יְמֵי לִקּוּי נְשָׁמוֹת – מות התמוז ומלחמת האלים הבבליים

כל מה שרצו האלים הבבליים הוא לישון קצת. מסתבר שלברוא עולם אינננו מעשה קל בכלל.

כיצד נברא העולם על פי הבבלים? אל המים המתוקים ואל המים המלוחים השתחשחו זה בזה ויצרו בכך שני אלים נוספים. כך נוצרו השמיים והארץ, ומתוך זיווגם נוצר גם אל השמיים, אל החכמה וכן הלאה. כמו ילדים טובים, כל האלים החדשים שיחקו זה עם זה בהשתוללות של שמחה פראית. אך ההורים לא יכלו עוד לשאת את השתוללות הילדים-אלים, "מאסתי בהתנהגותם", הכריז האב, אל המים המתוקים, "יומם לא אמצא מנוח, לילה לא אישן. אכרית נא את התנהגותם, אחריבנה! ישכון נא הרוגע, ואנחנו נישן-נא!". תשוש מלילות בלי שינה מבקש האבא להשמיד את צאצאיו.

האמא כמובן מתנגדת למזימת ההשמדה. היא מוכנה לוותר על השינה בלילות בשביל קיום איתני הטבע ילדיה. אך אחד מילדיה מצטרף אל אביו ומבקש להוציא את תוכניתו לפועל, "השמד, אבי, את התנהגותם הטורדנית. יומם – תבוא נא לכדי מנוחה, ובלילה תישן-נא!". מכאן והלאה מתחוללת מלחמת אחים, מלחמת אלים, בניסיון למנוע את השמדתם. ישעותם מגיעה דווקא כאשר האב מממש את שאיפתו המוחלטת – בהיותו ישן, אז מגיע אחד מילדיו והורג אותו. כעת האב המוליד, אל המים המתוקים, מאבד את כוחו והופך להיות מי התהום המפעפעים תחת האדמה.

מכאן והלאה הולך הסיפור ומתאר את פועלו של מרדוך, נכדם של אלי המים, כיצד הוא נלחם בסבתו, כיצד הוא משכלל את העולם ביצירותיו ולבסוף בבריאתו את בני האדם.

babylon-1906 Frantisek Kupka
פרנק קופקה, בבל, 1906

*

נדלג כעת לסיפורו של אל הרועים והפיריון, דומוזי, או בשמו העברי – תמוז. לילה אחד חלם דומוזי/תמוז חלום:

"בחלומי צמחו קני סוף לפני. היה שם גם קנה אחד בודד והוא נד בראשו לעומתי. עוד ראיתי זוג קנים, אשר אחד מהם נעלם לפתע. היה שם יער עם עצים גבוהים אשר התנשאו מעלי. מים נשפכו על גחלי המדורה שלי. מיכסה המתנצח הטהורה שלי נלקח ממני. כוס השתייה שלי הוסרה מן הוו שעליו היתה תלויה. מקל הרועים שלי נעלם ממני. תנשמת חטפה טלה מדיר הכבשים ובז חטף דרור שישב על גדר הקנים. עיזי גררו את זקניהן בעפר לנגד עיני וכבשי רקעו ברגליהם על הארץ לפני. המחבצה וכוס החלב הונחו בפינה ללא שימוש, וחלב חדל להימזג. ראיתי את עצמי , דומוזי, שוכב מת, והדיר נעלם כרוח". (המיתולוגיה הבבלית, וייס וגבאי, עמ' 84)

בחלומו פונים כנגדו כל הכוחות הטבעיים שדומוזי רגיל להשתמש בהם. הוא מספר את החלום לאחותו, שבתורה פותרת אותו. היא טוענת שחבורת פושעים תתנפל עליו, שאמו תתאבל עליו, כי דרכה ודרכו יפרדו, שהרשעים יתפסו אותו, שדיר העיזים שלו ידמה לבית רפאים דומם, שהוא יפול מברכי אימו וששדים ישרפו אותו באש, רשע יסטור על לחיו ושד גדול יצא לקראתו מן הדיר וכי לבסוף יאזק באזיקים ואחותו תתאבל עליו. כל סמל בחלומו מקבל פיענוח ממשי – הקנה הבודד הנד בראשו הוא סמל לאם המתאבלת, המים הנשפכים הם דיר העיזים הריק, וכן הלאה.

דומוזי-תמוז יוצא חפוי ראש אל הטבע וקורא אל כל יושביו להתאבל על גורלו – "קונני עליו, ערבה, קונני עליי! קונני עליי, ביצה, קונני עליי! סרטני הנהר, קוננו עליי!", וכן הלאה. כעת השדים מגיעים ודומוזי מבקש להסתתר מהם, ופיתרון החלום של אחותו הולך ומתממש במקבץ אירועים ארוך ומפותל. לבסוף, מבקש דומויזי-תמוז מאחיה התאום של אשתו שיהפוך את ידיו לידי צבי ורגליו לרגלי צבי וכך ינוס מן השדים. אך דומויזי בורח אל הדיר שלו, שם מוצאים אותו השדים, שורפים את מקל הרועים והופכים את תכולת הדיר. דומוזי-תמוז נמצא מת, והדיר נעלם כרוח.

החלום הופך למציאות מוחלטת, פתולוגית, בלתי ניתנת לשינוי. פתרון החלום לא מבקש לשנות את המציאות, אלא אך ורק לקרוא את הנרמז, וכמובן שדומויזי לא מצליח לברוח מגורלו. מעתה והלאה, על פי המסורת הבבלית, בכל קיץ מת דומויזי-תמוז ומורידה שאולה, ועל בני האדם לקונן על מר גורלו, הוא גם גורל הצמחיה המתייבשת וקמלה בחודשי הקיץ החמים.

 

sketch-of-the-male-costume-for-the-assyrian-ballet-1919.jpg!Large
ואדים מלר, איור של תלבושת הגבר ל'ריקוד האשורי', 1919

*

האמונה בגורלו המר של תמוז החזיקה מעמד זמן רב ורבים הלכו בדרכה. בספר יחזקאל מסופר לנו על בנות ישראל בתקופה שלאחר חורבן בית ראשון, שעמדו בפתח שער המקדש, "וְהִנֵּה־שָׁם֙ הַנָּשִׁ֣ים יֹֽשְׁב֔וֹת מְבַכּ֖וֹת אֶת־הַתַּמּֽוּז" (יחזקאל ח, יד). פרשני המקרא מסבירים שפניהם עמדו למול דמות אדם גדולה מאבן שבגופה החלול הודלקה מדורה ענקית, ובעיניו גושי עופרת שנמסו מהחום והיה נדמה כאילו הוא בוכה.

על פולחן זה כתב שאול טשרניחובסקי בשירו המופלא "מות התמוז":

צְאֶינָה וּבְכֶינָה,

בְּנוֹת צִיּוֹן, לַתַּמּוּז,

לַתַּמּוּז הַבָּהִיר, לַתַּמּוּז כִּי מֵת!

הַיָּמִים הַבָּאִים יִהְיוּ יְמֵי עָנָן,

יְמֵי לִקּוּי נְשָׁמוֹת וּסְתָיו בְּלֹא עֵת…

על משקל 'צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה' מתוך שיר השירים, קורא טשרינחובסקי לנשים לקונן על התמוז, 'ימי ליקוי נשמות וסתיו בלא עת'. מכאן והלאה מתאר טשרינחובסקי מחול של פולחן אדמה ואלים: "מַה מָּחוֹל נָחוּלָה לַתַּמּוּז הַיּוֹם? / נֵימִינָה, נַשְׂמְאִילָה לוֹ שֶׁבַע וָשֶׁבַע, / נִקֹּדָּה, נִשְׁתַּחֲוֶה לוֹ:  שׁוּבָה הֲלוֹם!". העולם קם לתחיה במחול של אבל. דווקא מתוך המוות החוזר ושב מבקש טשרינחובסקי לגלות את התהומות העמוקים ביותר המסתתרים בטבע:

בִּקַּשְׁנוּ הַתַּמּוּז…

בַּסְּבָךְ בַּשַּׁלֶּכֶת,

בְּיַעֲרוֹת גֹּפֶר, בִּמְסִבּוֹת הָאוּג,

פֶּן יִישַׁן, פֶּן יָנוּם לִקְטָרְתּוֹ שֶׁל אֶרֶז,

לְרֵיחוֹת פִּטְרִיּוֹת מִצְטָּרְפוֹת לְחוּג.

*

ובהשראת שירו של טשרינחובסקי כתבה רונה קינן את שירה החדש, 'מות התפוז', מתוך אלבומה החמישי, 'זמן התפוז', המבקש לקשור בין המוות האיום לבין עונות השנה:

 

את הבסיס לסיפורים הבבליים מצאתי בספר "המיתולוגיה הבבלית" מאת אורי גבאי ותמר וייס, הוצאת מפה.

מודעות פרסומת

"הדבר הטוב היחידי שיש לי הם החלומות" – ימות השואה בחלומות

"הלילה פקד אותי חלום כה יפה, וכדאי שאספר אותו גם כאן. המלחמה הסתיימה. השלום שרר בכל. וכל זה היה יפה מדי ולא היה יכול להיות שאמנם כך הדבר". כך כותבת רוזה יקובס בת השמונה-עשרה, נערה יהודיה שברחה מגרמניה הנאצית בשנת 1938 להולנד שם התחבאה עם משפחתה. לצערנו היא לא זכתה לראות את חלומה מתגשם – שם ונהרגה בקרבות "מרקט גארדן" של בעלות הברית נגד נגד גרמניה לפני סוף המלחמה.

בתקופות שאין מפלט מהמציאות האכזרית, כמו בשנות מלחמת העולם השנייה והשואה שבאה איתה, החלומות מקבלים גוונים מיוחדים, והם תופסים מקום הרבה יותר משמעותי מזמנים רגילים. "החלום – זה המפלט היחיד שאני מחפשת", כותבת נעמי שץ-ויינקרץ שחיה בגטו ורשה והצטרפה לקצין יהודי בצבא האדום בפריצה לגטו לודז' ונהרגה שם מחילופי אש.

במאמר"אני חי בחלום בלהות מחריד': סיוטי מלחמה וחלומות משאלה בתקופת השואה" מנתחת חוי דרייפוס סוגים שונים של חלומות מתקופה זו – סיוטי מלחמה זוועתיים, וכאלה טובים: חלומות מפלט וחלומות משאלה.

באופן מתקבל על הדעת, סיוטי מלחמה הם החלומת הנפוצים ביותר שתועדו על ידי יהודים בתקופת השואה, ומרביתם משחזרים את אירועים שהתרחשו בחיי החולם. מוריס ברייטברט בן העשרים ושתיים מתחבא בבור באסם וחולם על מה שאירע לו: "בלילה, ראיתי כבעבר את הסבתא והסבא שלי… כל הלילה רק ראיתי אנשים זקנים. ראיתי כיצד הם נלקחו; שמעתי כאשר ירו בהם; ראיתי את פניהם החיוורות. ראיתי גם את אבא, הוא עמד לפני סבא, שמעתי כשהוא דיבר אתו, באמרו: 'זה לא נכון שהם שורפים אנשים'. וסבא בכה כל כך".

1c215bc7108948d4871a94b8e3ba554a.jpg
אנשי גפרור – וולפגנג סטילר

יאנוש קורצ'ק, המחנך המפורסם שצעד למוות עם תלמידיו, חלם בלילה על ענידה לקויה של אות הקלון, לאחר נאסר בידי הגרמנים בשל סירובו לענוד את אות הסימון Jude. רוז'יה וגנר מגטו לבוב כותבת ביומנה: "כשלפנות בוקר הצלחתי להירדם, חלמתי חלום נורא ורב משמעות בשבילי. הייתי בגטו במהלך אקציה, אקציית החיסול. אני הייתי בטוחה, אבל כל משפחתי נפלה קורבן באקציה הזאת. אולם הם לא נלקחו מיד, אלא הרשו להם לחזור הביתה. הם סיפרו לי שכל אחד מהם קיבל כדור בלב, אך המוות יבוא רק בעוד מספר ימים. האימה נטלה ממני את כח הדיבור…. נעמדתי בצד ובדמעות בעיניי ביקשתי סליחה על שנשארתי בחיים… פרצתי בבכי מר והתעוררתי".  איטה דימנט, שהייתה עובדת כפייה בזהות בדויה של פולנייה בגרמניה, כתבה ביומנה על המתים שפוקדים את חלומותיה, ומתמלאת רגשות אשם על כך ששרדה: "ובלילה – החלומות, חלומות זוועתיים כל כך, חלומות שהופכים את הלילות לגיהינום. כל מה שהיה עולמי האנושי – הוא צללים. הם באים אליי במחול מטורף, בשיניים לעגניות, או שהם מביטים בי בעצבות, בכזו עצבות גדולה; לעתים נדמה לי כי הם אף [מביטים בי] בתוכחה על כך שדוקא אני, מבין כולם, זו ששרדה".

מלבד חלומות הזוועה חלמו החולמים גם חלומות מפלט, נחמה, כמו למשל על העולם שלפני המלחמה. המהנדס ד"ר ארנסט רוט ברח עם משפחתו ללבוב והסתתר בזהות בדויה, כתב ביומנו: "ערב ערב נתונות מחשבותיי לאהוביי ואני מתמלא עצב על שאינם מופיעים בחלומותיי, והנה דווקא בימים אלה זה קרה לראשונה. בחלומי הלכתי לבית הספר של הנס על מנת לברר מה הם הישגיו בלימודים… לאווה קרה משהו ולא נאמר לי בבירור במה העניין. הייתי אומלל על שלא הצלחתי לראותה. כאשר התעוררתי, שימח אותי חלום חסר תוכן זה וקיוויתי שיבואו חלומות נוספים". מינה גלוקסמן פרלברג, שברחה מגטו ז'שוב אחרי ששולחה משפחתה לאושוויץ, כתבה ביומנה: "בחלומותיי ראיתי את כל יקיריי, דיברתי אתם, ושכחתי שלעולם לא אראה אותם שוב. הבקרים היו אויביי".

דרייפוס מגלה במחקרה כי סוגי החלומות שנכתבו ביומנים בזמן אמת שונים מסוגי החלומות שתועדו בזכרונות ועדויות מאוחרים יותר. כך למשל חלומות שתועדו בזמן המלחמה כמעט ולא מדברים על אוכל או רעב. דווקא לאחר המלחמה מעדויות וזכרונות שנכתבו הוזכרו חלומות רבים על אוכל. דרייפוס מסבירה שבזמן האמת מה שהיה חשוב בעיני האנשים היה רציחתם של קרוביהם, אובדן של יקיריהם. "ייתכן כי בזיכרונות ובעדויות אין צורך או אין יכולת לחזור ולהדגיש את האבדן הקשה והאושי הנפשי שבא בעקבותיו, ואזי חוזרים הניצולים לתאר המצוקות הפיזיות הקלות יותר לתיאור".

דרייפוס מסיימת את מאמרה בציטוט של הפילוסוף ארתור שופנהאואר, "מה שההיסטוריה מתארת הוא למעשה רק חלום, ארוך, קודר ונבוך של האנושות", עם פרפראזה משלה – "בתקופת השואה מה שהחלום מספר הוא למעשה היסטוריה ארוכה, קודרת ונבוכה של האנושות".

 srvrutil_getImg.jpg


מאמרה של דרייפוס מופיע בספר "כחלום יעוף וכדיבוק יאחז: על חלומות ודיבוקים בישראל ובעמים", עורכים: רחל אליאור, יורם בילו, יאיר זקוביץ, אביגדור שנאן. הוצאת מאגנס.

השבתאי המשכיל ואביו

רבי בנימין וולף אייבשיץ היה מנהיג שבתאי מוצהר ומשכיל, מתלמידיו של אבי המשכילים משה מנדלסון ובנו של אחד מגדולי הרבנים בדורו. אביו, הרב יהונתן אייבשיץ היה מגדולי פוסקי ההלכה באשכנז שנחשד בשבתאות וסומן על ידי רודף השבתאים רבי יעקב עמדין, היעב"ץ. עד היום מעסיקה סוגיית השבתאות של הרב אייבשיץ מסעירה את עולם המחקר ומספקת חומר רב למחקר. יש כאלה התולים במחלוקת זו את עזיבת עם ישראל את תורתו והעדפתו את תרבות ההשכלה, בעקבות התהום העמוקה שנפערה בין גדולי ישראל והבלבול שגרמה אצל פשוטי העם.

האב, רבי יהונתן אייבשיץ, נחשד כשבתאי בעקבות קמעות שכתב כמאה שנים לאחר מות משיח-השקר שבתי צבי ובהם רמזים לדמותו של מי שתורתו הובילה להתאסלמות של רבים מעמו. רבי יהונתן כפר בהאשמות, אך את העובדה שבנו היה למנהיג שבתאי, שהקים סביבו חבורת לומדים שכנראה וראתה בו כמין משיח ממשיך דרכו של שבתי צבי, אין להכחיש. עליו אמר אביו "רוח ה' דופק בו ונותן אות, אבל עדיין לא נתברר לו אם הוא רוח קדושה", ובהלכו אחר הדרך המשבתאית בחר ברוח ההפוכה, רוח טומאה.

8247213720_120f0d3fc8_b.jpg

מרבית חייו בילה בהמבורג שבגרמניה בעושר רב ובסביבה מפוארת ואף בנה לו ארמון מפואר שעד היום נקרא "ארמון של אייבשיץ". בהמבורג הפיץ את את תורתו השבתאית עד שפנה לברלין אל החכם משה מנדלסון כדי ללמוד את הגותו והשקפתו – אחרוני השבתאים נפגש עם ראשוני המשכילים (כפי שמציג זאת פרופ' יהודה ליבס בספרו "האמונה השבתאית"). על פי המסופר כשרצה לנסוע אל מנדלסון ביקש אישר מאביו, שתלה על צווארו תליון בו כתב "יהודי נולדת ובדתה תשאר". בשנת תקנ"ט, 1799, בהיותו בן שישים ירד מנכסיו, כנראה שבעקבות מלחמות נפוליאון. אביו ואחיו נפטרו והוא נותר יחיד ממשפחתו. והנה, בליל ראש השנה, מופיע אביו בחלומו ומוכיח אותו על דרכיו המקולקלות. למקרה כמה גרסאות. כך מתואר המקרה בתחילת ספר תולדות בני יהונתן, עמ' 8:

בא אליו אביו באותו לילה והיה אז בליל ראש השנה וראה אותו שלשה פעמים מוכיח אותו על מעשיו הרעים ואחר כל פעם מצא את עצמו מושלך מהמטה לארץ עד שנכנס הדבר בלבו… וחזר בתשובה.

כל כך קשה היא הנזיפה עד כדי שהתגלגל ממטתו שלש פעמים!. בהמשך ספר הזיכרונות מובאת גרסה אחרת לסיפורו של ר' בנימין וולף:

וישאר הוא לבדו מכל בני אביו ערירי וינחם על כל אשר עשה ויתעצב אל לבו. אז ראה בחלום והנה אביו נצב עליו ויוכח אותו על פשעיו, ויהי בבוקר ותפעם רוחו, וישלח אל השמש… ויספר הבאראן לו את חלומו. ויצו עליו להביאו ציצית ותפילין ולהסיר מלבושיו ממנו כי שעטנז המה… מן היום ההוא נהג את עצמו וביתו בכשרות וחסידות…

מעניין לחשוב בהקשר זה על תפקידו של החלום. שהרי אם היה את חלום זה היה חולם זה המנהיג השבתאי בזמן גדולתו קרוב לוודאי שלא היה נשמע לו, ואולי אף משתמש בו בצורה מסוימת כדי "לתדלק" את אמונתו, כמנהג השבתאים להפוך אור לחושך. אלא שחלום זה מגיע לאחר נקודת שבר – לבד בעולם, ללא נכסים, עייף מתלאות החיים; מלחמות, אמונות ודעות שונות ומשונות, והנה, קול מן העבר, מראה אביו נגלה לו והוא מבקש ממנו דבר אחד –  זרוק כל יומרה פראית וחזור למוטב, למסורת אבותיך.

Monogrammist_Dr._S.,_Maler._Jonathan_Eybeschütz.jpg
רבי יהונתן אייבשיץ, אביו של וולף

הניגון של השטן

כיצד נשמעת נגינת הכינור של לא אחר מאשר השטן? את זאת גילה לעולם חלום אחד של הכנר האיטלקי ג'וזפה טרטיני.

אי שם בתחילת המאה השמונה-עשרה כתב ג'וזפה טרטיני, מי שכונה"הסנדק של הכינור", למעלה ממאתיים סונאטות מעוררות השראה ופורצות דרך. יצירה אחת שלו, "סונאטת סלסולי השטן", מורכבת מנגינת סולו שלו על הכינור ונשמעת כמו משהו אחר לגמרי מכל מה שהוגדר עד אז כסונאטה לכינור. רק שנים ספורות לפני מותו גילה טרטיני לאסטרונום ג'רום לאלאן כיצד נכתבה יצירה זו:

"לילה אחד חלמתי שאני עושה עסקה עם השטן. הוא קיבל את הנשמה שלי ומאז הכל התקדם כמו שייחלתי: המשרת החדש שלי [השטן] קיים כל בקשה שלי. פתאום הופיע לי הרעיון לתת לו את הכינור שלי ולראות מה הוא יכול לנגן. תאר לך איזו תדהמה זו הייתה לשמוע אותו מנגן סונאטה כה ייחודית ויפה, מבוצעת בשליטה מושלמת ובחוכמה אדירה, ברמה כזו שאף פעם לא חשבתי שאפשר להגיע אליה. כל כך נדהמתי שהפסקתי לנשום והתעוררתי מתנשף. מיד תפסתי את הכינור שלי בתקווה שאתפוס כמה צלילים ממה ששמעתי הרגע; אבל לשווא. היצירה שהלחנתי היא ללא ספק הטובה ביותר שלי, ועדיין אני קורא לה 'הסונאטה של השטן', אבל היא לא קרובה בכלל לפאר היצירה שהדהימה אותי בשנתי. הייתי מוכן לנפץ את הכינור שלי ולוותר על מוסיקה לנצח רק כדי לזכור אותה".

Le_Songe_de_Tartini_par_לואי-לאופולד בואיי_1824.jpg
הסונטה של טרטיני, לואי לאופולד בואיי

 

הסונאטה המיוחדת נחשפה רק אחרי מותו של טרטיני, ונדמה שרוב חייו סיפור זה נשמר בסוד. הגיוני שבתור מנהל מקהלת הכנסייה בפדובה הוא לא רצה לחשוף את עסקותיו עם השטן.

סיפור זה מצטרף לרשימה ארוכה של עסקאות של אמנים עם השטן, ביניהם תלמידו של טרטיני הכנר ניקולו פאגאניני, דוקטור פאוסטוס הגרמני והגיטריסט האמריקאי רוברט ג'ונסון. אבל נדמה שסיפורו של טרטיני מיוחד מכולם – שהרי בזכותו זכינו, לכאורה, לשמוע מפרי אצבעותיו ויצירתו של השטן בכבודו ובעצמו.


 

החלום המריח של עגנון

בימים ההם הייתה הלשון העברית נדמית לנערה מתבגרת המתחנחנת מול הראי ובוחנת את סגנונה. ובשנת 1934 כבר שמואל יוסף עגנון מוכר כאחד מבכירי הסופרים העבריים כאן בארץ. ובכל זאת, לאחר שפרסם בעיתון "דבר" פרק קצר מתוך ספרו" סיפור פשוט", זכה הוא לביקורת קשה על שימושו בשפה. שהרי בתיאורו את הסוכה הנאה שעשה חמיו של הירשל, גיבור הסיפור,

כתב עגנון כי "רוח עלעלה את הסכך והסוכה הריחה ריח טוב". ומה רבה הייתה פליאתו כאשר בתגובה לפרסום הסיפור הקצר הגיע הדקדקן אברהן אברונין וטען כי סוכה אינה "מריחה". מי שמריח לטענתו הוא הצד אשר קולט הריח, הינו האדם, וכי לא ניתן להגדיר סוכה כ"מריחה". הצד המפזר את הניחוחות לא ניתן להגיד עליו כי הוא מריח, רק האדם מריח.

ביקורת זו הטרידה את מנוחתו של עגנון. "חלשה דעתי עלי שמא שניתי ממטבע הלשון ופגמתי ביופייה" הוא כותב בסיפור בשם "חוש הריח", שכתב בתגובה לפרשיה לשונית זו. הוא הסתובב בין חכמי העבריים אשר לשונם מגלגלת לשון רהוטה ותקנית, אך לא מצא מי שיפתור הקושיה כראוי. חלקם אמרו כך וחלקם אמרו אחרת, ואין הדבר מוחלט.

אלא שפעם אחת פגש עגנון באחד מבני בניו של רבי יעקב מליסא, מסדר סידור התפילה שעגנון כה הוקיר (אלו ואלו, חוש הריח. עמ' רצט-ש):

"לסוף נפטרנו זה מזה. הוא וסידורו בידו ואני מחשבותי בלבי. לסוף חזרתי לביתי ועליתי על מטתי וישנתי שינה מתוקה. מתוך שעשיתי טובה ליהודי ושכבתי מתוך שיחות צדיקים ערבה עלי שנתי. שמעתי שמעוררים אותי. נתרשלתי ולא קמתי. חזרו ועוררו, הקיצותי וראיתי זקן אחד עומד לפני וסידור דרך החיים בפתוח בידו ועיניו מאירות ופניו מבהיקות ביותר".

זהו אם כן אותו רבי יעקב מליסא עליו שוחח עגנון עם אותו יהודי טרם שכב לישון.

"עד שאני מציץ ומביט נסגר הסידור ונתעלם הזקן וידעתי שהוא חלום. ואף על פי שידעתי שהוא חלום אמרתי דברים בגו. נטלתי את ידי וירדתי ממטתי והלכתי אצל ארון הספרים והוצאתי את הסידור דרך החיים. מצאתי שם פיסת נייר מונחת כמין סימן. עמדתי וקראתי לשון זה, ומרבים במיני פרחים המריחים לשמחת יום טוב. נראה הדבר שפעם אחת קראתי באותו דף והנחתי לי שם פיסת נייר לסימן…. שמחתי שלא נכשלתי בדברי ולא פגמתי בלשוננו הקדושה… דין הוא שיכתוב כך, והדקדקן שפטפט כנגדי עתיד ליתן את הדין".

הנה, פתר החלום את הקושייה הלשונית הקשה שהטרידה את מנוחת הסופר עגנון. ומתוך שנח מצא מנוח לטרדת מנוחותו.

תוצאת תמונה עבור אלו ואלו עגנון

בחלומי חזות שדי קדושה ונוראה

ה' אייר, היום בו הוכרזה הקמתה של מדינת ישראל, היה ידוע מזה מאות שנים בקרב תלמידי הגאון מוילנה, הגר"א, כיום מיוחד. בין השנים ת"פ – תקנ"ח (1720 – 1797), חי ופעל העילוי בעל השכל האדיר שכמעט ולא נראה כדוגמתו בקרב גדולי ישראל. מסופר עליו שהיו מתגלים אליו מלאכים אשר רצו ללמדו תורה, אך הוא סירב והעדיף לעמול על הלימוד בעצמו. כמחצית מחייו הקדיש ללימוד הצד הנגלה של התורה ובגיל ארבעים החל ללמוד את קבלת האר"י והתמסר ללימוד תורת הנסתר. אז החל לעסוק גם בתורת הגאולה – חזרת עם ישראל לארצו, ועודד את תלמידיו לעלות לארץ ולכוננה מעפר (לאחר שניסה לעלות בעצמו ולא עלה בידו).

הסוד הטמון בתאריך ה' באייר קשור בחשבון ספירת העומר – החל מיום יציאת מצרים, חג הפסח, ועד חג השבועות, יום מתן תורה, סופרים את הימים החולפים כהכנה רוחנית. כל יום מימי הספירה קשור בעבודה רוחנית מיוחדת, הקשורה בספירות האלהיות – חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות. הגר"א היה חוזר ואומר לתלמידיו כי יום העשרים לעומר, ה' באייר, מיוחד בסגולתו הלאומית, וכי ביום זה יש לפעול למען הנחת אבן פינה לבניין הגאולה. לכן ביום זה הקימו תלמידיו את בית המדרש על שמו בירושלים. כמו כן, ביום זה בשנת תרכ"ט (1896) החלה בנייה של בית יהודי מחוץ לחומות העיר העתיקה בירושלים, בשכונת נחלת שבעה, הראשון מזה מאות בשנים שנבנה שלא בגבולות החומות. הרב יוסף ריבלין, מצאצאי תלמידי הגר"א והסבא-רבה של נשיא המדינה כיום, היה הראשון לבנות  במו ידיו את הבית במרכז ירושלים נטולת היהודים באותו הזמן, בה' באייר.

נחלת שבעה.jpg

לאחר ההקדמות הרבות ניגש לנושא בו אנו עוסקים בבלוג זה – חלומות. רבי הלל ריבלין היה סבו של רבי יוסף. הוא זכה ללמוד אצל הגר"א בעצמו ולקבץ את שיטתו הגאולית בספר "קול התור". כמו כן עסק בכתיבת שירים מופלאים בחרוזים, ובאחד מהם הוא מתאר חלום מזעזע שחלם לאחר התלבטויות קשות האם להמשיך בפועלו החלוצי.

"בחלומי חזות שדי קדושה ונוראה
בתוככי עיה"ק [עיר הקודש] קריה נאמנה.
יושב אני בחדר ספרי 'ראש אמנה'
בבית מדרש ר' הלל א"ז [=אדוני זקני] ולומד ברננה.
ועל ידי אבא ז"ל [=רבי אברהם בנימין ריבלין] בהדרתו המלאה.
מבאר לי היטב על דרך הכוונה:
סוד קץ המגולה במסכת מגילה
ובסנהדרין לפי הגאון רבנא"

בחלומו יושב רבי יוסף ולומד את תורת הגאולה יחד עם אבותיו השקדנים. לפתע שומע רבי יוסף שומע קולות הקוראים לו למהר ולגשת הלום:

"אני ואבא מהרנו למדרש פנימה.
ולפנינו מחזה נשגב ונורא:
בית המדרש כולו מלא זיו ואורה.
מקשט ומהודר כמו בשמחת תורה.

'ראה, בני', לחש לי אבא, "תבין המאורע –
המסובים הללו הם תלמידי הגר"א.
הנה שם הסבא ר' הלל ובידו גמרא.
עצור נא ברוחך ותשמע את המטרה.

מדי דברו אלי וכולם קמו ביראה
אל בית המדרש נכנס כבוד הגר"א
במתק שפה ועליו השכינה מאירה

 בקש את הקהל לשבת ופתח בהסברה.

נושא ראש דברו על ירושלם הבנויה.
של מטה ושל מעלה 'כעיר שחברה'
ימין ושמאל תרחיב מקום אהלה"

רבי יוסף נפעם מהגילוי האדיר – סוף סוף הוא לומד עם רבותיו הגדולים עליהם שמע כה רבות! והנה הם מחישים בו לקדם את הגאולה. עליו מוטלת העבודה. אך הוא לא בטוח בעצמו. הוא חושש כי פעולותיו מונעות על ידי הצדדים החשוכים שבאישיותו (ואולי יש בזה רמז על הקושי הגדול הכרוך ביציאה מבית המדרש אל עולם המעשה, אל בניית היישוב):

"נפעם ונרעש בראותי עיני כולם בי

חשתי ולא התמהמתי להביע כאבי:
'רבותי קדושים מוסדי בנין עולם.
הן מגמתכם היא הסוערת בקרבי.
בקשו רחמים בעדי ובעד יעודי.
כלפי הקובעים כי דיבוק רע בקרבי'.

'ידענו', עונים בקריאה אדירה;
"ידענו צערך הרב ונפשך בצרה.
לכן נועדנו פה לומר לך ברורה.
אין בך לא דיבוק רע ולא רוח רעה".

הם מרגיעים אותו, מעודדים אותו – רוח טובה שורה עליך, כוונתך רצויה, מעשייך מתקבלים.

"נתלוו כלם לברכת הסבא והגר"א:
'קמה אלומתך ונצבה מטך יפרח
כל אשר עושה יוסף ה' בידו מצליח'.

ובמחזה עוד רבו אותות פלאות

 יודעי חן. תמכוני. לפתור הכוונות.

השירה נמשכה בעוז ותעצומות

ירושלים תבנה תשב תשב פרזות
ה' חומת אש לה בשבתה פרזות.
ירושלם בנויה תשב פרזות.
והקול קומי אורי מכוון לקראתי.
מי ימלל רגשות שמחתי גם בכיתי.
ואומר אכן הנה קמה אלמתי.

עד כאן חלום יוסף ראשון בחזותי.
משמים הוראה לי לחזק שליחותי.
כאורים ותומים בכל מצעדי פעולתי.
שום דבר לא יזיז משהו מאמונתי".


את הסיפור ומחזה החלום המיוחדים האלה מצאתי בפוסט יפהפיה שכתב משה נחמני בפייסבוק ועל כך אני מודה לו.

חלומו של הנצי"ב

לפעמים יכול חלום לשנות את כל מהלך חייו של אדם. לפעמים החלום מגלה לאדם מי הוא ומה עליו לעשות. בסיפור תמים ועדין אחד מספר לנו ר' שלמה קרליבך, בסגנונו הייחודי, על הנצי"ב – הרב צבי יהודה ברלין, ולאן הוביל אותו חלום אחד פשוט.
(מתוך הספר לב השמים – שיחות וסיפורים, הרב שלמה קרליבך. בעריכת שמואל זיוון).


"אתם יודעים, אדם יכול להיות טוב, ובכל זאת לא להכיר עד היכן שורשו מגיע, לא לדעת את מה שהוא יכול להיות.תנו לי לספר לכם סיפור על ר' נפתלי צבי הרץ ברלין. אתם בוודאי יודעים, הוא היה ראש ישיבת וולוז'ין, 'אם הישיבות'. בעולם התורה של ה – 150 שנים האחרונות הוא היה קצת כמו הרבי של כל הרביים.

בסוף, למרבה הצער, עוד בחייו – הישיבה נסגרה. אבל זה סיפור ארוך, לפעם אחרת. והוא כתב הרבה ספרים, גדולים ועמוקים: פירוש על השאילתות, פירוש על ה'ספרי', הרבה תשובות. אבל הספר שהיה הכי יקר בעיניו היה פירושו על החומש: 'העמק דבר'. וביום שהספר יצא, הוא עשה סעודה גדולה. ובסעודה הוא סיפר סיפור געוואלד: כשהוא היה קטן, אביו היה חייט, עני ואביון. ומשום שהוא היה כל כך דחוק, הוא דאג כל הזמן על הפרנסה של הילדים שלו. והוא רצה שבנו יהיה ממש חייט טוב. הנצי"ב סיפר שכשהיה בן 12-11, אביו התחיל כבר ללמד אותו את המלאכה. אבל הוא לא רצה להיות חייט. יום אחד, הוא ברח מהבית, והלך לישיבה ללמוד… והוא אמר שאחד הדברים שדחפו אותו לקום וללכת לישיבה היה חלום שחלם. בחלומו הוא ראה את עצמו חייט, כפי שרצה אביו. והוא היה חייט טוב. ואז הוא ראה שכשמלאו לו שנותיו הוא עלה לשמיים. ומאחר שהוא היה חייט טוב, שלחו אותו לגן עדן. אבל לפני שלקחו אותו לגן עדן, אמרו לו: 'אנחנו רוצים להראות לך משהו…' והנה מלאכים באים ומראים לו גיליונות על גבי גיליונות. והם אומרים לו: 'אלו הספרים שיכולת לכתוב אילו הלכת ללמוד תורה. ראה מה הפסדת…' ואמר הנצי"ב שהוא זוכר כמו היום כמה היה הכאב חזק, בחלום. אוי! מה יכולתי להיות! יכולתי להיות אור לישראל לכל הדורות, ונהייתי חייט חמוד… וכשהוא התעורר, בכאב גדול, הוא החליט שאם הקב"ה יזכה אותו ללמוד תורה ולא להיות חייט, אז שכשיזכה לכתוב ספר, הוא יעשה סעודה גדולה."

 

800px-Naftali_Tzvi_Iehuda_Berlin_(ha-Natziv)_1a.jpg
כך נראה מי שחלום מרחף סביב הווייתו