נדב אזולאי ונעליים כתומות מתוך חלום

בתקופה האחרונה אני לא מפסיק לשמוע את האלבום החדש של נדב אזולאי וגיל נמט, 'תלמד אותי לרקוד'. איכשהו בכל פעם שאני נכנס לרכב לנסיעה ארוכה פחות או יותר, היד בשלב מסוים נשלחת אל המערכת ומעבירה לשירים הקצביים והנוגעים שכתב אזולאי. זהו האלבום השלישי של אזולאי, אחרי 'בצד של הרעים' ו'זאב זאב', ושני שנעשה ביחד עם גיל נמט. לאזולאי יש כישרון מיוחד להכניס את המאזין אל עולם חדש וייחודי שמורכב מדימויים שרק הוא יכול לדמות. הגיטרות כבדות ורכות גם יחד, והרוק של אזולאי מצליח תמיד להיות מלודי, קליט, מורכב ובלי פשרות. כמו תמיד כשאני נתקל באמן שמצליח לקלף את אוטמי-הלב של היום-יום, מיד אני רוצה לדבר איתו, לשאול שאלות. מזל שנדב נגיש, ושהסכים.

שלום נדב, תודה שהסכמת לשוחח. השירים שלך עמוסים בדימויים מיוחדים ואווירה שרק אתה יכול ליצור – שילוב בין מושגים מדעיים, אירועים היסטוריים, יחסים בינו לבינה, פריטים פופיים והרבה עולם פנימי. מה מניע אותך לכתוב? ולהלחין?  (בשיר 'תבקשי יותר' אתה מכנה אוטו גלידה 'גזלני חלומות' או בשיר 'פרק ב' אתה מבקש שידליקו את כל מנועי החיפוש כדי למצוא אהובה אבודה)

קודם כל, תודה. כמו שאמרת, השירים שלי הם סלט כזה שמורכב  ממה שקרה לי באותה תקופה, המוזיקה ששמעתי, מילים שאני אוהב במיוחד,  ניואנסים שתפסו אותי. להתעסק ולגעת בדברים בסביבה המיידית שלי, וגם בשפה עצמה. באופן כללי, שום דבר לא מניע אותי ליצור מלבד אהבה ליצירה עצמה, (לא בהכרח רק שירים), לתהליך, להתעסקות, לחיפוש. עם הזמן העשייה הזאת הופכת סוג-של דרך חיים (לא רוצה להגיד דת) שבעזרתה אתה מבין את העולם, ועושה בו משהו. זה דבר שמבינים במעגליות כל פעם מחדש.

אני רוצה רגע להתעכב על השיר 'נעליים כתומות', שיר אהבה מקסים שמושמע לא מעט ברדיו. משהו בשיר הזה זורק אותי אחורה, לימים לפני שחזרתי בתשובה ורק הכרתי את מי שהיום אשתי והיינו שני משוטטים תוהים, שותים ומהרהרים, חושבים על העתיד המטושטש, וחושבים שאולי נגדל נגדל, נחדל נחדל, לעשות שטויות, לדבר גסויות, ומי ידע שכך יהיה. כיצד נכתב השיר?

התעוררתי לילה סהרורי אחד והייתה תקועה לי מנגינה בראש. ידעתי שהיא איכשהו קשורה בחלום שהיה לי. זמזמתי אותה למזכר קולי בטלפון וחזרתי לישון. בבוקר ניגנתי את זה עם גיטרה (את הבית של נעליים כתומות) וזה היה יפה לאללא. אחר-כך שאלתי כמה חברים של מי השיר הזה? זה בטח משהו מהסבנטיז ששמעתי בבר בלי לשים לב. בסוף, לפחות נכון לכרגע, זה שלי.

אתה חולם הרבה?

לא! לצערי. זה כנראה תלוי בדברים שאני לא מבין, ובמה אני לא מעשן באותה תקופה.

בשיר שבעצם פותח את הקריירה המוקלטת שלך אתה שר: "אולי אני בכלל חלום של מישהו אחר, הנה אני נגמר עכשיו, הנה אני מקיץ". אתה נוטה להסתובב עם תחושה שהחיים הם בעצם חלום?
חד משמעית – כן, אלא מה?

שני האלבומים הקודמים היו כבדים יותר, הרבה יותר גיטרות עם דיסטורשן, ובאלבום החדש יש בסך הכל איזון בין בלדות לשירים יותר מקפיצים, חלקם גם עם מקצבים אתניים. מה הוביל לשינוי?

את 'בצד של הרעים' עשיתי בגיל 20 בערך, את 'זאב זאב' עשיתי בדיוק כשהקמתי אולפן מסחרי, נהייתי עצמאי וטבעתי בחרדות. באלבום הזה, פתאום יכולתי להתעסק בצבעים אחרים של הקיום הזה, שהרגשתי שקצת חסרו לי עד עכשיו. לגבי גיטרות דיסטורשן…. אני משער שהם ילכו ויבואו, יצאו ויחזרו מחיי בגלים. הייתי צריך להתגעגע. היה משהו בפדאל המלוכלך שהרגיש לי פתאום דינוזאורי. אבל לא זרקתי אותו.

רוב השירים שלך הם שירי אהבה, מסכים עם ההבחנה? מדוע?

כן?! לא יודע לגבי זה. דווקא באלבום הקודם אני בספק אם היו שירי אהבה. אולי איזה מילה על זוגיות פה ושם. אבל אהבה? זה לוקח זמן…

שמעתי – בהתרגשות ופליאה – את הגרסא המיוחדת שלכם ל'נושאי המגבעת'. האם הושפעתם מההרכב הירושלמי הוותיק? ואילו אמנים נוספים השפיעו עליך?

כאן 88 יזמו פרויקט קאברים כזה שהיה מעולה. בחרתי את נושאי המגבעת (בפחד) כי המילים של אוהד פישוף השפיעו עליי מאד בתור ילד. הם היו אחד הדברים הראשונים שנתקלתי בהם בעברית שהיו מופשטים. מילים שלא התעכבו יותר מדיי על הגיון או משמעות, לפחות לא במובן הטריוויאלי. משהו בחופש הזה תפס אותי חזק, בגבול שבין נונסנס לגאונות, בנקודה המביכה בה אתה לא תמיד בטוח מי לא מבין – מי שמקשיב או מי ששר.

השיר 'תפילה צעד 11' של גבריאל בלחסן ליווה אותי לחופה, ובכלל האלבום 'בשדות', שהיית שותף להקלטתו, משמעותי מאוד עבורי. תוכל לספר על חוויות מהקלטת האלבום?

וואו, שיר מטורף. דווקא בשיר הזה לא לקחתי חלק באופן אישי (גבריאל בא איתו מוקלט), אבל כן זכיתי להפיק לצד דויד פרץ (המורה הראשון שהיה לי)  את האלבום הזה. כמו שזה נשמע, האלבום הזה היה חוויה מטלטלת. העבודה עם גבריאל הייתה דו-קוטבית כמעט כמוהו. קפצנו בין רגעי שיא של דמעות, חיבוקים והתרגשות לא נורמלית (שמעט מאד פעמים חוויתי כמותה בהפקת אולפן), לבין רגעים בהם גבריאל כבוי, מנותק לגמרי, כמעט ונעלם.

את "בשדות" הוא הוריד בטייק האחד והיחיד שהוא ניגן של השיר הזה. לא ביקשנו עוד טייק, מן הסתם. מעבר לזה – גבריאל היה כותב שירים מושלמים, גיטריסט וזמר של טייק אחד ולסתות שמוטות, חד ורגיש (וממש מצחיק דרך אגב).

יש כבר חומרים חדשים, תוכניות לאלבום חדש?

בטח!!! מלא שירים חדשים.  הדיבור הוא אלבום חדש בזמן הקרוב. משהו כמו עוד שנה. הלוואי אמן.

 

יְמֵי לִקּוּי נְשָׁמוֹת – מות התמוז ומלחמת האלים הבבליים

כל מה שרצו האלים הבבליים הוא לישון קצת. מסתבר שלברוא עולם אינננו מעשה קל בכלל.

כיצד נברא העולם על פי הבבלים? אל המים המתוקים ואל המים המלוחים השתחשחו זה בזה ויצרו בכך שני אלים נוספים. כך נוצרו השמיים והארץ, ומתוך זיווגם נוצר גם אל השמיים, אל החכמה וכן הלאה. כמו ילדים טובים, כל האלים החדשים שיחקו זה עם זה בהשתוללות של שמחה פראית. אך ההורים לא יכלו עוד לשאת את השתוללות הילדים-אלים, "מאסתי בהתנהגותם", הכריז האב, אל המים המתוקים, "יומם לא אמצא מנוח, לילה לא אישן. אכרית נא את התנהגותם, אחריבנה! ישכון נא הרוגע, ואנחנו נישן-נא!". תשוש מלילות בלי שינה מבקש האבא להשמיד את צאצאיו.

האמא כמובן מתנגדת למזימת ההשמדה. היא מוכנה לוותר על השינה בלילות בשביל קיום איתני הטבע ילדיה. אך אחד מילדיה מצטרף אל אביו ומבקש להוציא את תוכניתו לפועל, "השמד, אבי, את התנהגותם הטורדנית. יומם – תבוא נא לכדי מנוחה, ובלילה תישן-נא!". מכאן והלאה מתחוללת מלחמת אחים, מלחמת אלים, בניסיון למנוע את השמדתם. ישעותם מגיעה דווקא כאשר האב מממש את שאיפתו המוחלטת – בהיותו ישן, אז מגיע אחד מילדיו והורג אותו. כעת האב המוליד, אל המים המתוקים, מאבד את כוחו והופך להיות מי התהום המפעפעים תחת האדמה.

מכאן והלאה הולך הסיפור ומתאר את פועלו של מרדוך, נכדם של אלי המים, כיצד הוא נלחם בסבתו, כיצד הוא משכלל את העולם ביצירותיו ולבסוף בבריאתו את בני האדם.

babylon-1906 Frantisek Kupka
פרנק קופקה, בבל, 1906

*

נדלג כעת לסיפורו של אל הרועים והפיריון, דומוזי, או בשמו העברי – תמוז. לילה אחד חלם דומוזי/תמוז חלום:

"בחלומי צמחו קני סוף לפני. היה שם גם קנה אחד בודד והוא נד בראשו לעומתי. עוד ראיתי זוג קנים, אשר אחד מהם נעלם לפתע. היה שם יער עם עצים גבוהים אשר התנשאו מעלי. מים נשפכו על גחלי המדורה שלי. מיכסה המתנצח הטהורה שלי נלקח ממני. כוס השתייה שלי הוסרה מן הוו שעליו היתה תלויה. מקל הרועים שלי נעלם ממני. תנשמת חטפה טלה מדיר הכבשים ובז חטף דרור שישב על גדר הקנים. עיזי גררו את זקניהן בעפר לנגד עיני וכבשי רקעו ברגליהם על הארץ לפני. המחבצה וכוס החלב הונחו בפינה ללא שימוש, וחלב חדל להימזג. ראיתי את עצמי , דומוזי, שוכב מת, והדיר נעלם כרוח". (המיתולוגיה הבבלית, וייס וגבאי, עמ' 84)

בחלומו פונים כנגדו כל הכוחות הטבעיים שדומוזי רגיל להשתמש בהם. הוא מספר את החלום לאחותו, שבתורה פותרת אותו. היא טוענת שחבורת פושעים תתנפל עליו, שאמו תתאבל עליו, כי דרכה ודרכו יפרדו, שהרשעים יתפסו אותו, שדיר העיזים שלו ידמה לבית רפאים דומם, שהוא יפול מברכי אימו וששדים ישרפו אותו באש, רשע יסטור על לחיו ושד גדול יצא לקראתו מן הדיר וכי לבסוף יאזק באזיקים ואחותו תתאבל עליו. כל סמל בחלומו מקבל פיענוח ממשי – הקנה הבודד הנד בראשו הוא סמל לאם המתאבלת, המים הנשפכים הם דיר העיזים הריק, וכן הלאה.

דומוזי-תמוז יוצא חפוי ראש אל הטבע וקורא אל כל יושביו להתאבל על גורלו – "קונני עליו, ערבה, קונני עליי! קונני עליי, ביצה, קונני עליי! סרטני הנהר, קוננו עליי!", וכן הלאה. כעת השדים מגיעים ודומוזי מבקש להסתתר מהם, ופיתרון החלום של אחותו הולך ומתממש במקבץ אירועים ארוך ומפותל. לבסוף, מבקש דומויזי-תמוז מאחיה התאום של אשתו שיהפוך את ידיו לידי צבי ורגליו לרגלי צבי וכך ינוס מן השדים. אך דומויזי בורח אל הדיר שלו, שם מוצאים אותו השדים, שורפים את מקל הרועים והופכים את תכולת הדיר. דומוזי-תמוז נמצא מת, והדיר נעלם כרוח.

החלום הופך למציאות מוחלטת, פתולוגית, בלתי ניתנת לשינוי. פתרון החלום לא מבקש לשנות את המציאות, אלא אך ורק לקרוא את הנרמז, וכמובן שדומויזי לא מצליח לברוח מגורלו. מעתה והלאה, על פי המסורת הבבלית, בכל קיץ מת דומויזי-תמוז ומורידה שאולה, ועל בני האדם לקונן על מר גורלו, הוא גם גורל הצמחיה המתייבשת וקמלה בחודשי הקיץ החמים.

 

sketch-of-the-male-costume-for-the-assyrian-ballet-1919.jpg!Large
ואדים מלר, איור של תלבושת הגבר ל'ריקוד האשורי', 1919

*

האמונה בגורלו המר של תמוז החזיקה מעמד זמן רב ורבים הלכו בדרכה. בספר יחזקאל מסופר לנו על בנות ישראל בתקופה שלאחר חורבן בית ראשון, שעמדו בפתח שער המקדש, "וְהִנֵּה־שָׁם֙ הַנָּשִׁ֣ים יֹֽשְׁב֔וֹת מְבַכּ֖וֹת אֶת־הַתַּמּֽוּז" (יחזקאל ח, יד). פרשני המקרא מסבירים שפניהם עמדו למול דמות אדם גדולה מאבן שבגופה החלול הודלקה מדורה ענקית, ובעיניו גושי עופרת שנמסו מהחום והיה נדמה כאילו הוא בוכה.

על פולחן זה כתב שאול טשרניחובסקי בשירו המופלא "מות התמוז":

צְאֶינָה וּבְכֶינָה,

בְּנוֹת צִיּוֹן, לַתַּמּוּז,

לַתַּמּוּז הַבָּהִיר, לַתַּמּוּז כִּי מֵת!

הַיָּמִים הַבָּאִים יִהְיוּ יְמֵי עָנָן,

יְמֵי לִקּוּי נְשָׁמוֹת וּסְתָיו בְּלֹא עֵת…

על משקל 'צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה' מתוך שיר השירים, קורא טשרינחובסקי לנשים לקונן על התמוז, 'ימי ליקוי נשמות וסתיו בלא עת'. מכאן והלאה מתאר טשרינחובסקי מחול של פולחן אדמה ואלים: "מַה מָּחוֹל נָחוּלָה לַתַּמּוּז הַיּוֹם? / נֵימִינָה, נַשְׂמְאִילָה לוֹ שֶׁבַע וָשֶׁבַע, / נִקֹּדָּה, נִשְׁתַּחֲוֶה לוֹ:  שׁוּבָה הֲלוֹם!". העולם קם לתחיה במחול של אבל. דווקא מתוך המוות החוזר ושב מבקש טשרינחובסקי לגלות את התהומות העמוקים ביותר המסתתרים בטבע:

בִּקַּשְׁנוּ הַתַּמּוּז…

בַּסְּבָךְ בַּשַּׁלֶּכֶת,

בְּיַעֲרוֹת גֹּפֶר, בִּמְסִבּוֹת הָאוּג,

פֶּן יִישַׁן, פֶּן יָנוּם לִקְטָרְתּוֹ שֶׁל אֶרֶז,

לְרֵיחוֹת פִּטְרִיּוֹת מִצְטָּרְפוֹת לְחוּג.

*

ובהשראת שירו של טשרינחובסקי כתבה רונה קינן את שירה החדש, 'מות התפוז', מתוך אלבומה החמישי, 'זמן התפוז', המבקש לקשור בין המוות האיום לבין עונות השנה:

 

את הבסיס לסיפורים הבבליים מצאתי בספר "המיתולוגיה הבבלית" מאת אורי גבאי ותמר וייס, הוצאת מפה.

החלומות בהסוואה של אורן זילברשטיין

מוזיקאי האינדי (שסולד מהביטוי 'אינדי') אורן זילברשטיין הוציא לאחרונה אלבום חדש בשם 'חלום בהסוואה'. ניצלנו את ההזדמנות כדי לשאול אותו כמה שאלות.

שלום אורן. נדמה שבשירים שלך אתה מדבר הרבה על הפער בין המילים, הכתובות והמדוברות, לבין היכולת שלהם באמת לבטא משהו. אתה מסכים עם האבחנה הזו?

מסכים מאוד והאבחנה הזאת חשובה מאוד עבורי. יש איזה גירוד תמידי שאתה סוחב איתך. הפער (המתסכל) בעיני הוא בין ה"דבר עצמו" בחוויה ישירה ובין מה שעולם המילים מציע לנו.

ה"חלום בהסוואה" שהאלבום נקרא על שמו הוא בעצם המחר – "מחר הוא רק בעצם חלום בהסוואה". כלומר שהחלום בעיניך, כמו המחר, הוא איזו מין בועה חסרת ממשות, דבר אמורפי ומופשט?

אולי כדאי שאגיד עכשיו, שהגעתי למסקנה שכתיבת שירים אצלי בפועל מקבלת צורה של תקשור. אולי פחות מיסטי ממה שזה נשמע אבל אני לא יושב וחושב מה מדויק ונכון לי לכתוב – הטקסט בא אליי. החלום בהסוואה שעל שמו נקרא האלבום קיים אצלי בעיקר במנותק מהקונטקסט של השיר.

החלום של הכותרת של האלבום הוא החלום להיות חופשי, אפילו חופשי ומאושר, מלא ושלם, הוא איתי כל הזמן והרבה פעמים בהסוואה. למה אני עושה מוזיקה? בשביל התהילה? בשביל התרפיה? בשביל האנשים שסביבה? לדעתי זה כדי לקדם את החופש, לא תמיד ידעתי את זה אגב. לקראת סיום העבודה על האלבום הזה הרבה דברים התבהרו והתחברו. במובן הזה החלום הוא הרבה יותר ממשי מכל מה שבבילון מציעה לנו.

בשיר "כל החלומות שלי איתי" אתה מונה את החלומות שלך, אחד בראש, אחד בלב, אחד כבר מת. ובכלל, נראה שהשירים שלך מבטאים איזו מין אכזבה או פרידה מדברים שהיו ואינם.

דווקא 'האחד בראש אחד בלב' להרגשתי, מתארים אנשים או טיפוסים שונים או אולי מצבים שונים שלי כשהמסקנה האופטימית היא שכל החלומות שלי עדיין איתי, למרות כל החרא.

אכזבה מדברים שהיו ואינם – אני מסכים עם האבחנה. אולי זה המעבר בין תמימות לחוסר תמימות, בין הילדות לחיים.

אתה יוצר כבר שנים רבות ומפרסם אלבומי אינדי. אני באופן אישי אהבתי מאוד את האי-פי "הבעל שם טוב". מה בעצם אתה מנסה לייצר במוזיקה שלך? מה חשוב לך שאנשים ישמעו ביצירה שלך?

כמו שכתבתי מקודם – לקדם חופש. אני מייצר ומשמיע את הקול שלי; אף אחד אחר לא היה כותב את השירים האלה. בנוסף, ההתמדה במוזיקה ובדרך הפכה להיות החיים שלי. אני מאוד נזהר מאוטומטים – לא רוצה "להוציא שירים" ולא רוצה לדוש שוב ושוב באותן נקודות, בא לי להיות חופשי וזה לא קל.

המוזיקה היא חברה שלי

והאינדי הוא האויב

נשמח לשמוע קצת פרטים ביוגרפיים עליך – איפה גדלת, מה מעסיק אותך ביום יום, הרכבים מוזיקליים שהיית ואתה חלק מהם.

נולדתי וגדלתי בחיפה בשנת 83. ביום יום אני משתדל לעשות מוזיקה, יש לי אולפן, בזמן האחרון אני מתאמן הרבה בתופים וזה נחמד.  אני עובד בתור בק ליינר, סוחב ציוד ומכוון גיטרות בהופעות. מנגן עכשיו מדי פעם עם אלעד זאב ועושה באולפן מוזיקה אינסטרומנטלית שאני מקווה שתמצא דרכה לאיזה סדרה או סרט.

אתה זוכר את החלומות שלך? כותב אותם?

מדי פעם זוכר. לא רושם. יש לי כמה חלומות ארוכים שרשמתי פעם.

ולסיום אלבום אהוב במיוחד:

another side of bob dylan

ספר אהוב במיוחד:

ספר הטאו

אמן ששמחת לשתף אתו פעולה:

גבריאל בן חורין, אלון אבנת, יואב רבן בהרכב "ההולכים"'. הקלטנו אלבום וכל התהליך והתוצאה היו מענגים במיוחד. ממליץ להקשיב כאן:

https://mryisrael1.bandcamp.com/album/–36

בדרך לויצמן עוצרים בדאבלין – אלבום חדש וריאיון עם המוזיקאי יוחאי וולף

בערבים הוא מקליט מוזיקה בלופר שלו וקורא בכתביו של סמואל בקט. בבקרים הוא יוצא מביתו בשרון, עולה לרכבת ועורך את הקטעים שהקליט אתמול, עד שהוא מגיע למכון וייצמן שברחובות, שם הוא חוקר מקרופאגים – תאים במערכת החיסון. בימים אלו יוצא They Do Not Move, האלבום השלישי של יוחאי וולף, פוסט-דוקטורנט ומוזיקאי, שמוקדש כולו ליצירה של היוצר האהוב עליו סמואל בקט. כחובב בקט בעצמי, ניצלתי את ההזדמנות כדי לשוחח עם המוזיקאי המעניין הזה.

שלום יוחאי, ברכות על האלבום. בדף הבאנדקמפ שלך אתה מספר על האלבום שהוא תעודת הזהות שלך, ה MRI – שלך. מדוע מבחינתך מדובר באלבום כל כך אישי?

זה אלבום שהוא הצטברות של כל מיני תהליכים שעברתי עד שהוא יצא. החלטתי בשלב מאוד מוקדם בחיי שאני לא אהיה מוזיקאי 'אמיתי', כזה שמתאמן שמונה שעות ומתפרנס מזה. הרבה שנים, בטח 15 שנים, בכל זאת חיפשתי לעשות מוזיקה, עד שבשלב מסוים התחלתי לגבש דרך עצמאית. בתור התחלה רכשתי לופר והתחלתי לעבוד איתו. הלופר היה עבורי התגלות גדולה, הוא גם אפשר לי לעבוד וגם האופי של הלופר הכתיב לי את המוזיקה שיצרתי, הוא לא רק שירת אותה. צעד צעד התחלתי לעשות מוזיקה, למרות שזה לא הדיי-ג'וב שלי ועם הזמן גם יש לי פחות זמן ופחות משאבים.

באלבום הזה כבר הגעתי לשלב שיכולתי לדמיין כמעט כל צליל ולגרום לו להופיע בעולם האמיתי. ככה אני רואה את העבודה של המוזיקאי, מישהו ששומע מוזיקה בראש שלו ומצליח לתרגם אותה למציאות. אז האלבום הזה הוא סיכום או נקודת שיא של תהליך שלקח משהו כמו עשר שנים.

 

samuel-beckett-in-profile-1970.jpg

סמואל בקט, רישום של אביגדור אריכא

מאין הקשר האישי שלך לסמואל בקט?

יש לי זיקה לתרבות האירית –  זו תרבות מאוד מעניינת שהצליחה להצמיח שני יוצרים כל כך ניסיוניים כמו בקט וג'ויס, שם הם כמו גיבורים לאומיים, למרות שהם משהו די אזוטרי בסך הכל.

בארץ בקט לא כל כך ידוע. כמעט כולם שמעו על מחכים לגודו אבל זו רק ההתחלה אצלו. עם הזמן נחשפתי לעבודות לתיאטרון ונרעשתי. אתה רואה התפתחות מאוד יפה, שהיצירות הולכות ונעשות מצומצמות, פחות תנועה, פחות מילים. מה שאני אוהב אצלו זה שהיצירות קיימות בעולם עם חוקים צשלו שלא קשורים לחוקים שלנו – הזמן הוא לא כמו שאנו מכירים, הדמויות לא כמו שאנו מבינים, ומאוד קסם לי העולם הזה. במובן מסוים ראיתי את העולם הזה קיים פה אצלנו. בשנים האחרונות יש לי תחושה שהמציאות שלנו עומדת במקום, אין משמעות לתקופה שאנו חיים בה, הבעיות אותן בעיות, מה שהיה לפני שלושים שנה נשאר אותו דבר, הכל חוזר.

במקור, כיוון שהייתה לי תחושה שבקט לא מוכר כל כך, היה לי רעיון לתרגם יצירות שאני אוהב ולהקריא אותן בספוקן-וורד עם מוזיקה. עשיתי את זה ולא התלהבתי מהתרגום שיצא, אז חשבתי שיכול להיות הרבה יותר מעניין לעשות מוזיקה חדשה שמבחינתי קשורה בצורה אסוציאטיבית ליצירות האלה. לא כל כך בא לי להסביר את האסוציאציות שלי כיוון שאני מעוניין שאנשים יקשיבו ליצירות ומתוך כך יחשבו איך זה מתחבר לטקסטים. באופן כללי, אני תמיד חושב שאלבום שיש מאחוריו איזשהו קונספט מעניין יותר מסתם אסופה של שירים, לכן רציתי לתת את החיבור הזה.

בכל זאת, אשאל קצת על השירים. בשיר הראשון שנקרא על שם השורה החותמת של הספר 'אלושם', We Can't Go On/ We'll Go On, יש איזו אווירה אופטימית, שמחה ואפילו כמעט חגיגית, למרות הייאוש שחוגג בספר. מה ניסית לתאר בשיר?

זו נקודה יפה;  אני לא אוהב את התרגום 'אלושם', אני מעדיף את הצורה האנגלית שלו – The Unnamable. השורה האחרונה בספר מדברת בלשון יחיד, ואני הפכתי אותה ללשון רבים –  וזה מכניס אותה לקונטקסט יותר רחב בעיניי בהקשר של המדינה פה. זו תחושה שאי אפשר להמשיך ככה ואנחנו נמשיך ככה. יש בזה הרבה ייאוש והרבה תקווה. אני חשבתי לעשות את זה יותר קודר.

הקטע השני באלבום מתייחס לחלק מהספר 'מולוי', שם בקט מתאר בשמונה עמודים איך הוא יטעם את האבנים ויכניס אותם לפה. זה ההומור של בקט, שלמען האמת עם השנים הלך ונעלם.

the-sky-was-yellow-1956 enrico baj.jpg
השמיים היו צהובים, אנריקו באז', 1965

כשם האלבום שלך, היצירה של בקט מאופיינת מאוד על ידי תנועה לצד חוסר תנועה. מצד אחד יצירות תיאטרליות שמכילות רק תנועות חזרתיות על במה, מצד אחר טקסטים ספרותיים מלאי מלל ובלי חלל או תנועה, מכיוון אחר ולאדימיר ואסטראגון שמדברים כל הזמן על לזוז הלאה, ללכת, להתקדם, בעוד הוראת הבמה מספרות לנו ש'הם לא זזים'. כיצד המוזיקה שלך מנסה להתמודד עם זה? יש בה המון תנועה וזרימה במוזיקה שלך, שלא כמו מוזיקת אמביאנט למשל שהיא יותר סטאטית.

יש תנועה שהיא מבוססת על חזרתיות שנעשית על ידי הלופר, יש בזה מתח. אצל בקט מה שחדש זה המתח בין חוסר תנועה לדיבור. הדמויות גם במחזות וגם בספרים תקועות במקום אבל הן מדברות כל הזמן. אז התנועה של המוזיקה זה יותר בא להתייחס לדיבור הזה. למשל, בקטע השלישי באלבום שהוא מתייחס ליצירה Not I , שזה מחזה על פה של אישה שכל הזמן מדבר. ניסיתי לדמות את זה במוזיקה, שלושה מהלכים שחוזרים על עצמם כל הזמן. גם בקטע הפוליטי זה התקשר לי, כל הזמן דיבור על אותם דברים שמלווים אותנו וחוזרים על עצמם כבר שנים.

מתי היית ההיכרות הראשונה שלך עם בקט? עם איזה טקסט זה היה?

את מחכים לגודו כולם מכירים באיזו רמה. לפני תשע שנים הייתי בטיול בארצות הברית ואז קניתי את ה'טרילוגיה' (מולוי, מאלון מת, אלושן) באנגלית. לקח לי כמעט שנתיים לקרוא את שלושת הספרים, זה היה מאוד קשה. אז חשבתי כבר שזה לא בשבילי כל המלל. אבל אז נחשפתי לתיאטרון של בקט, בזכות הסדרה Beckett on Film שממחיזה ומקליטה את יצירותיו לבמה של בקט. קשה לי עם הספרים של בקט. הטרילוגיה מאוד קשה, אלה הספרים הכי קשה שקראתי וסיימתי.

השמיים היו צהובים, אנריקו ב

איך מסתדרת העבודה שלך עם המוזיקה?

אני חוקר את מערכת החיסון בסרטן, זה הפוסט-דוקטורט שלי. זה די נע במקביל, יש בזה סוג של פיצול אישיות קטן. רוב הפרסונה שלי קושרה למחקר ומדע ובצד יש את העניין של מוזיקה שהוא תמיד בקונטרסט. זה יחסית על אש קטנה כי זה לא תופס חלק גדול מהחיים שלי, אבל זה תמיד שם. אלה ממש רצונות מסויימים שחסרים לי. התחלתי די מוקדם שאני לא אהיה מוזיקאי שלי אבל מצאתי את הדרך העקומה שלי לעשות את זה איכשהו.

מהן ההשפעות המוסיקליות שלך?

להקות קרואטרוק כמו Can, מיילס דייויס המאוחר שמתעסק הרבה בחזרתיות. כשהייתי תיכוניסט שמעתי המון רוק מתקדם. פרי-ג'אז אני מאוד אוהב, קולטריין, ארצ'י שפ. רוברט וויאט, זאפה, קפטין ביפהארט, פטר האמיל. בשנים האחרונות התחלתי לשמוע הרבה דברים שהייתי מזלזל בהם פעם, מטאל וסטונר, להקות כמו סליפ וסוואנס. בשנים האחרונות אני מנגן מוזיקה עם הרבה דיסטורשן, דברים שלפני עשר שנים לא הייתי נוגע בהם.

ומה התוכניות לעתיד?

יש לי רעיונות לעוד כל מיני דברים – שיחקתי בראש עם דמותו של אלחנדרו חודורובסקי. הוא ניסה בזמנו לביים את הסרט חולית לפי הספר, עשו על זה סרט תיעודי מעורר השראה. היה לי רעיון לעשות פסקול לסרט שלא יצא. יש לי רעיון לעשות אלבום לילדים. בקרוב אני עובר לארצות הברית בעקבות העבודה שלי, לכן אני מתייחס לאלבום כסיכום כי אני רוצה לשים הכל קצת בצד ולשנות את כל הדרך שבה אני עובד. אולי לעבור לכלי אחר. הולך להיות שינוי, האלבום הבא לא הולך להישמע כמו השניים האחרונים.


לקראת סוף השיחה אני מספר ליוחאי על אלבום מחווה שהקליטו פעם לסמואל בקט כחלק מסדרת Sound Interpetations. הוא נזכר פתאום ששלח בעבר קטע שלו לפרויקט כזה. אנו בודקים ואכן קטע של יוחאי מופיע שם, והוא שכח מכך לגמרי (וכנראה ששם נחשפתי לראשונה ליצירתו). ואולי, לפי איזה תסריט בקטיאני, וולף ואני נשוחח בעוד כמה שנים, והוא יספר לי על אלבום שהוא הקליט על איזה יוצר אחד, סמי, שמואל, סמואל משהו,  ואני אגיד 'וואו, נשמע מעניין. אולי אחפש את זה ואאזין', והוא יסיים את השיחה ויגיד 'טוב, אז נדבר' ואשיב 'טוב, נדבר', והשיחה תיגמר, ואולי נדבר, ואולי לא, ואולי.

אספן החלומות ממזרח למערב

הרבה זמן שלא נפלתי על קטע מוסיקה שפשוט השאיר אותי מהופנט, לא מסוגל להסיר אוזניי מצירוף הצלילים המופלא שמתנגן בחלל. כך היה כשבמקרה, בהיסח הדעת, כמי שמוצא מציאה, נפגשו אוזניי עם צלילי הסיטאר של קרישנה באט שליטפו את הסינסתסייזר האיטי, המתמשך והחולמני של סטיב ריילי ושירתו המסתלסלת, משיקה בין מזרח למערב, בקטע המופלא Return to the Dream Collector. קטע שנבנה ומשלב לאטו את האווירה השלווה של המוזיקה ההודית לג'אז המינמליסטי של המערב.

סטיב ריילי הוא מלחין ומבצע אמריקאי, 'מחלוצי המינימליזם במוזיקה הקלאסית המערבית', המינמיליזם שלוקח קטעי נגינה ומורח אותם, 'מלפלפ' אותם, מחבר בין מוזיקה חיה לאפקטים אלקטרוניים. מאז שנות השישים הוציא אלבומים רבים והשפיע בין היתר על חברי הוולט אנדרגראונד וThe Who. קרישנה באט נולד וגדל בהודו, והתלמד בסיטאר אצל מורו הנערץ ראווי שנקר, מי שהכיר לג'ורג' האריסון את המוסיקה ההודית ובדיעבד סייע לשנות קצת את פני המוזיקה המערבית.

 

Terry-Riley200x200.jpg
סטיב ריילי

הקטע המיוחד הזה שהדבקתי בתחילת הפוסט, Return to the Dream Collector, 'חזרה אל אספן החלומות', הוקלט עם בהופעה בקלן שבגרמניה בשנת 1984. במקור הוקלט הקטע על ידי ריילי והקלידים לבדם עבור פסקול של סרט צרפתי בשם No Man's Land. מעניין לשמוע את ההבדלים בין שתי הגירסאות – כיצד הסיטאר של באט והשירה של רייך משנים את האווירה כליל.

ומדוע מכונה הקטע 'חזרה אל אספן החלומות'? ובכן, לדעתי מדובר בקטע המשך לקטע אחר של ריילי, Sunrise of the Planetary Dream Collector, 'זריחתו של אספן החלומות הפלנטריי [הכוכבי]'. גם לקטע מופלא-בפני-עצמו זה יש היסטוריה מתפתחת. ראשית נוגן הקטע הזה בהופעה של ריילי עם חצוצרן הג'אז דון שרי גם כן בקלן שבגרמניה. בהופעה זו זכה הקטע לביצוע אלקטרוני ומופשט יותר מהביצוע שיבוא אחריו.

ההקלטה הרשמית הראשונה של הקטע, ככל הידוע לי, התבצעה רק כעשר שנים לאחר מכן, בשנת 1984, עם הרכב הג'אז Kronos String Quartet, עמם ריילי מרבה לשתף פעולה. בהקלטה זו הביצוע הרבה יותר קלאסי, כאשר הכלים המרכזיים הם כינור וצ'לו.

ומיהו אספן החלומות שריילי ממשיך לעסוק בו אחרי כל כך הרבה שנים? אספן החלומות עבור ריילי הוא מי שמגיע בלילות ואוסף את חלומותיהם של בני האנוש ומפזר אותם בחלל, כדי שיוכלו להופיע מחדש בלילה שלמחרת. נדמה שלדמות דמיונית זו יש קשר לצורה בה ריילי יוצר מוזיקה – ביצירותיו הוא לוקח מודולים מוזיקליים, משחק איתם, מותח וגוזר אותם, כך שהם מופיעים בכל פעם בצורה אחרת מהופעתם הקודמת. התוצאה, הוא אומר, היא שכל יצירה שלו מכילה אוסף מסויף של דמויות מוסיקליות, מקצבים ומנגינות, וישלב בהן בדרכים משתנות. הדרך שבה אני מדמיין את זה, הוא מסביר, היא שצריך תמיד לשנות את העבודה או לשחזר אותה. כך כנראה גם עם החלומות, שתמיד נחלמים, נאספים על ידי האספן המכובד וחוזרים מחדש למחרת, בדמות ובצורה קצת שונה.

24-colors-for-blinky-1977 imi knoebel.jpg
24 צבעים לבלינקי, ימי קנובל. 1977

ישות שעשויה להשתנות ממש בקרוב – ריאיון עם המוזיקאי Saccadic Eye Motion

Silver Soul, אלבומו חדש של המוזיקאי Saccadic Eye Motion יצא לאוויר העולם בשבועות האחרונים, אלבום Dream-pop השופע באווירה חלומית ייחודית. ניצלנו את ההזדמנות כדי לדבר עם האיש שמאחורי הפרויקט המעניין שלא מרבה לחשוף את עצמו.
שלום, אשמח אם בתור התחלה תוכל לספר קצת על הרקע ממנו אתה מגיע.
אני דרימר מוצהר וזה בגדול מה שאוכל לומר על עצמי. ואולי רק עוד קצת… גדלתי במרחבים העצומים של המדבר, עד היום איוושת רוח קלילה עשויה לעורר בי זיכרון עמום של רוחות מדבריות רכות הספוגות ריח מאוד מסוים שיש רק שם, אל-ריח + חול כזה אבקתי שנכנס לעיניים, תענוג. בגיל העשרה עברנו לעיר הגדולה ומאז אני חי בערים הגדולות. מקצתן הסבו לי עונג בתקופות שונות בחיי ואחרות החיו קלסטרופוביות רדומות או הרבה יותר מזה, שנאה עזה לאורבניות המתישה. לפני העשייה המוזיקלית כתבתי כמה שנים על מוזיקה והיום אני מעצב חוויית משתמש בעולם האמיתי. זו הדמות שלי, לטוב לרע ולאין ברירה.

תוכל לספר גם על ההרכב – כמה זמן הוא פעיל? מה החזון שעומד מאחורי ההרכב? יצא  עכשיו אלבום חדש – הוא שונה משאר האלבומים, יש בו משהו חדש ייחודי?

 

הו תודה, זו מחמאה אדירה 🙂 אך מאחורי Saccadic Ere Motion אין הרכב, זה אדם אחד מול מק אחד, מספר גיטרות (חשמליות, אקוסטיות, קלאסיות), כלי הקשה משונים, מקלות סושי, קצת קלידים, הרבה אבק ומידי [MIDI]. לכאורה הסאונד שנוצר הוא סוג של תאונת עבודה סלש סימביוזה משונה בין כלי נגינה חיים לשירבולים ממוחשבים, כל אלה תומכים בעשייה האינדיבידואלית מזה כעשור, העובדה שמכל זה יצאה לה פה ושם גם מוזיקה שבני אדם מסוגלים להנות ממנה, ובכן, זה באמת מפתיע אותי עד היום.

אין פה חזון, יש מוטיב חווייתי, ספונטני בעיקרו. באופן מודע לחלוטין אני מקליט את כל החומרים לייב, ללא הכנות או חזרות מכל סוג שהוא ולכן גם אין באפשרותי לנגן אותם שוב, כי אני לא זוכר מה לעזאזל עשיתי, מתסכל כן. רוב ההקלטות שלי מתבצעות באופן מיידי, כל שנדרש היא לחיצה קטנה על כפתור והערוץ הראשון שיחל הרפתקאה חדשה ומהורהרת כבר רץ לו מעצמו. בשלב זה אולי יהיה מעניין לדעת ש90% מהתופים שהקלטתי בעשור האחרון הם למעשה לופים, פטרנים מחזוריים של מכשירים אנליטים ומתמטיים שנקרא להם: אלגוריתם או סתם קוד – לא שם מתופף אנושי אחד מלבד באלבום הראשון.

 

סקדיק

 

 

במהלך השנים היו שיתופי פעולה שונים ומשונים, חלקם מוצלחים, במסגרות שונות, אך SEM מקליט בגפו מאז וכנראה לתמיד כי ככה יוצא לו מה שיוצא לו. לא תמיד כתבתי שירים, הסיבה העיקרית בגינה התחלתי להקליט מוזיקה באופן די אובססיבי, היא החוויה יוצאת הדופן של אקט ההקלטה שנועד לתעד משהו, הלך רוח, הווייה, ישות שעשויה להתשנות ממש בקרוב. כדי לזכור מי או מה הייתי או עשיתי לפני השינוי האחרון… אני מקליט. המוזיקה שלי היא סוג של יומן שעוזר לי להתמודד עם כל מיני חוויות אישיות בזמן אמת או באופן רטרואקטיבי בגפו הם בדרך כלל חיים די מונוטוניים, אולי זו גם הסיבה לקווי הדמיון החזקים מאוד בין הקטעים האינסטרומנטליים או השירים לאורך העשור האחרון.

 

אתה מגדיר את הסגנון שלך כ'דרים פופ'. תוכל להסביר מה זה מבחינתך דרים-פופ? מה מאפיין דרים-פופ ומה מבדיל אותו מפופ רגיל?
 דרים פופ הוא מונח נורא טינאייג' כזה, שכיף להשתמש בו. אני כבר מזמן לא טינאייג'ר. אני כן אאוטסיידר מטבעי אבל דרים פופ כנראה שייך לצעירים. אני מניח שדרים פופ זו האלטרנטיבה המהורהרת והאיטית יותר לחיים המטורללים שם בחוץ, אולי הכל החל באיזה נסיון צנוע להרגע עם ביס קטן של אמבייאנט? אני למשל לא ממש יודע להגדיר את מה שאני עושה וזה כנראה, לא בדיוק דרים פופ, יוצא לי יותר סמיך כזה, כמו ג'אז. לרוב זה די אינטנסיבי, לא לגמרי אוורירי, קשה מאוד לסחוב עד הסוף ולרוב האנשים אין בכלל כוחות לקטעים של 14 דקות, ולכן דרים בעיני לא תמיד קשור לפופ.
תוכל להמליץ על הרכבי דרים-פופ טובים? (אני מאוד אוהב את The Radio Dept)
גם אני מאוד אוהב את היצירה של The Radio Dept וגם את העובדה שהם ארופאיים, אני עוקב אחריהם כבר שנים, קסם. הרכבים נוספים שאוכל אולי לסווג כדרים פופ: בריאן אינו עושה את זה כבר מיליוני שנים, Beach House כמובן אבל גם Andu Shauf הקנדי נשמע לי דרים וגם C Duncan הבריטי, אפילו PURE X נשמעים לי דרים פופ ובסופו של יום The Holydrug Couple מצ'ילה מספקים חוויה די חלומית. אבל הכי דרים בעיני הם: ,Dub Tractor ,Nonokeen, The American Analog Set וכמובן Spiritualized.
כיצד החלומות משפיעים על היצירה שלך? יש שירים שכתבת בהשפעת חלומות?
אני אישית לא זוכר חלומות מכל מיני סיבות שאין לי מושג מה הן, אך חשוב לציין שאני חי חיים מלאי הרהורים ומקפיד לשמור על איזון סביר של הרהור + נימנום כדי לשמר סטטוס-קוו שפוי. עם זאת, חלומות תמיד סיקרנו אותי כמו גם מערכות יחסים בין בני אדם. הסרט ׳עד סוף העולם׳ לוים ונדרס (דרימר אהוב במיוחד), הוא שילוב מעורר השראה בין כל תחומי העניין שמכילה היצירה המוזיקלית שלי: טכנולוגיה גוססת, דימדומים של שעות בוקר מוקדמות וקשרים מתמוססים בין שני אנשים.
ההגדרה המדעית של סקדיק אייס מושן היא תנועה של העיניים בין שני חפצים שונים, אאבל נדמה שהמוזיקה שלך מבקשת להשאר דווקא במקום אחד, לשהות בו, להתהלך בו. האם אתה מנסה ליצור במוזיקה שלך משהו יציב או משוטט דווקא? איך היית מאפיין את הקשר בין השם שבחרת למוזיקה שאתה יוצר?
זו באמת שאלה מדהימה אבל אין לי שמץ. אני נהנה מאוד לנגן שוב ושוב את אותו צליל מוצלח וכך נדמה אולי שאני נוכח במקום אחד אבל בעצם, אני בכלל לא נוכח כשאני מנגן, אני במקום אחר לגמרי, אני משהו אחר. אני חושב שהשם הזה – Saccadic Eye Motion נשמע לי מסתורי וגם מדעי בו זמנית וזו אולי הסיבה שבחרתי וגם חיפשתי שם שאף אחד אחר עוד לא השתמש בו, משימה לא פשוטה בכלל.

 

הר דוקטור, הלילה חלמתי חלום על המדינה היהודית – על הקשר שבין הרצל, פרויד וניטשה

החלומות הם באמת עולם קסום שאין לו סוף. אך בחלק מהמקרים בבלוג הזה החלומות הם רק תירוץ לדיון בנושא מעניין בפני עצמו, שעל הדרך נמצא בו איזה בדל חלום. זה המקרה בפוסט הזה, שעוסק בקשר בין חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל , לפילוסוף הגרמני פרידריך ניטשה ולאבי הפסיכואנליזה זיגמונד פרויד.

בספרו 'ניטשה העברי' בוחן פרופ' יעקב גולומב את היחס של אבות המחשבה של ציונות להגותו של ניטשה. לאחר שקראתי את ספרו של פרופ' דוד אוחנה, 'זרתוסטרא בירושלים', שראה אור אחרי ספרו של גולומב ועוסק ביחס של שש דמויות עבריות לניטשה, חידש לי גולומב את השפעתו ההגותית של ניטשה על מחשבתו הפילוסופית והמדינית של חוזה המדינה. הרצל מסתבר עסק רבות בפילוסופיה וציטט הרבה מקאנט, וולטייר ומ'אוטופיה' של תומס מור. אבל מי שתפס בספרייתו של הרצל הכי הרבה מקום במדפים היו ספריו הגרמני עב-השפם. במחזות שכתב הרצל ניכרים רעיונות ניטשיאניים כמו הרצון לעוצמה, ונדמה שהוא אף תרגם רעיונות יסוד בהגותו של ניטשה לאסופת סיפורים קצרים (שהלוואי ותתורגם מחדש ותזכה להוצאה ראויה).

friedrich-nietzsche-1906 monk(1).jpg
פרידריך ניטשה, אדוארד מונק, 1906

 

עבורי, שקשרים בין אינטלקטואלים שונים הם כמו לגלות שחבר אחד שלך מכיר חבר אחר, האנקדוטה הבאה הייתה מלבבת לב. בימיו באקדמיה לקח הרצל קורס ב'פילוסופיה מעשית' אצל הפילוסוף פרנץ ברנטנו, למרות שלא היה חייב לקחת קורס זה כדי להשלים לימודי משפטים. מסתבר כי אדם נוסף שבחר לקחת את אותו הקורס של ברנטנו רק בגלל העניין, בעודו לומד רפואה באוניברסיטת וינה, היה זיגמונד פרויד. כך שייתכן מאוד והשניים פגשו אחד את השני על ספסל הלימודים, ואולי גם באותה השכונה בווינה בה התגוררו. שמעתי שמספרים על פרויד שגם הוא נמשך מאוד להגותו של ניטשה וזו השפיעה עליו רבות, עד כדי כך שבשלב מסוים ביקש להפסיק ולקרוא בה – כיוון שהוא רוצה לפתוח את הגותו בעצמו, ולא שתשען על ניטשה. (וגולומב אף כתב על כך ספר בפני עצמו – 'הפיתוי לעוצמה: בין ניטשה לפרויד'.

 

 -Theodor_Herzl.jpgפרויד.jpg

ולגבי החלומות, גולומב מסיים לדון ביחסים שיכלו להיות בין הרצל לפרויד בשורות האלו: "כאן עולה השאלה הקונדסית: האם היינו יושבים היום במדינת ישראל אילו הרצל היה מזדמן לקליניקה הפסיכואנליטית של פרויד, נשכב על הספה, ואומר: 'הר דוקטור, הלילה חלמתי חלום על המדינה היהודית"?'.

 


ואם תרצו להוסיף בשולי הדברים, כך מסיים החוזה את ספרו רב ההשפעה 'אלטנוילנד':

אבל אם לא תרצו, כל מה שסיפרתי לכם האגדה הוא – ואגדה יוסיף להיות. היה בדעתי לכתוב סיפור עם מוסר השכל. יש שיאמרו: 'יותר סיפור ממוסר השכל'. אחרים יאמרו: 'יותר מוסר השכל מסיפור'. אחרי שלוש שנים של עבודה עלינו להפרד, ספרי האהוב. כעת מתחילים ייסוריך. יהיה עליך לפלס דרכך במבוך של איבה וסילופים, כמו בתוך יער אפל. אבל אם יתמזל מזלך ותגיע לחברת אנשים טובים, מסור להם את ברכת אביך. הוא מאמין שגם חלומות הם דרך למלא את הימים שנגזר על האדם להעביר על פני האדמה. החלום אינו שונה בהרבה מן המעשה, כמו שחושבים רבים. כל מעשיהם של בני האדם היו פעם חלומות; כל מעשיהם יהיו ביום מן הימים לחלום.

 

מפגשים ליליים עם דמויות משפיעות – החלומות של בוצר

אליעזר בוצר, מוזיקאי שהוציא עד כה שני אלבומים וכרגע עובד על השלישי, מפעיל עם אשתו את הבית היהודי בהודו שפועל כבר חמש עשרה שנים, מספר על החלומות של החיים שלו.


 

האם לרוב אתה זוכר את החלומות שלך?

זה תקופתי אצלי. יש תקופות שכן ותקופות שלא. תמיד יש איזה חלום מבצבץ. אני חי בחלום – אני חי את החלום שלי. משתדל בכל נפשי ומאדי לחיות במציאות שאותה אני חולם.

כיצד החלומות משפיעים על היצירה שלך?

באופן נקודתי היו כמה חלומות שהשפיעו על היצירה שלי – היו לי כמה פעמים שממש כתבתי את החלומות שלי ואז זה נכנס לשירים שלי שגם הלחנתי אחר כך. באופן מקיף החלומות מאוד משפיעים על היצירה – זה עולם מטאפורי שפורץ גבולות ומחלחל אל היום יום.

המקום של התעופה, שבו אין גבול לתנועה, זה מקום שאני מתקשר איתו הרבה ביצירה שלי. המקור לחוויה המוחשית הזו מגיע דווקא בחלומות. יש את התחושה המוזרה הזו, כשאתה מתעורר אחרי חלום שאתה עף בו ונוחת ופתאום לקום לאיזה תנועה מוגבלת, בצעדים איטיים, עד שקולטים שגם זה סוג של תעופה, נדידה.

בוצר.jpg

האם אתה משתף את החלומות שלך עם הקרובים אלייך?

עם רעייתי, אם אלה חלומות שתפסו אותי. אני מאוד דוגל בתפיסה הפסיכולוגית שאומרת שאם זה היה חלום שלילי אז "חלמות שווא ידברו", ואם זה היה חלום חיובי אז אני מאמץ אותו אליי. חלום שלא השאיר עליי רושם טוב אני מנפנף אותו. מבחינה זו אני מאוד מאמין בזכות הבחירה, ומאפשר לעצמי לבחור לאיזה חלום לתת תוקף ולאיזה לא.

 

 

יש חלומות שחוזרים על עצמם? חלומות שמלווים אותך מגיל צעיר?

המקום של התוקף של החלומות והרצף שלהם הוא נוכח יותר אצל רעייתי, נועה. וגם אצל הילדים שלי. מה שכן, יש לי מפגשים עם דמויות בחלומות. היו לי במהלך החיים בצמתים מאוד מכוננים כמה מפגשים עם דמויות שהיייתה להם השפעה גדולה עליי.

בלילה הראשון שהגענו להודו לפני 15 שנה להקים שם את הבית היהודי שפועל עד היום, הרבי מלבוביץ' הופיע אליי בחלום. היה לי חלום עם ר' נחמן וגם עם מהאטמה גנדי. אלה דמויות שאני מאוד קשור אליהן. אולי באיזה מקום אני גם מזמין אותם לחלומות שלי. היו לי חלומות כאלה שהיו בהם מפגשים היסטוריים שהשאירו עליי רושם.

אם תוכל לספר בבקשה על חלום שהולך איתך בזמן האחרון

חלומות של מציאות – אני חולם על שלום אמיתי, חולם על טוב לעולם. חולם שלא ישא עוד גוי אל גוי חרב, שגר זאב עם כבש. שתהיה הרמוניה מכילה במציאות, מציאות של שפע וטוב. אני משתדל גם לחיות את החלום הזה.

אתה ניצב כרגע לפני יציאה לפועל של שני פרויקטים שאתה עובד עליהם – אלבום חדש ופרויקט גיוס המונים להפעלת הבית היהודי בהודו, "70 פנים".

כן, הוצאתי בינתיים שלושה סינגלים מתוך האלבום שבדרך. אנחנו נמצאים בשיא ההקלטות ואני בדיוק עומד ומעכב את הסשן עם הריאיון הזה… מצפים לנו הפתעות. אני עדיין בשלב של החלומות בתוך חדרי ההקלטות וכבר במקביל אנחנו באיזה סוג של מקום של הגשמת החלומות בשיתוף ובפידבקים המהממים שאנחנו מקבלים.

לגבי הודו, יש לנו חלומות לעשות טוב ולהצליח במקום הזה. גם ברמה האישית שלי, עם המוזיקה והשירים, עם החלומות בתוך השירים, שהשירים יגיעו לנקודת הלב והרגש המדויק של השיר ושיוכלו לגעת בלב וברגש של כל אדם למקום של דיאלוג ושיח ערני. זה מאפיין מבחינתי את התנועה של החיים. לחלום עם רגליים על הקרקע, אבל עם לב שיש לו מעוף אל האינסוף.


 

לפרויקט גיוס ההמונים 70 פנים – הבית היהודי בהודו

 

"הדבר הטוב היחידי שיש לי הם החלומות" – ימות השואה בחלומות

"הלילה פקד אותי חלום כה יפה, וכדאי שאספר אותו גם כאן. המלחמה הסתיימה. השלום שרר בכל. וכל זה היה יפה מדי ולא היה יכול להיות שאמנם כך הדבר". כך כותבת רוזה יקובס בת השמונה-עשרה, נערה יהודיה שברחה מגרמניה הנאצית בשנת 1938 להולנד שם התחבאה עם משפחתה. לצערנו היא לא זכתה לראות את חלומה מתגשם – שם ונהרגה בקרבות "מרקט גארדן" של בעלות הברית נגד נגד גרמניה לפני סוף המלחמה.

בתקופות שאין מפלט מהמציאות האכזרית, כמו בשנות מלחמת העולם השנייה והשואה שבאה איתה, החלומות מקבלים גוונים מיוחדים, והם תופסים מקום הרבה יותר משמעותי מזמנים רגילים. "החלום – זה המפלט היחיד שאני מחפשת", כותבת נעמי שץ-ויינקרץ שחיה בגטו ורשה והצטרפה לקצין יהודי בצבא האדום בפריצה לגטו לודז' ונהרגה שם מחילופי אש.

במאמר"אני חי בחלום בלהות מחריד': סיוטי מלחמה וחלומות משאלה בתקופת השואה" מנתחת חוי דרייפוס סוגים שונים של חלומות מתקופה זו – סיוטי מלחמה זוועתיים, וכאלה טובים: חלומות מפלט וחלומות משאלה.

באופן מתקבל על הדעת, סיוטי מלחמה הם החלומת הנפוצים ביותר שתועדו על ידי יהודים בתקופת השואה, ומרביתם משחזרים את אירועים שהתרחשו בחיי החולם. מוריס ברייטברט בן העשרים ושתיים מתחבא בבור באסם וחולם על מה שאירע לו: "בלילה, ראיתי כבעבר את הסבתא והסבא שלי… כל הלילה רק ראיתי אנשים זקנים. ראיתי כיצד הם נלקחו; שמעתי כאשר ירו בהם; ראיתי את פניהם החיוורות. ראיתי גם את אבא, הוא עמד לפני סבא, שמעתי כשהוא דיבר אתו, באמרו: 'זה לא נכון שהם שורפים אנשים'. וסבא בכה כל כך".

1c215bc7108948d4871a94b8e3ba554a.jpg
אנשי גפרור – וולפגנג סטילר

יאנוש קורצ'ק, המחנך המפורסם שצעד למוות עם תלמידיו, חלם בלילה על ענידה לקויה של אות הקלון, לאחר נאסר בידי הגרמנים בשל סירובו לענוד את אות הסימון Jude. רוז'יה וגנר מגטו לבוב כותבת ביומנה: "כשלפנות בוקר הצלחתי להירדם, חלמתי חלום נורא ורב משמעות בשבילי. הייתי בגטו במהלך אקציה, אקציית החיסול. אני הייתי בטוחה, אבל כל משפחתי נפלה קורבן באקציה הזאת. אולם הם לא נלקחו מיד, אלא הרשו להם לחזור הביתה. הם סיפרו לי שכל אחד מהם קיבל כדור בלב, אך המוות יבוא רק בעוד מספר ימים. האימה נטלה ממני את כח הדיבור…. נעמדתי בצד ובדמעות בעיניי ביקשתי סליחה על שנשארתי בחיים… פרצתי בבכי מר והתעוררתי".  איטה דימנט, שהייתה עובדת כפייה בזהות בדויה של פולנייה בגרמניה, כתבה ביומנה על המתים שפוקדים את חלומותיה, ומתמלאת רגשות אשם על כך ששרדה: "ובלילה – החלומות, חלומות זוועתיים כל כך, חלומות שהופכים את הלילות לגיהינום. כל מה שהיה עולמי האנושי – הוא צללים. הם באים אליי במחול מטורף, בשיניים לעגניות, או שהם מביטים בי בעצבות, בכזו עצבות גדולה; לעתים נדמה לי כי הם אף [מביטים בי] בתוכחה על כך שדוקא אני, מבין כולם, זו ששרדה".

מלבד חלומות הזוועה חלמו החולמים גם חלומות מפלט, נחמה, כמו למשל על העולם שלפני המלחמה. המהנדס ד"ר ארנסט רוט ברח עם משפחתו ללבוב והסתתר בזהות בדויה, כתב ביומנו: "ערב ערב נתונות מחשבותיי לאהוביי ואני מתמלא עצב על שאינם מופיעים בחלומותיי, והנה דווקא בימים אלה זה קרה לראשונה. בחלומי הלכתי לבית הספר של הנס על מנת לברר מה הם הישגיו בלימודים… לאווה קרה משהו ולא נאמר לי בבירור במה העניין. הייתי אומלל על שלא הצלחתי לראותה. כאשר התעוררתי, שימח אותי חלום חסר תוכן זה וקיוויתי שיבואו חלומות נוספים". מינה גלוקסמן פרלברג, שברחה מגטו ז'שוב אחרי ששולחה משפחתה לאושוויץ, כתבה ביומנה: "בחלומותיי ראיתי את כל יקיריי, דיברתי אתם, ושכחתי שלעולם לא אראה אותם שוב. הבקרים היו אויביי".

דרייפוס מגלה במחקרה כי סוגי החלומות שנכתבו ביומנים בזמן אמת שונים מסוגי החלומות שתועדו בזכרונות ועדויות מאוחרים יותר. כך למשל חלומות שתועדו בזמן המלחמה כמעט ולא מדברים על אוכל או רעב. דווקא לאחר המלחמה מעדויות וזכרונות שנכתבו הוזכרו חלומות רבים על אוכל. דרייפוס מסבירה שבזמן האמת מה שהיה חשוב בעיני האנשים היה רציחתם של קרוביהם, אובדן של יקיריהם. "ייתכן כי בזיכרונות ובעדויות אין צורך או אין יכולת לחזור ולהדגיש את האבדן הקשה והאושי הנפשי שבא בעקבותיו, ואזי חוזרים הניצולים לתאר המצוקות הפיזיות הקלות יותר לתיאור".

דרייפוס מסיימת את מאמרה בציטוט של הפילוסוף ארתור שופנהאואר, "מה שההיסטוריה מתארת הוא למעשה רק חלום, ארוך, קודר ונבוך של האנושות", עם פרפראזה משלה – "בתקופת השואה מה שהחלום מספר הוא למעשה היסטוריה ארוכה, קודרת ונבוכה של האנושות".

 srvrutil_getImg.jpg


מאמרה של דרייפוס מופיע בספר "כחלום יעוף וכדיבוק יאחז: על חלומות ודיבוקים בישראל ובעמים", עורכים: רחל אליאור, יורם בילו, יאיר זקוביץ, אביגדור שנאן. הוצאת מאגנס.

השבתאי המשכיל ואביו

רבי בנימין וולף אייבשיץ היה מנהיג שבתאי מוצהר ומשכיל, מתלמידיו של אבי המשכילים משה מנדלסון ובנו של אחד מגדולי הרבנים בדורו. אביו, הרב יהונתן אייבשיץ היה מגדולי פוסקי ההלכה באשכנז שנחשד בשבתאות וסומן על ידי רודף השבתאים רבי יעקב עמדין, היעב"ץ. עד היום מעסיקה סוגיית השבתאות של הרב אייבשיץ מסעירה את עולם המחקר ומספקת חומר רב למחקר. יש כאלה התולים במחלוקת זו את עזיבת עם ישראל את תורתו והעדפתו את תרבות ההשכלה, בעקבות התהום העמוקה שנפערה בין גדולי ישראל והבלבול שגרמה אצל פשוטי העם.

האב, רבי יהונתן אייבשיץ, נחשד כשבתאי בעקבות קמעות שכתב כמאה שנים לאחר מות משיח-השקר שבתי צבי ובהם רמזים לדמותו של מי שתורתו הובילה להתאסלמות של רבים מעמו. רבי יהונתן כפר בהאשמות, אך את העובדה שבנו היה למנהיג שבתאי, שהקים סביבו חבורת לומדים שכנראה וראתה בו כמין משיח ממשיך דרכו של שבתי צבי, אין להכחיש. עליו אמר אביו "רוח ה' דופק בו ונותן אות, אבל עדיין לא נתברר לו אם הוא רוח קדושה", ובהלכו אחר הדרך המשבתאית בחר ברוח ההפוכה, רוח טומאה.

8247213720_120f0d3fc8_b.jpg

מרבית חייו בילה בהמבורג שבגרמניה בעושר רב ובסביבה מפוארת ואף בנה לו ארמון מפואר שעד היום נקרא "ארמון של אייבשיץ". בהמבורג הפיץ את את תורתו השבתאית עד שפנה לברלין אל החכם משה מנדלסון כדי ללמוד את הגותו והשקפתו – אחרוני השבתאים נפגש עם ראשוני המשכילים (כפי שמציג זאת פרופ' יהודה ליבס בספרו "האמונה השבתאית"). על פי המסופר כשרצה לנסוע אל מנדלסון ביקש אישר מאביו, שתלה על צווארו תליון בו כתב "יהודי נולדת ובדתה תשאר". בשנת תקנ"ט, 1799, בהיותו בן שישים ירד מנכסיו, כנראה שבעקבות מלחמות נפוליאון. אביו ואחיו נפטרו והוא נותר יחיד ממשפחתו. והנה, בליל ראש השנה, מופיע אביו בחלומו ומוכיח אותו על דרכיו המקולקלות. למקרה כמה גרסאות. כך מתואר המקרה בתחילת ספר תולדות בני יהונתן, עמ' 8:

בא אליו אביו באותו לילה והיה אז בליל ראש השנה וראה אותו שלשה פעמים מוכיח אותו על מעשיו הרעים ואחר כל פעם מצא את עצמו מושלך מהמטה לארץ עד שנכנס הדבר בלבו… וחזר בתשובה.

כל כך קשה היא הנזיפה עד כדי שהתגלגל ממטתו שלש פעמים!. בהמשך ספר הזיכרונות מובאת גרסה אחרת לסיפורו של ר' בנימין וולף:

וישאר הוא לבדו מכל בני אביו ערירי וינחם על כל אשר עשה ויתעצב אל לבו. אז ראה בחלום והנה אביו נצב עליו ויוכח אותו על פשעיו, ויהי בבוקר ותפעם רוחו, וישלח אל השמש… ויספר הבאראן לו את חלומו. ויצו עליו להביאו ציצית ותפילין ולהסיר מלבושיו ממנו כי שעטנז המה… מן היום ההוא נהג את עצמו וביתו בכשרות וחסידות…

מעניין לחשוב בהקשר זה על תפקידו של החלום. שהרי אם היה את חלום זה היה חולם זה המנהיג השבתאי בזמן גדולתו קרוב לוודאי שלא היה נשמע לו, ואולי אף משתמש בו בצורה מסוימת כדי "לתדלק" את אמונתו, כמנהג השבתאים להפוך אור לחושך. אלא שחלום זה מגיע לאחר נקודת שבר – לבד בעולם, ללא נכסים, עייף מתלאות החיים; מלחמות, אמונות ודעות שונות ומשונות, והנה, קול מן העבר, מראה אביו נגלה לו והוא מבקש ממנו דבר אחד –  זרוק כל יומרה פראית וחזור למוטב, למסורת אבותיך.

Monogrammist_Dr._S.,_Maler._Jonathan_Eybeschütz.jpg
רבי יהונתן אייבשיץ, אביו של וולף

צומחות לי כנפיים כחולות ענקיות – החלומות של טריקסרין

שלום טריקסרין. מה תוכלי לספר על האלבום הבכורה שלך, Sideseeing? מדוע את מגדירה את הסגנון המוזיקלי שלו  כ Dream Folk?

זהו אלבום מינימליסטי עליו עבדנו רק שניים, אמיר גרומן המפיק ואני. הוא הוקלט אחרי תהליך ארוך, ושמונת השירים שנכנסו לאלבום נבחרו מתוך שלושים שירים שכתבתי. זה אלבום די עצוב שמהווה תמונת ראי לתקופה שעברתי.

פולק זו מוזיקה שקשורה לקרקע. אבל השירים באלבום הם לוּס, מאוד אבסטרקטיים; לפעמים אין פזמון, לפעמים המילים הן לא לגמרי קוהרנטיות  כי השירים בנויים יותר כמו חלום – שיקוף סוריאליסטי של המציאות. מבחינה מוזיקלית המבנה מזכיר מוזיקת עם יוונית או בלקנית, אבל התוכן המילולי, והכלים והצבעים שהשתמשנו בהם לא קשורים בכלל לפולק, לכן בחרנו להגדיר את המוזיקה כ – Dream Folk.

האם לרוב את זוכרת את החלומות שלך?

אני זוכרת ואם הם מיוחדים אז גם כותבת אותם. יש לי בלוג סודי בו נמצא התיעוד, שאותו אני חולקת עם מספר מצומצם של חברים. אני חולמת המון וגם נעזרת בחלומות. היו לי חלומות נבואיים בעבר – ראיתי שמשהו עומד לקרות כמה ימים או חודשים לפני. לא חזיתי אסונות, אני לא נוסטרדמוס. אלו רסיסים קטנים בחיים שלי, כמו נסיעה למקום מסוים, או פגישה. ראיתי למשל בחלום מישהי שלא ראיתי שנתיים ואחרי יומיים נתקלתי בה במקרה.

יש משהו מסוים שאת עושה לפני השינה? זה משפיע על החלומות?

אני קוראת המון קומיקס לפני השינה. אני יודעת שזה משפיע גם על הצבעים שאני רואה בחלומות וגם על המבנה הסיפורי. אני בטוחה שזה מחלחל. משך תקופה ארוכה קראתי את Sandman – קומיקס שנכתב על פני עשר שנים, פרויקט חיים של ניל גיימן, סופר פנטזיה שבחר לכתוב סיפור אפי בצורה של קומיקס. הוא שיתף פעולה עם קבוצה גדולה של ציירים כדי לקבל כמה זוויות שונות לטקסטים שלו, המבוססים על חלומות שהיו לו (או זה לפחות מה שהוא טוען). הגיבור הראשי נקרא Dream, חלום. הוא מתפקד כסאנדמן, שהיא במקור דמות מיתולוגית שעוברת בלילות בין חלונות הבתים וזורה חול על עיני הילדים הישנים. החול המכושף הזה מביא, כביכול, לכל ילד את החלום שהוא זקוק לו. Dream של גיימן הוא יצור נצחי, אבל למרות זאת הוא מתפתח כדמות אנושית במהלך העלילה, ויש לו גחמות ונטיות אנושיות. גיימן שואב השראה מכותבים קלאסיים בספרות הבריטית כמו שייקספיר וספנסר ומתכתב איתם דרך היצירה הזו, ואחרות ברפרטואר שלו. בז'אנר הפנטזיה אין לגיימן כמעט מתחרים מבחינת איכות. בשבועות האחרונים אני קוראת אקס מן, שזה קצת טראשי אבל זה מאוד מגניב.

סנדמן.jpg

את נוטה לפרש את החלומות שלך?

חברות שלי ואני פותרות זו לזו את החלומות. אני חושבת שלתת-המודע שלנו יש יכולת מדהימה להפוך את מה שקורה לנו לסיפור שבנוי כמו אגדה או סיפור-עם עם מוטיבים דומים. הרבה פעמים יוצא לי לחלום על משהו שמתברר כפתגם. למשל, היה לי חלום לפני כמה ימים שבו גופה נשענת עליי והמשמעות של זה הייתה שיש לי איזשהו "משקל מת" שאני סוחבת בחיים, אבל החלום ביטא את זה בצורה פיגורטיבית. הייתה כאן מטאפורה – משקל מת הפך לגופה שנשענת ומכבידה. זה מדהים שהמוח שלנו יכול לעשות את זה.

אני חושבת שכל אחד שינתח את החלומות שלו ימצא בהם המון סימבולים שמשותפים לכל התרבות האנושית, על זה מושתתת תורת החלומות של יונג שאומר שכולנו חולמים באופן דומה, או אפילו יחד, כי יש לכל בני-האדם רובד משותף. המוח האנושי מפרק סיטואציות בשיטה הזאת. אני באופן ספציפי מודעת ומתעסקת בזה ומאמינה בזה גם כתרפיה. ברגע שסיפרו לי בחברת התקליטים על ההצעה להתארח בבלוג זה מאוד הלהיב אותי, כי זה חלק משמעותי בחיים שלי.

כיצד החלומות משפיעים על היצירה שלך?

ברור שהרבה מהדברים שאני רואה בחלומות אני מכניסה לשירים. הכי כיף זה לחלום מלודיה חדשה. בהתחלה הייתי עצלנית והייתי מתעוררת בארבע בבוקר עם מלודיה בראש ופשוט חוזרת לישון ומאמינה שאזכור אותה בבוקר. אבל לא זוכרים. אז הבנתי שצריך לזמזם ולהקליט בפלאפון. לפעמים אני חולמת משפט או שורה ממש טובה. לפעמים אני מקליטה בלילה וחושבת שזה מעולה ובבוקר מגלה שזה קשקוש חסר שימוש, אבל כשיוצא משהו טוב זה נפלא. השיר הפותח באלבום נוצר בחלום – Luckiest Girl Almost. חלמתי שאני מחזיקה עוגיית מזל, Fortune Cookie, שאני פותחת ומוצאת בה מסר ואחר כך היא הופכת לצדף ופתאום אני בחוף הים וזו בעצם נקודת המוצא, עוגיית המזל הזו והחוף, ששניהם מוטיבים בשיר. השתמשנו בהם גם בצורת ההקלטה – יש הרבה רוח ומים מבחינה מצלולית. השיר אמור להרגיש כמו חלום כי בעצם ככה הוא נולד.

 יש חלומות שחוזרים על עצמם? חלומות שמלווים אותך מגיל צעיר?

יש חלום אחד מציק מאז שאני זוכרת את עצמי בערך, שאני מחזיקה מגוון ציפורים אקזוטיות בכלובים וכל ציפור צריכה את הטיפול המיוחד שלה ואני לא יודעת מה היא צריכה. וזה מתסכל כי זה חלום שלא מרפה. ציפור היא החיה האהובה עליי; אני אכן מחזיקה ציפורים, אבל מבויתות – קנריות, והן לא דורשות יותר מדי. לא צריך דוקטורט בשביל לטפל בהן, אבל בחלומות המצב שונה, וזו פתאום משימה מורכבת. אני בטוחה שביום שאדע מה פירוש החלום הוא יפסיק. הוא בא לומר משהו שטרם פיענחתי.

גם בעטיפת האלבום מופיעות ציפורים – במקרה הזה תנשמות.  התמונה צוירה על-פי סשן צילומים שעשיתי עם תנשמת. רצינו שהעטיפה תהיה צילום אבל במוזיקה יש משהו רחוק מהמציאות ובתמונה יש משהו מאוד מציאותי, שמקרקע, אז הפכנו את זה לציור. מי שהפגיש ביני ובין האומנית המוכשרת שיצרה אותו Diana Naneva המוכרת בשם Functional Neighbour, הוא סתיו לוי שאחראי על הגרפיקה לאלבום ועל הארט בעמוד היוטיוב שלי. היא בחרה את התמונה הזו בצורה מאוד אינטואיטיבית, כי היא לא הכירה אותי אישית אלא רק שמעה את המוזיקה. היא בחרה לשלש את התנשמת וזה לכד את האווירה שחיפשנו. עוד כשראיתי את הסקיצה בשחור לבן כבר הייתי על ענן.

Image may contain: 1 person

 תוכלי לספר על חלום שהולך איתך בזמן האחרון?

אולי אני חוזרת על עצמי כי זה קשור לציפורים ותעופה אבל זה חלום באמת חווייתי. רוב החלומות הם סתמיים ולא כיפיים, בעיניי לפחות. בתקופה ההיא שיחקתי במשחק הפנטזיה World of Warcraft. חלמתי שאני דמות במשחק וצומחות לי כנפיים כחולות ענקיות מאחורי השכמות, בהתחלה זה מאוד מבהיל, מאוד פיזי, הרגשתי את הכנפיים ואת הכוח והמשקל שלהן. אח"כ ניסיתי להפעיל אותן אבל היה קשה להתרומם, כי ציפור היא קלה והעצמות שלה חלולות, תעופה בבני-אדם זה פחות פשוט. הייתי צריכה להשקיע המון אנרגיה ופוקוס כדי לנפנף את הכנפיים עד שהצלחתי להתרומם, וכשהייתי באוויר זו הייתה חוייה משוגעת. זו הייתה חוייה של שליטה וחוסר שליטה בו בזמן וזה עצום. אני מדברת כאילו זה באמת קרה לי כי זה קצת מרגיש ככה. זה חלום שנחקק אצלי ואני אוהבת אותו.

 

החלום שלי רדום, אני רועד מתוך שינה – על המוזיקה של אדם כהן

אני זוכר את הפעם הראשונה ששמעתי שיר של אדם כהן. ישבתי בחדר הנוסף בקראוון הקטן שגרנו בו, אשתי ההרה ואני,  מחכים לילד וחיים את הלא-נודע. "חלמתי שאני מתעורר \ באמצע הלילה \ תינוק בוכה בעריסה \ ואת ישנה \ כלכך פשוטה \ מכסה אותך \ משחק איתו", ירה לעברי קול צלול בעדינות ורכות אין-קץ. לא יכולתי להפסיק לשמוע את השיר, חזרתי עליו שוב ושוב. איש רגיש חולם על חיים של בית מלא בחיים, על תינוק בוכה בעריסה ואבא שקם לדאוג לו. והמוזיקה הזו, שלא שמעתי כמותה קודם, עדינה ודוקרת, צלולה, אקוסטית ואלקטרונית גם יחד, שהיא כולה ריקוד של שירי כאב.

המוזיקה של אדם כהן מתרחשת בלילה. הוא לומד מוסר מהירח שמנחם אותו – "איך הוא תמיד מתחיל מהתחלה". היא עמוסה בבדידות וברצון לפגוש את האחת שתהיה לו החברה הכי טובה, רעייתו, שושנת העמקים. ובחלומות מתבטא החיפוש הזה: "אני יודע שאת שם \ משוטטת בין חיות הטרף \ בעינייך הכל מוזר \ הכח אוזל והלב נשבר \ גם אצלי זה ככה \ אני רואה אותך \ עמוק \ בתוך החלום שלי". היא שם, בתוך החלום שלו, כל מה שנשאר לו לעשות זה למצוא אותה. גם כשהוא ער הוא מספר איך הוא "לבד מבוקר ועד ערב, מכל הצדדים", וכשנגמרת השיחה הוא "נרדם ומקווה, שמחר אני אריה, שמתגבר ומעורר", אבל "בבוקר קם, לא ממש קיים, נופל על הרצפה, עצמות מתפוררות, הלב נמס". והבדידות כל כך גדולה עד כדי שהחלום עצמו הופך מבבואה של החיים לבבואה של עצמו: "החלום שלי רדום \ אני רועד מתוך שינה \ דומע בין אנשים ברחוב \ כמו ילד קטן… יום יבוא ואני חדש ואת פה".

723.jpg

כמו הצדיקים הקמים בחצות הלילה לבכות על צער וריחוק  השכינה – היא הצד הנקבי באלהות, כך מתעורר אדם כהן בלילות ומבכה את הבדידות, את הריחוק מזו שעוד לא הכיר. "קוּמִי רֹנִּי בַלַּיְלָה, לְרֹאשׁ אַשְׁמֻרוֹת" הוא מתפלל על רקע קלרינט קצבי פסוק מתוך מגילת איכה, מגילת החורבן והגעגועים, שופך כמים לבו.

התחושה בשיריו של אדם כהן היא שכל צליל קטן הוא עולם ומלואו, שמכיל ריקודי ניצחון של רחמים אדירים, כמאמר אחד השירים, בו בזמן שרוקד ריקוד של שירי כאב. כל צליל הוא קרן אור צלולה שמאירה את תהומות המלל שכהן צולל אליהם. יחד הם יוצרים תמונה מיוחדת, בשחור-לבן צבעוני של מילים וצלילים, ישירה כל כך, שמכניסה אותך אל עולמו הפנימי של היוצר באינטימיות מיוחדת במינה. המילים שכהן כותב פשוטות מחד, מביעות בפשטות עמקות של נפש סוערת, אך עמוסות במטען של משמעות כאשר לא מעט מהן מהדהדות פסוקים מן המקרא, אזכורים משולחן ערוך ור' נחמן. כך הוא מצליח במילים בודדות, תרתי משמע, ליצור עולם מלא רבדים ופרשנויות.

hphkzcjqnk-thomas-tucker.jpg

 האלבום "ריקוד" יצא בשנת 2013, שנה לאחר צאת אלבום הבכורה של כהן "בין רעש לקול", ושנה לפני האלבום השלישי "לבן". בשנה שעברה ראה אור אלבומו הרביעי שנקרא "קשת". לכל אחד הגוון הייחודי לו, אך בכולם חוזרים המוטיבים שהזכרנו כאן, הבדידות, החיפוש והעדינות. בשעה טובה, מאז האלבום האחרון הספיק אדם כהן למצוא את בחירת לבו, ולפני כחודש נישא למעיין. שיזכו לשמחה ולדבקות ולחיים משותפים מלאי משמעות. כעת ניתן רק להמתין לאלבום הבא ולדמיין כיצד ישפיע המהפך בחיים על המוזיקה… מזל טוב!