יכול להיות בטוח שהוא יושב כעת על כסא וקורא משהו במחשב או שותה כוס קפה או יוצא לריצה. אלא אם כן הוא מאלה המשוגעים, המכריזים על עצמם כמלכים בעוד הם עניים מרודים. דקארט בטוח למדי שהוא לא מאלה. אלא שדבר אחד עומד בדרכו – החלום. שכן בחלום הוא מוצא עצמו מתנהג בדיוק כמו אותם משוגעים – מדמיין דבר אחד בעוד בפועל הוא משהו אחר לגמרי.

            "עם כל זה צריך אני כאן לשים לב לדבר, שהנני בן-אדם, ושעל – כן מדרכי לישון ולצייר לעצמי בחלומותו אותם הדברים שמציירים לעצמם המטורפים הללו בהקיץ, ולפעמים דברים שהם קרובים אל האמת אפילו פחות מכן. כמה פעמים קרה המקרה שראיתי בחזון-הלילה שאני נמצא במקום זה, שאני מלובש, ושאני יושב על יד התנור, אף-על-פי ששכבתי ערום לגמרי במטתי?".

אם כך אין ברירה אלא להסיק – "שאין שום סימנים מובהקים או אותות בטוחים למדי, שעל-פיהם יהא אפשר להבדיל במפורש בין מצב הערות למצב השינה".

החלום הוא מעין מציאות-על. הוא לוקח את חיינו, לש אותם, מערבב ומשליך בכל מיני צורות לחלל החולמני. אבל החלום לא יכול שלא להתבסס על נתונים קיימים. כמו המיתולוגיות, כמו ציירים, החלום משתמש בכל הדברים הנמצאים ומשחק איתם. אולי בחלום הראש שלי יהיה מונח על זוג אופניים, אבל לא תוכל להיות בו מציאות שלא מכילה את הדברים הממשיים בחיינו כמו אופניים וראש. המציאות היא ארגז הכלים של החלום. ומתוך כך מסיק דקארט שאכן ישנם דברים פשוטים שמרכיבים את המציאות שלנו.

אבל גם בהם מצליח דארקט להטיל ספק. אם חשבנו שהטענה שנטענה עד כה מרחיקת לכת ומשונה, דקארט לא מפחד ללכת צעד אחד רחוק יותר. מעתה הוא יביט על המציאות כאילו קיים "איזה מלאך רע שהוא גם ערום ורמאי, גם בעל יכולת, ושהוא משתמש בכל התחבולות שבידו כדי להתעותני". כך יוכל להגיע לספקנות מוחלטת ומתוכה, כפי שהקדמנו, לוודאות מוחלטת.

rene-descartes-watercolor-portrait-fabrizio-cassetta.jpg

רנה דקארט – פורטרייט של פבריציו קסטה

 

האח הקטן של "אני חושב משמע אני קיים"

אם כן הוודאות היחידה שדקארט מגיע אליה היא העובדה שהוא קיים. איך הוא יודע שהוא קיים? בזכות העובדה שהוא חושב. אם הוא לא חושב, הוא לא קיים. רק המחשבה מעידה על קיומו:"וכאן מוצא אני שהמחשבה היא תואר שהוא שייך לי; רק היא בלבד אי-אפשר לה להיות מופרדת ממני. אני קיים, אני נמצא: דבר זה הוא ודאי"[2].

לבסוף, בפרק השישי והאחרון, מוצא דקארט שהמחשבה והגוף בכל זאת קשורים זה בזה. אכן יש ביניהם הבדלים, שכן הגוף מתחלק לחלקים לעומת הרוח שאינה מתחלקת. אלא שבכל זאת ישנם יחסי גומלין בין השניים – שכן את ההתרחשות הגופנית, כמו יובש בגרון, משיג האדם על ידי המחשבה.

ובסופו של דבר, בשורות האחרונות של חיבורו, חוזר דקארט על המחשבה הראשונה – האם המציאות היא חלום. אחרי מסע ספקני ארוך מצליח דקארט להוכיח שאיננו חולמים. אנו חיים את המציאות.

            "צריך אני להשליך ממני את כל הספקות של הימים האחרונים כמוגזמים ומגוחכים וביחוד את אי-הודאות הגמורה בנוגע למצב השינה שלא יכולתי להבחין בינו לבין הערות. כי עתה מוצא אני ביניהם הבדל ניכר מאד, והוא זכרוננו אינו יכול לעולם לקשר ולחבר את חלומותינו זה אל זה או אל הרציפות הכללית של חיינו, כמו שרגיל הוא לחבר את הדברים הבאים לידינו כשאנו ערים".

ובאמת, אילו היה לפתע פתאום מופיע מישהו לפני בשעה שאני ער, והיה גם נעלם פתאום כדרך הדמויות שאני רואה בשעת השינה, באופן שלא הייתי יכול לשים לב מנין בא ולאן הלך, היה נחשב בעיני לא בלי יסוד לרוח בעלמא או ליצור של הזיה שנוצר במוחי, הדומה לאלה הנוצרים בו בשעה שאני ישן, אך לא לבן-אדם אמתי.

מתי אני יכול להיות בטוח שאני ער? "כשתופס אני דברים שאני יודע ידיעה מובחנת את המקום שמשם באו, ואת המקום ששם נמצאים הם, ואת הזמן שבו מופיעים הם לפני, וכשיכול אני לקשר את ההרגשה שיש לי מהם, בלא כל ניתוק הקשר, אל הרציפות הכללית של חיי, הריני בטוח לגמרי שאני תופסם מתוך ערות, ולא מתוך שינה".

אמור מעכשיו – אני חושב משמע איני ישן. אני מבחין בפרטים משמע אני ער.

__________________________________________________________________________________

[1] רנה דיקרט, הגיונות על הפילסופיה הראשונית. תרגום: יוסף אור. הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס. ירושלים, תשמ"ו.

[2] יש לציין כי הביטוי המוכר "אני חושב משמע אני קיים – Cogito ergo sum" לא מופיע כאן, אלא בספר "מאמר על המתודה" שפורסם בשנת 1637, ארבע שנים לפני פרסם "הגיונות". כאן מופיע הביטוי בנוסח שונה.