הלוגיקה של החלום – תשתית להבנת יצירות חלומויות

חידוש גדול התחדש לי בקוראי בספרה של אסנת הלוי בלבן, 'הלוגיקה של החלום'. חידוש שעזר לי להבין כיצד ניתן לאפיין צד מסויים של יצירות חלומיות.

בספרה פורסת הלוי מלבן מפה תודעתית מפורטת באמצעותה זוכה הקורא לחוות ולהבין כמה מהמאפיינים הבסיסיים של חלום על פי תפיסתו של זיגמונד פרויד. לפי פרויד, כל חלום מורכב מכמה 'רעיונות חלום' שעומדים ברקע של החלום. רעיונות החלום הנם רציונאליים ואין להם קשר למבנה חלום, מלבד העובדה שהחלום הוא הצורה בה מוסווה הרעיון שמאחוריו. רעיונות החלום הנם הפתרון לחידה שהיא החלום, הנושא שהחלום בא להעביר.

gonconda-1953(1).jpg!HalfHD.jpg
רנה מגריט, גולקונדה, 1953

בפרק הראשון מציגה הלוי בלבן את הכלל הבולט ביותר על פי פרויד בדרך עיבוד החלום בתועדתנו – תהליך המיזוג. בתהליך זה מתמזגים כמה רעיונות חלומיים לכלל קטע צר של החלום. כלומר, כל פרט ופרט בחלום מורכב מכמה אלמנטים שונים של רעיונות חלום. המיזוג יוצר מצב של הצפנה, לכן יש צורך לפרש את החלום, לפתור את הצופן הטמון בו. המאפיין הבולט ביותר של הליך המיזוג הינו העובדה שכחלק מתודעת החלום אנו מסוגלים לחוות דמויות, מצבים ואירועים שונים כקבוצה אחידה ומגובשת. כך למשל יכול אדם אחד להיות בו בזמן גם אדם אחר או יותר, וייתכנו עירובים של מינים וסוגים שונים של דמויות או מצבים, אירועים ומקומות. הלוי בלבן מדגימה חלומות כאלה – "החזקתי את שורש הסלרי, שהיה התינוק שלי"; זה היה בית הילדים בקיבוץ, אבל הוא דמה לבית שלי והיה בעיר"', וכדומה.

מיזוג זה מאפיין את החלום, אך ניתן למצוא כמוהו גם בתחומים מן המציאות הערנית שלנו. הלוי בלבן נותנת כדוגמה פרסומות טלוויזיה – כדי לפרסם מכונית יוקרתית משתמשים באישה יפה, כך שבמוחנו תתקשר המכונית ליופי, עושר ואושר. דוגמה מרתקת נוספת היא מביאה מהתרסקות מעבורת החלל "קולומביה". שדרן 'קול ישראל' ציטט את דבריו של מנהל נאס"א, שון או'קיף, אשר הכריז כי אבד קשר עם המעבורת. הפרשן ציין שאו'קיף לא הוסיף אף פרט, על אף שידע כי משמעות ההכרזה היא שהאסטרנואטים נספו. זאת בגלל שלא רצה שהודעתו תושמע שוב ושוב, ודמותו תזוהה עם מות האסטרונאוטים. כך דמותו וחזות ארגון נאס"א יזוהו בצורה אסוציאטיבית עם הטרגדיה הגדולה.

תהליך המיזוג אם כן יוצר חיבור בין מושגים שונים וקושר ביניהם קשר אסוציאטיבי הדוק. בעיניי באמצעות הגדרה זו ניתן לאפיין סוגי יצירה שונים המתקשרים לחלום. כך למשל בזרמים האומנותיים דאדא וסוריאליזם, שהתפתחו באירופה בתחילת המאה ועשרים, שכבר כתבנו עליהם פה בעבר. ניקח לדוגמא את יצירותיו של רנה מגריט – רבות מהן מציגות עולם רגיל לכאורה, רק פרט או שניים חורגים מהרגיל, מתחלפים בפרט ממקום אחר. כך בציור המפורסם בו את ראש הדמות מחליף תפוח מרחף – הדמות והתפוח מתמזגים זה בזה, גורמים לנו לתהות על תפקידו של התפוח ויחד איתו על מהותו של האדם.

 

son-of-man-1964(1).jpg!HalfHD.jpg
רנה מגריט, בנו של האדם, 1964

מגריט היה מודע למשחק המראות הזה של דימויים, בו מושג אחד מתמזג באחר, אדם נעשה תפוח, שמיים למיטה או בית לאולם תיאטרון. הוא ידע שהאומנות שלו הפכה למעין משחק, בו הדימויים נאבקים כדי לשמור על אופיים בעוד האמן משחק בהם עד דק. ביצירתו 'בגידת הדימויים' הוא לקח את נקודה זו עד הסוף כאשר צייר מקטרת ומתחתה כתב בצרפתית 'זו אינה מקטרת'. אין זו מקטרת אלא דימוי אחר שיהדהד למתבונן בתודעתו. מחזה המקטרת יצטרף לאסוציאציה מעולם אחר ותיצור דימוי חדש. במובן מסויים מנכיח מגריט ביצירה זו את 'אפקט המיזוג' החלומי שפרויד דיבר עליו.

MagrittePipe.jpg
רנה מגריט, בגידת הדימויים, 1929

 

יצירות הרדי-מייד, בהן לוקחים אביזר מן המוכן ומציבים אותו בהקשר אחר, גם הן משחקות באותו המגרש. כך המשתנה של דושאן שקיבלה את השם 'מזרקה' התמזגה מדימוי אחד לאחר, כך מסמרים שמוצמדים למגהץ ביצירה המכונה 'המתנה' מעוררים את הדמיון למקומות חדשים.

 

f96a8f5d6091633fca68a11c2f55233e.jpg
מאן ריי, המתנה, 1929

 

אך נדמה שלא צריך ללכת רחוק מדי. האומנות לא חייבת להיות סוריאליסטית כדי ליצור את המיזוג המדובר. יכול להיות שגם אומנות ריאליסטית מסוגלת לכך. ייתכן שברגע והאמן מעתיק חלק מנפשו לדף, בין אם זה ציור של עץ או של נדנדה, הוא מאפשר לדימויים הפנימיים שלו להתמזג עם הדימויים הפנימיים של המתבונן ביצירתו. האמן התכוון לדבר מסויים אך לא ידע שטמונים בו עוד דברים רחוקים ומופלאים שכלל לא ידע שחבויים שם. (כך למשל כששאלו את ש"י עגנון על יצירותיו היה מפנה את השואל למבקר הספרות ברוך קורצווייל, בטענה כי הוא יודע טוב ממנו מה הייתה כוונתו).

מכיוון אחר, נראה כי יצירתו הרוחנית של ר' נחמן מברסלב – ליקוטי מוהר"ן, מבטאת באופן מרתק את עיקרון המיזוג. בדרשותיו השונות מרבה ר' נחמן למצוא הקשרים רוחניים בין מושגים שונים, אשר כל אחד מהם הוא בחינת האחר: "דע, כי צריך לדון את כל אדם לכף זכות… וזה בחינת (תהלים לז): ועוד מעט ואין רשע והתבוננת על מקומו ואיננו… ועל כן על ידי שאינו מניח להפיל את עצמו ומחיה את עצמו במה שמחפש ומבקש ומוצא בעצמו איזה נקודות טובות ומלקט ומברר אלו הנקודות טובות מתוך הרע והפסולת שבו על ידי זה נעשין ניגונים… וזה בחינת (תהלים קמו): אזמרה לאלקי בעודי… היינו על ידי בחינת העוד שלי, שאני מוצא בעצמי בחינת: עוד מעט ואין רש"ע כנ"ל".  רעיון נשזר ברעיון, האחד בחינת השני, יוצרים יחד מבנה מחשבתי מרובד שכבות, עמדות רוחניות מתמזגות זו בזו. בכך נוצרת הגות דמויית חלום, שבנויה על דמיון עשיר, על יכולת למזג בין היבטים שונים של המציאות, למצוא בהם את הקשר וליצור כך מבנים רוחניים חדשניים.

חלום ליל סדר – סיפור מאת אבי טאוב

חלום. אני צועד, מהורהר ומוטרד באמצע מסדרון ולא זוכר אם הייתה לו אי פעם התחלה. המסדרון ארוך ואי אפשר לראות אם יש לו סוף. כמו בפעם הראשונה, בגיל שלוש אולי, כשחיפשתי את סוף האופק של הים בחוף שרתון. המסדרון אפלולי וחסר חלונות. רעש אוויר מנועים נושב בפתחי האוורור. שטיח בורדו דהוי מקיר לקיר, מאפרות שחורות במכסי פחים גליליים פזורים אחת לכמה דלתות. אני הולך ועיני משוטטות על קרעי השטיח ומחשבותי נודדות אל קרעי עננים.

השאלה 'איזו דלת לפתוח?' מרגישה חשובה וגורלית. אני מטה את עצמי לדלת שקולות רמים בוקעים ממנה. אשה צועקת על מישהו שאינו משיב לה: "אני צריכה לעשות הכל בבית הזה ואתה עומד כמו איזה דפ"ר! כמו איזה קונילמל! מה אתה מסתכל כמו אחד שנפל מהירח?! רק לקחת אתה יודע וטיפת התחשבות… משהו… את הגרביים אתה משאיר ליד הספה… אני נראית לך כמו משרתת?!" הטון רועם ומתגרה, סמכותי ונעלב. "אחרי זה אתה שואל למה אני כועסת? אפשר לחשוב מה כבר ביקשתי…" כמה רגעי שקט מתוח כמו מסטיק שפג טעמו ואז דלתות נטרקות בזעם. כוס זכוכית נשברת, כנראה לא בכוונה. "זה הכל בגלל שאני צריכה לעבוד כל כך קשה עד שאני כבר לא שמה לב. עכשיו מי ינקה את כל הלכלוך הזה?! הא?!" אין תגובה. אני מטה את האוזן ושומע בליעת רוק רוצה להיכנס כדי להרגיע ולפייס אבל נזכר במסדרון האפשרויות ומתרחק.

ון גוך מסדרון.jpg
מסדרון בבית החולים, וינסנט ון גוך, 1889

מן הדלת הברה נשמעת טלוויזיה צועקת באנגלית. הקהל מריע לדיבורו המתרונן והמתחנף של המגיש. הוא שואל ונותן ארבע אפשרויות לענות. דממה. משפט בקול רפה והקהל שוב מריע והמגיש מקשקש. אחר כן הרעש האפור כשאין קליטה. שניית דממה ואז שאגות אוהדים, הלמות תופים ושריקות. הקריין מקריין בקצב הולך וגובר. השפה לא ברורה אבל הטון הולך ועולה, גם הקצב של הדיבור וזה גורם לתוכן לרגש – הוא מכדרר את הכדור, והנה הוא מתקרב, ועכשיו יותר חזק, הנה זה מגיע הוא בועט. ההתרגשות קופאת באוויר. השניות עוברות לאט. ואז בטון נמוך ומתאבל כמה משפטי אכזבה מפוקחת מפי השדרן. הוא מסביר שזה לא היה מצליח בכל מקרה. אני מתרחק וממשיך הלאה.

גם בדלת הבאה יש רעש ודפיקות ברזלים אבל גם משפטים מעורבבים יידיש וארמית בהגייה אשכנזית. האקוסטיקה מכפילת הוד. שני קולות בחברותא מתבלטים בתוך שאון האולם הענק. אחד קורא ומוביל בניגון ערב ורווי געגועים. ואי תימא הכי אמאי אתינן להכי?… ליכא רישא ואף סיפא ליכא… הוא כופל את המשפט פעמיים ושלוש בניגון עולה ויורד. מחזיק את המחשבה של המשפט. בפעם הרביעית הקצב מואט והוא משתתק באמצע. מחשבותיו נודדות. החברותא שלו מחזיר אותו בקול שמנמני ופרגמטי. רבינו מה קורה? לשיטתך לא מצא אדם מקום מעולם! הריכוז אובד ממני. הרעש העצום של בית המדרש כמו בית חרושת מתיש. אני חוזר למסדרון.

מוזיקה מונוטונית שחוזרת על עצמה בוקעת במרחק שלוש דלתות. שיר מחול אתיופי בקצב אחיד. ריח חמים של אנג'רה. אני נזכר בדלת של השכנים שלי, וולקאיט, מקומה ראשונה ברחוב סהרון, ביפו. יש להם ילד וילדה, עיניים גדולות וחכמות. הצחוק שלהם מתגלגל משוחרר למטה כשהם רצים במדרגות לחצר. אני רוצה מאוד להיכנס אליהם ולא רק כדי לבקש כוס סוכר כמו שהבטחתי לעצמי בכל פעם שעליתי במדרגות. בסוף הרצון להמשיך חזק יותר.

בדלת הבאה איוושת כיסאות רבים. רגלי הברזל מגרדות את הרצפה כשהם מוזזים במהירות. פתאום שקט. מבהיל. כנראה קהל אנשים רבים מתפללים שם ועכשיו בדיוק הם תפילת עמידה. תפילת הלחש. הדממה כובשת ואז ריקה. אני ממתין ליד הדלת ומחכה לקדושה. אני שומע אותם חלושים ורחוקים, כאילו הייתי בקצה עזרת הנשים. בסוף השעמום מכריע ואני ממשיך לסקור את כל הדלתות. מביט בהם ואז פוסח עליהם.

צעדי מהדהדים כמו מטרונם בקצב אחיד. המסדרון לא נגמר ואני רוצה להקיף את כולו ורק אז להחליט.

פתאום דלת אחת נפתחת ויוצא ממנה ילד בן שלוש אולי, ראש תלתלים, עיניים ירוקות גדולות, חולצה לבנה, מנוקדת כתמי יין. הוא מגיע אל קצה הידית על קצות האצבעות, מביט בי ואומר: אימא, תראי שצדקתי, פתחתי את הדלת ובאמת אליהו הנביא הגיע. אני רוצה להגיד לו משהו אבל שום מילה לא יוצאת והילד כבר רץ חזרה פנימה. הדלת פתוחה למחצה.


כמה מילים על אבי טאוב:

נעים להכיר. אני אבי טאוב, נשוי פלוס ארבע, גר ביפו ומתגעגע לכל העולם. מיום שעמדתי על דעתי הרעועה, כדי לא ליפול אני נאחז במילים. ממלמל, ממלמל, שואל, מפלפל ומתפלתל כמו תולעת ספרים. שירים התחלתי לכתוב כמרפא עצמי להרהורי אובדנות בגיל הלבבות השבורים (נעורים). אמרתי לעצמי: שלפחות יהיה להם מה לקרוא אחרי שכבר לא אהיה כאן (איום פולני ידוע ומוכר). בינתיים זה מצא חן בעיני ולאט לאט הבנתי שלא צריך למול כדי שלמילים שכתבת יהיה ערך, מספיק שתחיה בשבילן. הסיפורים התחילו בהשראת אתגר קרת אבל אחרי הפסקה ארוכה אני חוזר לסגור כל מיני מעגלים בבית הספר לכתיבה יוצרת של יהודה גזבר שפתחתי בבית יקר תל אביב. כיום מקדיש את חיי לעידוד העיסוק במחשבת היהדות וליצירת ועידוד תרבות, בכל מסגרת וצורה אפשרית, בפרט אצלנו בבית בפרויקט 'משפחה מזמינה' ביפו, ובעיקר ומתפלל בלב לגמור את המבחן האחרון לסמיכה לרבנות ואת הצעת המחקר לדוקטורט, אבל זה סיפור ארוך.

אם אתם מעניינים או מתעניינים אשמח להכיר בפייסבוק – אבי טאוב.

חלום יוצר – שרון רשב"ם פרופ

שרון רשב"ם פרופ, נשואה לדוד כבר 25 שנה, אמא לאיתן רועי ומיקה וציירת בעלת סטודיו לציור כבר מעל עשרים שנה. מציגה כל הזמן את העבודות שלי בתערוכות יחיד ותערוכות קבוצתיות, וכותבת. כל הזמן כותבת שירים וטקסטים. התחלתי לעבוד ממקום ששואב השראה מזיכרונות הילדות שלי, ובהמשך, התקדמתי לכדי עבודה וכתיבה על כל הדברים שמשפיעים עלי, שמפעילים אותי. יחסים בין ילדים, בין ילדים להורים, בין אנשים, ובמיוחד היחסים שלי עם עצמי.


sleep3.jpg

השקט הוא מדומה

השלווה היא צפירת אזהרה

שעת בין ערביים יפה ומתעתעת, מזמינה להרגע.

מזמינה להרפות ולהאמין.

אבל אז מציצה אלייך עין זהובה ואת שוב מבינה,

לעולם לא תהיי אישה של נחת, שוכבת זחוחה,

נרגעת.

כי למדת מזמן,

אין רגע דל.

אין רגע דל.

sleep.jpg

בלילות הכבדים, הריחניים

זרח הירח ברחבי השמיים הכהים שזלגו

אל תוכם של העצים המלחשים

וציפורי הטרף שהצטופפו על הענפים הכבדים

הבהילו אותנו בלחישותיהן הנמוכות

התכופות,

שלעגו לתנים הרעבים

והזכירו לנו, העירו אותנו,

ללילות לבנים

בהם היינו נוודים,

ישנים,

רגל אחת מקופלת, מוכנה לבריחה

והיינו מבוהלים והיינו גיבורים,

היינו ילדים.

may2011 012s.jpg

אז מה אם את לבד?

זה לא שאין כאן כלום.

יש קירות

ורעש מאוורר

ואת מוגנת מחרקים מעופפים

פראיים בחוץ.

עטלפים דקים, כהים וחדים.

ואין נחש טועה שיכרך סביב רגלך

עכבר גדול שיכרסם את אפך

בשנתך.

ואין צל מאיים

ואין חריקה מרוחקת שמתקרבת לאיטה

מאיימת לכבוש

ואין רוח חזקה מרעידה ענפי אורן

שתלחש באוזניך,

מבהילה

וגם לא כינורות מסרט, צורמים,

נגינתם הולכת

ומתגברת,

מודיעה על תפנית בעלילה

השקט הוא צפצוף רכבת בתוך מנהרה, שקשוק קרונות

כבדים, דורסניים

ומערבולת מים מהירה נורא,

סוחטת נשימה,

יללת תן שנענית באחת אחרת מהצד השני של הגן

מזכירה לך לסתות אפורות,

נוטפות ריר

נשימה מלטפת, חמה על עורפך

וכל גופך קרה.

שקט,

עוטף,

נמוך הוא יורד

מבודד אותך

חונק

ואת לבד בתוכו

והוא צורם באוזנך

והמנורה היחידה במסדרון חלבית חלושה

והנשימות של הילדים הישנים במיטותיהם

לועגות לך

על כי לא הצלחת לברוח,

להסתתר בתוך שינה

ואם יהיה לך פיפי

איך תצעדי במסדרון הארוך לבד?

ואם הצל שלא ראית יגיח באחת

מחכה לך מעבר לפינה?

ותאלצי להרים רגליים,

ברכייך

נוקשות,

רגלייך מחליקות בריצתך

בחזרה למיטה.

ואת לא מוגנת ואת לא

חזקה

את ילדה קטנה בחושך

ואין לך ברירה.

מרצ 2011 007.jpg


ספרה של שרון רשב"ם פרופ, הזמן שכח, רואה אור בימים לאחר גיוס המונים מוצלח, בו מקובצות עבודות האומנות של שרון לצד שירים שכתבה.

"הזמן שכח הוא ספר אמנות ושירה המוקדש לחוויית האנושיות השייכות לכל אחת ואחד מאיתנו. אהבה, יחסים בין אנשים ובין הורים לילדים, זיכרונות ילדותנו והחשש להתבגר ולחוות את הזדקנות הגוף. כל אלו מנקודת המבט שלי כאישה, כאמנית וכמשוררת. אני מזמינה אתכם לחוות את אלו שלכם, ביחד איתי".

הבתים החלומיים של יואש פלדש

תערוכה של האמן יואש פלדש בה נמכרו בתים חלומיים הוצגה בשבוע שעבר בבית האדום בתל אביב. ביקשנו מיואש לשמוע קצת על הפרויקט החלומי.

יואש פולדש מגב.jpg


שלום, יואש.  מהם אותם בתים חלומיים שאתה מייצר? מה מאפיין אותם?

בית חלומי הוא בית שאני מתאים ללקוח באופן אישי. במרחב הפיזי, בשל מגבלותיו, רובנו חיים בתוך דירות שנבנו לפי סטנדרט מוזר, שמנחש סגנון חיים מסוים. לה קורבוזיה דיבר על הבית המודרני כ"מכונת מגורים" – מניח שהאדם הוא סך כל מצרכיו והפרשותיו. בנדל"ן החלומי שאני מייצר אין מגבלות כאלה. כשישבתי בכנס המשקיעים הגדול של "בתים חלומיים – יואש פלדש נדל"ן", הלקוחות של הפרויקט מילאו טפסים ועברו ראיון אישי מקיף, כדי שאתאים להם בית חלומי משלהם. המכירה הוגבלה ל-33 בתים בלבד בפרויקט, ולכל אחד מהלקוחות הכנתי תוכנית אדריכלית של הבית על נייר A3 – והענקתי לו מפתח ממשי לביתו החלומי.

מה הופך את הבתים האלה לחלומיים?

 הבתים החלומיים אינם זקוקים למרחב פיזי. הבית האמיתי שלנו הוא לא אותם 60 מ"ר שאנו מבלים עליהם את מרבית חיינו בעולם הענק הזה. הבית האמיתי מצוי בתוך ראשנו – תערובת של כל הבתים שגרנו בהם, זכרונות, רצונות ועוויתות של התודעה. הבית החלומי הוא תוספת, או מעין הרחבה, לבית הזה. הוא כולל את כל הדברים שדייריו צריכים, באמת ובתמים. ברוב הבתים שלי יש הרבה שירותי כריעה, שואבי אבק רובוטיים, שפריצרים ואמגזיות שפועלים תמיד, סולמות ועוד. רק מה שהדיירים באמת זקוקים לו.

מאיפה הגיע הרעיון ליצירת בתים חלומיים?

הבית החלומי הראשון נוצר בשנת 2011 – בית עם ארבעה פתחים ואבן ענקית. בניתי אותו לעצמי, ככל הנראה, יחד עם בית ללא כניסה, 2 טבעות ספורט וסולם. עם הזמן, ככל שהתרגלתי יותר למרחבים שלהם, הבנתי שאני יכול לעזור לאחרים גם. פתחתי את שירות בתים חלומיים: https://dreamyhouses.wordpress.com/ שפעיל כבר כמה שנים.

קידמתי את השירות בין השאר על ידי מודעות ביד 2 ובאתרי מכירות אחרים – ובניתי במסגרתו לא מעט בתים. בשל אופיים האישי, חלק גדול מהם נותר לא מפורסם.

יואש פולדש תערוכה.jpg

ומה מיוחד בתערוכה יחיד שנערכה בבית האדום בתל אביב?

את התערוכה, שננעלה בשבת, אני מתכנן כבר זמן רב. אני לא אוהב לצאת מהבית, וחשבתי שאם כבר אעשה זאת – מוטב שאעשה זאת בתוך "בית חלומי". הקמתי בגלריה בית, שכלל קיר מ-7 מגבים, 3 שואבי אבק רובוטיים שפעלו כל העת, 3 שירותי כריעה, הפרדות ממזלגות שננעצו ברצפה, ושיירות של טוסטרים קופצים. בבית הזה חייתי במשך 3 ימים וקיבלתי בו את קהל הרוכשים בעודי ישן בחלל הגלריה הגיתי את הבתים החדשים.

כיצד אנשים מגיבים כאשר החלום הופך למציאות?

ניגוד לדרך הטבע, זה חלום משותף. חלומי שמתערבב בחלומם. לרבים מהם לוקח זמן להבין כיצד הבית קשור אליהם. זה די דומה למעבר לדירה חדשה – צריך להתרגל לסביבה, לאפשרויות, להכיר ולגלות את הצדדים המפתיעים והנעימים לצד אלה שמעדיפים להדחיק. לעתים אתה מגלה שהשכן קוצץ את ציפורניו לפנות בוקר בעודו עומד בחלון.

יואש פולדש ש.jpg

מה הבית הכי מיוחד שיצרת?

אני אוהב את כולם, אך לאחרונה במיוחד את אלה העומדים על כלונסאות. משהו בעובדה שהם עומדים כך מאוד מרגש אותי. חלק מהבתים שאני מתכנן עשויים להזכיר ממש בית סוהר.

 יואב פולדש כלונסאות2.jpg

הבית החלומי של הילה שפיצר

ויש לך חלומות כבר על הפרויקטים הבאים?

יצרתי סדרה שנקראת הדיור הציבורי, עם בתים מיוחדים לבצלאל סמוטריץ', מירי רגב, אליעזר פישמן למירי יש מוקש תת ימי בקרקעית הבריכה. אני מתכנן לפתוח סוכנות להעברת נקודות חן בין בני אדם.

  יואב פולדש מירי רגב.jpg

יואב פולדש עמינח.jpg

 

לחלום את הזיכרון – סיפור חיים, צילומים, מאת תמר פיליפ

את הזיכרון שלי איבדתי בגיל שמונה בעקבות אירועים בעלי השפעה טראומתית על הנפש שלי. (כשהייתי בת שמונה וחצי לא זכרתי את החיים שחייתי בגיל שבע וחצי). היום אני מאמינה שהסימפטום של השכחה הטראומתית  התחיל עוד קודם, עוד בגיל הגן. ההצלה הגדולה של החיים שלי הייתה כשהתחלתי ללמוד צילום מקצועי ואמנות בתיכון במגמת צילום. החיבור שלי לצילום היה מיידי, ידעתי שזה מה שאעשה כל החיים.

עבדנו במעבדות, בחדרי חושך – בתאורה אדומה או בחושך מוחלט. הייתה הרגשה של לילה, הייתה אווירה של חלום, והתחילו לעלות לי דימויים שהתבטאו בעבודות שיצרתי. פעם ראשונה שהתחלתי להתחבר ל"אני האותנטי" שלי בצורה לא מודעת. נוצרו לי דימויים שדיברו על המצוקה המודחקת שלי שהייתה קיימת מתחת לפני השטח.

אחרי שסיימתי תיכון נרשמתי כמעט מיידית לבית ספר לאמנות קמרה אובסקורה במחלקה לצילום. הלימודים בקמרה המשיכו את התהליך. הסביבה זיהתה את הטראומות המודחקות והמושתקות שהתבטאו דרך הדימויים שיצרתי ועודדו אותי לדבר על הדברים, להוציא את זה החוצה. לא רק בצילום אלא גם באופן מילולי, להפסיק להתבייש.

בסמסטר האחרון של הלימודים בקמרה התחילה להפריע ה לי ההרגשה שיש  תקופה בעבר שהיא מושחרת לחלוטין, שאין לי גישה אליה, התחלתי להרגיש שאני לא יודעת מי אני וזה התחיל להטריד אותי.

כשסיימתי את הלימודים, פעם ראשונה אחרי הרבה שנים שלא הייתי במסגרת והיה לי הרבה זמן פנוי. הקדשתי את הזמן הזה לניסיון להתחבר לעצמי, לנסות להיזכר. חברה לימדה אותי שכאשר עוצמים את העיניים ומנסים לשחזר את תנועות העיניים המהירות שזזות בזמן החלום אז מתחילים לעלות דימויים מהלא מודע. זה עבד, פעם ראשונה עלה זיכרון שקשור לעבר, משהו ששכחתי, משהו שהיכה אותי בתדהמה. הייתי בהלם ששכחתי את זה, זה היה חשוב מידי, זה היה מהותי.

d792d799d7a0d794-d790d7aad7a8-3.jpg
עיבוד תמונה של צילום אנלוגי

הדימוי הזה הוא בדיוק מהתקופה שניסיתי להזכר בעבר, בערך חודש חודשיים לפני  שהתחלתי להתחבר לזיכרון משמעותי. זכרונות שעולים הם חלקיים וקשה להבין את התמונה המלאה של דברים שהתרחשו  לפני שנים, במיוחד כשהסביבה מנסה לחסום את הגישה ולא משתפת פעולה.

באתר שלי כל מה שמופיע תחת השם זיכרון ילדות הוא מהתקופה של השכחה המוחלטת.

d799d7931.jpg
צילום שמצאתי באלבום ישן שחתכתי והוספתי לו משלי, דימוי נוסף מאותה תקופה

אחרי כמה שנים של התמודדות עם הזכרונות הצגתי עבודות שמדברות על שכחה וזיכרון בגלריית הקיבוץ בתל אביב באוצרותה של טלי תמיר. קראתי לתערוכה "החדר האדום".

אחרי התערוכה המשכתי ללמוד אמנות במדרשה במחלקה לאמנות. למדתי שם שנה ואחריה החלטתי שאני צריכה להתנתק מעולם האמנות הישראלי  ולייצר את האמנות  בחממה ולא תחת לחץ. לא הייתי חזקה מספיק, הזהות שלי הייתה שברירית, מנופצת. החלטתי להסתגר. עד אז הצילומים שלי היו בבואה של הנפש ולא ביטאו את העולם החיצון, המצלמה חצצה ביני לבין העולם. לא ראיתי דבר חוץ מעצמי. הצילום גונן עליי.

בשלב הזה התחלתי לנסות להבין את המקום בו אני חיה; התחלתי ללמוד יהדות עם דגש על קבלה. התחלתי לקרוא בתנ"ך, במיוחד את ספר בראשית (שקראתי בו שוב ושוב), קראתי טקסטים של מקובלים, ויצאתי לעולם, פעם ראשונה אחרי הרבה שנים ללא מצלמה, בלי חציצה. רק להתבונן, בלי לנסות לייצר דימויים שמשקפים את חיי הנפש שלי אלא להתבונן במה שקיים.

d7a9d79ed799d799d79d-d7a1d7a4d7a8-5.jpg

הייתי נוסעת ברחבי הארץ (אני גרה בתל אביב) – לים המלח, ירושלים, טבריה, צפת. פעם ראשונה לגמרי לבד, בלי חברים, ללא מצלמה, ללא מטרה חוץ מלהתבונן.

כשעמדתי לנסוע לצפת בפעם הראשונה, התכוונתי לנסוע בשלשה אוטובוסים: מתל אביב לירושלים, מירושלים לצפת, להיות שם שעה ומיד להספיק לאוטובוס חזרה. זה היה נראה לי מוגזם וקשה מידי. אבל באותו יום לפני שקמתי בבוקר היה לי חלום – תמונות של נופים, רצו לי בעיניים ועם התמונה הזו התעוררתי. בדרך מירושלים לצפת התחלתי לראות את הנופים שראיתי בחלום וזה אישר לי את חשיבות הנסיעה.

הייתה לי רק שעה להיות בצפת והגעתי לעיר העתיקה והמראה של בית הקברות העתיק נגלה לפניי. זה היה אותו המראה שהופיע לי בחלום. הבנתי שהדרך הארוכה לא הייתה לשווא, שיש משמעות לחיפוש שלי  ושיש לי עוד מה לגלות.

ההשפעה של התהליך על הצילום שלי היא בכך שהיום אני מביעה עמדה גם על המקום שבו אני חיה, ומשהו ממנו נשמר (שארית ממנו) בצילום. היום אני מייצגת את מה שקורה סביבי  ולא רק את העולם הפנימי שלי.

d7a9d7a7d799d7a2d794-d7a4d7a8d799d799d79d-2-d7a1d7a4d7a8.jpg

העבודות מכילות את הנוכחות הקונקרטית של מה שקיים (את החומריות), ומצד שני הן גם מביעות את העמידה שלי על הגבול  ואת הכמיהה לניתוק שקיימת בתוכי.

d794d799d7a8d797-d794d7a9d79cd799d7a9d799-d791d794d799d7a8-2.jpg


בלוג הצילום של תמר פיליפ – https://tamarphilip.wordpress.com

חלום יוצר עם קרן ענבי

קרן ענבי נולדה בישראל, חיה ויוצרת בתל אביב ובניו יורק. ענבי עוסקת ביחסים הדינמיים שבין טבע, תרבות ומקום ובוחנת בעבודותיה את הגבולות של מדיום הציור והרישום במגוון טכניקות ולרוב באמצעות מייצבים תלוי חלל ספציפי. זהו מבחר מיצירותיה המתכתבות עם עולם החלומות.


 

קרן ענבי, נוף, דיו ועפרונות צבעוניים על מיילר, צילום- סטאן נארטן, 2017 (2)
נוף, דיו ועפרונות צבעוניים על מיילר, צילום- סטאן נארטן, 2017

יש חלומות שמשרטטים עבורנו תמונה ברורה של מקום מסוים בעל שם, זהות והיסטוריה. לעומתם, ישנם חלומות שככל שעובר הזמן מאז שחלמנו אותם או חשבנו עליהם הדימוי שלהם הולך ונחלש, הולך ומתמסמס. את הציור הזה ציירתי תוך כדיי מחשבות על המשמעות החלקלקה של מהו מקום, נוף והחיבור לצבע הדיו. נוצרה קומפוזיציה שהזיהוי שלה עם דימוי או נוף ספציפי הולכת ומתרחקת מאתנו, סוג של נוף חלומי ושברירי של מקום שקיים רק בדמיון ובמחשבות שלנו.

קרן ענבי, חממה, , צילום- יגאל פרדו, 2014, דיו על נייר (2)
חממה, דיו על נייר, 2014 צילום: יגאל פרדו

בציור מתואר כתם דיו שמתפקד כחלון קרוע לסוג של נוף חלומי שהרבתי לתאר בעבודותיי: ביצה או בריכה בחממה. מבנה החממה והטבע שבתוכו הן מוטיב חוזר באמנות שלי כמו דימוי החוזר על עצמו שוב ושוב בחלומות. החממה מסמלת עבורי סוג של דימוי ויזואלי ומטאפורי, לבית גידול וכמקום שתפקידו לייצר סדר ושליטה בטבע. בחלום אנחנו נמצאים למעשה במצב של חוסר שליטה על הדימויים המציפים אותנו, מנסים לעשות סדר ולייצר היגיון בטבע כמו החחמה. בציורים שלי החממה מופקעת מייעודה המקורי והיא משקפת מצב מנטלי של חיפוש ומחקר שבו הטבע והחומר יוצאים משליטה, סוג של אי נחת בדומה לחלום.

קרן ענבי, סדרת החלקים השלמים, 2013, חיתוך עץ (2)
סדרת 'החלקים השלמים', 2013, תשעה חיתוכי עץ, צילום יגאל פרדו

בסדרת חיתוכי עץ זו בחרתי לפרק ולהרכיב מחדש דימויים של צמחים ארץ ישראליים שונים, בסופו של תהליך נוצר דימוי חלומי שאינו קיים במציאות, המזכיר בעל-חיים ימי משולב בשורשי צמחים וקוצים. פירוק הדימויים והרכבתם מחדש יוצרים תחושה אסוציאטיבית בעלת מסקנות והיגדים על נוף, סביבה, מקום וזמן שקיימים באזור הדמדומים של חלומותינו ולא במציאות.

קרן ענבי, פרט מתוך סדרת החלקים השלמים, , צילום- יגאל פרדו 2013 , חיתוך עץקרן ענבי, פרט מתוך סדרת החלקים השלמים, , צילום- יגאל פרדו, 2013 , חיתוך עץקרן ענבי, פרט מתוך סדרת החלקים השלמים, חיתוך עץ, צילום- יאל פרדו, 2013 (2)

 

קרן ענבי, אקס טריטוריה, 2016, מיצב חיתוכי נייר, שיתוף פעולה עם להקת המחול דאנס אנטרופי, ניו יורק (2)
אקס טריטוריה, מיצב חיתוכי נייר, שיתוף פעולה עם להקת המחול דאנס אנטרופי, ניו יורק, 2016

כמו בחלום גם המושג אקס טריטוריה מתייחס לאזור שאינו בתחום הארץ, אזור שנמצא בין לבין, בין שינה לערות. במיצב יצרתי חלל סגור ופתוח בו זמנית המורכב ממגזרות נייר עם דימויי צמחייה המתייחסים לטבע ופנטזיה. המגזרות מעוררות תחושה של ארעיות המלווה בהיקסמות חלומית. נוכחותו של הריק ושל הנעדר נובע הן מאופייה  של המגזרת והן מהלובן האינסופי השולט בחלל. הרקדנים נעים בתוך חלל שמסמל מקומיות כמו גם כמיהה למחוזות חלומיים ודמיוניים.



קרן ענבי היא בוגרת התוכנית לתואר שני – החוג לאמנות אוניברסיטת חיפה. בעלת תואר ראשון בתולדות האמנות- אוניברסיטת תל אביב, ובוגרת המדרשה לאמנות – מכללת בית ברל. עבודותיה הוצגו בתערוכות בארץ ובעולם בניהן תערוכות יחיד במוזיאון חיפה לאמנות, במוזיאון ינקו-דאדא, עין הוד ועוד. השתתפה בתערוכות קבוצתיות במוזיאון ישראל, מוזיאון תל אביב לאמנות, מוזיאון ארץ ישראל, מוזיאון אשדוד לאמנות, הביאנלה הים תיכונית השנייה לציור ופיסול בקרואטיה, מכון פראט לאמנות בניו יורק ועוד. ענבי השתתפה בתוכניות שהות בינלאומיות לאמנים בניו יורק, והיא כותבת תור חודשי בנושאי תרבות ואמנות בניו יורק וצפון אמריקה במגזין 'בסיס לאמנות ותרבות'.

אתר האמנית: http://www.kerenanavy.com/

קרן ענבי בסטודיו, 2016, צילום נעמי הירשמן-רווה (2)
קרן ענבי צילום: נעמי הירשמן-רווה

להמשיך לקרוא את חלום יוצר עם קרן ענבי

לתאר את החלום בכוליותו – על התנועה הסוריאליסטית

"מאמין אני בהתמזגותם של שני מצבים אלה – הסותרים למראית עין – של החלום והמציאות, וגלגולם במעין מציאות מוחלטת, מציאות-על (surréalité)"  אנדרה ברטון, המניפסט ראשון של הסוריאליזם, מצרפתית: אירית עקרבי

הסוריאליסטים היו וודאי הקבוצה האומנותית שהעניקה לחלום את המקום הגדול ביותר בעבודתה – חבורת אמנים מצרפת שביקשה לשנות את האומנות והמציאות בחלק הראשון של המאה העשרים. הקבוצה התקבצה סביב מנהיגה הכריזמטי והרודני, אנדרה ברטון, לאחר התמסמסותה של תנועת האומנות הניהלסטית "דאדא". הדאדאיסטים שהחלו לפעול בשוויץ בשנת 1916 ביקשו לרוקן את האומנות ממשמעות על ידי יצירת שירים ממילים שנשלפות מכובע, מיצגי פרפורמנס שכללו אך ורק ג'יבריש ועוד. אך בקשתם של הסוריאליסטים הייתה שונה – הם רצו להוציא לחופשי את התת-מודע ולבכר אותו על פני כל השאר. אין פלא שהחלום תפס אצלם חלק כה מרכזי.

ray man Indestructible Object.jpg
מאן ריי, חפץ שמיועד להריסה. 1925

נתמקד כעת בכמה קטעים מרתקים מהמניפסט הסוריאליסטי הראשון שחיבר אנדרה ברטון העוסקים בחלום ומאפיינים אותו.

"בתוך הגבולות שבהם הוא פועל (או פועל לכאורה), החלום הוא ככל הנראה רצף מתמשך, והוא מראה סימנים של ארגון. הזיכרון לבדו נוטל לעצמו את הזכות לעשות בו קטיעות, להתעלם מן המעברים… אפשר שחלומי מן הלילה האחרון הוא המשכו של החלום מן הלילה שקדם לו, וכי בלילה הבא הוא יימשך על פי חוקיות מופתית".

ברטון מבקש לקעקע את התפיסה הרווחת לגבי מאפייני החלום. בעיניו החלום אינו מציאות נזילה שקופצת מדבר לדבר, נקטעת ומתחילה מחדש – אלא שהוא מציאות ארוכה ורציפה, שנעצרת עם ההתעוררות אך בלילה הבא תמשיך מאותו המקום. זהו הזיכרון שלנו בקטנותו שלא מסוגל לתפוס את ההמשכיות של החלום.

"ומאחר שאין כל ראייה לכך שבעת פעילות זו, במצב החלום, מוסיפה ה'מציאות' שמעסיקה אותי להתקיים, ואינה שוקעת בנשייה – מדוע לא אייחס לחלום את אשר אני מסרב לעתים לייחס למציאות, דהיינו, את אותו מצב של ודאות ממנה-ובה, אשר לעת חלום כלל לא עלה על דעתי להכחישו? מדוע לא יהיו ציפיותי מאותות החלום גדולות מציפיותי מדרגת-מודעות גדלה והולכת מיום ליום? כלום אין אפשרות לעשות שימוש אף בחלום לשם פתרון שאלות-היסוד של החיים?".

החלום אם כן אינו וודאי פחות מן המציאות ויכול אף לשמש אותי לתיקון עולם – פתרון שאלות היסוד של החיים.

"מן הרגע שבו יעמוד החלום לבחינה שיטתית, מן הרגע שבו יהיה בידנו לתאר את החלום בכוליותו, בעזרת אמצעים שעדיין יש להגדירם… כאשר עקמותו תתפתח בקביעות ובשיעור שאין כמותם רשאים אנו לקוות כי המסתורין, שאינם מסתורין, יפנו את מקומם למסתורין הגדול".

העיסוק בחלום ובתיאורים שלו יאפשר לחשוף את כל הנסתר שמאחוריו, את המסתורין הגדול ביותר, לעומת המסתורין הקטן שניכר לנו כעת.

duchamp The Bride Stripped Bare by Her Bachelors, Even (The Green Box).jpg
מרסל דושאן, הקופסה הירוקה. 1934

ואכן לקחו הסוריאליסטים את עמדותם הלכה למעשה. אחת מטכניקות הכתיבה הנפוצות ביותר בכתבי הסוריאליסטים הינה ה"כתיבה האוטומאטית", שבה האדם כותב "מהר, בלא נושא שחשבת עליו מראש, במהירות מספקת שלא לזכור את הנכתב ולא להתפתות לקרוא בו". טכניקה זו חושפת את מעמקי תת-המודע של הכותב. אך לא בזאת עם עצרו. השיטה הרדיקלית ביותר שבה נקטו, שאף הניבה תוצאות מפחידות לא פעם, עירבה שיטות היפנוטיות וקטעי סיאנס קבוצתיים. המצטיין בחבורה היה רוברט דסנוס (או דנו, תלוי לפי איזה תרגום) שברטון תיאר כ"ישן, אבל כותב, מדבר… מי שלא ראה את עפרונו מוצב על הנייר – ללא שמץ היסוס ובמהירות פלאית – את המשוואות הפואטיות המדהימות הללו, ולא יכול היה לוודא, כמוני, שאי אפשר שהוכנו זה מכבר… אינו יכול לדמות לעצמו את כל מה שהיה כרוך אז ביצירתן, את ערך האורקל המוחלט שקיבלו (ברטון, נדז'ה, תרגום: מיכל בן נפתלי).

robert desons.jpg
רוברט דסונס

נדמה שבאמת הטקסטים הסוריאליסטייים הם הקרובים ביותר ליכולים לתאר את המצב החלומי.

הנה לדוגמא שיח שנערך בעת אחד ממסיבות השינה שערכו עם דסנוס:

מושב שינה היפנוטית, יום שבת ה-30 בספטמבר, 1922

באורח ספונטני: הו! (אחר כך מלה בלתי קריאה)

ש': היכן אתה נמצא?

ת': רובספייר

ש: האם נמצאים כאן כמה אנשים?

ת': ההמון

רובספייר (בכתב יד גדול מאוד) רובספייר

כאן מדבר דסנוס לראשונה. קול עמום, עצוב קצת מאיים. שומעים: הם יהפכו לבנים יותר מ הדגל השנוא על המלוכה… מוגי לב, מוגי לב… וצווארוני הלבן שהנכם מגנים כאילו היה קישוט שווא… אתם מקנאים בצוואר העדין העולה ממנו… הרי אתם נפחים הנמלטים מנפחיותיכם הליליות… ליליות… הגיליוטינה… הגיליוטינה… אני לבדי. אתם ההמון ואתם רועדים מפני מבטי הירוק.

(תרגום:רות עמוסי, מתוך דאדא וסוריאליזם בצרפת).

תם ולא נשלם – עוד רבות יש מה להגיד על החבורה הצבעונית הזו, וכך עוד ייעשה על גבי במה זו.

כִּרְכָּרוֹת שְׁלֵמוֹת נִשְׁמָטוֹת – משירי אבישי חורי

לצד המאמרים השונים המתפרסמים בבלוג אנו שמחים גם לארח יצירות של אמנים מתחומים שונים הקשורים בחלומות.

הפעם אנו שמחים לפרסם שני שירים מאת אבישי חורי, משורר צעיר ומבטיח, בליווי תמונות של הצלמת המוכשרת יעל שלח.


 

R.E.M / אבישי חורי

שנת R.E.M, המוכרת בתור "שנת חלום", היא שלב בשינה בו קצב פעימות הלב עולה בחדות, ובולטות תנודות העיניים המהירות.

בִּשְׁלַב תְּנוּדוֹת הָעֵינַיִם הַמְּהִירוֹת,

פַּרְדֵּס נִכְּכָב בִּמְטָר טַל

הַגּוּף מֻטָּל בְּשֶׁקֶט

אֲבָל בַּמֹּחַ סוּפָת חַשְׁמַל.

זֶהוּ חֲלוֹם.

 

בַּבֹּקֶר מֻטָּל הַשֶּׁקֶט

בְּאֶמְצַע רְחוֹב,

בָּעֵינַיִם אֵין רֶטֶט

 

אֲבָל מִתַּחַת קוֹרֵס הָרְחוֹב

כִּרְכָּרוֹת שְׁלֵמוֹת נִשְׁמָטוֹת.

זֶהוּ

חֲלוֹם,

חַיָּב

לִהְיוֹת

16178921_10209857242242651_7353935132466864748_o
צילום: יעל שלח

השיר הזה נשלף היישר מתוך השינה, בסביבות ארבע בבוקר. פקחתי עיניים במיטה, חצי חולם ומשום מה גם חצי ער, והמילים הכתיבו את עצמן על מסך הפלאפון. אין לי מושג מה הן רצו לומר, אבל היה לי חשוב לתעד את זה.

יסמין / אבישי חורי

אַף פַּעַם אֵין סוֹף לְמַעַרְכוֹת יְחָסִים.

הִיא עֲדַיִן בּוֹרֵאת בִּי

רִצוּדִים מוּזָרִים.

מְחִיר הַמִּלִּים הוּא

רִיבּוֹא הִדְהוּדִים:

אֲנִי צְרִיכָה לְהָקִים

מַחֲסֶה שֶׁל יַסְמִין.

15994888_10209857225362229_7082492970401757079_o.jpg
צילום: יעל שלח

על היוצרים:  אבישי חורי, בן 24, חי וכותב על קו באר שבע-ירושלים. בעברו היה תלמיד ישיבה ורועה צאן, עורך תרבות ועיתונאי. ממש בקרוב יגלה מה הוא רוצה לעשות כשיהיה גדול.

https://www.facebook.com/avishai.churi

יעל שלח, בת 24, סטודנטית לצילום בירושלים, מתרגלת לעיר ומתגעגעת לנופים של הגולן.

https://www.facebook.com/yael.shelach