"גנבתי את החלומות שלי כדי לשים אותם בספר" – על הכתיבה המודעת של ז'ורז' פרק

ניתן אולי לדבר על שני סוגים של אנשים כותבים; הסוג הראשון, והוא כנראה הרוב המוחלט, ימאן להגדיר עצמו כ'סופר' או 'משורר', גם לא לאחר שהוציא שלושה או כמה ספרים. מבחינתם, אין הם ראויים עדיין להקרא סופרים, ואולי, יום אחד, מתישהו, אם בכלל…

ז'ורז' פרק היה  כותב מסוג אחר לגמרי. עד גיל שלושים הוא הספיק לכתוב שלושה רומנים שלא ראו אור, פשוט כי הוצאות הספרים חשבו שמדובר בספרים לא מספיק טובים. ובכל זאת, משך כל התקופה הזו כששאלו אותו מה הוא עושה בחיים הוא ענה 'כותב'. מבחינתו, זו הייתה מהות חייו – היותו כותב, היותו סופר. "אני יודע שכתיבה היא בשבילי כלי ההתפייסות היחיד שלי עם העולם", הוא כתב ואיפשר לנו מה הוליד ביטחון כזה בכתיבתו, "היא הדרך היחידה שבה אני יכול להיותר מאושר או פשוט לחיות".

after-lunch-197 patrick caudield.jpg
אחרי ארוחת הצהריים, פטריק קולפילד, 1975.

על אף שראה עצמו מאז ומתמיד כסופר, פרק זלזל למדי בכישרון הדמיון שלו. לכן אולי אהב כל כך לכתוב רשימות של דברים ממשיים מחייו וחיי דמויותיו; לכן אולי נטה לכתיבה מוכוונת אילוצים, כמו כתיבה ללא אות מסויימת או כתיבה על פי חוקי השחמט; לכן אולי ספרו 'איש ישן' מורכב מניסוחים מחודשים שערך למשפטים מספרים ידועים – "איש ישן הוא ככל הנראה רומן הקולאז' הראשון שאפשר לקרוא מבלי להכיר כלל את המקורות, או אפילו בעובדה שיש בכלל מקורות. מובי דיק, בארטלבי, המשפט, התופת ויוליסס מספקים רבים מהמשפטים בספרו של פרק", כותב דייויד בלוס בביוגרפיה עבת הכרס של פרק. כך שמי יודע מאין נלקח במקור המוטו של הבלוג הלקוח מספר זה של פרק – "מאוחר יותר, מאוחר הרבה יותר, התעוררת כמה פעמים אולי, התנמנמת כמה פעמים, הסתובבת אל צד ימין, אל צד שמאל, שכבת על הגב, על הבטן, אולי אפילו הדלקת את האור, אולי עישנת סיגריה, מאוחר יותר, מאוחר הרבה יותר השינה נהפכת למטרה, או שבעצם לא, להפך, אתה נהפך למטרה של השינה".

בשלב מסויים בחייו, לאחר פרידה כואבת מזוגתו, החל פרק לכתוב את חלומותיו, ואף פרסמם כספר בשם 'החנות האפילה'. מעניין לראות את היחס שלו לחלומות וכתיבתם. הפסיכולוג שליווה אותו בתקופה זו מעיד כי פרק "מצא את עצמו מודה שהחלומות הללו לא נחווה כדי להיות חלומות, אלא נחלמו כדי שייכתבו, ושהם לא היו דרך המלך שחשבתי שהם יהיו, אלא נציבי עינויים שהובילו אותי הרחק מהכרה עצמית". פרק חווה את העולם כחומר לכתיבה, כאמצעי שיש להשתמש בו כדי לחולל מילים כתובות על דף. וכך, הופכים החלומות לכלי משחק על לוח שחמט מילולי,  שהותיר את המטפל שלו מתוסכל, מסופק אם לחלומות של פרק ישנה בכלל משמעות אמיתית לחייו:

אחד מהפציינטים שלי – הבה נכנה אותו סטפן – הכתיב לי, במובן מסוים, מה שטענתי במקום, בהתייחסי למטופלים שגורמים לך לתהות, בהקשיבך להם, אם הם באמת חווים את חלומותיהם, או שמא הם חלמו אותם בכוונה כחלומות, בסופו של דבר רק כדי לספר אותם. אלה הם "עושי-חלומות". במקרה של סטפן, הבנתי לאחר זמן מה שאני לא 'קונה' את החלומות שהוא הציע. כמובן, היו לי סיבות טובות לספוקתי; לא קניתי אותם מפני שהיה חסר להם בשר, היה להם מקום ברור בסוג רדוד של שפה, הם לא נקטעו על ידי שתיקות והיה חסר בהם ביטוי של רגשות, כאילו הסבל נעלם אל תוך האמירה והיה ניתן לחוש בו רק במהלך המתח של הפגישה הטיפולית. החלומות, אם נאמר זאת כך, נידלו, סוננו ועובדו בידי סטפן כמו טקסטים שיש לפענח אותם, כמו מכתב שבוודאי נכתב בשפה זרה אך לא נשלח ממקום רחוק, ושלא מופיעה עליו כל כתובת מדויקת. אולי הוא אפילו חלם אותו באותו אופן שבו הוא חיבר תשבצים, או שיחק פסיאנס, או הרכיב פאזלים […] או הקדיש עצמו למשחקי כתיבה. ניתן לומר שסטפן ושכמותו הם סהרוריים המהלכים ערים בשנתם.

על אף החסיון שהפסיכלוג משתמש בו, ברור כי מדובר בפרק, בעיקר מעיסוקיו שכללו כתיבת תשבצים, משחק בפאזלים וכו', והמטפל מעולם לא הכחיש את הטענה הרווחת שבדבריו הוא מתכוון אל הסופר הצרפתי. באחד מיומניו מתאר פרק את חווית הטיפול הפסיכולוגי מצידו שלו, תיאור שנשמע תואם למדי לתיאורו של הפסיכולוג:

בכל מפגש חיכיתי שידבר. הייתי בטוח שהוא מסתיר ממני משהו. משהו שהוא ידע עליו הרבה יותר מכפי שהיה מוכן להודות, משהו שלמרות זאת היה בתודעתו […] מאז ואילך חשתי בחוסר ואמון שעטף את המילים שלי וגם את השתיקה שלו: זה הפך למשחק מתיש של מחשבות, דימויים ששבים על מסלולי המוביוס שלהם עד אינסוף, חלומות שהיו טובים מכדי שייחלמו. איפה הייתה האמת? איפה היה השקר? […] כאשר ניסיתי לדבר, לומר משהו מעצמי, לנסות ולהבין את הליצן שבקרבי המלהטט בכישרון כה גדול בסיפור שלי ומעלה אותו באוב בתחכום כה רב עד שהוא עצמו הופך למסתורי, חשתי באופן מיידי כאילו התחלתי שוב את את אותו הפאזל, כביכול בניסוי כל הצירופים האפשריים של החלקים, האחד אחרי השני, אצליח למצוא יום אחד את התמונה שאני מחפש.

architecture-of-the-plain-1923 paul klee.jpg
ארכטיקטורה של המטוס, פול קליי, 1923.

כיצד נראה אם כן חלום כתוב של פרק? כך הוא כותב בחלום מספר 124:

לסוחר הבדים היה חוב אצל אבי והוא החליט להסגירו לאס-אס, ובו בזמן את בנו שלו (או רק עובד שלו), שנמצא נושא עיתונים מחתרתיים. זה הרבה יותר סבוך מזה. אבל זה מה שהיה.
האס-אס באים לעצור אותנו. יש להם מדים שחורים וקסדות כדוריות הדוקות מאוד, כמו מסכות. הם מתכוננים לעצור גם את הבוס, אך הוא מצביע לעברי, נוטל את סנטרי בידו, ומראה את הצלקת הקטנה שיש לי מתחת לו.
אנו חוצים את העיר.
לו רק יכולנו ללכת ולשתות קפה. זה נראה קל אך בלתי-אפשרי.
[…]
שמים אותנו בחדר השמור למפלצות. שני ילדים קטועים רגליים מעל לברכיים, ילד וילדה, עירומים, מתפתלים כתולעים. אני, אני הפכתי לנחש תינוק (או שמא היה זה דג?).
[…]
חזרתי לעיר. יש טקס זיכרון גדול. אני משתתף בו, בגועל, בהלם, ובסופו של דבר, בהתרגשות […]
אני ילד קטן. בקצה הדרך עצרתי נהג ושאלתי אותו אם הוא מוכן לבקש למעני מהגנן של הבוסתן הגדול את הכדור שלי, שעף מעבר לחומה (וכשאני מציים זאת, שב אלי הזיכרון האמיתי: ב-1947, שיחקתי בכדור על קיר המנזר שממול לבניין שלנו).
בריאיון עמו פרק אישש סופית את האבחנה המדויקת של המטפל, באומרו כי "הספר נהגה בהתנגדות לטיפול פסיכואנליטי – זאת אומרת, לא לקחתי את החלומות שלי למטפל אלא גנבתי אותם כדי לשים אותם בספר. מדפי החנות האפלה עולה מערכת יחסים אגרסיבית". בסופו של דבר הוא הודה כי הוא "מצא את עצמו מודה שהחלומות הללו לא נחוו כדי להיות חלומות, אלא נחלמו כדי שייכתבו, ושהם לא היו דרך המלך שחשבתי שהם יהיו, אלא נתיבי עינויים שהובילו אותי הרחק מהכרה עצמית". כאשר החלומות מתפקדים כאמצעי ותו לא למען הכתיבה אזי הם נעשים עינויי אשר רק מרחיק את הכותב מעצמו. הנסיון לייצר כתיבה אישית על מציאות פנימית מאולצת מרחיקה את האדם מעצמו ומהטקסט שהוא כותב, שנעשה לסיוט אחד גדול.

ז'ורז' פרק, חיים במילים. דייויד בלוס, מאנגלית: יניב חג'בי. הוצאת בבל, 967 עמ'.
חיים במילים
מודעות פרסומת

לְרַקֵּד לְבָדָד בִּבְלִי נוּעַ – אברהם שלונסקי גִּדֵּם הַחֲלוֹמוֹת

בשנה האחרונה לחייו כתב המשורר אברהם שלונסקי את ספרו האחרון – "ספר הסולמות", אך לא הספיק לראות אותו מודפס. בשיריו חושף שלונסקי מבע ספרותי עשיר, מלא חיות, שחווה את החפצים הדוממים כבעלי משמעות לעולמו הפנימי של האדם. בשיר "קְנֵה סוּף" המשורר מטייל על חוף הים וחווה את תנועת הזמן והגלים, את הצמיחה המרעישה סביב. כך קנה הסוף הצומח על שפת הים מבטא צעקה חנוקה, עמידה במקום של ריקוד:

עַד יָבוֹאוּ יָמִים אֲשֶׁר יְזַכּוּ

בְּשִׁעוּר-הַקּוֹמָה

אֲמִירוֹ שֶׁל כָּנוּעַ:

לִכְרוֹעַ-זָקוּף

לִצְעוֹק-בִּדְמָמָה

לְרַקֵּד-לְבָדָד-בִּבְלִי-נוּעַ.

הדובר הולך "כְאִישׁ שֶׁפִּתְאֹמָיו הֵזִימוּ מִבְטָחוֹ", שההתרחשות סביבו הסיטה אותו מהמוכר והבטוח, לכן נפשו מוכרחת ללמוד אותו "הֲזוֹת עַל נַחַל בְּצָמְאִי" – להתמזג עם הטבע ברוחו, להכיר את הפרטים הקטנים מתוכי תוכו, להשלים עם עצמו ולסלוח גם, על "הַשְּׁגָגוֹת הָעַלִּיזוֹת שֶׁלַּכִּסּוּף". הכיסופים הגדולים יוצרים שגגות עליזות, טעויות קטנות ומשמחות.

spots-1967 forest bees.jpg
נקודות, פורסט בס, 1967

הסולמות ששלונסקי כותב עליהם הם סֻלָּמוֹת בַּלַּיְלָה, סֻלָּמוֹת שֶׁל בַּעַל-חֲלוֹמוֹת, המהדהדים את יעקב וחלומו בבית אל – "וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ" (בראשית כח, יב). מופעי החלומות בשירים אלה מופלאים, בצירופי מילים ייחודיים חושפים מציאות שנגלית מעבר לפרגוד המילים-שבהקיץ: בשיר "הטבת חלום" הוא מבקש לדעת את משמעות מראה הליל, "חָפַצְתִּי לָדַעַת הַפֶּתֶר לָבֶטַח – חֲלוֹמַי הֵם מִשְׁנֵה-הֱיוֹתִי", ובתוך כך מגלה לנו כי החלומות הם החלק המשלים של אישיות האדם, חלק שבלעדיו אין להכירו, הם משנה-היותו. אך גם לחלום ישנם צדדים שונים, "צַלְמוֹ-הַשֵּׁנִי שֶׁל חֲלוֹם אָז הוֹפִיעַ" – לפעמים מתגלים רק חלקים חלקיים של החלום והמשורר נזקק להמתין להופעת הצלם השני של החלום, כמו צלם אנוש וצלם אלקים הזקוקים ללכת יחד, כך גם החלום מורכב משניים.

החלום הוא זה שמפענח כתובת סמויה שנכתבה לה אי שם, הוא זה שמצליח להעביר את המסר הסודי הכתוב בנחושת על קלף. או יותר נכון להגיד, צל החלום הוא שיפרש את משמעות החלום הנכתבת על קלף:

בְּמֵי שׁוֹשַׁנִּים וְכַרְכּוֹם

בְּקוֹלְמוּס שֶׁל נְחשֶׁת עַל קְלָף

יָצָא הַחֲלוֹם לְדַרְכּוֹ

יָצָא לְדַרְכּוֹ וְחָלָף

יָצָא וְחָלַף

יָצָא וְחָלָף

צִלּוֹ יְפַעְנֵחַ אֶת כְּתֹבֶת הַקְּלָף

בשירים אחרים רואים כי שלונסקי קושר בין הסולם והחלומות לצורת תפקוד הזמן. כך בשיר "בְּרֶגֶל אֲדִישָׁה" הוא כתב כי "הַזְּמַן בּוֹעֵט בְּךָ בְּרֶגֶל אֲדִישָׁה / כִּבְעוֹט טַיָּל / בְּקוֹנְכִיָּה פְּלוֹנִית שֶׁעַל הַחוֹף". הזמן בועט באדם כמו שאדם בועט בקונכיה על חוף הים. שלונסקי שואל על הקונכיה "הַאִם גַּם הִיא בּוֹדָה לָהּ הַפִּצּוּי / עַל סֻלָּמוֹ שֶׁל בַּעַל-חֲלוֹמוֹת / וְאֶת הַבְּדוּת הַזֹּאת הִיא הוֹמִיָּה / מִפֶּה לְאֹזֶן?". השאלה היא האם גם הקונכיה, כמו האדם, בודה לעצמה את סולמו של בעל החלומות, כמו שהאדם בודה אותו לעצמו. במקרה זה האדם מוצג כמי שבודה לעצמו עולם פנטזטי שמטרתו להשכיח מלבו את בעיטת הזמן. החלומות הם בדיה המשכיחה את בעיטת הזמן. "טַיָּל עַל שְׂפַת-הַחוֹל. וּפֶסַע/ אֵין-אִוְשָׁה./ הַזְּמַן בּוֹעֵט בְּךָ בְּרֶגֶל אֲדִישָׁה". אנו קורבנות לבעיטת הזמן, ומנסים כל הזמן לשכוח עובדה זו.

tangerine-dream-2004 ji, lambie.jpg
חלום מנדריני, ג'ים למבי, 2004

גם בשיר "צְעָקָה מִן הַחֲלוֹם"  הזמן מתפקד כרועץ לחלומות האדם. הזמן מתואר בממשות אימתנית ורחוקה, "הַזְּמָן גָּדוֹל מֵהֶם /כְּעֵץ שֶׁצַּמַּרְתּוֹ גְבוֹהָה מִן הֶעָפָר… הַזְּמָן רָחוֹק מֵהֶם / כְּעֵץ שֶׁשָּׁרָשָׁיו שׁוֹתְקִים מִלְּהֵחָשֵׂף / וְהֵם אוֹמְרִים: הַמָּוֶת / הוּא שַׁלֶּכֶת". הזמן הוא האחר המוחלט והמאיים;

עַל כֵּן

כְּשֶׁאֲנִי רוֹאֶה בַּחֲלוֹמִי

יָם מִתְפַּרְקֵד וְאֵינוֹ מַגִּיעַ עַד אֹפֶק

עָרִים מְטַפְּסוֹת בְּסֻלָּם מִתְרוֹעֵעַ

וְשָׁמַיִם הוֹלְכִים עַל גָּחוֹן –

וּמִצְטַעֵק:

“אָבִי! אָבִי!” –

אֵין אִישׁ יוֹרֵד לְסוֹף הַצְּעָקָה.

וְאָז הֵם נוֹעֲרִים אוֹתִי מִשְּׁנָתִי

וַאֲנִי אוֹמֵר:

הַזְּמָן גָּדוֹל מֵאִתָּנוּ

הַזְּמָן רָחוֹק מֵאִתָּנוּ.

"ספר הסולמות" הוא ספר השירה האחרון שכתב שלונסקי בשנת 1973. ביום בו השיב שלונסקי נשמתו היה ספר השירים בדרכו האחרונה אל הדפוס. יומיים לפני כן בשעת בוקר מוקדמת התקשר אל המביא לדפוס וביקש ששתי שורות  יוספו לשיר האחרון שכתב. השיר נפתח בתיאור של היום הפולש אל החלום:

…וַיְהִי עֶרֶב

וְאוּד-שֶׁל-יוֹם עָשֵׁן אֶת הַחֲלוֹם

וּבְקֶרֶן-רְחוֹב

רְחוֹב שֶׁבּוֹ שׁוֹתֵק

הַמָּוֶת עַל גַּבָּהּ הַמִּתְרַחֵק

מתוך כך מופיע "גִּדֵּם-הַחֲלוֹמוֹת / לִרְאוֹת / הַעוֹד נִטּוּ זְרוֹעֵי סֻלָּמוֹתָיו / לִפְסוֹג בָּהֶם בְּפֶסֶג רְנָנוֹת / אֶל הַנּוֹפִים / שֶׁפְּלִיאוּתָם הֵנֵצָה /אֶל הַחוֹפִים / אֲשֶׁר נִבְדּוּ לָנֶצַח?". גדם החלומות, מי שחלומות כרותים, מגיע לראות האם זרועות הסולמות נוטות אל עבר כל הנופים שנבדו להם לנצח – על ידי המשורר. החלומות והסולמות מתפקדים כאן כשני ניגודים שמשלימים זה את זה, ופועלים יחד כדי למדוד את פועלו הבדוי והנצחי של המשורר. השיר המקורי מסתיים בשורות "הוֹ נֵצַח / הוֹ נֵצֶר-מִשֹּׁרֶשׁ / הוֹ רֶגַע-שֶׁאֵין-לוֹ-סוֹף". שוב הזמן מופיע ביחס לחלומות והווית המשורר, אך כאן הוא מופיע כשאיפה אדירה, ככיסופים אל הנצח האינסופי. כאמור, לפני מותו – הישאבותו אל הרגע שאין לו סוף – ביקש המשורר להוסיף שתי שורות לשיר – "עֲצוֹם עַפְעַפֵּי-עֶרֶב / עֲצוֹם עַפְעַפַּי". העפעפיים נעצמו. הערב ירד. הנצח נותר אין-סופי.

22111


אם קראתם עד כאן, נוסיף בשולי הדברים דברים נוספים שכתב שלונסי על מימוש חלומות. בספר "אברהם שלונסקי – מסות ומאמרים: העשור הראשון, 1922 – 1933" מופיעה רשימה שכתב שלונסקי על ביטאון תנועת העבודה "מחיינו", בה הוא מלין על הכיוון הספרותי אליו נטה הביטאון. מתוך כך הוא כותב על הצער הגדול המגיע עם התגשמות החלום עליו כה חלמת:

אסור מחמת פיקוח נפש לעשות את הניסיון האחרון, למצוא פתרון, לחלום כל החלומות, – כי הפתרון אחד הוא : מות החלום. ולא לחינם אומרים בעברית על פתרון חלום : "שבר חלום". כן! אבל… אעפ"כ… אעפ"כ, אסור גם לפקוח עיניים, אסור לתת פתרון פה לאותו "קורע צעיפים". צריך לעצום את העיניים, לעצום יפה – יפה – ולחלום – לחלום – לחלום.

הפרדס של רג'ינה – ריאיון עם הסופר דביר צור

לפעמים סופרים מוכשרים מבזיקים לרגע בשמי העולם הספרותי, מותירים חותם-אור מופלא וממשיכים בדרכם הארוכה המתפתחת. דביר צור הוא אחד מאלה, ששני ספרי הפרוזה שפרסם – "משה בהיפוך אותיות" ו"הפרדס של רג'ינה" הציגו יכולת מרשימה של הצבת דמויות קצה במרכז מתוך כתיבה עדינה, מורכבת וייחודית. "משה בהיפוך אותיות" עוסק בדמות של משיח משוגע או משוגע משיחי וציפור הקנר שלו. ב"פרדס של רג'ינה" הוא מתאר את חייה של רג'ינה מועלם בבית האבות ואת חיפושה אחר בנה מנשי שברח ממנה לפני שנים ומאז לא נראה. את "משה בהיפוך אותיות" קראתי לפני כמה שנים וכעת את "הפרדס", ששמו לקוח מהפרק המציג חלום של רג'ינה. שמחתי שדביר צור הסכים לענות על כמה משאלותי על כתיבה וחלומות.

שלום דביר, מה הוביל אותך לכתוב סיפור על דמות של אישה מבוגרת וחייה בבית אבות?

ההיכרות עם החיים בבית אבות הגיעה משני מקורות. בילדותי היו לי מעין סבא וסבתא מאמצים בנוסף על אלה הביולוגיים, זוג ניצולי שואה עריריים שחיו קרוב אלינו ושאהבו אותי ממש כנכד. כשהם התבגרו הם עברו לבית אבות ובביקורים שם נחשפתי לראשונה לקיום של המוסד הזה. כמה שנים אחר כך, אחרי שהם כבר נפטרו, בלימודים לתואר הראשון, עבדתי בסופי שבוע כמלווה לקשיש חביב וטוב לב, שחי גם הוא בדיוק באותו בית אבות, במחלקה הסיעודית. לכן במובן מסוים מדובר גם בחוויה כפולה, של חיים שיש בהם חסד ובריאות וגם חברויות, ולצדם חיים במקום יותר מאיים וקשה, של הבנה יותר גדולה של הקץ המתקרב.

the-old-jew-1912.jpg!Large

יהודי זקן, מארק שאגאל, 1912.

הספר עמוס בזיכרונות של רג'ינה לצד חיפוש שלה אחר בנה המבוגר שברח ממנה. חיפוש זה יוצר איזו מין תעלומה יחד עם בן זוגה בבית האבות, אלפרד, שמשחזר את העבר שלו בשירותי הביון הישראליים ובכך נוצר מין סיפור בלשי מיוחד, כאשר ניתן לומר שהתעלומה האמתית שהוא מנסה לפתור היא נפש אדם. כיצד נרקם הסיפור הבלשי הזה ומדוע בחרת לספר אותו כך, כתעלומה בלשית?

היחסים בין הורים לילדים מבחינתי הם תעלומה. יש בהם אהבה שאין באף מערכת יחסים אחרת ומצד שני יכולים להיות בה חשבונות ושיפוטיות שמעמידים בצל את האהבה במשך תקופות. לפעמים החשבונות יכולים לחסל את האהבה או לפחות לכסות עליה עד שקשה לראות אותה. בעיניי כל ניסיון לכתוב יחסים של הורים וילדים הם משהו שאי אפשר לתאר אותו דרך המנסרה הפסיכולוגית וזהו. יש בהם כל כך הרבה: אהבה ויראה, ושנאה וקנאה וכסף ושליטה ומרדנות ושיעבוד ושחרור וכל זה מתערבב ומתערבל בתוך עצמו. ולכן חשבתי שאולי נכון יהיה לנסות לפענח את התעלומה של ההיעלמות מכיוון בלשי, והוספתי את הדמות של אלפרד שהוא עצמו מחפש תשובה, ומשליך את חוסר היכולת שלו למקום של ביון, ריגול ויכולות שלמעשה ברור שאין לו.

הספר קרוי על שם חלום של רג'ינה שמהדהד לפרדס של ר' עקיבא, "ארבעה נכנסו לפרדס". מדוע נקרא הספר על שם החלום, האם זהו המקום אליו כל הדרמה מתנקזת?

בעיניי הסיפור על הפרדס הוא סיפור על הפחד של אנשים מכל פרשנות עצמאית וחתרנית למציאות. כי שלושה מתוך הארבעה מוצאים את עצמם במקומות קשים. ורק רבי עקיבא מוצא את עצמו בחוץ בשלום, ואני לא בטוח שבסופו של דבר האפשרות של כניסה לפרדס ללא יציאה היא לא אפשרות מעניינת יותר. ואם שמים לב, בחלום יש ארבעה גברים, ארבעת הגברים בחייה של רג'ינה, שכל אחד מהם מביא איתו אפשרות אחרת של קיום, החל מאהבה שקטה, דרך אהבה בוערת שלא מתממשת, ועד לאהבת אם לבנה ואהבה של אנשים מבוגרים שכבר ראו הכול בחיים. ודבר כזה יכול להתרחש רק בממד של חלום, שבמידה מסוימת מזכיר את הסיפור של ארבעה שנכנסו לפרדס, שהוא גם קצת חלומי ומתעתע.

איך כותבים חלום? תיאור החלום של רג'ינה מאוד קורקטי מצד אחד אך יחד עם זאת מצליח להיות מאוד חי ו'חלומי' – רימוני מאכל הופכים לרימוני נפץ, התפאורה מתחלפת במקום – הים הופך ליבשה, האלמוגים לעצים, היא מנסה ללדת את בנה מחדש בלא סיבוך בלידה. אז איך כותבים חלום?

שאלה קשה: בעיניי זה אחד האתגרים הגדולים שעומדים בפני אדם כותב, מאחר שחלום הוא הרגע שבו הקצוות המוכרים לנו מתרופפים ונוזלים, הם נמסכים זה בזה אבל המרכז, המהות, נותרת ברורה בדרך כלל. כלומר אנחנו יכולים לחלום על הליכה במדבר ולפתע לגלות את עצמנו בכיתה י"א למשל, כשהחול נשפך מהנעל על הרצפה, וזה יהיה לגמרי הגיוני מאחר שליבת הסיפור נותרת יציבה וקיימת. אפשר כמובן להתייחס כאן לשאלה של המודחק ולהשפעה של החיים על החלום ולהיפך, אבל בעיניי העיקר והעניין בחלומות הם המעברים האלה שמצד אחד מאפשרים לסיפור להמשיך ולהיות הגיוני ומצד שני הופכים כל רגע ורגע בתוך החלום עצמו לחלק מתוהו ובוהו שעוד רגע יבלע את העולם ויאיין אותו.

regina1.jpg

הכתיבה שלך עוסקת בצדדים המיסטיים של הקיום, כך היה בספרך הקודם 'משה בהיפוך אותיות'. בספר הזה הכיוון די ריאליסטי בסך הכל, ובכל זאת הספר קרוי על שם חלום. מה היחס בין הספרות למיסטיקה בעיניך?

בספר יצירה, שהוא אחד הספרים המיסטיים המרתקים ביותר בעיניי, נכתב שאלוהים ברא את העולם בספר, ספר וסיפור. תחשוב כמה מרגש לדעת שמי שכתב את ספר יצירה, מי שהתעסק במשמעות האותיות ובאופן שבו העולם נברא מהן, בחר דווקא בדימוי של ספר ושל סיפור לבריאת העולם. כלומר הוא מכיר במעמד של האל הבורא כסופר, כמי שמייצר את הדמויות ואת העלילה בהתאם לדמיונו העשיר. זה גם הופך את חייהם של בני האדם למשהו שיכול להיות נשגב וייחודי: אם העולם והבריאה הם סיפור הרי שאנחנו הגיבורים, אנחנו הדמויות שזזות ונעות. זה אולי נשמע מעט מוזר, אבל זה מהווה פתח לפעולה יצירתית וחדשה של בני אדם, שבעיניי השיא שלה הוא המרד נגד הכותב, הרגע שבו הדמויות מחליטות לפעול אחרת מהאופן שבו הסופר חשב עליהן. זה לא חייב להיות מרד במובן של לנטוש את האל, זה יכול לבוא לידי ביטוי גם בניסיון לפרש מחדש את העולם, בניסיון ליצור עלילה חלופית למציאות, לשפר אותה ולשנות אותה לטובה.

בהקשר הזה, הספרות, החלום והמיסטיקה הם קווים שיש ביניהם נקודות השקה לא מעטות. הם המקום המאפשר של הקיום שלנו. הם האתרים שבהם אנחנו ממוססים את הגבולות הכל כך ברורים של המציאות הקיימת, ומאתגרים את עצמנו. אדם שחושב מיסטיקה, אדם שכותב ואדם שחולם כולם למעשה פועלים בדרך כזו או אחרת לשינוי המציאות, ואולי אפילו ליצירה מחודשת של המציאות. הם גם דומים זה לזה מתוקף כך שבשלושת המקרים מדובר בפעולה מוגבלת בזמן ובמרחב, כזו שבסופו של דבר נתקלת בחומה של המציאות ונכנעת לה (או לפעמים נתקלת במציאות ויכולה לפלוט אנחת שחרור מהאימה של החלום, או המיסטיקה, או הכתיבה). כך או כך, בעיניי אלה שלושה ממדים שבלעדיהם החיים שלנו מעט חלולים יותר ומעט ריקים יותר.

 

לסיום, כובע מקצועי נוסף שאתה עוטה הוא חוקר ספרות באקדמיה. כיצד משפיע המחקר העיוני על כתיבת הפרוזה שלך? האם משהו מחקר נכנס לספרים שלך? האם אתה מחפש ליצור הפריה בין שני התחומים?

אני משתדל ליצור חייץ ברור ובוטה ככל האפשר בין המחקר שלי לכתיבה שלי. המחקר מטיבו מבקש לפרק ולפענח יסודות שהכותב אולי לא מודע אליהם. המחקר גם נוטה יותר ויותר לשאלות של זהות ואתיקה. חוקר ספרות יבקש למצוא את הסיפור כשיקוף ובנייה של משהו, של מציאות מחשבתית כלשהי, ולעתים הוא גם שופט אותה.
מבחינתי, הספרות היא דווקא מקום שלא מבקש להיות מוסרי או אתי. לאחרונה חשבתי על כך שסופר הוא בוגד במובן מסוים. הוא לוקח את כל מה שיקר לבני אדם ומשחק בו. הוא לוקח את ניסיון חייו, אולי את האנשים הקרובים אליו ביותר, את אהוביו ואוהביו, והוא יוצר מהם סיפור שיכול להיות מלא בלעג או בריחוק.סופר או סופרת גם יכולים להיות ממש אנטי-מוסריים, או אנטי-אתיים, אנטי כל מה שהם מאמינים בו. סופר או סופרת שלא מוכנים לבגוד בעצמם ובכל מה שהם מאמינים תמיד יהיו מוגבלים באפשרויות הכתיבה שלהם. מבחינה זו אני משתדל להבין מה השאלות המוסריות, האתיות ושאלות של יחסי כוח שיכולות לעלות מהטקסט, אבל אני משתדל להניח את הספרות בראש ולא את המוסר.
אפשר בעצם לומר שכחוקר אני משתדל לקרוא את הסיפור ולהבין אותו בכלים מחקריים ותיאורטיים, אבל כסופר אני משתדל להתעלם מכל השאלות שיכולות או עלולות לעלות מהכתיבה שלי, ולתת לדמויות שלי לנהל אותי ולא להיפך.

הפרדס של רג'ינה, הוצאת בבל ומשכל, 2011, עורך: עודד וולקשטיין, 223 עמ'.

בדרך לויצמן עוצרים בדאבלין – אלבום חדש וריאיון עם המוזיקאי יוחאי וולף

בערבים הוא מקליט מוזיקה בלופר שלו וקורא בכתביו של סמואל בקט. בבקרים הוא יוצא מביתו בשרון, עולה לרכבת ועורך את הקטעים שהקליט אתמול, עד שהוא מגיע למכון וייצמן שברחובות, שם הוא חוקר מקרופאגים – תאים במערכת החיסון. בימים אלו יוצא They Do Not Move, האלבום השלישי של יוחאי וולף, פוסט-דוקטורנט ומוזיקאי, שמוקדש כולו ליצירה של היוצר האהוב עליו סמואל בקט. כחובב בקט בעצמי, ניצלתי את ההזדמנות כדי לשוחח עם המוזיקאי המעניין הזה.

שלום יוחאי, ברכות על האלבום. בדף הבאנדקמפ שלך אתה מספר על האלבום שהוא תעודת הזהות שלך, ה MRI – שלך. מדוע מבחינתך מדובר באלבום כל כך אישי?

זה אלבום שהוא הצטברות של כל מיני תהליכים שעברתי עד שהוא יצא. החלטתי בשלב מאוד מוקדם בחיי שאני לא אהיה מוזיקאי 'אמיתי', כזה שמתאמן שמונה שעות ומתפרנס מזה. הרבה שנים, בטח 15 שנים, בכל זאת חיפשתי לעשות מוזיקה, עד שבשלב מסוים התחלתי לגבש דרך עצמאית. בתור התחלה רכשתי לופר והתחלתי לעבוד איתו. הלופר היה עבורי התגלות גדולה, הוא גם אפשר לי לעבוד וגם האופי של הלופר הכתיב לי את המוזיקה שיצרתי, הוא לא רק שירת אותה. צעד צעד התחלתי לעשות מוזיקה, למרות שזה לא הדיי-ג'וב שלי ועם הזמן גם יש לי פחות זמן ופחות משאבים.

באלבום הזה כבר הגעתי לשלב שיכולתי לדמיין כמעט כל צליל ולגרום לו להופיע בעולם האמיתי. ככה אני רואה את העבודה של המוזיקאי, מישהו ששומע מוזיקה בראש שלו ומצליח לתרגם אותה למציאות. אז האלבום הזה הוא סיכום או נקודת שיא של תהליך שלקח משהו כמו עשר שנים.

 

samuel-beckett-in-profile-1970.jpg

סמואל בקט, רישום של אביגדור אריכא

מאין הקשר האישי שלך לסמואל בקט?

יש לי זיקה לתרבות האירית –  זו תרבות מאוד מעניינת שהצליחה להצמיח שני יוצרים כל כך ניסיוניים כמו בקט וג'ויס, שם הם כמו גיבורים לאומיים, למרות שהם משהו די אזוטרי בסך הכל.

בארץ בקט לא כל כך ידוע. כמעט כולם שמעו על מחכים לגודו אבל זו רק ההתחלה אצלו. עם הזמן נחשפתי לעבודות לתיאטרון ונרעשתי. אתה רואה התפתחות מאוד יפה, שהיצירות הולכות ונעשות מצומצמות, פחות תנועה, פחות מילים. מה שאני אוהב אצלו זה שהיצירות קיימות בעולם עם חוקים צשלו שלא קשורים לחוקים שלנו – הזמן הוא לא כמו שאנו מכירים, הדמויות לא כמו שאנו מבינים, ומאוד קסם לי העולם הזה. במובן מסוים ראיתי את העולם הזה קיים פה אצלנו. בשנים האחרונות יש לי תחושה שהמציאות שלנו עומדת במקום, אין משמעות לתקופה שאנו חיים בה, הבעיות אותן בעיות, מה שהיה לפני שלושים שנה נשאר אותו דבר, הכל חוזר.

במקור, כיוון שהייתה לי תחושה שבקט לא מוכר כל כך, היה לי רעיון לתרגם יצירות שאני אוהב ולהקריא אותן בספוקן-וורד עם מוזיקה. עשיתי את זה ולא התלהבתי מהתרגום שיצא, אז חשבתי שיכול להיות הרבה יותר מעניין לעשות מוזיקה חדשה שמבחינתי קשורה בצורה אסוציאטיבית ליצירות האלה. לא כל כך בא לי להסביר את האסוציאציות שלי כיוון שאני מעוניין שאנשים יקשיבו ליצירות ומתוך כך יחשבו איך זה מתחבר לטקסטים. באופן כללי, אני תמיד חושב שאלבום שיש מאחוריו איזשהו קונספט מעניין יותר מסתם אסופה של שירים, לכן רציתי לתת את החיבור הזה.

בכל זאת, אשאל קצת על השירים. בשיר הראשון שנקרא על שם השורה החותמת של הספר 'אלושם', We Can't Go On/ We'll Go On, יש איזו אווירה אופטימית, שמחה ואפילו כמעט חגיגית, למרות הייאוש שחוגג בספר. מה ניסית לתאר בשיר?

זו נקודה יפה;  אני לא אוהב את התרגום 'אלושם', אני מעדיף את הצורה האנגלית שלו – The Unnamable. השורה האחרונה בספר מדברת בלשון יחיד, ואני הפכתי אותה ללשון רבים –  וזה מכניס אותה לקונטקסט יותר רחב בעיניי בהקשר של המדינה פה. זו תחושה שאי אפשר להמשיך ככה ואנחנו נמשיך ככה. יש בזה הרבה ייאוש והרבה תקווה. אני חשבתי לעשות את זה יותר קודר.

הקטע השני באלבום מתייחס לחלק מהספר 'מולוי', שם בקט מתאר בשמונה עמודים איך הוא יטעם את האבנים ויכניס אותם לפה. זה ההומור של בקט, שלמען האמת עם השנים הלך ונעלם.

the-sky-was-yellow-1956 enrico baj.jpg
השמיים היו צהובים, אנריקו באז', 1965

כשם האלבום שלך, היצירה של בקט מאופיינת מאוד על ידי תנועה לצד חוסר תנועה. מצד אחד יצירות תיאטרליות שמכילות רק תנועות חזרתיות על במה, מצד אחר טקסטים ספרותיים מלאי מלל ובלי חלל או תנועה, מכיוון אחר ולאדימיר ואסטראגון שמדברים כל הזמן על לזוז הלאה, ללכת, להתקדם, בעוד הוראת הבמה מספרות לנו ש'הם לא זזים'. כיצד המוזיקה שלך מנסה להתמודד עם זה? יש בה המון תנועה וזרימה במוזיקה שלך, שלא כמו מוזיקת אמביאנט למשל שהיא יותר סטאטית.

יש תנועה שהיא מבוססת על חזרתיות שנעשית על ידי הלופר, יש בזה מתח. אצל בקט מה שחדש זה המתח בין חוסר תנועה לדיבור. הדמויות גם במחזות וגם בספרים תקועות במקום אבל הן מדברות כל הזמן. אז התנועה של המוזיקה זה יותר בא להתייחס לדיבור הזה. למשל, בקטע השלישי באלבום שהוא מתייחס ליצירה Not I , שזה מחזה על פה של אישה שכל הזמן מדבר. ניסיתי לדמות את זה במוזיקה, שלושה מהלכים שחוזרים על עצמם כל הזמן. גם בקטע הפוליטי זה התקשר לי, כל הזמן דיבור על אותם דברים שמלווים אותנו וחוזרים על עצמם כבר שנים.

מתי היית ההיכרות הראשונה שלך עם בקט? עם איזה טקסט זה היה?

את מחכים לגודו כולם מכירים באיזו רמה. לפני תשע שנים הייתי בטיול בארצות הברית ואז קניתי את ה'טרילוגיה' (מולוי, מאלון מת, אלושן) באנגלית. לקח לי כמעט שנתיים לקרוא את שלושת הספרים, זה היה מאוד קשה. אז חשבתי כבר שזה לא בשבילי כל המלל. אבל אז נחשפתי לתיאטרון של בקט, בזכות הסדרה Beckett on Film שממחיזה ומקליטה את יצירותיו לבמה של בקט. קשה לי עם הספרים של בקט. הטרילוגיה מאוד קשה, אלה הספרים הכי קשה שקראתי וסיימתי.

השמיים היו צהובים, אנריקו ב

איך מסתדרת העבודה שלך עם המוזיקה?

אני חוקר את מערכת החיסון בסרטן, זה הפוסט-דוקטורט שלי. זה די נע במקביל, יש בזה סוג של פיצול אישיות קטן. רוב הפרסונה שלי קושרה למחקר ומדע ובצד יש את העניין של מוזיקה שהוא תמיד בקונטרסט. זה יחסית על אש קטנה כי זה לא תופס חלק גדול מהחיים שלי, אבל זה תמיד שם. אלה ממש רצונות מסויימים שחסרים לי. התחלתי די מוקדם שאני לא אהיה מוזיקאי שלי אבל מצאתי את הדרך העקומה שלי לעשות את זה איכשהו.

מהן ההשפעות המוסיקליות שלך?

להקות קרואטרוק כמו Can, מיילס דייויס המאוחר שמתעסק הרבה בחזרתיות. כשהייתי תיכוניסט שמעתי המון רוק מתקדם. פרי-ג'אז אני מאוד אוהב, קולטריין, ארצ'י שפ. רוברט וויאט, זאפה, קפטין ביפהארט, פטר האמיל. בשנים האחרונות התחלתי לשמוע הרבה דברים שהייתי מזלזל בהם פעם, מטאל וסטונר, להקות כמו סליפ וסוואנס. בשנים האחרונות אני מנגן מוזיקה עם הרבה דיסטורשן, דברים שלפני עשר שנים לא הייתי נוגע בהם.

ומה התוכניות לעתיד?

יש לי רעיונות לעוד כל מיני דברים – שיחקתי בראש עם דמותו של אלחנדרו חודורובסקי. הוא ניסה בזמנו לביים את הסרט חולית לפי הספר, עשו על זה סרט תיעודי מעורר השראה. היה לי רעיון לעשות פסקול לסרט שלא יצא. יש לי רעיון לעשות אלבום לילדים. בקרוב אני עובר לארצות הברית בעקבות העבודה שלי, לכן אני מתייחס לאלבום כסיכום כי אני רוצה לשים הכל קצת בצד ולשנות את כל הדרך שבה אני עובד. אולי לעבור לכלי אחר. הולך להיות שינוי, האלבום הבא לא הולך להישמע כמו השניים האחרונים.


לקראת סוף השיחה אני מספר ליוחאי על אלבום מחווה שהקליטו פעם לסמואל בקט כחלק מסדרת Sound Interpetations. הוא נזכר פתאום ששלח בעבר קטע שלו לפרויקט כזה. אנו בודקים ואכן קטע של יוחאי מופיע שם, והוא שכח מכך לגמרי (וכנראה ששם נחשפתי לראשונה ליצירתו). ואולי, לפי איזה תסריט בקטיאני, וולף ואני נשוחח בעוד כמה שנים, והוא יספר לי על אלבום שהוא הקליט על איזה יוצר אחד, סמי, שמואל, סמואל משהו,  ואני אגיד 'וואו, נשמע מעניין. אולי אחפש את זה ואאזין', והוא יסיים את השיחה ויגיד 'טוב, אז נדבר' ואשיב 'טוב, נדבר', והשיחה תיגמר, ואולי נדבר, ואולי לא, ואולי.

הצחוק השחור של אנרי ברגסון

דמותו של הפילוסוף הצרפתי אנגרי ברגסון מציצה מכל פיני פינות תרבותיות מעניינות. בספרות, ביסס נתן זך את הביקורת האדיפלית והמכוננת שלו על שירתו של נתן אלתרמן על מושג הזמן של ברגסון, במאמר "זמן וריתמוס אצל ברגסון ובשירה המודרנית". עמנואל לוינס, בספרו 'כוליות ואינסוף', מתמודד עם תפיסת הזמן של ברגסון, אשר תפס את הזמן האותנטי כ'משך', כהוויה שהמושגים 'לפני' ו'אחרי' מקופלים בה כאחד. גם הרב קוק התייחס לברגסון ולתורת ההתפתחות שלו, וכינה את תפיסתו שיטת 'המעפילים המודרניים', היינו מי שמכירים במגמת ההתפתחות של העולם, אך מסרבים להבין מהו מקור ההתפתחות, ולאן הולכת המגמה הזו.

היכרותי עם ברגסון נערכה בכתה י', בשיעור העיוני של מגמת תיאטרון. המורה שהשאירה חותם כה עמוק על חיי, ורד פולשצ'וק-קט, הכירה לנו ספר קטן ויסודי – 'הצחוק' מאת אנרי ברגסון, שמנתח בצורה מרשימה את יסודות הצחוק בחיי האדם ובאומנות. לאחרונה חזרתי לקרוא בספר המיוחד הזה, שטוען בין היתר כי "אין הקומי מסוגל לזעזע אלא אם כן נופל הוא על פני-הנפש כשהם שקטים ביותר, חלקים ביותר, האדישות היא סביבתו הטבעית", וכן ש"הצחוק ודאי שהוא משיב על דרישות ידועות של החיים בחברה. הצחוק ודאי שיש לו משמעות חברתית".

not-afraid-of-love-2000 maurizio cattelan.jpg
לא מפחד מאהבה, אנריקו קטלן. 2000

ביטוי לצחוק כתופעה חברתית מופיעה בחלק הראשון של הספר העוסק בקומי שבצורות ובתנועות, ומציג את הרעיון שהצחוק נובע מתוך מכאניות שנכפית על הגוף. ברגסון דן שם ברעיון ההתחפשות, כאשר האדם מופיע בדמות אחרת מזו שאנו רגילים בה. "מדוע צוחקים אנו למראה שער-הראש, שמשחור הפך לצהבהב? מאין יבוא הקומי שבאף אדום? ומשום מה צוחקים למראה כושי?… את פתרונה [לשאלה זו] שמעתי פעם מפי עגלון פשוט, שקרא בשם 'בלתי-מרוחץ' ללקוחו הכושי שישב בעגלתו. בלתי מרוחץ! פנים שחורים נראים לנו איפוא בדימיוננו כפנים מלוכלכים בדיו או בפיח". כמה פשוטה וטבעית הגזענות פה – אדם שחור מצחיק את הצרפתים. איזה מרחק עברה האנושות מזמן כתיבת ספרו של ברגסון, 1901, ועד ימינו. הצרפתים ששלטו באותה התקופה בסנגל, קונגו, חוף השנהב וקולניות אפריקאיות רבות, מסתבר שראו בתושביהם מושא לצחוק, משום שנראו להם כמחופשים, כאדם לבן לא מקולח.

ברגסון ממשיך בתובנותיו ומשווה את מצב מגוחך-זה-בעיניו לתודעת חלום, "'אף אדום הריהו אף שצבועו', 'כושי הריהו אדם לבן שהתחפש', אבסורדיים גם הם לגבי התבונה, אולם אמיתות בטוחות מאד הן לגבי הדמיון הפשוט: נמצא שיש לו לדמיון הגיון שאינו הגיון-התבונה ושגם יתנגד לו לפעמים, ועל הפילוסופיה להתחשב בו לא רק בחקירת-הקומי אלא בכל החקירות שמאותו הסוג. יש בו משהו מן ההגיון שבחלום, אלא שאינו נתון בידי הקאפריסה של הדמיון האישי, בהיותו חלום אשר תחלום החברה כולה". החברה כולה חולמת חלום אבוסרדי ומשונה, על אנשים לא מקולחים ושחורים. אח, איזה צחוק! ומה מצחיקה היא ההיסטוריה האנושית, המגלגלת את תפיסות היסוד של האדם מכאן ולשם, משם לכאן, כאשר מה שהיה פעם נורמה היום הוא טאבו. תפיסות עולם באות והולכות, כַּחֲלוֹם יָעוּף וְלֹא יִמְצָאוּהוּ, וְיֻדַּד כְּחֶזְיוֹן לָיְלָה. אולי בכל זאת ההיסטוריה מתפתחת כפי שסבר ברגסון. לפחות בזה הוא צדק.

החלומות החכמים מאגי משעול

בשנת 2000 ראה אור ספר השירה השמיני של אגי משעול, "מחברת החלומות". בספר מתרגמת משעול חלומות שחלמה עם השנים לשירים, לאחר שכתבה אותם באופן קבוע במחברתה. "יש הבדל מהותי בין שירי חלום לבין שירים על חלום. שירים על חלום אינם שונים משירים אחרים שנכתבו בשיתוף-פעולה עם המחשבה. אבל שירי חלום הם אלו שנחלצו בזמן מן הודעה, לפני התערבותו של השכל, שטבעו מן הסתם לחשוב, והם משמרים את אווירת החלום והגיונו האחר", כתבה בהקדמה לספרה.

עוד קודם לכן, כשלוש שנים לפני צאת "מחברת החלומות", פרסמה אגי משעול טקסט הגותי על חלומות ושירה בגיליון הראשון של כתב העת "מאזניים". אנו מביאים כאן את הדברים כפי שהתפרסמו שם במלואם, ובסוף הטקסט היפה יופיעו כמה משירי החלום של משעול. תהנו.


החלום חכם מאיתנו

משך שנים, בכל בוקר, אני כותבת את החלומות שלי. איני יכולה להצביע על מטרת העבודה המחייבת הזאת שנטלתי על עצמי, אבל ברור לי שמדובר כאן בסוג של מגע עם שכבות חבויות. לו לא הייתי ממהרת להעלותם על הנייר, היו מחליקים אל תוך הנשייה. מסעות ליליים אלו לתוך הוויות אחרות ונעלמות גורמים לי כל בוקר פליאה רבה על הנווט שבי, זה המשגר אותי מדי לילה לממדים אחרים ויודע להחזיר אותי לחדרי ולהנחית אותי בשלום על מיטתי.

כתיבת החלום היא אפוא ה"מודה אני" הפרטי שלי.

עם השנים הצטברו מחברות החלום והפכו לביוגרפיה של חיי החלומים. אם נזכור שכמעט מחצית מחיינו עוברת עלינו בשינה, (ואין בכוונתי לומר בזה שבמחצית השנייה אנו ערים ממש), הרי שמדובר בזמן בלתי מבוטל ובהתרחשויות רבות הנשמטות מהכרתנו. מסיבה זו הפסקתי להתייחס לשינה כמילוי מצברים גרידא ואני חווה אותה תמיד כחיים בממד אחר של הוויתי.

אני אומרת ביוגרפיה, כיוון שהחומר המצטבר חושף רצף ממשי. לא רצף עלילתי המוכר לנו מחיינו הרגילים, כי אם כזה שהחוקיות שלו היא אסתטית, כמו של פואמה, תערוכה או קונצרט. זה משהו המספר לי את קורותיו בשפה של תמונות ואירועים המתייחסים זה לזה כמו מוטיבים בקומפוזיציה מורכבת. הקשב לחלום זהה לקשב המופעל על יצירה אמנותית.

New Doc 2018-03-12_2

Double Quartet 1971 by Dieter Roth 1930-1998
קוורטט כפול, דיטר רוט. 1971

כבר הצביעו על המכנה המשותף בין חלימה לשירה. שניהם אומרים משהו על המציאות בשפה אחרת. בין החלום לבין המציאות, כמו גם בין השיר לבין המציאות, מפריד וילון קסום של אימאג'ים. כל השאלה היא איך לממש דרך בשפה לטיפול בחומרי החלום באופן שונה מאשר בחומרי המציאות. שחזור ותיעוד ההווה המפעיל את החלום, זה המתפרש לשכל הער כפריצת גבולות מוחלטת, אותה ודאות של מה שנראה אחר כך כאבסורד גמור. מהו המשתנה שם בערות, שמבטל בחיוך את מה שהיה כה ודאי? מדוע יכול בחלום להופיע מכרנו, וגם אם אין הוא דומה לעצמו כלל, דבר לא יעורר ספק לגבי זהותו? מדוע בחלום, אם "יש לנו עוד חצי שעה", אנו יכולים לחוות את טעם הזמן המתקצר בלי שנסתקרן מיד לדעתי חצי שעה למה. שלא לדבר על תושייתו המופלאה של השכל החולם לפתור בעיות, כמו למשל בחלום סטריאוטיפי של נפילה לתהום, לא להתעורר בבעתה כי אם להתפצל למתבונן הרואה את חלקו האחר בתחתית התהום כגזיר נייר כחול של מאטיס, בצורת אדם, כמו שמסמנת המשטרה בגיר נרצחים שפונו ממקום הרצח. רק היצרתיות של המוח החולם יודעת להתמיר (טרנספורמציה) את האסון המתקרב לחזיון אסתטי.

אני מודה שאף פעם לא היה לי עניין מיוחד בפשר הפסיכולוגי של החלומות. אם כי רבדים אלה מבצבצים כמובן; אך אחרי שנות עבודה, זה שקוף וברור לי כמעט תמיד: מדובר בשלושה או ארבעה עניינים לא פתורים ששבים ועולים בווריאציות שונות, כמו למשל חלומות ה"דוּ", כמו שאני קוראת להם, סוג של פיצול שיש בי, שיכול ללבוש צורות שונות כמו חתולים סיאמיים המחוברים זה לזה בגפיהם, כאשר האחד הוא כתונת המשוגעים של השני, או מטוסי קרב דו-כנפיים במלחמת העולם, או אגי נוספת שצומחת ממותניי ומעלה ומנסה למחוץ באגרופה את צלעותיי. כל אלה ועוד אחרים הם אותו חלום עצמו מן הבחינה הפסיכולוגית, אבל כמו בשיר, מה שמרתק הוא לא ה"מה", אלא ה"איך".

בעניין הזה, החלום הוא הפקה מופלאה שבה החולם הוא הבמאי, התסריטאי, איש התאורה, השחקנים והצופה.

במה שונים אם כך שירי-חלום משירים אחרים? התשובה לכך טמונה כמובן בשפה ובפרדוקס המוזר: אף כי ברור שהשפה היא חיץ בין החולם לחלום, אמצעי מרחק מן החוויה הראשונית, הרי שהניסוח המילולי הוא אחת הדרכים לעיבוד חוויתי של החומר. אווירת החלום צריכה לעבור בצורה הולמת, משכנעת, כפי שקורה לנו בתמונותיו של מגריט, כאשר הצופה אינו מוסח מאיכות התמונה בשל האלמנטים המוזרים בה. שיר-חלום טוב יוצר תחושה שאכן נמצאים בתוך חלום, ואנו מקבלים, כמובן מאליו, מוזרויות שהשכל הער היה דוחה בגיחוך.

New Doc 2018-03-12_1

the-human-condition-1933
המצב האנושי, רנה מגריט. 1933

משורר הוא אדם המשתלט על המתרחש באמצעות המילים. ניסח – הבין. אבל בשירי-חלום צריך הניסוח לשמר את ודאות האבסורד באופן משכנע כשהאינטואציה של השפה חוקרת את החלום ושופכת אור על המציאות האוניברסלית. זהו תנאי הכרחי לכך שחלומו של X יעניין גם את Y. אחרת הופך השיר לאזוטרי מדי וסתום.

כחלמנית אני יודעת שיותר מכוח חשובה הכוונה. צריך לרצות ולאהוב את זה. מבחינה טכנית, כשמתעוררים, פקיחת העיניים ראה לחלום, כי חלום, כמו פילם במצלמה, נשרף באור הרשמים החיצוניים. חדר החושך, הגוף, צריך להיות מוגף כאשר משחזרים מן הוויזואלי לוורבלי, פעולה שהיא כמו ה – Enter לדיסקט. כאן מתבצע כבר העיבוד הראשוני; המוח, הפועל עדיין על שרידי גלי אלפא, שבוי עדיין בקורי החלום, והתודעה נמצאת במצב מוזי הדומה לזה של השראה.

ניסיון לא מיומן לתפוס את החלום מבריח אותו לבלי שוב. אחרי השחזור אפשר כבר לקום ולכתוב. מעט מאוד חלומות בלתי כתובים נשמרים בזיכרון הרגיל. לא פעם, מתברר כי החלום חכם מאיתנו וידיעתו מקדימה את הידיעה השכלית הרגילה. לא מזמן היה עלי לעבור ניתוח קטן והחלומות "ידעו" זאת לפניי. חלמתי אז שלושה חלומות העוסקים בחרדה מפני המוות. באחד מהם הייתי האישה היחידה בחברה קדישא וניצלתי ידע נשי כדי להעביר מנוחה אחת לעולם הבא עם לק אדום על ציפורני רגליה; בחלום השני, בישרה לי אחות שימיי ספורים, כאילו שימיה לא; ובשלישי, הכתיב לי אבי שכתב דקה לאחר מותו.

New Doc 2018-03-12_3

החלום כספרות, הספרות כחלום – מילים על זכרון ומציאות ממילן קונדרה וז'אק לאקאן

לא מעט אנשים היו מוכן לשלם לא מעט כסף כדי לחזק את יכולת הזיכרון שלהם. סלומון שרשובסקי, עיתונאי רוסי שחי בתחילת המאה העשרים, לא הזדקק לכך, הוא זכר כל פרט ופרט מחייו. שרשבסקי לא חשב שמדובר ביכולת מיוחדת. כשהעורך שלו נזף בו על כך שהוא לא רושם בפנקס את הפרטים החדשותיים שהוא חושף, הוא לא הבין למה לעשות את זה. הוא זכר כל מילה בנאום ששמע, כל פרט בחדר שנכנס אליו, כל שינוי אינטונציה ששינה הדובר. הנויורופסיכולוג אלכסנדר לוריא לקח אותו כבן חסות ובחן את יכולתיו הפנומנליות, ושרשבסקי החל להופיע על במות עמוסות קהל כאטרקציה קרקסית מופלאה. הדוקטור גילה שיכולתו של העיתנואי מקורה בעיוות מוחי שגורם לכך שכל גירוי שתפס את תשומת לבו נקלט על ידי כל חמשת החושים שלו במקביל. כל גירוי חושי נחקק בזכרונו על כל פרטיו – צבע, תמונה, צליל, תחושה וריח. אך מסתבר שברכה זו שזכה לה הפכה בסופו של דבר לקללה. במרוצת השנים, הפרטים הרבים ששרבסקי יכול היה לשלוף על כל רגע מחייו יצרו עומס כבד על מוחו. הוא נעשה מבולבל ויכולת התגובה שלו נחלשה, כמו מחשב שקורס מעודף קבצים. הוא לא יכול היה לקרוא יותר, היות וכל מילה עוררה בו את חמשת החושים שמנעו ממנו להבין את תוכן המילה. הוא לא יכול היה להמשיך לחיות כך. מתוך ייאוש, במעשה ספרותי להפליא, ניסה לרשום את כל זכרונותיו על דפי נייר ושרף אותם, בתקווה שעל ידי כליונם הממשי יעלמו גם ממוחו הקודח.

not-wanting-to-say-anything-about-marcel-i-1969.jpg
לרצות לא להגיד כלום על מרסל, ג'ון קייג'. 1969

סיפורו של שרשבסקי מתאר מציאות קיצונית של זיכרון מושלם. נדמה שאת המציאות ההפכית מייצג עולם הספרות – עולם עשיר, ססגוני ומורכב מאלפי פרטים מהם אנו מתענגים בקריאותנו, אך את רובם המוחלט לא זוכרים לאחר זמן קצר. מילן קונדרה, הסופר הצ'כי האהוב עליי מאוד, תיאר זאת יפה בספר המסות שלו, 'הרומן', בפרק שכותרתו המקסימה "הרומן כאוטופיה של עולם שאינו יודע את השכחה":

הפעילות המתמדת של השכחה מעניקה לכל אחד ממעשינו אופי בלתי מציאותי, מעורפל כרוח רפאים. מה אכלנו שלשום לארוחת צהריים? מה סיפר לי ידידי אתמול? ואפילו מה חשבתי לפני שלוש שניות? כל זה נשכח… גם תפיסת האמנות אינה נמלטת מעוצמתה של השכחה… לשירה, מבחינה זו יש יתרון. מי שקורא סונטה של בודלר, אינו יכול לדלג אף לא על מילה אחת ויחידה. אם היא מוצאת חן בעיניו, הוא שב וקורא אותה פעמים אחדות, ואולי בקול רם. אם היא שובה את לבו אעד תום הוא לומד אותה בעל פה. השירה הלירית היא מבצר של זכרון.

הרומן, לעומת זאת, הוא טירה שביצוריה דלים ועלובים אל מול פני השכחה…. כשאני הופך את הדף אני כבר שוכח את שקראתי רגע קודם לכן; כל שאני זוכר הוא מין סיכום חיוני להבנת מה שעתיד להתרחש, ואילו כל הפרטים, ההערות הקטנות, הניסוחים המופלאים כבר נמחקו. יום אחד, מקץ שנים,ייעור בי חשק לדבר על הרומן ההוא עם ידיד; או אז ניווכח לראות שזיכרוננו שמר מן הקריאה ההיא רק שברים אחדים ושיחזר מהם בעבור כל אחד מאיתנו ספר שונה לגמרי. והרי מחבר הרומנים כותב את ספרו כאילו כתב סונטה…

מה צריך מחבר הרומנים לעשות לנוכח השכחה ההרסנית הזאת? הוא יבוז לה ויבנה את הרומן שלו כמו טירה איתנה שהשכחה לא תוכל להרוס, אף אם ידע שהקורא שלו ירפרף עליו בפיזור נפש, בחיפזון, ברישול, בלי לגור בו כלל ועיקר.

השירה עוד יחסית מוגנת מאימת השכחה, היא קצרה ותכליתית, ניתנת לשינון, אך מה יהא על הרומן העמוס בפרטים, כיצד יתמודד הסופר עם העובדה שאיש לא יזכור את כל מה שכתב? הסופר יבוז לתכונת השכחה ויחיה מציאות אוטופית, אינסופית, של ממלכת זכרון יציבה ושל חוויה מתמשכת לעד.

1559155961_7c0537f6d0_b.jpg

נדמה שתחום נוסף שממלכת השכחה מולכת בו הוא עולם החלומות. כולנו חולמים בכל לילה מספר מכובד של חלומות, אך את רובם איננו זוכרים. לא מעט מהאנשים אף מעידים שהם לא זוכרים ולו חלום אחד, כך מעידים לא מעט מהאנשים שאני פונה אליהם ומבקש לארח את חלומותיהם בבלוג. כך חודשים רבים יכול אדם להעביר בשינה עמוסת מאורעות, אך להתהלך עם תחושה שכלום לא מתרחש בלילותיו. אחת מדרכי ההתמודדות עם תופעה זו הינה כתיבת החלומות מיד עם היקיצה. עצה זו רלוונטית למי שאכן זוכר את חלומותיו. אך אני סובר כי ניתן לעורר את יכולת זכרון החלומות גם אצל מי שלכאורה לא חולם, קודם כל ידי הכרה בכך שהאדם תמיד חולם, גם אם הוא לא זוכר. ברגע שהאדם יודע שהוא חולם בלילה, ולא פוטר את שינתו בהכררזה "איני חולם", הוא כבר יוצר פתח לזיכרון. האמירה 'אני לא חולם בלילה' במידת מה מקבעת את המצב. לעומת זאת, נסיון מודע להתמודד עם תופעה השכחה, לנסות ולהתבונן במה שעובר עלינו בלילה, וכתיבת כל מה שנדלה מתוך הים השחור, תעודד את זכרון החלומות בעתיד.

לסיום, נתבונן קצת בגישה הפסיכואנליטית של ז'אק לאקאן הצרפתי, שהמשיך את הגותו של זיגמונד פרויד מכיוון חדש ומקורי. לאקאן טען כי "השפה מאפשרת לאדם לתת קיום לדבר מה גם בהיעדרו" (מלאכת הטיפול הלאקניאני מאת יהודה ישראלי). מלאכתו של המטפל הקליני הינה בין היתר להתייחס לדבריו של המטופל כאל טקסט, שיש לעמוד על משמעותיו הפרשניות המגוונות. פרויד ראה בחלום את הצוהר לעולם הלא-מודע, היות ומבחינתו החלום הינו מציאות נזילה יותר מחיי הערות, ובכך מאפשר לחדור לתכנים הפנימיים הנסתרים. אך בעיני לאקאן הפוסט-מודרניסט לא רק החלום מתפקד כבדיה, אלא המציאות כולה! "על פי לאקאן הממשות הלא מתווכת של הקיום מבליחה ברגעים ספורים בלבד, דוגמת רגע היקיצה, ומתכסה שוב מיד על תלי-תילים של הזדהויות, המושתתות על מושגים ועל דימויים. לכן, עבור לאקאן הדיבור הוא שמהווה את דרך המלך ללא מודע לא פחות מהחלום". המציאות הינה חלומית לא פחות מהחלום, היא נזילה ומושתת על סימבולים שאנו משליכים על המציאות, כמו בחלום. בכך נפתח הפתח דרכו יכול המטפל לחוות את השיח הטיפולי כטקסט ספרותי דמוי חלום, דרכו ניתן לקרוא את המבעבע בקרקעית תודעתו של המטופל. (ואכן הדברים תואמים מאוד למאפייני הההשקפה הפוסט-מודרנית המגוונת על המציאות, ועל כך לא נרחיב כעת)

אנו רואים אם כן שישנו קשר בין החלום לספרות, בין השכחה של הפרטים הרבים של הטקסט לבין העולם הפנימי שמבליח בלילה ונעלם בערות. אמנם אצל לאקאן הדבר מטשטש, והתת-מודע זולג לחיי הערות כל הזמן, אך נראה שאפשר לומר כי היזכרות בדברי חלומותינו הינה חוויה ממשית יותר מאשר היזכרות בפרטים שקראנו בספר. כאשר אני נזכר בפרטים מחלום שחלמתי, בין אם המציאות מהדהדת לי אותם ובין אם אני קורא את התיאור שלו שכתבתי, אני באמת יכול להזכר בחוויה פנימית שעברה בי, במעט במלוא עוצמתה ומשמעויותיה. ונדמה שכאן השכחה אולי אף משחקת לטובתנו, כאשר אנו מסייעים לה לצוף על פני הזכרון, היות והיא מאפשרת לנו להביט על מה שחווינו ממבט מרוחק ולשפוט אותו מהנקודה בה אנו נמצאים כעת, ולהתחבר ממקום שאנו נמצאים בו עכשיו למקום שהיינו בו אז, ולמי שהיינו בו אז. בכך השכחה הופכת לכלי משמעותי בדרך לפיתוח משמעות פרשנית עמוקה לחיים שלנו אז, ולחיים שלנו היום.

407H

סַפִּירֵי חֲלוֹם וּמַחֲשָׁבָה – משירי יעקב שטיינברג

פרויקט בן יהודה הנהדר, אשר שם לו למטרה להנגיש לציבור הרחב את הנכסי צאן ברזל של הספרות העברית, העלה עם תחילת שנת 2018 כתבים שתוקף זכויות היוצרים עליהם פג מרגע שזו הגיעה. מתוך רשימת היוצרים בחרתי להביא כאן כמה שירים יפים ביותר של הסופר, המשורר והמסאי יעקב שטיינברג, שרכות, דמיון ופליאה מן הקיום נסוכים בשיריו. שטיינברג עלה לארץ מאוקראינה לפני מלחמת העולם השניה ומאז החל לכתוב בעברית בלבד, ופרסם למעלה מעשרים ספרים.

מעיון זריז נראה כי החלומות תופסים מקום די תדיר ביצירתו, ומתקשרים פעמים רבות לנגיעה ברזי היקום, למפגש מלא חיים עם העתיד וההווה, ורגעים קטנים של פליאה.

בשיר הראשון מתאר שטיינברג את המאבק בין העבר כבד-הכנפיים לעתיד האחוז חלום אשר מתנגחים ביניהם עם עלות השחר

זריחה אלברט בירסטדט.jpg
זריחה, אלברט בירסטדט

[הנה בא היום הנמהר]

הִנֵּה בָא הַיּוֹם הַנִּמְהָר

עֵת הַזְּמַן בַּחוּצוֹת יָרֹן;

וּלְעֻמָּתוֹ גַּם יָשׁׂקּוּ

כָּל הַלְּבָבוֹת בְּשִׁכָּרוֹן.

אוּלָם – רָזִי: גַּם הֶעָתִיד,

גַּם הֶעָבָר כְּבַַד-כְּנָפַיִם,

שְׁנֵיהֶם יִרְבְּצוּ כִתְאוֹמִים

אֶל מוּל שַׁעֲרֵי הַחַיִּים.

וּבְעוֹד צְחוֹק הַזְּמַן מִתְגַּלְגֵּל,

וּבְעוֹד חוֹגְגָה הָעֵדָה, –

יֵט הֶעָבָר עַפְעַף שֵׂיבָה,

יִפְקַח עַיִן אַחַת כְּבֵדָה.

דּוּמָם יַבִּיט אֶל הֶעָתִיד

בְּתוֹכֵחָה אוֹ בַחֲנִינָה, –

אַךְ הַלָּז, אֲחוּז חֲלוֹמוֹת,

יִנְשֹׁם אַט לְקוֹל הָרִנָּה.


 


בשיר זה מתאר שטיינברג חוויות לילה של אדם המאחר לשכב לישון בעוד סביבו הומה הבית משינה.

אַחֲרֵי כְלוֹת

יֵשׁ אֲשֶׁר עֶלֶם עַז בְּאַחֲרוֹ לַיְלָה שֶׁבֶת,

בִּדְמִי חֲדַר-מְנוּחוֹת וּלְאוֹר-מַחֲבוֹאִים דַּל

לְבַדּוֹ יִשְׁהֶה עֵר וּדְמוּת חֲלוֹם יְכַל,

וּבְקֶרֶב אִלְּמֵי-שְׁנָת רַק נַפְשׁוֹ עוֹד דּוֹבֶבֶת.

כָּל בֵּית אֲבוֹתָיו נָם – וְלֹא יִיקַץ עַד-מְהֵרָה,

פֹּה עֻלְּפוּ אָב וְאֵם וּסְרוּחִים אָח אֶל אָח;

גַּם אָחוֹת שָׁמְרָה חֹק, וּלְבָבָהּ אֲשֶׁר נָח

בָּאֹפֶל עוֹד יְהַלֵּךְ אַהֲבָתוֹ כְּמוֹ עֵרָה.

רַק הוּא לְבַדּוֹ עֵר. כְּבָר רֹאשׁוֹ שַׂח לִתְנוּמָה,

הֲבֵל הַחֲלוֹם הָאַחֲרוֹן הַלֵּב יְמָאֵן פְּתֹר,

וְלֹא-עֵת חֲפֹץ וַעֲשׂוֹת זוֹ אַחֲרִית-לֵיל עַד תֻּמָּהּ.

וְהוּא עוֹדֶנּוּ עֵר אַחֲרֵי יוֹם-אוֹן וּפְלָאָיו,

כְּאִלּוּ אֲחֲרֵי כְלוֹת עוֹד פַּעַם בָּא הַתּוֹר

לְכַפֵּר פְּנֵי מְשַׂנְּאָיו וּזְכֹר אֵת אֲשֶר אָהָב.


בשיר מתעורר המשורר משינה אל ומתוך חוויה פנימית סוערת

the-starry-night 1889 vincent van gogh.jpg
ליל כוכבים, וינסנט ון גוך, 1889

[בימי אביב, תור הפלגים]

לֹא הֵד חֲלוֹם בִּי נָגַע, לֹא פְלֵיטַת-אוֹר חִוֶּרֶת

בְּמַאֲפֵל גַבּוֹת עֵינַי נִתְקְלָה לְתֻמָּהּ –

גַּל-סְתָרִים סָחַף מֵעָלַי אֶת צְעִיף הַתְּנוּמָה

בְּעוֹד לַיְלָה, בַּאֲפֵלָה סְגוּרָה וּמְסֻגֶּרֶת.

כְּמוֹ לִפְנֵי גִלּוּי רָז – כָּךְ הַלְמוּת לִבִּי כְּבֵדָה,

כְּמוֹ אַחֲרֵי פִתְרוֹן גִּיל – כָּךְ נַפְשִׁי צוֹפָה שְׁקֵטָה;

וּפִתְאֹם אֲחָזַתְנִי אֵשׁ תַּאֲוָה לוֹהֵטָה,

כָּמוֹהָ לֹא יָדַעְתִּי, כָּמוֹהָ עוֹד לֹא אֵדָע.

וּבְחֵשֶׁק לֹא יִשָּׁבֵר וּכְמוֹ בְאֵלֶם דַּעַת

כָּל חוּשַׁי בָּךְ, חֲמוּדָה, לְרֶגַע נֶאֱחָזִים,

וּבְלַהֲבוֹת דִּמְיוֹנִי אַתְּ כְּאֵשׁ בְּאֵשׁ נִבְלַעַת.

אַךְ עוֹד אֲנִי מְצַפֶּה וַעֲדַיִן נַפְשִׁי כָלָה,

כְּאִלּוּ חִידָה יֵשׁ וְאֵין לָהּ פִּתְרוֹן רָזִים,

כְּמוֹ הָיָה רַב הַסּוֹד וְנִפְתַּר לְבַטָּלָה.

התפרטות אינסופית של ממשות ופנים צרובי חמה – ריאיון עם שמעון אדף

 

"עכשיו כבר הייתה ערה לגמרי ובהתה אל פנים המקרר. החתולים, חשבה לאחר כמה דקות של עמידה באפס מעש. זה היה רק חלום? ואם לא, אולי תמצא אותם בחדר… היא עברה בחדרים, מדמה לעצמה שהבית הזה, הגדול והמרוקן, שנקנה בכסף שהורישו להם הורי אמה, הוא ארמון לילי שהוטל בו כישוף – כישוף תנומה של אלף שנים – מחשב להשבר מכוח תנועתה… היא שיקעה את גופה הקטן בכורסה וחיככה את לחיה בבד הכיסוי הגס. הספרות המתחלפות של השניות, והדקות בעקבותיהן, שאבו את מבטה… ואז דיבר אליה אלוהים מתוך הטלויזיה… הוא הגיע מכל נקודה בחלל, מכל קיום, ואפילו הסתמי יותר שבחדר… הקול העוקר את עיניה ומשסף את עורה בריבוא תערים עלה ממקלט הטלויזיה דוקא.

ואלוהים אמר לה: 'קומי, אורי, כי בא אורך'.

והניח לה לנשור מטה מחייה, אף כי מעולם לא תפשה שהיא מצויה בגובה רב כל כך".

בתחושת קרבת-אינקץ לדמויות הספר סיימתי לקרוא את "פנים צרובי חמה", ספר הפרוזה השלישי של שמעון אדף שראה אור בשנת 2008. במרכזו דמותה של אורי, אשר שינתה את שמה מפלורה לאחר התגלות מעין-נבואית שחוותה ממסך הטלוויזיה, לאחר תקופה ארוכה שלא הוציאה הגה מפיה. בחלק הראשון של הספר אנו מלווים את אורי ביחסיה החברתיים עם בני כיתתה, עם בני משפחתה, עם סדרת ספרי הפנטזיה שהיא קוראת באדיקות, כל זאת תוך כדי עקצוצי-נבואה שמופיעים לה מדי פעם. בחלק השני של הספר אורי כבר אשה נשואה ואמא, סופרת של ספרי פנטזיה לבני נוער, מתמודדת עם העבר הלא פטור.

כבר הרבה זמן שלא הרגשתי קרבה עזה כל כך לדמויות בספר, שמסופר גם בצורה כל כך ייחודית – מלאת חיות, נושמת כל מילה, מרגישה כל עצם דומם שמונח בחלל העולם. לשמחתי הרבה, המחבר,שמעון אדף, הסכים להחליף איתי כמה מילים ולספר לי על המניעים לכתיבה, כמו גם על החלומות של הספר ומחוצה לו.

עטיפה_-_פנים_צרובי_חמה(1).jpg


הספר מתחיל בחלום שמוציא את אורי, הגיבורה, מתוך עולם טראומטי ופותח אותה למציאות חדשה, שבעקבותו היא זוכה להתגלות אלהית על ידי הטלוויזיה, וזוכה למעין-נבואה. בכל שאר הקטעים – בחלק השני וגם בסיום, החלומות משחקים תפקיד משמעותי. מה גרם לך בספר הזה  להציב במרכז את החלומות? האם זה קשור לנבואה?

זה לא היה מהלך מודע. לא תכננתי את זה. אני חושב הרבה על איך חלומות מתפקדים בתוך ספרות. הרבה פעמים בגלל הסכימה הפסיכולוגיסטית חלומות הם לא פעם אמצעי להעביר את הלא-מודע של הדמויות, והרבה פעמים המפתח מאוד פשוט – יש סמלים וקל להבין אותם. כך זה גם בספרות העברית, חלק מהיצירות של עגנון הוא השתמש בחלומות. למשל, הגיבור חולם על שתי טבעות ויודע שהוא צריך לבחור בין שתי נשים. זה מפתח, כמעט משל. ואני רציתי ללכת נגד זה. חלומות אצלי זה תחום שלא ברור מה המעמד שלו – שיקוף של חיי נפש או דברים מתוך מציאות אחרת, חלופית. אני מרגיש שהתפקיד שלי ככותב זה להרחיב את הגבולות של מה שנתפס לנו כמציאותי, וחלומות זה דרך לאפשר מרחב מחיה לתודעה כזו שהיא לא עד הסוף המציאות כמו שאנחנו מכירים אותה. בתפיסה שלי, יש חלומות שהם התרופפות של מערכי הנפש הטבעיים שלנו, ואנחנו יכולים לתפוס מקטעי זמן שרחוקים מאיתנו.

שמעון אדף.jpg
שמעון אדף. צילום: רונן ללנה

הספר  מאוד חי – התיאורים מלאי ממשות, עונות השנה מאוד בולטות, אוכל, צמחים. נדמה שזה קשור לגילוי של אורי – הוא מכניס איזו מין עודפות לעולם, נוכחות שנוכחת לא נוכחת. זו הייתה החלטה מודעת או כך רצה הספר להכתב?

כל רומן אני כותב בצורה אחרת, אבל יש לי מחויבות לקונקרטיות של הקיום. הרבה פעמים, באופן שבו אני חי, אין לי גישה ישירה למה שקורה לי בפנים, אלא לצורה שזה מתרגם למצבים גופניים, ואיך שהגוף חווה את התחושות שלו. בספר הזה זה היה חשוב כי זו אורי שחווה את העולם. הגילוי הזה שהיה, שלא ברור אם היה או לא, אם היא דמיינה או באמת שמעה קול אלהי, מה שלא יהיה – האירוע הזה שינה את התודעה שלה באופן כזה שהיא נפתחת לעולם. מה שהיה חשוב לי זה להראות איך התודעה הזו מתפקדת. איך תודעה מתחילה להבחין בהבדלים בין הדברים. העולם כבר לא נחווה כמקשה אחת, אלא כהתפרטות אינסופית של ממשות, אז השפה הייתה צריכה לתפוס את זה.

האם יש קשר בעיניך בין ספרות הפנטזיה לתפקוד החלומי?

השורשים של ספרות הפנטזיה הם שורשים דתיים, עולם הסמלים שלה והכתבים שהיא שואבת מהם זה מיתולוגיות או ספרות קודש. אין הבדל בין ספרות הפנטזיה להתנסות המיסטית, יש רצף, וניסיתי להראות את זה. הכלים של ספרות הפנטזיה הם קודם כל כלים שיריים והרבה פעמים חוויות מיסטיות נמסרות בכלים שיריים – המטאפורה הופכת קונקרטית לגמרי, במובן שהיא כבר לא קיימת כדימוי למציאות אלא הופכת למציאות עצמה. יש משהו בחוויה דתית שהוא דומה, כשמשהו נתפס כדימוי לאל הופך להיות התיאור שלו, עבור מי שחווה שאת החוויה הזו.

קרה פעם שחלום גילה לך משהו חדש על היצירה?

אני זוכר את החלומות באופן לא סדיר. יש לי הפרעות שינה, הרבה מהלילות אני מבלה בנים-לא-נים, כשהתודעה ערה ויודע שישן. בתקופות של כתיבה החלומות שלי מאוד עזים, ואז אני יודע שזה באמת המשך של הכתיבה. יש את הבדיחה הסוריאליסטית על המשורר שעל דלת חדר השינה שלו תלה שלט נא לא להפריע -המשורר עובד'. השינה מעבדת את הדברים ויוצרת מהלכים שלא חשבת עליהם. אני לא מישהו שכותב את החלום שלו, אלא מנסה להבין מה נאמר לי בחלום, מה אמרתי לעצמי בחלום. נראה לי שבאופן כללי בכתיבה אני במרדף אחרי עצמי.

הספר עמוס באזכורים תרבותיים – שירי שנות השמונים, גלילה רון פדר שמגיחה בתפקיד עצמה, עליסה בארץ הפלאות, הקוסם מארץ עוץ, רשימת ספרים שמדברים על מקקים, באפי ציידת הערפדים, בוב ספוג ועוד. מה התפקיד של כל הפרטים התרבותיים האלה בעולם של הספר? האם זה קשור לעבודה שהגילוי האלהי של אורי נובע מהטלויזיה?

יש פרדוקס שקשור לאירועים של התגלות, לאירועים מיסטיים. מצד אחד השפה לא יכולה  להכיל את האירועים האלה, ומצד שני כל פעם כשאנחנו שומעים עליהם הם נכתבים באותם מילים. לספרות המיסטית יש דפוסים – ממעשה מרכבה של יחזקאל עד ספרות ההיכלות, אוצר המילים קשור לאש, למים, והרבה מלאכים. מבחינתי אורי חיה בעולם אחר, שבו דווקא השפות הזמינות לתיאור הם עולם  פופ ותרבות המונים, זה אוצר המילים הכי זמין לה. לנסח איך הסיפור של עליזה בארץ הפלאות קשור להתגלות זה הרבה יותר משמעותי מאשר לתאר את ההתגלות במילים שכבר נוסחו, מה שמקהה את החוויה של ההתגלות.

לאחרונה עלו בי הרהורים, אולי הרהורי כפירה, לגבי מהות מוסד העלילה. בספר זה בחרת לכתוב את הספר על פי רשימת שירים (שאחת מדמויות הספר הכינה), אשר השפיעה על התפתחות העלילה, לפיה כתבת את הסצנות השונות. מדוע בחרת לכתוב בדרך זו?

עלילה זה האמצעי הפרימיטיבי ביותר, במובן של קדום, כדי לספר סיפור. סיפור לא חייב להיות מבוסס עלילה, הוא יכול להיות מבוסס דמות, עולם, או בשפה עצמה. אני התחלתי מכתיבת שירה ועברתי לפרוזה, וצריך ללמוד איך כותבים רומן. האינטואציה הראשונית היא עלילה ובאמת כתבתי ספרות ג'אנרית – ספרות בלש, שבה יש גופה, מתחילים לחקור ווהלאה, או במבנה של ספרות פנטזיה שזה המבנה ההירואי. ובספר הזה הרגשתי שמה שמעניין אותי באמת זה ללכת עם הדמות ועם החיים. ושעלילה מתוכננת מדי רק תעיק על זה, היא תמשוך את תשומת הלב שלי למקומות אחרים. השתמשתי במוזיקה כאמצעי שיוביל את הסיפור. צריך משהו שיובל את הסיפור. גיליתי שהמוזיקה שאני משתמש בה היא לגמרי הסיטוציה של מה שקורה לאורי – קול שמגיע מבחוץ ומפעיל אותך מבפנים. זה היה אמצעי שנעשה חלק מהסיפור.

הקשבתי למוזיקה מאוד מסוימת – מוזיקה משנות התשעים, אלטרנטיבית, תחילת שנות האלפיים. כל פעם שאיזה שיר תפס לי את תשומת הלב, לא ניסיתי לברר למה, הקשבתי לו כמה פעמים עד שהתייצבה לי תמונה לראש שחיברתי לפרק הקודם ולתמונה הזו. כל השירים נמצאים בפודקאסט של אופיר שריקי, וכל שיר שימש השראה לפרק במספרו. הרעיון היה שההתפתחות לא תהיה צפויה, אני לא מתכנן שום דבר. אני מסיים פרק, שם מוזיקה חדשה והולך לכיוון שאליו אני הולך.

נשמע קצת דאדיסטי.

את הניסויים האלה באמת עשו לאורך כל הספרות האוונגרדית, במובן של למצוא דרכים שיפעילו אותך ככותב מבלי שתתכנן, שיהיה משהו אקראי בכתיבה. במובן שהעולם נכנס לכתיבה ולא נפרד ממנה. הדאדא, הסוריאליזם, אוליפו, יש בזה משהו כזה שקשור לאוונגרד המודרניסטי.

ועל מה אתה עובד עכשיו?

אני מסיים לעבוד על ספר מסות, קריאות שלי בספרות עברית. הוצאתי השנה שני ספרים שהעבודה עליהם קצת רוקנה אותי. יש משהו בלכתוב כתיבה עיונית שהיא בעיקר עובדת דרך שכל, שהוא נכון לי כהפוגה.

 

על מוריס בלאנשו והבדידות המהותית שבכתיבה

"מדוע? מדוע יש לכתיבה קשר לבדידות המהותית הזאת, בדידות שמהותה היא ההסוואה המופיעה בתוכה?", שואל מוריס בלאנשו בשורה האחרונה של מאמרו "הבדידות המהותית". הכותב בעיני בלאנשו מבקש את הבלתי אפשרי – לתפוס את האינסופי, לחיות אותו, לאחוז בו רק לרגע. "כתיבה היא האינסופי, מה שאינו פוסק… לכתוב פירושו להתמסר להיקסמות מהעדר הזמן". אמנם החיבור לאינסוף הוא חיבור טוטאלי, מלא חדווה ושמחה, של מי שקרוב לדבר הגדול ביותר שיש, אלא שעם זו מגיעה גם ההכרה "כי האמן, מאחר שהוא מסיים את יצירתו רק ברגע מותו, אינו מכיר אותה לעולם… לעולם אין הסופר קורא את יצירתו. היא בלתי קריאה בשבילו, סוד שבנוכחותו אין הוא שוהה". הריחוק הזה, אי-היכולת הזו לקרוא את מה שנכתב, מהווה עבור בלאנשו דוקא את הקרבה הממשית היחידה של המחבר למה שנקרא יצירה. "אי-האפשרות לקרוא היא הגילוי הזה שכעת, במרחב שנפתח על ידי הבריאה, אין עוד מקום לבריאה – ולסופר אין אפשרות זולת להמשיך לכתוב את היצירה הזאת בלי הרף". במילים אחרות, כדי לברוא עולם ההכרח הוא ליצור גם צמצום, כמו-להתסלק, להסתתר מאחורי המילים, מאחורי מעשי ידי-אומן, ליצור בלי-הרף עולם מלא חיות, לגלות חיים דרך הסתתרות.

Johns-Open.jpg

יש משהו פתולוגי בכתיבה של בלאנשו, האיש שהוצא להורג ושרד כדי לספר על זה. הכתיבה עבורו היא תמצית הבדידות, תמצית הרדיפה אחר תוצאה שאף פעם לא מגעת. וכשהוא מדבר על בדידות הוא מדגיש שהוא לא מדבר על בדידותו המוכרת של האמן. המשמעות של בדידות סולפה בעיניו. בדידות היצירה היא בדידות מהותית יותר מכל בדידות אחרת מוכרת ושגורה. "אין לה דבר וחצי דבר עם החיפוש אחר שוני… מי שכותב יצירה מורחק הצדה, מי שכתב אותה מסולק. מי שמסולק, יתר על כן, אינו יודע זאת… הסופר לעולם אינו יודע אם היצירה נשלמה". לכן יצירת האמנות אינה גמורה, אך גם אינה בלתי גמורה, היא מה שבלאנשו מכנה – הוֹוָה, לעד מתרקמת, מתהווה. לכן, "מי שחייו תלויים ביצירה, אם כדי לכתוב אותה ואם כדי לקרוא אותה, שותף לבדידות של מה שאינו מבטא אלא את המילה 'הוויה'". ה'ההוויה' של היצירה מתבטאת על ידי האינטימיות שבין מי שכותב את היצירה לבין מי שקורא אותה. בכך היא לעד מתרחשת, נוצרת, נוגעת בהתרחשות חדשה בין מה שכבר היה ולכאורה נחתם, לבין מה שחי מחדש בלב הקורא היוצר את היצירה כמו מאין ליש.

נדמה שרוב הכותבים מסוגלים להזדהות עם אמירות שכאלה, גם אם לא בכאלה עוצמות. לפחות עבורי, מילותיו של בלאנשו הצליחו לבטא חלק מהתחושות שלי מהמפגש עם הדף והמילה. משהו מאי-הוודאות המתמדת, מהחיפוש הבלתי-פוסק אחר גילוי, אחר יציבות וממשות שיפרצו מתוך הדחפים הפנימיים, הנסתרים והקמאיים. אמנם קשה לי קצת קיצוניותו של בלאנשו, עם התחושה העמוקה שהכותב הולך בכל עת על פני תהום. כי בכל זאת, יש נחמה בכתיבה, יש שמחה, יש גילוי. אפשר לגעת בדברים, גם אם הם הוֹוִים, אינסופיים.

נסיים עם דבריו היפים של בלאנשו על ההיקסמות, "מה שניתן לנו דרך מגע מרחוק הוא הדימוי, וההיקסמות היא תשוקה לדימוי". אנו לא יכולים לגעת בדברים עצמם, אנו יכולים להיות מוקסמים מהם. זוהי מטרת הכתיבה עבורו, לפגוש את הבלתי-פגיש, לגעת בבלתי ניתן למגע, לחיות מתוך היקסמות, שהיא מבטה של הבדידות, "של הבלתי פוסק והאינסופי". "סביבת ההיקסמות הזאת, שבם מה שרואים לוכד את הראייה ועושה אותה אינסופית, שבה המבט נקרש לאור, שבה האור הוא הזוהר המוחלט של עין שאיננו רואים, אך שאיננו חדלים לראותה, מפני שזהו מבטנו שלנו מראָה, הסביבה הזאת היא, במובהק, מושכת, קוסמת: אור שהוא גם התהום, אור שלתוכו שוקעים, מבעית ומושך".


מוריס בלאנשו, הספר העתיד לבוא: אסופה. תרגום ואחרית דבר: מיכל בן נפתלי. הוצאת הקיבוץ המאוחד.

31-4438_a3(2).jpg

בוקר אחד לא זרחה השמש – סיפור קצר מאת יצחק כהן

הָיֹה הָיָה יער עתיק.

לְפָנִים, היה היער מלא חיות פלא ופירות קסומים, אך עם השנים תַּשׁ כוחו. נותר בו רק הֵד הסיפורים.

ביער העתיק גר הילד. לִבּוֹ היה טוב, שְׂעָרוֹ שחור וְעֵינָיו יהלומים. וכל החיות ביער אהבו את הילד היָפֶה וכל החיות ביער אהבו את היער העתיק ודבר לא העיב על שִׂמְחָתָן

עד שבוקר אחד לא זרחה השמש.

xzf.jpg

מגששים את דרכם בעלטה, התאספו כולם למקום הכינוס שבקרחת היער, שואלים זה לזה: מדוע לא זרחה השמש?
אולי טעתה בדרכה? ואולי טבעה בים? ואולי – אף חיה לא אמרה זאת בקול – החליטה השמש להשתקע בארץ אחרת?

בעצת הילד, שלחו החיות את לִילִית האפורה: 'כיוון שאת יודעת לעופף גם בחושך גמור – צאי וְחַפְּשִׂי את השמש'.

כעבור שלשה ימי עלטה חזרה לילית. 'השמש איננה' אמרה, 'והעולם כולו שרוי באפילה'. בדרכה, פגשה יצורים מבוהלים שֶׁתָּעוּ בדרכם ומעופפים נוספים שיצאו לחפש את השמש. לַשָּׁוְוא.

פרצה מהומה. עצים הִשִּׁירוּ עלים ללא שליטה, כל הפרחים נָבְלוּ בְּאַחַת וחיות היער החלו טורפות זו את זו. רק הילד היפה שתק מאד, עיני היהלומים שלו מבריקות עוד יותר בחשיכה.

'נזכרתי' אמר פתאום, 'שלפני שלשה לילות חלמתי חלום. בחלום ראיתי את השמש קְטֵנָה והולכת – וככל שקָטְנָה, הלך אורה וְגָדַל – עד שהפכה לנשיקה בּוֹהֶקֶת. מעתה, אמרה לי, אשכון בליבך'.

הילד פשט את בגדיו, והיער נמלא באור.


יצחק כהן. בן 28. מושב שובה. כותב לאחרים מזמר לאלהים ומנסה להתחבב על עצמו.

מֶלֶךְ הַחֲלוֹמוֹת אֲשֶׁר יָבֹאוּ – על שירתו של יוסף צבי רימון

המשורר יוסף צבי רימון היה עוף מוזר בעולם השירה של אנשי העלייה השנייה.  בתוך עולם חדש שנבנה על גבי הריסות העולם הישן, כשהמשוררים מחליפים את הרבנים, כשאדמת ארץ ישראל נותנת פירותיה לבנים הבאים להקימה מהריסותיה, פעל איש רוח זה, שיותר מכל ביקש בשיריו את אלהיו – "אלוהים ירד עלי בשיר, אלוהים ירד עלי בחזון" . בעוד חבריו לעט מתנערים מהאלים המתים ומבקשים לכונן מלכות אנושית, ביקש רימון למצוא את הנשגב בכל פינה, את האלהי הבוער על שערה של נערה.

במאמר שנכתב א. קריב במלאת חמישים שנה למשורר ופורסם בעיתון דבר בשנת 1939 כתב עליו המחבר כי הוא משורר "לא של מראה עיניים ולא של הלך-נפש, אלא של מראות-נפש. דרכה, דרך נפשו, עוברים ושבים דברים ומראות, והחושים מביאים רק אסמכתות להם. המציאות בבואתם היא ולא להיפך. שירתו… לוחשת על אוזנינו כי יש עולמות אחרים מחוץ לעולם הגלוי לנו, יש חושים אחרים, יש קליטה אחרת". לכן חלומות רבים מופיעים בשיריו של י"צ רימון, ורובם מתקשרים לארץ הקמה לתחיה ולאלהים שמשיק את כנפי ההיסטוריה. כך בשיר 'באתי אל השרון' הוא מתאר את אבני הארץ כחלום שקם לתחיה:

אָהַבְתִּי סַלְעֵי אַרְצִי

עַל הֲרָרֶיהָ.

כָּל אֶבֶן אוֹמְרָה שִׁיר.

אֲנִי עוֹלֶה מֵאַחַת אֶל אֶחָת,

וְקִרְבִּי תִּתְעוֹרֵר רִנָּה:

אֵלֶּה חָיוּ כְּמוֹתִי,

חָלְמוּ הַרְבֵּה, הִתְגַּעְגָּעוּ, –

חֲלוֹמָם רָחַק מִבּוֹא –

וַיּהְיוּ לַאֲבָנִים…

("באתי אל השרון")

החלומות הרחוקים הפכו לאבנים, או שאולי האבנים מכילים את כל החלומות שחלמו עליהם מרחוק, בארצות הניכר. על שיר זה כתב נכד המשורר הקרוי על שמו, הרב יוסף צבי רימון: "החלומות ותחושות ההתעלות שעִמם, הם מן הדברים שהעניקו עוצמה מיוחדת לשירתו". "נסיך החלומות אני, אך אלהים גדר דרכי" הוא קודם בשיר אחד, ובאחר מכריז על עצמו "אני מלך החלומות אשר יבואו".

to-the-morning-star-1968.jpg
מרדכי ארדון, אל כוכב השחר, 1968

בחלומותיו הפואטיים של רימון הממשי לובש לבוש חלום – "דומם חולם הגן ומהרהר בחלומו / מציפור שנסה מארצה הקרה /  ועל עץ ערירי בצדי הגן וצדדיו ('רשמי ליל – ב') או בשיר 'נדחפתי בתחילת לילה' – "היה העולם נים ולא נים/ וחלומו – רעש השווקים. היה מוחי רשות הרבים…". כמי שנמשך אל הנסתר, הפנימי והסודי, הוא מוצא בעולם ביטויים להווית התת-מודע שלו – בין אם זה התת-מודע המשורר או בין של העולם, ומוצא בו רבדים השייכים למקום הרבה יותר רחב וכמוס – החלום.

יוסף צבי רימון נדחפתי בתחילת לילה.jpg

 

רימון.jpg

דרור אידר, בספרו שעוסק בשירת רימון, "אחרון משורר האלוהים", מדבר רבות על התכלית המיסטית בשירתו של המשורר – מה שהוביל מחד להערכתו הרבה של הרב אברהם יצחק קוק ולקירובו אליו, ולעומת זאת לגב קר מצדו של איש הרוח והמעשה יוסף חיים ברנר. אידר מנתח שתי פואמות ארוכות-טורים שכתב רימון הנפתחות במצב של ספק עירות, ספק שינה. פואמה אחת, 'הלבנה המתה', עוסקת בחלום בלבד בו מזמינה הלבנה עלם אחד לעלות עד אליה, ובפואמה 'אחד' מתאר רימון התגלות מיסטית וטיפוס ארוך בסולם רוחני עליון. סמלים קבליים רבים נעטפים בשפה שירית כללית המתאימה לדורו – בן העלייה השנייה שחווה התעלות רוחנית ומתאר אותה בכלים ספרותיים מודרניים, כבן בית  הזר לשכניו אך שמח מכל רגע בהוויתו.

אֲנִי מֶלֶךְ הַחֲלוֹמוֹת אֲשֶׁר יָבֹאוּ,

שְׁאִיפָתִי יָהּ, אֵל הָאוֹרוֹת הַגְּדוֹלִים,

וּפִתְרוֹנִי: יוֹם אוֹר!

(מתוך "כי יאור אור", כתרים)