בדרך לויצמן עוצרים בדאבלין – אלבום חדש וריאיון עם המוזיקאי יוחאי וולף

בערבים הוא מקליט מוזיקה בלופר שלו וקורא בכתביו של סמואל בקט. בבקרים הוא יוצא מביתו בשרון, עולה לרכבת ועורך את הקטעים שהקליט אתמול, עד שהוא מגיע למכון וייצמן שברחובות, שם הוא חוקר מקרופאגים – תאים במערכת החיסון. בימים אלו יוצא They Do Not Move, האלבום השלישי של יוחאי וולף, פוסט-דוקטורנט ומוזיקאי, שמוקדש כולו ליצירה של היוצר האהוב עליו סמואל בקט. כחובב בקט בעצמי, ניצלתי את ההזדמנות כדי לשוחח עם המוזיקאי המעניין הזה.

שלום יוחאי, ברכות על האלבום. בדף הבאנדקמפ שלך אתה מספר על האלבום שהוא תעודת הזהות שלך, ה MRI – שלך. מדוע מבחינתך מדובר באלבום כל כך אישי?

זה אלבום שהוא הצטברות של כל מיני תהליכים שעברתי עד שהוא יצא. החלטתי בשלב מאוד מוקדם בחיי שאני לא אהיה מוזיקאי 'אמיתי', כזה שמתאמן שמונה שעות ומתפרנס מזה. הרבה שנים, בטח 15 שנים, בכל זאת חיפשתי לעשות מוזיקה, עד שבשלב מסוים התחלתי לגבש דרך עצמאית. בתור התחלה רכשתי לופר והתחלתי לעבוד איתו. הלופר היה עבורי התגלות גדולה, הוא גם אפשר לי לעבוד וגם האופי של הלופר הכתיב לי את המוזיקה שיצרתי, הוא לא רק שירת אותה. צעד צעד התחלתי לעשות מוזיקה, למרות שזה לא הדיי-ג'וב שלי ועם הזמן גם יש לי פחות זמן ופחות משאבים.

באלבום הזה כבר הגעתי לשלב שיכולתי לדמיין כמעט כל צליל ולגרום לו להופיע בעולם האמיתי. ככה אני רואה את העבודה של המוזיקאי, מישהו ששומע מוזיקה בראש שלו ומצליח לתרגם אותה למציאות. אז האלבום הזה הוא סיכום או נקודת שיא של תהליך שלקח משהו כמו עשר שנים.

 

samuel-beckett-in-profile-1970.jpg

סמואל בקט, רישום של אביגדור אריכא

מאין הקשר האישי שלך לסמואל בקט?

יש לי זיקה לתרבות האירית –  זו תרבות מאוד מעניינת שהצליחה להצמיח שני יוצרים כל כך ניסיוניים כמו בקט וג'ויס, שם הם כמו גיבורים לאומיים, למרות שהם משהו די אזוטרי בסך הכל.

בארץ בקט לא כל כך ידוע. כמעט כולם שמעו על מחכים לגודו אבל זו רק ההתחלה אצלו. עם הזמן נחשפתי לעבודות לתיאטרון ונרעשתי. אתה רואה התפתחות מאוד יפה, שהיצירות הולכות ונעשות מצומצמות, פחות תנועה, פחות מילים. מה שאני אוהב אצלו זה שהיצירות קיימות בעולם עם חוקים צשלו שלא קשורים לחוקים שלנו – הזמן הוא לא כמו שאנו מכירים, הדמויות לא כמו שאנו מבינים, ומאוד קסם לי העולם הזה. במובן מסוים ראיתי את העולם הזה קיים פה אצלנו. בשנים האחרונות יש לי תחושה שהמציאות שלנו עומדת במקום, אין משמעות לתקופה שאנו חיים בה, הבעיות אותן בעיות, מה שהיה לפני שלושים שנה נשאר אותו דבר, הכל חוזר.

במקור, כיוון שהייתה לי תחושה שבקט לא מוכר כל כך, היה לי רעיון לתרגם יצירות שאני אוהב ולהקריא אותן בספוקן-וורד עם מוזיקה. עשיתי את זה ולא התלהבתי מהתרגום שיצא, אז חשבתי שיכול להיות הרבה יותר מעניין לעשות מוזיקה חדשה שמבחינתי קשורה בצורה אסוציאטיבית ליצירות האלה. לא כל כך בא לי להסביר את האסוציאציות שלי כיוון שאני מעוניין שאנשים יקשיבו ליצירות ומתוך כך יחשבו איך זה מתחבר לטקסטים. באופן כללי, אני תמיד חושב שאלבום שיש מאחוריו איזשהו קונספט מעניין יותר מסתם אסופה של שירים, לכן רציתי לתת את החיבור הזה.

בכל זאת, אשאל קצת על השירים. בשיר הראשון שנקרא על שם השורה החותמת של הספר 'אלושם', We Can't Go On/ We'll Go On, יש איזו אווירה אופטימית, שמחה ואפילו כמעט חגיגית, למרות הייאוש שחוגג בספר. מה ניסית לתאר בשיר?

זו נקודה יפה;  אני לא אוהב את התרגום 'אלושם', אני מעדיף את הצורה האנגלית שלו – The Unnamable. השורה האחרונה בספר מדברת בלשון יחיד, ואני הפכתי אותה ללשון רבים –  וזה מכניס אותה לקונטקסט יותר רחב בעיניי בהקשר של המדינה פה. זו תחושה שאי אפשר להמשיך ככה ואנחנו נמשיך ככה. יש בזה הרבה ייאוש והרבה תקווה. אני חשבתי לעשות את זה יותר קודר.

הקטע השני באלבום מתייחס לחלק מהספר 'מולוי', שם בקט מתאר בשמונה עמודים איך הוא יטעם את האבנים ויכניס אותם לפה. זה ההומור של בקט, שלמען האמת עם השנים הלך ונעלם.

the-sky-was-yellow-1956 enrico baj.jpg
השמיים היו צהובים, אנריקו באז', 1965

כשם האלבום שלך, היצירה של בקט מאופיינת מאוד על ידי תנועה לצד חוסר תנועה. מצד אחד יצירות תיאטרליות שמכילות רק תנועות חזרתיות על במה, מצד אחר טקסטים ספרותיים מלאי מלל ובלי חלל או תנועה, מכיוון אחר ולאדימיר ואסטראגון שמדברים כל הזמן על לזוז הלאה, ללכת, להתקדם, בעוד הוראת הבמה מספרות לנו ש'הם לא זזים'. כיצד המוזיקה שלך מנסה להתמודד עם זה? יש בה המון תנועה וזרימה במוזיקה שלך, שלא כמו מוזיקת אמביאנט למשל שהיא יותר סטאטית.

יש תנועה שהיא מבוססת על חזרתיות שנעשית על ידי הלופר, יש בזה מתח. אצל בקט מה שחדש זה המתח בין חוסר תנועה לדיבור. הדמויות גם במחזות וגם בספרים תקועות במקום אבל הן מדברות כל הזמן. אז התנועה של המוזיקה זה יותר בא להתייחס לדיבור הזה. למשל, בקטע השלישי באלבום שהוא מתייחס ליצירה Not I , שזה מחזה על פה של אישה שכל הזמן מדבר. ניסיתי לדמות את זה במוזיקה, שלושה מהלכים שחוזרים על עצמם כל הזמן. גם בקטע הפוליטי זה התקשר לי, כל הזמן דיבור על אותם דברים שמלווים אותנו וחוזרים על עצמם כבר שנים.

מתי היית ההיכרות הראשונה שלך עם בקט? עם איזה טקסט זה היה?

את מחכים לגודו כולם מכירים באיזו רמה. לפני תשע שנים הייתי בטיול בארצות הברית ואז קניתי את ה'טרילוגיה' (מולוי, מאלון מת, אלושן) באנגלית. לקח לי כמעט שנתיים לקרוא את שלושת הספרים, זה היה מאוד קשה. אז חשבתי כבר שזה לא בשבילי כל המלל. אבל אז נחשפתי לתיאטרון של בקט, בזכות הסדרה Beckett on Film שממחיזה ומקליטה את יצירותיו לבמה של בקט. קשה לי עם הספרים של בקט. הטרילוגיה מאוד קשה, אלה הספרים הכי קשה שקראתי וסיימתי.

השמיים היו צהובים, אנריקו ב

איך מסתדרת העבודה שלך עם המוזיקה?

אני חוקר את מערכת החיסון בסרטן, זה הפוסט-דוקטורט שלי. זה די נע במקביל, יש בזה סוג של פיצול אישיות קטן. רוב הפרסונה שלי קושרה למחקר ומדע ובצד יש את העניין של מוזיקה שהוא תמיד בקונטרסט. זה יחסית על אש קטנה כי זה לא תופס חלק גדול מהחיים שלי, אבל זה תמיד שם. אלה ממש רצונות מסויימים שחסרים לי. התחלתי די מוקדם שאני לא אהיה מוזיקאי שלי אבל מצאתי את הדרך העקומה שלי לעשות את זה איכשהו.

מהן ההשפעות המוסיקליות שלך?

להקות קרואטרוק כמו Can, מיילס דייויס המאוחר שמתעסק הרבה בחזרתיות. כשהייתי תיכוניסט שמעתי המון רוק מתקדם. פרי-ג'אז אני מאוד אוהב, קולטריין, ארצ'י שפ. רוברט וויאט, זאפה, קפטין ביפהארט, פטר האמיל. בשנים האחרונות התחלתי לשמוע הרבה דברים שהייתי מזלזל בהם פעם, מטאל וסטונר, להקות כמו סליפ וסוואנס. בשנים האחרונות אני מנגן מוזיקה עם הרבה דיסטורשן, דברים שלפני עשר שנים לא הייתי נוגע בהם.

ומה התוכניות לעתיד?

יש לי רעיונות לעוד כל מיני דברים – שיחקתי בראש עם דמותו של אלחנדרו חודורובסקי. הוא ניסה בזמנו לביים את הסרט חולית לפי הספר, עשו על זה סרט תיעודי מעורר השראה. היה לי רעיון לעשות פסקול לסרט שלא יצא. יש לי רעיון לעשות אלבום לילדים. בקרוב אני עובר לארצות הברית בעקבות העבודה שלי, לכן אני מתייחס לאלבום כסיכום כי אני רוצה לשים הכל קצת בצד ולשנות את כל הדרך שבה אני עובד. אולי לעבור לכלי אחר. הולך להיות שינוי, האלבום הבא לא הולך להישמע כמו השניים האחרונים.


לקראת סוף השיחה אני מספר ליוחאי על אלבום מחווה שהקליטו פעם לסמואל בקט כחלק מסדרת Sound Interpetations. הוא נזכר פתאום ששלח בעבר קטע שלו לפרויקט כזה. אנו בודקים ואכן קטע של יוחאי מופיע שם, והוא שכח מכך לגמרי (וכנראה ששם נחשפתי לראשונה ליצירתו). ואולי, לפי איזה תסריט בקטיאני, וולף ואני נשוחח בעוד כמה שנים, והוא יספר לי על אלבום שהוא הקליט על איזה יוצר אחד, סמי, שמואל, סמואל משהו,  ואני אגיד 'וואו, נשמע מעניין. אולי אחפש את זה ואאזין', והוא יסיים את השיחה ויגיד 'טוב, אז נדבר' ואשיב 'טוב, נדבר', והשיחה תיגמר, ואולי נדבר, ואולי לא, ואולי.

מודעות פרסומת

הצחוק הגזעני של אנרי ברגסון

דמותו של הפילוסוף הצרפתי אנגרי ברגסון מציצה מכל פיני פינות תרבותיות מעניינות. בספרות, ביסס נתן זך את הביקורת האדיפלית והמכוננת שלו על שירתו של נתן אלתרמן על מושג הזמן של ברגסון, במאמר "זמן וריתמוס אצל ברגסון ובשירה המודרנית". עמנואל לוינס, בספרו 'כוליות ואינסוף', מתמודד עם תפיסת הזמן של ברגסון, אשר תפס את הזמן האותנטי כ'משך', כהוויה שהמושגים 'לפני' ו'אחרי' מקופלים בה כאחד. גם הרב קוק התייחס לברגסון ולתורת ההתפתחות שלו, וכינה את תפיסתו שיטת 'המעפילים המודרניים', היינו מי שמכירים במגמת ההתפתחות של העולם, אך מסרבים להבין מהו מקור ההתפתחות, ולאן הולכת המגמה הזו.

היכרותי עם ברגסון נערכה בכתה י', בשיעור העיוני של מגמת תיאטרון. המורה שהשאירה חותם כה עמוק על חיי, ורד פולשצ'וק-קט, הכירה לנו ספר קטן ויסודי – 'הצחוק' מאת אנרי ברגסון, שמנתח בצורה מרשימה את יסודות הצחוק בחיי האדם ובאומנות. לאחרונה חזרתי לקרוא בספר המיוחד הזה, שטוען בין היתר כי "אין הקומי מסוגל לזעזע אלא אם כן נופל הוא על פני-הנפש כשהם שקטים ביותר, חלקים ביותר, האדישות היא סביבתו הטבעית", וכן ש"הצחוק ודאי שהוא משיב על דרישות ידועות של החיים בחברה. הצחוק ודאי שיש לו משמעות חברתית".

not-afraid-of-love-2000 maurizio cattelan.jpg
לא מפחד מאהבה, אנריקו קטלן. 2000

ביטוי לצחוק כתופעה חברתית מופיעה בחלק הראשון של הספר העוסק בקומי שבצורות ובתנועות, ומציג את הרעיון שהצחוק נובע מתוך מכאניות שנכפית על הגוף. ברגסון דן שם ברעיון ההתחפשות, כאשר האדם מופיע בדמות אחרת מזו שאנו רגילים בה. "מדוע צוחקים אנו למראה שער-הראש, שמשחור הפך לצהבהב? מאין יבוא הקומי שבאף אדום? ומשום מה צוחקים למראה כושי?… את פתרונה [לשאלה זו] שמעתי פעם מפי עגלון פשוט, שקרא בשם 'בלתי-מרוחץ' ללקוחו הכושי שישב בעגלתו. בלתי מרוחץ! פנים שחורים נראים לנו איפוא בדימיוננו כפנים מלוכלכים בדיו או בפיח". כמה פשוטה וטבעית הגזענות פה – אדם שחור מצחיק את הצרפתים. איזה מרחק עברה האנושות מזמן כתיבת ספרו של ברגסון, 1901, ועד ימינו. הצרפתים ששלטו באותה התקופה בסנגל, קונגו, חוף השנהב וקולניות אפריקאיות רבות, מסתבר שראו בתושביהם מושא לצחוק, משום שנראו להם כמחופשים, כאדם לבן לא מקולח.

ברגסון ממשיך בתובנותיו ומשווה את מצב מגוחך-זה-בעיניו לתודעת חלום, "'אף אדום הריהו אף שצבועו', 'כושי הריהו אדם לבן שהתחפש', אבסורדיים גם הם לגבי התבונה, אולם אמיתות בטוחות מאד הן לגבי הדמיון הפשוט: נמצא שיש לו לדמיון הגיון שאינו הגיון-התבונה ושגם יתנגד לו לפעמים, ועל הפילוסופיה להתחשב בו לא רק בחקירת-הקומי אלא בכל החקירות שמאותו הסוג. יש בו משהו מן ההגיון שבחלום, אלא שאינו נתון בידי הקאפריסה של הדמיון האישי, בהיותו חלום אשר תחלום החברה כולה". החברה כולה חולמת חלום אבוסרדי ומשונה, על אנשים לא מקולחים ושחורים. אח, איזה צחוק! ומה מצחיקה היא ההיסטוריה האנושית, המגלגלת את תפיסות היסוד של האדם מכאן ולשם, משם לכאן, כאשר מה שהיה פעם נורמה היום הוא טאבו. תפיסות עולם באות והולכות, כַּחֲלוֹם יָעוּף וְלֹא יִמְצָאוּהוּ, וְיֻדַּד כְּחֶזְיוֹן לָיְלָה. אולי בכל זאת ההיסטוריה מתפתחת כפי שסבר ברגסון. לפחות בזה הוא צדק.

החלומות החכמים מאגי משעול

בשנת 2000 ראה אור ספר השירה השמיני של אגי משעול, "מחברת החלומות". בספר מתרגמת משעול חלומות שחלמה עם השנים לשירים, לאחר שכתבה אותם באופן קבוע במחברתה. "יש הבדל מהותי בין שירי חלום לבין שירים על חלום. שירים על חלום אינם שונים משירים אחרים שנכתבו בשיתוף-פעולה עם המחשבה. אבל שירי חלום הם אלו שנחלצו בזמן מן הודעה, לפני התערבותו של השכל, שטבעו מן הסתם לחשוב, והם משמרים את אווירת החלום והגיונו האחר", כתבה בהקדמה לספרה.

עוד קודם לכן, כשלוש שנים לפני צאת "מחברת החלומות", פרסמה אגי משעול טקסט הגותי על חלומות ושירה בגיליון הראשון של כתב העת "מאזניים". אנו מביאים כאן את הדברים כפי שהתפרסמו שם במלואם, ובסוף הטקסט היפה יופיעו כמה משירי החלום של משעול. תהנו.


החלום חכם מאיתנו

משך שנים, בכל בוקר, אני כותבת את החלומות שלי. איני יכולה להצביע על מטרת העבודה המחייבת הזאת שנטלתי על עצמי, אבל ברור לי שמדובר כאן בסוג של מגע עם שכבות חבויות. לו לא הייתי ממהרת להעלותם על הנייר, היו מחליקים אל תוך הנשייה. מסעות ליליים אלו לתוך הוויות אחרות ונעלמות גורמים לי כל בוקר פליאה רבה על הנווט שבי, זה המשגר אותי מדי לילה לממדים אחרים ויודע להחזיר אותי לחדרי ולהנחית אותי בשלום על מיטתי.

כתיבת החלום היא אפוא ה"מודה אני" הפרטי שלי.

עם השנים הצטברו מחברות החלום והפכו לביוגרפיה של חיי החלומים. אם נזכור שכמעט מחצית מחיינו עוברת עלינו בשינה, (ואין בכוונתי לומר בזה שבמחצית השנייה אנו ערים ממש), הרי שמדובר בזמן בלתי מבוטל ובהתרחשויות רבות הנשמטות מהכרתנו. מסיבה זו הפסקתי להתייחס לשינה כמילוי מצברים גרידא ואני חווה אותה תמיד כחיים בממד אחר של הוויתי.

אני אומרת ביוגרפיה, כיוון שהחומר המצטבר חושף רצף ממשי. לא רצף עלילתי המוכר לנו מחיינו הרגילים, כי אם כזה שהחוקיות שלו היא אסתטית, כמו של פואמה, תערוכה או קונצרט. זה משהו המספר לי את קורותיו בשפה של תמונות ואירועים המתייחסים זה לזה כמו מוטיבים בקומפוזיציה מורכבת. הקשב לחלום זהה לקשב המופעל על יצירה אמנותית.

New Doc 2018-03-12_2

Double Quartet 1971 by Dieter Roth 1930-1998
קוורטט כפול, דיטר רוט. 1971

כבר הצביעו על המכנה המשותף בין חלימה לשירה. שניהם אומרים משהו על המציאות בשפה אחרת. בין החלום לבין המציאות, כמו גם בין השיר לבין המציאות, מפריד וילון קסום של אימאג'ים. כל השאלה היא איך לממש דרך בשפה לטיפול בחומרי החלום באופן שונה מאשר בחומרי המציאות. שחזור ותיעוד ההווה המפעיל את החלום, זה המתפרש לשכל הער כפריצת גבולות מוחלטת, אותה ודאות של מה שנראה אחר כך כאבסורד גמור. מהו המשתנה שם בערות, שמבטל בחיוך את מה שהיה כה ודאי? מדוע יכול בחלום להופיע מכרנו, וגם אם אין הוא דומה לעצמו כלל, דבר לא יעורר ספק לגבי זהותו? מדוע בחלום, אם "יש לנו עוד חצי שעה", אנו יכולים לחוות את טעם הזמן המתקצר בלי שנסתקרן מיד לדעתי חצי שעה למה. שלא לדבר על תושייתו המופלאה של השכל החולם לפתור בעיות, כמו למשל בחלום סטריאוטיפי של נפילה לתהום, לא להתעורר בבעתה כי אם להתפצל למתבונן הרואה את חלקו האחר בתחתית התהום כגזיר נייר כחול של מאטיס, בצורת אדם, כמו שמסמנת המשטרה בגיר נרצחים שפונו ממקום הרצח. רק היצרתיות של המוח החולם יודעת להתמיר (טרנספורמציה) את האסון המתקרב לחזיון אסתטי.

אני מודה שאף פעם לא היה לי עניין מיוחד בפשר הפסיכולוגי של החלומות. אם כי רבדים אלה מבצבצים כמובן; אך אחרי שנות עבודה, זה שקוף וברור לי כמעט תמיד: מדובר בשלושה או ארבעה עניינים לא פתורים ששבים ועולים בווריאציות שונות, כמו למשל חלומות ה"דוּ", כמו שאני קוראת להם, סוג של פיצול שיש בי, שיכול ללבוש צורות שונות כמו חתולים סיאמיים המחוברים זה לזה בגפיהם, כאשר האחד הוא כתונת המשוגעים של השני, או מטוסי קרב דו-כנפיים במלחמת העולם, או אגי נוספת שצומחת ממותניי ומעלה ומנסה למחוץ באגרופה את צלעותיי. כל אלה ועוד אחרים הם אותו חלום עצמו מן הבחינה הפסיכולוגית, אבל כמו בשיר, מה שמרתק הוא לא ה"מה", אלא ה"איך".

בעניין הזה, החלום הוא הפקה מופלאה שבה החולם הוא הבמאי, התסריטאי, איש התאורה, השחקנים והצופה.

במה שונים אם כך שירי-חלום משירים אחרים? התשובה לכך טמונה כמובן בשפה ובפרדוקס המוזר: אף כי ברור שהשפה היא חיץ בין החולם לחלום, אמצעי מרחק מן החוויה הראשונית, הרי שהניסוח המילולי הוא אחת הדרכים לעיבוד חוויתי של החומר. אווירת החלום צריכה לעבור בצורה הולמת, משכנעת, כפי שקורה לנו בתמונותיו של מגריט, כאשר הצופה אינו מוסח מאיכות התמונה בשל האלמנטים המוזרים בה. שיר-חלום טוב יוצר תחושה שאכן נמצאים בתוך חלום, ואנו מקבלים, כמובן מאליו, מוזרויות שהשכל הער היה דוחה בגיחוך.

New Doc 2018-03-12_1

the-human-condition-1933
המצב האנושי, רנה מגריט. 1933

משורר הוא אדם המשתלט על המתרחש באמצעות המילים. ניסח – הבין. אבל בשירי-חלום צריך הניסוח לשמר את ודאות האבסורד באופן משכנע כשהאינטואציה של השפה חוקרת את החלום ושופכת אור על המציאות האוניברסלית. זהו תנאי הכרחי לכך שחלומו של X יעניין גם את Y. אחרת הופך השיר לאזוטרי מדי וסתום.

כחלמנית אני יודעת שיותר מכוח חשובה הכוונה. צריך לרצות ולאהוב את זה. מבחינה טכנית, כשמתעוררים, פקיחת העיניים ראה לחלום, כי חלום, כמו פילם במצלמה, נשרף באור הרשמים החיצוניים. חדר החושך, הגוף, צריך להיות מוגף כאשר משחזרים מן הוויזואלי לוורבלי, פעולה שהיא כמו ה – Enter לדיסקט. כאן מתבצע כבר העיבוד הראשוני; המוח, הפועל עדיין על שרידי גלי אלפא, שבוי עדיין בקורי החלום, והתודעה נמצאת במצב מוזי הדומה לזה של השראה.

ניסיון לא מיומן לתפוס את החלום מבריח אותו לבלי שוב. אחרי השחזור אפשר כבר לקום ולכתוב. מעט מאוד חלומות בלתי כתובים נשמרים בזיכרון הרגיל. לא פעם, מתברר כי החלום חכם מאיתנו וידיעתו מקדימה את הידיעה השכלית הרגילה. לא מזמן היה עלי לעבור ניתוח קטן והחלומות "ידעו" זאת לפניי. חלמתי אז שלושה חלומות העוסקים בחרדה מפני המוות. באחד מהם הייתי האישה היחידה בחברה קדישא וניצלתי ידע נשי כדי להעביר מנוחה אחת לעולם הבא עם לק אדום על ציפורני רגליה; בחלום השני, בישרה לי אחות שימיי ספורים, כאילו שימיה לא; ובשלישי, הכתיב לי אבי שכתב דקה לאחר מותו.

New Doc 2018-03-12_3

החלום כספרות, הספרות כחלום – מילים על זכרון ומציאות ממילן קונדרה וז'אק לאקאן

לא מעט אנשים היו מוכן לשלם לא מעט כסף כדי לחזק את יכולת הזיכרון שלהם. סלומון שרשובסקי, עיתונאי רוסי שחי בתחילת המאה העשרים, לא הזדקק לכך, הוא זכר כל פרט ופרט מחייו. שרשבסקי לא חשב שמדובר ביכולת מיוחדת. כשהעורך שלו נזף בו על כך שהוא לא רושם בפנקס את הפרטים החדשותיים שהוא חושף, הוא לא הבין למה לעשות את זה. הוא זכר כל מילה בנאום ששמע, כל פרט בחדר שנכנס אליו, כל שינוי אינטונציה ששינה הדובר. הנויורופסיכולוג אלכסנדר לוריא לקח אותו כבן חסות ובחן את יכולתיו הפנומנליות, ושרשבסקי החל להופיע על במות עמוסות קהל כאטרקציה קרקסית מופלאה. הדוקטור גילה שיכולתו של העיתנואי מקורה בעיוות מוחי שגורם לכך שכל גירוי שתפס את תשומת לבו נקלט על ידי כל חמשת החושים שלו במקביל. כל גירוי חושי נחקק בזכרונו על כל פרטיו – צבע, תמונה, צליל, תחושה וריח. אך מסתבר שברכה זו שזכה לה הפכה בסופו של דבר לקללה. במרוצת השנים, הפרטים הרבים ששרבסקי יכול היה לשלוף על כל רגע מחייו יצרו עומס כבד על מוחו. הוא נעשה מבולבל ויכולת התגובה שלו נחלשה, כמו מחשב שקורס מעודף קבצים. הוא לא יכול היה לקרוא יותר, היות וכל מילה עוררה בו את חמשת החושים שמנעו ממנו להבין את תוכן המילה. הוא לא יכול היה להמשיך לחיות כך. מתוך ייאוש, במעשה ספרותי להפליא, ניסה לרשום את כל זכרונותיו על דפי נייר ושרף אותם, בתקווה שעל ידי כליונם הממשי יעלמו גם ממוחו הקודח.

not-wanting-to-say-anything-about-marcel-i-1969.jpg
לרצות לא להגיד כלום על מרסל, ג'ון קייג'. 1969

סיפורו של שרשבסקי מתאר מציאות קיצונית של זיכרון מושלם. נדמה שאת המציאות ההפכית מייצג עולם הספרות – עולם עשיר, ססגוני ומורכב מאלפי פרטים מהם אנו מתענגים בקריאותנו, אך את רובם המוחלט לא זוכרים לאחר זמן קצר. מילן קונדרה, הסופר הצ'כי האהוב עליי מאוד, תיאר זאת יפה בספר המסות שלו, 'הרומן', בפרק שכותרתו המקסימה "הרומן כאוטופיה של עולם שאינו יודע את השכחה":

הפעילות המתמדת של השכחה מעניקה לכל אחד ממעשינו אופי בלתי מציאותי, מעורפל כרוח רפאים. מה אכלנו שלשום לארוחת צהריים? מה סיפר לי ידידי אתמול? ואפילו מה חשבתי לפני שלוש שניות? כל זה נשכח… גם תפיסת האמנות אינה נמלטת מעוצמתה של השכחה… לשירה, מבחינה זו יש יתרון. מי שקורא סונטה של בודלר, אינו יכול לדלג אף לא על מילה אחת ויחידה. אם היא מוצאת חן בעיניו, הוא שב וקורא אותה פעמים אחדות, ואולי בקול רם. אם היא שובה את לבו אעד תום הוא לומד אותה בעל פה. השירה הלירית היא מבצר של זכרון.

הרומן, לעומת זאת, הוא טירה שביצוריה דלים ועלובים אל מול פני השכחה…. כשאני הופך את הדף אני כבר שוכח את שקראתי רגע קודם לכן; כל שאני זוכר הוא מין סיכום חיוני להבנת מה שעתיד להתרחש, ואילו כל הפרטים, ההערות הקטנות, הניסוחים המופלאים כבר נמחקו. יום אחד, מקץ שנים,ייעור בי חשק לדבר על הרומן ההוא עם ידיד; או אז ניווכח לראות שזיכרוננו שמר מן הקריאה ההיא רק שברים אחדים ושיחזר מהם בעבור כל אחד מאיתנו ספר שונה לגמרי. והרי מחבר הרומנים כותב את ספרו כאילו כתב סונטה…

מה צריך מחבר הרומנים לעשות לנוכח השכחה ההרסנית הזאת? הוא יבוז לה ויבנה את הרומן שלו כמו טירה איתנה שהשכחה לא תוכל להרוס, אף אם ידע שהקורא שלו ירפרף עליו בפיזור נפש, בחיפזון, ברישול, בלי לגור בו כלל ועיקר.

השירה עוד יחסית מוגנת מאימת השכחה, היא קצרה ותכליתית, ניתנת לשינון, אך מה יהא על הרומן העמוס בפרטים, כיצד יתמודד הסופר עם העובדה שאיש לא יזכור את כל מה שכתב? הסופר יבוז לתכונת השכחה ויחיה מציאות אוטופית, אינסופית, של ממלכת זכרון יציבה ושל חוויה מתמשכת לעד.

1559155961_7c0537f6d0_b.jpg

נדמה שתחום נוסף שממלכת השכחה מולכת בו הוא עולם החלומות. כולנו חולמים בכל לילה מספר מכובד של חלומות, אך את רובם איננו זוכרים. לא מעט מהאנשים אף מעידים שהם לא זוכרים ולו חלום אחד, כך מעידים לא מעט מהאנשים שאני פונה אליהם ומבקש לארח את חלומותיהם בבלוג. כך חודשים רבים יכול אדם להעביר בשינה עמוסת מאורעות, אך להתהלך עם תחושה שכלום לא מתרחש בלילותיו. אחת מדרכי ההתמודדות עם תופעה זו הינה כתיבת החלומות מיד עם היקיצה. עצה זו רלוונטית למי שאכן זוכר את חלומותיו. אך אני סובר כי ניתן לעורר את יכולת זכרון החלומות גם אצל מי שלכאורה לא חולם, קודם כל ידי הכרה בכך שהאדם תמיד חולם, גם אם הוא לא זוכר. ברגע שהאדם יודע שהוא חולם בלילה, ולא פוטר את שינתו בהכררזה "איני חולם", הוא כבר יוצר פתח לזיכרון. האמירה 'אני לא חולם בלילה' במידת מה מקבעת את המצב. לעומת זאת, נסיון מודע להתמודד עם תופעה השכחה, לנסות ולהתבונן במה שעובר עלינו בלילה, וכתיבת כל מה שנדלה מתוך הים השחור, תעודד את זכרון החלומות בעתיד.

לסיום, נתבונן קצת בגישה הפסיכואנליטית של ז'אק לאקאן הצרפתי, שהמשיך את הגותו של זיגמונד פרויד מכיוון חדש ומקורי. לאקאן טען כי "השפה מאפשרת לאדם לתת קיום לדבר מה גם בהיעדרו" (מלאכת הטיפול הלאקניאני מאת יהודה ישראלי). מלאכתו של המטפל הקליני הינה בין היתר להתייחס לדבריו של המטופל כאל טקסט, שיש לעמוד על משמעותיו הפרשניות המגוונות. פרויד ראה בחלום את הצוהר לעולם הלא-מודע, היות ומבחינתו החלום הינו מציאות נזילה יותר מחיי הערות, ובכך מאפשר לחדור לתכנים הפנימיים הנסתרים. אך בעיני לאקאן הפוסט-מודרניסט לא רק החלום מתפקד כבדיה, אלא המציאות כולה! "על פי לאקאן הממשות הלא מתווכת של הקיום מבליחה ברגעים ספורים בלבד, דוגמת רגע היקיצה, ומתכסה שוב מיד על תלי-תילים של הזדהויות, המושתתות על מושגים ועל דימויים. לכן, עבור לאקאן הדיבור הוא שמהווה את דרך המלך ללא מודע לא פחות מהחלום". המציאות הינה חלומית לא פחות מהחלום, היא נזילה ומושתת על סימבולים שאנו משליכים על המציאות, כמו בחלום. בכך נפתח הפתח דרכו יכול המטפל לחוות את השיח הטיפולי כטקסט ספרותי דמוי חלום, דרכו ניתן לקרוא את המבעבע בקרקעית תודעתו של המטופל. (ואכן הדברים תואמים מאוד למאפייני הההשקפה הפוסט-מודרנית המגוונת על המציאות, ועל כך לא נרחיב כעת)

אנו רואים אם כן שישנו קשר בין החלום לספרות, בין השכחה של הפרטים הרבים של הטקסט לבין העולם הפנימי שמבליח בלילה ונעלם בערות. אמנם אצל לאקאן הדבר מטשטש, והתת-מודע זולג לחיי הערות כל הזמן, אך נראה שאפשר לומר כי היזכרות בדברי חלומותינו הינה חוויה ממשית יותר מאשר היזכרות בפרטים שקראנו בספר. כאשר אני נזכר בפרטים מחלום שחלמתי, בין אם המציאות מהדהדת לי אותם ובין אם אני קורא את התיאור שלו שכתבתי, אני באמת יכול להזכר בחוויה פנימית שעברה בי, במעט במלוא עוצמתה ומשמעויותיה. ונדמה שכאן השכחה אולי אף משחקת לטובתנו, כאשר אנו מסייעים לה לצוף על פני הזכרון, היות והיא מאפשרת לנו להביט על מה שחווינו ממבט מרוחק ולשפוט אותו מהנקודה בה אנו נמצאים כעת, ולהתחבר ממקום שאנו נמצאים בו עכשיו למקום שהיינו בו אז, ולמי שהיינו בו אז. בכך השכחה הופכת לכלי משמעותי בדרך לפיתוח משמעות פרשנית עמוקה לחיים שלנו אז, ולחיים שלנו היום.

407H

סַפִּירֵי חֲלוֹם וּמַחֲשָׁבָה – משירי יעקב שטיינברג

פרויקט בן יהודה הנהדר, אשר שם לו למטרה להנגיש לציבור הרחב את הנכסי צאן ברזל של הספרות העברית, העלה עם תחילת שנת 2018 כתבים שתוקף זכויות היוצרים עליהם פג מרגע שזו הגיעה. מתוך רשימת היוצרים בחרתי להביא כאן כמה שירים יפים ביותר של הסופר, המשורר והמסאי יעקב שטיינברג, שרכות, דמיון ופליאה מן הקיום נסוכים בשיריו. שטיינברג עלה לארץ מאוקראינה לפני מלחמת העולם השניה ומאז החל לכתוב בעברית בלבד, ופרסם למעלה מעשרים ספרים.

מעיון זריז נראה כי החלומות תופסים מקום די תדיר ביצירתו, ומתקשרים פעמים רבות לנגיעה ברזי היקום, למפגש מלא חיים עם העתיד וההווה, ורגעים קטנים של פליאה.

בשיר הראשון מתאר שטיינברג את המאבק בין העבר כבד-הכנפיים לעתיד האחוז חלום אשר מתנגחים ביניהם עם עלות השחר

זריחה אלברט בירסטדט.jpg
זריחה, אלברט בירסטדט

[הנה בא היום הנמהר]

הִנֵּה בָא הַיּוֹם הַנִּמְהָר

עֵת הַזְּמַן בַּחוּצוֹת יָרֹן;

וּלְעֻמָּתוֹ גַּם יָשׁׂקּוּ

כָּל הַלְּבָבוֹת בְּשִׁכָּרוֹן.

אוּלָם – רָזִי: גַּם הֶעָתִיד,

גַּם הֶעָבָר כְּבַַד-כְּנָפַיִם,

שְׁנֵיהֶם יִרְבְּצוּ כִתְאוֹמִים

אֶל מוּל שַׁעֲרֵי הַחַיִּים.

וּבְעוֹד צְחוֹק הַזְּמַן מִתְגַּלְגֵּל,

וּבְעוֹד חוֹגְגָה הָעֵדָה, –

יֵט הֶעָבָר עַפְעַף שֵׂיבָה,

יִפְקַח עַיִן אַחַת כְּבֵדָה.

דּוּמָם יַבִּיט אֶל הֶעָתִיד

בְּתוֹכֵחָה אוֹ בַחֲנִינָה, –

אַךְ הַלָּז, אֲחוּז חֲלוֹמוֹת,

יִנְשֹׁם אַט לְקוֹל הָרִנָּה.


 


בשיר זה מתאר שטיינברג חוויות לילה של אדם המאחר לשכב לישון בעוד סביבו הומה הבית משינה.

אַחֲרֵי כְלוֹת

יֵשׁ אֲשֶׁר עֶלֶם עַז בְּאַחֲרוֹ לַיְלָה שֶׁבֶת,

בִּדְמִי חֲדַר-מְנוּחוֹת וּלְאוֹר-מַחֲבוֹאִים דַּל

לְבַדּוֹ יִשְׁהֶה עֵר וּדְמוּת חֲלוֹם יְכַל,

וּבְקֶרֶב אִלְּמֵי-שְׁנָת רַק נַפְשׁוֹ עוֹד דּוֹבֶבֶת.

כָּל בֵּית אֲבוֹתָיו נָם – וְלֹא יִיקַץ עַד-מְהֵרָה,

פֹּה עֻלְּפוּ אָב וְאֵם וּסְרוּחִים אָח אֶל אָח;

גַּם אָחוֹת שָׁמְרָה חֹק, וּלְבָבָהּ אֲשֶׁר נָח

בָּאֹפֶל עוֹד יְהַלֵּךְ אַהֲבָתוֹ כְּמוֹ עֵרָה.

רַק הוּא לְבַדּוֹ עֵר. כְּבָר רֹאשׁוֹ שַׂח לִתְנוּמָה,

הֲבֵל הַחֲלוֹם הָאַחֲרוֹן הַלֵּב יְמָאֵן פְּתֹר,

וְלֹא-עֵת חֲפֹץ וַעֲשׂוֹת זוֹ אַחֲרִית-לֵיל עַד תֻּמָּהּ.

וְהוּא עוֹדֶנּוּ עֵר אַחֲרֵי יוֹם-אוֹן וּפְלָאָיו,

כְּאִלּוּ אֲחֲרֵי כְלוֹת עוֹד פַּעַם בָּא הַתּוֹר

לְכַפֵּר פְּנֵי מְשַׂנְּאָיו וּזְכֹר אֵת אֲשֶר אָהָב.


בשיר מתעורר המשורר משינה אל ומתוך חוויה פנימית סוערת

the-starry-night 1889 vincent van gogh.jpg
ליל כוכבים, וינסנט ון גוך, 1889

[בימי אביב, תור הפלגים]

לֹא הֵד חֲלוֹם בִּי נָגַע, לֹא פְלֵיטַת-אוֹר חִוֶּרֶת

בְּמַאֲפֵל גַבּוֹת עֵינַי נִתְקְלָה לְתֻמָּהּ –

גַּל-סְתָרִים סָחַף מֵעָלַי אֶת צְעִיף הַתְּנוּמָה

בְּעוֹד לַיְלָה, בַּאֲפֵלָה סְגוּרָה וּמְסֻגֶּרֶת.

כְּמוֹ לִפְנֵי גִלּוּי רָז – כָּךְ הַלְמוּת לִבִּי כְּבֵדָה,

כְּמוֹ אַחֲרֵי פִתְרוֹן גִּיל – כָּךְ נַפְשִׁי צוֹפָה שְׁקֵטָה;

וּפִתְאֹם אֲחָזַתְנִי אֵשׁ תַּאֲוָה לוֹהֵטָה,

כָּמוֹהָ לֹא יָדַעְתִּי, כָּמוֹהָ עוֹד לֹא אֵדָע.

וּבְחֵשֶׁק לֹא יִשָּׁבֵר וּכְמוֹ בְאֵלֶם דַּעַת

כָּל חוּשַׁי בָּךְ, חֲמוּדָה, לְרֶגַע נֶאֱחָזִים,

וּבְלַהֲבוֹת דִּמְיוֹנִי אַתְּ כְּאֵשׁ בְּאֵשׁ נִבְלַעַת.

אַךְ עוֹד אֲנִי מְצַפֶּה וַעֲדַיִן נַפְשִׁי כָלָה,

כְּאִלּוּ חִידָה יֵשׁ וְאֵין לָהּ פִּתְרוֹן רָזִים,

כְּמוֹ הָיָה רַב הַסּוֹד וְנִפְתַּר לְבַטָּלָה.

התפרטות אינסופית של ממשות ופנים צרובי חמה – ריאיון עם שמעון אדף

 

"עכשיו כבר הייתה ערה לגמרי ובהתה אל פנים המקרר. החתולים, חשבה לאחר כמה דקות של עמידה באפס מעש. זה היה רק חלום? ואם לא, אולי תמצא אותם בחדר… היא עברה בחדרים, מדמה לעצמה שהבית הזה, הגדול והמרוקן, שנקנה בכסף שהורישו להם הורי אמה, הוא ארמון לילי שהוטל בו כישוף – כישוף תנומה של אלף שנים – מחשב להשבר מכוח תנועתה… היא שיקעה את גופה הקטן בכורסה וחיככה את לחיה בבד הכיסוי הגס. הספרות המתחלפות של השניות, והדקות בעקבותיהן, שאבו את מבטה… ואז דיבר אליה אלוהים מתוך הטלויזיה… הוא הגיע מכל נקודה בחלל, מכל קיום, ואפילו הסתמי יותר שבחדר… הקול העוקר את עיניה ומשסף את עורה בריבוא תערים עלה ממקלט הטלויזיה דוקא.

ואלוהים אמר לה: 'קומי, אורי, כי בא אורך'.

והניח לה לנשור מטה מחייה, אף כי מעולם לא תפשה שהיא מצויה בגובה רב כל כך".

בתחושת קרבת-אינקץ לדמויות הספר סיימתי לקרוא את "פנים צרובי חמה", ספר הפרוזה השלישי של שמעון אדף שראה אור בשנת 2008. במרכזו דמותה של אורי, אשר שינתה את שמה מפלורה לאחר התגלות מעין-נבואית שחוותה ממסך הטלוויזיה, לאחר תקופה ארוכה שלא הוציאה הגה מפיה. בחלק הראשון של הספר אנו מלווים את אורי ביחסיה החברתיים עם בני כיתתה, עם בני משפחתה, עם סדרת ספרי הפנטזיה שהיא קוראת באדיקות, כל זאת תוך כדי עקצוצי-נבואה שמופיעים לה מדי פעם. בחלק השני של הספר אורי כבר אשה נשואה ואמא, סופרת של ספרי פנטזיה לבני נוער, מתמודדת עם העבר הלא פטור.

כבר הרבה זמן שלא הרגשתי קרבה עזה כל כך לדמויות בספר, שמסופר גם בצורה כל כך ייחודית – מלאת חיות, נושמת כל מילה, מרגישה כל עצם דומם שמונח בחלל העולם. לשמחתי הרבה, המחבר,שמעון אדף, הסכים להחליף איתי כמה מילים ולספר לי על המניעים לכתיבה, כמו גם על החלומות של הספר ומחוצה לו.

עטיפה_-_פנים_צרובי_חמה(1).jpg


הספר מתחיל בחלום שמוציא את אורי, הגיבורה, מתוך עולם טראומטי ופותח אותה למציאות חדשה, שבעקבותו היא זוכה להתגלות אלהית על ידי הטלוויזיה, וזוכה למעין-נבואה. בכל שאר הקטעים – בחלק השני וגם בסיום, החלומות משחקים תפקיד משמעותי. מה גרם לך בספר הזה  להציב במרכז את החלומות? האם זה קשור לנבואה?

זה לא היה מהלך מודע. לא תכננתי את זה. אני חושב הרבה על איך חלומות מתפקדים בתוך ספרות. הרבה פעמים בגלל הסכימה הפסיכולוגיסטית חלומות הם לא פעם אמצעי להעביר את הלא-מודע של הדמויות, והרבה פעמים המפתח מאוד פשוט – יש סמלים וקל להבין אותם. כך זה גם בספרות העברית, חלק מהיצירות של עגנון הוא השתמש בחלומות. למשל, הגיבור חולם על שתי טבעות ויודע שהוא צריך לבחור בין שתי נשים. זה מפתח, כמעט משל. ואני רציתי ללכת נגד זה. חלומות אצלי זה תחום שלא ברור מה המעמד שלו – שיקוף של חיי נפש או דברים מתוך מציאות אחרת, חלופית. אני מרגיש שהתפקיד שלי ככותב זה להרחיב את הגבולות של מה שנתפס לנו כמציאותי, וחלומות זה דרך לאפשר מרחב מחיה לתודעה כזו שהיא לא עד הסוף המציאות כמו שאנחנו מכירים אותה. בתפיסה שלי, יש חלומות שהם התרופפות של מערכי הנפש הטבעיים שלנו, ואנחנו יכולים לתפוס מקטעי זמן שרחוקים מאיתנו.

שמעון אדף.jpg
שמעון אדף. צילום: רונן ללנה

הספר  מאוד חי – התיאורים מלאי ממשות, עונות השנה מאוד בולטות, אוכל, צמחים. נדמה שזה קשור לגילוי של אורי – הוא מכניס איזו מין עודפות לעולם, נוכחות שנוכחת לא נוכחת. זו הייתה החלטה מודעת או כך רצה הספר להכתב?

כל רומן אני כותב בצורה אחרת, אבל יש לי מחויבות לקונקרטיות של הקיום. הרבה פעמים, באופן שבו אני חי, אין לי גישה ישירה למה שקורה לי בפנים, אלא לצורה שזה מתרגם למצבים גופניים, ואיך שהגוף חווה את התחושות שלו. בספר הזה זה היה חשוב כי זו אורי שחווה את העולם. הגילוי הזה שהיה, שלא ברור אם היה או לא, אם היא דמיינה או באמת שמעה קול אלהי, מה שלא יהיה – האירוע הזה שינה את התודעה שלה באופן כזה שהיא נפתחת לעולם. מה שהיה חשוב לי זה להראות איך התודעה הזו מתפקדת. איך תודעה מתחילה להבחין בהבדלים בין הדברים. העולם כבר לא נחווה כמקשה אחת, אלא כהתפרטות אינסופית של ממשות, אז השפה הייתה צריכה לתפוס את זה.

האם יש קשר בעיניך בין ספרות הפנטזיה לתפקוד החלומי?

השורשים של ספרות הפנטזיה הם שורשים דתיים, עולם הסמלים שלה והכתבים שהיא שואבת מהם זה מיתולוגיות או ספרות קודש. אין הבדל בין ספרות הפנטזיה להתנסות המיסטית, יש רצף, וניסיתי להראות את זה. הכלים של ספרות הפנטזיה הם קודם כל כלים שיריים והרבה פעמים חוויות מיסטיות נמסרות בכלים שיריים – המטאפורה הופכת קונקרטית לגמרי, במובן שהיא כבר לא קיימת כדימוי למציאות אלא הופכת למציאות עצמה. יש משהו בחוויה דתית שהוא דומה, כשמשהו נתפס כדימוי לאל הופך להיות התיאור שלו, עבור מי שחווה שאת החוויה הזו.

קרה פעם שחלום גילה לך משהו חדש על היצירה?

אני זוכר את החלומות באופן לא סדיר. יש לי הפרעות שינה, הרבה מהלילות אני מבלה בנים-לא-נים, כשהתודעה ערה ויודע שישן. בתקופות של כתיבה החלומות שלי מאוד עזים, ואז אני יודע שזה באמת המשך של הכתיבה. יש את הבדיחה הסוריאליסטית על המשורר שעל דלת חדר השינה שלו תלה שלט נא לא להפריע -המשורר עובד'. השינה מעבדת את הדברים ויוצרת מהלכים שלא חשבת עליהם. אני לא מישהו שכותב את החלום שלו, אלא מנסה להבין מה נאמר לי בחלום, מה אמרתי לעצמי בחלום. נראה לי שבאופן כללי בכתיבה אני במרדף אחרי עצמי.

הספר עמוס באזכורים תרבותיים – שירי שנות השמונים, גלילה רון פדר שמגיחה בתפקיד עצמה, עליסה בארץ הפלאות, הקוסם מארץ עוץ, רשימת ספרים שמדברים על מקקים, באפי ציידת הערפדים, בוב ספוג ועוד. מה התפקיד של כל הפרטים התרבותיים האלה בעולם של הספר? האם זה קשור לעבודה שהגילוי האלהי של אורי נובע מהטלויזיה?

יש פרדוקס שקשור לאירועים של התגלות, לאירועים מיסטיים. מצד אחד השפה לא יכולה  להכיל את האירועים האלה, ומצד שני כל פעם כשאנחנו שומעים עליהם הם נכתבים באותם מילים. לספרות המיסטית יש דפוסים – ממעשה מרכבה של יחזקאל עד ספרות ההיכלות, אוצר המילים קשור לאש, למים, והרבה מלאכים. מבחינתי אורי חיה בעולם אחר, שבו דווקא השפות הזמינות לתיאור הם עולם  פופ ותרבות המונים, זה אוצר המילים הכי זמין לה. לנסח איך הסיפור של עליזה בארץ הפלאות קשור להתגלות זה הרבה יותר משמעותי מאשר לתאר את ההתגלות במילים שכבר נוסחו, מה שמקהה את החוויה של ההתגלות.

לאחרונה עלו בי הרהורים, אולי הרהורי כפירה, לגבי מהות מוסד העלילה. בספר זה בחרת לכתוב את הספר על פי רשימת שירים (שאחת מדמויות הספר הכינה), אשר השפיעה על התפתחות העלילה, לפיה כתבת את הסצנות השונות. מדוע בחרת לכתוב בדרך זו?

עלילה זה האמצעי הפרימיטיבי ביותר, במובן של קדום, כדי לספר סיפור. סיפור לא חייב להיות מבוסס עלילה, הוא יכול להיות מבוסס דמות, עולם, או בשפה עצמה. אני התחלתי מכתיבת שירה ועברתי לפרוזה, וצריך ללמוד איך כותבים רומן. האינטואציה הראשונית היא עלילה ובאמת כתבתי ספרות ג'אנרית – ספרות בלש, שבה יש גופה, מתחילים לחקור ווהלאה, או במבנה של ספרות פנטזיה שזה המבנה ההירואי. ובספר הזה הרגשתי שמה שמעניין אותי באמת זה ללכת עם הדמות ועם החיים. ושעלילה מתוכננת מדי רק תעיק על זה, היא תמשוך את תשומת הלב שלי למקומות אחרים. השתמשתי במוזיקה כאמצעי שיוביל את הסיפור. צריך משהו שיובל את הסיפור. גיליתי שהמוזיקה שאני משתמש בה היא לגמרי הסיטוציה של מה שקורה לאורי – קול שמגיע מבחוץ ומפעיל אותך מבפנים. זה היה אמצעי שנעשה חלק מהסיפור.

הקשבתי למוזיקה מאוד מסוימת – מוזיקה משנות התשעים, אלטרנטיבית, תחילת שנות האלפיים. כל פעם שאיזה שיר תפס לי את תשומת הלב, לא ניסיתי לברר למה, הקשבתי לו כמה פעמים עד שהתייצבה לי תמונה לראש שחיברתי לפרק הקודם ולתמונה הזו. כל השירים נמצאים בפודקאסט של אופיר שריקי, וכל שיר שימש השראה לפרק במספרו. הרעיון היה שההתפתחות לא תהיה צפויה, אני לא מתכנן שום דבר. אני מסיים פרק, שם מוזיקה חדשה והולך לכיוון שאליו אני הולך.

נשמע קצת דאדיסטי.

את הניסויים האלה באמת עשו לאורך כל הספרות האוונגרדית, במובן של למצוא דרכים שיפעילו אותך ככותב מבלי שתתכנן, שיהיה משהו אקראי בכתיבה. במובן שהעולם נכנס לכתיבה ולא נפרד ממנה. הדאדא, הסוריאליזם, אוליפו, יש בזה משהו כזה שקשור לאוונגרד המודרניסטי.

ועל מה אתה עובד עכשיו?

אני מסיים לעבוד על ספר מסות, קריאות שלי בספרות עברית. הוצאתי השנה שני ספרים שהעבודה עליהם קצת רוקנה אותי. יש משהו בלכתוב כתיבה עיונית שהיא בעיקר עובדת דרך שכל, שהוא נכון לי כהפוגה.

 

על מוריס בלאנשו והבדידות המהותית שבכתיבה

"מדוע? מדוע יש לכתיבה קשר לבדידות המהותית הזאת, בדידות שמהותה היא ההסוואה המופיעה בתוכה?", שואל מוריס בלאנשו בשורה האחרונה של מאמרו "הבדידות המהותית". הכותב בעיני בלאנשו מבקש את הבלתי אפשרי – לתפוס את האינסופי, לחיות אותו, לאחוז בו רק לרגע. "כתיבה היא האינסופי, מה שאינו פוסק… לכתוב פירושו להתמסר להיקסמות מהעדר הזמן". אמנם החיבור לאינסוף הוא חיבור טוטאלי, מלא חדווה ושמחה, של מי שקרוב לדבר הגדול ביותר שיש, אלא שעם זו מגיעה גם ההכרה "כי האמן, מאחר שהוא מסיים את יצירתו רק ברגע מותו, אינו מכיר אותה לעולם… לעולם אין הסופר קורא את יצירתו. היא בלתי קריאה בשבילו, סוד שבנוכחותו אין הוא שוהה". הריחוק הזה, אי-היכולת הזו לקרוא את מה שנכתב, מהווה עבור בלאנשו דוקא את הקרבה הממשית היחידה של המחבר למה שנקרא יצירה. "אי-האפשרות לקרוא היא הגילוי הזה שכעת, במרחב שנפתח על ידי הבריאה, אין עוד מקום לבריאה – ולסופר אין אפשרות זולת להמשיך לכתוב את היצירה הזאת בלי הרף". במילים אחרות, כדי לברוא עולם ההכרח הוא ליצור גם צמצום, כמו-להתסלק, להסתתר מאחורי המילים, מאחורי מעשי ידי-אומן, ליצור בלי-הרף עולם מלא חיות, לגלות חיים דרך הסתתרות.

Johns-Open.jpg

יש משהו פתולוגי בכתיבה של בלאנשו, האיש שהוצא להורג ושרד כדי לספר על זה. הכתיבה עבורו היא תמצית הבדידות, תמצית הרדיפה אחר תוצאה שאף פעם לא מגעת. וכשהוא מדבר על בדידות הוא מדגיש שהוא לא מדבר על בדידותו המוכרת של האמן. המשמעות של בדידות סולפה בעיניו. בדידות היצירה היא בדידות מהותית יותר מכל בדידות אחרת מוכרת ושגורה. "אין לה דבר וחצי דבר עם החיפוש אחר שוני… מי שכותב יצירה מורחק הצדה, מי שכתב אותה מסולק. מי שמסולק, יתר על כן, אינו יודע זאת… הסופר לעולם אינו יודע אם היצירה נשלמה". לכן יצירת האמנות אינה גמורה, אך גם אינה בלתי גמורה, היא מה שבלאנשו מכנה – הוֹוָה, לעד מתרקמת, מתהווה. לכן, "מי שחייו תלויים ביצירה, אם כדי לכתוב אותה ואם כדי לקרוא אותה, שותף לבדידות של מה שאינו מבטא אלא את המילה 'הוויה'". ה'ההוויה' של היצירה מתבטאת על ידי האינטימיות שבין מי שכותב את היצירה לבין מי שקורא אותה. בכך היא לעד מתרחשת, נוצרת, נוגעת בהתרחשות חדשה בין מה שכבר היה ולכאורה נחתם, לבין מה שחי מחדש בלב הקורא היוצר את היצירה כמו מאין ליש.

נדמה שרוב הכותבים מסוגלים להזדהות עם אמירות שכאלה, גם אם לא בכאלה עוצמות. לפחות עבורי, מילותיו של בלאנשו הצליחו לבטא חלק מהתחושות שלי מהמפגש עם הדף והמילה. משהו מאי-הוודאות המתמדת, מהחיפוש הבלתי-פוסק אחר גילוי, אחר יציבות וממשות שיפרצו מתוך הדחפים הפנימיים, הנסתרים והקמאיים. אמנם קשה לי קצת קיצוניותו של בלאנשו, עם התחושה העמוקה שהכותב הולך בכל עת על פני תהום. כי בכל זאת, יש נחמה בכתיבה, יש שמחה, יש גילוי. אפשר לגעת בדברים, גם אם הם הוֹוִים, אינסופיים.

נסיים עם דבריו היפים של בלאנשו על ההיקסמות, "מה שניתן לנו דרך מגע מרחוק הוא הדימוי, וההיקסמות היא תשוקה לדימוי". אנו לא יכולים לגעת בדברים עצמם, אנו יכולים להיות מוקסמים מהם. זוהי מטרת הכתיבה עבורו, לפגוש את הבלתי-פגיש, לגעת בבלתי ניתן למגע, לחיות מתוך היקסמות, שהיא מבטה של הבדידות, "של הבלתי פוסק והאינסופי". "סביבת ההיקסמות הזאת, שבם מה שרואים לוכד את הראייה ועושה אותה אינסופית, שבה המבט נקרש לאור, שבה האור הוא הזוהר המוחלט של עין שאיננו רואים, אך שאיננו חדלים לראותה, מפני שזהו מבטנו שלנו מראָה, הסביבה הזאת היא, במובהק, מושכת, קוסמת: אור שהוא גם התהום, אור שלתוכו שוקעים, מבעית ומושך".


מוריס בלאנשו, הספר העתיד לבוא: אסופה. תרגום ואחרית דבר: מיכל בן נפתלי. הוצאת הקיבוץ המאוחד.

31-4438_a3(2).jpg

בוקר אחד לא זרחה השמש – סיפור קצר מאת יצחק כהן

הָיֹה הָיָה יער עתיק.

לְפָנִים, היה היער מלא חיות פלא ופירות קסומים, אך עם השנים תַּשׁ כוחו. נותר בו רק הֵד הסיפורים.

ביער העתיק גר הילד. לִבּוֹ היה טוב, שְׂעָרוֹ שחור וְעֵינָיו יהלומים. וכל החיות ביער אהבו את הילד היָפֶה וכל החיות ביער אהבו את היער העתיק ודבר לא העיב על שִׂמְחָתָן

עד שבוקר אחד לא זרחה השמש.

xzf.jpg

מגששים את דרכם בעלטה, התאספו כולם למקום הכינוס שבקרחת היער, שואלים זה לזה: מדוע לא זרחה השמש?
אולי טעתה בדרכה? ואולי טבעה בים? ואולי – אף חיה לא אמרה זאת בקול – החליטה השמש להשתקע בארץ אחרת?

בעצת הילד, שלחו החיות את לִילִית האפורה: 'כיוון שאת יודעת לעופף גם בחושך גמור – צאי וְחַפְּשִׂי את השמש'.

כעבור שלשה ימי עלטה חזרה לילית. 'השמש איננה' אמרה, 'והעולם כולו שרוי באפילה'. בדרכה, פגשה יצורים מבוהלים שֶׁתָּעוּ בדרכם ומעופפים נוספים שיצאו לחפש את השמש. לַשָּׁוְוא.

פרצה מהומה. עצים הִשִּׁירוּ עלים ללא שליטה, כל הפרחים נָבְלוּ בְּאַחַת וחיות היער החלו טורפות זו את זו. רק הילד היפה שתק מאד, עיני היהלומים שלו מבריקות עוד יותר בחשיכה.

'נזכרתי' אמר פתאום, 'שלפני שלשה לילות חלמתי חלום. בחלום ראיתי את השמש קְטֵנָה והולכת – וככל שקָטְנָה, הלך אורה וְגָדַל – עד שהפכה לנשיקה בּוֹהֶקֶת. מעתה, אמרה לי, אשכון בליבך'.

הילד פשט את בגדיו, והיער נמלא באור.


יצחק כהן. בן 28. מושב שובה. כותב לאחרים מזמר לאלהים ומנסה להתחבב על עצמו.

מֶלֶךְ הַחֲלוֹמוֹת אֲשֶׁר יָבֹאוּ – על שירתו של יוסף צבי רימון

המשורר יוסף צבי רימון היה עוף מוזר בעולם השירה של אנשי העלייה השנייה.  בתוך עולם חדש שנבנה על גבי הריסות העולם הישן, כשהמשוררים מחליפים את הרבנים, כשאדמת ארץ ישראל נותנת פירותיה לבנים הבאים להקימה מהריסותיה, פעל איש רוח זה, שיותר מכל ביקש בשיריו את אלהיו – "אלוהים ירד עלי בשיר, אלוהים ירד עלי בחזון" . בעוד חבריו לעט מתנערים מהאלים המתים ומבקשים לכונן מלכות אנושית, ביקש רימון למצוא את הנשגב בכל פינה, את האלהי הבוער על שערה של נערה.

במאמר שנכתב א. קריב במלאת חמישים שנה למשורר ופורסם בעיתון דבר בשנת 1939 כתב עליו המחבר כי הוא משורר "לא של מראה עיניים ולא של הלך-נפש, אלא של מראות-נפש. דרכה, דרך נפשו, עוברים ושבים דברים ומראות, והחושים מביאים רק אסמכתות להם. המציאות בבואתם היא ולא להיפך. שירתו… לוחשת על אוזנינו כי יש עולמות אחרים מחוץ לעולם הגלוי לנו, יש חושים אחרים, יש קליטה אחרת". לכן חלומות רבים מופיעים בשיריו של י"צ רימון, ורובם מתקשרים לארץ הקמה לתחיה ולאלהים שמשיק את כנפי ההיסטוריה. כך בשיר 'באתי אל השרון' הוא מתאר את אבני הארץ כחלום שקם לתחיה:

אָהַבְתִּי סַלְעֵי אַרְצִי

עַל הֲרָרֶיהָ.

כָּל אֶבֶן אוֹמְרָה שִׁיר.

אֲנִי עוֹלֶה מֵאַחַת אֶל אֶחָת,

וְקִרְבִּי תִּתְעוֹרֵר רִנָּה:

אֵלֶּה חָיוּ כְּמוֹתִי,

חָלְמוּ הַרְבֵּה, הִתְגַּעְגָּעוּ, –

חֲלוֹמָם רָחַק מִבּוֹא –

וַיּהְיוּ לַאֲבָנִים…

("באתי אל השרון")

החלומות הרחוקים הפכו לאבנים, או שאולי האבנים מכילים את כל החלומות שחלמו עליהם מרחוק, בארצות הניכר. על שיר זה כתב נכד המשורר הקרוי על שמו, הרב יוסף צבי רימון: "החלומות ותחושות ההתעלות שעִמם, הם מן הדברים שהעניקו עוצמה מיוחדת לשירתו". "נסיך החלומות אני, אך אלהים גדר דרכי" הוא קודם בשיר אחד, ובאחר מכריז על עצמו "אני מלך החלומות אשר יבואו".

to-the-morning-star-1968.jpg
מרדכי ארדון, אל כוכב השחר, 1968

בחלומותיו הפואטיים של רימון הממשי לובש לבוש חלום – "דומם חולם הגן ומהרהר בחלומו / מציפור שנסה מארצה הקרה /  ועל עץ ערירי בצדי הגן וצדדיו ('רשמי ליל – ב') או בשיר 'נדחפתי בתחילת לילה' – "היה העולם נים ולא נים/ וחלומו – רעש השווקים. היה מוחי רשות הרבים…". כמי שנמשך אל הנסתר, הפנימי והסודי, הוא מוצא בעולם ביטויים להווית התת-מודע שלו – בין אם זה התת-מודע המשורר או בין של העולם, ומוצא בו רבדים השייכים למקום הרבה יותר רחב וכמוס – החלום.

יוסף צבי רימון נדחפתי בתחילת לילה.jpg

 

רימון.jpg

דרור אידר, בספרו שעוסק בשירת רימון, "אחרון משורר האלוהים", מדבר רבות על התכלית המיסטית בשירתו של המשורר – מה שהוביל מחד להערכתו הרבה של הרב אברהם יצחק קוק ולקירובו אליו, ולעומת זאת לגב קר מצדו של איש הרוח והמעשה יוסף חיים ברנר. אידר מנתח שתי פואמות ארוכות-טורים שכתב רימון הנפתחות במצב של ספק עירות, ספק שינה. פואמה אחת, 'הלבנה המתה', עוסקת בחלום בלבד בו מזמינה הלבנה עלם אחד לעלות עד אליה, ובפואמה 'אחד' מתאר רימון התגלות מיסטית וטיפוס ארוך בסולם רוחני עליון. סמלים קבליים רבים נעטפים בשפה שירית כללית המתאימה לדורו – בן העלייה השנייה שחווה התעלות רוחנית ומתאר אותה בכלים ספרותיים מודרניים, כבן בית  הזר לשכניו אך שמח מכל רגע בהוויתו.

אֲנִי מֶלֶךְ הַחֲלוֹמוֹת אֲשֶׁר יָבֹאוּ,

שְׁאִיפָתִי יָהּ, אֵל הָאוֹרוֹת הַגְּדוֹלִים,

וּפִתְרוֹנִי: יוֹם אוֹר!

(מתוך "כי יאור אור", כתרים)

חלום ליל סדר – סיפור מאת אבי טאוב

חלום. אני צועד, מהורהר ומוטרד באמצע מסדרון ולא זוכר אם הייתה לו אי פעם התחלה. המסדרון ארוך ואי אפשר לראות אם יש לו סוף. כמו בפעם הראשונה, בגיל שלוש אולי, כשחיפשתי את סוף האופק של הים בחוף שרתון. המסדרון אפלולי וחסר חלונות. רעש אוויר מנועים נושב בפתחי האוורור. שטיח בורדו דהוי מקיר לקיר, מאפרות שחורות במכסי פחים גליליים פזורים אחת לכמה דלתות. אני הולך ועיני משוטטות על קרעי השטיח ומחשבותי נודדות אל קרעי עננים.

השאלה 'איזו דלת לפתוח?' מרגישה חשובה וגורלית. אני מטה את עצמי לדלת שקולות רמים בוקעים ממנה. אשה צועקת על מישהו שאינו משיב לה: "אני צריכה לעשות הכל בבית הזה ואתה עומד כמו איזה דפ"ר! כמו איזה קונילמל! מה אתה מסתכל כמו אחד שנפל מהירח?! רק לקחת אתה יודע וטיפת התחשבות… משהו… את הגרביים אתה משאיר ליד הספה… אני נראית לך כמו משרתת?!" הטון רועם ומתגרה, סמכותי ונעלב. "אחרי זה אתה שואל למה אני כועסת? אפשר לחשוב מה כבר ביקשתי…" כמה רגעי שקט מתוח כמו מסטיק שפג טעמו ואז דלתות נטרקות בזעם. כוס זכוכית נשברת, כנראה לא בכוונה. "זה הכל בגלל שאני צריכה לעבוד כל כך קשה עד שאני כבר לא שמה לב. עכשיו מי ינקה את כל הלכלוך הזה?! הא?!" אין תגובה. אני מטה את האוזן ושומע בליעת רוק רוצה להיכנס כדי להרגיע ולפייס אבל נזכר במסדרון האפשרויות ומתרחק.

ון גוך מסדרון.jpg
מסדרון בבית החולים, וינסנט ון גוך, 1889

מן הדלת הברה נשמעת טלוויזיה צועקת באנגלית. הקהל מריע לדיבורו המתרונן והמתחנף של המגיש. הוא שואל ונותן ארבע אפשרויות לענות. דממה. משפט בקול רפה והקהל שוב מריע והמגיש מקשקש. אחר כן הרעש האפור כשאין קליטה. שניית דממה ואז שאגות אוהדים, הלמות תופים ושריקות. הקריין מקריין בקצב הולך וגובר. השפה לא ברורה אבל הטון הולך ועולה, גם הקצב של הדיבור וזה גורם לתוכן לרגש – הוא מכדרר את הכדור, והנה הוא מתקרב, ועכשיו יותר חזק, הנה זה מגיע הוא בועט. ההתרגשות קופאת באוויר. השניות עוברות לאט. ואז בטון נמוך ומתאבל כמה משפטי אכזבה מפוקחת מפי השדרן. הוא מסביר שזה לא היה מצליח בכל מקרה. אני מתרחק וממשיך הלאה.

גם בדלת הבאה יש רעש ודפיקות ברזלים אבל גם משפטים מעורבבים יידיש וארמית בהגייה אשכנזית. האקוסטיקה מכפילת הוד. שני קולות בחברותא מתבלטים בתוך שאון האולם הענק. אחד קורא ומוביל בניגון ערב ורווי געגועים. ואי תימא הכי אמאי אתינן להכי?… ליכא רישא ואף סיפא ליכא… הוא כופל את המשפט פעמיים ושלוש בניגון עולה ויורד. מחזיק את המחשבה של המשפט. בפעם הרביעית הקצב מואט והוא משתתק באמצע. מחשבותיו נודדות. החברותא שלו מחזיר אותו בקול שמנמני ופרגמטי. רבינו מה קורה? לשיטתך לא מצא אדם מקום מעולם! הריכוז אובד ממני. הרעש העצום של בית המדרש כמו בית חרושת מתיש. אני חוזר למסדרון.

מוזיקה מונוטונית שחוזרת על עצמה בוקעת במרחק שלוש דלתות. שיר מחול אתיופי בקצב אחיד. ריח חמים של אנג'רה. אני נזכר בדלת של השכנים שלי, וולקאיט, מקומה ראשונה ברחוב סהרון, ביפו. יש להם ילד וילדה, עיניים גדולות וחכמות. הצחוק שלהם מתגלגל משוחרר למטה כשהם רצים במדרגות לחצר. אני רוצה מאוד להיכנס אליהם ולא רק כדי לבקש כוס סוכר כמו שהבטחתי לעצמי בכל פעם שעליתי במדרגות. בסוף הרצון להמשיך חזק יותר.

בדלת הבאה איוושת כיסאות רבים. רגלי הברזל מגרדות את הרצפה כשהם מוזזים במהירות. פתאום שקט. מבהיל. כנראה קהל אנשים רבים מתפללים שם ועכשיו בדיוק הם תפילת עמידה. תפילת הלחש. הדממה כובשת ואז ריקה. אני ממתין ליד הדלת ומחכה לקדושה. אני שומע אותם חלושים ורחוקים, כאילו הייתי בקצה עזרת הנשים. בסוף השעמום מכריע ואני ממשיך לסקור את כל הדלתות. מביט בהם ואז פוסח עליהם.

צעדי מהדהדים כמו מטרונם בקצב אחיד. המסדרון לא נגמר ואני רוצה להקיף את כולו ורק אז להחליט.

פתאום דלת אחת נפתחת ויוצא ממנה ילד בן שלוש אולי, ראש תלתלים, עיניים ירוקות גדולות, חולצה לבנה, מנוקדת כתמי יין. הוא מגיע אל קצה הידית על קצות האצבעות, מביט בי ואומר: אימא, תראי שצדקתי, פתחתי את הדלת ובאמת אליהו הנביא הגיע. אני רוצה להגיד לו משהו אבל שום מילה לא יוצאת והילד כבר רץ חזרה פנימה. הדלת פתוחה למחצה.


כמה מילים על אבי טאוב:

נעים להכיר. אני אבי טאוב, נשוי פלוס ארבע, גר ביפו ומתגעגע לכל העולם. מיום שעמדתי על דעתי הרעועה, כדי לא ליפול אני נאחז במילים. ממלמל, ממלמל, שואל, מפלפל ומתפלתל כמו תולעת ספרים. שירים התחלתי לכתוב כמרפא עצמי להרהורי אובדנות בגיל הלבבות השבורים (נעורים). אמרתי לעצמי: שלפחות יהיה להם מה לקרוא אחרי שכבר לא אהיה כאן (איום פולני ידוע ומוכר). בינתיים זה מצא חן בעיני ולאט לאט הבנתי שלא צריך למול כדי שלמילים שכתבת יהיה ערך, מספיק שתחיה בשבילן. הסיפורים התחילו בהשראת אתגר קרת אבל אחרי הפסקה ארוכה אני חוזר לסגור כל מיני מעגלים בבית הספר לכתיבה יוצרת של יהודה גזבר שפתחתי בבית יקר תל אביב. כיום מקדיש את חיי לעידוד העיסוק במחשבת היהדות וליצירת ועידוד תרבות, בכל מסגרת וצורה אפשרית, בפרט אצלנו בבית בפרויקט 'משפחה מזמינה' ביפו, ובעיקר ומתפלל בלב לגמור את המבחן האחרון לסמיכה לרבנות ואת הצעת המחקר לדוקטורט, אבל זה סיפור ארוך.

אם אתם מעניינים או מתעניינים אשמח להכיר בפייסבוק – אבי טאוב.

המאידך גיסא של המציאות – יצירת קפקא כחלום

באסופת החדשה "יומן ספרותי", קיבצו חמוטל בר יוסף וגדעון טיקוצקי מאמרי ביקורת הגות והערכה שכתבה לאה גולדברג לאורך השנים ופורסמו בעיתונים וכתבי עת שונים. באחת מהרשימות סוקרת גולדברג את ספרו של מקס ברוד  על חברו הטוב, הסופר פרנץ קפקא, שיצירתו מתוארת כיצירה שכולה חלום. דבריו של ברוד נכתבים בשפתה של גולדברג ויוצרים יחד תמליל קסום של יוצר מעולם אחר.

שעון פראג.jpg
השעון האסטרונומי בפראג

 

רשימות אגב קריאה: מקס ברוד מספר על קפקא

"אנא, השיבני לחלום"… 

ברוד מספר: יום אחד בצהריים נכנס קפקא אל דירתו של ברוד, אותה שעה היה אביו של ברוד ישן על הספה וקפקא לא השגיח בכך והעירו שלא במתכוון. "אנא, השיבני לחלום!", פנה קפקא אל המתעורר, והסתלק. נדמה, שכך נכנס זה הפרוזאיקן הגאוני אל הספרות. ספריו כאילו אומרים לקורא: "אנא, השיבני לחלום, כי מוזר הוא כחלום, לעתים – כסיוט. ועמוק הוא ורב פירושים, ככל חלום. ה"מאידך גיסא של המציאות" משתקף בו בבהירות מפליאה באמת, כבחלומות. ואולי זוהי המציאות עצמה? שמא אין קפקא אלא מקיים את הפסוק של ניטשה: "חלומות: או שאין אנו חולמים כלום או – ברוב עניין. כך עלינו להיות גם בהקיץ – או לגמרי לא, או ברוב עניין?". כך מתלכדים אצל קפקא חיי ההקיץ עם חיי החלום, ונקודת הפגישה: "רוב עניין".

(טורים, שנה ב, גיליון יג, י"ד בתמוז תרצ"ח, 13.7.1938, עמ' 3. חתומה: עדה גרנט)

 

 

יומן ספרותי	 / לאה גולדברג

אֶנְהַג וְאֶת תִּהְיִי שְׁקֵטָה כִּי עֲיֵפוּת גְּדוֹלָה נָפְלָה נִפְלָא – משירי גלעד מאירי

שלושה משיריו של המשורר וחוקר הספרות גלעד מאירי: "הראשון מבוסס על חלום, השני מתייחס לקלישאת החלום והשלישי למצב ההיפנגוגי [מצב טרום-שנתי]".


 

חִכּוּךְ בַּגִּלְגּוּל / גלעד מאירי

מָסַרְתִּי אֶת הַמְּכוֹנִית וְהִדַּסְתִּי מֵהַמּוּסָךְ

כְּבַעַל עֲצָמוֹת חֲלוּלוֹת לְתַחֲנַת אוֹטוֹבּוּס רְחוֹקָה.

מְשֻׁחְרָר כִּדְרוֹר מִבְּעָיוֹת חֲנָיָה בַּכְּרַךְ

הִתְיַשַּׁבְתִּי לְצַד שְׁתֵּי צִפֳּרִים בְּמַכָּה.

 

שָׁנִים לֹא נָסַעְתִּי בְּהַסָּעַת הֲמוֹנִים.

תַּחְבּוּרָה צִפּוֹרִית נוֹהֶגֶת כְּדֶרֶךְ הַטֶּבַע,

יֵשׁ לָהּ קֶצֶב אִטִּי, הַנּוֹסְעִים מַמְתִּינִים,

כְּשֶׁמּוֹנִית עוֹבֶרֶת מְגַלִּים בָּהּ פָּנִים.

 

צִּפּוֹר אַחַת הִבְחִינָה בְּחוּשָׁהּ הָחַיָּתִי

שֶׁאֲנִי מְפַתֵּחַ בִּישִׁיבָה עַל סַפְסָל צִבּוּרִי

אִי שֶׁקֶט שֶׁל דּוֹרֵס, נַהַג רֶכֶב פְּרָטִי

וְצוֹפְפָה עַל מוֹשָׁבָהּ אֶת זְנָבָהּ הַפְּלוּמָתִי.

 

חָשַׁבְתִּי אֵיזֶה בִּזְבּוּזְמַן, הֶחְלַפְתִּי הִלּוּכִים בְּגוּפִי, בְּרֹאשִׁי

וְאֶבְרוֹתַי נָעוּ חֲרִישִׁית.

 

 

ritratto-immaginario-di-asger-jorn-1976 - enrico baj.jpg
דיוקן דמיוני של אסג'ר יורן, אנריקו באג', 1976

 

 

בֵּית חֲלוֹמוֹתַי / גלעד מאירי

 

בִּקַּרְנוּ בְּבֵית חֲלוֹמוֹתַי

פָּרְק מַיִם וְשַׁעֲשׁוּעִים

מִשְׁפָּחוֹת נוֹפְשׁוֹת שֻׁלְחָנוֹת

צֵלָנִיוֹת בְּצֶבַע זַיִת גָּזִיּוֹת

צֵידָנִיּוֹת קְצִיצוֹת כָּל רֶבַע שָׁעָה

טָס מֵעָלֵינוּ מְטוֹס קְרָב אֵיפֹה זֶה תֵּל

נוֹף אֲנִי חוֹשֵׁב מָטוֹס בְּצֶבַע

אָפֹר אֶף עָף חוֹלֵף בְּטִיסָה נְמוּכָה

וְחוֹצֶה כְּבִישׁ בֵּין עִירוֹנִי מִסְפָּר אֶפֶס אֶפֶס שֶׁבַע

דֶּשֶׁא אֵין לִשְׁכַּב עָלָיו הַכֹּל מְרֻצָּף

בָּלָטוֹת אֲדַמְדַּמּוֹת שְׁחַרְחָרוֹת חַמּוֹת

גַּם מֶלְתָּחָה אֵין אֲבָל יֵשׁ קָרוֹן לֹא יַצִּיב

עִם שְׁלֹשָׁה תָּאֵי שְׁרוּתִים קְטַנִּים וְגַם

בַּנְגִ'י שֶׁעָלָיו צָרִיךְ לְשַׁלֵּם עוֹד

עֲשָׂרָה שְׁקָלִים וְגַם עַל הַשַּׁעֲשׁוּעִים בַּמַּיִם וְאַלְפֵי אֲנָשִׁים

נָעִים בֵּין חֲנֻיּוֹת סְפָרִים בְּגָדִים רָהִיטִים עֲנָקִיּוֹת

וְנוֹחֲתִים עִם יְלָדִים בְּמֶקְדוֹנַלְדְס גִּבְעַת בְּרֶנֶר עַל

שֵׁם יוֹסֵף חַיִּים, הַקִּבּוּץ הֲכִי גָּדוֹל בָּאָרֶץ

אֶלֶף חֲמֵשׁ מֵאוֹת תּוֹשָׁבִים וְיֵשׁ יִצּוּג לְיוֹתֵר מֵאַרְבָּעִים לְאֻמִּים שׁוֹנִים

בַּקִּבּוּץ יֵשׁ מְכוֹן קוֹסְמֶטִיקָה וְאֶת הַכְּבִיסָה מַכְנִיסִים לְשַׂקִּיוֹת גְּדוֹלוֹת

וּמְבִיאִים לַמִּכְבָּסָה וְהַכֹּל מְכֻבָּס עַל יְדֵי כּוֹבְסוֹת וְגַם

עַל יְדֵי כּוֹבְסִים, זֶה מָה שֶׁלָּמַדְתִּי מִקַּלֶּטֶת בְּטִיּוּל טְרַקְטוֹר שֶׁל עֶשֶׂר דַּקּוֹת בְּכָל

הַקִּבּוּץ בֵּין מַעְגַּל הַפַּרְנָסָה לְמַעְגָּל הַמְּגוּרִים, וְלֹא אָמְרוּ אֵיפֹה הָיָה גָּר

חֵמִי רוּדְנֶר, סוֹפֵר כְּמוֹ בְּרֶנֶר מָה הָיָה חוֹשֵׁב עָלָיו, שֶׁהוּא

בְּסֵדֶר, בַּחֲנוּת הַסְּפָרִים אֵין זֵכֶר לִבְּרֶנֶר. כְּבָר תֵּכֶף עֶרֶב הִנֵּה

אַחֲרֵי עֶשֶׂר שָׁנִים שֶׁלֹּא אָכַלְתִּי הַמְבּוּרְגֶּר עָשִׂיתִי אֶת זֶה וְקָנִיתִי רַב מֶכֶר

הַיְלָדִים עֲיֵפִים יֹפִי הֵם יִישְׁנוּ כָּל הַדֶּרֶךְ לִירוּשָׁלַיִם וַאֲנִי

אֶנְהַג וְאֶת תִּהְיִי שְׁקֵטָה כִּי עֲיֵפוּת גְּדוֹלָה נָפְלָה נִפְלָא אַחֲרֵי הָאֵפִיִם

הַכֵּפִים וְהַפַאן פָאנִים, סוֹף הַקַּיִץ, הָיִינוּ חַיָּבִים לִפְנֵי שֶׁמִּפְלֶצֶת

הַשִּׁגְרָה וְהַחַגִּים תַּעֲמֹד בַּפֶּתַח עִם מֶתַח בַּיָּד

soccer-1999.jpg
כדורגל, ניומן מסריאדי, 1999.

 

שיר 7 מתוך המחזור קורה פנימית / גלעד מאירי

 

מְנַסֶּה לְהֵרָדֵם בַּלַּיְלָה לְאַחַר מִשְׂחָק.

לְנֶגֶד עֵינַי עוֹבְרוֹת הַחְמָצוֹת מְסַמְּרוֹת שֵׂעָר

נִכְנָסוֹת כְּנַעַל כַּדוּרֶגֶל מְמֻסְמֶרֶת

בַּשֶּׁקֶט שֶׁלִּפְנֵי הַשֵּׁנָה.

 


 

ד"ר גלעד מאירי, מנהל מקום לשירה ומנהל שותף של ביה"ס לאמנויות המילה. ספרו ה – 11 והאחרון עד כה, "בוא זמני" (2017) יצא לאור בהוצאת מקום לשירה.

meiri-bo-zmani.jpg