סַפִּירֵי חֲלוֹם וּמַחֲשָׁבָה – משירי יעקב שטיינברג

פרויקט בן יהודה הנהדר, אשר שם לו למטרה להנגיש לציבור הרחב את הנכסי צאן ברזל של הספרות העברית, העלה עם תחילת שנת 2018 כתבים שתוקף זכויות היוצרים עליהם פג מרגע שזו הגיעה. מתוך רשימת היוצרים בחרתי להביא כאן כמה שירים יפים ביותר של הסופר, המשורר והמסאי יעקב שטיינברג, שרכות, דמיון ופליאה מן הקיום נסוכים בשיריו. שטיינברג עלה לארץ מאוקראינה לפני מלחמת העולם השניה ומאז החל לכתוב בעברית בלבד, ופרסם למעלה מעשרים ספרים.

מעיון זריז נראה כי החלומות תופסים מקום די תדיר ביצירתו, ומתקשרים פעמים רבות לנגיעה ברזי היקום, למפגש מלא חיים עם העתיד וההווה, ורגעים קטנים של פליאה.

בשיר הראשון מתאר שטיינברג את המאבק בין העבר כבד-הכנפיים לעתיד האחוז חלום אשר מתנגחים ביניהם עם עלות השחר

זריחה אלברט בירסטדט.jpg
זריחה, אלברט בירסטדט

[הנה בא היום הנמהר]

הִנֵּה בָא הַיּוֹם הַנִּמְהָר

עֵת הַזְּמַן בַּחוּצוֹת יָרֹן;

וּלְעֻמָּתוֹ גַּם יָשׁׂקּוּ

כָּל הַלְּבָבוֹת בְּשִׁכָּרוֹן.

אוּלָם – רָזִי: גַּם הֶעָתִיד,

גַּם הֶעָבָר כְּבַַד-כְּנָפַיִם,

שְׁנֵיהֶם יִרְבְּצוּ כִתְאוֹמִים

אֶל מוּל שַׁעֲרֵי הַחַיִּים.

וּבְעוֹד צְחוֹק הַזְּמַן מִתְגַּלְגֵּל,

וּבְעוֹד חוֹגְגָה הָעֵדָה, –

יֵט הֶעָבָר עַפְעַף שֵׂיבָה,

יִפְקַח עַיִן אַחַת כְּבֵדָה.

דּוּמָם יַבִּיט אֶל הֶעָתִיד

בְּתוֹכֵחָה אוֹ בַחֲנִינָה, –

אַךְ הַלָּז, אֲחוּז חֲלוֹמוֹת,

יִנְשֹׁם אַט לְקוֹל הָרִנָּה.


 


בשיר זה מתאר שטיינברג חוויות לילה של אדם המאחר לשכב לישון בעוד סביבו הומה הבית משינה.

אַחֲרֵי כְלוֹת

יֵשׁ אֲשֶׁר עֶלֶם עַז בְּאַחֲרוֹ לַיְלָה שֶׁבֶת,

בִּדְמִי חֲדַר-מְנוּחוֹת וּלְאוֹר-מַחֲבוֹאִים דַּל

לְבַדּוֹ יִשְׁהֶה עֵר וּדְמוּת חֲלוֹם יְכַל,

וּבְקֶרֶב אִלְּמֵי-שְׁנָת רַק נַפְשׁוֹ עוֹד דּוֹבֶבֶת.

כָּל בֵּית אֲבוֹתָיו נָם – וְלֹא יִיקַץ עַד-מְהֵרָה,

פֹּה עֻלְּפוּ אָב וְאֵם וּסְרוּחִים אָח אֶל אָח;

גַּם אָחוֹת שָׁמְרָה חֹק, וּלְבָבָהּ אֲשֶׁר נָח

בָּאֹפֶל עוֹד יְהַלֵּךְ אַהֲבָתוֹ כְּמוֹ עֵרָה.

רַק הוּא לְבַדּוֹ עֵר. כְּבָר רֹאשׁוֹ שַׂח לִתְנוּמָה,

הֲבֵל הַחֲלוֹם הָאַחֲרוֹן הַלֵּב יְמָאֵן פְּתֹר,

וְלֹא-עֵת חֲפֹץ וַעֲשׂוֹת זוֹ אַחֲרִית-לֵיל עַד תֻּמָּהּ.

וְהוּא עוֹדֶנּוּ עֵר אַחֲרֵי יוֹם-אוֹן וּפְלָאָיו,

כְּאִלּוּ אֲחֲרֵי כְלוֹת עוֹד פַּעַם בָּא הַתּוֹר

לְכַפֵּר פְּנֵי מְשַׂנְּאָיו וּזְכֹר אֵת אֲשֶר אָהָב.


בשיר מתעורר המשורר משינה אל ומתוך חוויה פנימית סוערת

the-starry-night 1889 vincent van gogh.jpg
ליל כוכבים, וינסנט ון גוך, 1889

[בימי אביב, תור הפלגים]

לֹא הֵד חֲלוֹם בִּי נָגַע, לֹא פְלֵיטַת-אוֹר חִוֶּרֶת

בְּמַאֲפֵל גַבּוֹת עֵינַי נִתְקְלָה לְתֻמָּהּ –

גַּל-סְתָרִים סָחַף מֵעָלַי אֶת צְעִיף הַתְּנוּמָה

בְּעוֹד לַיְלָה, בַּאֲפֵלָה סְגוּרָה וּמְסֻגֶּרֶת.

כְּמוֹ לִפְנֵי גִלּוּי רָז – כָּךְ הַלְמוּת לִבִּי כְּבֵדָה,

כְּמוֹ אַחֲרֵי פִתְרוֹן גִּיל – כָּךְ נַפְשִׁי צוֹפָה שְׁקֵטָה;

וּפִתְאֹם אֲחָזַתְנִי אֵשׁ תַּאֲוָה לוֹהֵטָה,

כָּמוֹהָ לֹא יָדַעְתִּי, כָּמוֹהָ עוֹד לֹא אֵדָע.

וּבְחֵשֶׁק לֹא יִשָּׁבֵר וּכְמוֹ בְאֵלֶם דַּעַת

כָּל חוּשַׁי בָּךְ, חֲמוּדָה, לְרֶגַע נֶאֱחָזִים,

וּבְלַהֲבוֹת דִּמְיוֹנִי אַתְּ כְּאֵשׁ בְּאֵשׁ נִבְלַעַת.

אַךְ עוֹד אֲנִי מְצַפֶּה וַעֲדַיִן נַפְשִׁי כָלָה,

כְּאִלּוּ חִידָה יֵשׁ וְאֵין לָהּ פִּתְרוֹן רָזִים,

כְּמוֹ הָיָה רַב הַסּוֹד וְנִפְתַּר לְבַטָּלָה.

מודעות פרסומת

התפרטות אינסופית של ממשות ופנים צרובי חמה – ריאיון עם שמעון אדף

 

"עכשיו כבר הייתה ערה לגמרי ובהתה אל פנים המקרר. החתולים, חשבה לאחר כמה דקות של עמידה באפס מעש. זה היה רק חלום? ואם לא, אולי תמצא אותם בחדר… היא עברה בחדרים, מדמה לעצמה שהבית הזה, הגדול והמרוקן, שנקנה בכסף שהורישו להם הורי אמה, הוא ארמון לילי שהוטל בו כישוף – כישוף תנומה של אלף שנים – מחשב להשבר מכוח תנועתה… היא שיקעה את גופה הקטן בכורסה וחיככה את לחיה בבד הכיסוי הגס. הספרות המתחלפות של השניות, והדקות בעקבותיהן, שאבו את מבטה… ואז דיבר אליה אלוהים מתוך הטלויזיה… הוא הגיע מכל נקודה בחלל, מכל קיום, ואפילו הסתמי יותר שבחדר… הקול העוקר את עיניה ומשסף את עורה בריבוא תערים עלה ממקלט הטלויזיה דוקא.

ואלוהים אמר לה: 'קומי, אורי, כי בא אורך'.

והניח לה לנשור מטה מחייה, אף כי מעולם לא תפשה שהיא מצויה בגובה רב כל כך".

בתחושת קרבת-אינקץ לדמויות הספר סיימתי לקרוא את "פנים צרובי חמה", ספר הפרוזה השלישי של שמעון אדף שראה אור בשנת 2008. במרכזו דמותה של אורי, אשר שינתה את שמה מפלורה לאחר התגלות מעין-נבואית שחוותה ממסך הטלוויזיה, לאחר תקופה ארוכה שלא הוציאה הגה מפיה. בחלק הראשון של הספר אנו מלווים את אורי ביחסיה החברתיים עם בני כיתתה, עם בני משפחתה, עם סדרת ספרי הפנטזיה שהיא קוראת באדיקות, כל זאת תוך כדי עקצוצי-נבואה שמופיעים לה מדי פעם. בחלק השני של הספר אורי כבר אשה נשואה ואמא, סופרת של ספרי פנטזיה לבני נוער, מתמודדת עם העבר הלא פטור.

כבר הרבה זמן שלא הרגשתי קרבה עזה כל כך לדמויות בספר, שמסופר גם בצורה כל כך ייחודית – מלאת חיות, נושמת כל מילה, מרגישה כל עצם דומם שמונח בחלל העולם. לשמחתי הרבה, המחבר,שמעון אדף, הסכים להחליף איתי כמה מילים ולספר לי על המניעים לכתיבה, כמו גם על החלומות של הספר ומחוצה לו.

עטיפה_-_פנים_צרובי_חמה(1).jpg


הספר מתחיל בחלום שמוציא את אורי, הגיבורה, מתוך עולם טראומטי ופותח אותה למציאות חדשה, שבעקבותו היא זוכה להתגלות אלהית על ידי הטלוויזיה, וזוכה למעין-נבואה. בכל שאר הקטעים – בחלק השני וגם בסיום, החלומות משחקים תפקיד משמעותי. מה גרם לך בספר הזה  להציב במרכז את החלומות? האם זה קשור לנבואה?

זה לא היה מהלך מודע. לא תכננתי את זה. אני חושב הרבה על איך חלומות מתפקדים בתוך ספרות. הרבה פעמים בגלל הסכימה הפסיכולוגיסטית חלומות הם לא פעם אמצעי להעביר את הלא-מודע של הדמויות, והרבה פעמים המפתח מאוד פשוט – יש סמלים וקל להבין אותם. כך זה גם בספרות העברית, חלק מהיצירות של עגנון הוא השתמש בחלומות. למשל, הגיבור חולם על שתי טבעות ויודע שהוא צריך לבחור בין שתי נשים. זה מפתח, כמעט משל. ואני רציתי ללכת נגד זה. חלומות אצלי זה תחום שלא ברור מה המעמד שלו – שיקוף של חיי נפש או דברים מתוך מציאות אחרת, חלופית. אני מרגיש שהתפקיד שלי ככותב זה להרחיב את הגבולות של מה שנתפס לנו כמציאותי, וחלומות זה דרך לאפשר מרחב מחיה לתודעה כזו שהיא לא עד הסוף המציאות כמו שאנחנו מכירים אותה. בתפיסה שלי, יש חלומות שהם התרופפות של מערכי הנפש הטבעיים שלנו, ואנחנו יכולים לתפוס מקטעי זמן שרחוקים מאיתנו.

שמעון אדף.jpg
שמעון אדף. צילום: רונן ללנה

הספר  מאוד חי – התיאורים מלאי ממשות, עונות השנה מאוד בולטות, אוכל, צמחים. נדמה שזה קשור לגילוי של אורי – הוא מכניס איזו מין עודפות לעולם, נוכחות שנוכחת לא נוכחת. זו הייתה החלטה מודעת או כך רצה הספר להכתב?

כל רומן אני כותב בצורה אחרת, אבל יש לי מחויבות לקונקרטיות של הקיום. הרבה פעמים, באופן שבו אני חי, אין לי גישה ישירה למה שקורה לי בפנים, אלא לצורה שזה מתרגם למצבים גופניים, ואיך שהגוף חווה את התחושות שלו. בספר הזה זה היה חשוב כי זו אורי שחווה את העולם. הגילוי הזה שהיה, שלא ברור אם היה או לא, אם היא דמיינה או באמת שמעה קול אלהי, מה שלא יהיה – האירוע הזה שינה את התודעה שלה באופן כזה שהיא נפתחת לעולם. מה שהיה חשוב לי זה להראות איך התודעה הזו מתפקדת. איך תודעה מתחילה להבחין בהבדלים בין הדברים. העולם כבר לא נחווה כמקשה אחת, אלא כהתפרטות אינסופית של ממשות, אז השפה הייתה צריכה לתפוס את זה.

האם יש קשר בעיניך בין ספרות הפנטזיה לתפקוד החלומי?

השורשים של ספרות הפנטזיה הם שורשים דתיים, עולם הסמלים שלה והכתבים שהיא שואבת מהם זה מיתולוגיות או ספרות קודש. אין הבדל בין ספרות הפנטזיה להתנסות המיסטית, יש רצף, וניסיתי להראות את זה. הכלים של ספרות הפנטזיה הם קודם כל כלים שיריים והרבה פעמים חוויות מיסטיות נמסרות בכלים שיריים – המטאפורה הופכת קונקרטית לגמרי, במובן שהיא כבר לא קיימת כדימוי למציאות אלא הופכת למציאות עצמה. יש משהו בחוויה דתית שהוא דומה, כשמשהו נתפס כדימוי לאל הופך להיות התיאור שלו, עבור מי שחווה שאת החוויה הזו.

קרה פעם שחלום גילה לך משהו חדש על היצירה?

אני זוכר את החלומות באופן לא סדיר. יש לי הפרעות שינה, הרבה מהלילות אני מבלה בנים-לא-נים, כשהתודעה ערה ויודע שישן. בתקופות של כתיבה החלומות שלי מאוד עזים, ואז אני יודע שזה באמת המשך של הכתיבה. יש את הבדיחה הסוריאליסטית על המשורר שעל דלת חדר השינה שלו תלה שלט נא לא להפריע -המשורר עובד'. השינה מעבדת את הדברים ויוצרת מהלכים שלא חשבת עליהם. אני לא מישהו שכותב את החלום שלו, אלא מנסה להבין מה נאמר לי בחלום, מה אמרתי לעצמי בחלום. נראה לי שבאופן כללי בכתיבה אני במרדף אחרי עצמי.

הספר עמוס באזכורים תרבותיים – שירי שנות השמונים, גלילה רון פדר שמגיחה בתפקיד עצמה, עליסה בארץ הפלאות, הקוסם מארץ עוץ, רשימת ספרים שמדברים על מקקים, באפי ציידת הערפדים, בוב ספוג ועוד. מה התפקיד של כל הפרטים התרבותיים האלה בעולם של הספר? האם זה קשור לעבודה שהגילוי האלהי של אורי נובע מהטלויזיה?

יש פרדוקס שקשור לאירועים של התגלות, לאירועים מיסטיים. מצד אחד השפה לא יכולה  להכיל את האירועים האלה, ומצד שני כל פעם כשאנחנו שומעים עליהם הם נכתבים באותם מילים. לספרות המיסטית יש דפוסים – ממעשה מרכבה של יחזקאל עד ספרות ההיכלות, אוצר המילים קשור לאש, למים, והרבה מלאכים. מבחינתי אורי חיה בעולם אחר, שבו דווקא השפות הזמינות לתיאור הם עולם  פופ ותרבות המונים, זה אוצר המילים הכי זמין לה. לנסח איך הסיפור של עליזה בארץ הפלאות קשור להתגלות זה הרבה יותר משמעותי מאשר לתאר את ההתגלות במילים שכבר נוסחו, מה שמקהה את החוויה של ההתגלות.

לאחרונה עלו בי הרהורים, אולי הרהורי כפירה, לגבי מהות מוסד העלילה. בספר זה בחרת לכתוב את הספר על פי רשימת שירים (שאחת מדמויות הספר הכינה), אשר השפיעה על התפתחות העלילה, לפיה כתבת את הסצנות השונות. מדוע בחרת לכתוב בדרך זו?

עלילה זה האמצעי הפרימיטיבי ביותר, במובן של קדום, כדי לספר סיפור. סיפור לא חייב להיות מבוסס עלילה, הוא יכול להיות מבוסס דמות, עולם, או בשפה עצמה. אני התחלתי מכתיבת שירה ועברתי לפרוזה, וצריך ללמוד איך כותבים רומן. האינטואציה הראשונית היא עלילה ובאמת כתבתי ספרות ג'אנרית – ספרות בלש, שבה יש גופה, מתחילים לחקור ווהלאה, או במבנה של ספרות פנטזיה שזה המבנה ההירואי. ובספר הזה הרגשתי שמה שמעניין אותי באמת זה ללכת עם הדמות ועם החיים. ושעלילה מתוכננת מדי רק תעיק על זה, היא תמשוך את תשומת הלב שלי למקומות אחרים. השתמשתי במוזיקה כאמצעי שיוביל את הסיפור. צריך משהו שיובל את הסיפור. גיליתי שהמוזיקה שאני משתמש בה היא לגמרי הסיטוציה של מה שקורה לאורי – קול שמגיע מבחוץ ומפעיל אותך מבפנים. זה היה אמצעי שנעשה חלק מהסיפור.

הקשבתי למוזיקה מאוד מסוימת – מוזיקה משנות התשעים, אלטרנטיבית, תחילת שנות האלפיים. כל פעם שאיזה שיר תפס לי את תשומת הלב, לא ניסיתי לברר למה, הקשבתי לו כמה פעמים עד שהתייצבה לי תמונה לראש שחיברתי לפרק הקודם ולתמונה הזו. כל השירים נמצאים בפודקאסט של אופיר שריקי, וכל שיר שימש השראה לפרק במספרו. הרעיון היה שההתפתחות לא תהיה צפויה, אני לא מתכנן שום דבר. אני מסיים פרק, שם מוזיקה חדשה והולך לכיוון שאליו אני הולך.

נשמע קצת דאדיסטי.

את הניסויים האלה באמת עשו לאורך כל הספרות האוונגרדית, במובן של למצוא דרכים שיפעילו אותך ככותב מבלי שתתכנן, שיהיה משהו אקראי בכתיבה. במובן שהעולם נכנס לכתיבה ולא נפרד ממנה. הדאדא, הסוריאליזם, אוליפו, יש בזה משהו כזה שקשור לאוונגרד המודרניסטי.

ועל מה אתה עובד עכשיו?

אני מסיים לעבוד על ספר מסות, קריאות שלי בספרות עברית. הוצאתי השנה שני ספרים שהעבודה עליהם קצת רוקנה אותי. יש משהו בלכתוב כתיבה עיונית שהיא בעיקר עובדת דרך שכל, שהוא נכון לי כהפוגה.

 

על מוריס בלאנשו והבדידות המהותית שבכתיבה

"מדוע? מדוע יש לכתיבה קשר לבדידות המהותית הזאת, בדידות שמהותה היא ההסוואה המופיעה בתוכה?", שואל מוריס בלאנשו בשורה האחרונה של מאמרו "הבדידות המהותית". הכותב בעיני בלאנשו מבקש את הבלתי אפשרי – לתפוס את האינסופי, לחיות אותו, לאחוז בו רק לרגע. "כתיבה היא האינסופי, מה שאינו פוסק… לכתוב פירושו להתמסר להיקסמות מהעדר הזמן". אמנם החיבור לאינסוף הוא חיבור טוטאלי, מלא חדווה ושמחה, של מי שקרוב לדבר הגדול ביותר שיש, אלא שעם זו מגיעה גם ההכרה "כי האמן, מאחר שהוא מסיים את יצירתו רק ברגע מותו, אינו מכיר אותה לעולם… לעולם אין הסופר קורא את יצירתו. היא בלתי קריאה בשבילו, סוד שבנוכחותו אין הוא שוהה". הריחוק הזה, אי-היכולת הזו לקרוא את מה שנכתב, מהווה עבור בלאנשו דוקא את הקרבה הממשית היחידה של המחבר למה שנקרא יצירה. "אי-האפשרות לקרוא היא הגילוי הזה שכעת, במרחב שנפתח על ידי הבריאה, אין עוד מקום לבריאה – ולסופר אין אפשרות זולת להמשיך לכתוב את היצירה הזאת בלי הרף". במילים אחרות, כדי לברוא עולם ההכרח הוא ליצור גם צמצום, כמו-להתסלק, להסתתר מאחורי המילים, מאחורי מעשי ידי-אומן, ליצור בלי-הרף עולם מלא חיות, לגלות חיים דרך הסתתרות.

Johns-Open.jpg

יש משהו פתולוגי בכתיבה של בלאנשו, האיש שהוצא להורג ושרד כדי לספר על זה. הכתיבה עבורו היא תמצית הבדידות, תמצית הרדיפה אחר תוצאה שאף פעם לא מגעת. וכשהוא מדבר על בדידות הוא מדגיש שהוא לא מדבר על בדידותו המוכרת של האמן. המשמעות של בדידות סולפה בעיניו. בדידות היצירה היא בדידות מהותית יותר מכל בדידות אחרת מוכרת ושגורה. "אין לה דבר וחצי דבר עם החיפוש אחר שוני… מי שכותב יצירה מורחק הצדה, מי שכתב אותה מסולק. מי שמסולק, יתר על כן, אינו יודע זאת… הסופר לעולם אינו יודע אם היצירה נשלמה". לכן יצירת האמנות אינה גמורה, אך גם אינה בלתי גמורה, היא מה שבלאנשו מכנה – הוֹוָה, לעד מתרקמת, מתהווה. לכן, "מי שחייו תלויים ביצירה, אם כדי לכתוב אותה ואם כדי לקרוא אותה, שותף לבדידות של מה שאינו מבטא אלא את המילה 'הוויה'". ה'ההוויה' של היצירה מתבטאת על ידי האינטימיות שבין מי שכותב את היצירה לבין מי שקורא אותה. בכך היא לעד מתרחשת, נוצרת, נוגעת בהתרחשות חדשה בין מה שכבר היה ולכאורה נחתם, לבין מה שחי מחדש בלב הקורא היוצר את היצירה כמו מאין ליש.

נדמה שרוב הכותבים מסוגלים להזדהות עם אמירות שכאלה, גם אם לא בכאלה עוצמות. לפחות עבורי, מילותיו של בלאנשו הצליחו לבטא חלק מהתחושות שלי מהמפגש עם הדף והמילה. משהו מאי-הוודאות המתמדת, מהחיפוש הבלתי-פוסק אחר גילוי, אחר יציבות וממשות שיפרצו מתוך הדחפים הפנימיים, הנסתרים והקמאיים. אמנם קשה לי קצת קיצוניותו של בלאנשו, עם התחושה העמוקה שהכותב הולך בכל עת על פני תהום. כי בכל זאת, יש נחמה בכתיבה, יש שמחה, יש גילוי. אפשר לגעת בדברים, גם אם הם הוֹוִים, אינסופיים.

נסיים עם דבריו היפים של בלאנשו על ההיקסמות, "מה שניתן לנו דרך מגע מרחוק הוא הדימוי, וההיקסמות היא תשוקה לדימוי". אנו לא יכולים לגעת בדברים עצמם, אנו יכולים להיות מוקסמים מהם. זוהי מטרת הכתיבה עבורו, לפגוש את הבלתי-פגיש, לגעת בבלתי ניתן למגע, לחיות מתוך היקסמות, שהיא מבטה של הבדידות, "של הבלתי פוסק והאינסופי". "סביבת ההיקסמות הזאת, שבם מה שרואים לוכד את הראייה ועושה אותה אינסופית, שבה המבט נקרש לאור, שבה האור הוא הזוהר המוחלט של עין שאיננו רואים, אך שאיננו חדלים לראותה, מפני שזהו מבטנו שלנו מראָה, הסביבה הזאת היא, במובהק, מושכת, קוסמת: אור שהוא גם התהום, אור שלתוכו שוקעים, מבעית ומושך".


מוריס בלאנשו, הספר העתיד לבוא: אסופה. תרגום ואחרית דבר: מיכל בן נפתלי. הוצאת הקיבוץ המאוחד.

31-4438_a3(2).jpg

בוקר אחד לא זרחה השמש – סיפור קצר מאת יצחק כהן

הָיֹה הָיָה יער עתיק.

לְפָנִים, היה היער מלא חיות פלא ופירות קסומים, אך עם השנים תַּשׁ כוחו. נותר בו רק הֵד הסיפורים.

ביער העתיק גר הילד. לִבּוֹ היה טוב, שְׂעָרוֹ שחור וְעֵינָיו יהלומים. וכל החיות ביער אהבו את הילד היָפֶה וכל החיות ביער אהבו את היער העתיק ודבר לא העיב על שִׂמְחָתָן

עד שבוקר אחד לא זרחה השמש.

xzf.jpg

מגששים את דרכם בעלטה, התאספו כולם למקום הכינוס שבקרחת היער, שואלים זה לזה: מדוע לא זרחה השמש?
אולי טעתה בדרכה? ואולי טבעה בים? ואולי – אף חיה לא אמרה זאת בקול – החליטה השמש להשתקע בארץ אחרת?

בעצת הילד, שלחו החיות את לִילִית האפורה: 'כיוון שאת יודעת לעופף גם בחושך גמור – צאי וְחַפְּשִׂי את השמש'.

כעבור שלשה ימי עלטה חזרה לילית. 'השמש איננה' אמרה, 'והעולם כולו שרוי באפילה'. בדרכה, פגשה יצורים מבוהלים שֶׁתָּעוּ בדרכם ומעופפים נוספים שיצאו לחפש את השמש. לַשָּׁוְוא.

פרצה מהומה. עצים הִשִּׁירוּ עלים ללא שליטה, כל הפרחים נָבְלוּ בְּאַחַת וחיות היער החלו טורפות זו את זו. רק הילד היפה שתק מאד, עיני היהלומים שלו מבריקות עוד יותר בחשיכה.

'נזכרתי' אמר פתאום, 'שלפני שלשה לילות חלמתי חלום. בחלום ראיתי את השמש קְטֵנָה והולכת – וככל שקָטְנָה, הלך אורה וְגָדַל – עד שהפכה לנשיקה בּוֹהֶקֶת. מעתה, אמרה לי, אשכון בליבך'.

הילד פשט את בגדיו, והיער נמלא באור.


יצחק כהן. בן 28. מושב שובה. כותב לאחרים מזמר לאלהים ומנסה להתחבב על עצמו.

מֶלֶךְ הַחֲלוֹמוֹת אֲשֶׁר יָבֹאוּ – על שירתו של יוסף צבי רימון

המשורר יוסף צבי רימון היה עוף מוזר בעולם השירה של אנשי העלייה השנייה.  בתוך עולם חדש שנבנה על גבי הריסות העולם הישן, כשהמשוררים מחליפים את הרבנים, כשאדמת ארץ ישראל נותנת פירותיה לבנים הבאים להקימה מהריסותיה, פעל איש רוח זה, שיותר מכל ביקש בשיריו את אלהיו – "אלוהים ירד עלי בשיר, אלוהים ירד עלי בחזון" . בעוד חבריו לעט מתנערים מהאלים המתים ומבקשים לכונן מלכות אנושית, ביקש רימון למצוא את הנשגב בכל פינה, את האלהי הבוער על שערה של נערה.

במאמר שנכתב א. קריב במלאת חמישים שנה למשורר ופורסם בעיתון דבר בשנת 1939 כתב עליו המחבר כי הוא משורר "לא של מראה עיניים ולא של הלך-נפש, אלא של מראות-נפש. דרכה, דרך נפשו, עוברים ושבים דברים ומראות, והחושים מביאים רק אסמכתות להם. המציאות בבואתם היא ולא להיפך. שירתו… לוחשת על אוזנינו כי יש עולמות אחרים מחוץ לעולם הגלוי לנו, יש חושים אחרים, יש קליטה אחרת". לכן חלומות רבים מופיעים בשיריו של י"צ רימון, ורובם מתקשרים לארץ הקמה לתחיה ולאלהים שמשיק את כנפי ההיסטוריה. כך בשיר 'באתי אל השרון' הוא מתאר את אבני הארץ כחלום שקם לתחיה:

אָהַבְתִּי סַלְעֵי אַרְצִי

עַל הֲרָרֶיהָ.

כָּל אֶבֶן אוֹמְרָה שִׁיר.

אֲנִי עוֹלֶה מֵאַחַת אֶל אֶחָת,

וְקִרְבִּי תִּתְעוֹרֵר רִנָּה:

אֵלֶּה חָיוּ כְּמוֹתִי,

חָלְמוּ הַרְבֵּה, הִתְגַּעְגָּעוּ, –

חֲלוֹמָם רָחַק מִבּוֹא –

וַיּהְיוּ לַאֲבָנִים…

("באתי אל השרון")

החלומות הרחוקים הפכו לאבנים, או שאולי האבנים מכילים את כל החלומות שחלמו עליהם מרחוק, בארצות הניכר. על שיר זה כתב נכד המשורר הקרוי על שמו, הרב יוסף צבי רימון: "החלומות ותחושות ההתעלות שעִמם, הם מן הדברים שהעניקו עוצמה מיוחדת לשירתו". "נסיך החלומות אני, אך אלהים גדר דרכי" הוא קודם בשיר אחד, ובאחר מכריז על עצמו "אני מלך החלומות אשר יבואו".

to-the-morning-star-1968.jpg
מרדכי ארדון, אל כוכב השחר, 1968

בחלומותיו הפואטיים של רימון הממשי לובש לבוש חלום – "דומם חולם הגן ומהרהר בחלומו / מציפור שנסה מארצה הקרה /  ועל עץ ערירי בצדי הגן וצדדיו ('רשמי ליל – ב') או בשיר 'נדחפתי בתחילת לילה' – "היה העולם נים ולא נים/ וחלומו – רעש השווקים. היה מוחי רשות הרבים…". כמי שנמשך אל הנסתר, הפנימי והסודי, הוא מוצא בעולם ביטויים להווית התת-מודע שלו – בין אם זה התת-מודע המשורר או בין של העולם, ומוצא בו רבדים השייכים למקום הרבה יותר רחב וכמוס – החלום.

יוסף צבי רימון נדחפתי בתחילת לילה.jpg

 

רימון.jpg

דרור אידר, בספרו שעוסק בשירת רימון, "אחרון משורר האלוהים", מדבר רבות על התכלית המיסטית בשירתו של המשורר – מה שהוביל מחד להערכתו הרבה של הרב אברהם יצחק קוק ולקירובו אליו, ולעומת זאת לגב קר מצדו של איש הרוח והמעשה יוסף חיים ברנר. אידר מנתח שתי פואמות ארוכות-טורים שכתב רימון הנפתחות במצב של ספק עירות, ספק שינה. פואמה אחת, 'הלבנה המתה', עוסקת בחלום בלבד בו מזמינה הלבנה עלם אחד לעלות עד אליה, ובפואמה 'אחד' מתאר רימון התגלות מיסטית וטיפוס ארוך בסולם רוחני עליון. סמלים קבליים רבים נעטפים בשפה שירית כללית המתאימה לדורו – בן העלייה השנייה שחווה התעלות רוחנית ומתאר אותה בכלים ספרותיים מודרניים, כבן בית  הזר לשכניו אך שמח מכל רגע בהוויתו.

אֲנִי מֶלֶךְ הַחֲלוֹמוֹת אֲשֶׁר יָבֹאוּ,

שְׁאִיפָתִי יָהּ, אֵל הָאוֹרוֹת הַגְּדוֹלִים,

וּפִתְרוֹנִי: יוֹם אוֹר!

(מתוך "כי יאור אור", כתרים)

חלום ליל סדר – סיפור מאת אבי טאוב

חלום. אני צועד, מהורהר ומוטרד באמצע מסדרון ולא זוכר אם הייתה לו אי פעם התחלה. המסדרון ארוך ואי אפשר לראות אם יש לו סוף. כמו בפעם הראשונה, בגיל שלוש אולי, כשחיפשתי את סוף האופק של הים בחוף שרתון. המסדרון אפלולי וחסר חלונות. רעש אוויר מנועים נושב בפתחי האוורור. שטיח בורדו דהוי מקיר לקיר, מאפרות שחורות במכסי פחים גליליים פזורים אחת לכמה דלתות. אני הולך ועיני משוטטות על קרעי השטיח ומחשבותי נודדות אל קרעי עננים.

השאלה 'איזו דלת לפתוח?' מרגישה חשובה וגורלית. אני מטה את עצמי לדלת שקולות רמים בוקעים ממנה. אשה צועקת על מישהו שאינו משיב לה: "אני צריכה לעשות הכל בבית הזה ואתה עומד כמו איזה דפ"ר! כמו איזה קונילמל! מה אתה מסתכל כמו אחד שנפל מהירח?! רק לקחת אתה יודע וטיפת התחשבות… משהו… את הגרביים אתה משאיר ליד הספה… אני נראית לך כמו משרתת?!" הטון רועם ומתגרה, סמכותי ונעלב. "אחרי זה אתה שואל למה אני כועסת? אפשר לחשוב מה כבר ביקשתי…" כמה רגעי שקט מתוח כמו מסטיק שפג טעמו ואז דלתות נטרקות בזעם. כוס זכוכית נשברת, כנראה לא בכוונה. "זה הכל בגלל שאני צריכה לעבוד כל כך קשה עד שאני כבר לא שמה לב. עכשיו מי ינקה את כל הלכלוך הזה?! הא?!" אין תגובה. אני מטה את האוזן ושומע בליעת רוק רוצה להיכנס כדי להרגיע ולפייס אבל נזכר במסדרון האפשרויות ומתרחק.

ון גוך מסדרון.jpg
מסדרון בבית החולים, וינסנט ון גוך, 1889

מן הדלת הברה נשמעת טלוויזיה צועקת באנגלית. הקהל מריע לדיבורו המתרונן והמתחנף של המגיש. הוא שואל ונותן ארבע אפשרויות לענות. דממה. משפט בקול רפה והקהל שוב מריע והמגיש מקשקש. אחר כן הרעש האפור כשאין קליטה. שניית דממה ואז שאגות אוהדים, הלמות תופים ושריקות. הקריין מקריין בקצב הולך וגובר. השפה לא ברורה אבל הטון הולך ועולה, גם הקצב של הדיבור וזה גורם לתוכן לרגש – הוא מכדרר את הכדור, והנה הוא מתקרב, ועכשיו יותר חזק, הנה זה מגיע הוא בועט. ההתרגשות קופאת באוויר. השניות עוברות לאט. ואז בטון נמוך ומתאבל כמה משפטי אכזבה מפוקחת מפי השדרן. הוא מסביר שזה לא היה מצליח בכל מקרה. אני מתרחק וממשיך הלאה.

גם בדלת הבאה יש רעש ודפיקות ברזלים אבל גם משפטים מעורבבים יידיש וארמית בהגייה אשכנזית. האקוסטיקה מכפילת הוד. שני קולות בחברותא מתבלטים בתוך שאון האולם הענק. אחד קורא ומוביל בניגון ערב ורווי געגועים. ואי תימא הכי אמאי אתינן להכי?… ליכא רישא ואף סיפא ליכא… הוא כופל את המשפט פעמיים ושלוש בניגון עולה ויורד. מחזיק את המחשבה של המשפט. בפעם הרביעית הקצב מואט והוא משתתק באמצע. מחשבותיו נודדות. החברותא שלו מחזיר אותו בקול שמנמני ופרגמטי. רבינו מה קורה? לשיטתך לא מצא אדם מקום מעולם! הריכוז אובד ממני. הרעש העצום של בית המדרש כמו בית חרושת מתיש. אני חוזר למסדרון.

מוזיקה מונוטונית שחוזרת על עצמה בוקעת במרחק שלוש דלתות. שיר מחול אתיופי בקצב אחיד. ריח חמים של אנג'רה. אני נזכר בדלת של השכנים שלי, וולקאיט, מקומה ראשונה ברחוב סהרון, ביפו. יש להם ילד וילדה, עיניים גדולות וחכמות. הצחוק שלהם מתגלגל משוחרר למטה כשהם רצים במדרגות לחצר. אני רוצה מאוד להיכנס אליהם ולא רק כדי לבקש כוס סוכר כמו שהבטחתי לעצמי בכל פעם שעליתי במדרגות. בסוף הרצון להמשיך חזק יותר.

בדלת הבאה איוושת כיסאות רבים. רגלי הברזל מגרדות את הרצפה כשהם מוזזים במהירות. פתאום שקט. מבהיל. כנראה קהל אנשים רבים מתפללים שם ועכשיו בדיוק הם תפילת עמידה. תפילת הלחש. הדממה כובשת ואז ריקה. אני ממתין ליד הדלת ומחכה לקדושה. אני שומע אותם חלושים ורחוקים, כאילו הייתי בקצה עזרת הנשים. בסוף השעמום מכריע ואני ממשיך לסקור את כל הדלתות. מביט בהם ואז פוסח עליהם.

צעדי מהדהדים כמו מטרונם בקצב אחיד. המסדרון לא נגמר ואני רוצה להקיף את כולו ורק אז להחליט.

פתאום דלת אחת נפתחת ויוצא ממנה ילד בן שלוש אולי, ראש תלתלים, עיניים ירוקות גדולות, חולצה לבנה, מנוקדת כתמי יין. הוא מגיע אל קצה הידית על קצות האצבעות, מביט בי ואומר: אימא, תראי שצדקתי, פתחתי את הדלת ובאמת אליהו הנביא הגיע. אני רוצה להגיד לו משהו אבל שום מילה לא יוצאת והילד כבר רץ חזרה פנימה. הדלת פתוחה למחצה.


כמה מילים על אבי טאוב:

נעים להכיר. אני אבי טאוב, נשוי פלוס ארבע, גר ביפו ומתגעגע לכל העולם. מיום שעמדתי על דעתי הרעועה, כדי לא ליפול אני נאחז במילים. ממלמל, ממלמל, שואל, מפלפל ומתפלתל כמו תולעת ספרים. שירים התחלתי לכתוב כמרפא עצמי להרהורי אובדנות בגיל הלבבות השבורים (נעורים). אמרתי לעצמי: שלפחות יהיה להם מה לקרוא אחרי שכבר לא אהיה כאן (איום פולני ידוע ומוכר). בינתיים זה מצא חן בעיני ולאט לאט הבנתי שלא צריך למול כדי שלמילים שכתבת יהיה ערך, מספיק שתחיה בשבילן. הסיפורים התחילו בהשראת אתגר קרת אבל אחרי הפסקה ארוכה אני חוזר לסגור כל מיני מעגלים בבית הספר לכתיבה יוצרת של יהודה גזבר שפתחתי בבית יקר תל אביב. כיום מקדיש את חיי לעידוד העיסוק במחשבת היהדות וליצירת ועידוד תרבות, בכל מסגרת וצורה אפשרית, בפרט אצלנו בבית בפרויקט 'משפחה מזמינה' ביפו, ובעיקר ומתפלל בלב לגמור את המבחן האחרון לסמיכה לרבנות ואת הצעת המחקר לדוקטורט, אבל זה סיפור ארוך.

אם אתם מעניינים או מתעניינים אשמח להכיר בפייסבוק – אבי טאוב.

המאידך גיסא של המציאות – יצירת קפקא כחלום

באסופת החדשה "יומן ספרותי", קיבצו חמוטל בר יוסף וגדעון טיקוצקי מאמרי ביקורת הגות והערכה שכתבה לאה גולדברג לאורך השנים ופורסמו בעיתונים וכתבי עת שונים. באחת מהרשימות סוקרת גולדברג את ספרו של מקס ברוד  על חברו הטוב, הסופר פרנץ קפקא, שיצירתו מתוארת כיצירה שכולה חלום. דבריו של ברוד נכתבים בשפתה של גולדברג ויוצרים יחד תמליל קסום של יוצר מעולם אחר.

שעון פראג.jpg
השעון האסטרונומי בפראג

 

רשימות אגב קריאה: מקס ברוד מספר על קפקא

"אנא, השיבני לחלום"… 

ברוד מספר: יום אחד בצהריים נכנס קפקא אל דירתו של ברוד, אותה שעה היה אביו של ברוד ישן על הספה וקפקא לא השגיח בכך והעירו שלא במתכוון. "אנא, השיבני לחלום!", פנה קפקא אל המתעורר, והסתלק. נדמה, שכך נכנס זה הפרוזאיקן הגאוני אל הספרות. ספריו כאילו אומרים לקורא: "אנא, השיבני לחלום, כי מוזר הוא כחלום, לעתים – כסיוט. ועמוק הוא ורב פירושים, ככל חלום. ה"מאידך גיסא של המציאות" משתקף בו בבהירות מפליאה באמת, כבחלומות. ואולי זוהי המציאות עצמה? שמא אין קפקא אלא מקיים את הפסוק של ניטשה: "חלומות: או שאין אנו חולמים כלום או – ברוב עניין. כך עלינו להיות גם בהקיץ – או לגמרי לא, או ברוב עניין?". כך מתלכדים אצל קפקא חיי ההקיץ עם חיי החלום, ונקודת הפגישה: "רוב עניין".

(טורים, שנה ב, גיליון יג, י"ד בתמוז תרצ"ח, 13.7.1938, עמ' 3. חתומה: עדה גרנט)

 

 

יומן ספרותי	 / לאה גולדברג

אֶנְהַג וְאֶת תִּהְיִי שְׁקֵטָה כִּי עֲיֵפוּת גְּדוֹלָה נָפְלָה נִפְלָא – משירי גלעד מאירי

שלושה משיריו של המשורר וחוקר הספרות גלעד מאירי: "הראשון מבוסס על חלום, השני מתייחס לקלישאת החלום והשלישי למצב ההיפנגוגי [מצב טרום-שנתי]".


 

חִכּוּךְ בַּגִּלְגּוּל / גלעד מאירי

מָסַרְתִּי אֶת הַמְּכוֹנִית וְהִדַּסְתִּי מֵהַמּוּסָךְ

כְּבַעַל עֲצָמוֹת חֲלוּלוֹת לְתַחֲנַת אוֹטוֹבּוּס רְחוֹקָה.

מְשֻׁחְרָר כִּדְרוֹר מִבְּעָיוֹת חֲנָיָה בַּכְּרַךְ

הִתְיַשַּׁבְתִּי לְצַד שְׁתֵּי צִפֳּרִים בְּמַכָּה.

 

שָׁנִים לֹא נָסַעְתִּי בְּהַסָּעַת הֲמוֹנִים.

תַּחְבּוּרָה צִפּוֹרִית נוֹהֶגֶת כְּדֶרֶךְ הַטֶּבַע,

יֵשׁ לָהּ קֶצֶב אִטִּי, הַנּוֹסְעִים מַמְתִּינִים,

כְּשֶׁמּוֹנִית עוֹבֶרֶת מְגַלִּים בָּהּ פָּנִים.

 

צִּפּוֹר אַחַת הִבְחִינָה בְּחוּשָׁהּ הָחַיָּתִי

שֶׁאֲנִי מְפַתֵּחַ בִּישִׁיבָה עַל סַפְסָל צִבּוּרִי

אִי שֶׁקֶט שֶׁל דּוֹרֵס, נַהַג רֶכֶב פְּרָטִי

וְצוֹפְפָה עַל מוֹשָׁבָהּ אֶת זְנָבָהּ הַפְּלוּמָתִי.

 

חָשַׁבְתִּי אֵיזֶה בִּזְבּוּזְמַן, הֶחְלַפְתִּי הִלּוּכִים בְּגוּפִי, בְּרֹאשִׁי

וְאֶבְרוֹתַי נָעוּ חֲרִישִׁית.

 

 

ritratto-immaginario-di-asger-jorn-1976 - enrico baj.jpg
דיוקן דמיוני של אסג'ר יורן, אנריקו באג', 1976

 

 

בֵּית חֲלוֹמוֹתַי / גלעד מאירי

 

בִּקַּרְנוּ בְּבֵית חֲלוֹמוֹתַי

פָּרְק מַיִם וְשַׁעֲשׁוּעִים

מִשְׁפָּחוֹת נוֹפְשׁוֹת שֻׁלְחָנוֹת

צֵלָנִיוֹת בְּצֶבַע זַיִת גָּזִיּוֹת

צֵידָנִיּוֹת קְצִיצוֹת כָּל רֶבַע שָׁעָה

טָס מֵעָלֵינוּ מְטוֹס קְרָב אֵיפֹה זֶה תֵּל

נוֹף אֲנִי חוֹשֵׁב מָטוֹס בְּצֶבַע

אָפֹר אֶף עָף חוֹלֵף בְּטִיסָה נְמוּכָה

וְחוֹצֶה כְּבִישׁ בֵּין עִירוֹנִי מִסְפָּר אֶפֶס אֶפֶס שֶׁבַע

דֶּשֶׁא אֵין לִשְׁכַּב עָלָיו הַכֹּל מְרֻצָּף

בָּלָטוֹת אֲדַמְדַּמּוֹת שְׁחַרְחָרוֹת חַמּוֹת

גַּם מֶלְתָּחָה אֵין אֲבָל יֵשׁ קָרוֹן לֹא יַצִּיב

עִם שְׁלֹשָׁה תָּאֵי שְׁרוּתִים קְטַנִּים וְגַם

בַּנְגִ'י שֶׁעָלָיו צָרִיךְ לְשַׁלֵּם עוֹד

עֲשָׂרָה שְׁקָלִים וְגַם עַל הַשַּׁעֲשׁוּעִים בַּמַּיִם וְאַלְפֵי אֲנָשִׁים

נָעִים בֵּין חֲנֻיּוֹת סְפָרִים בְּגָדִים רָהִיטִים עֲנָקִיּוֹת

וְנוֹחֲתִים עִם יְלָדִים בְּמֶקְדוֹנַלְדְס גִּבְעַת בְּרֶנֶר עַל

שֵׁם יוֹסֵף חַיִּים, הַקִּבּוּץ הֲכִי גָּדוֹל בָּאָרֶץ

אֶלֶף חֲמֵשׁ מֵאוֹת תּוֹשָׁבִים וְיֵשׁ יִצּוּג לְיוֹתֵר מֵאַרְבָּעִים לְאֻמִּים שׁוֹנִים

בַּקִּבּוּץ יֵשׁ מְכוֹן קוֹסְמֶטִיקָה וְאֶת הַכְּבִיסָה מַכְנִיסִים לְשַׂקִּיוֹת גְּדוֹלוֹת

וּמְבִיאִים לַמִּכְבָּסָה וְהַכֹּל מְכֻבָּס עַל יְדֵי כּוֹבְסוֹת וְגַם

עַל יְדֵי כּוֹבְסִים, זֶה מָה שֶׁלָּמַדְתִּי מִקַּלֶּטֶת בְּטִיּוּל טְרַקְטוֹר שֶׁל עֶשֶׂר דַּקּוֹת בְּכָל

הַקִּבּוּץ בֵּין מַעְגַּל הַפַּרְנָסָה לְמַעְגָּל הַמְּגוּרִים, וְלֹא אָמְרוּ אֵיפֹה הָיָה גָּר

חֵמִי רוּדְנֶר, סוֹפֵר כְּמוֹ בְּרֶנֶר מָה הָיָה חוֹשֵׁב עָלָיו, שֶׁהוּא

בְּסֵדֶר, בַּחֲנוּת הַסְּפָרִים אֵין זֵכֶר לִבְּרֶנֶר. כְּבָר תֵּכֶף עֶרֶב הִנֵּה

אַחֲרֵי עֶשֶׂר שָׁנִים שֶׁלֹּא אָכַלְתִּי הַמְבּוּרְגֶּר עָשִׂיתִי אֶת זֶה וְקָנִיתִי רַב מֶכֶר

הַיְלָדִים עֲיֵפִים יֹפִי הֵם יִישְׁנוּ כָּל הַדֶּרֶךְ לִירוּשָׁלַיִם וַאֲנִי

אֶנְהַג וְאֶת תִּהְיִי שְׁקֵטָה כִּי עֲיֵפוּת גְּדוֹלָה נָפְלָה נִפְלָא אַחֲרֵי הָאֵפִיִם

הַכֵּפִים וְהַפַאן פָאנִים, סוֹף הַקַּיִץ, הָיִינוּ חַיָּבִים לִפְנֵי שֶׁמִּפְלֶצֶת

הַשִּׁגְרָה וְהַחַגִּים תַּעֲמֹד בַּפֶּתַח עִם מֶתַח בַּיָּד

soccer-1999.jpg
כדורגל, ניומן מסריאדי, 1999.

 

שיר 7 מתוך המחזור קורה פנימית / גלעד מאירי

 

מְנַסֶּה לְהֵרָדֵם בַּלַּיְלָה לְאַחַר מִשְׂחָק.

לְנֶגֶד עֵינַי עוֹבְרוֹת הַחְמָצוֹת מְסַמְּרוֹת שֵׂעָר

נִכְנָסוֹת כְּנַעַל כַּדוּרֶגֶל מְמֻסְמֶרֶת

בַּשֶּׁקֶט שֶׁלִּפְנֵי הַשֵּׁנָה.

 


 

ד"ר גלעד מאירי, מנהל מקום לשירה ומנהל שותף של ביה"ס לאמנויות המילה. ספרו ה – 11 והאחרון עד כה, "בוא זמני" (2017) יצא לאור בהוצאת מקום לשירה.

meiri-bo-zmani.jpg

אני חולם לך על הנער שהיה לך – על אבות ישורון

אבות ישורון היה משורר שהגעגוע והחרטה כתבו את שיריו. הגעגוע להורים שהשאיר מאחור, בפולין המתמוטטת, שנרצחו במחנות ההשמדה מיידנק וסוביבור; והחרטה על כך שלא ענה למכתבים ששלחו אליו הוריו שהשאיר מאחור, שלא השמיע להם את קולו, קול שחיפש דיבור חדש בארץ ישראל. כל שירתו אומרת געגוע וחרטה. לכן נשזרים בה בלא סוף משפטים שבורים ביידיש, משפטים שבורים בעברית, משפטים שבורים בערבית, שזורים זה בזה, מנסים ליצור שפה חדשה של איש שנטש את שפתו הישנה, שרכש את שפתו החדשה וביטש אותה כזיכרון לשפתו הישנה, וכהזדהות עם שפת העם שפגש כאן ודיבר את שפתו שלו, הערבית.

"היידיש הזאת שהחלה לבוא אליך בהקיץ ובחלום, מאחר ונודע לה, כי נחושה החלטתך שלא לדבר בה, לא לחשוב בה, לא לחלום בה – לא בשינה ולא בהקיץ. ואם חלמת ואם דיברת מתוך השינה, החלום, ביידיש – למהר ולתרגם מיד כל מה שהגית, לעברית, ורק אז אתה יכול לחזור ולהירדם שוב", הוא כותב בקטע "הספרות העברית תערוך את התפילה", תפילת האשכבה למשפחתו, לשפה המתה.

ובאמת, כל החלומות המופיעים בשירי קובץ זה מציגים את דמויות ההורים שמתגלים לבנם בלילה, במיטה, כשכל מה שמנסה לשכוח תוך כדי כתיבה צף ועולה.  "אמת, לא הרבה / אני חולם עליו. / אנחנו עומדים בתעלה. ומי יודע באיזה / ואדיות אבי עומד. / הרבה הייתי נותן / לדעת המקום איפֹהו", כותב ישורון בשיר רובעת, חולם על אחת מתעלות המוות של קברי אחים שבאחת מהן נקבר אביו, בלי לדעת איפה הוא באמת.

בשניים מן החלומות נגלים אליו ההורים, האבא עם נבוט, האמא עם גרזן. בשיר "תחלופה" הוא כותב, "שמי החלפתי שפתי החלפתי עירי החלפתי. / ועוד יש בי מן הרוח להתעלם מעירי. / ואת בני עירי שכחתי. / והנה חלום. / ואבי מתעלם. // בלילה אני על מטתי. / בא. אבל לא פנים אל פנים. / ואז מה נשאר מן האב. / בלי הפנים. / נגמר מן האב. // אולם זה הוא. אני כבר מבין. / הנה העלים. חש אני / כי הוא מכין לי נבוט". ובשיר "לענין מה שאמרתי שני נצחים", כותב על אמו: "והנה הלילה באה בחלום, / הרימה גרזן מול ראשי, ולא הנחיתה, אך החלום / הזה השאיר בי אהבה בודדית // אפילו בחלום כבר לא רואים / את פניה. רק רוגנות הגרזן. / זאת בלילה. / ומה ביום? … אינני יכול לומר בפמבי / מי זאת שבאה בחלום. / היא היתה בנצח הראשון, / שבאה אלי בנצח השני".

תוצאת תמונה עבור אבות ישורון

 

גם חלומותיה של האמא של ישורון מתפקדים באותה גיזרה של חשיפת הגעגוע למתים. "אביך בא בחלום לך. / פתח את ארון הזכוכית. שבר לך כוס. נפטר לך ילד / ושאלת למה. אביך לא ענה ויצא וחשבת לכפר / ושכבת על הרצפה ושכבת על הילדה ומתה מגעגועים". אביה של אמו של ישורון נגלה לה בחלום. האמא שואלת למה נפטר לה הילד. ההערה בסוף הספר חושפת את הסיפור הכואב שמאחורי השיר – "יום אחד אמי ילדה ילד. מתוך עייפות שכבה על הילד והילד נחנק. אחרי זה, חודשים ארוכים שכבה במקום הזה שבו הונח הילד עד לקבורה".

אבל בשיר אחר, לוקח אבות ישורון להראות לאביו את הירח היפה של ים המלח. הבן שזכה לעלות לארץ חושף בפני האבא את הקסם הזה שאבותיו רק חלמו עליו. רגע קטן של קרבה, של גילוי אהבה פשוט, "אז אני לוקח להראות לו / את הירח כפי שיש לי / אותו בזכרון מהטיול הראשון שלי / לים המלח … לפני שצריכים ללכת לישון / ואני צריך / אני לוקח להראות לו את הירח. וענן לוקח. חכיתי בקוצר לענן שילך" ("יום שישי, כד תמוז תשלג, 27 יולי 1937").

ובאחד מהשירים האחרונים בקובץ, "אני חולם לך", חולם הבן עבור הוריו את החלומות שלא יכלו לחלום על הבן שלהם. "אני חולם לך על הנער שהיה לך / היה לך ואיננו יותר הנער. / אני חולם לך אני חולם לך אני חולם לך / ואיננו יותר הנער". שוב משמשים החלומות כמשחק מראות של זכרונות, געגועים וחרטות.

*

בספרה "ליד כפרים שקטים" מתעדת הסופרת יהודית הנדל את נסיעתה לפולין. בפרק "הערים אליהן לא נסעתי" היא מתארת את אי-התממשותן של שלוש נסיעות שרצתה לעשות – לעיירת ילדות של אמה, לעיירת ילדותו של בעלה, "ולקראסניסטאוו, עיירת ילדותו של אבות ישורון, שדרך השירה היתה למקום חי בחיי". אבל אולי כמו שירתו של ישורון, שמשוררת את הגעגוע והחרטה, את השבר והמרחק, הנדל לא יכלה להגיע ליעד, לשבור את הגעגוע, לחרוט את המרחק. "מיידאנעק היא מרחק 45 קילומטר מקראסניסטאוו. ראיתי את השלט על הכביש. את הצטלבות הדרכים. את הכביש המתפצל הפונה. קראתי כתוב: קראסניסטאוו 45 קילומטר. נשכתי את השפתיים להגיד לנהג שיטה מן הדרך הראשית ויסע לקראסניסטאוו. נשכתי את השפתיים ולא אמרתי. מה לי לחפש בקראסניסטאוו. הלכתי לי פארלוירן געגאנגען לאיבוד קראסניסטאוו. מה היה לי, אבות, לחפש בקראסניסטאוו?".

 


 

אבות ישורון, מִלְּבַדְאַתָּה. הספריה החדשה לשירה, תשס"ט 2009.

יהודית הנדל, ליד כפרים שקטים. הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, תשמ"ז 1987.


 

 

סלט מכל חלומותינו – על ספרה של מרלין וניג

החלומות בספר השירה של מרלין וניג, "אז מה היה לנו פה", קשורים בעיקר לאוכל. בשיר "תסריט במטבח" היא כותבת "בריח בצל מתפשט / בשמן רותח / בדלת מקרר שנטרקת שוב ושוב / לשוא, לשוא. / אני ארגיש דרך כפות רגלי היחפות / רצפה קרה / ואשמע את קיטורי הקומקום דועכים / לתוך החלומות שיהפכו מהר / לקפה". החלומות שעוד נשארים על פני המתעורר נהפכים במהרה לכוס קפה שמפיגה את זכרונם. בשיר "מחר" מכריזה המשוררת "מחר נכין סלט מכל חלומותינו", ובהמשך החלומות כבר הופכים ל"צימאון": "לפעמים זה סתם כדאי / לשכוח. להקיץ מחלום-רע וער / לנתק זרם מים חיים / מהצימאון המחריד של מציאות בשיגרה".

293H.jpg

לשני חלקים מחולק הספר – חלק השירה הנקרא "שירה על קו הגבול", ובחלק השני מחווה לרולאן בארת', ההוגה הצרפתי הפוסט-סטורקטורליסט שהכריז על מות המחבר, שמת ביום ובשנה בהם נולדה המחברת. המכתמים שבו חושפים שיח פנימי עם בארת' ועם העולמות השונים שוניג מהלכת ביניהם. "אני מתכווצת לי ונמקה על היותי בלתי מובנת ונתפסת וברורה. אני כזאת, אני אומרת לעצמי. אבל כל העמודים האלו שאנשים רואים בהם את דמותי, קורסים להם לפתע משל הייתי לא אמתית. אני לא שייכת לאף אחד. אני הולכת ישר ולא מפסיקה ללכת… רק לפעמים מתעורר בי רגש כזה של הרהור… אולי אני באמת לא אמתית? אולי אני חלום ארוך של בורא עולם והוא תיכף מתעורר? ואלו הרגעים שלי כאישה שפטורה מהנחת תפילין. כאישה שזוכרת לעצמה מצוות זכירה של נשים שמניחות תפילין של 'כאילו'. אלו הרגעים שבהם אני אומרת לעצמי: את חייבת להנעים לאלהים את החלום ולהיות אדם טוב יותר" (מתוך המכתם "הנעה – כמו בתפילה").

המשוררת היא חלום של הבורא, וכדי שלא להיות לסיוט היא מקבלת על עצמה לעבוד על מדותיה, להיות אדם טוב יותר, ולתפקד כחלום טוב עבור הבורא.

ובמכתם בשם "תקופה" מהרהרת המשוררת ב"מיתה המשונה של האתמול" בעקבות מפגש עם יומן פגישות ישן. היומן הוא בית קברות של הימים שמתים מהר, "וזו כנראה הטרגדיה של החיים. אפילו שאוסף היומים שלי הוא טיוטות מתחת למיטה… אני לא חולמת עליהם בלילות, ובבוקר כאילו לא עברו דרכי. אני מקדישה את עצמי למחר".

ספרה של מרלין וניג הוא מהיפים שקראתי השנה. קובץ קטן ואינטימי, המכניס את הקורא אל תוך עולם רגשי עמוס, שבור ומלא אמונה. חוזרת בתשובה חרדית, אם לשבעה, מבקרת קולנוע ודוקטורנטית לקולנוע באוניברסיטה העברית. רשימת-מכולת ביוגרפית זו מציפה את ספרה במילים שמספרות רגש מתפרץ, הנובע מחיים על הקצה שנאחז משני קצותיו. אלה שירים על מתח בין בני זוג; בעל חרדי חסידי שספון בבית המדרש מבוקר ועד ערב לבין אישה שמשתוקקת לכתוב, ליצור, לראות סרטים ולכתוב-ליצור, ומנסה ליצור גשר, או ללכת על הגשר השבור הזה, בין שני העולמות. הכתיבה נעשית כמעט בעל כורחה של הכותבת; "לעולם לא אכתוב שירה / ולא אתענה בצירופי מילים / ולא אביט עליהן מתרחבות / ולא אנדוד בתוכן" היא כותבת בשיר "לעולם לא אכתוב שירה", ובשיר "כוונת המשוררים" כותבת "אני עדיין מפחדת / שלא אוכל לפרק טוב / שלא אוכל להבין אף פעם למה התכוון המשורר הזה / שצורח בתוכי… זה כבר לא משנה האגו והגאווה והמילים הגבוהות. / רק לשתיקה חזרתי לאחרונה להתייחס ברצינות".

הכתיבה של וניג לא נשארת על הדף, היא מצליחה לחדור לגוף. הגעגוע מעביר איזה רעד, העצב המהורהר נעשה לדמעה, המבט המחויך נעשה לחיוך עצמו. זו כתיבה שעוסקת רבות בעצם הכתיבה – בצורך לכתוב, בפחד מהכתיבה, בחוסר היכולת שלא לכתוב. כמו כתיבה פוסט-מודרנית קלאסית [או פוסט-מודרנית] היא עוסקת בפער שבין המילה לדבר שהיא מסמנת, בין הדף למילה ובין הכותב אליהם. אבל איכשהו, כאן, זה מצליח לרגש באמת. זה כואב וזה עמוק. זה ברור. זה זועק מתוך דף לבן כתמים של דיו מלאי רגש ותהיות.


מרלין וניג, אז מה היה לנו פה – שירה על קו הגבול / מחווה לרולאן בארת. ספרא בית הוצאה לאור, 2015, 120 עמ'.

סיוטים – סיפור קצר מאת חוליו קורטאסר

בבית חולים ארגנטינאי שוכבת אישה בתרדמה. המשפחה שלה בטוחה שהיא תקועה בתוך סיוט בלתי נגמר: "כאילו מֶצָ'ה חולמת וחלומה מכאיב ומייאש, סיוט שחוזר שוב ושוב והיא לא מצליחה להשתחרר ממנו". אבל האם שווה להתעורר מהתרדמת בשביל הסיוט שנקרא המציאות שבחוץ?

סיפור קצר מאת חוליו קורטאסר, מתוך קובץ הסיפורים הקצרים "שמיים אחרים", באדיבות הוצאת הספריה החדשה.


לחכות, אמרו כולם, צריך לחכות כי במקרים כאלה לעולם אין לדעת, אמר גם הדוקטור רָאימוֹנְדי, צריך לחכות, לפעמים מופיעה תגובה, בעיקר בגילה של מֶצָ'ה, צריך לחכות, מר בּוֹטוֹ, כן דוקטור, אבל כבר עברו שבועיים והיא לא מתעוררת, כבר שבועיים שהיא כמו מתה, דוקטור, אני יודע, סניורה לוּאיסָה, זה מצב קלאסי של קוֹמָה, אין מה לעשות, רק לחכות. גם לָאוּרוֹ חיכה, בכל פעם שחזר מהאוניברסיטה היה משתהה רגע ברחוב לפני שפתח את הדלת, חושב, היום זה יקרה, היום אמצא אותה ערה, היא כבר פקחה את העיניים והיא מדברת עם אמא, לא יכול להיות שזה יימשך כל-כך הרבה, לא יכול להיות שהיא תמות בת עשרים, היא בטח יושבת על המיטה ומדברת עם אמא, אבל הוא היה צריך להמשיך לחכות, אין שום שינוי, מותק, הרופא יחזור בערב, כולם אומרים שאין מה לעשות. בוא לאכול משהו, בחור, אמא שלך תישאר עם מֶצָ'ה, אתה צריך לאכול, אל תשכח את המבחנים, בינתיים גם נראה חדשות. אבל הכל היה ארעי בַּמקום שהדבר היחיד שנמשך בו ללא שינוי, הדבר היחיד שנשאר כמו שהיה, יום אחר יום, היה מֶצָ'ה, משקל גופה של מֶצָ'ה על המיטה הזאת, מֶצָ'ה הדקיקה והקלה, רקדנית רוק ושחקנית טניס, מעוּכה לה כאן ומועכת את כולם כבר שבועות, סיבוך ויראלי, מצב של קוֹמָה, מר בּוֹטוֹ, אי-אפשר לאבחן מעבר לזה, סניורה לוּאיסָה, רק לשמור עליה ולתת לה את כל הסיכויים, בגיל הזה יש כל-כך הרבה כוח, כזאת תאוות חיים. אבל היא לא יכולה לעזור, דוקטור, היא לא מבינה כלום, היא כמו, הוֹ סליחה אלוהים, אני כבר לא יודעת מה אני אומרת.

גם לאורו לא היה מסוגל להאמין, זה נראה כמו איזו מתיחה של מֶצָ'ה שתמיד עשתה לו את המתיחות הכי איומות, התחפשה לרוח-רפאים במדרגות, הסתירה לו מברשת נוצות בתוך המיטה, כמה צחקו שניהם, המציאו זה לזה מלכודות, שיחקו בלהמשיך להיות ילדים. סיבוך ויראלי. הדעיכה הפתאומית ערב אחד אחרי החום הגבוה והכאבים, בבת-אחת דממה, העור שהאפיר, הנשימה המרוחקת, השלֵווה. ושום דבר אחר לא היה שלֵו כאן במקום שהתמלא רופאים ומכשירים ובדיקות והתייעצויות-מומחים עד שלאט-לאט, משעה לשעה, התגברה והשתלטה על כולם המתיחה סרת-הטעם של מֶצָ'ה, וצעקותיה הנואשות של דוניה לואיסה גוועו אחר-כך לבכי חנוק, לצער של מטבח וחדר-אמבטיה, והגידופים של אבא התחלקו בין שעת החדשות לקריאה החפוזה בעיתון, וזעמו הנדהם של לָאוּרו נקטע בנסיעות לאוניברסיטה, בהרצאות, באספות, ושמץ התקווה בכל פעם שחזר הביתה ממרכז העיר, את עוד תשלמי לי על זה, מֶצָ'ה, לא עושים דברים כאלה, מנוולת, אני אחזיר לך על זה, את עוד תראי. שום דבר אחר לא היה שלֵו שם פרט לאחות היושבת וסורגת, את הכלב שלחו לביתו של אחד הדודים, הדוקטור ראימונדי שוב לא בא עם עמיתיו, היה סר לשם בערב וכמעט לא נשאר, היה דומה שגם הוא חש במשקל גופה של מצ'ה שמעך אותם יותר מיום ליום, שהרגיל אותם לחכות, כי אין מה לעשות, רק לחכות.

עניין הסיוט התחיל ביום שדוניה לואיסה לא מצאה את המדחום, והאחות המופתעת הלכה לקנות אחד חדש בבית-המרקחת בפינה. הם דיברו על זה, כי מדחום שמשתמשים בו שלוש פעמים ביום לא הולך לאיבוד סתם כך, הם התרגלו לדבר בקול רם לצד מיטתה של מֶצָ'ה, ההתלחשויות של ההתחלה היו מיותרות כי מֶצָ'ה לא היתה מסוגלת לשמוע, הדוקטור ראימנדי היה בטוח שמצב הקומה מבודד אותה מן הסביבה לגמרי, היה אפשר לומר כל דבר וכלום לא השתנה בהבעתה האדישה של מֶצָ'ה. עדיין דיברו על המדחום כשנשמעו היריות בפינת הרחוב, אולי רחוק יותר, מכיוון שדרות גָאוֹנָה. הם החליפו ביניהם מבטים, האחות משכה בכתפיה כי יריות לא היו דבר חדש ברובע או בכל מקום אחר, ודוניה לואיסה עמדה להוסיף עוד משהו בקשר למדחום, אבל אז ראו את הצמרמורת חולפת בידיה של מֶצָ'ה. זה נמשך רק שנייה אבל שתיהן שמו לב, ודוניה לואיסה צרחה והאחות כיסתה לה את פיה, מר בּוֹטוֹ בא בריצה מהסלון ושלושתם ראו את הצמרמורת מתפשטת בכל גופה של מֶצָ'ה, נחש מהיר חולף מהצוואר עד לרגליים, תנועה של העיניים מתחת לעפעפיים, ההתכווצות הקלה ששינתה את תווי הפנים, כמו ניסיון לדבר, לייבב, ודופק מהיר יותר, ואחר-כך השיבה האיטית לקיפאון. טלפון, ראימונדי, למעשה שום דבר חדש, אולי קצת יותר תקווה, אף שראימונדי לא רצה לומר זאת, הוֹ הבתולה הקדושה, תעשי שזה יהיה נכון, שבתי תתעורר, שתיגמר דרך-הייסורים הזאת. אלוהים. אבל זה לא נגמר, זה התחיל שוב כעבור שעה, ואחר-כך בתדירות גבוהה יותר, כאילו מֶצָ'ה חולמת וחלומה מכאיב ומייאש, סיוט שחוזר שוב ושוב והיא לא מצליחה להשתחרר ממנו, להיות לצידה ולהסתכל בה ולדבר אליה אבל שום דבר חיצוני לא מגיע אליה, כלום לא חודר אליה מלבד הדבר האחר הזה, שבדרך כלשהי ממשיך את הסיוט שלהם, של כולם, בלי שום אפשרות למגע, תציל אותה, אלוהים, אל תשאיר אותה ככה, ולָאוּרו היה חוזר מהרצאה ונשאר גם הוא לצד המיטה וידו על כתף אמו המתפללת.

בלילה היתה עוד התייעצות-רופאים, הביאו מכשיר חדש עם מצמידים ואלקטרודות שחוברו לראש ולרגליים, שני רופאים, עמיתיו של ראימונדי, קיימו דיון ארוך בסלון, צריך להמשיך לחכות, מר בּוֹטוֹ, התמונה לא השתנתה, אי-אפשר להצביע על סימפטום מעודד. אבל היא חולמת, דוקטור, יש לה סיוטים, אתה ראית בעצמך, זה יתחיל שוב, היא מרגישה משהו והיא כל-כך סובלת, דוקטור. זה רק רפלקסים, סניורה לואיסה, אני מבטיח לך, צריך לחכות ולא להתרגש מזה, הבת שלך לא סובלת, אני יודע שקשה לראות את זה, מוטב שתשאירי אותה לבד עם האחות עד שתהיה איזו התפתחות, נסי לנוח, סניורה, קחי את הכדורים שנתתי לך.

לָאוּרו ישב לצידה של מֶצָ'ה עד חצות וקרא לסירוגין סיכומים לקראת המבחנים. כשנשמעו הסירנות, חשב שעליו לטלפן למספר שנתן לו לוּסֶרוֹ, אבל אסור לטלפן מהבית, ואי-אפשר לצאת לרחוב בדיוק אחרי הסירנות. הוא ראה את התנועה האיטית של אצבעות ידה השמאלית של מֶצָ'ה, ועיניה שוב נראו זעות מתחת לעפעפיה. האחות יעצה לו לצאת מן החדר, אין מה לעשות, רק לחכות. "אבל היא חולמת", אמר לָאוּרו, "היא שוב חולמת, תסתכלי עליה". זה נמשך כל עוד נמשכו הסירנות שם בחוץ, הידיים כמו חיפשו משהו, האצבעות ניסו להיאחז במשהו מחוץ לסדין. עכשיו היתה כאן דוניה לואיסה שוב, היא לא הצליחה לישון. למה האחות כמעט בכעס היא לא לקחה את הכדורים שנתן לה דוקטור ראימונדי? "אני לא מוצאת אותם", אמרה דוניה לואיסה כמו אבודה, "הם היו על ארונית-הלילה, ועכשיו אני לא מוצאת אותם". האחות הלכה לחפש אותם, לָאוּרו ואמו החליפו מבט, מֶצָ'ה הזיזה את האצבעות בתנועה כמעט לא-נתפסת, והם הרגישו שהסיוט עודו כאן, שהוא מתארך עד אינסוף כמסרב להגיע לנקודה שבה רחמים כלשהם, חמלה כלשהי שתופיע לבסוף, יעירו אותה כמו את כולם כדי לגאול אותה מן האימה. אבל היא המשיכה לחלום, בכל רגע יתחילו האצבעות לנוע שוב. "לא ראיתי אותם בשום מקום, גברת", אמרה האחות. "כולנו כל-כך אבודים, אף-אחד כבר לא יודע איפה שום דבר בבית הזה".

למחרת בלילה חזר לָאוּרו מאוחר, ומר בּוֹטוֹ שאל אותו משהו כמעט באי-רצון בלי לחדול לצפות בטלוויזיה, באמצע שידורי הגביע. "נפגשתי עם חברים", אמר לָאוּרו וחיפש מצרכים לכריך. "הגול הזה היה יצירת מופת", אמר מר בּוֹטוֹ, "מזל שמשדרים את המשחק בשידור חוזר שנוכל לראות יותר טוב את הביצועים המדהימים האלה". הגול, כמדומה, לא מאוד עניין את לָאוּרו, שאכל ועיניו כבושות ברצפה. "אתה בטח יודע מה אתה עושה, בחור", אמר מר בּוֹטוֹ בלי להתיק את מבטו מן הכדור, "אבל תיזהר מאוד". לָאוּרו נשא את עיניו והביט בו כמעט בהפתעה, זו היתה הפעם הראשונה שאביו הרשה לעצמו הערה כל-כך אישית. "אל תדאג, אבא", אמר לו וקם כדי לקטוע כל שיחה אפשרית.

האחות עימעמה את מנורת-הלילה ובקושי ניתן לראות את מֶצָ'ה. על הספה הסירה דוניה לואיסה את ידיה מעל פניה, ולָאוּרו  נשק לה על מצחה.

"אין שינוי, בן", אמרה לו דוניה לואיסה. "היא כל הזמן ככה. תראה, תראה איך הפה שלה רועד, מסכנונת, מי יודע מה היא רואה, אלוהים אדירים, איך יכול להיות שהדבר הזה נמשך ונמשך, שהדבר הזה…"

"אמא".

"אבל זה פשוט לא יכול להיות, לָאוּרו, אף-אחד לא קולט את זה כמוני, אף-אחד לא מבין שהיא כל הזמן בתוך סיוט והיא לא מתעוררת…"

"אני כן יודע, אמא, גם אני קולט את זה. אם היה אפשר לעשות משהו, ראימונדי היה עושה את זה. את לא יכולה לעזור לה בזה שאת נשארת פה, את צריכה ללכת לישון, לקחת כדור-הרגעה ולישון".

הוא עזר לה לקום וליווה אותה אל הדלת.

"מה זה היה, לָאוּרו"? נעצרה בבת-אחת. "שום דבר, אמא, יריות מרחוק, את יודעת". אבל מה היא באמת יודעת, דוניה לואיסה, מוטב לא לדבר עוד. עכשיו באמת כבר נהיה מאוחר, אחרי שישאיר אותה בחדרה יצטרך לרדת למכולת ומשם להתקשר אל לוסרו.

doctors hospital people health nurses hallway glass window

הוא לא מצא את מעיל-הרוח הכחול שאהב ללבוש בלילה, בדק בארונות בפרוזדור לראות אם אמו תלתה אותו שם, בסוף לבש סתם ז'קט, כי היה קריר. לפני שיצא נכנס לרגע לחדרה של מֶצָ'ה, וכמעט עוד לפני שראה אותה באפלולית כבר חש בסיוט, ברעד הידיים, בדיירת החשאית המחליקה מתחת לעורה. ושוב סירנות בחוץ, אסור לו לצאת עכשיו, עדיף מאוחר יותר, אבל אז המכולת תהיה סגורה והוא לא יוכל לטלפן. עיניה של מֶצָ'ה התרוצצו מתחת לעפעפיה כמבקשות להן מוצא, כמנסות להביט בו, לפלס להן דרך אליו. הוא ליטף את מצחה באצבע אחת, חושש לגעת בה, ללבות את הסיוט באיזשהו גירוי חיצוני. עיניה עדיין התרוצצו בחוריהן ולָאוּרו התרחק, הוא לא ידע למה, אבל מרגע לרגע פחד יותר, המחשבה שמֶצָ'ה עשויה להרים את עפעפיה ולהביט בו הדפה אותו לאחור. אם אביו כבר הלך לישון יוכל להתקשר מהסלון ולדבר בקול נמוך, אבל מר ט עוד האזין לפרשנות על המשחק. "על זה הם כן מדברים הרבה", חשב לָאוּרו. מחר יקום מוקדם כדי לטלפן אל לוסרו לפני שיצא לאוניברסיטה. מרחוק ראה את האחות יוצאת מחדרה ובידה משהו מבריק, מזרק או כפית.

אפילו הזמן נבלל או אבד בהמתנה המתמשכת הזאת, בלילות לבנים או בשינה במשך היום כדי להתאושש, קרובים או ידידים שבאו בכל שעה ולפי התור ארחו לחברה עם דוניה לואיסה, או שיחקו בדומינו עם מר בּוֹטוֹ, ואחות מחליפה במקום הראשונה שהיתה צריכה לנסוע מבואנוס איירס לשבוע, וספלי הקפה שאיש לא מצא כי הם התפזרו בכל החדרים. לָאוּרו שקפץ בכל פעם שהיה יכול ונעלם בכל רגע, ראימונדי שכבר אפילו לא צילצל בפעמון הדלת כשבא לבדיקה השגרתית, לא רואים החמרה, מר בּוֹטוֹ, זה תהליך שאין מה לעשות בו חוץ מאשר לשמור עליה, אני מתגבר לה את התזונה דרך הזוֹנדה, צריך לחכות. אבל היא חולמת כל הזמן, דוקטור, תסתכל עליה, היא כבר כמעט לא נחה.

זה לא זה, סניורה לואיסה, נדמה לך שהיא חולמת, אבל אלה תגובות פיזיות, קשה לי להסביר לך כי במקרים כאלה יש גורמים נוספים, בקיצור, אל תחשבי שהיא מודעת לדבר הזה שנראה כמו חלום, יכול להיות שהחיוּת הזאת והרפלקסים האלה הם דווקא סימפטום מעודד, תאמיני לי שאני עוקב אחריה מקרוב, אַת זו שצריכה לנוח, סניורה לואיסה, תני לי למדוד לך לחץ-דם.

ללָאוּרו נהיה יותר ויותר קשה לחזור הביתה בנסיעות ממרכז העיר ועם כל המאורעות באוניברסיטה, אבל יותר למען אמו מאשר למען מצ'ה היה צץ ומופיע בכל שעה שהיא ונשאר זמן-מה, שומע את החדשות הקבועות, מפטפט עם הוריו, ממציא נושאים לשיחה כדי לנער אותם קצת. בכל פעם שקרב למיטתה של מֶצָ'ה היתה לו אותה הרגשה של מגע בלתי-אפשרי, מֶצָ'ה קרובה כל-כך וכמו קוראת לו, הסימנים המעורפלים שסימנו האצבעות, והמבט הזה מבפנים, מבקש לצאת, משהו שנמשך ונמשך, מֶסֶר מֵאסיר מבעד לחומות העור, הקריאה שלה, חסרת-תועלת ללא נשוא. לרגעים נתקף אימה, היה בטוח שמֶצָ'ה מזהה אותו יותר מאשר את אמו או את האחות, שהרגע הכי נורא בסיוט מתרחש כשהוא כאן, מביט בה, שמוטב ללכת מיד כי אינו יכול לעשות דבר, כי אין טעם לדבר אליה, מטומטמת, יקרה שלי, תפסיקי לבלבל את המוח, בחייך, תפקחי את העיניים אחת ולתמיד ודי כבר עם הבדיחה התפלה הזאת. מֶצָ'ה אידיוטית, אחות קטנה, אחות קטנה, עד מתי תעבדי עלינו, מטורפת מחורבנת, נוכלת אחת, תשלחי כבר את ההצגה הזאת לעזאזל ובואי, כי יש לי כל-כך הרבה דברים לספר לך, אחות קטנה, אין לך מושג מה קורה, אבל בכל-זאת אני אספר לך, מֶצָ'ה, בגלל שאת לא מבינה כלום אני אספר לך. את כל זה חשב בהבזקים של פחד, של דחף להיאחז במֶצָ'ה בכוח, אף לא מלה אחת בקול רם, כי האחות או דוניה לואיסה אף-פעם לא השאירו את מֶצָ'ה לבדה, והיה לו צורך לדבר איתה על כל-כך הרבה דברים, כמו שמֶצָ'ה אולי מדברת אליו מהצד שלה, בעיניה העצומות ובאצבעותיה המציירות אותיות חסרות-תועלת על הסדינים.

היה יום חמישי, ולא שהם ידעו באיזה יום הם עומדים, ולא שהיה אכפת להם, אבל האחות ציינה זאת כששתו קפה במטבח, מר בּוֹטוֹ נזכר שיש מהדורת חדשות מיוחדת, ודוניה לואיסה נזכרה שאחותה שגרה ברוֹסַריוֹ טילפנה להודיע שתבוא ביום חמישי או שישי. המבחנים של לָאוּרו ודאי כבר התחילו, הוא יצא בשמונה בלי להגיד שלום, השאיר פתק בסלון, לא בטוח שיחזור בזמן לארוחת-ערב, ליתר ביטחון שלא יחכו לו. הוא לא בא לארוחת-ערב, האחות הצליחה סוף-סוף לשכנע את דוניה לואיסה ללכת לנוח מוקדם, מר בּוֹטוֹ השקיף מהחלון אחרי חידון הטלוויזיה, נשמעו צרורות של מכונות-ירייה מכיוון כיכר אירלנד, ופתאום דממה, כמעט יותר מדי, אפילו לא ניידת, מוטב ללכת לישון, האשה הזאת שענתה על כל השאלות בחידון היא משהו מיוחד, מה היא לא ידעה על ההיסטוריה העתיקה, כאילו חייתה בזמנים של יוליוס קיסר, בסופו של דבר השכלה משתלמת יותר מאשר להיות מוכר במכירות פומביות. איש לא ידע שדלת הבית לא עתידה להיפתח כל הלילה, שלָאוּרו לא נמצא בחזרה בחדרו, בבוקר סברו שהוא עוד נח אחרי מבחן, או שהוא לומד לפני ארוחת-הבוקר, רק בעשר שמו לב שהוא איננו. "אל תדאגי", אמר מר בּוֹטוֹ, "הוא בטח נשאר לחגוג משהו עם החברים שלו". בשעה זו היתה דוניה לואיסה צריכה לעזור לאחות לרחוץ ולהחליף את מֶצָ'ה, מים פושרים ומי קולון, צמר-גפן וסדינים, וכבר צהריים, ולָאוּרו, אבל זה מוזר, אדוארדו, איך יכול להיות שהוא לא טילפן לפחות, הוא אף-פעם לא עשה דבר כזה, במסיבה של סוף השנה הוא טילפן בתשע, אתה זוכר, פחד שנדאג, ואז הוא עוד היה צעיר יותר. "המבחנים בטח משגעים אותו", אמר מר ט, "תראי שבכל רגע הוא יבוא, תמיד הוא מגיע לחדשות של אחת". אך לָאוּרו לא בא באחת, הפסיד את ידיעות הספורט ואת המבזק על תגובתם המהירה של כוחות הביטחון, שום דבר חדש, ירידה הדרגתית בטמפרטורות, גשם בהרים.

השעה היתה אחרי שבע כשהאחות באה לחפש את דוניה לואיסה, שעדיין התקשרה אל כל הידידים, מר בּוֹטוֹ חיכה לטלפון מידיד, קצין משטרה, שיודיע לו אם נודע משהו, כל רגע ביקש מדוניה לואיסה שתפנה את הקו, אבל היא המשיכה לחפש בפנקס ולטלפן למַכּרים, אולי נשאר לָאוּרו בביתו של הדוד פֶרננדו, או חזר לאוניברסיטה לעוד מבחן. "תעזבי את הטלפון, בבקשה", חזר מר בּוֹטוֹ וביקש, "את לא תופסת שאולי הבחור מתקשר אלינו בדיוק עכשיו וכל הזמן תפוס לו, איך את רוצה שהוא יצליח לטלפן מטלפון ציבורי, עד שמוצאים אחד לא שבור צריך לפַנות אותו כי יש תור". האחות לא הרפתה, ודוניה לואיסה ניגשה לראות את מֶצָ'ה, שהתחילה פתאום להניע את הראש, מדי רגעים אחדים הנידה אותו לאט מצד לצד, היה צריך לסדר את השיער שצנח לה על מצחה. להודיע מיד לדוקטור ראימונדי, קשה לאתר אותו בסוף הערב, אבל בתשע טילפנה אשתו להודיע שהוא יגיע מיד. "תהיה לו בעיה לעבור", אמרה האחות שחזרה מבית-המרקחת עם קופסת מזרקים, "סגרו את כל הרובע ולא יודעים למה, תשמעו את הסירנות". דוניה לואיסה התרחקה אך מעט ממֶצָ'ה, שלא חדלה להניד את ראשה כמו בסירוב אטי, עקשני, וקראה למר ט, לא, אף-אחד לא יודע כלום, בטוח שגם הבחור לא מצליח לעבור, אבל לראימונדי בטח ייתנו בזכות תג הרופא.

"זה לא זה, אדוארדו, זה לא זה, בטוח שקרה לו משהו, לא יכול להיות שבשעה כזאת עוד לא נדע כלום. לָאוּרו תמיד…"

"תראי, לואיסה", אמר מר בּוֹטוֹ, "תראי איך היא מזיזה את היד וגם את הזרוע, זאת הפעם הראשונה שהיא מזיזה את הזרוע, לואיסה, יכול להיות ש…"

"אבל זה יותר גרוע מקודם, אדוארדו, אתה לא רואה שעוד יש לה את ההזיות האלה, שהיא כאילו מתגוננת מ… תעשי לה משהו, רוֹסָה, אל תשאירי אותה ככה, אני הולכת להתקשר למשפחת רוֹמֶרוֹ, אולי הם יודעים משהו, הבת שלהם למדה עם לָאוּרו, רוֹסָה, תני לה זריקה בבקשה, אני כבר חוזרת, בעצם, יותר טוב שאתה תתקשר, אדוארדו, תשאל אותם, לך מיד".

בסלון החל מר בּוֹטוֹ לחייג והפסיק, הניח את השפופרת. ואם בדיוק לָאוּרו, מה הם כבר יכולים לדעת, משפחת רוֹמֶרוֹ, מוטב לחכות עוד קצת. ראימונדי לא מגיע, אולי עיכבו אותו בפינה, אולי הוא מסביר עכשיו. רוֹסָה לא יכלה לתת למֶצָ'ה עוד זריקה, זאת תרופת הרגעה חזקה מדי, מוטב לחכות עד שיגיע הרופא. דוניה לואיסה, שנרכנה אל מֶצָ'ה לסלק את השיער שכיסה את עיניה חסרות-התועלת, התחילה להתנודד, ברגע האחרון הספיקה רוֹסָה לקרב אליה כיסא, לסייע לה להתיישב כמו משקל חסר-חיים. הסירנה שקרבה מגָאוֹנָה גברה כשמֶצָ'ה פקחה את עפעפיה, עיניה שכוסו בקרום שהצטבר במשך שבועות ננעצו בנקודה אחת בתקרה, ירדו לאט אל פניה של דוניה לואיסה, שצרחה, שלפתה את חזהּ בידיה וצרחה. רוֹסָה נאבקה להרחיק אותה מכאן וקראה נואשות למר ט, שהגיע והתאבן למרגלות המיטה ולטש מבט במֶצָ'ה, הכל כמו התרכז בעיניה של מֶצָ'ה שחלפו לאט-לאט מדוניה לואיסה אל מר ט, מן האחות אל התקרה, וידיה של מֶצָ'ה עלו לאט לאורך מותניה והחליקו ונצמדו זו לזו למעלה, וגופה הצטמרר בעווית, אולי כי אוזניה שמעו עכשיו את הסירנות הרבות, את המהלומות על הדלת שהרעידו את הבית, את צעקות הפקודה ואת חריקת העץ המתנתץ אחרי צרור היריות, את זעקותיה של דוניה לואיסה, את המון הגופים שנדחפו פנימה, והכל כמו בתיאום זמנים עם יקיצתה של מֶצָ'ה, הכל בתזמון טוב כל-כך כדי שיסתיים הסיוט ומֶצָ'ה תוכל סוף-סוף לחזור למציאות, לחיים הנפלאים.


שמיים אחרים, חוליו קורטאסר, תרגמה: טל ניצן. עורך התרגום: מנחם פרי. הספריה החדשה, סדרת לטינו בעריכת טל ניצן, הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 2006.

החלום המריח של עגנון

בימים ההם הייתה הלשון העברית נדמית לנערה מתבגרת המתחנחנת מול הראי ובוחנת את סגנונה. ובשנת 1934 כבר שמואל יוסף עגנון מוכר כאחד מבכירי הסופרים העבריים כאן בארץ. ובכל זאת, לאחר שפרסם בעיתון "דבר" פרק קצר מתוך ספרו" סיפור פשוט", זכה הוא לביקורת קשה על שימושו בשפה. שהרי בתיאורו את הסוכה הנאה שעשה חמיו של הירשל, גיבור הסיפור,

כתב עגנון  כי "רוח עלעלה את הסכך והסוכה הריחה ריח טוב". ומה רבה הייתה פליאתו כאשר בתגובה לפרסום הסיפור הקצר הגיע הדקדקן אברהן אברונין וטען כי סוכה אינה "מריחה". מי שמריח לטענתו הוא הצד אשר קולט הריח, הינו האדם, וכי לא ניתן להגדיר סוכה כ"מריחה". הצד המפזר את הניחוחות לא ניתן להגיד עליו כי הוא מריח, רק האדם מריח.

ביקורת זו הטרידה את מנוחתו של עגנון. "חלשה דעתי עלי שמא שניתי  ממטבע הלשון ופגמתי ביופייה" הוא כותב בסיפור בשם "חוש הריח", שכתב בתגובה לפרשיה לשונית זו. הוא הסתובב בין חכמי העבריים אשר לשונם מגלגלת לשון רהוטה ותקנית, אך לא מצא מי שיפתור הקושיה כראוי. חלקם אמרו כך וחלקם אמרו אחרת, ואין הדבר מוחלט.

אלא שפעם אחת פגש עגנון באחד מבני בניו של רבי יעקב מליסא, מסדר סידור התפילה שעגנון כה הוקיר (אלו ואלו, חוש הריח. עמ' רצט-ש):

"לסוף נפטרנו זה מזה. הוא וסידורו בידו ואני מחשבותי בלבי. לסוף חזרתי לביתי ועליתי על מטתי וישנתי שינה מתוקה. מתוך שעשיתי טובה ליהודי ושכבתי מתוך שיחות צדיקים ערבה עלי שנתי. שמעתי שמעוררים אותי. נתרשלתי ולא קמתי. חזרו ועוררו, הקיצותי וראיתי זקן אחד עומד לפני וסידור דרך החיים בפתוח בידו ועיניו מאירות ופניות מבהיקות ביותר".

 זהו אם כן אותו רבי יעקב מליסא עליו שוחח עגנון עם אותו יהודי טרם שכב לישון.

"עד שאני מציץ ומביט נסגר הסידור ונתעלם הזקן וידעתי שהוא חלום. ואף על פי שידעתי שהוא חלום אמרתי דברים בגו. נטלתי טת ידי וירדתי ממטתי והלכתי אצל ארון הספרים והוצאתי את הסידור דרך החיים. מצאתי שם פיסת נייר מונחת כמין סימן. עמדתי וקראתי לשון זה, ומרבים במיני פרחים המריחים לשמחת יום טוב. נראה הדבר שפעם אחת קראתי באותו דף והנחתי לי שם פיסת נייר לסימן…. שמחתי שלא שנכלתי בדברי ולא פגמתי בלשוננו הקדושה… דין הוא שיכתוב כך, והדקדקן שפטפט כנגדי עתיד ליתן את הדין".

הנה, פתר החלום את הקושייה הלשונית הקשה שהטרידה את מנוחת הסופר עגנון. ומתוך שנח מצא מנוח לטרדת מנוחותו.

 

תוצאת תמונה עבור אלו ואלו עגנון