חלום ליל סדר – סיפור מאת אבי טאוב

חלום. אני צועד, מהורהר ומוטרד באמצע מסדרון ולא זוכר אם הייתה לו אי פעם התחלה. המסדרון ארוך ואי אפשר לראות אם יש לו סוף. כמו בפעם הראשונה, בגיל שלוש אולי, כשחיפשתי את סוף האופק של הים בחוף שרתון. המסדרון אפלולי וחסר חלונות. רעש אוויר מנועים נושב בפתחי האוורור. שטיח בורדו דהוי מקיר לקיר, מאפרות שחורות במכסי פחים גליליים פזורים אחת לכמה דלתות. אני הולך ועיני משוטטות על קרעי השטיח ומחשבותי נודדות אל קרעי עננים.

השאלה 'איזו דלת לפתוח?' מרגישה חשובה וגורלית. אני מטה את עצמי לדלת שקולות רמים בוקעים ממנה. אשה צועקת על מישהו שאינו משיב לה: "אני צריכה לעשות הכל בבית הזה ואתה עומד כמו איזה דפ"ר! כמו איזה קונילמל! מה אתה מסתכל כמו אחד שנפל מהירח?! רק לקחת אתה יודע וטיפת התחשבות… משהו… את הגרביים אתה משאיר ליד הספה… אני נראית לך כמו משרתת?!" הטון רועם ומתגרה, סמכותי ונעלב. "אחרי זה אתה שואל למה אני כועסת? אפשר לחשוב מה כבר ביקשתי…" כמה רגעי שקט מתוח כמו מסטיק שפג טעמו ואז דלתות נטרקות בזעם. כוס זכוכית נשברת, כנראה לא בכוונה. "זה הכל בגלל שאני צריכה לעבוד כל כך קשה עד שאני כבר לא שמה לב. עכשיו מי ינקה את כל הלכלוך הזה?! הא?!" אין תגובה. אני מטה את האוזן ושומע בליעת רוק רוצה להיכנס כדי להרגיע ולפייס אבל נזכר במסדרון האפשרויות ומתרחק.

ון גוך מסדרון.jpg
מסדרון בבית החולים, וינסנט ון גוך, 1889

מן הדלת הברה נשמעת טלוויזיה צועקת באנגלית. הקהל מריע לדיבורו המתרונן והמתחנף של המגיש. הוא שואל ונותן ארבע אפשרויות לענות. דממה. משפט בקול רפה והקהל שוב מריע והמגיש מקשקש. אחר כן הרעש האפור כשאין קליטה. שניית דממה ואז שאגות אוהדים, הלמות תופים ושריקות. הקריין מקריין בקצב הולך וגובר. השפה לא ברורה אבל הטון הולך ועולה, גם הקצב של הדיבור וזה גורם לתוכן לרגש – הוא מכדרר את הכדור, והנה הוא מתקרב, ועכשיו יותר חזק, הנה זה מגיע הוא בועט. ההתרגשות קופאת באוויר. השניות עוברות לאט. ואז בטון נמוך ומתאבל כמה משפטי אכזבה מפוקחת מפי השדרן. הוא מסביר שזה לא היה מצליח בכל מקרה. אני מתרחק וממשיך הלאה.

גם בדלת הבאה יש רעש ודפיקות ברזלים אבל גם משפטים מעורבבים יידיש וארמית בהגייה אשכנזית. האקוסטיקה מכפילת הוד. שני קולות בחברותא מתבלטים בתוך שאון האולם הענק. אחד קורא ומוביל בניגון ערב ורווי געגועים. ואי תימא הכי אמאי אתינן להכי?… ליכא רישא ואף סיפא ליכא… הוא כופל את המשפט פעמיים ושלוש בניגון עולה ויורד. מחזיק את המחשבה של המשפט. בפעם הרביעית הקצב מואט והוא משתתק באמצע. מחשבותיו נודדות. החברותא שלו מחזיר אותו בקול שמנמני ופרגמטי. רבינו מה קורה? לשיטתך לא מצא אדם מקום מעולם! הריכוז אובד ממני. הרעש העצום של בית המדרש כמו בית חרושת מתיש. אני חוזר למסדרון.

מוזיקה מונוטונית שחוזרת על עצמה בוקעת במרחק שלוש דלתות. שיר מחול אתיופי בקצב אחיד. ריח חמים של אנג'רה. אני נזכר בדלת של השכנים שלי, וולקאיט, מקומה ראשונה ברחוב סהרון, ביפו. יש להם ילד וילדה, עיניים גדולות וחכמות. הצחוק שלהם מתגלגל משוחרר למטה כשהם רצים במדרגות לחצר. אני רוצה מאוד להיכנס אליהם ולא רק כדי לבקש כוס סוכר כמו שהבטחתי לעצמי בכל פעם שעליתי במדרגות. בסוף הרצון להמשיך חזק יותר.

בדלת הבאה איוושת כיסאות רבים. רגלי הברזל מגרדות את הרצפה כשהם מוזזים במהירות. פתאום שקט. מבהיל. כנראה קהל אנשים רבים מתפללים שם ועכשיו בדיוק הם תפילת עמידה. תפילת הלחש. הדממה כובשת ואז ריקה. אני ממתין ליד הדלת ומחכה לקדושה. אני שומע אותם חלושים ורחוקים, כאילו הייתי בקצה עזרת הנשים. בסוף השעמום מכריע ואני ממשיך לסקור את כל הדלתות. מביט בהם ואז פוסח עליהם.

צעדי מהדהדים כמו מטרונם בקצב אחיד. המסדרון לא נגמר ואני רוצה להקיף את כולו ורק אז להחליט.

פתאום דלת אחת נפתחת ויוצא ממנה ילד בן שלוש אולי, ראש תלתלים, עיניים ירוקות גדולות, חולצה לבנה, מנוקדת כתמי יין. הוא מגיע אל קצה הידית על קצות האצבעות, מביט בי ואומר: אימא, תראי שצדקתי, פתחתי את הדלת ובאמת אליהו הנביא הגיע. אני רוצה להגיד לו משהו אבל שום מילה לא יוצאת והילד כבר רץ חזרה פנימה. הדלת פתוחה למחצה.


כמה מילים על אבי טאוב:

נעים להכיר. אני אבי טאוב, נשוי פלוס ארבע, גר ביפו ומתגעגע לכל העולם. מיום שעמדתי על דעתי הרעועה, כדי לא ליפול אני נאחז במילים. ממלמל, ממלמל, שואל, מפלפל ומתפלתל כמו תולעת ספרים. שירים התחלתי לכתוב כמרפא עצמי להרהורי אובדנות בגיל הלבבות השבורים (נעורים). אמרתי לעצמי: שלפחות יהיה להם מה לקרוא אחרי שכבר לא אהיה כאן (איום פולני ידוע ומוכר). בינתיים זה מצא חן בעיני ולאט לאט הבנתי שלא צריך למול כדי שלמילים שכתבת יהיה ערך, מספיק שתחיה בשבילן. הסיפורים התחילו בהשראת אתגר קרת אבל אחרי הפסקה ארוכה אני חוזר לסגור כל מיני מעגלים בבית הספר לכתיבה יוצרת של יהודה גזבר שפתחתי בבית יקר תל אביב. כיום מקדיש את חיי לעידוד העיסוק במחשבת היהדות וליצירת ועידוד תרבות, בכל מסגרת וצורה אפשרית, בפרט אצלנו בבית בפרויקט 'משפחה מזמינה' ביפו, ובעיקר ומתפלל בלב לגמור את המבחן האחרון לסמיכה לרבנות ואת הצעת המחקר לדוקטורט, אבל זה סיפור ארוך.

אם אתם מעניינים או מתעניינים אשמח להכיר בפייסבוק – אבי טאוב.

מודעות פרסומת

המאידך גיסא של המציאות – יצירת קפקא כחלום

באסופת החדשה "יומן ספרותי", קיבצו חמוטל בר יוסף וגדעון טיקוצקי מאמרי ביקורת הגות והערכה שכתבה לאה גולדברג לאורך השנים ופורסמו בעיתונים וכתבי עת שונים. באחת מהרשימות סוקרת גולדברג את ספרו של מקס ברוד  על חברו הטוב, הסופר פרנץ קפקא, שיצירתו מתוארת כיצירה שכולה חלום. דבריו של ברוד נכתבים בשפתה של גולדברג ויוצרים יחד תמליל קסום של יוצר מעולם אחר.

שעון פראג.jpg
השעון האסטרונומי בפראג

 

רשימות אגב קריאה: מקס ברוד מספר על קפקא

"אנא, השיבני לחלום"… 

ברוד מספר: יום אחד בצהריים נכנס קפקא אל דירתו של ברוד, אותה שעה היה אביו של ברוד ישן על הספה וקפקא לא השגיח בכך והעירו שלא במתכוון. "אנא, השיבני לחלום!", פנה קפקא אל המתעורר, והסתלק. נדמה, שכך נכנס זה הפרוזאיקן הגאוני אל הספרות. ספריו כאילו אומרים לקורא: "אנא, השיבני לחלום, כי מוזר הוא כחלום, לעתים – כסיוט. ועמוק הוא ורב פירושים, ככל חלום. ה"מאידך גיסא של המציאות" משתקף בו בבהירות מפליאה באמת, כבחלומות. ואולי זוהי המציאות עצמה? שמא אין קפקא אלא מקיים את הפסוק של ניטשה: "חלומות: או שאין אנו חולמים כלום או – ברוב עניין. כך עלינו להיות גם בהקיץ – או לגמרי לא, או ברוב עניין?". כך מתלכדים אצל קפקא חיי ההקיץ עם חיי החלום, ונקודת הפגישה: "רוב עניין".

(טורים, שנה ב, גיליון יג, י"ד בתמוז תרצ"ח, 13.7.1938, עמ' 3. חתומה: עדה גרנט)

 

 

יומן ספרותי	 / לאה גולדברג

אֶנְהַג וְאֶת תִּהְיִי שְׁקֵטָה כִּי עֲיֵפוּת גְּדוֹלָה נָפְלָה נִפְלָא – משירי גלעד מאירי

שלושה משיריו של המשורר וחוקר הספרות גלעד מאירי: "הראשון מבוסס על חלום, השני מתייחס לקלישאת החלום והשלישי למצב ההיפנגוגי [מצב טרום-שנתי]".


 

חִכּוּךְ בַּגִּלְגּוּל / גלעד מאירי

מָסַרְתִּי אֶת הַמְּכוֹנִית וְהִדַּסְתִּי מֵהַמּוּסָךְ

כְּבַעַל עֲצָמוֹת חֲלוּלוֹת לְתַחֲנַת אוֹטוֹבּוּס רְחוֹקָה.

מְשֻׁחְרָר כִּדְרוֹר מִבְּעָיוֹת חֲנָיָה בַּכְּרַךְ

הִתְיַשַּׁבְתִּי לְצַד שְׁתֵּי צִפֳּרִים בְּמַכָּה.

 

שָׁנִים לֹא נָסַעְתִּי בְּהַסָּעַת הֲמוֹנִים.

תַּחְבּוּרָה צִפּוֹרִית נוֹהֶגֶת כְּדֶרֶךְ הַטֶּבַע,

יֵשׁ לָהּ קֶצֶב אִטִּי, הַנּוֹסְעִים מַמְתִּינִים,

כְּשֶׁמּוֹנִית עוֹבֶרֶת מְגַלִּים בָּהּ פָּנִים.

 

צִּפּוֹר אַחַת הִבְחִינָה בְּחוּשָׁהּ הָחַיָּתִי

שֶׁאֲנִי מְפַתֵּחַ בִּישִׁיבָה עַל סַפְסָל צִבּוּרִי

אִי שֶׁקֶט שֶׁל דּוֹרֵס, נַהַג רֶכֶב פְּרָטִי

וְצוֹפְפָה עַל מוֹשָׁבָהּ אֶת זְנָבָהּ הַפְּלוּמָתִי.

 

חָשַׁבְתִּי אֵיזֶה בִּזְבּוּזְמַן, הֶחְלַפְתִּי הִלּוּכִים בְּגוּפִי, בְּרֹאשִׁי

וְאֶבְרוֹתַי נָעוּ חֲרִישִׁית.

 

 

ritratto-immaginario-di-asger-jorn-1976 - enrico baj.jpg
דיוקן דמיוני של אסג'ר יורן, אנריקו באג', 1976

 

 

בֵּית חֲלוֹמוֹתַי / גלעד מאירי

 

בִּקַּרְנוּ בְּבֵית חֲלוֹמוֹתַי

פָּרְק מַיִם וְשַׁעֲשׁוּעִים

מִשְׁפָּחוֹת נוֹפְשׁוֹת שֻׁלְחָנוֹת

צֵלָנִיוֹת בְּצֶבַע זַיִת גָּזִיּוֹת

צֵידָנִיּוֹת קְצִיצוֹת כָּל רֶבַע שָׁעָה

טָס מֵעָלֵינוּ מְטוֹס קְרָב אֵיפֹה זֶה תֵּל

נוֹף אֲנִי חוֹשֵׁב מָטוֹס בְּצֶבַע

אָפֹר אֶף עָף חוֹלֵף בְּטִיסָה נְמוּכָה

וְחוֹצֶה כְּבִישׁ בֵּין עִירוֹנִי מִסְפָּר אֶפֶס אֶפֶס שֶׁבַע

דֶּשֶׁא אֵין לִשְׁכַּב עָלָיו הַכֹּל מְרֻצָּף

בָּלָטוֹת אֲדַמְדַּמּוֹת שְׁחַרְחָרוֹת חַמּוֹת

גַּם מֶלְתָּחָה אֵין אֲבָל יֵשׁ קָרוֹן לֹא יַצִּיב

עִם שְׁלֹשָׁה תָּאֵי שְׁרוּתִים קְטַנִּים וְגַם

בַּנְגִ'י שֶׁעָלָיו צָרִיךְ לְשַׁלֵּם עוֹד

עֲשָׂרָה שְׁקָלִים וְגַם עַל הַשַּׁעֲשׁוּעִים בַּמַּיִם וְאַלְפֵי אֲנָשִׁים

נָעִים בֵּין חֲנֻיּוֹת סְפָרִים בְּגָדִים רָהִיטִים עֲנָקִיּוֹת

וְנוֹחֲתִים עִם יְלָדִים בְּמֶקְדוֹנַלְדְס גִּבְעַת בְּרֶנֶר עַל

שֵׁם יוֹסֵף חַיִּים, הַקִּבּוּץ הֲכִי גָּדוֹל בָּאָרֶץ

אֶלֶף חֲמֵשׁ מֵאוֹת תּוֹשָׁבִים וְיֵשׁ יִצּוּג לְיוֹתֵר מֵאַרְבָּעִים לְאֻמִּים שׁוֹנִים

בַּקִּבּוּץ יֵשׁ מְכוֹן קוֹסְמֶטִיקָה וְאֶת הַכְּבִיסָה מַכְנִיסִים לְשַׂקִּיוֹת גְּדוֹלוֹת

וּמְבִיאִים לַמִּכְבָּסָה וְהַכֹּל מְכֻבָּס עַל יְדֵי כּוֹבְסוֹת וְגַם

עַל יְדֵי כּוֹבְסִים, זֶה מָה שֶׁלָּמַדְתִּי מִקַּלֶּטֶת בְּטִיּוּל טְרַקְטוֹר שֶׁל עֶשֶׂר דַּקּוֹת בְּכָל

הַקִּבּוּץ בֵּין מַעְגַּל הַפַּרְנָסָה לְמַעְגָּל הַמְּגוּרִים, וְלֹא אָמְרוּ אֵיפֹה הָיָה גָּר

חֵמִי רוּדְנֶר, סוֹפֵר כְּמוֹ בְּרֶנֶר מָה הָיָה חוֹשֵׁב עָלָיו, שֶׁהוּא

בְּסֵדֶר, בַּחֲנוּת הַסְּפָרִים אֵין זֵכֶר לִבְּרֶנֶר. כְּבָר תֵּכֶף עֶרֶב הִנֵּה

אַחֲרֵי עֶשֶׂר שָׁנִים שֶׁלֹּא אָכַלְתִּי הַמְבּוּרְגֶּר עָשִׂיתִי אֶת זֶה וְקָנִיתִי רַב מֶכֶר

הַיְלָדִים עֲיֵפִים יֹפִי הֵם יִישְׁנוּ כָּל הַדֶּרֶךְ לִירוּשָׁלַיִם וַאֲנִי

אֶנְהַג וְאֶת תִּהְיִי שְׁקֵטָה כִּי עֲיֵפוּת גְּדוֹלָה נָפְלָה נִפְלָא אַחֲרֵי הָאֵפִיִם

הַכֵּפִים וְהַפַאן פָאנִים, סוֹף הַקַּיִץ, הָיִינוּ חַיָּבִים לִפְנֵי שֶׁמִּפְלֶצֶת

הַשִּׁגְרָה וְהַחַגִּים תַּעֲמֹד בַּפֶּתַח עִם מֶתַח בַּיָּד

soccer-1999.jpg
כדורגל, ניומן מסריאדי, 1999.

 

שיר 7 מתוך המחזור קורה פנימית / גלעד מאירי

 

מְנַסֶּה לְהֵרָדֵם בַּלַּיְלָה לְאַחַר מִשְׂחָק.

לְנֶגֶד עֵינַי עוֹבְרוֹת הַחְמָצוֹת מְסַמְּרוֹת שֵׂעָר

נִכְנָסוֹת כְּנַעַל כַּדוּרֶגֶל מְמֻסְמֶרֶת

בַּשֶּׁקֶט שֶׁלִּפְנֵי הַשֵּׁנָה.

 


 

ד"ר גלעד מאירי, מנהל מקום לשירה ומנהל שותף של ביה"ס לאמנויות המילה. ספרו ה – 11 והאחרון עד כה, "בוא זמני" (2017) יצא לאור בהוצאת מקום לשירה.

meiri-bo-zmani.jpg

אני חולם לך על הנער שהיה לך – על אבות ישורון

אבות ישורון היה משורר שהגעגוע והחרטה כתבו את שיריו. הגעגוע להורים שהשאיר מאחור, בפולין המתמוטטת, שנרצחו במחנות ההשמדה מיידנק וסוביבור; והחרטה על כך שלא ענה למכתבים ששלחו אליו הוריו שהשאיר מאחור, שלא השמיע להם את קולו, קול שחיפש דיבור חדש בארץ ישראל. כל שירתו אומרת געגוע וחרטה. לכן נשזרים בה בלא סוף משפטים שבורים ביידיש, משפטים שבורים בעברית, משפטים שבורים בערבית, שזורים זה בזה, מנסים ליצור שפה חדשה של איש שנטש את שפתו הישנה, שרכש את שפתו החדשה וביטש אותה כזיכרון לשפתו הישנה, וכהזדהות עם שפת העם שפגש כאן ודיבר את שפתו שלו, הערבית.

"היידיש הזאת שהחלה לבוא אליך בהקיץ ובחלום, מאחר ונודע לה, כי נחושה החלטתך שלא לדבר בה, לא לחשוב בה, לא לחלום בה – לא בשינה ולא בהקיץ. ואם חלמת ואם דיברת מתוך השינה, החלום, ביידיש – למהר ולתרגם מיד כל מה שהגית, לעברית, ורק אז אתה יכול לחזור ולהירדם שוב", הוא כותב בקטע "הספרות העברית תערוך את התפילה", תפילת האשכבה למשפחתו, לשפה המתה.

ובאמת, כל החלומות המופיעים בשירי קובץ זה מציגים את דמויות ההורים שמתגלים לבנם בלילה, במיטה, כשכל מה שמנסה לשכוח תוך כדי כתיבה צף ועולה.  "אמת, לא הרבה / אני חולם עליו. / אנחנו עומדים בתעלה. ומי יודע באיזה / ואדיות אבי עומד. / הרבה הייתי נותן / לדעת המקום איפֹהו", כותב ישורון בשיר רובעת, חולם על אחת מתעלות המוות של קברי אחים שבאחת מהן נקבר אביו, בלי לדעת איפה הוא באמת.

בשניים מן החלומות נגלים אליו ההורים, האבא עם נבוט, האמא עם גרזן. בשיר "תחלופה" הוא כותב, "שמי החלפתי שפתי החלפתי עירי החלפתי. / ועוד יש בי מן הרוח להתעלם מעירי. / ואת בני עירי שכחתי. / והנה חלום. / ואבי מתעלם. // בלילה אני על מטתי. / בא. אבל לא פנים אל פנים. / ואז מה נשאר מן האב. / בלי הפנים. / נגמר מן האב. // אולם זה הוא. אני כבר מבין. / הנה העלים. חש אני / כי הוא מכין לי נבוט". ובשיר "לענין מה שאמרתי שני נצחים", כותב על אמו: "והנה הלילה באה בחלום, / הרימה גרזן מול ראשי, ולא הנחיתה, אך החלום / הזה השאיר בי אהבה בודדית // אפילו בחלום כבר לא רואים / את פניה. רק רוגנות הגרזן. / זאת בלילה. / ומה ביום? … אינני יכול לומר בפמבי / מי זאת שבאה בחלום. / היא היתה בנצח הראשון, / שבאה אלי בנצח השני".

תוצאת תמונה עבור אבות ישורון

 

גם חלומותיה של האמא של ישורון מתפקדים באותה גיזרה של חשיפת הגעגוע למתים. "אביך בא בחלום לך. / פתח את ארון הזכוכית. שבר לך כוס. נפטר לך ילד / ושאלת למה. אביך לא ענה ויצא וחשבת לכפר / ושכבת על הרצפה ושכבת על הילדה ומתה מגעגועים". אביה של אמו של ישורון נגלה לה בחלום. האמא שואלת למה נפטר לה הילד. ההערה בסוף הספר חושפת את הסיפור הכואב שמאחורי השיר – "יום אחד אמי ילדה ילד. מתוך עייפות שכבה על הילד והילד נחנק. אחרי זה, חודשים ארוכים שכבה במקום הזה שבו הונח הילד עד לקבורה".

אבל בשיר אחר, לוקח אבות ישורון להראות לאביו את הירח היפה של ים המלח. הבן שזכה לעלות לארץ חושף בפני האבא את הקסם הזה שאבותיו רק חלמו עליו. רגע קטן של קרבה, של גילוי אהבה פשוט, "אז אני לוקח להראות לו / את הירח כפי שיש לי / אותו בזכרון מהטיול הראשון שלי / לים המלח … לפני שצריכים ללכת לישון / ואני צריך / אני לוקח להראות לו את הירח. וענן לוקח. חכיתי בקוצר לענן שילך" ("יום שישי, כד תמוז תשלג, 27 יולי 1937").

ובאחד מהשירים האחרונים בקובץ, "אני חולם לך", חולם הבן עבור הוריו את החלומות שלא יכלו לחלום על הבן שלהם. "אני חולם לך על הנער שהיה לך / היה לך ואיננו יותר הנער. / אני חולם לך אני חולם לך אני חולם לך / ואיננו יותר הנער". שוב משמשים החלומות כמשחק מראות של זכרונות, געגועים וחרטות.

*

בספרה "ליד כפרים שקטים" מתעדת הסופרת יהודית הנדל את נסיעתה לפולין. בפרק "הערים אליהן לא נסעתי" היא מתארת את אי-התממשותן של שלוש נסיעות שרצתה לעשות – לעיירת ילדות של אמה, לעיירת ילדותו של בעלה, "ולקראסניסטאוו, עיירת ילדותו של אבות ישורון, שדרך השירה היתה למקום חי בחיי". אבל אולי כמו שירתו של ישורון, שמשוררת את הגעגוע והחרטה, את השבר והמרחק, הנדל לא יכלה להגיע ליעד, לשבור את הגעגוע, לחרוט את המרחק. "מיידאנעק היא מרחק 45 קילומטר מקראסניסטאוו. ראיתי את השלט על הכביש. את הצטלבות הדרכים. את הכביש המתפצל הפונה. קראתי כתוב: קראסניסטאוו 45 קילומטר. נשכתי את השפתיים להגיד לנהג שיטה מן הדרך הראשית ויסע לקראסניסטאוו. נשכתי את השפתיים ולא אמרתי. מה לי לחפש בקראסניסטאוו. הלכתי לי פארלוירן געגאנגען לאיבוד קראסניסטאוו. מה היה לי, אבות, לחפש בקראסניסטאוו?".

 


 

אבות ישורון, מִלְּבַדְאַתָּה. הספריה החדשה לשירה, תשס"ט 2009.

יהודית הנדל, ליד כפרים שקטים. הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, תשמ"ז 1987.


 

 

סלט מכל חלומותינו – על ספרה של מרלין וניג

החלומות בספר השירה של מרלין וניג, "אז מה היה לנו פה", קשורים בעיקר לאוכל. בשיר "תסריט במטבח" היא כותבת "בריח בצל מתפשט / בשמן רותח / בדלת מקרר שנטרקת שוב ושוב / לשוא, לשוא. / אני ארגיש דרך כפות רגלי היחפות / רצפה קרה / ואשמע את קיטורי הקומקום דועכים / לתוך החלומות שיהפכו מהר / לקפה". החלומות שעוד נשארים על פני המתעורר נהפכים במהרה לכוס קפה שמפיגה את זכרונם. בשיר "מחר" מכריזה המשוררת "מחר נכין סלט מכל חלומותינו", ובהמשך החלומות כבר הופכים ל"צימאון": "לפעמים זה סתם כדאי / לשכוח. להקיץ מחלום-רע וער / לנתק זרם מים חיים / מהצימאון המחריד של מציאות בשיגרה".

293H.jpg

לשני חלקים מחולק הספר – חלק השירה הנקרא "שירה על קו הגבול", ובחלק השני מחווה לרולאן בארת', ההוגה הצרפתי הפוסט-סטורקטורליסט שהכריז על מות המחבר, שמת ביום ובשנה בהם נולדה המחברת. המכתמים שבו חושפים שיח פנימי עם בארת' ועם העולמות השונים שוניג מהלכת ביניהם. "אני מתכווצת לי ונמקה על היותי בלתי מובנת ונתפסת וברורה. אני כזאת, אני אומרת לעצמי. אבל כל העמודים האלו שאנשים רואים בהם את דמותי, קורסים להם לפתע משל הייתי לא אמתית. אני לא שייכת לאף אחד. אני הולכת ישר ולא מפסיקה ללכת… רק לפעמים מתעורר בי רגש כזה של הרהור… אולי אני באמת לא אמתית? אולי אני חלום ארוך של בורא עולם והוא תיכף מתעורר? ואלו הרגעים שלי כאישה שפטורה מהנחת תפילין. כאישה שזוכרת לעצמה מצוות זכירה של נשים שמניחות תפילין של 'כאילו'. אלו הרגעים שבהם אני אומרת לעצמי: את חייבת להנעים לאלהים את החלום ולהיות אדם טוב יותר" (מתוך המכתם "הנעה – כמו בתפילה").

המשוררת היא חלום של הבורא, וכדי שלא להיות לסיוט היא מקבלת על עצמה לעבוד על מדותיה, להיות אדם טוב יותר, ולתפקד כחלום טוב עבור הבורא.

ובמכתם בשם "תקופה" מהרהרת המשוררת ב"מיתה המשונה של האתמול" בעקבות מפגש עם יומן פגישות ישן. היומן הוא בית קברות של הימים שמתים מהר, "וזו כנראה הטרגדיה של החיים. אפילו שאוסף היומים שלי הוא טיוטות מתחת למיטה… אני לא חולמת עליהם בלילות, ובבוקר כאילו לא עברו דרכי. אני מקדישה את עצמי למחר".

ספרה של מרלין וניג הוא מהיפים שקראתי השנה. קובץ קטן ואינטימי, המכניס את הקורא אל תוך עולם רגשי עמוס, שבור ומלא אמונה. חוזרת בתשובה חרדית, אם לשבעה, מבקרת קולנוע ודוקטורנטית לקולנוע באוניברסיטה העברית. רשימת-מכולת ביוגרפית זו מציפה את ספרה במילים שמספרות רגש מתפרץ, הנובע מחיים על הקצה שנאחז משני קצותיו. אלה שירים על מתח בין בני זוג; בעל חרדי חסידי שספון בבית המדרש מבוקר ועד ערב לבין אישה שמשתוקקת לכתוב, ליצור, לראות סרטים ולכתוב-ליצור, ומנסה ליצור גשר, או ללכת על הגשר השבור הזה, בין שני העולמות. הכתיבה נעשית כמעט בעל כורחה של הכותבת; "לעולם לא אכתוב שירה / ולא אתענה בצירופי מילים / ולא אביט עליהן מתרחבות / ולא אנדוד בתוכן" היא כותבת בשיר "לעולם לא אכתוב שירה", ובשיר "כוונת המשוררים" כותבת "אני עדיין מפחדת / שלא אוכל לפרק טוב / שלא אוכל להבין אף פעם למה התכוון המשורר הזה / שצורח בתוכי… זה כבר לא משנה האגו והגאווה והמילים הגבוהות. / רק לשתיקה חזרתי לאחרונה להתייחס ברצינות".

הכתיבה של וניג לא נשארת על הדף, היא מצליחה לחדור לגוף. הגעגוע מעביר איזה רעד, העצב המהורהר נעשה לדמעה, המבט המחויך נעשה לחיוך עצמו. זו כתיבה שעוסקת רבות בעצם הכתיבה – בצורך לכתוב, בפחד מהכתיבה, בחוסר היכולת שלא לכתוב. כמו כתיבה פוסט-מודרנית קלאסית [או פוסט-מודרנית] היא עוסקת בפער שבין המילה לדבר שהיא מסמנת, בין הדף למילה ובין הכותב אליהם. אבל איכשהו, כאן, זה מצליח לרגש באמת. זה כואב וזה עמוק. זה ברור. זה זועק מתוך דף לבן כתמים של דיו מלאי רגש ותהיות.


מרלין וניג, אז מה היה לנו פה – שירה על קו הגבול / מחווה לרולאן בארת. ספרא בית הוצאה לאור, 2015, 120 עמ'.

סיוטים – סיפור קצר מאת חוליו קורטאסר

בבית חולים ארגנטינאי שוכבת אישה בתרדמה. המשפחה שלה בטוחה שהיא תקועה בתוך סיוט בלתי נגמר: "כאילו מֶצָ'ה חולמת וחלומה מכאיב ומייאש, סיוט שחוזר שוב ושוב והיא לא מצליחה להשתחרר ממנו". אבל האם שווה להתעורר מהתרדמת בשביל הסיוט שנקרא המציאות שבחוץ?

סיפור קצר מאת חוליו קורטאסר, מתוך קובץ הסיפורים הקצרים "שמיים אחרים", באדיבות הוצאת הספריה החדשה.


לחכות, אמרו כולם, צריך לחכות כי במקרים כאלה לעולם אין לדעת, אמר גם הדוקטור רָאימוֹנְדי, צריך לחכות, לפעמים מופיעה תגובה, בעיקר בגילה של מֶצָ'ה, צריך לחכות, מר בּוֹטוֹ, כן דוקטור, אבל כבר עברו שבועיים והיא לא מתעוררת, כבר שבועיים שהיא כמו מתה, דוקטור, אני יודע, סניורה לוּאיסָה, זה מצב קלאסי של קוֹמָה, אין מה לעשות, רק לחכות. גם לָאוּרוֹ חיכה, בכל פעם שחזר מהאוניברסיטה היה משתהה רגע ברחוב לפני שפתח את הדלת, חושב, היום זה יקרה, היום אמצא אותה ערה, היא כבר פקחה את העיניים והיא מדברת עם אמא, לא יכול להיות שזה יימשך כל-כך הרבה, לא יכול להיות שהיא תמות בת עשרים, היא בטח יושבת על המיטה ומדברת עם אמא, אבל הוא היה צריך להמשיך לחכות, אין שום שינוי, מותק, הרופא יחזור בערב, כולם אומרים שאין מה לעשות. בוא לאכול משהו, בחור, אמא שלך תישאר עם מֶצָ'ה, אתה צריך לאכול, אל תשכח את המבחנים, בינתיים גם נראה חדשות. אבל הכל היה ארעי בַּמקום שהדבר היחיד שנמשך בו ללא שינוי, הדבר היחיד שנשאר כמו שהיה, יום אחר יום, היה מֶצָ'ה, משקל גופה של מֶצָ'ה על המיטה הזאת, מֶצָ'ה הדקיקה והקלה, רקדנית רוק ושחקנית טניס, מעוּכה לה כאן ומועכת את כולם כבר שבועות, סיבוך ויראלי, מצב של קוֹמָה, מר בּוֹטוֹ, אי-אפשר לאבחן מעבר לזה, סניורה לוּאיסָה, רק לשמור עליה ולתת לה את כל הסיכויים, בגיל הזה יש כל-כך הרבה כוח, כזאת תאוות חיים. אבל היא לא יכולה לעזור, דוקטור, היא לא מבינה כלום, היא כמו, הוֹ סליחה אלוהים, אני כבר לא יודעת מה אני אומרת.

גם לאורו לא היה מסוגל להאמין, זה נראה כמו איזו מתיחה של מֶצָ'ה שתמיד עשתה לו את המתיחות הכי איומות, התחפשה לרוח-רפאים במדרגות, הסתירה לו מברשת נוצות בתוך המיטה, כמה צחקו שניהם, המציאו זה לזה מלכודות, שיחקו בלהמשיך להיות ילדים. סיבוך ויראלי. הדעיכה הפתאומית ערב אחד אחרי החום הגבוה והכאבים, בבת-אחת דממה, העור שהאפיר, הנשימה המרוחקת, השלֵווה. ושום דבר אחר לא היה שלֵו כאן במקום שהתמלא רופאים ומכשירים ובדיקות והתייעצויות-מומחים עד שלאט-לאט, משעה לשעה, התגברה והשתלטה על כולם המתיחה סרת-הטעם של מֶצָ'ה, וצעקותיה הנואשות של דוניה לואיסה גוועו אחר-כך לבכי חנוק, לצער של מטבח וחדר-אמבטיה, והגידופים של אבא התחלקו בין שעת החדשות לקריאה החפוזה בעיתון, וזעמו הנדהם של לָאוּרו נקטע בנסיעות לאוניברסיטה, בהרצאות, באספות, ושמץ התקווה בכל פעם שחזר הביתה ממרכז העיר, את עוד תשלמי לי על זה, מֶצָ'ה, לא עושים דברים כאלה, מנוולת, אני אחזיר לך על זה, את עוד תראי. שום דבר אחר לא היה שלֵו שם פרט לאחות היושבת וסורגת, את הכלב שלחו לביתו של אחד הדודים, הדוקטור ראימונדי שוב לא בא עם עמיתיו, היה סר לשם בערב וכמעט לא נשאר, היה דומה שגם הוא חש במשקל גופה של מצ'ה שמעך אותם יותר מיום ליום, שהרגיל אותם לחכות, כי אין מה לעשות, רק לחכות.

עניין הסיוט התחיל ביום שדוניה לואיסה לא מצאה את המדחום, והאחות המופתעת הלכה לקנות אחד חדש בבית-המרקחת בפינה. הם דיברו על זה, כי מדחום שמשתמשים בו שלוש פעמים ביום לא הולך לאיבוד סתם כך, הם התרגלו לדבר בקול רם לצד מיטתה של מֶצָ'ה, ההתלחשויות של ההתחלה היו מיותרות כי מֶצָ'ה לא היתה מסוגלת לשמוע, הדוקטור ראימנדי היה בטוח שמצב הקומה מבודד אותה מן הסביבה לגמרי, היה אפשר לומר כל דבר וכלום לא השתנה בהבעתה האדישה של מֶצָ'ה. עדיין דיברו על המדחום כשנשמעו היריות בפינת הרחוב, אולי רחוק יותר, מכיוון שדרות גָאוֹנָה. הם החליפו ביניהם מבטים, האחות משכה בכתפיה כי יריות לא היו דבר חדש ברובע או בכל מקום אחר, ודוניה לואיסה עמדה להוסיף עוד משהו בקשר למדחום, אבל אז ראו את הצמרמורת חולפת בידיה של מֶצָ'ה. זה נמשך רק שנייה אבל שתיהן שמו לב, ודוניה לואיסה צרחה והאחות כיסתה לה את פיה, מר בּוֹטוֹ בא בריצה מהסלון ושלושתם ראו את הצמרמורת מתפשטת בכל גופה של מֶצָ'ה, נחש מהיר חולף מהצוואר עד לרגליים, תנועה של העיניים מתחת לעפעפיים, ההתכווצות הקלה ששינתה את תווי הפנים, כמו ניסיון לדבר, לייבב, ודופק מהיר יותר, ואחר-כך השיבה האיטית לקיפאון. טלפון, ראימונדי, למעשה שום דבר חדש, אולי קצת יותר תקווה, אף שראימונדי לא רצה לומר זאת, הוֹ הבתולה הקדושה, תעשי שזה יהיה נכון, שבתי תתעורר, שתיגמר דרך-הייסורים הזאת. אלוהים. אבל זה לא נגמר, זה התחיל שוב כעבור שעה, ואחר-כך בתדירות גבוהה יותר, כאילו מֶצָ'ה חולמת וחלומה מכאיב ומייאש, סיוט שחוזר שוב ושוב והיא לא מצליחה להשתחרר ממנו, להיות לצידה ולהסתכל בה ולדבר אליה אבל שום דבר חיצוני לא מגיע אליה, כלום לא חודר אליה מלבד הדבר האחר הזה, שבדרך כלשהי ממשיך את הסיוט שלהם, של כולם, בלי שום אפשרות למגע, תציל אותה, אלוהים, אל תשאיר אותה ככה, ולָאוּרו היה חוזר מהרצאה ונשאר גם הוא לצד המיטה וידו על כתף אמו המתפללת.

בלילה היתה עוד התייעצות-רופאים, הביאו מכשיר חדש עם מצמידים ואלקטרודות שחוברו לראש ולרגליים, שני רופאים, עמיתיו של ראימונדי, קיימו דיון ארוך בסלון, צריך להמשיך לחכות, מר בּוֹטוֹ, התמונה לא השתנתה, אי-אפשר להצביע על סימפטום מעודד. אבל היא חולמת, דוקטור, יש לה סיוטים, אתה ראית בעצמך, זה יתחיל שוב, היא מרגישה משהו והיא כל-כך סובלת, דוקטור. זה רק רפלקסים, סניורה לואיסה, אני מבטיח לך, צריך לחכות ולא להתרגש מזה, הבת שלך לא סובלת, אני יודע שקשה לראות את זה, מוטב שתשאירי אותה לבד עם האחות עד שתהיה איזו התפתחות, נסי לנוח, סניורה, קחי את הכדורים שנתתי לך.

לָאוּרו ישב לצידה של מֶצָ'ה עד חצות וקרא לסירוגין סיכומים לקראת המבחנים. כשנשמעו הסירנות, חשב שעליו לטלפן למספר שנתן לו לוּסֶרוֹ, אבל אסור לטלפן מהבית, ואי-אפשר לצאת לרחוב בדיוק אחרי הסירנות. הוא ראה את התנועה האיטית של אצבעות ידה השמאלית של מֶצָ'ה, ועיניה שוב נראו זעות מתחת לעפעפיה. האחות יעצה לו לצאת מן החדר, אין מה לעשות, רק לחכות. "אבל היא חולמת", אמר לָאוּרו, "היא שוב חולמת, תסתכלי עליה". זה נמשך כל עוד נמשכו הסירנות שם בחוץ, הידיים כמו חיפשו משהו, האצבעות ניסו להיאחז במשהו מחוץ לסדין. עכשיו היתה כאן דוניה לואיסה שוב, היא לא הצליחה לישון. למה האחות כמעט בכעס היא לא לקחה את הכדורים שנתן לה דוקטור ראימונדי? "אני לא מוצאת אותם", אמרה דוניה לואיסה כמו אבודה, "הם היו על ארונית-הלילה, ועכשיו אני לא מוצאת אותם". האחות הלכה לחפש אותם, לָאוּרו ואמו החליפו מבט, מֶצָ'ה הזיזה את האצבעות בתנועה כמעט לא-נתפסת, והם הרגישו שהסיוט עודו כאן, שהוא מתארך עד אינסוף כמסרב להגיע לנקודה שבה רחמים כלשהם, חמלה כלשהי שתופיע לבסוף, יעירו אותה כמו את כולם כדי לגאול אותה מן האימה. אבל היא המשיכה לחלום, בכל רגע יתחילו האצבעות לנוע שוב. "לא ראיתי אותם בשום מקום, גברת", אמרה האחות. "כולנו כל-כך אבודים, אף-אחד כבר לא יודע איפה שום דבר בבית הזה".

למחרת בלילה חזר לָאוּרו מאוחר, ומר בּוֹטוֹ שאל אותו משהו כמעט באי-רצון בלי לחדול לצפות בטלוויזיה, באמצע שידורי הגביע. "נפגשתי עם חברים", אמר לָאוּרו וחיפש מצרכים לכריך. "הגול הזה היה יצירת מופת", אמר מר בּוֹטוֹ, "מזל שמשדרים את המשחק בשידור חוזר שנוכל לראות יותר טוב את הביצועים המדהימים האלה". הגול, כמדומה, לא מאוד עניין את לָאוּרו, שאכל ועיניו כבושות ברצפה. "אתה בטח יודע מה אתה עושה, בחור", אמר מר בּוֹטוֹ בלי להתיק את מבטו מן הכדור, "אבל תיזהר מאוד". לָאוּרו נשא את עיניו והביט בו כמעט בהפתעה, זו היתה הפעם הראשונה שאביו הרשה לעצמו הערה כל-כך אישית. "אל תדאג, אבא", אמר לו וקם כדי לקטוע כל שיחה אפשרית.

האחות עימעמה את מנורת-הלילה ובקושי ניתן לראות את מֶצָ'ה. על הספה הסירה דוניה לואיסה את ידיה מעל פניה, ולָאוּרו  נשק לה על מצחה.

"אין שינוי, בן", אמרה לו דוניה לואיסה. "היא כל הזמן ככה. תראה, תראה איך הפה שלה רועד, מסכנונת, מי יודע מה היא רואה, אלוהים אדירים, איך יכול להיות שהדבר הזה נמשך ונמשך, שהדבר הזה…"

"אמא".

"אבל זה פשוט לא יכול להיות, לָאוּרו, אף-אחד לא קולט את זה כמוני, אף-אחד לא מבין שהיא כל הזמן בתוך סיוט והיא לא מתעוררת…"

"אני כן יודע, אמא, גם אני קולט את זה. אם היה אפשר לעשות משהו, ראימונדי היה עושה את זה. את לא יכולה לעזור לה בזה שאת נשארת פה, את צריכה ללכת לישון, לקחת כדור-הרגעה ולישון".

הוא עזר לה לקום וליווה אותה אל הדלת.

"מה זה היה, לָאוּרו"? נעצרה בבת-אחת. "שום דבר, אמא, יריות מרחוק, את יודעת". אבל מה היא באמת יודעת, דוניה לואיסה, מוטב לא לדבר עוד. עכשיו באמת כבר נהיה מאוחר, אחרי שישאיר אותה בחדרה יצטרך לרדת למכולת ומשם להתקשר אל לוסרו.

doctors hospital people health nurses hallway glass window

הוא לא מצא את מעיל-הרוח הכחול שאהב ללבוש בלילה, בדק בארונות בפרוזדור לראות אם אמו תלתה אותו שם, בסוף לבש סתם ז'קט, כי היה קריר. לפני שיצא נכנס לרגע לחדרה של מֶצָ'ה, וכמעט עוד לפני שראה אותה באפלולית כבר חש בסיוט, ברעד הידיים, בדיירת החשאית המחליקה מתחת לעורה. ושוב סירנות בחוץ, אסור לו לצאת עכשיו, עדיף מאוחר יותר, אבל אז המכולת תהיה סגורה והוא לא יוכל לטלפן. עיניה של מֶצָ'ה התרוצצו מתחת לעפעפיה כמבקשות להן מוצא, כמנסות להביט בו, לפלס להן דרך אליו. הוא ליטף את מצחה באצבע אחת, חושש לגעת בה, ללבות את הסיוט באיזשהו גירוי חיצוני. עיניה עדיין התרוצצו בחוריהן ולָאוּרו התרחק, הוא לא ידע למה, אבל מרגע לרגע פחד יותר, המחשבה שמֶצָ'ה עשויה להרים את עפעפיה ולהביט בו הדפה אותו לאחור. אם אביו כבר הלך לישון יוכל להתקשר מהסלון ולדבר בקול נמוך, אבל מר ט עוד האזין לפרשנות על המשחק. "על זה הם כן מדברים הרבה", חשב לָאוּרו. מחר יקום מוקדם כדי לטלפן אל לוסרו לפני שיצא לאוניברסיטה. מרחוק ראה את האחות יוצאת מחדרה ובידה משהו מבריק, מזרק או כפית.

אפילו הזמן נבלל או אבד בהמתנה המתמשכת הזאת, בלילות לבנים או בשינה במשך היום כדי להתאושש, קרובים או ידידים שבאו בכל שעה ולפי התור ארחו לחברה עם דוניה לואיסה, או שיחקו בדומינו עם מר בּוֹטוֹ, ואחות מחליפה במקום הראשונה שהיתה צריכה לנסוע מבואנוס איירס לשבוע, וספלי הקפה שאיש לא מצא כי הם התפזרו בכל החדרים. לָאוּרו שקפץ בכל פעם שהיה יכול ונעלם בכל רגע, ראימונדי שכבר אפילו לא צילצל בפעמון הדלת כשבא לבדיקה השגרתית, לא רואים החמרה, מר בּוֹטוֹ, זה תהליך שאין מה לעשות בו חוץ מאשר לשמור עליה, אני מתגבר לה את התזונה דרך הזוֹנדה, צריך לחכות. אבל היא חולמת כל הזמן, דוקטור, תסתכל עליה, היא כבר כמעט לא נחה.

זה לא זה, סניורה לואיסה, נדמה לך שהיא חולמת, אבל אלה תגובות פיזיות, קשה לי להסביר לך כי במקרים כאלה יש גורמים נוספים, בקיצור, אל תחשבי שהיא מודעת לדבר הזה שנראה כמו חלום, יכול להיות שהחיוּת הזאת והרפלקסים האלה הם דווקא סימפטום מעודד, תאמיני לי שאני עוקב אחריה מקרוב, אַת זו שצריכה לנוח, סניורה לואיסה, תני לי למדוד לך לחץ-דם.

ללָאוּרו נהיה יותר ויותר קשה לחזור הביתה בנסיעות ממרכז העיר ועם כל המאורעות באוניברסיטה, אבל יותר למען אמו מאשר למען מצ'ה היה צץ ומופיע בכל שעה שהיא ונשאר זמן-מה, שומע את החדשות הקבועות, מפטפט עם הוריו, ממציא נושאים לשיחה כדי לנער אותם קצת. בכל פעם שקרב למיטתה של מֶצָ'ה היתה לו אותה הרגשה של מגע בלתי-אפשרי, מֶצָ'ה קרובה כל-כך וכמו קוראת לו, הסימנים המעורפלים שסימנו האצבעות, והמבט הזה מבפנים, מבקש לצאת, משהו שנמשך ונמשך, מֶסֶר מֵאסיר מבעד לחומות העור, הקריאה שלה, חסרת-תועלת ללא נשוא. לרגעים נתקף אימה, היה בטוח שמֶצָ'ה מזהה אותו יותר מאשר את אמו או את האחות, שהרגע הכי נורא בסיוט מתרחש כשהוא כאן, מביט בה, שמוטב ללכת מיד כי אינו יכול לעשות דבר, כי אין טעם לדבר אליה, מטומטמת, יקרה שלי, תפסיקי לבלבל את המוח, בחייך, תפקחי את העיניים אחת ולתמיד ודי כבר עם הבדיחה התפלה הזאת. מֶצָ'ה אידיוטית, אחות קטנה, אחות קטנה, עד מתי תעבדי עלינו, מטורפת מחורבנת, נוכלת אחת, תשלחי כבר את ההצגה הזאת לעזאזל ובואי, כי יש לי כל-כך הרבה דברים לספר לך, אחות קטנה, אין לך מושג מה קורה, אבל בכל-זאת אני אספר לך, מֶצָ'ה, בגלל שאת לא מבינה כלום אני אספר לך. את כל זה חשב בהבזקים של פחד, של דחף להיאחז במֶצָ'ה בכוח, אף לא מלה אחת בקול רם, כי האחות או דוניה לואיסה אף-פעם לא השאירו את מֶצָ'ה לבדה, והיה לו צורך לדבר איתה על כל-כך הרבה דברים, כמו שמֶצָ'ה אולי מדברת אליו מהצד שלה, בעיניה העצומות ובאצבעותיה המציירות אותיות חסרות-תועלת על הסדינים.

היה יום חמישי, ולא שהם ידעו באיזה יום הם עומדים, ולא שהיה אכפת להם, אבל האחות ציינה זאת כששתו קפה במטבח, מר בּוֹטוֹ נזכר שיש מהדורת חדשות מיוחדת, ודוניה לואיסה נזכרה שאחותה שגרה ברוֹסַריוֹ טילפנה להודיע שתבוא ביום חמישי או שישי. המבחנים של לָאוּרו ודאי כבר התחילו, הוא יצא בשמונה בלי להגיד שלום, השאיר פתק בסלון, לא בטוח שיחזור בזמן לארוחת-ערב, ליתר ביטחון שלא יחכו לו. הוא לא בא לארוחת-ערב, האחות הצליחה סוף-סוף לשכנע את דוניה לואיסה ללכת לנוח מוקדם, מר בּוֹטוֹ השקיף מהחלון אחרי חידון הטלוויזיה, נשמעו צרורות של מכונות-ירייה מכיוון כיכר אירלנד, ופתאום דממה, כמעט יותר מדי, אפילו לא ניידת, מוטב ללכת לישון, האשה הזאת שענתה על כל השאלות בחידון היא משהו מיוחד, מה היא לא ידעה על ההיסטוריה העתיקה, כאילו חייתה בזמנים של יוליוס קיסר, בסופו של דבר השכלה משתלמת יותר מאשר להיות מוכר במכירות פומביות. איש לא ידע שדלת הבית לא עתידה להיפתח כל הלילה, שלָאוּרו לא נמצא בחזרה בחדרו, בבוקר סברו שהוא עוד נח אחרי מבחן, או שהוא לומד לפני ארוחת-הבוקר, רק בעשר שמו לב שהוא איננו. "אל תדאגי", אמר מר בּוֹטוֹ, "הוא בטח נשאר לחגוג משהו עם החברים שלו". בשעה זו היתה דוניה לואיסה צריכה לעזור לאחות לרחוץ ולהחליף את מֶצָ'ה, מים פושרים ומי קולון, צמר-גפן וסדינים, וכבר צהריים, ולָאוּרו, אבל זה מוזר, אדוארדו, איך יכול להיות שהוא לא טילפן לפחות, הוא אף-פעם לא עשה דבר כזה, במסיבה של סוף השנה הוא טילפן בתשע, אתה זוכר, פחד שנדאג, ואז הוא עוד היה צעיר יותר. "המבחנים בטח משגעים אותו", אמר מר ט, "תראי שבכל רגע הוא יבוא, תמיד הוא מגיע לחדשות של אחת". אך לָאוּרו לא בא באחת, הפסיד את ידיעות הספורט ואת המבזק על תגובתם המהירה של כוחות הביטחון, שום דבר חדש, ירידה הדרגתית בטמפרטורות, גשם בהרים.

השעה היתה אחרי שבע כשהאחות באה לחפש את דוניה לואיסה, שעדיין התקשרה אל כל הידידים, מר בּוֹטוֹ חיכה לטלפון מידיד, קצין משטרה, שיודיע לו אם נודע משהו, כל רגע ביקש מדוניה לואיסה שתפנה את הקו, אבל היא המשיכה לחפש בפנקס ולטלפן למַכּרים, אולי נשאר לָאוּרו בביתו של הדוד פֶרננדו, או חזר לאוניברסיטה לעוד מבחן. "תעזבי את הטלפון, בבקשה", חזר מר בּוֹטוֹ וביקש, "את לא תופסת שאולי הבחור מתקשר אלינו בדיוק עכשיו וכל הזמן תפוס לו, איך את רוצה שהוא יצליח לטלפן מטלפון ציבורי, עד שמוצאים אחד לא שבור צריך לפַנות אותו כי יש תור". האחות לא הרפתה, ודוניה לואיסה ניגשה לראות את מֶצָ'ה, שהתחילה פתאום להניע את הראש, מדי רגעים אחדים הנידה אותו לאט מצד לצד, היה צריך לסדר את השיער שצנח לה על מצחה. להודיע מיד לדוקטור ראימונדי, קשה לאתר אותו בסוף הערב, אבל בתשע טילפנה אשתו להודיע שהוא יגיע מיד. "תהיה לו בעיה לעבור", אמרה האחות שחזרה מבית-המרקחת עם קופסת מזרקים, "סגרו את כל הרובע ולא יודעים למה, תשמעו את הסירנות". דוניה לואיסה התרחקה אך מעט ממֶצָ'ה, שלא חדלה להניד את ראשה כמו בסירוב אטי, עקשני, וקראה למר ט, לא, אף-אחד לא יודע כלום, בטוח שגם הבחור לא מצליח לעבור, אבל לראימונדי בטח ייתנו בזכות תג הרופא.

"זה לא זה, אדוארדו, זה לא זה, בטוח שקרה לו משהו, לא יכול להיות שבשעה כזאת עוד לא נדע כלום. לָאוּרו תמיד…"

"תראי, לואיסה", אמר מר בּוֹטוֹ, "תראי איך היא מזיזה את היד וגם את הזרוע, זאת הפעם הראשונה שהיא מזיזה את הזרוע, לואיסה, יכול להיות ש…"

"אבל זה יותר גרוע מקודם, אדוארדו, אתה לא רואה שעוד יש לה את ההזיות האלה, שהיא כאילו מתגוננת מ… תעשי לה משהו, רוֹסָה, אל תשאירי אותה ככה, אני הולכת להתקשר למשפחת רוֹמֶרוֹ, אולי הם יודעים משהו, הבת שלהם למדה עם לָאוּרו, רוֹסָה, תני לה זריקה בבקשה, אני כבר חוזרת, בעצם, יותר טוב שאתה תתקשר, אדוארדו, תשאל אותם, לך מיד".

בסלון החל מר בּוֹטוֹ לחייג והפסיק, הניח את השפופרת. ואם בדיוק לָאוּרו, מה הם כבר יכולים לדעת, משפחת רוֹמֶרוֹ, מוטב לחכות עוד קצת. ראימונדי לא מגיע, אולי עיכבו אותו בפינה, אולי הוא מסביר עכשיו. רוֹסָה לא יכלה לתת למֶצָ'ה עוד זריקה, זאת תרופת הרגעה חזקה מדי, מוטב לחכות עד שיגיע הרופא. דוניה לואיסה, שנרכנה אל מֶצָ'ה לסלק את השיער שכיסה את עיניה חסרות-התועלת, התחילה להתנודד, ברגע האחרון הספיקה רוֹסָה לקרב אליה כיסא, לסייע לה להתיישב כמו משקל חסר-חיים. הסירנה שקרבה מגָאוֹנָה גברה כשמֶצָ'ה פקחה את עפעפיה, עיניה שכוסו בקרום שהצטבר במשך שבועות ננעצו בנקודה אחת בתקרה, ירדו לאט אל פניה של דוניה לואיסה, שצרחה, שלפתה את חזהּ בידיה וצרחה. רוֹסָה נאבקה להרחיק אותה מכאן וקראה נואשות למר ט, שהגיע והתאבן למרגלות המיטה ולטש מבט במֶצָ'ה, הכל כמו התרכז בעיניה של מֶצָ'ה שחלפו לאט-לאט מדוניה לואיסה אל מר ט, מן האחות אל התקרה, וידיה של מֶצָ'ה עלו לאט לאורך מותניה והחליקו ונצמדו זו לזו למעלה, וגופה הצטמרר בעווית, אולי כי אוזניה שמעו עכשיו את הסירנות הרבות, את המהלומות על הדלת שהרעידו את הבית, את צעקות הפקודה ואת חריקת העץ המתנתץ אחרי צרור היריות, את זעקותיה של דוניה לואיסה, את המון הגופים שנדחפו פנימה, והכל כמו בתיאום זמנים עם יקיצתה של מֶצָ'ה, הכל בתזמון טוב כל-כך כדי שיסתיים הסיוט ומֶצָ'ה תוכל סוף-סוף לחזור למציאות, לחיים הנפלאים.


שמיים אחרים, חוליו קורטאסר, תרגמה: טל ניצן. עורך התרגום: מנחם פרי. הספריה החדשה, סדרת לטינו בעריכת טל ניצן, הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 2006.

החלום המריח של עגנון

בימים ההם הייתה הלשון העברית נדמית לנערה מתבגרת המתחנחנת מול הראי ובוחנת את סגנונה. ובשנת 1934 כבר שמואל יוסף עגנון מוכר כאחד מבכירי הסופרים העבריים כאן בארץ. ובכל זאת, לאחר שפרסם בעיתון "דבר" פרק קצר מתוך ספרו" סיפור פשוט", זכה הוא לביקורת קשה על שימושו בשפה. שהרי בתיאורו את הסוכה הנאה שעשה חמיו של הירשל, גיבור הסיפור,

כתב עגנון  כי "רוח עלעלה את הסכך והסוכה הריחה ריח טוב". ומה רבה הייתה פליאתו כאשר בתגובה לפרסום הסיפור הקצר הגיע הדקדקן אברהן אברונין וטען כי סוכה אינה "מריחה". מי שמריח לטענתו הוא הצד אשר קולט הריח, הינו האדם, וכי לא ניתן להגדיר סוכה כ"מריחה". הצד המפזר את הניחוחות לא ניתן להגיד עליו כי הוא מריח, רק האדם מריח.

ביקורת זו הטרידה את מנוחתו של עגנון. "חלשה דעתי עלי שמא שניתי  ממטבע הלשון ופגמתי ביופייה" הוא כותב בסיפור בשם "חוש הריח", שכתב בתגובה לפרשיה לשונית זו. הוא הסתובב בין חכמי העבריים אשר לשונם מגלגלת לשון רהוטה ותקנית, אך לא מצא מי שיפתור הקושיה כראוי. חלקם אמרו כך וחלקם אמרו אחרת, ואין הדבר מוחלט.

אלא שפעם אחת פגש עגנון באחד מבני בניו של רבי יעקב מליסא, מסדר סידור התפילה שעגנון כה הוקיר (אלו ואלו, חוש הריח. עמ' רצט-ש):

"לסוף נפטרנו זה מזה. הוא וסידורו בידו ואני מחשבותי בלבי. לסוף חזרתי לביתי ועליתי על מטתי וישנתי שינה מתוקה. מתוך שעשיתי טובה ליהודי ושכבתי מתוך שיחות צדיקים ערבה עלי שנתי. שמעתי שמעוררים אותי. נתרשלתי ולא קמתי. חזרו ועוררו, הקיצותי וראיתי זקן אחד עומד לפני וסידור דרך החיים בפתוח בידו ועיניו מאירות ופניות מבהיקות ביותר".

 זהו אם כן אותו רבי יעקב מליסא עליו שוחח עגנון עם אותו יהודי טרם שכב לישון.

"עד שאני מציץ ומביט נסגר הסידור ונתעלם הזקן וידעתי שהוא חלום. ואף על פי שידעתי שהוא חלום אמרתי דברים בגו. נטלתי טת ידי וירדתי ממטתי והלכתי אצל ארון הספרים והוצאתי את הסידור דרך החיים. מצאתי שם פיסת נייר מונחת כמין סימן. עמדתי וקראתי לשון זה, ומרבים במיני פרחים המריחים לשמחת יום טוב. נראה הדבר שפעם אחת קראתי באותו דף והנחתי לי שם פיסת נייר לסימן…. שמחתי שלא שנכלתי בדברי ולא פגמתי בלשוננו הקדושה… דין הוא שיכתוב כך, והדקדקן שפטפט כנגדי עתיד ליתן את הדין".

הנה, פתר החלום את הקושייה הלשונית הקשה שהטרידה את מנוחת הסופר עגנון. ומתוך שנח מצא מנוח לטרדת מנוחותו.

 

תוצאת תמונה עבור אלו ואלו עגנון

"יהודי בלילה – מסע בעקבות חלומותיו של ר' נחמן מברסלב" מאת אלחנן ניר

יהודי בלילה

עולמו הרוחני של האדם המחפש פשר לחיים מתנהל לרוב בפינג-פונג, רצוא-ושוב, בין עולמו הפנימי לעולם החיצוני. מתוך התבוננות בעולם, באנשים ובספרים נוצרת בו התרחשות פנימית המגלה בו צדדים חדשים שלא הכיר. עבור האדם היהודי השיא של התרחשות הזו קורה בעת לימוד תורה. בין אם זה לימוד בחברותא בין שני רעים, בין אם זה שיעור מפי מוסר כריזמטי יותר או פחות ובין אם זה בלימוד שבין האדם הלומד לספר עתיק ולאלוהיו. זהו מנהגו של עולם. אך צדיק ייחודי ועצמאי כר' נחמן לא עוצר שם. הוא לא מסתפק בתורה הכתובה ובזו העוברת בעל פה מדור לדור; זהו ביתו היציב כמובן, משם הוא יוצא ולשם הוא חוזר; אלא שלדבריו, הגורם המשפיע ביותר על עולמו הרוחני היה דווקא חלום-חזיון בהקיץ.  "וְאָמַר אֲסַפֵּר לָכֶם מַה שֶּׁרָאִיתִי וּתְסַפְּרוּ לִבְנֵיכֶם. אֶחָד הָיָה שׁוֹכֵב עַל הָאָרֶץ וּסְבִיבוֹ הָיוּ יוֹשְׁבִים עִגּוּל וּסְבִיב הָעִגּוּל עוֹד עִגּוּל וּסְבִיב הָעִגּוּל עוֹד עִגּוּל וְכֵן עוֹד כַּמָּה עִגּוּלִים וּסְבִיבָם הָיוּ יוֹשְׁבִים עוֹד כַּמָּה אֲנָשִׁים בְּלִי סֵדֶר… וּבְכָל מָקוֹם שֶׁפָּתַחְתִּי רָאִיתִי פֵּרוּשׁ עַל הַמַּעֲשֶׂה. כָּל זֶה שָׁמַעְתִּי מִפִּיו הַקָּדוֹשׁ פֶּה אֶל פֶּה. וְאָמַר שֶׁכָּל הַתּוֹרוֹת שֶׁהוּא אוֹמֵר יֵשׁ בָּהֶם רְמָזִים מֵהַמַּעֲשֶׂה הַזּאת." (חיי מוהר"ן, פג). כל רעיון חדש, כל תובנה, כל הנהגה – מקורם באותו חלום.

בספרו החדש, "יהודי בלילה", צולל הרב והמשורר אלחנן ניר אל עולם החלומות של ר' נחמן. ניר ניגש אל החלומות לא כמו פסיכואנליטקאי הבא לפרק את החלום לסמלים ולנתח אותו בשפה קרה וטכנית. הוא קורא בחלום ושומע את הניגון שלו, אם נשתמש בשפתו של ר' נחמן, ומתוך כך מצליח לנגן אותו גם ממקומות חדשים, המקופלים בקרקעית חלומותיו של ר' נחמן. החלומות מהווים מרחב-תודעתי שממנו ניר דולה ומשקה תובנות קיומיות ואינטלקטואליות, המשמעותיות לחיים שלנו כאן, כיום.

כך למשל חלום של ר' נחמן על כלות המרקדות בחתונה שמתקיימת דווקא בבית המדרש לוקח את ניר לדיבור על גילוי העולם הנשי בעולם כגאולה, על המעבר "מאילמות בת אלפי שנים אל הקול והדיבור, מן ההעדר אל נוכחות מנטאלית, היסטורית ודתית" (עמ' 81). כך גם חלום של ר' נחמן על כסא שקיבל במתנה לפני ראש השנה ובו "הָיָה חָקוּק… כָּל צוּרוֹת שֶׁל כָּל בְּרוּאֵי עוֹלָם וְכָל אֶחָד הָיָה חָקוּק עִם בַּת זוּגוֹ אֶצְלוֹ וּבִשְׁבִיל זֶה נַעֲשִׂין תֵּכֶף שִׁדּוּכִים", מהווה פתח לדיבור על אמון של האדם בעצמו ועל היכולת ליצור קשר אמתי עם הזולת. החלום מאפשר לר' נחמן לגשת לראש השנה בצורה חדשה שבלי החלום אולי לא הייתה נחשפת. הוא מאפשר לו לחוות את היום מלא האימה והיראה מתוך תנועת נפש של השלמה ורוגע, של התמקמות דווקא במקום הטבעי והביתי של האדם, בכסא המיוחד לו, ולפגוש בו לא רק את אלהיו אלא גם את עצמו. גילוי זה מאפשר לו להפתח גם אל הזולת, אל האחר: "עצם המפגש עם הנוכחות הראשיתית שמייצג הכיסא, יוצר גל וזרם אדירים אצל כולם. כך מתגלה למול עינינו גל המבקש לפרוץ את מצבר הלבדיות הנעול ואת צינוק האנוכיות מלא החרדות… האמון בזולת עד כדי מסירת העצמי ושחרור השיפוטיות כלפיו אפשריים".

הקריאה בספרו של ניר מהנה ומתגמלת. לתובנות העומק המקוריות מתלוות התייחסויות ודוגמאות ממקורות תרבותיים שונים; שירים של זלדה וציטוטים של מורקאמי, פסיכותרפיסטים כמו ויניקוט וקוהוט לצד הפניות לפילוסופים פוסט-מודרניים כליוטר ופוקו, כל זאת כמובן לצד מקורות תלמודיים, קבליים וחסידיים מגוונים. היכולת הזו לחבר בין ישן לחדש, בין מסורת לקדמה, יוצרת יצירה רעננה ומקורית. מעשה זו דומה במידת מה לאומנות ה – Ready Made של תנועת הדאדא שפעלה בתחילת המאה עשרים. כך למשל גלגל אופניים שמונח על כסא ישיבה, כפי שחיבר האמן מרסל דושאן, יוצרים יחד יצירה חדשה שהיא לא כסא ולא גלגל, אלא משהו חדש ומופלא. כך גם חסידים ופילוסופים היושבים זה לצד זה יוצרים תמונה חדשה ומופלאה, שמגלה רבדים חדשים שלא יכלו להתגלות אחרת.

תוצאת תמונה עבור ‪Marcel Duchamp‬‏
מרסן דושאן, גלגל אופניים

"צדיק הReady-Made" הוא מונח של אלחנן ניר עצמו. כך הוא מסביר את אחד מחלומותיו של ר' נחמן בו מופיע "צַדִּיק גָּדוֹל מִצַּדִּיקִים הַיְשָׁנִים שֶׁהָיָה מֻחְזָק לְצַדִּיק גָּדוֹל… אַךְ יֵשׁ לוֹ גּוּף מְלֻקָּט מִכַּמָּה מְקוֹמוֹת שֶׁהוּא בְּחִינַת מְקוֹמוֹת הַמְטֻנָּפִים". עבור ניר זהו צדיק "מסוכסך", שמכיר בכשלים שלו, שאמנם לא מצליח להגיע לשלום פנימי אך מבקש את התיקון בלא הפסק. הוא עמל לקבל את קיומו, גוף שבור ומפוצל זהויות, ובכך לתקנו. קריאה בפרק זה עבור מי שמכיר את דמותו של מורו ורבו של ניר, הרב שג"ר, מגלה שאולי צדיק הרדי-מייד הוא הרב שג"ר בעצמו. כך ניר מעביר את הצדיק מהלך אקסיסטנציאלי תחילה המוביל למבט פוסט-מודרני בסופו, כתהליך שעבר הרב שג"ר: "במקום קיום מפוצל בין קיום ממשי לחשיבה רפלקטיבית עליו, מציע הצדיק – הממיר אידאולוגיה בזהות ואמת באמונה – לחיות ללא שניות; לתפוס את עצמו הקודם למהות… כך הוא מיטיב לזהות את עצמו עם גוף שבור ומפוצל זהויות זה… יש בהסכמה הזו גם צעד מלא ענווה וחירות, צעד שבהפנמתו ניתן להיחשף לעומק שבחיים ההיברידיים על פני אלו רצופי המונולוג ומלאי הוודאות" (עמ' 48).

אולי בדומה לכך, גם היופי והחידוש בחלומותיו של ר' נחמן נובעים מתזוזות קטנות של המרכיבים הרגילים של החיים היהודיים, ומתוך כך חשיפה של רובד חדש. החלומות מתרחשים ברובם בחלל היהודי המוכר – בית הכנסת, חתונות, השטייטל, וכך גם גיבוריהם – הצדיק, החתן, השופר וכו'. אבל דווקא במקומות המסורתיים האלה כל תנועה קטנה מהנורמה יוצרת מציאות חדשה, פלאית ומשונה. החתן המת, הצדיק ממקומות מטונפים, בית המדרש הריק ולחשושי האנשים, כולם משחקים במגרש הביתי – אך משחק אחר לגמרי. כמו התרגיל הדאדאיסטי המוכר – לוקחים טקסט מוכר, גוזרים את מילותיו ומסדרים אותן מחדש. החומר נשאר אותו חומר, אבל הצורה חדשה לגמרי. אלא שבניגוד לחוסר-המשמעות התהומית שביקשו הדאדאיסטים לזעוק, ר' נחמן זועק את המקומות הנסתרים של הנשמה, חושף את החריצים החשוכים שזקוקים לאור הנר, וזאת בזכות החלום. כמו תורותיו שנקראות כמו רצף אסוציאטיבי דמוי חלום, כך חלומותיו נקראים כמו תורות חולמניות שמטיילות בשדות חדשים.

בשולי הדברים נתייחס לסוגיה משמעותית עבור תולעי ספרים והיא שאלת הערות השוליים. מחלוקת קשה ניצבת בין תומכי הערות השוליים המופיעות בגוף הספר בתחתית העמוד לעומת אלה המעדיפים את ההערות מסודרות בסוף הספר על פי סדר הפרקים, כאשר על הקורא לקפץ כל פעם בין הטקסט להערות שבסוף. ב"יהודי בלילה" נבחרה השיטה השנייה, כאשר מלבד מראי מקום מלוות ההערות את הכתוב עם הרחבות לנאמר בספר, ציטוטים ממקורות קרובים, רקע היסטורי ועוד. במידת מה מהוות ההערות פתח למרחב התת-מודע של הספר. דוגמה יפה לכך היא הערה 15 לפרק "איך יוצאים מן הפתח", בה כותב המחבר: "באחד מימי ראש השנה באומן שוחח עמי משפיע ברסלבי. 'שכחתם את ר' נתן, את ההנהגות בפועל של ברסלב', טען כנגדי. 'יכול להיות' עניתי, 'אבל לפחות לא שכחנו את ר' נחמן, ואת החיפוש המתמיד שאפיינו אותו'".


יהודי בלילה – מסע בעקבות חלומותיו של ר' נחמן מברסלב, אלחנן ניר. 359 עמ'. ידיעות ספרים.

מצויים בתוכי כל חלומות העולם – על פרננדו פסואה

אני לא-כלום.

תמיד אהיה לא כלום.

 אני לא יכול לרצות להיות כלום.

חוץ מזה מצויים בתוכי כל חלומות העולם.

(אלווארו דה קאמפוס, "חנות הטבק")

פרננדו פסואה, כל חלומות העולם, מפורטוגלית: יורם ברונובסקי ופרנסיסקו דה קוסטה רייס. הוצאת כרמל. 155 עמודים.

סופרים ומשוררים רגילים לגלות עולמות חדשים. בדרך כלל יוצרים הסופרים עולם יש מאין ואילו המשוררים נותנים צורת מילים לתחושות עלומות נסתרות. המשורר הפורטוגלי פרננדו פסואה הלך כמה צעדים רחוק יותר. הוא ברא אנשים, משוררים, עם שפה משלהם, עולם דימויים משלהם ונושאים שונים שהעסיקו אותם. כל אחד מהם אחר, כל אחד מהם הוא. אלווארו דה קאמפוס, אלברטו קאיירו, ריקארדו רייס, כולם היו בעצם פרננדו פסואה. הם ועוד עשרות כמוהם. "עלה מתוכי מישהו בשם אלברטו קאיירו. סלח לי על האבסורדיות של המשפט: התגלה אלי בתוכי מורי-ורבי. זו הייתה התחושה המיידית שידעתי". אל מורו ורבו שהגה בהברקה של רגע חיבר פסואה גם תלמידים, שכל אחד מהם כותב בצורה ייחודית עצמאית. לא מדובר בסופר העוטה על עטו שם-עטו, כינוי בדוי לכתיבה הרגילה שלו. מדובר במקרה חדש – אדם היוצר יוצרים חדשים בעלי קולות וסגנונות שונים. הוא אפילו המציא לזה מילה – "הטרונים" (מיוונית – "שמו של אחר"). כל הטרון הוא משורר עצמאי הכותב בדרך משלו. זהו לא פסואה שכותב תחת שם אחר, אלא משורר בפני עצמו, עם קול עצמאי ותחומי עניין משלו.

באסופה "כל חלומות העולם" מקובצים מבחר שירים של ההטרונים המוזכרים מעלה ושל פרננדו פסואה האיש, שכתב תחת שמו האמיתי. זהו מבחר אולי אקראי במידה, אשר מאפשר טעימה קלה מיצירות ההטרונימים. כפי שמתאר פסואה בשיר הראשון בקובץ, "אוטופסיכוגרפיה", פסואה תואם את "המשורר הוא מכזב / שכה בכזביו מפליא / שהוא ממציא את הכאב / גם כשהוא חש בו בעליל". הכזב אצל פסואה הוא לא רק מעשה יצירתו של המשורר, אלא גם מעשה חלומותיו: "כל מה שנחלם לי, כל שלי קרה / מה שמכזיבני ואת חיי עוכר / הרי הוא כמו גזוזטרא / הנשקפת אל דבר-מה אחר – / ודבר זה הוא היפה והזוהר" (זה, עמ' 19). החלום הוא רק נקודת מבט חסרת סיפוק אל משהו בלתי מושג.

אם יש נקודה משמעותית שמאפיינת את שירתו של פסואה, ובמידת-מה היא נשזרת לאורך יצירותים של כל ההטרנומים השונים, היא הפער שמתאר פסואה בין הממשות לבין מה שמעבר, למטאפיסיקה, לפילוסופיה. אולי שירו המפורסם ביותר של פסואה, "חנות הטבק", נכתב על ידי ההטרונום אלווארו דה קמפוס. הוא  עמידה של איש המכריז על עצמו כי "אני לא-כלום. / תמיד אהיה לא כלום. / אני לא יכול לרצות להיות כלום. / חוץ מזה מצויים בתוכי כל חלומות העולם" ומביט מחלונו החוצה. פער עמוק מתואר בו בין העולם המציאותי הממשי, לבין העולם הפנימי של הכותב: "היום אני חלוק בין הנאמנות שאני חב / לחנות הטבק שבצד השני של הרחוב, שהיא כמו הדבר הממשי שבחוץ, / לבין התחושה שהכל חלום, שהיא הדבר הממשי שבפנים" (עמ' 34).

fernando-pessoa.jpg
פרננדו פסואה

כמו פסואה המשורר, גם ההטרונום אלווארו דה קמפוס מתאר את הכזב שבחלומות: "התעוררתי לאותם חיים שלתוכם נרדמתי / הצבאות עליהם חלמתי נחלו תבוסה. / חלומותי חשו את כזבם בעת שנחלמו" (עמ' 42).  אלא שבשיר "דקטילוגרפיה" (עמ' 56) החלום מתואר דווקא כהוויה האמיתית, ואילו הממשות הינה הכוזבת: ":לכולנו שתי הויות: / האמיתית שאנו חולמים בילדותנו, / ומוסיפים לחלום, מבוגרים, על רקע ערפל ; / הכוזבת שאנו חיים במגעינו עם הזולת, / המעשית, השימושית, / שבה סופנו להטען בתוך ארון-מתים".

ההטרונום אלברטו קאיירו מבטא באופן המובהק ביותר את הפער שבין העולם הממשי, שניתן להריח ולמשש, לבין הפילוסופיה ועולם הרוח. "אין לי פילוסופיה, יש לי חושים…" הוא כותב בקובץ "שומר העדרים". הוא עוסק בטבע, בעולם החי, המדבר על ההשתוקקות להיות טלה, על הפרחים, העצים, ההרים, זיו הירח והשמש, ומבקש למצוא  בו את עולם הרוח. זהו חיפוש כמו-פגאני בעולם טבע, או שמא חיפוש להחיות את הפילוסופיה המתה באמצעות החיות של הטבע. "מפילוסופיה אין עצים, יש רק אידאות. /  יש רק כל אחד מאיתנו, כעין מערה. / יש רק חלון סגור, והעולם כולו בחוץ ; / וחלום על מה שאפשר לראות אם יפתח החלון, / שלעולם אינו מה שנראה בהפתח החלון." (עמ' 91).

החלק האחרון של הספר מביא חלקים מ"ספר חוסר המנוחה" כפי שתורגם במהדורה זו ותורגם כ"ספר האי נחת" במהדורה אחרת, שנכתב על ידי ההטרונום ברנרדו סוארס. מדובר באסופה של קטעי פרוזה מהורהרים ולא בקטעי שירה, עמוסה באנקדוטות חלומיות: " אישיותנו חייבת שלא להיות חדירה אפילו בשביל עצמנו. על-כן צריכה חובתנו להיות תמיד לחלום ולכלול את עצמנו בחלומותינו, כך שלא נוכל להחזיק בדעה כלשהי על אודות עצמנו" (עמ' 129). גם כאן הפער בין המציאות, הממשות לחלום מתבטא בגדול: "החולם חייב לרכוש לעצמו, לנוכח כל דבר, את מירב האדישות הצלולה שדבר זה יכול להשפיע עליו. לדעת מתוך דחף מיידי כיצד להפיק מכל חפץ או או מכל אירוע את חומר-החלום הרב ביותר האצור בו, תוך עזיבת כל דבר ממשיח בחוץ, בעולם החיצון – זה הדבר שאליו חייב החכם לשאוף" .(עמ' 139). ניתן להביא עוד דוגמאות רבות למקום הרחב שתופסים החלומות ביצירתו המגוונת של פסואה, אך נסיים בבקשה הקטנה-גדולה של פסואה להפוך את החיים לחלום ואת החלום לחיים: "יכולים אנו להתבונן באותה שימת-לב בהרים ובפסלים, להתענג על חמדת הימים כמו על חמדת הספרים ומעל לכול לחלום על הכול, כך שכל חומרי חלומותינו יומרו למהות פנימית ביותר שלנו".

 kolhalomothaolam

מרבד קרפדות – יומן חלומות

ילדה חולמת שהיא גולשת דרך חור הניקוז באמבטיה ומגיעה "לעולם כמו אגם בתוך ים". היא פוגשת חבורת מפלצות ומספרת להם על העולם שלמעלה – "כמה הוא מואר ויבש, ויש בו עצים ובתים וביצת עין. נכון, מכל הדברים שבעולם היה טיפשי להזכיר 'ביצת עין'… אבל אין לי שליטה על כל דבר בחלום". יצורי הים לא מבינים מה אלה המילים האלה שהילדה הזכירה, אז היא נאלצת להסביר להם: מואר זה כמו דג חשמל, אבל הרבה יותר זוהר. יבש זה כמו עיניים שהפסיקו לבכות, אבל קצת פחות.

"מי בוכה?', השוויצה המפלצת.

'אני, לפעמים', פלטתי באי חשק.

'אצלנו זה אסור', נבהלו היצורים, 'אנחנו רדודים, אם נבכה נטבע כולנו בעמוקים'.

'אם ככה אל תספרו לי סיפורים עצובים'".

blu.png

הסיפור היפה הזה פותח את ספרה של אור ארנסט המאויר ע"י אורי טור "מרבד קרפדות – יומן חלומות". בהמשך הסיפור חולמת המספרת על מקהלת מפלצות הים שמנגנת יחד ונזהרת לא לנגן דברים מרגשים, מחשש שמא יבכו כולם יחד ויטבעו עמוק במצולות הים. המחשבה על כך עושה לילדה עצוב, והיא מפחדת לבכות ולהטביע אותם, אז היא נפרדת לשלום.

האיורים הססגוניים של אורי טור מהדהדים את הסצנות החלומות המרגשות וההזויות כאחד. בסיפור הנושא הולכת ילדה לרופא מיוחד בעקבות חלום מפחיד על רצפה מכוסה קרפדות שחוזר בכל לילה. הרופא המליץ להימנע מסרטים מפחידים או ספרים מותחים לפני השינה, אך זה לא עזר. לבסוף, הגיעה סבתא הביתה עם צנצנת ובתוכה כדורים קטנטנים, רס'ס, שזרקה לסיר ובישלה. "הנה, תראי, זה מה שגורם לפחד -זה שד הלילה, ומזל שתפסנו אותו בזמן, כי הוא לא התכוון להסתלק מכאן".

4e227ebf-1a5f-4c32-9cef-a6f3e5692508.jpg

בסיפור השלישי מגלים שני ילדים שאפשר להתאמן בחלימה ופוגשים באחד החלומות את השמש, ראש-סלע מדבר, קרפדה שמופיעה סתם כך, רגלי מסטיק בזוקה ועוד. "מיד החלטנו שלפני שנתעורר נשעה מעשה טוב אחד. וכך, בלי דיבורים מיותרים, וכמי שכבר שולטים בחלומות, הרמנו ידיים אל-על, ויחד צעקנו: 'גשם – גשם – עכשיו!'".

חלקו הראשון של הספר המהודר שראה אור בהוצאה עצמית באמצעות מימון המונים מורכב משלושת הסיפורים הנ"ל ושני שירים בחרוזים שביניהם. בחלקו השני של הספר מוגשים לקורא דפי יומן בהם הוא יכול לכתוב את חלומותיו. הקריאה בסיפורים עשירי הדמיון שבחלק הראשון מאפשרת לגשת אל החלק השני של כתיבת החלומות בפתיחות ועניין רב יותר, כך ששני החלקים משלימים זה את זה. האיורים מלאים העומק מלווים את הכתוב בצורה מקסימה, מוסיפים רובד נוסף לקריאה ויוצרים יחד ספר מיוחד שחושף עוד צד מרהיב של עולם החלומות.

מרבד-קרפדות-יומן-חלומות_I6A.jpg

תרגום מפינית של אחת האדות האיסלנדיות – החלומות של גילי בר-הלל

 את הספרים "הארי פוטר" ו"הקוסם מארץ עוץ" כולם מכירים. כעת נזכה להכיר את חלומותיה של מתרגמת הספרים ומקימת הוצאת "עוץ", גילי בר-הלל.

1. כיצד החלומות משפיעים על העבודה שלך?
לא מאוד, אם כי קרה שחלמתי פתרון לבעיה מתוך שינה. לפעמים כשמתעוררים הפתרון מתפוגג או מתברר כשטות, אבל כבר היה גם שרצתי למחשב ושיניתי איזו מילה בעקבות חלום.
2. האם לרוב את זוכרת את החלומות שלך?
רק לפעמים. ואם אני לא רושמת או מספרת למישהו מהר, גם זה נעלם מהר.
עוץ.jpg
3. האם את משתפת את החלומות שלך עם הקרובים אלייך?
בוודאי, במיוחד אם מדובר בחלומות מצחיקים או מרגשים.
4. יש חלומות שחוזרים על עצמם?
חלומות שמלווים אותך מגיל צעיר? סוג אחד של חלום חוזר, הוא שאני מגלה חלל לא מנוצל בבית שלי. נניח, חדר סודי שאף פעם לא ידעתי עליו, ופתאום גיליתי אותו, וכמובן זה משמח כי אפשר להעביר אליו ספרים… וגם משום מה אני חולמת הרבה על אקווריומים מלאים דגים שמתרבים ומתרבים ואז מתחילים לעוף ולרחף מתוך האקווריום. בדרך כלל אלה חלומות יפים ומעניינים.
חלומות חרדה חוזרים קשורים לילדים שלי, אני חולמת לפעמים ששכחתי אחד מהם, ואף פעם אני לא מצליחה לזכור איזה מהילדים שכחתי. פעם הייתי חולמת שהילדים טובעים ואני צריכה לצלול כדי להציל אותם, אבל הפסקתי לחלום את החלום הזה אחרי שפעם אחת חלמתי אותו על הבת שלי: חלמתי שאני צוללת כי היא שקעה מתחת למים, אבל אני לא מצליחה למצוא אותה , וכשאני עולה לפני המים לנשום, היא צפה שם, ואומרת לי, "את לא צריכה לדאוג לי, אמא, אני יודעת לשחות."
הארי פוטר.jpg
5. את נוטה לפרש את החלומות שלך?
הם לא דורשים המון פרשנות. הם די שקופים. כמו שאומר בעלי (בעקבות באפי ציידת הערפדים), no sub, all liminal.
בשבוע שעבר חלמתי שספר חדש מההוצאה שלי יורד מהדפוס, ואני מעיינת בעותקים הראשונים. זה תרגום מפינית של אחת האדות האיסלנדיות. הספר נראה פשוט יפהפה, כריכה קשה, מרהיב לעין – אבל כשאני קוראת את ההקדמה, אני פתאום מגלה שכל הערות העריכה שאמורות להיות הערות פנימיות הודפסו בתוך הטקסט. וזה איום ונורא.
זה החלום הכי שקוף בעולם, כי אני אוהבת את הספרים בהוצאה שלי ומחכה להם, אבל גם מלאת חרדות שמשהו יתפשל.
כשהייתי בהריון, חלמתי שאני יולדת בונבוניירה מלאה סוכריות. שוב, שקוף לחלוטין. פרויד לא היה לקוח ממני אפילו כסף על זה.
אבל אני אספר על אחד החלומות שהכי הצחיקו אותי. חלמתי לפני המון שנים, אבל אני לא שוכחת כי אני תמיד מספרת אותו.
חלמתי שאני חוצה איזה אולם גדול וסואן, כמו תחנת רכבת גדולה, גראנד סנטרל כזה. ומישהו שאני מכירה קורא לי מהצד הרחוק של האולם. אני מתחילה לחצות לכיוונו, ושמה לב שכל האנשים מסתובבים לנעוץ בי מבטים.
מתברר שאני ערומה לגמרי, לא לובשת כלום.
אז אני מגיעה אל המכר בצד הרחוק, ואומר לו, "שיו, איזה פדיחות, איך כולם פה ראו אותי ערומה… איזה מזל שזה רק חלום ולא קרה באמת."
ואז הוא אומר לי: "זה שזה רק חלום, את יודעת, וגם אני יודע, אבל כל האנשים פה באולם לא יודעים…"

גילי הלל סמו.jpg

גילי בר-הלל היא מתרגמת ועורכת ספרי ילדים, מקימת הוצאת "עוץ".

החלומות של המתרגמת רותם עטר

"היום השמיני של החיים" הוא אחד הספרים האהובים עליי. לפיכך לא פלא שהסופר הצרפתי ריימון קנו הוא גם אחד הסופרים האהובים עליי. הבעיה היא שלא מספיק ספרים שלו תורגמו לעברית (רק "זאזי במטרו" ו"היום השמיני"). לכן כל תרגום חדש של אחד מספריו הוא סיבה למסיבה. בטח ובטח כשמדובר ביצירת המופת הוירטואוזית שלו "תרגילים בסגנון", שבה הוא מספר סיפור אחד קטן על נסיעה ברכבת ב-99 דרכי כתיבה שונות.

אז בטח ובטח שאנו שמחים לארח בבלוגנו הצנוע את המתרגמת האמיצה רותם עטר שתשתף אותנו קצת על החלומות שבחייה.


  1. כיצד החלומות משפיעים על העבודה והיצירה שלך?

אין השפעה ישירה, אבל אני משתדלת להיות בקשר עם החלומות שלי מתוך הבנה שהם חלון חד פעמי לתת מודע ולעולם פנימי שאין לי גישה ישירה אליו. לפעמים אני זוכרת סמלים מתוכם, סמלים גרוטסקיים שיכולים להופיע רק בחלומות, ואני משתדלת לזכור אותם, יש להם מעמד של יצירות אמנות בעיניי. בכלל, החלום הוא מעשה יצירה בפני עצמו, מקום ליצור תסריטים מופלאים בלי הצנזורה העצמית של שעות היום. ובשבילי זה גם מקום לחקור את עצמי באופן שאי אפשר לעשות בזמן ערות.

  1. האם לרוב את זוכרת את החלומות שלך?

פעם ניסיתי לכתוב את החלומות בכל בוקר, זה החזיק מעמד כמה שבועות ואז הפסקתי. לרוב אני זוכרת אותם לכמה דקות ואז שוכחת, אלא אם היו בעלי משמעות מיוחדת. אם התעוררתי יקיצה טבעית (אירוע נדיר למדי) יש יותר סיכוי שאזכור את החלום. לפעמים אני מתעוררת בלילה מחלום ונשארת ערה כמה דקות כדי להזכיר לעצמי לזכור אותו בבוקר. זה אף פעם לא עובד אבל אני זוכרת שרציתי לזכור.

  1. יש חלומות שחוזרים על עצמם? חלומות שמלווים אותך מגיל צעיר?

מאז שאני זוכרת את עצמי אני חולמת על רעידת אדמה. החלום מתחיל (או שכך אני זוכרת אותו) מהנקודה שהרעידה הסתיימה. אני הולכת לכל המקומות המוכרים: יוצאת מהבית לבית ספר, לבית של סבא וסבתא, לרחובות המוכרים ואין אף אדם, בשום מקום, אני לבד בעולם. תמיד מתעוררת בבהלה איומה.

תרגילים בסגנון.jpg

  1. יש חלומות שהניעו אותך לפעולה?

לא. כבודם של החלומות מונח במקומם, ויש להם בהחלט מקום של כבוד, אבל אני אדם ריאלי מכדי לתת לחלומות לקבוע לי דברים בחיים.

  1. את נוטה לפרש את החלומות שלך?

אם אני זוכרת אותם אז כן. אם אני ודוד, בן זוגי, מתעוררים יחד ויש זמן פנוי (בשבת נניח) אנחנו מספרים אחד לשני מה חלמנו. בדרך כלל גם מפרשים אחד לשני, זה מהנה. כל אחד גם זוכר חלומות של השני שהוא לאו דווקא זוכר בעצמו. זאת דרך נעימה להתחיל את היום, כמו שבסוף היום מספרים אחד לשני מה עבר על כל אחד.

  1. תוכלי לספר בבקשה על חלום שהולך איתך בזמן האחרון?

מאז שיש לי תינוק קטן אני לא כל כך זוכרת את החלומות שלי, כי בדרך כלל אני מתעוררת בפתאומיות בעקבות התעוררות שלו. אבל אני זוכרת בכל זאת שני חלומות מהתקופה האחרונה: בראשון חלמתי שאני אוכלת את הילד שלי. זה מזעזע אותי אפילו לכתוב את זה. בחלום זה היה מעשה של אהבה, החלום לא היה מפחיד כשלעצמו, אבל התעוררתי בהרגשת זוועה ואימה וזה ליווה אותי כמה שבועות. בחלום אחר, לפני זמן לא רב, חלמתי שאני נותנת טרמפ למישהי והיא מדברת איתי ערבית. הצלחתי להבין אותה, וגם לענות חלקית וקיימנו איזו שיחת חולין קצרה (כבר לא זוכרת על מה). אני זוכרת את החלום כי זה הפתיע אותי – אני לא דוברת ערבית במציאות, יודעת רק כמה מילים בסיסיות – ושאלתי את עצמי אם אכן זו הייתה ערבית בחלום והאם זה אפשרי לחלום בשפה שלא יודעים לדבר אותה.

רותם עטר.jpg

רותם עטר, בת 32, נשואה ואימא של עומר. מתרגמת פרוזה ושירה מצרפתית, מלמדת תרגום בבית הספר לאמנויות המילה בירושלים.