ריצתה של תרנגולת ותנועות ממשיות אחרות

עולם החלומות זהו עולמו של הות'ורן. הוא תיכן פעם לרשום חלום שיהיה "באמת חלום, חלום אשר לו האנדרלמוסיה, הסתירות וחסרה-התכלה הסגוליים לחלומות", והוא אף נדהם שעד כה לא עלה על דעת איש לרשום חלום באופן מהימן שכזה. באותו היומן שבו כתב על התכנית הזאת – אשר גם הספרות שלנו "המודרנית" מנסה אך לשווא לבצעה, ואשר אפשר כי רק פעם אחת הוצאה אל הפועל, על ידי לואיס קרול – היה רושם פרטים זעירים, אלפי פריטים כאלה, על פי רשמים טריוויאליים בתכלית, הערות על תנועות ממשיות (ריצתה של תרנגולת, צל ענף המוטל על הקיר)… משמת הותורן נחלו ממנו שאר הסופרים את משימת החלימה.

(חורחה לואיס בורחס, מבוכי הזמן, נתניאל הותורן, עמ' 55)

בורחס – שלא מעט חלומות מרפדים את יצירתו – חותם את מאמרו על הספר האמריקאי נתניאל הות'ורן בשאיפה מעוררת ההשראה של הות'ורן – לכתוב את החלום האולטימטיבי. להצליח לכתוב חלום שחוויית הקריאה שלו תהיה זהה לחוויית החלום. כדי לתרגל מיומנות זו הות'רון התנסה בכתיבת תנועות ממשיות קטנות – ריצת התרנגולת וכו'. מדוע? אולי כיוון שבחלומות אנו נפגשים עם ממשותם המוחלטת של הפרטים. אם נחלום, נאמר, על ריצת התרנגולת, אזי ריצה זו תהדהד בתודעתנו במלוא העוצמה; אנו ננסה לפענח אותה, להבין אותה, לחוות אותה מחדש, להבין את פשרה. ההתבוננות בפרטים הקטנים של היום יום יכולה לסגל לנו את המוחלטות החלומית.

כיצד אם כן כותבים חלומות ספרותיים?

בורחס טוען כי אם היה מישהו שהצליח להוציא לפועל יצירה ספרותית חלומית, הרי זהו לואיס קרול. אז פתחתי את 'אליס בארץ הפלאות', והבחנתי פתאום בנקודה מעניינת. כיצד מתסיים הסיפור? בכך שאחותה של אליס חולמת גם היא את כל מה שחוותה אליס עצמה:

אליס בארץ הפלאות, לואיס קרול – "אחותה ישבה בלי נוע, כמו בשעה שעזבה אותה, משעינה את ראשה על ידה, מתבוננת בשמש השוקעת ומהרהרת באליס הקטנה ובכל הרפתקאותיה הנפלאות, עד שגם היא התחילה לחלום לפי דרכה, וזה היה חלומה: בתחילה, חלמה על אליס הקטנה עצמה: שוב הידיים הזעירות חיבקו את ברכיה, והעיניים הנוצצות, הלהוטות, התבוננו בעיניה שלה – היא שמעה בבירור את צלילי קולה, וראתה את תנועת הראש הקטנה, המשונה, להסטת השיער הסורר שתמיד נכנס לה לעיניים – ושעה שהאזינה, או דימתה להאזין, הכול התחיל רוחש סביבה ביצורים המוזרים מתוך חלום אחותה הקטנה.

…היא שמעה את צלצול ספלי-התה, בעוד הארנביב וידידיו חולקים את ארוחתם הבלתי נגמרת, ואת קולה הצווחני של המלכה המצווה לכרות את ראשי האורחים שלה, בישי המזל – שוב החזרזיר התינוק התעטש על ברכי הדוכסית, כשהצלחות והסירים מתנפצים סביבו – שוב צרחת הגריפון, חריקת עפרונו של הלטאון על גבי לוח הציפחה, וקולם הנשנק של השרקנים המדוכאים מילאו את החלל, נמהלים בבכיו המרוחק של הצב-לא-צב האומלל".

4.jpg!Large
סופי בלייר, אליס בארץ הפלאות

אז לואיס קרול היה כנראה היחידי שהצליח. מי שלא הצליח לכתוב חלומות משכנעים הוא זו'רז' פרק.בשלב מסויים בחייו, לאחר פרידה כואבת מזוגתו, החל פרק לכתוב את חלומותיו, ואף פרסמם כספר בשם 'החנות האפילה'. אלא שהפסיכואנליטקן שטיפל בפרק העיד כי הוא "מצא את עצמו מודה שהחלומות הללו לא נחווה כדי להיות חלומות, אלא נחלמו כדי שייכתבו, ושהם לא היו דרך המלך שחשבתי שהם יהיו, אלא נציבי עינויים שהובילו אותי הרחק מהכרה עצמית". פרק חווה את העולם כחומר לכתיבה, כאמצעי שיש להשתמש בו כדי לחולל מילים כתובות על דף. וכך, הופכים החלומות לכלי משחק על לוח שחמט מילולי,  שהותיר את המטפל שלו מתוסכל, מסופק אם לחלומות של פרק ישנה בכלל משמעות אמיתית לחייו:

אחד מהפציינטים שלי – הבה נכנה אותו סטפן – הכתיב לי, במובן מסוים, מה שטענתי במקום, בהתייחסי למטופלים שגורמים לך לתהות, בהקשיבך להם, אם הם באמת חווים את חלומותיהם, או שמא הם חלמו אותם בכוונה כחלומות, בסופו של דבר רק כדי לספר אותם. אלה הם "עושי-חלומות". במקרה של סטפן, הבנתי לאחר זמן מה שאני לא 'קונה' את החלומות שהוא הציע. כמובן, היו לי סיבות טובות לספוקתי; לא קניתי אותם מפני שהיה חסר להם בשר, היה להם מקום ברור בסוג רדוד של שפה, הם לא נקטעו על ידי שתיקות והיה חסר בהם ביטוי של רגשות, כאילו הסבל נעלם אל תוך האמירה והיה ניתן לחוש בו רק במהלך המתח של הפגישה הטיפולית. החלומות, אם נאמר זאת כך, נידלו, סוננו ועובדו בידי סטפן כמו טקסטים שיש לפענח אותם, כמו מכתב שבוודאי נכתב בשפה זרה אך לא נשלח ממקום רחוק, ושלא מופיעה עליו כל כתובת מדויקת. אולי הוא אפילו חלם אותו באותו אופן שבו הוא חיבר תשבצים, או שיחק פסיאנס, או הרכיב פאזלים […] או הקדיש עצמו למשחקי כתיבה. ניתן לומר שסטפן ושכמותו הם סהרוריים המהלכים ערים בשנתם. (מתוך הביוגרפיה 'ז'ורז' פרק – חיים במילים').

מדוע החלומות של פרק איבדו אמינות? כיוון שהם לא נקטעו על ידי שתיקות והיה חסר בהם ביטוי של רגשות. כנראה שלא מספיק לצרף כמה דימויים זה לצד זה וכך ליצור עולם חלומי, אלא יש גם לשתוק בתוך זה, לשהות בתוך הסיפור ולתת לתמונות לחלחל. ביטוי יפה לרגשות שמופיעים בחלומות מצאתי בחלום שסיפר לי בני הבכור לפני כמה שנים: "היו אני ואח שלי אחרים, לא הבנים שלכם. ואח שלי גזר לאני האחר את הראש ובמקום הראש צמח לו תות, וזה היה שמח".

perspective-correction-my-studio-ii-3-square-with-cross-on-floor-1969.jpg
ז'אן דיבטס, תיקון פרספקטיבה, 1969

ש"י עגנון לעומת זאת כתב חלום כל כך יפה, מסוגנן ומהודק שכל מי ששמע אותו העיר שאין סיכוי שהחלום הזה באמת נחלם:

אף על פי כן נרדמתי וישנתי. מהיכן יודע אני שישנתי, מן החלום שחלמתי. מה חלמתי, חלמתי שבאה מלחמה גדולה לעולם ונקראתי אני למלחמה. נדרתי נדר לה' שאם אחזור בשלום מן המלחמה כל היוצא מביתי לקראתי בשובי מן המלחמה אעלה אותו עולה. חזרתי לביתי בשלום והנה אני עצמי יוצא לקראתי. (עד הנה, עמ' עו)

ההדהוד לסיפור בת יפתח ברור, וההיפוך הוירטואוזי שבסוף, שהמחבר יקריב עצמו כקורבן – מה שוודאי מעורר עניין פסיכולוגי רב בחלום זה – וההדרגתיות המסודרת שבו נכתב החלום – כולם צורמים מאוד. ברור שאין כאן חוויית חלום אותנטית, אלא מבנה ספרותי מאורגן היטב. זה יפה, אך וודאי לא עונה על שאיפתו של הות'ורן.

מי שביקשו להפוך את החיים לחלום ואת החלום לאמנות היו אנשי התנועה הסוריאליסטית:

מאמין אני בהתמזגותם של שני מצבים אלה – הסותרים למראית עין – של החלום והמציאות, וגלגולם במעין מציאות מוחלטת, מציאות-על (SURRÉALITÉ), אם אפשר לומר כך. אותה אני יוצא לכבוש, סמוך ובטוח כי הדבר לא יעלה בידי, אך שוה-נפש מדי ביחס למותי מכדי שלא אאמוד במידת מה את גודל החדווה הכרוכה בהשתלטות שכזאת. (אנדרה ברטון, המאניפסט הסוריאליסטי הראשון)

כדי ליצור אמנות חלומית הם רוממו קרנו של האימאז' – "האימ'אז הוא יצירה טהורה של החלום. אין הוא יכול להיוולד כתוצאה מדימוי, כי אם מצירפן של שתי מציאויות מרוחקות זו מזו פחות או יותר. ככל שהיחסים בין שתי המציאויות המצורפות יהיו מרוחקים ומדויקים יותר, כן יהיה האימאז' רב כוח יותר – בעל עוצמה רגשית וממשות פיוטית".

מי שהצליחה לדעתי ליצור אימאג'ים חלומיים ומוצלחים ביותר היא אגי משעול:

האם הצלחנו להבין כיצד כותבים חלום? האם מצאנו חלום כתוב שיש בו ממש? לחלומות פתרונים. לפחות ניסינו.


 

סיכום דברים שנאמרו בכנס החלומות במצפה רמון, 7.3.19

מודעות פרסומת

יְמֵי לִקּוּי נְשָׁמוֹת – מות התמוז ומלחמת האלים הבבליים

כל מה שרצו האלים הבבליים הוא לישון קצת. מסתבר שלברוא עולם אינננו מעשה קל בכלל.

כיצד נברא העולם על פי הבבלים? אל המים המתוקים ואל המים המלוחים השתחשחו זה בזה ויצרו בכך שני אלים נוספים. כך נוצרו השמיים והארץ, ומתוך זיווגם נוצר גם אל השמיים, אל החכמה וכן הלאה. כמו ילדים טובים, כל האלים החדשים שיחקו זה עם זה בהשתוללות של שמחה פראית. אך ההורים לא יכלו עוד לשאת את השתוללות הילדים-אלים, "מאסתי בהתנהגותם", הכריז האב, אל המים המתוקים, "יומם לא אמצא מנוח, לילה לא אישן. אכרית נא את התנהגותם, אחריבנה! ישכון נא הרוגע, ואנחנו נישן-נא!". תשוש מלילות בלי שינה מבקש האבא להשמיד את צאצאיו.

האמא כמובן מתנגדת למזימת ההשמדה. היא מוכנה לוותר על השינה בלילות בשביל קיום איתני הטבע ילדיה. אך אחד מילדיה מצטרף אל אביו ומבקש להוציא את תוכניתו לפועל, "השמד, אבי, את התנהגותם הטורדנית. יומם – תבוא נא לכדי מנוחה, ובלילה תישן-נא!". מכאן והלאה מתחוללת מלחמת אחים, מלחמת אלים, בניסיון למנוע את השמדתם. ישעותם מגיעה דווקא כאשר האב מממש את שאיפתו המוחלטת – בהיותו ישן, אז מגיע אחד מילדיו והורג אותו. כעת האב המוליד, אל המים המתוקים, מאבד את כוחו והופך להיות מי התהום המפעפעים תחת האדמה.

מכאן והלאה הולך הסיפור ומתאר את פועלו של מרדוך, נכדם של אלי המים, כיצד הוא נלחם בסבתו, כיצד הוא משכלל את העולם ביצירותיו ולבסוף בבריאתו את בני האדם.

babylon-1906 Frantisek Kupka
פרנק קופקה, בבל, 1906

*

נדלג כעת לסיפורו של אל הרועים והפיריון, דומוזי, או בשמו העברי – תמוז. לילה אחד חלם דומוזי/תמוז חלום:

"בחלומי צמחו קני סוף לפני. היה שם גם קנה אחד בודד והוא נד בראשו לעומתי. עוד ראיתי זוג קנים, אשר אחד מהם נעלם לפתע. היה שם יער עם עצים גבוהים אשר התנשאו מעלי. מים נשפכו על גחלי המדורה שלי. מיכסה המתנצח הטהורה שלי נלקח ממני. כוס השתייה שלי הוסרה מן הוו שעליו היתה תלויה. מקל הרועים שלי נעלם ממני. תנשמת חטפה טלה מדיר הכבשים ובז חטף דרור שישב על גדר הקנים. עיזי גררו את זקניהן בעפר לנגד עיני וכבשי רקעו ברגליהם על הארץ לפני. המחבצה וכוס החלב הונחו בפינה ללא שימוש, וחלב חדל להימזג. ראיתי את עצמי , דומוזי, שוכב מת, והדיר נעלם כרוח". (המיתולוגיה הבבלית, וייס וגבאי, עמ' 84)

בחלומו פונים כנגדו כל הכוחות הטבעיים שדומוזי רגיל להשתמש בהם. הוא מספר את החלום לאחותו, שבתורה פותרת אותו. היא טוענת שחבורת פושעים תתנפל עליו, שאמו תתאבל עליו, כי דרכה ודרכו יפרדו, שהרשעים יתפסו אותו, שדיר העיזים שלו ידמה לבית רפאים דומם, שהוא יפול מברכי אימו וששדים ישרפו אותו באש, רשע יסטור על לחיו ושד גדול יצא לקראתו מן הדיר וכי לבסוף יאזק באזיקים ואחותו תתאבל עליו. כל סמל בחלומו מקבל פיענוח ממשי – הקנה הבודד הנד בראשו הוא סמל לאם המתאבלת, המים הנשפכים הם דיר העיזים הריק, וכן הלאה.

דומוזי-תמוז יוצא חפוי ראש אל הטבע וקורא אל כל יושביו להתאבל על גורלו – "קונני עליו, ערבה, קונני עליי! קונני עליי, ביצה, קונני עליי! סרטני הנהר, קוננו עליי!", וכן הלאה. כעת השדים מגיעים ודומוזי מבקש להסתתר מהם, ופיתרון החלום של אחותו הולך ומתממש במקבץ אירועים ארוך ומפותל. לבסוף, מבקש דומויזי-תמוז מאחיה התאום של אשתו שיהפוך את ידיו לידי צבי ורגליו לרגלי צבי וכך ינוס מן השדים. אך דומויזי בורח אל הדיר שלו, שם מוצאים אותו השדים, שורפים את מקל הרועים והופכים את תכולת הדיר. דומוזי-תמוז נמצא מת, והדיר נעלם כרוח.

החלום הופך למציאות מוחלטת, פתולוגית, בלתי ניתנת לשינוי. פתרון החלום לא מבקש לשנות את המציאות, אלא אך ורק לקרוא את הנרמז, וכמובן שדומויזי לא מצליח לברוח מגורלו. מעתה והלאה, על פי המסורת הבבלית, בכל קיץ מת דומויזי-תמוז ומורידה שאולה, ועל בני האדם לקונן על מר גורלו, הוא גם גורל הצמחיה המתייבשת וקמלה בחודשי הקיץ החמים.

 

sketch-of-the-male-costume-for-the-assyrian-ballet-1919.jpg!Large
ואדים מלר, איור של תלבושת הגבר ל'ריקוד האשורי', 1919

*

האמונה בגורלו המר של תמוז החזיקה מעמד זמן רב ורבים הלכו בדרכה. בספר יחזקאל מסופר לנו על בנות ישראל בתקופה שלאחר חורבן בית ראשון, שעמדו בפתח שער המקדש, "וְהִנֵּה־שָׁם֙ הַנָּשִׁ֣ים יֹֽשְׁב֔וֹת מְבַכּ֖וֹת אֶת־הַתַּמּֽוּז" (יחזקאל ח, יד). פרשני המקרא מסבירים שפניהם עמדו למול דמות אדם גדולה מאבן שבגופה החלול הודלקה מדורה ענקית, ובעיניו גושי עופרת שנמסו מהחום והיה נדמה כאילו הוא בוכה.

על פולחן זה כתב שאול טשרניחובסקי בשירו המופלא "מות התמוז":

צְאֶינָה וּבְכֶינָה,

בְּנוֹת צִיּוֹן, לַתַּמּוּז,

לַתַּמּוּז הַבָּהִיר, לַתַּמּוּז כִּי מֵת!

הַיָּמִים הַבָּאִים יִהְיוּ יְמֵי עָנָן,

יְמֵי לִקּוּי נְשָׁמוֹת וּסְתָיו בְּלֹא עֵת…

על משקל 'צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה' מתוך שיר השירים, קורא טשרינחובסקי לנשים לקונן על התמוז, 'ימי ליקוי נשמות וסתיו בלא עת'. מכאן והלאה מתאר טשרינחובסקי מחול של פולחן אדמה ואלים: "מַה מָּחוֹל נָחוּלָה לַתַּמּוּז הַיּוֹם? / נֵימִינָה, נַשְׂמְאִילָה לוֹ שֶׁבַע וָשֶׁבַע, / נִקֹּדָּה, נִשְׁתַּחֲוֶה לוֹ:  שׁוּבָה הֲלוֹם!". העולם קם לתחיה במחול של אבל. דווקא מתוך המוות החוזר ושב מבקש טשרינחובסקי לגלות את התהומות העמוקים ביותר המסתתרים בטבע:

בִּקַּשְׁנוּ הַתַּמּוּז…

בַּסְּבָךְ בַּשַּׁלֶּכֶת,

בְּיַעֲרוֹת גֹּפֶר, בִּמְסִבּוֹת הָאוּג,

פֶּן יִישַׁן, פֶּן יָנוּם לִקְטָרְתּוֹ שֶׁל אֶרֶז,

לְרֵיחוֹת פִּטְרִיּוֹת מִצְטָּרְפוֹת לְחוּג.

*

ובהשראת שירו של טשרינחובסקי כתבה רונה קינן את שירה החדש, 'מות התפוז', מתוך אלבומה החמישי, 'זמן התפוז', המבקש לקשור בין המוות האיום לבין עונות השנה:

 

את הבסיס לסיפורים הבבליים מצאתי בספר "המיתולוגיה הבבלית" מאת אורי גבאי ותמר וייס, הוצאת מפה.

כנס החלומות הגדול במצפה רמון – 7-9.3.19

כנס החלומות

 

לפני כשנתיים פתחתי את הבלוג בו אתם קוראים. במנוחת צהריים של אחת מהשבתות החמימות, בתודעה חצי מעורפלת חצי מודעת, עלה הרעיון, לבחון מבעים שונים של מציאות מתוך נקודת המבט החלומית. עובדת היותנו יצורים חולמים היא מאבני היסוד של קיומנו, זהו הדבר המשותף לכל אנוש, אך בניגוד לדברים המשותפים לכל בני האנוש, כגון אכילה, נשימה או פצעונים וכו', החלומות חושפים בפנינו עולמות פנימיים, רחוקים, חד פעמיים וייחודיים. בעזרת החלומות יכולתי לחשוף נקודות עומק משמעותיות בחלקים שונים בחלל; החלומות על ההורים הנטושים של אבות ישורון, על מהות היצירה והצחוק אצל ברגסון, החיפוש אחר ממשות של פסואה, החזרתיות המיואשת של סמואל בקט; לצד זה, הבלוג היה במה לחלומות, שירים ויצירות אומנות של אורחים שונים, שיצרו כולם קולאג' מעניין של תודעות שונות ומיוחדות.

להפתעתי, ולשמחתי הרבה, כנס מיוחד שמוקדש כולו לחלומות יתקיים בסוף השבוע הבא במצפה רצון. המארגנים החביבים הזמינו אותי לקחת בו חלק ואעביר בו שיחה על הרב קוק והתיאולוגיה החלומית שלו וגם סדנת כתיבת חלומות ספרותיים. הכנס עמוס וגדוש במרצים ופעילויות מעניינים, כדאי מאוד לעיין בתוכניה ולדמיין מה יהיה שם.

 

לפרטים נוספים:

https://www.dreamconferenceil.com/

 

 

החלום כספרות, הספרות כחלום – מילים על זכרון ומציאות ממילן קונדרה וז'אק לאקאן

לא מעט אנשים היו מוכן לשלם לא מעט כסף כדי לחזק את יכולת הזיכרון שלהם. סלומון שרשובסקי, עיתונאי רוסי שחי בתחילת המאה העשרים, לא הזדקק לכך, הוא זכר כל פרט ופרט מחייו. שרשבסקי לא חשב שמדובר ביכולת מיוחדת. כשהעורך שלו נזף בו על כך שהוא לא רושם בפנקס את הפרטים החדשותיים שהוא חושף, הוא לא הבין למה לעשות את זה. הוא זכר כל מילה בנאום ששמע, כל פרט בחדר שנכנס אליו, כל שינוי אינטונציה ששינה הדובר. הנויורופסיכולוג אלכסנדר לוריא לקח אותו כבן חסות ובחן את יכולתיו הפנומנליות, ושרשבסקי החל להופיע על במות עמוסות קהל כאטרקציה קרקסית מופלאה. הדוקטור גילה שיכולתו של העיתנואי מקורה בעיוות מוחי שגורם לכך שכל גירוי שתפס את תשומת לבו נקלט על ידי כל חמשת החושים שלו במקביל. כל גירוי חושי נחקק בזכרונו על כל פרטיו – צבע, תמונה, צליל, תחושה וריח. אך מסתבר שברכה זו שזכה לה הפכה בסופו של דבר לקללה. במרוצת השנים, הפרטים הרבים ששרבסקי יכול היה לשלוף על כל רגע מחייו יצרו עומס כבד על מוחו. הוא נעשה מבולבל ויכולת התגובה שלו נחלשה, כמו מחשב שקורס מעודף קבצים. הוא לא יכול היה לקרוא יותר, היות וכל מילה עוררה בו את חמשת החושים שמנעו ממנו להבין את תוכן המילה. הוא לא יכול היה להמשיך לחיות כך. מתוך ייאוש, במעשה ספרותי להפליא, ניסה לרשום את כל זכרונותיו על דפי נייר ושרף אותם, בתקווה שעל ידי כליונם הממשי יעלמו גם ממוחו הקודח.

not-wanting-to-say-anything-about-marcel-i-1969.jpg
לרצות לא להגיד כלום על מרסל, ג'ון קייג'. 1969

סיפורו של שרשבסקי מתאר מציאות קיצונית של זיכרון מושלם. נדמה שאת המציאות ההפכית מייצג עולם הספרות – עולם עשיר, ססגוני ומורכב מאלפי פרטים מהם אנו מתענגים בקריאותנו, אך את רובם המוחלט לא זוכרים לאחר זמן קצר. מילן קונדרה, הסופר הצ'כי האהוב עליי מאוד, תיאר זאת יפה בספר המסות שלו, 'הרומן', בפרק שכותרתו המקסימה "הרומן כאוטופיה של עולם שאינו יודע את השכחה":

הפעילות המתמדת של השכחה מעניקה לכל אחד ממעשינו אופי בלתי מציאותי, מעורפל כרוח רפאים. מה אכלנו שלשום לארוחת צהריים? מה סיפר לי ידידי אתמול? ואפילו מה חשבתי לפני שלוש שניות? כל זה נשכח… גם תפיסת האמנות אינה נמלטת מעוצמתה של השכחה… לשירה, מבחינה זו יש יתרון. מי שקורא סונטה של בודלר, אינו יכול לדלג אף לא על מילה אחת ויחידה. אם היא מוצאת חן בעיניו, הוא שב וקורא אותה פעמים אחדות, ואולי בקול רם. אם היא שובה את לבו אעד תום הוא לומד אותה בעל פה. השירה הלירית היא מבצר של זכרון.

הרומן, לעומת זאת, הוא טירה שביצוריה דלים ועלובים אל מול פני השכחה…. כשאני הופך את הדף אני כבר שוכח את שקראתי רגע קודם לכן; כל שאני זוכר הוא מין סיכום חיוני להבנת מה שעתיד להתרחש, ואילו כל הפרטים, ההערות הקטנות, הניסוחים המופלאים כבר נמחקו. יום אחד, מקץ שנים,ייעור בי חשק לדבר על הרומן ההוא עם ידיד; או אז ניווכח לראות שזיכרוננו שמר מן הקריאה ההיא רק שברים אחדים ושיחזר מהם בעבור כל אחד מאיתנו ספר שונה לגמרי. והרי מחבר הרומנים כותב את ספרו כאילו כתב סונטה…

מה צריך מחבר הרומנים לעשות לנוכח השכחה ההרסנית הזאת? הוא יבוז לה ויבנה את הרומן שלו כמו טירה איתנה שהשכחה לא תוכל להרוס, אף אם ידע שהקורא שלו ירפרף עליו בפיזור נפש, בחיפזון, ברישול, בלי לגור בו כלל ועיקר.

השירה עוד יחסית מוגנת מאימת השכחה, היא קצרה ותכליתית, ניתנת לשינון, אך מה יהא על הרומן העמוס בפרטים, כיצד יתמודד הסופר עם העובדה שאיש לא יזכור את כל מה שכתב? הסופר יבוז לתכונת השכחה ויחיה מציאות אוטופית, אינסופית, של ממלכת זכרון יציבה ושל חוויה מתמשכת לעד.

1559155961_7c0537f6d0_b.jpg

נדמה שתחום נוסף שממלכת השכחה מולכת בו הוא עולם החלומות. כולנו חולמים בכל לילה מספר מכובד של חלומות, אך את רובם איננו זוכרים. לא מעט מהאנשים אף מעידים שהם לא זוכרים ולו חלום אחד, כך מעידים לא מעט מהאנשים שאני פונה אליהם ומבקש לארח את חלומותיהם בבלוג. כך חודשים רבים יכול אדם להעביר בשינה עמוסת מאורעות, אך להתהלך עם תחושה שכלום לא מתרחש בלילותיו. אחת מדרכי ההתמודדות עם תופעה זו הינה כתיבת החלומות מיד עם היקיצה. עצה זו רלוונטית למי שאכן זוכר את חלומותיו. אך אני סובר כי ניתן לעורר את יכולת זכרון החלומות גם אצל מי שלכאורה לא חולם, קודם כל ידי הכרה בכך שהאדם תמיד חולם, גם אם הוא לא זוכר. ברגע שהאדם יודע שהוא חולם בלילה, ולא פוטר את שינתו בהכררזה "איני חולם", הוא כבר יוצר פתח לזיכרון. האמירה 'אני לא חולם בלילה' במידת מה מקבעת את המצב. לעומת זאת, נסיון מודע להתמודד עם תופעה השכחה, לנסות ולהתבונן במה שעובר עלינו בלילה, וכתיבת כל מה שנדלה מתוך הים השחור, תעודד את זכרון החלומות בעתיד.

לסיום, נתבונן קצת בגישה הפסיכואנליטית של ז'אק לאקאן הצרפתי, שהמשיך את הגותו של זיגמונד פרויד מכיוון חדש ומקורי. לאקאן טען כי "השפה מאפשרת לאדם לתת קיום לדבר מה גם בהיעדרו" (מלאכת הטיפול הלאקניאני מאת יהודה ישראלי). מלאכתו של המטפל הקליני הינה בין היתר להתייחס לדבריו של המטופל כאל טקסט, שיש לעמוד על משמעותיו הפרשניות המגוונות. פרויד ראה בחלום את הצוהר לעולם הלא-מודע, היות ומבחינתו החלום הינו מציאות נזילה יותר מחיי הערות, ובכך מאפשר לחדור לתכנים הפנימיים הנסתרים. אך בעיני לאקאן הפוסט-מודרניסט לא רק החלום מתפקד כבדיה, אלא המציאות כולה! "על פי לאקאן הממשות הלא מתווכת של הקיום מבליחה ברגעים ספורים בלבד, דוגמת רגע היקיצה, ומתכסה שוב מיד על תלי-תילים של הזדהויות, המושתתות על מושגים ועל דימויים. לכן, עבור לאקאן הדיבור הוא שמהווה את דרך המלך ללא מודע לא פחות מהחלום". המציאות הינה חלומית לא פחות מהחלום, היא נזילה ומושתת על סימבולים שאנו משליכים על המציאות, כמו בחלום. בכך נפתח הפתח דרכו יכול המטפל לחוות את השיח הטיפולי כטקסט ספרותי דמוי חלום, דרכו ניתן לקרוא את המבעבע בקרקעית תודעתו של המטופל. (ואכן הדברים תואמים מאוד למאפייני הההשקפה הפוסט-מודרנית המגוונת על המציאות, ועל כך לא נרחיב כעת)

אנו רואים אם כן שישנו קשר בין החלום לספרות, בין השכחה של הפרטים הרבים של הטקסט לבין העולם הפנימי שמבליח בלילה ונעלם בערות. אמנם אצל לאקאן הדבר מטשטש, והתת-מודע זולג לחיי הערות כל הזמן, אך נראה שאפשר לומר כי היזכרות בדברי חלומותינו הינה חוויה ממשית יותר מאשר היזכרות בפרטים שקראנו בספר. כאשר אני נזכר בפרטים מחלום שחלמתי, בין אם המציאות מהדהדת לי אותם ובין אם אני קורא את התיאור שלו שכתבתי, אני באמת יכול להזכר בחוויה פנימית שעברה בי, במעט במלוא עוצמתה ומשמעויותיה. ונדמה שכאן השכחה אולי אף משחקת לטובתנו, כאשר אנו מסייעים לה לצוף על פני הזכרון, היות והיא מאפשרת לנו להביט על מה שחווינו ממבט מרוחק ולשפוט אותו מהנקודה בה אנו נמצאים כעת, ולהתחבר ממקום שאנו נמצאים בו עכשיו למקום שהיינו בו אז, ולמי שהיינו בו אז. בכך השכחה הופכת לכלי משמעותי בדרך לפיתוח משמעות פרשנית עמוקה לחיים שלנו אז, ולחיים שלנו היום.

407H

'אנשים לא אוהבים לשמוע על חלומות של אחרים' – או – למה אני כותב בלוג על חלומות?

חלום בתוך חלום חלמתי באחד הלילות האחרונים, והם הרעישו את תודעתי עמוקות. בראשון, החלום שנחלם בתוך החלום, אני מגלה גילוי משמעותי מאוד על דמות רוחנית שקשורה לחיי. הגילוי הזה מטלטל אותי; זה אמנם לא פרט מידע שאי אפשר לחיות בלעדיו, אך הוא מאפשר לי להבין את הדמות שאני קשור בה בצורה הרבה יותר עמוקה. אך ישנה בעיה, אני מודע לכך שזה רק חלום, ולכן אני לא בטוח שהגילוי הזה נכון. ובחלומי, אני מתעורר מהחלום שחלמתי ומחפש אחר מישהו שיאשש לי את הפרטים החדשים. אני מסתובב באיזה מבנה מאוכלס בהרבה אנשים עד שאני פוגש את אותו אדם שחלמתי עליו. אני שואל אותו על פרטים שמסר לי בחלום, כמו איפה הוא גר בילדותו, ומגלה שחלק מהתשובות תואמות את הפרטים שמסר לי בחלום הראשון, וחלקם לא, אז אני נזכר באמרת חז"ל "אין חלום בלא דברים בטלים", ונרגע, שמח שאישרתי את מה שחלמתי, שהמרגלית שמצאתי אכן מקורית.

אז הנה, חלמתי חלום, ואני מפרסם אותו קבל עם ועדה, שכל החפץ בכך יבוא ויקרא (מה שלא עשיתי עד היום לגבי חלומותי האישיים). אך הבעיה היא שאנשים לא אוהבים לשמוע על חלומות של אחרים. אנשים לא אוהבים לשמוע כל מיני רסיסי-סמלים שמסתדרים להם באקראי בחווית הלילה שאינה שלהם, הם לא אוהבים לגלות פרטים שנדמים עבור המספר חשובים עד מאוד, ואילו עבור השומע הם לרוב שוליים ביותר. אני זוכר בעצמי, איך פעמים רבות, בעיקר בתקופת התיכון, שאנשים שאיני קרוב אליהם במיוחד סיפרו לי מה חלמו בלילה האחרון, ולא הבנתי למה הם חושבים שאני אמור להתעניין בזה.

אם כן השאלה חייבת להישאל – מדוע לכתוב בלוג על חלומות?

three-places-1983 Antony gormley.jpg
שלושה מקומות, אנטוני גורמלי, 1983.

ההחלטה לכתוב על חלומות הגיע באופן אינסטינקטיבי, אסוציאטיבי, תוך כדי נמנום, כפי שמסופר פה בצדי העמוד. אבל בעקבות ההתנסות שלי בשנה האחרונה אני יכול לנסות להגדיר קצת מה אני עושה פה. אני חושב שהנושא הכללי של 'חלומות' מאפשר להבחין ולהתבונן בנקודות עומק שחבויות במציאות, שאולי לא היו נחשפות אחרת. כלומר, כאשר אני עוסק בחלומות של אבות ישורון המופיעים בשיריו ומגלה שהם קשורים כמעט כולם לתחושת הריחוק הגדולה מההורים שלו, אני מתמקד בנקודה משמעותית שהייתה זקוקה לפריזמה הזאת כדי להיחשף. או כאשר אני כותב על החלומות של המוזיקאי אדם כהן או אפילו על החלומות כהגדרה מסויימת לעולם הסוד היהודי, מתגלים רבדים שהיו יכולים לפרוץ כנראה רק מתוך הנגיעה בצד הסמוי מן העין, הנסתר, התת-מודע, שמבצבץ מתוכו במיני צורות שונות.

בקריאה ובכתיבה שלי אני מבקש לעסוק ב'ציורי המושכלות מצד עצמם', בדברים כפי שהם, ולא כפי שהם נחווים על ידי. נדמה לי שבניגוד לאיזו רוח חזקה בעולם המחשבה והיצירה כיום, המבקשת לגעת בכל דבר מתוך המקום הסובייקטיבי, החוויתי-אישי, 'איך הדברים נוגעים בי', 'כמה חיבור יש לי לדבר', אני מבקש לעשות מעשה לא כל כך פופולרי ולעסוק בטקסטים או ביצירות כפי שהן מופיעות את עצמן, מדברות את עצמן, מבקשות להגיד משהו על עצמן, ולהבין מה ניצב ברקע שלהן, מה עוד הן מכילות בלי שנראה, מה התת-מודע שלהן מוסר לנו. בוודאי שבתוך זה ישנה חוויה אישית, יש רלוונטיות רגשית לי ולקורא, אלא שהרגש הזה הוא במובן מסוים הטמפרטורה של המילים, הצורה בה הן קורנות החוצה, והוא לא הופך בפני עצמו למילים.

עם זאת, יש משהו מתעתע בעיסוק בחלומות שבמהרה יכול להפוך הכל למאוד זול, כיוון שבסופו של דבר – כל דבר כמעט יכול להיות קשור לחלומות. ניתן בקלות לחפש בכח (הקלות שבכח) קשר בין כל דבר שעולה על הדעת לחלומות, למצוא ביטוי לחלום בכל ביטוי אפשרי של המציאות. ואולי גם הדחיפה של המושג הזה, 'חלומות', לכל מקום, יכולה להרחיק וליצור עולם שקוף כזה, בו הכל היה חלומי ויהיה חלומי, אך בסופו של דבר לא אומר שום דבר, כיוון שהוא לכאורה נוכח בכל דבר. אני מקווה שזה לא מה שאני עושה, ובכל זאת מצליח לגעת דרך הנקודה הכללית הזו הקושרת בין הרבה עולמות שונים ברבדים שלא היו נחשפים אחרת אם לא החלומות. להאיר נקודות מתוך עולם החלומות שמשמעותיות לעולם הערות, לעולם המחשבה, הרגש והיצירה, ושעוד אנשים חוץ ממני ייהנו מזה.

החלום בתוך חלום של ספר הזוהר – על העולם הנסתר

"בספר הזוהר סובבים והולכים כל המאורעות, כל הסמלים והרעיונות על ציר אחד – רבי שמעון וה'חבריא' שלו. אבל גם את רבי שמעון והחבריא שלו הננו רואים כמו בחלום, חלום בתוך חלום', כותב רבי הלל צייטלין בפתיחת מערכת המאמרים שלו על ספר הזוהר בספרו 'בפרדס החסידות והקבלה'. בני החבריא הם אלה אשר 'די חשוכא  מהפכין לנהורא ומרירו למתיקו', הופכים חושך לאור ומר למתוק. הם לוקחים את היסודות הגשמיים של המציאות ובאמצעות תהליך תודעתי פנימי הופכים אותם לתופעה עמוקה של אור מתוק וגדול. נדמה שאבחנה מעניינת זו של צייטלין מאפשרת לנו להתבונן באופן כללי על מה שנקרא 'תורת הנסתר' או 'תורת הסוד' של היהדות כבעלת מאפיינים חלומיים, או כדברי צייטלין, אפילו של 'חלום בתוך חלום' (החולם חולם על עניין או סמל כלשהו, שמופיע כחלום הנחלם בתוך חלום  – כלומר דימוי עמוק שמסתתר הסתרה בתוך הסתרה, שמתבקש לגלות על ידי הפשלה ארוכה ומסובכת של מלבושים המגלים טפח ומסתירים טפחיים, שמבקשים לעקוב בסבלנות אחר התרחשויות פנימיות באפיק נסתר במיוחד, היינו החלום הכמוס יותר הנחשף בתוך החלום הגלוי, הוא החלום עצמו שחולם האדם בשנתו).

תורת הנסתר אינה עסוקה בלהסתיר דברים רחוקים שלאדם אין שום אפשרות לקלוט, להיפך, היא מסתירה דווקא את אותם דברים המשמעותיים ביותר לאדם להבנת חייו והמציאות סביבו, אלא שהוא עדיין לא הכשיר את עצמו. כלומר, הכל בעצם גלוי, הכל על פני השטח. בדורנו כל אחד יכול לפתוח ספר קבלה ולקרוא בו, הנסתר לא מסתיר אף דימוי או משל – אלא שהאדם לא  טרם הכשיר עצמו לפענח את מה שהנסתר טומן בחובו. נקודה זו מאפיינת גם את החלום, אשר חושף לאדם רבדים מאוד עמוקים של התודעה הפנימית, אלא שלרוב האדם לא יודע לפענח מה נמסר לו. בדומה לחלום, תורת הסוד עמוסה בסמלים המרמזים לתופעות וחוויות העומדות מאחוריהן. בין היתר ניתן למנות את הלבנה, איילה, נחש, אבא ואמא, שושנה ועוד.

מאפיין נוסף של תורת הנסתר הוא היותה סותרת את הנגלה. 'נסתר' מלשון סותר. הסתירות מסתירות את הנסתר שלא הבשיל עדיין לכדי גילוי. כך למשל הזוהר מלא בתיאורים הנדמים לכאורה כמגישימים את האלוה, אך ברור כי כל המטרה היא לחשוף את ייחוד האל, בחוסר הגשמתו ולשלול את תפיסת הפירוד. כלומר, חלק מתהליך חשיפת העולם הנסתר של הזוהר עובר דרך גילוי רבדים הנדמים כסותרים את הרובד הגלוי. כך גם בחלום, שכדי לחשוף את האמיתות המבעבעות בקרקעית התודעה עובר דרך מגוון דימויים, מעשים ומצבים הסותרים את המציאות הגלויה. למשל, החלום יכול לבקש לחשוף את השמחה הגדולה שהאדם שרוי בה על ידי מראה של כדור פורח המעופף בתוך קרקעית הים. מראה בלתי אפשרי, סתום וסתור, שחושף עבור החולם משמעות עמוקה ומלאת פליאה.

brady-bellini-191086 (2).jpg

נקודה זו קשורה גם לתחום של אגדות חז"ל המופיעות בתלמוד, שעוסקות פעמים רבות בתיאורים של מחזות וסיפורים משונים שלא עולים על הדעת, ובכך מגלות את הצד הנסתר של ההוויה, ולכן גם לכאורה סותרות אותה. לא פלא שמפרשים רבים מבקשים לתרץ וליישב את האגדות האלה בכך שמשייכים אותן לחלום שחלם המספר.[1] כך למשל מסבירים חלק מהמפרשים את הסיפור המופלא על תנורו של עכנאי, בו ר' יוחנן עשה מופתים רבים כדי להוכיח שהלכה כמותו ולא כמו שאר החכמים. כך מסביר רבינו חננאל את הסיפור, שלשיטתו התרחש כולו בחלום: "ויש אומרים כי חכם מחכמי מדרש נתנמנם במדרש וראה בחלום שהיו חולקים החכמים על רבי אליעזר ואמר להם רבי אליעזר למה אתם חולקים עלי". חכם מחכמי מדרש נתנמנם ב[בית ה]מדרש!

גם באגדות המשונות ביותר בתלמוד המסופרות מפיו של רבה בר בר חנא במסיכת בבא בתרא:

וְאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה:

אֲנִי רָאִיתִי צְפַרְדֵּעַ שֶׁהָיְתָה כְּמִגְדַּל הַגְרוֹנְיָא. [עיר בבבל]

בָּא תַּנִּין וּבְלָעָהּ, בָּא עוֹרֵב וּבָלַע אֶת הַתַּנִּין וְעָלָה וְיָשַׁב בְּרֹאשׁ הָאִילָן.

בּוֹא וּרְאֵה כַּמָּה גָּדוֹל כּוֹחוֹ שֶׁל אוֹתוֹ אִילָן.

אָמַר רַב פַּפָּא בַּר שְׁמוּאֵל: אִלְמָלֵא הָיִיתִי שָׁם לֹא הָיִיתִי מַאֲמִין.

או:

אָמַר לִי אוֹתוֹ הָעֲרָבִי: בּוֹא וְאַרְאֲךָ מָקוֹם שֶׁאֶרֶץ וְשָׁמַיִם נוֹשְׁקִים זֶה לָזֶה.

הָלַכְתִּי וְרָאִיתִי הָרָקִיעַ שֶׁהוּא עָשׂוּי חַלּוֹנוֹת חַלּוֹנוֹת.

נָטַלְתִּי סַלִּי וְהִנַּחְתִּיו בְּחַלּוֹן הָרָקִיעַ,

וְעַד שֶׁגָּמַרְתִּי אֶת תְּפִלָּתִי – בִּקַּשְׁתִּיו

אָמַרְתִּי: יֵשׁ גַּנָּבִים כָּאן?!

אָמַר לִי הָעֲרָבִי: זֶהוּ הַגַּלְגַּל הַחוֹזֵר בָּרָקִיעַ. הַמְתֵּן עַד לְמָחָר – וְתִמְצָאֶנּוּ.

על מכלול סיפורים זה כותב הריטב"א: "יש גם במעשיות אלו ענינים נרמזים שלא היו נראין להם במראית העין אלא במראה החלום… ובעת השינה יראה להם כענין הרהורים ענינים נפלאים מורים על הענין". מצד אחד זהו ניסיון ליישב את הקושי העולה מהמוזרות הגדולה של הסיפורים, אלא שיישוב קושיה זה לא אמור לגרוע מההבנה של הסיפורים האלה כסודות גדולים שמססתרים בתוכם (וניתן לעיין בפירושי הרב קוק, רבי נחמן והגר"א החושפים את חלקם). בכל אופן, קשר הדוק יש כאן בין סודות פנימיים מעולם הנסתר של היהדות המסתתר מאחורי תופעות משונות לבין חלומות.

נסיים בביאור הגר"א לספר משלי, הוא קושר בין השינה לבין גילוי סודות התורה הפנימיים: "והעניין שנתן הקב"ה שיישן, כדי שתעלה נשמתו לישיבה של מעלה ושם מגלים לו רזי תורה, ומה שאי אפשר לאדם ללמוד בשבעים שנה – לומד שם בשעה אחת".

 


[1] ניתן לדבר על שתי גישות לפירוש אגדות חז"ל – הראשונה מבקש לתרץ קושיות וליישב סתירות, כלומר למצוא מה לא מסתדר על פי השכל הפשוט ולמצוא דרך להסביר אותו בכל זאת פי השכל הפשוט. שיטה זו מנסה 'לנרמל' את האגדה, ממנה פורץ צד חריג ופרוע של המחשבה היהודית. ותופסי שיטה זו מנסים להראות כיצד היא לא חורגת מן הנורמה. אך שיטה אחרת, ואתה אני מעדיף הרבה יותר, לא מבקשת לפתור את הבעיות, אלא להראות כיצד הן מגלמות ביטוי של עולם נסתר שלא יכול היה להופיע אחרת. זוהי שיטתו של הראי"ה קוק ובעיקר של הגר"א, שכתב כי 'באגדות שבש"ס… לפי הנראה חס ושלום כמו דברים בטלים בהן גנוז כל האורה' וכי 'בתוך האגדות גנוזים הסודות שהם 'כבוד אלקים' וצריך להסתיר אותם'.

אמא זורקת איש רע לכיור – החלומות של הבן שלי

בהמשך לפוסט הראשון בעניין אני מפרסם מקבץ מחלומותיו של בני הבכור שסיפר לי בתקופה האחרונה. תהנו.

ילדים חולמים חלומות.jpg
"ילדים חולמים חלומות"

יום חמישי יג טבת תשעז
חלמתי על טווס שאכל טווס. ואז בא זאב וטרף אותו

יום שישי ה אדר תשעז
חלמתי שהתחפשתי לליצן

יום רביעי ב ניסן תשעז
חלמתי שאבא ואני רואים תנים שמתקרבים אלינו

 


יום רביעי כג ניסן תשעז
חלמתי שאבא מספר לי שאמא טסה לטבריה

יום חמישי טו אייר תשעז
היו אני ואח שלי אחרים, לא הבנים שלכם. ואח שלי גזר לאני האחר את הראש ובמקום הראש צמח לו תות, וזה היה שמח

יום שישי טז אייר תשעז
בילוי צהריים עם סבתא
סבתא: אתה יודע שאני התגעגעתי אלייך?
אור: גם אני התגעגתי אלייך בחלום שלי. בלילה בחלומות שלי אני מתגעגע אלייך

יום חמישי כג אייר תשעז
בלילה חלמתי שבא אלינו הביתה איש רע ואמא זורקת אותו לכיור

יום חמישי יח תמוז תשע"ז
חלמתי שאריה גדול בא לטרוף ואני יוצא עם הגננות לחפש את טוהר. בסוף אנחנו מוצאים והיא עומדת על המדרכה ומחכה למונית או לאוטובוס

 cqxgufmgkzk-jesse-orrico1.jpg
יום ראשון כב תמוז תשעז
עידו ואני עפים בשמיים ביחד ונחים על ענן ומתכסים בשמיכה ואז חוזרים לעוף והיה ממש כיף, זה היה אמיתי

הגליוטינה הלילית

כיצד השפיעה המהפכה הצרפתית על הבנת מהות החלומות?
בשנת 1861 עלה על מיטתו הפיסיקאי הצרפתי אלפרד מורי לשנת לילה תמימה ורגילה. כנראה שעד שעות הבוקר עברה עליו שנתו בנעימים. אלא שלקראת עלות השחר, הנה הוא נזרק אל ימי המהפכה הצרפתית. בלא יודעין מדוע, הוא נתפס והובל לבית הכלא של המהפכנים ומשם לבית הדין המהפכני, שם נשפט כאויב המהפכה על ידי מנהיגיה מקסימליאן רובספייר וז'אן פול מארה מבלי לדעת מה עולל, נדרש לדווח על פעילותו האנטי-מהפכנית ונידון למוות. משם הובל לכיכר העיר המרכזית ולעיני המון זועם הועלה לבימת הגרדום שם הונח ראשו בתוך הגיליוטינה. הקהל אולי הריע, פניהם הזועמות של המוציאים להורג אולי נטפו זיעה, עד שהלהב שוחררה נפלה על ראשו וניתקה אותו מגופו. מורי מספר כי ממש יכול היה להרגיש כיצד הראש מופרד מגופו, ומיד קפץ בבהלה במיטתו והתעורר.
עד כאן מדובר לכאורה בסיוט רגיל – האדם במיטתו ותודעתו מפליגה לעולמות רחוקים ומשונים. אלא כשמורי התעורר הוא גילה כי הלוח של המיטה שמעל ראשו התנתק ממקומו ונחת על צווארו. כמעט ניתן לשמוע את צעקת ה"אאוריקה!" שכאילו צעק אלפרד מורי – תגלית מרעישה שמסייעת לפענח את מהות החלום! החלום לא קשור בהתרחשות פנימית מוקדמת המניעה עלילה, אלא ההתרחשות המציאותית יוצרת רטרו-אקטיבית את החלום שהחולם חושב שחלם כל הלילה.

The Execution of Queen Marie-Antoinette on October 16, 1793..jpg
ההוצאה להורג של המלכה מארי-אנטואנט ב – 16 לאוקטובר 1793

הקרש שנפל על הראש של מורי הוא זה שהוביל אותו להשלים את הפרטים בדמיונו ולחשוב שחלם על המהפכה הצרפתית והגליוטינה. לפי מורי, כל הפרטים של של המפשט והכליאה וההוצאה להורג, כולם הינם השלמה מחשבתית שהתרחשה בין רגע בראשו לאחר שנפל עליו הקרש, ולא התרחשות פנימית שארעה לפני נפילת הקרש.
תפיסה מהפכנית זו טלטלה את תפיסת החלומות לזמן מה. זיגמונד פרויד בספרו פורץ הדרך "פשר החלומות" התייחס לתיאוריה זו אך שלל אותה. נכון להיום, יסוד תפיסתו של פרויד הוא השלט במרחב פרשנות החלום כיום, אך ישנם גם כאלה אשר מפתחים את ממצאו של מורי, כמו התיאורטיקן משה מנשהוף בספרו "חלום וזיכרון".
ולגבי השאלה כמה זמן אנו באמת חולמים כל חלום? שהרי לפי מורי החלומות שלנו אורכים רק שניות בודדות, ומתהווים תוך כדי רגע אחד עם ההתעוררות. אלא שבעקבות בדיקות שנערכו על ידי "חולמים צלולים", המסוגלים לתקשר עם העולם המציאותי בדרכים מוסכמות מראש תוך כדי חלימה, נמדד זמן החלומות שלנו – ומסתבר והם אורכים באותו האורך שאנו חולמים אותם. כך שאם חלמנו חלום שנדמה ועברה חצי שעה כנראה וזה אכן הזמן שעבר בזמן שחלמנו.

 

"האיש הזה" מהחלומות

בשנת 2006, בחדר פגישות פסיכותרפיסטיות בניו-יורק, ציירה אחת המטופלות את פניו של האיש שחוזר ומופיע בחלומותיה, מייעץ לה ומנחה אותה כיצד לפעול בחייה. היא הראתה את הציור למטפל וסיפרה שהיא מעולם לא ראתה אותו במציאות, ובכל זאת הוא שב ומופיע בחלומותיה כמורה דרך. הפגישה הסתיימה ודיוקן האיש נשאר על שולחנו של המטפל. כאשר המטופל הבא נכנס לחדר הוא נבהל – זה אותו האיש ששב ומופיע בחלומותיו, ומעניק לו עצות חשובות. גם הוא מעולם לא ראה אותו במציאות לפני כן.

המטפל החליט לשלוח את דיוקן האיש, שמכונה על ידי המטופלים "האיש הזה", This Man, אל עמיתיו המטפלים. לאחר כמה חודשים ארבעה מטופלים נוספים זיהו את "האיש הזה" כמי שמופיע בחלומותיהם. מאז, למעלה ממאתיים אנשים מרחבי העולם מספרים שזהו האיש מחלומותיהם – מברזיל, צרפת, שוודיה, ספרד, סין, איראן, רוסיה ועוד. אחד מהם סיפר שהאיש הזה מופיע בחלומותיו ועף איתו מעל העיר בה הוא גר. בחלום אחר הוא מופיע כסנטה קלאוס ובחלום אחר כאבא של החולם.

תמונת האיש נפוצה באינטרנט ותעלומה גדולה נרקמה סביב דמותו ופשרה. אלא שלבסוף הסתבר שמדובר בתרגיל שיווקי של חברה איטלקית שעוסקת ביצירת תוכן  ויראלי. בחלק מהאתרים מסופר כי סרט עליליתי סביב דמותו של "האיש הזה" אמור לצאת לאקרנים, אך נכון לעכשיו נדמה שגם ידיעה זו הינה חלק מהמתיחה. וכך נוצרה לה עוד קלאסיקה אינטרנטית.

Image may contain: 4 people, people smiling    Image may contain: 1 person

No automatic alt text available.

לקריאה נוספת: http://www.thisman.org/history.htm

 

 


תודה לגורש  שחשף אותי לסיפור

ערב עיון בנושא חלום וזיכרון

ביום חמישי הקרוב, 22.6.17, איקח חלק ואנחה אירוע לכבוד צאת הספר "חלום וזיכרון – מסה על תפיסה, זיכרון, שינה וחלום" מאת הפילוסוף והתיאורטיקן משה מנשהוף. אירוע רב משתתפים שיכלול הרצאות ופאנל מעניינים ביותר. הכניסה חופשית. מוזמנים להגיע ולהגיד שלום.

 

18671352_1469229279783250_7709413861124514898_o.jpgחלום וזיכרון.jpg

בצלים נופלים מכל עבר ודמעה גדולה בין שמים לארץ

בגיליון האחרון של "מוסף שבת" מבית מקור ראשון פורסם פרויקט לכבוד חג השבועות – תשעה כותבים וכותבות משתפים בספר התורני שמלווה אותם. הרב אהד טהרלב, שבנו אלחי הי"ד נרצח בפיגוע השנה, סיפר על סידור התפילה ועל חלום מיוחד, מרגש, שמלווה אותו מאז.


"לאחר ה"שלושים" של בננו אלחי הי"ד והנה בחלומי כמות עצומה של בצלים קטנים שאיני יכול להשתלט עליהם ולאוספם. נופלים מכל עבר, ומעליהם עומדת לה דמעה גדולה בין שמים וארץ.

ר' נחמן אמר: "האדם הוא כמו בצל. כשמקלפים אותו נשארת רק דמעה". וכך לאחרונה מאחרי–מות בני אלחי הי"ד, כל יום כשמשיל אני את תכריכי המת, כשנעמד אני בתפילת עמידה ומתקלפת ממני עוד קליפה, המילים נהפכות לדמעות ובמקום מילים שיצאו משפתיי הן יוצאות מעיניי. והדמעה נהפכת לתפילת עמידה.

c27e511c17b34e7e84b0e5c17ca845c6.jpg

דע לפני מי אתה דומע.

דמעה נוכח פני ה'.

ה' עיני תפתח ודמעתי תגיד תהלתך.

וכך כשיורד אני לחלל שבתוכי, חלל שבתוכו כאוס גדול, משתדל אני לסדר את סידור תפילתי ומוצא מזור לתהום שבנשמתי.

בעבודתי החינוכית–תורנית אני משתדל להפוך את התפילות לתורות, ללמוד וללמד לשמור ולעשות; להפוך את בית המדרש, הבית שדורשים בו יומם וליל, לבית תפילה, לבית ומרחב לעבודת הלב. אבל גם את בית התפילה להפוך לבית מדרש, לבית שדורשים בו את התפילה, ולהפוך את הדמעות לתיבות ומילים".