פיית השיניים ודרקונים יהודים – על ספרו של משה רט 'פנטזיהדות'

כשלבן הבכור שלי נפלה שן בפעם הראשונה, עמדתי בפני דילמה. אשתי מיד סיפרה לו על פיית השיניים בהתלהבות כה רבה, והוא החל לצייר בראשו עולמות מופלאים של דמויות צבעוניות מעופפות ומסחר בשיני ילדים. אבל אני התחלתי להריץ בראשי תרחיש מתגלגל – בשלב מסוים בני יבין שפיית השיניים לא קיימת, אז הוא עלול להתחיל להטיל ספק לא רק בפיית השיניים, אלא בכל מה שסיפרנו לו שקיים ולא רואים אותו. זה עוד עלול להיגמר באיבוד האמונה בעוד 'חבר דמיוני' שסיפרנו לו עליו – אלהים.

ספרו החדש של הרב ד"ר משה רט, פנטזיהדות, מבקש לטעון שהמדד לאמיתתו או קיומו של דבר הינה מידת השפעתו על התודעה שלנו. לכן במקרה שהצגנו השאלה תהיה מהי מידת השפעתה של פיית השיניים על חיינו, ולא האם היא מתעופפת לה ביער הפיות.

800px-The_spectacular_star-forming_Carina_Nebula_imaged_by_the_VLT_Survey_Telescope.jpg

סוג הטענות המובאות בספרו של רט הן משונות, מטלטלות, חריגות. אך רט פורש אותן בהדרגתיות ומנמק כל מהלך מראשית ועד אחרית. דווקא הלוגיקה והמחשבה ההגיונית הן שמשמשות את רט בניסיונו לפרוש את המצע לתפיסה פנטסטית של התודעה. וזה מה שהופך את ספרו למרתק ומבריק כל כך – הוא באמת מצליח לשכנע שהתפיסות המשונות שלו הגיוניות, הרבה יותר ממה שהורגלנו לחשוב.

אז בואו וננסה לסכם בקצרה את מהלך טענותיו של רט – ראשית הוא דן ביכולת שלנו לתפוס את העולם האובייקטיבי. הוא הולך בדרך שסללו הפילוסופים האידיאליסטים ומגיע למסקנה כי התודעה הינה המצב הבסיסי של המציאות, ולא החומר. כל התרחשות בעולם עוברת דרך התודעה שלנו; גם את החומר עצמו וגם את מסקנות המדע שמבקש לעמוד על טיבו – אנחנו תופסים דרך תודעתנו. בניגוד לתפיסה שמה שאמיתי הוא מה שחומרי, שניתן לחוש בו, לראות אותו, לשמוע או להריח, רט טוען שהאמתיות של הדבר נובעת ממידת ההשפעה שלו על המציאות. הוא מביא כדוגמא את החלומות שלנו – החלומות הם נזילים, מרוחקים, לא ניתנים למישוש. האבחנה בין חלום למציאות היא מידת השפעתם עלינו – השפעת החלום היא זמנית ונשכחת מהר. לעומתם, המציאות הרגילה ממושכת ורציפה. ניתן אם כן לומר שהחלום אמיתי פחות מהמציאות. אך רט מציע כי החלומות והמציאות הינם בבחינת מים וקרח – "שניהם עשויים מאותה מהות מנטלית, מאותו 'חומר של המחשבה', אלא שהחלומות הם במצב צבירה נוזלי, ואילו המציאות במצב צבירה מוצק". דימוי יפה זה וקו המחשבה המקורי מאפיינים את כתיבתו של רט, שלוחם את מלחמת התודעה והעמדתה במרכז החוויה האנושית. מבחינה זו, גם תפיסה סובייקטיבית של האדם, פרטית ככל שתהיה, יש בה אמת וממשות, אך ברור לרט כי ככל שעניין מסוים מוסכם על כמה שיותר תודעות – יש לו יותר ממשות.

רט יוצא כנגד המכנים ותופסים עצמם 'רציונליסטים', וטוען שהרציונליזם שלהם אינו אלא היצמדות למוכר. הרציונליזם שלהם אינו אלא נטיה פסיכולוגית, שלא באמת מוכחת לוגית. הם מבקשים להניח על שהיה פעם מתוך מה שהם מכירים כיום. כפי שהוא מראה, טענותיו הפנטסטיות אינן פחות לוגיות והגיוניות משל הרציונליסטים. כהיפותזה הוא מציע ניסיון מחשבתי – נסו לדמיין מציאות עתידית שאין בה חשמל. כעבור אלפי שנים מוצאים מדענים שרידים של מחשבים וטלפונים חכמים. הם מסיקים מכך שמדובר בקמעות שבני האדם הפרימיטיביים בני המאה ה-21 האמינו שהם יכולים ליצור כך קשר עם מקומות רחוקים ולהעביר להם תמונות. האם יהיה ברור להם שמדובר באמונה תפלה? באותה מידה, כך האדם המודרני מביט על קמעות וכשפים מהעולם העתיק – הם נראים לו לא הגיוניים, אך יתכן ובאמת הם פעלו. כאן יש להרחיב על הסברו המאלף של רט על מציאות המיתוס בעולם הקדום, אך קצרה היריעה.

thesaviorinstalled 2008 Enrique Martínez Celayajpg.jpg
אנריקו מרטינז סליה, המושיע, 2008

הניסיון לסכם את מהלך המחשבה בחלק זה של הספר וודאי עושה לו עוול. רט מסביר את רעיונותיו המורכבים בצורה יסודית ובונה אותם שלב על גבי שלב. נדמה שאת כל החלק הראשון של הספר ניתן היה לפרסם בתור מסה פילוסופית שבהחלט הייתה עומדת בזכות עצמה, שניתן היה לקרוא לה 'מסה על ההכרה אידאליסטית, דמיון ופנטזיה', או משהו כזה. מדובר בטקסט פילוסופי מהפכני באמת, ואני מקווה שיגיע לקוראים רבים. מבחינה זו מקיים רט את שכותב הרב קוק בשמונה קבצים א, תרב: "השקפת עולם גלויה ורציונלית, צריכה היא להתאחד עם השקפת עולם נסתרת מיסתית. ומשתיהן יחד, לכללותם והמון פרטיהם, תפרח השירה, תעוז הגבורה, יתהדר היופי ותרבה הדעת".

בחלק השני של הספר בוחן רט את ההופעה של העולם הפנטסטי  במקרא ובאגדות חז"ל  – כיצד שדים, רוחות, כשפים ומלאכים ממלאים את עולם המחשבה היהודי. הוא טוען שסיפור דמיוני יהיה אמיתי ככל יותר ככל שהוא מיטיב לבטא את האמיתות הגדולות של המציאות הטרנסצנדנטית – דהיינו של האלקות. על כן אם היהדות היא פנטזיה, הרי היא פנטזיה אלקית, פנטזיה המשתמשת בסיפורים ובתיאורים מופלאים כדי לספר את הסיפור האמיתי על אלקים והעולם.

בסופו של דבר מבקש משה רט לכונן תנועה של 'יהדות פנטסטית', יהדות המכירה בעולמות שמעבר, בממשות של הדמיון ובהכרחיותו לחיים הדתיים, בעושר שמציעים יצורים כמו מלאכים, שדים, דרקונים ואתון מדברת לפריצת הגבולות התודעתיים של עולמנו. זה נשמע אולי דמיוני, נשמע אולי לא הגיוני, אבל זו בהחלט תפיסה מרתקת ופורצת דרך.


fantasy_master.jpg

משה רט, פנטזיהדות, ידיעות ספרים, 302 עמ'

אין דבר מרגש יותר מלהיכנס לטקסט שמצליח לייצר דינמיקת חלום אמתית – ריאיון עם ראובן נמדר, מחבר 'הבית אשר נחרב'

ראובן נמדר מגדיר את עצמו כ"ירושלמי שחי בניו יורק". כבר עשרים שנה שהוא גר שם, אבל עדיין מרגיש ירושלמי בכל רמ"ח איבריו. את ספרו "הבית אשר נחרב", שזיכה אותו בפרס ספיר הנחשב, הוא כתב בניו יורק, בעברית חסרת מעצורים שמפתיעה ביכולתה להעלות ריח ניחוח ולחולל את תחושת הבשר המובא אל פה. גיבור הספר, פרופ' אנדרו כהן, יהודי ניו-יורקי מהאצולה האקדמית הפוסט-מודרנית, מתמודד עם שורה של חלומות וחזיונות עתיקים שתוקפים אותו ומובילים אותו במסלול חד אל תהומות תשעה באב, המקדש בירושלים וקורבנות חטאת ועולה. שוחחנו בטלפון כשאצלי תשע בערב ואצלו שתיים בצהריים, על חזיונות, חלומות, כתיבה וקורבנות.

ראובן-נמדר-1.jpg

שלום ראובן. 'הבית אשר נחרב' מתאר את תודעתו של הגיבור המוצפת בהתגלויות חיצוניות, מה שיוצר כתיבה של מלאות, לפעמים אפילו עודפות – תיאור מפורט של נשיבת רוח מן הנהר והתכהות הזמן יחד עם פרטי פרטים של בגדים, כוסות, עיתונים, הבעות פנים. כלומר שתופעת ההתגלות מעניקה פתאום פשר לכל פרט ופרט. אלא שנדמה שבספרך ההתגלות יוצרת אצל הגיבור עודפות עד כדי תחושת קבס, המלאות של החוויה והעולם מציפה אותו. אתה מסכים עם האבחנה? זה מה שהתכוונת לכתוב?

מסכים בהחלט. יש כמה רבדים לתשובה שלי – הרובד הראשון שהוא רובד של כנות אומנותית, זה שיש מחוות בתוך כתיבה שכופות את עצמן על הכותב. הרומן הזה הכתיב לי איזשהו טון של כתיבה. כל סיפור קצר, כל שיר, כל רומן מכתיב טון, אבל כאן הטון היה לא רק במובן של טון מספר, אלא גם של מבנה המשפט. זה הכתיב איזו רמת פירוט שהייתה חלק בלתי נפרד מהעבודה. הרבה אנשים אהבו את זה והרבה הרגישו שזה יותר מדי להם. בתחילת הספר הפירוט מאוד יפה ונעים ומגרה חושים ואסתטי, ובסוף הפירוט הוא כבר שטני ומחניק וגורם לתחושה של קלסטרופוביה. הפרוטרוט הזה, האינספור הפרטים, העודפות הזאת, הייתה חלק בלתי נפרד מהמכוון שהרומן הזה כפה עליי. אני כותב מאוד מודע שמשכתב המון פעמים, השכינה הרי לא מדברת מגרוני – אני מאוד קפדן, כפייתי קצת, בודק כל משפט כמה פעמים, מקשיב לו, בוחן את המשקל הפנימי שלו. אבל הלכתי עם הטון של הרומן. הסכמתי להיכנע לו, ללכת איתו, ולתת לו להיות.

אני רוצה להגיד שהעודפות הזו כן קשורה לעניין של ההתגלות, כיוון שכל התגלות על פי הגדרתה היא עודפות. הלא יש מציאות – הנה אני פה יושב ברחוב מאוד נעים, עצים עתיקים מצלים עליי, אחר צהריים ניו יורקי קיצי. יש מציאות והיא רבת פרטים אבל אני שולט בה. אם היה נגלה לי עכשיו רובד נוסף של המציאות – שזו בעצם התגלות, הגילוי הזה שכל מה שאתה רואה במציאות זו רק שכבה אחת – אז היה פתאום נשפך עליי עודף גדול של רשמים. דוגמא מעניינת לזה הוא חזון המרכבה של יחזקאל. זו באמת אחת מאבני הבניין של המיסטיקה, לא רק היהודית, אלא בכלל המיסטיקה המונותאיסטית. תסתכל כמה פרטים יש שם, זה פרוטרוט של אדם שלדעתי יש לו הפרעה פוסט-טראומטית. ההתגלות הזו היא טראומה מאוד רצינית בעבור יחזקאל. הוא לעולם לא יתאושש מזה – 'ורוחי לא הייתה בי עוד', הוא מתאר דיכאון של אחרי טראומה. אפשר לראות בחזון הזה סוג של חלום – תראה את כמות הפרטים שמופיעה בו, התודעה המפורטת והמיוסרת מנסה להיאחז במה שקרה ולתפוס מין היפר-ריאליזם כזה, הרבה יותר פרטים מאלה שמופיעים במציאות רגילה. אני מלמד ספרות יהודית, תנ"ך, מדרש, אז תמיד כשאני מלמד את חזון יחזקאל אני מדגיש את הנקודה הזו. לא בדיוק חזרתיות יש שם, אלא סטאטיות של המון פרטים, הוא חווה משהו שגדול מחוויית היום יום.

אז החזון השפיע על כתיבת הספר?

החזון השפיע עליי, אבל לא בכוונה. לא ניסיתי ליצור תחושה 'יחזקאלית'. הדברים האלה נידונים לכישלון. כמו שיש אופנה בין הסופרים – 'עכשיו אני אכתוב בסגנון שבתאי, עכשיו אכתוב ברנרית', אני לא עובד ככה. המקום היחיד שבו עשיתי משהו דומה זה שבדפי 'ספר העבודה' שברומן, ששם באופן מוצהר וגלוי אני עושה פסטיש, חיקוי של חיקוי, של עברית משנאית שהיא בעצם עברית עגנונית. והרי עגנון עושה פסטיש על המשנה. אני מודע לעובדה שאם מישהו יעשה ניתוח של הטקסט הוא יגלה שזה יותר עגנונית מאשר משנאית.

buffalo-bull-grazing-1845. George Catlinjpg.jpg

ג'ורג' קאטליני, שור מרעה, 1845

 

העלילה נעה לא מעט סביב רישומי חלומות של אנדרו בפנקס חלומות שהוא מתעד, יחד עם חזיונות קשים שתוקפים אותו בחיי היום יום. יש שיטענו שכיום החלומות כבר מיצו את תפקידם הספרותי; שזה כלי חרוש ובנאלי. איך מצליחים לכתוב חלומות בלי לפול לבנאליה?

אני לא מסכים עם התפיסה הזו. הרבה כתבו על חלומות, ומעטים עשו את זה טוב. אני מקווה שכן הצלחתי לעשות את זה טוב. אמן אמיתי עושה מה שהיצירה דורשת ולא צריך לבקש חשבונות הרבה. אם אתה רוצה להדביק כמה חלומות כדי להיות אנליטי אז רואים את זה. אנשים מאוד אוהבים לדבר על קהל הקוראים כקהל שוטים. אני תמיד נדהם לראות כמה הקהל רואה איפה דייקת ואיפה ביקשת לעשות משהו אחר.

אני חושב שכשחלום מופיע בהקשר נכון ונעשה טוב והוא חזק ויש לו את הכח שלו כאימאז', אז הוא בכלל לא מוצה ככלי ספרותי, כמו שהוא לא מוצה ככלי פיסכואנליטי או מיסטי. החלום הוא צוהר הצצה אל התת מודע, וככזה הוא אף פעם לא יוכל להתיישן. כל עוד ישנו מודע אז הצוהר הזה אל התת-מודע ישאר רלוונטי. אני חושב שאין דבר יותר מרגש מלהיכנס לטקסט שמצליח לייצר דינמיקת חלום אמתית. את זה בקולנוע הצליחו לעשות לא מעט פעמים. קולנוע מאוד משפיע עליי. קולנוע קלאסי, פליני, פזוליני, ברגמן. לפעמים כשאני מדבר על הרומן אני אומר בטעות 'הסרט' במקום הספר.

היית רוצה לראות אותו בתור סרט?

הייתי רוצה, אבל אני לא יודע איך הייתי מגיב. צריך קולנוען באמת רב דמיון כדי להיות מסוגל להפוך דבר כזה לסרט. אני חושב שזה אפשרי.

למעשה לא ניתן להפריד הספר מהחלומות שבו.

אני רוצה לספר טיפה על המקום של חלום בחיי. גדלתי במשפחה שבה הסבתא שלי ואמא והדודות שלי, דיברו על חלומות כצוהר לדיבור על עצמך. כשהן הזכירו חלום, הן דיברו על זה כאילו היה להם פתח הצצה לאיזו מציאות רחבה יותר שמתחבאת מאחורי הדברים. זה דבר שמאוד הרשים אותי בתור ילד. זה היה מאוד חזק לי לשמוע את החוויה זו. זו לא הייתה התייחסות דתית או מיסטית, הם היו משפחה מסורתית, אבל הדרך שבה אמרו 'חלמתי' הייתה חגיגית, הייתה בה איזו חגיגיות של התגלות. אף אחד לא היה שוטה, הם לא התייחסו לזה כאל חסידים שוטים, אבל היה לזה מעמד של כבוד. אנשים חלמו על המתים והיה להם מה לומר על זה. מסרים שהמתים העבירו להם. אני ירשתי תפיסת חלום שאפשרה לי כאדם בוגר, כסופר, לראות בחלום משהו שלא רק משקף את התהפוכות של הנפש הפרטית שמגוללת את סיפורה לפסיכולוג.

יותר מאוחר, כשהכרתי את הפסיכולוגיה היונגאנית זה הדהד לי את התחושה הזו שהחלום הוא לא רק על עצמך, שהחלום הוא לא 'פסולת של הנפש' כמו שאמר פעם מישהו. אני לא חווה ככה חלומות. חלק מהם כן, לכן יפה בעיני מאמר חז"ל שאומר ש'אין חלום בלא דברים בטלים'.

שנים אחרי זה קראתי אצל בורחס תיאור מאוד מסקרן, שהוא מתאר סתם ככה בדרך אגב, שבט אינדיאני שהזקנים שלו מתכנסים יחד לחלום בצוותא כי הם מאמינים שהמציאות של החלום היא המציאות והמציאות של הערות היא החלום, אז כשהם רוצים לחוות מציאות הם מתכנסים וחולמים בצוותא. יותר מאוחר גיליתי את שאלת חלום בספרות הרבנית. בלי קשר אגב, לכמה שאני מאמין בהם. אני מאמין בהתאם לשעה וליום, אני לא שטוף מיסטיקה בחיי. אבל התפיסה של חלום כהתגלות של משהו שמעבר לנו, אם זה משהו אלהי או תודעת הזמן או זיכרון קולקטיבי, איך שתקרא לזה, תודעה גדולה יותר משאנו רגילים לה, ולכן אני מוחה בחריפות על התפיסה שהחלומות בספרות התיישנו.

אתה בעצם מצייר מיתוס מודחק שפורץ לחיי היום יום. האם מציאות חלומית, מציאות סמלית, היא משהו ממשי בעיניך? האם יש מודעות לחוויה זו בעיניך? 

אני לא מיסטיקון בחיי הפרטיים. יש רגעים, אני לא חילוני רציונליסט-מטריאליסט-דיאלקטי, אבל אני לא מקובל. למרות שהחוויה לא זרה לי ואני לא מתכחש לה, רגעים שבהם אני לגמרי נמצא בתודעה מיסטית, אבל זו לא התודעה השולטת בחיי. אבל כסופר אני מאוד מתעניין באפשרות הזו. אם הייתי אומר לכתוב נון-פיקשן, איזה מאמר מלומד, אף פעם לא הייתי בוחר כנקודת מוצא את המציאות כחלום והתפרצות של המודחק ותת-מודע קולקטיבי, לא הייתי בוחר זה נקודת מוצא לטענה אקדמית, רצינית. אבל המדיום של השירה והפואטיקה הוא מדיום מושלם לחקור את האפשרות הזו בלי להתחייב לה באופן שאני לא מאמין בה. החירות האמנותית שמאפשר לי הרומן לקחת רעיון מסקרן כזה שאני מאמין בו בירכתי התודעה, המציאות הזו שיש תודעה שמעבר לי – זה סוג חלום שחלמתי, זה קיים לי בראש אבל זה לא מציאות יום-יומית. לכן, האמנות זו אפשרות נפלאה לחקור את הדברים האלה. אבל לא הייתי עומד וטוען שאני יכול להוכיח באופן מדעי ורציונאלי ומושכל שיש תודעה עתיקה יותר מכולנו.

למרות, שאני אגיד מה מצחיק – כולנו יודעים שיש דבר כזה, כיוון שכל מה שאנו מכנים מציאות, ובוא נדבר רגע על סוציולוגיה – כל מה שאנחנו מכנים מציאות זה שאנו חווים אותה באופן שהובנה לנו על ידי אחרים. שסיפרו לנו סיפורים על המציאות שבנו לנו את מי שאנחנו, וכולנו יודעים שאנחנו חלק מתודעה ארוכה יותר ואף אחד לא המציא את המציאות שבה הוא חי, לא את השפה, לא את הזיכרון הקולקטיבי, לא את המדע. קיבלנו את זה מאנשים שהם לא אנחנו ונעביר את זה לאנשים שלא נפגוש. אז כולנו רציונאלית מקבלים את העובדה שהתודעה האמתית גדולה יותר מהפרט, אבל כשמדובר על אותה פנטזיה או ראיה פיוטית מהסוג היונגאני שיש בה נגיעה מיסטית אז כאן זה כבר נהיה מפוקפק, ולכן זה מעניין אותי כאומן.

morning-1904. Mikalojus Konstantinas Ciurlionis.jpg
מיכאלוס קונטטינוס קירוליניס, שחר, 1904

 

הווקטור של הספר נע כלפי שבועות האבל על חורבן הבית, מיז תמוז ועד תשעה באב. ראיתי בפייסבוק שציינת השנה את יז בתמוז בעיירה קטנה בארה"ב. האם יש לימים האלה משמעות מסוימת עבורך?

זו שאלה שאין לי עליה תשובה. אני לא גדלתי במשפחה מאוד דתית, גם לא למדתי בבית ספר דתי. הלכנו לכותל פעם ב… לא דיברו על הר הבית והמקדש, זה היה דברים מאוד אנקדוטליים. כל העניין של בית המקדש וחורבן בעולם שבו גדלתי לא הייתה לו חשיבות. גדלתי גם בירושלים וישראל שהייתה הרבה יותר חילונית משהיא היום. לא היה משקל עצום לסמלים הללו. כשלעצמי הייתי בהר הבית פעם פעמיים בתור ילד, לא כחלק מעליה דתית-פוליטית. תמיד נאמר לי שזה טאבו, איסור, שיש מקום שאסור ללכת אליו, זה מאוד מעניין אדם כמוני שנמשך אל מיתולוגיה – מה זה מקום שאסור ללכת אליו, זה מאוד עתיק לחשוב ככה, שאני לא יכול ללכת למקום כי אני לא טהור.

אז לא גדלתי עם משיכה מיוחדת למקום הזה. באיזשהו מקום, וזה ישמע מצחיק, העניין שלי בבית המקדש, בחורבן, בימי בין המצרים, בתשעת הימים, תשעה באב – יום שאני מתעב ושקשה לי איתו ושלושה שבועות לפני אני מתכווץ בחרדה – כל העניין הזה התחיל כשעברתי לניו יורק. אולי זה שהתרחקתי מהקלחת הפוליטית והאקטואלית בישראל שבה כל מי שאומר 'בית המקדש' אז ישר מד הלחץ עולה, כי זה הופך להיות מאוד פוליטי וקיומי ואקטואלי. אבל כאן בניו יורק אפשר לראות את הסמל הזה של המקדש בלי שהוא יאיים, לכן זה נהיה יותר מעניין בעבורי.

כשהתחלתי לכתוב את הספר, וזה היה לפני המון שנים כבר, היה לי ברור מעבר לכל ספק, שהקוטב השני של חייו של פרופ' אנדרו כהן, שהוא ייצוג כמעט קריקטורי של יהדות זמננו, הכי עכשווית שיש, היה ברור לי שהקוטב השני הוא בית המקדש והקורבנות. הדבר הכי רחוק והכי מאיים והכי מוזר ליהודים לא דתיים. אם תרצה, גם זה סוג של חלום. במשך אלפיים שנה כמעט, מאז החורבן, בית המקדש היה סוג של חלום. כל הזיכרון של בית המקדש, זה היה סמל שהקיום שלו היה רופף, מוזר, משונה, מושך, אבל לא ניתן לאחיזה, כמו חלום.

אנדרו מטפל בנתח בשר עם היין כמו כהן במקדש, מה שמתחבר כמובן לחזיונות שתוקפים אותו. מה שמעלה שאלה על היחס בין קדושה לחולין, על הכוונה המוכנסת בבשר. מה לדעתך התפרץ למה – הקודש אל החול או החול אל הקודש?

אולי, בהמשך לקו שהתווינו קודם לכן בשיחה שלנו, אולי זה הערבוב של השניים. זה להגיד שהמציאות, שבה הערות והחלום הם הרבה יותר מעורבבים ממה שאנו יכולים לדמיין, ומה שנדמה לו כחיי חולין וקלילים ועכשוויים ובכלל לא יהודיים, חדורים בעצם בנשא של אותה מהות, כמו שאותם זקנים של בורחס  שטוענים שהחלום הוא בעצם הערות והערות היא בעצם החלום, אתה בעצם לא יודע מהי המציאות בחייו של אנדרו ומהו החלום. האם המציאות היא אותו קיום עכשווי עליץ, אופנתי, נונשלנטי, פרוגרסיבי, מתקדם, והחלום הוא אותו זיכרון עתיק שמתפרץ פתאום או אולי בעצם המציאות היא תמיד הייתה אותה מציאות לוהטת, עתיקה, וכל החילון, המשכיליות וכל זה, הם בעצם חלום שהקולקטיב התעורר ממנו יום אחד? זקני השבט של בורחס מאוד קשובים לנו. אנחנו כולנו מאוד כאלה, והיהודים בכלל הם כאלה.

 אתה כותב על המעגל האקדמי באופן ביקורתי מאוד. האם הפריצה של המיתוס, של עולם של בשר ודם, אל שערי האקדמיה, הוא מבחינתך אופציה אחרת?

אפשר לקרוא את זה כך, אם כי אני לא מטיף פה. הרבה ניסו לקרוא אותו כרומן מטיפני. הרומן יורה לכל הכיוונים, יש לו הרבה ביקורת וסאטירה לכל הכיוונים, הוא תוקע לאקדמיה בסוג של חיבה. הוא לא רומן מטיפני שקורא להתנער מהחולין לגמרי, שכל זה אשליה ותודעה כוזבת ונעזוב את החילון ונחזור למשהו עמוק מזה, לא, זה לא מה שהרומן קורא אליו. בסוף אנדרו לא עושה תשובה ועוזב הכל, זה לא העניין. זה גם לא ביקורת נוקבת על הגלות וגם לא ביקורת נוקבת על הציונות. זה רומן שפותח את השאלות האלה לרווחה בלי לענות עליהן. אנדרו בסוף לא משנה את יסודות קיומו בעולם כמעט כלל. היו אנשים שאפילו כעסו עליי טיפה – מה, שאנדרו עובר את כל הדבר הזה ובסוף הוא חוזר לחיות את חייו כאילו לא קרה כלום? אבל זה כמעט קרה, הכמעט הזה הוא סדק שדרכו תמיד אפשר יהיה לראות את הנוגה של המציאות האחרת, וברגע שיש את הסדק הזה אז אף פעם התודעה של היום-יום לא תישאר אותו דבר.

אם יש לרומן מסר, אז זה לסדוק סדק שנפער ודרכו אם מסתכלים אפשר לראות או להריח או לשמוע קצת שיש מציאות מעבר למציאות הזו.

טוביה כץ הש בשמיים .jpg
טוביה כ"ץ, ה'ש' שבשמיים, 2002

כמה זמן העסיק אותך נושא עבודת המקדש לפני שכתבת את הספר? איזו עבודת מחקר היית צריך לעשות?

עיון רציני במסכת יומא במשנה ובתלמוד ובפיוטים של סדר העבודה, בעיקר בשניים הידועים של נוסח אשכנז ונוסח ספרד. אני לשמחתי גדלתי על הנוסח הספרדי שמיוחס ליוסי בן יוסי והוא עתיק יותר ויותר פשוט וקרוב למשנה מסכת יומא, מאשר הפיוט האשכנזי שהוא ימי-ביניימי והוא מאוד מפותל ונמלץ וכל כולו רפרנס על גבי רפרנס, מה שגורם לחוויית הקריאה בו להיות יותר מנוכרת. אז אני גדלתי דווקא עם הפיוט העתיק והפשוט יותר. זו הערת ביניים.

סרקתי היטב את המקורות התלמודיים עם מהתייחסויות שקשורות לבית המקדש, לכהנים, לכניסת הכהן הגדול לקודש הקודשים, לקרבנות, לקטורת וכו'. למרבה האירוניה, בתרגום האנגלי דפי סדר העבודה נראים יותר טוב, עשירים יותר בתוכן וקל יותר לקרוא אותם. אז למרבה האירוניה הקורא האנגלי והצרפתי מקבלים סדר עבודה יותר עשיר ומפורט מאשר הקורא העברי. זה היה המחקר, וזהו זה. לא קראתי שום מקורות שניוניים, בכוונה, כיוון שזה לא ספר היסטורי, אלא רומן מיתולוגי שבעצם מבטל את ההיסטוריה ומטפח את המיתולוגיה. הזיכרון מתווך לקורא דרך התיאורים המיתולוגיים ולאנדרו דרך הזיכרון ההיסטורי שלו, אנדרו לא קרא שום דבר מהמקורות הראשוניים שקראתי.

ולסיום, מי הסופרים שהשפיעו עליך?

אצל הסופרים העבריים עגנון ניצב בראש ובראשונה. מבין הסופרים היותר מאוחרים אז עמוס עוז היה ללא ספק מורי המובהק. דוד שחר, עם היכל הכלים השבורים שלו, שלצערי לא מספיק מכירים אותו היום. צריך גם לתת קרדיט לביאליק ורבינצקי על ספר האגדה, שכיוון שלא למדתי בישיבות ולא למדתי טקסט תלמודי קלאסי, אז הכתיבה של עגנון וספר האגדה היו השערים שדרכם נכנסתי לספרות היהודית הקלאסית, עולם התורה מה שנקרא.

התנ"ך משחק תפקיד מאוד חשוב אצלי, הוא מאוד השפיע עליי. לשמחתי גדלתי בדור שגם בבתי הספר החילוניים קיבלנו המון תנ"ך ישר לווריד. זו לא הייתה התייחסות לאומנית, ולא דתית, ולא אקדמית מדי. זו הייתה גישה הומנית שראתה בתנך אוצר של התרבות העברית וזה היה נפלא, ואני מבין שכבר לא עושים את זה בישראל היום וזה מצער אותי. וגם קולנוע קלאסי השפיע עליי עמוקות, פאזוליני, פליני, פיטר גרינוווי, אינגמר ברגמן, קובריק, קופולה ועוד.

הבית אשר נחרב.jpg

האם יש צבע ירושלמי בכתיבה? – שבירת הכלים הלוריאנית של דוד שחר

 

יעקב אגמון: הצייר מרדכי ארדון פעם תיאר לי משהו על הצבעים של ירושלים, שהוא מאמין שהוא הצליח איכשהו לבטא את זה בציורים שלו. איזה צבע שהוא לא דומה לשום דבר. יש צבע כזה אצל סופר, צבע ירושלמי בכתיבה?

דוד שחר: אין ספק שיש. אני אפילו ניסיתי פעם לקשר בין האור הירושלמי לבין חוויות ילדות של מקובל שלדעתי השפיעו על תורתו, וזה לוריא, האר"י, הקבלה הלוריאנית.

אגמון: זה אתה צריך להסביר.

At the Gates of Jerusalem 1967 ARDON.jpg
בשערי ירושלים, 1967, מרדכי ארדון

שחר: סיבת הרע בעולם, היא שבעולמנו זה אין שום דבר נמצא במקומו ואין שום אדם עושה את אשר הוא נועד לעשות. כלומר, למה הדבר דומה – ללכלוך. מה ההגדרה של ליכלוך? אם אתה רואה את הויסקי הזה בכוסית שאתה שותה זה ויסקי טהור. אבל אם אותו ויסקי נשפך על מכנסיך, ברגע שהוא על המכנסיים הוא כתם, לכלוך. כלומר, לכלוך זה דבר שאינו נמצא במקומו. דבר שמחוץ למקומו. בעולמנו זה אין שום דבר במקומו –  לא אתה במקומך ולא אני במקומי ולא אלה שיושבים במקום שיושבים במקומם. שום אדם אינו במקומו. מדוע? כי אנחנו נולדנו לתוך עולם שבור. מדוע נולדנו לתוך עולם שבור? מפני שהעולם באשר הוא ישות חומרית הוא מוגבל מעצם טבעו. החומר מוגבל. עכשיו כדי שלגוף חומרי יהיה קיום, ולמה שלכל הבריות שמעליו, צריך שיהיה בו ניצוץ א-להי. עכשיו הא-להים שלח קרן אור אחת לתוך כל הקוסמוס, אבל זו הייתה הקרן אור הזו הייתה חזקה כל כך שהקוסמוס לא יכול היה להכיל אותה והוא התפוצץ. הקוסמוס התפוצץ. ועכשיו מה אנחנו רואים? אנחנו רואים שברים, וכשמדובר על שברים מדובר על בני אדם גם כן.

אגמון: לא רק הלוחות שבורים.

La Rosette pour Rikuda ARDON.jpg
La Rosette pour Rikuda, מרדכי ארדון, 1987

שחר: בעצם אני, ואתה, כל אחד מאיתנו זה שבר כלי. עכשיו זה שבר כלי שמורכב משני יסודות – היסוד החומרי – זה כמו הבקבוק שהתפוצץ = אבל ביסוד החומרי הזה יש איזשהו עדיין משהו מהלחלוחית של האור שנוצק לתוכו, וזה הנשמה שבו. ובעצם, אם נמשיך לפי התיאוריה הזו, זה תפקידנו לתקן את העולם. העולם התפוצץ כי הקרן האחת הא-להית הייתה מעמסה כבדה עליו, ועכשיו כל אחד מאתנו מנסה לתקן, וזה יסוד התיקון אצלו [אצל האר"י].

עכשיו אני אמרתי מנין, מה המקור החוויתי שמעבר להגות, למחשבה? לפי דעתי, וזה אני קושר את זה עם ילדותי שלי בירושלים. ירושלים, היום באת ביום מעונן וגשום, אבל בדרך כלל ירושלים זה מקום שבו האור נופל ישר בלי חציצה. אנחנו מוקפים במדבר, וגם מבחינה פיסית זה ידוע – האור שופע ישר, ולכן, נעמוד על פרשת המים, נאמר, המדבר מצד זה, תראה שירושלים בעצם סופגת קרני שמש, את השפע, בלי שום חציצה של עננים או ערפילים או משהו כזה. לעין קשה לשאת אותה. זה לגבי הקיץ. לגבי המים, שהם היסוד השני של החיים, ירושלים התפרנסה מבורות, אפילו בילדותי. על אחת כמה וכמה ילדותו של האר"י. ובכן עם הבורות יש פרשה מעניינת – או שיש הרבה גשמים והם מפוצצים את הבור, או שלא יורדים מספיק גשמים והבור נשאר יבש. זאת אומרת, אין הקבלה בין השפע שנכנס לבין הכלי שמכניס אותו. המים או מפוצצים את הבור או פחות מדי ממלאים אותו. האור שופע ישר, האין, הכלי, קשה לא לשאת את זה. זאת אומרת, יש אור ירושלמי, יש דבר כזה. ארדון צודק, ובעצם אם תילך בקיץ בירושלים תראה שהצבעים הם חדים מאוד. זוהי אבן לבנה עם צל שחור, חד, ברור, אין כל הניואנסים והגוונים שאתה רואה בערים אחרות.

 


שיחת רדיו בין הסופר דוד שחר, מחבר הסדרה "היכל הכלים השבורים", עם יעקב אגמון בגלי צה"ל, 22.12.1979. להאזנה באתר קפה גת – עולמו של הסופר דוד שחר.

 

הרואה שיניו שנפלו או לחייו שנשרו – כמה מילים על תענית חלום

אסור להתענות בשבת… [אבל] מותר להתענות בו תענית חלום כדי שיקרע גזר דינו וצריך להתענות ביום ראשון כדי שיתכפר לו מה שביטל עונג שבת (שולחן ערוך אורח חיים, רפח)

אדם חלם חלום רע שלא עוזב אותו. הוא חוזר וטורד את מחשבתו, הוא עוצם עיניים ורואה אותו מול עיניו, מדבר עם חברו ועליו הוא חושב. מה הוא עושה עכשיו? כיצד מתמודדים עם התחושה הנוראה הזו של תמונות ממקום אחר שפלשו לעולם הפנימי? דיברנו כאן בעבר בבלוג על טקס הטבת חלום, בו האדם אוסף שלושה מחבריו ובעזרת כמה פסוקים ואמירות הם מפיגים יחד את המתח של החולם, דווקא באמצעות המפגש החברותי שנוצר. אך ההלכה מציעה גם דרכי פעולה למתקדמים, למי שחוו חלומות קשים במיוחד, דרך אקוטית הרבה יותר – להכריז על יום צום אישי.

vision Odilon Redon · 1883.jpg
חזיון, אודיליון רדון, 1883.

הדיון ההלכתי נסוב סביב השאלה האם מותר להתענות תענית חלום בשבת, מה שמראה עד כמה משמעותית התענית עבור החולם. בשורות הקרובות נציג את דברי השולחן ערוך בנושא, וכמה מפירושיו של רבי יעקב חיים ספר, בעל הספר 'כף החיים'.

כאמור, אסור להתענות בשבת, אך תענית חלום דווקא מותר. מדוע? "לפי שנפשו עגומה על חלומו שראה וחושב שיתבטל בשכר התענית אם כן התענית הוא עונג לו". כלומר, החלום כל כך מטלטל אותו עד כדי כך שהוא בכלל לא יהנה מתענוגי השבת, לכן יכול החלום להתענות אפילו בשבת. האם אנו מכירים חלומות כאלה שנטלו מאיתנו את היכולת לאכול, להתענג, להנות? רק מקרים קיצוניים ביותר. לכן אולי מסייג השולחן ערוך את דבריו, ומצמצם את האפשרות להתענות רק אם ראה את אותו חלום שלוש פעמים, או כאשר מדובר דווקא בשלושה חלומות מסויימים:

יש אומרים שאין להתענות תענית חלום בשבת אלא על חלום שראהו תלת זימני [שלוש פעמים] ויש אומרים שבזמן הזה אין להתענות תענית חלום בשבת שאין אנו בקיאים בפתרון חלומות לידע איזה טוב ואיזה רע… והעולם אומרים שנמצא בספרים קדמונים שעל שלשה חלומות מתענים בשבת ואלו הן הרואה ספר תורה שנשרף או יום הכיפורים בשעת נעילה או קורות ביתו או שיניו שנפלו…  ויש אומרים הרואה שקורא בתורה ויש אומרים הרואה שנושא אשה… אבל הרואה לחייו שנשרו חלום טוב הוא דמתו היועצים עליו רעה…

מחבר השולחן ערוך מביא כמה שיטות בנושא –

  1. מתענים בשבת רק אם החלום חוזר פעם שלישית
  2. לא מתענים בכלל כיוון שאנו לא יודעים לפתור חלומות
  3. דווקא על שלושה חלומות מסויימים מתענים.

מעניין לראות שהמחבר אומר שאנו לא בקיאים כיום בפתרון חלומות, ותוך כדי כך פותר חלום (!) – מי שחלם כי נשרו הלחיים שלו סימן שאויביו נפלו ומתו. אך מדוע דווקא על שלושת החלומים המדוברים ראוי לצום בשבת? כל זאת עונה הרב סופר מפרש בספרו 'כף החיים':

טעם לרואה ספר תורה שנשרף שמראים לו כאילו עבר בכל התורה או היה סיבת שריפה התורה. ויום הכפורים בעת נעילה הראו לו שצריך כפרה, קורות ביתו ראוי למות, דהקורות סימן לסתירה והבית סמוכה עליו כמו קירות, ונפילת שיניים כאילו לא יאכל עוד, וקורא בספר תורה שעולה לבימה לדון או שאינו עוסק כראוי, ונושא אישה הראו לו שצריך מחילה ואם לא יתענה יומת בעוונו".

החלומות שבגינם מותר להתענות בשבת מסמלים כי האדם נמצא בשפל רוחני, וכי עליו לכפר על מעשיו, עד כדי כך שאפילו ביום המנוחה והשמחה עליו לענות את נפשו. מעניין אגב לראות, כי ישנה התייחסות גם לעובדה שלפעמים החלומות שאדם חולם מגיעים פשוט מהרהורי לבו, מהדברים שחווה במהלך היום: "המהרהר ביום ובא לו בחלום אחר כך אין כאן שייכות לומר מן השמיים הראוהו, אלא ההרהור גרם לו… ואדם שהיה כאוב בשיניו וחלם שנפלו שיניו דאין להתענות, דאתי [שבא] דמכל שכן מהרהור שמהרהר ביום". במקרה זה ברור כי החלום מושפע אך ורק ממצבו הפיסי, וכי אין מסר שנשלח מרחוק, אלא אך ורק שיח בין גוף לנפש.

נסיים בעוד אחד מסימני השולחן ערוך, המדגיש עד כמה החלום מקבל מקום משמעותי בהבנה ההלכתית, שנאמר: "אין מתענין [בשבת] על שום צרה מהצרות כלל". כלומר, גם אם מגיעות צרות מעשיות ומשמעותיות לאדם בשבת, אל לו לאדם מלהתענות, אלא ראוי שימשיך בחיי העונג והשמחה של שבת. לעומת זאת, על החלומות הרעים שצויינו כן צריך לצום, כלומר שבמובן מסויים הממשות הרוחנית של החלומות נוכחת ומשפיעה הרבה יותר מאשר צרות אמיתיות. יש כאן מתן מקום לעולם הרוחני המופיע בחלום, בהבנה שהוא מגיע ממקור עליון ובהשגחה, והכרה בצרות המעשיות ככאלה שבמובן מסוים אינן מהות הדברים, הן יכולות לחלוף בכל רגע וניתן להתגבר עליהן בצורה מעשית, מה שלא כך עם החלום, הדורש התמודדות רוחנית מעשית ומשמעותית.

ויש הרבה פתרונים בחלום אחד

הלילות ממלאים את הימים והחושך שולט במרחב; לא פלא שבתקופה זו קוראים תמיד בפרשיות השבוע מאורעות עמוסים בחלומות. חלום יעקב, חלומות יוסף, חלומות שרי מצרים וחלומות פרעה, בכל שבוע אנו נפגשים עם מגוון של סמלים והתרחושיות מקראיים ליליים.

האמת היא שחשבתי שלא אכתוב על החלומות האלה. רק אם יהיה לי משהו מעניין במיוחד. למרבה ההפתעה ולשמחתי, גיליתי כמעט במקרה את פירושו של בעל הספר "דגל מחנה אפרים", הרב החסידי ונכדו של הבעל שם טוב – רבי משה חיים אפרים מסדילקוב. בפרשת 'וישב' מתגלגל יוסף אל הכלא המצרי, שם הוא פוגש בשני שרי הממלכה – שר המשקים ושר האופים. באחד הלילות חולם כל אחד מהם חלום, "ויאמר אליהם יוסף הלא לאלהים פתרונים, ספרו נא לי". יוסף, שיחסיו עם אחיו התדרדרו לטמיון בעקבות כמה חלומות שחלם, מציב עצמו כששליח האל המסוגל לפתור חלומות.

בפירושו על הפסוק חושף ה'דגל מחנה אפרים' כלל חשוב בפירוש חלומות – לפותר החלום יש חלק בחלום אשר מיועד גם לו. החלום הנו אגרת שנשלחת לא רק אל מי שחולם את החולם, אלא נשלחת גם למי ששומע את סיפור החלום. לכן נכתב בפסוק "פתרונים", ולא פתרון:

יש לומר שאמר יוסף 'הלא לאלהים פתרונים', לשון רבים, היינו שהרבה ענייני פתרונים יש בעניין החלום להרבה בני אדם, ואפשר יש גם כן צד פתרון שמוגע גם לי.

27_great_sphinx.jpg

את הרעיון הזה מוצא המחבר גם במהותו של טקס הטבת חלום, שבו מי שחלום חלום רע מכנס שלושה מידידיו כדי שיהפכו את החלום לטוב. אותם ידידים שמתכנסים יחד, לפי מחבר הספר 'דגל מחנה אפרים', יש להם חלק מיוחד בחלום שמיועד דווקא אליהם:

על מה שאומרים בהטבת חלום 'סימן טוב ומזל טוב יהיה לנו' וכו', שהיה ראוי לומר 'סימן טוב יהיה לך', שעיקר הצורך הוא להיטיב להחולם, ואמר רבי ז"ל, שעניין החלום שייך גם כן להמיטיביו, שאותם שמטיבין להחולם יש להם צד נגיעה בהחלום, נמצא יש הרבה פתרונים בחלום אחד

אנו נוטים לתפוס את החלום כחוויה מאוד אישית, אשר אמורה לגלות לנו חלקים נסתרים מעולמנו הפנימי. אך פה אנו מגלים כי לחלום תפקיד הרבה יותר כללי ורחב, היות וחלומי האישמ משמש ככלי להעברת מסרים לאנשים שסביבי, שכנראה ולא יכלו להגיע אליהם בצורה אחרת. כך יוצא שהחוויה האישית שהחולם חווה בלילה, לבדו, במיטתו הקטנה, היא חלק ממורכבות אנושית כללית, חלק משליחות של החולם אל העולם.

טקס הטבת החלום מטרתו להפוך את החוויה הקשה שחווה החולם הרע בלילה – לחוויה חברתית. הוא אוסף סביבו את יקיריו ויחד הם מרוממים אחד את השני, מטיבים זה לזה את הלילה ואת היום. אך הנה מגלה לנו מחבר הספר החסידי שטקס הטבת החלום גם תפקידו לחבר אותנו אל חיבור גדול יותר, על גילוי עצמי משותף, כמו גילוי סוד שמתגלה לחבורה מצומצמת. המיטבים אומרים לא רק 'סימן טוב ומזל טוב יהיה לך', אלא 'יהיה לנו', אנו חלק מהמאורע, הדברים שדנים בהם כאן רלוונטים גם לנו. ולא רק זה, אלא גם שמתגלה לנו שלחלומות הרעים שלנו, אלה שאנחנו נזקקים למאורע מיוחד כדי להבין אותם ולתקן אותם, דווקא הם משמשים כמעין כלי כמעט-נבואי, הם תוכן שצריך לשתף אותו עם הסביבה כדי שימצאו בו את עצמם, את הפתרונות לנסתרות הלב.

ritratto-di-jackson-pollock-1969 enrico baj.jpg
דיוקן של ג'קסון פואק, אנריקו באג', 1969

החלום בתוך חלום של ספר הזוהר – על עולם הנסתר

"בספר הזוהר סובבים והולכים כל המאורעות, כל הסמלים והרעיונות על ציר אחד – רבי שמעון וה'חבריא' שלו. אבל גם את רבי שמעון והחבריא שלו הננו רואים כמו בחלום, חלום בתוך חלום', כותב רבי הלל צייטלין בפתיחת מערכת המאמרים שלו על ספר הזוהר בספרו 'בפרדס החסידות והקבלה'. בני החבריא הם אלה אשר 'די חשוכא מהפכין לנהורא ומרירו למתיקו', הופכים חושך לאור ומר למתוק. הם לוקחים את היסודות הגשמיים של המציאות ובאמצעות תהליך תודעתי פנימי הופכים אותם לתופעה עמוקה של אור מתוק וגדול. נדמה שאבחנה מעניינת זו של צייטלין מאפשרת לנו להתבונן באופן כללי על מה שנקרא 'תורת הנסתר' או 'תורת הסוד' של היהדות כבעלת מאפיינים חלומיים, או כדברי צייטלין, אפילו של 'חלום בתוך חלום' (החולם חולם על עניין או סמל כלשהו, שמופיע כחלום הנחלם בתוך חלום  – כלומר דימוי עמוק שמסתתר הסתרה בתוך הסתרה, שמתבקש לגלות על ידי הפשלה ארוכה ומסובכת של מלבושים המגלים טפח ומסתירים טפחיים, שמבקשים לעקוב בסבלנות אחר התרחשויות פנימיות באפיק נסתר במיוחד, היינו החלום הכמוס יותר הנחשף בתוך החלום הגלוי, הוא החלום עצמו שחולם האדם בשנתו).

תורת הנסתר אינה עסוקה בלהסתיר דברים רחוקים שלאדם אין שום אפשרות לקלוט, להיפך, היא מסתירה דווקא את אותם דברים המשמעותיים ביותר לאדם להבנת חייו והמציאות סביבו, אלא שהוא עדיין לא הכשיר את עצמו. כלומר, הכל בעצם גלוי, הכל על פני השטח. בדורנו כל אחד יכול לפתוח ספר קבלה ולקרוא בו, הנסתר לא מסתיר אף דימוי או משל – אלא שהאדם לא  טרם הכשיר עצמו לפענח את מה שהנסתר טומן בחובו. נקודה זו מאפיינת גם את החלום, אשר חושף לאדם רבדים מאוד עמוקים של התודעה הפנימית, אלא שלרוב האדם לא יודע לפענח מה נמסר לו. בדומה לחלום, תורת הסוד עמוסה בסמלים המרמזים לתופעות וחוויות העומדות מאחוריהן. בין היתר ניתן למנות את הלבנה, איילה, נחש, אבא ואמא, שושנה ועוד.

מאפיין נוסף של תורת הנסתר הוא היותה סותרת את הנגלה. 'נסתר' מלשון סותר. הסתירות מסתירות את הנסתר שלא הבשיל עדיין לכדי גילוי. כך למשל הזוהר מלא בתיאורים הנדמים לכאורה כמגישימים את האלוה, אך ברור כי כל המטרה היא לחשוף את ייחוד האל, בחוסר הגשמתו ולשלול את תפיסת הפירוד. כלומר, חלק מתהליך חשיפת העולם הנסתר של הזוהר עובר דרך גילוי רבדים הנדמים כסותרים את הרובד הגלוי. כך גם בחלום, שכדי לחשוף את האמיתות המבעבעות בקרקעית התודעה עובר דרך מגוון דימויים, מעשים ומצבים הסותרים את המציאות הגלויה. למשל, החלום יכול לבקש לחשוף את השמחה הגדולה שהאדם שרוי בה על ידי מראה של כדור פורח המעופף בתוך קרקעית הים. מראה בלתי אפשרי, סתום וסתור, שחושף עבור החולם משמעות עמוקה ומלאת פליאה.

brady-bellini-191086 (2).jpg

נקודה זו קשורה גם לתחום של אגדות חז"ל המופיעות בתלמוד, שעוסקות פעמים רבות בתיאורים של מחזות וסיפורים משונים שלא עולים על הדעת, ובכך מגלות את הצד הנסתר של ההוויה, ולכן גם לכאורה סותרות אותה. לא פלא שמפרשים רבים מבקשים לתרץ וליישב את האגדות האלה בכך שמשייכים אותן לחלום שחלם המספר.[1] כך למשל מסבירים חלק מהמפרשים את הסיפור המופלא על תנורו של עכנאי, בו ר' יוחנן עשה מופתים רבים כדי להוכיח שהלכה כמותו ולא כמו שאר החכמים. כך מסביר רבינו חננאל את הסיפור, שלשיטתו התרחש כולו בחלום: "ויש אומרים כי חכם מחכמי מדרש נתנמנם במדרש וראה בחלום שהיו חולקים החכמים על רבי אליעזר ואמר להם רבי אליעזר למה אתם חולקים עלי". חכם מחכמי מדרש נתנמנם ב[בית ה]מדרש!

גם באגדות המשונות ביותר בתלמוד המסופרות מפיו של רבה בר בר חנא במסיכת בבא בתרא:

 

וְאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה:

אֲנִי רָאִיתִי צְפַרְדֵּעַ שֶׁהָיְתָה כְּמִגְדַּל הַגְרוֹנְיָא. [עיר בבבל]

בָּא תַּנִּין וּבְלָעָהּ, בָּא עוֹרֵב וּבָלַע אֶת הַתַּנִּין וְעָלָה וְיָשַׁב בְּרֹאשׁ הָאִילָן.

בּוֹא וּרְאֵה כַּמָּה גָּדוֹל כּוֹחוֹ שֶׁל אוֹתוֹ אִילָן.

אָמַר רַב פַּפָּא בַּר שְׁמוּאֵל: אִלְמָלֵא הָיִיתִי שָׁם לֹא הָיִיתִי מַאֲמִין.

או:

אָמַר לִי אוֹתוֹ הָעֲרָבִי: בּוֹא וְאַרְאֲךָ מָקוֹם שֶׁאֶרֶץ וְשָׁמַיִם נוֹשְׁקִים זֶה לָזֶה.

הָלַכְתִּי וְרָאִיתִי הָרָקִיעַ שֶׁהוּא עָשׂוּי חַלּוֹנוֹת חַלּוֹנוֹת.

נָטַלְתִּי סַלִּי וְהִנַּחְתִּיו בְּחַלּוֹן הָרָקִיעַ,

וְעַד שֶׁגָּמַרְתִּי אֶת תְּפִלָּתִי – בִּקַּשְׁתִּיו

אָמַרְתִּי: יֵשׁ גַּנָּבִים כָּאן?!

אָמַר לִי הָעֲרָבִי: זֶהוּ הַגַּלְגַּל הַחוֹזֵר בָּרָקִיעַ. הַמְתֵּן עַד לְמָחָר – וְתִמְצָאֶנּוּ.

על מכלול סיפורים זה כותב הריטב"א: "יש גם במעשיות אלו ענינים נרמזים שלא היו נראין להם במראית העין אלא במראה החלום… ובעת השינה יראה להם כענין הרהורים ענינים נפלאים מורים על הענין". מצד אחד זהו ניסיון ליישב את הקושי העולה מהמוזרות הגדולה של הסיפורים, אלא שיישוב קושיה זה לא אמור לגרוע מההבנה של הסיפורים האלה כסודות גדולים שמססתרים בתוכם (וניתן לעיין בפירושי הרב קוק, רבי נחמן והגר"א החושפים את חלקם). בכל אופן, קשר הדוק יש כאן בין סודות פנימיים מעולם הנסתר של היהדות המסתתר מאחורי תופעות משונות לבין חלומות.

נסיים בביאור הגר"א לספר משלי, הוא קושר בין השינה לבין גילוי סודות התורה הפנימיים: "והעניין שנתן הקב"ה שיישן, כדי שתעלה נשמתו לישיבה של מעלה ושם מגלים לו רזי תורה, ומה שאי אפשר לאדם ללמוד בשבעים שנה – לומד שם בשעה אחת".

 


[1] ניתן לדבר על שתי גישות לפירוש אגדות חז"ל – הראשונה מבקש לתרץ קושיות וליישב סתירות, כלומר למצוא מה לא מסתדר על פי השכל הפשוט ולמצוא דרך להסביר אותו בכל זאת פי השכל הפשוט. שיטה זו מנסה 'לנרמל' את האגדה, ממנה פורץ צד חריג ופרוע של המחשבה היהודית. ותופסי שיטה זו מנסים להראות כיצד היא לא חורגת מן הנורמה. אך שיטה אחרת, ואתה אני מעדיף הרבה יותר, לא מבקשת לפתור את הבעיות, אלא להראות כיצד הן מגלמות ביטוי של עולם נסתר שלא יכול היה להופיע אחרת. זוהי שיטתו של הראי"ה קוק ובעיקר של הגר"א, שכתב כי 'באגדות שבש"ס… לפי הנראה חס ושלום כמו דברים בטלים בהן גנוז כל האורה' וכי 'בתוך האגדות גנוזים הסודות שהם 'כבוד אלקים' וצריך להסתיר אותם'.

סגולה לקיום החלום – שיכתבנו

מיטב מומחי העולם ממליצים על כתיבת החלומות שחלפו ביעף במהלך הלילה.  בתוך פנקס, בפתקים בפלאפון, במייל בג'ימייל, איפה שרוצים, העיקר לכתוב מיד כשמתעוררים (וקרא לי אפילו שקמתי באמצע הלילה כדי לכתוב חלום וחזרתי לישון). על פי אותם מומחים מנהג זה יש ביכולתו לפתח את יכולות החלימה, לפתח את יכולות הכתיבה, ולייצב זכרונות שיחזיקו עוד שנים רבות ויהוו נכס רוחני רב ערך. אפילו כתבנו כאן בבלוג על שני ספרים שיצאו לאחרונה ומעודדים ילדים לכתוב את החלומות שלהם ביומן חלומות מיוחד – מרבד קרפדות מאת אור ארנסט וספר החלומות שלי מאתר שרית אליהו.

מקור מעניין המעודד כתיבת חלומות מצאתי השבוע בקובץ חידושי אגדות הש"ס של "הבן איש חי", רבינו יוסף חיים מבגדד, מגדולי המנהיגים הספרדים שלפני קום המדינה. הגמרא במסכת ברכות, אומרת אמירה מעניינת: "כל החלומות הולכין אחר הפה". כלומר, משמעות החלום נובעת מתוך הפתרון שניתן לה, והוא זה שמתקף את הבנת מהותו. יש כאן שיטה פסיכולוגית מעניינת –  כל עוד תפתור את החלום על ידי דיבור, הוא זה שיקבע את משמעות החלום. כלומר, אם תילך לפותר חלומות הפתרון שלו יהיה הפתרון הנכון, גם אם הוא לא באמת כיוון למשמעות הנכונה, אלא מספיק שאמר את פתרונו אזי הוא מקבל תוקף מוחלט. לדעתי, ניתן להבין מזה גם כי האינטואציה הראשונית של החולם עצמו להבנת פשר החלום היא זו שצריכה לקבל תוקף. שהרי אם החלום הולך אחר פה, אז למה לא להוליך את החלום אחר הפה שלי, החולם, שהתחושה הפנימית שלו היא האותנטית ביותר להבנת המתחולל בתוכו?

הבן איש חי בפירושו מסביר כי כתיבת החלום היא זו שנותנת את התוקף לפירוש:  "סגולה לקיום החלום שיכתבנו ויכתוב היום והשבוע והחודש והשנה". על פי ר' יוסף חיים כאשר אדם כותב את חלומו על דף – הוא גם מעודד את התגשמותו. החלומות הולכין אחר הפה הרי, והכתיבה היא נציגת הפה במקרה זה, היא מוציא לפועל את דבריו.

f-mwo-dznni-averie-woodard.jpg

כדי להבין את הקשר שבין הכתיבה לפה, לדיבור, הוא ממשיך ומסביר את פירושו: "וידוע שלושה מקומות יש בגוף שנעשה בהם שלוש פעולות שיש בעולם: האחד, המוח שבו המחשבה, ואחריו הפה שבו פועל הדיבור, ואחריו הידיים שבהם כח המעשה. ולזאת אומרים 'הולכין אחר הפה', רוצה לומר ביעשה בהם מעשה, כתיבה בידים שהם אחר הפה". כדי לתת תוקף לדיבור יש לפעול בעולם המעשה – המעשה מבטא את ממשות הדיבור, לכן הידיים הכותבות את החלום הן אשר יתנו את תוקף פתרון החלום.

בהמשך הדברים כותב הבן איש חי כי "החלום נמשך מן העשיה". ניתן להבין מכך כי החלום מקורו בדברים שהאדם עושה בחייו שלאחר מכן מופיעים בחלומו. ניתן להבין זאת גם בפן קבלי, שהרי אלו מונחים מתורת הסוד – החלום מקורו בעולם העשייה, ולא בעולמות גבוהים יותר כמו עולם היצירה או עולם הבריאה. ממשיך הבן איש חי ומסביר בכך אמירה נוספת מהגמרא "לכן, [בגלל שהחלום נמשך מן העשיה], אין חלום בלא דברים בטלים… וזה שאמר כל החלומות הולכין אחר הפה". אם כן, העשייה שבכתיבת החלום על דף מאפשרת לחבר את החלום למקום ממנו הוא מגיע, מהעשייה, ובכך לגלות באופן אישי מהו הפתרון המהותי שהחלום מקבל, באמצעות הפרשנות האישית שלי, הכותב. בכך נוצר מעגל קסמים בו המציאות משפיעה על החלום, שכדי לרדת חזרה למציאות ולגלות מה השפעתו עליה יש לחברו חזרה לעולם המעשה ולהעלותו על כתב.

 

בן איש חי.JPG

החלום בתוך חלום של ספר הזוהר – על העולם הנסתר

"בספר הזוהר סובבים והולכים כל המאורעות, כל הסמלים והרעיונות על ציר אחד – רבי שמעון וה'חבריא' שלו. אבל גם את רבי שמעון והחבריא שלו הננו רואים כמו בחלום, חלום בתוך חלום', כותב רבי הלל צייטלין בפתיחת מערכת המאמרים שלו על ספר הזוהר בספרו 'בפרדס החסידות והקבלה'. בני החבריא הם אלה אשר 'די חשוכא  מהפכין לנהורא ומרירו למתיקו', הופכים חושך לאור ומר למתוק. הם לוקחים את היסודות הגשמיים של המציאות ובאמצעות תהליך תודעתי פנימי הופכים אותם לתופעה עמוקה של אור מתוק וגדול. נדמה שאבחנה מעניינת זו של צייטלין מאפשרת לנו להתבונן באופן כללי על מה שנקרא 'תורת הנסתר' או 'תורת הסוד' של היהדות כבעלת מאפיינים חלומיים, או כדברי צייטלין, אפילו של 'חלום בתוך חלום' (החולם חולם על עניין או סמל כלשהו, שמופיע כחלום הנחלם בתוך חלום  – כלומר דימוי עמוק שמסתתר הסתרה בתוך הסתרה, שמתבקש לגלות על ידי הפשלה ארוכה ומסובכת של מלבושים המגלים טפח ומסתירים טפחיים, שמבקשים לעקוב בסבלנות אחר התרחשויות פנימיות באפיק נסתר במיוחד, היינו החלום הכמוס יותר הנחשף בתוך החלום הגלוי, הוא החלום עצמו שחולם האדם בשנתו).

תורת הנסתר אינה עסוקה בלהסתיר דברים רחוקים שלאדם אין שום אפשרות לקלוט, להיפך, היא מסתירה דווקא את אותם דברים המשמעותיים ביותר לאדם להבנת חייו והמציאות סביבו, אלא שהוא עדיין לא הכשיר את עצמו. כלומר, הכל בעצם גלוי, הכל על פני השטח. בדורנו כל אחד יכול לפתוח ספר קבלה ולקרוא בו, הנסתר לא מסתיר אף דימוי או משל – אלא שהאדם לא  טרם הכשיר עצמו לפענח את מה שהנסתר טומן בחובו. נקודה זו מאפיינת גם את החלום, אשר חושף לאדם רבדים מאוד עמוקים של התודעה הפנימית, אלא שלרוב האדם לא יודע לפענח מה נמסר לו. בדומה לחלום, תורת הסוד עמוסה בסמלים המרמזים לתופעות וחוויות העומדות מאחוריהן. בין היתר ניתן למנות את הלבנה, איילה, נחש, אבא ואמא, שושנה ועוד.

מאפיין נוסף של תורת הנסתר הוא היותה סותרת את הנגלה. 'נסתר' מלשון סותר. הסתירות מסתירות את הנסתר שלא הבשיל עדיין לכדי גילוי. כך למשל הזוהר מלא בתיאורים הנדמים לכאורה כמגישימים את האלוה, אך ברור כי כל המטרה היא לחשוף את ייחוד האל, בחוסר הגשמתו ולשלול את תפיסת הפירוד. כלומר, חלק מתהליך חשיפת העולם הנסתר של הזוהר עובר דרך גילוי רבדים הנדמים כסותרים את הרובד הגלוי. כך גם בחלום, שכדי לחשוף את האמיתות המבעבעות בקרקעית התודעה עובר דרך מגוון דימויים, מעשים ומצבים הסותרים את המציאות הגלויה. למשל, החלום יכול לבקש לחשוף את השמחה הגדולה שהאדם שרוי בה על ידי מראה של כדור פורח המעופף בתוך קרקעית הים. מראה בלתי אפשרי, סתום וסתור, שחושף עבור החולם משמעות עמוקה ומלאת פליאה.

brady-bellini-191086 (2).jpg

נקודה זו קשורה גם לתחום של אגדות חז"ל המופיעות בתלמוד, שעוסקות פעמים רבות בתיאורים של מחזות וסיפורים משונים שלא עולים על הדעת, ובכך מגלות את הצד הנסתר של ההוויה, ולכן גם לכאורה סותרות אותה. לא פלא שמפרשים רבים מבקשים לתרץ וליישב את האגדות האלה בכך שמשייכים אותן לחלום שחלם המספר.[1] כך למשל מסבירים חלק מהמפרשים את הסיפור המופלא על תנורו של עכנאי, בו ר' יוחנן עשה מופתים רבים כדי להוכיח שהלכה כמותו ולא כמו שאר החכמים. כך מסביר רבינו חננאל את הסיפור, שלשיטתו התרחש כולו בחלום: "ויש אומרים כי חכם מחכמי מדרש נתנמנם במדרש וראה בחלום שהיו חולקים החכמים על רבי אליעזר ואמר להם רבי אליעזר למה אתם חולקים עלי". חכם מחכמי מדרש נתנמנם ב[בית ה]מדרש!

גם באגדות המשונות ביותר בתלמוד המסופרות מפיו של רבה בר בר חנא במסיכת בבא בתרא:

וְאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה:

אֲנִי רָאִיתִי צְפַרְדֵּעַ שֶׁהָיְתָה כְּמִגְדַּל הַגְרוֹנְיָא. [עיר בבבל]

בָּא תַּנִּין וּבְלָעָהּ, בָּא עוֹרֵב וּבָלַע אֶת הַתַּנִּין וְעָלָה וְיָשַׁב בְּרֹאשׁ הָאִילָן.

בּוֹא וּרְאֵה כַּמָּה גָּדוֹל כּוֹחוֹ שֶׁל אוֹתוֹ אִילָן.

אָמַר רַב פַּפָּא בַּר שְׁמוּאֵל: אִלְמָלֵא הָיִיתִי שָׁם לֹא הָיִיתִי מַאֲמִין.

או:

אָמַר לִי אוֹתוֹ הָעֲרָבִי: בּוֹא וְאַרְאֲךָ מָקוֹם שֶׁאֶרֶץ וְשָׁמַיִם נוֹשְׁקִים זֶה לָזֶה.

הָלַכְתִּי וְרָאִיתִי הָרָקִיעַ שֶׁהוּא עָשׂוּי חַלּוֹנוֹת חַלּוֹנוֹת.

נָטַלְתִּי סַלִּי וְהִנַּחְתִּיו בְּחַלּוֹן הָרָקִיעַ,

וְעַד שֶׁגָּמַרְתִּי אֶת תְּפִלָּתִי – בִּקַּשְׁתִּיו

אָמַרְתִּי: יֵשׁ גַּנָּבִים כָּאן?!

אָמַר לִי הָעֲרָבִי: זֶהוּ הַגַּלְגַּל הַחוֹזֵר בָּרָקִיעַ. הַמְתֵּן עַד לְמָחָר – וְתִמְצָאֶנּוּ.

על מכלול סיפורים זה כותב הריטב"א: "יש גם במעשיות אלו ענינים נרמזים שלא היו נראין להם במראית העין אלא במראה החלום… ובעת השינה יראה להם כענין הרהורים ענינים נפלאים מורים על הענין". מצד אחד זהו ניסיון ליישב את הקושי העולה מהמוזרות הגדולה של הסיפורים, אלא שיישוב קושיה זה לא אמור לגרוע מההבנה של הסיפורים האלה כסודות גדולים שמססתרים בתוכם (וניתן לעיין בפירושי הרב קוק, רבי נחמן והגר"א החושפים את חלקם). בכל אופן, קשר הדוק יש כאן בין סודות פנימיים מעולם הנסתר של היהדות המסתתר מאחורי תופעות משונות לבין חלומות.

נסיים בביאור הגר"א לספר משלי, הוא קושר בין השינה לבין גילוי סודות התורה הפנימיים: "והעניין שנתן הקב"ה שיישן, כדי שתעלה נשמתו לישיבה של מעלה ושם מגלים לו רזי תורה, ומה שאי אפשר לאדם ללמוד בשבעים שנה – לומד שם בשעה אחת".

 


[1] ניתן לדבר על שתי גישות לפירוש אגדות חז"ל – הראשונה מבקש לתרץ קושיות וליישב סתירות, כלומר למצוא מה לא מסתדר על פי השכל הפשוט ולמצוא דרך להסביר אותו בכל זאת פי השכל הפשוט. שיטה זו מנסה 'לנרמל' את האגדה, ממנה פורץ צד חריג ופרוע של המחשבה היהודית. ותופסי שיטה זו מנסים להראות כיצד היא לא חורגת מן הנורמה. אך שיטה אחרת, ואתה אני מעדיף הרבה יותר, לא מבקשת לפתור את הבעיות, אלא להראות כיצד הן מגלמות ביטוי של עולם נסתר שלא יכול היה להופיע אחרת. זוהי שיטתו של הראי"ה קוק ובעיקר של הגר"א, שכתב כי 'באגדות שבש"ס… לפי הנראה חס ושלום כמו דברים בטלים בהן גנוז כל האורה' וכי 'בתוך האגדות גנוזים הסודות שהם 'כבוד אלקים' וצריך להסתיר אותם'.

השבתאי המשכיל ואביו

רבי בנימין וולף אייבשיץ היה מנהיג שבתאי מוצהר ומשכיל, מתלמידיו של אבי המשכילים משה מנדלסון ובנו של אחד מגדולי הרבנים בדורו. אביו, הרב יהונתן אייבשיץ היה מגדולי פוסקי ההלכה באשכנז שנחשד בשבתאות וסומן על ידי רודף השבתאים רבי יעקב עמדין, היעב"ץ. עד היום מעסיקה סוגיית השבתאות של הרב אייבשיץ מסעירה את עולם המחקר ומספקת חומר רב למחקר. יש כאלה התולים במחלוקת זו את עזיבת עם ישראל את תורתו והעדפתו את תרבות ההשכלה, בעקבות התהום העמוקה שנפערה בין גדולי ישראל והבלבול שגרמה אצל פשוטי העם.

האב, רבי יהונתן אייבשיץ, נחשד כשבתאי בעקבות קמעות שכתב כמאה שנים לאחר מות משיח-השקר שבתי צבי ובהם רמזים לדמותו של מי שתורתו הובילה להתאסלמות של רבים מעמו. רבי יהונתן כפר בהאשמות, אך את העובדה שבנו היה למנהיג שבתאי, שהקים סביבו חבורת לומדים שכנראה וראתה בו כמין משיח ממשיך דרכו של שבתי צבי, אין להכחיש. עליו אמר אביו "רוח ה' דופק בו ונותן אות, אבל עדיין לא נתברר לו אם הוא רוח קדושה", ובהלכו אחר הדרך המשבתאית בחר ברוח ההפוכה, רוח טומאה.

8247213720_120f0d3fc8_b.jpg

מרבית חייו בילה בהמבורג שבגרמניה בעושר רב ובסביבה מפוארת ואף בנה לו ארמון מפואר שעד היום נקרא "ארמון של אייבשיץ". בהמבורג הפיץ את את תורתו השבתאית עד שפנה לברלין אל החכם משה מנדלסון כדי ללמוד את הגותו והשקפתו – אחרוני השבתאים נפגש עם ראשוני המשכילים (כפי שמציג זאת פרופ' יהודה ליבס בספרו "האמונה השבתאית"). על פי המסופר כשרצה לנסוע אל מנדלסון ביקש אישר מאביו, שתלה על צווארו תליון בו כתב "יהודי נולדת ובדתה תשאר". בשנת תקנ"ט, 1799, בהיותו בן שישים ירד מנכסיו, כנראה שבעקבות מלחמות נפוליאון. אביו ואחיו נפטרו והוא נותר יחיד ממשפחתו. והנה, בליל ראש השנה, מופיע אביו בחלומו ומוכיח אותו על דרכיו המקולקלות. למקרה כמה גרסאות. כך מתואר המקרה בתחילת ספר תולדות בני יהונתן, עמ' 8:

בא אליו אביו באותו לילה והיה אז בליל ראש השנה וראה אותו שלשה פעמים מוכיח אותו על מעשיו הרעים ואחר כל פעם מצא את עצמו מושלך מהמטה לארץ עד שנכנס הדבר בלבו… וחזר בתשובה.

כל כך קשה היא הנזיפה עד כדי שהתגלגל ממטתו שלש פעמים!. בהמשך ספר הזיכרונות מובאת גרסה אחרת לסיפורו של ר' בנימין וולף:

וישאר הוא לבדו מכל בני אביו ערירי וינחם על כל אשר עשה ויתעצב אל לבו. אז ראה בחלום והנה אביו נצב עליו ויוכח אותו על פשעיו, ויהי בבוקר ותפעם רוחו, וישלח אל השמש… ויספר הבאראן לו את חלומו. ויצו עליו להביאו ציצית ותפילין ולהסיר מלבושיו ממנו כי שעטנז המה… מן היום ההוא נהג את עצמו וביתו בכשרות וחסידות…

מעניין לחשוב בהקשר זה על תפקידו של החלום. שהרי אם היה את חלום זה היה חולם זה המנהיג השבתאי בזמן גדולתו קרוב לוודאי שלא היה נשמע לו, ואולי אף משתמש בו בצורה מסוימת כדי "לתדלק" את אמונתו, כמנהג השבתאים להפוך אור לחושך. אלא שחלום זה מגיע לאחר נקודת שבר – לבד בעולם, ללא נכסים, עייף מתלאות החיים; מלחמות, אמונות ודעות שונות ומשונות, והנה, קול מן העבר, מראה אביו נגלה לו והוא מבקש ממנו דבר אחד –  זרוק כל יומרה פראית וחזור למוטב, למסורת אבותיך.

Monogrammist_Dr._S.,_Maler._Jonathan_Eybeschütz.jpg
רבי יהונתן אייבשיץ, אביו של וולף

תיאלוגיה של חלום – הרב קוק, העולם וחלומות

"יש בדמיון מעלות כאלה שאין בשכל. הדמיון מחיה בנו את העולם בצורתו הרוחנית, וממילא עושה הוא את מהותנו הרוחנית יותר שלמה, אלא שבהתגברותו מטשטש הוא את התאר של העולם המעשי. הנסיונות של התרבות העשירו הרבה את המדע המעשי, ואת הרוחני הבנוי על בסיסו, אבל את העולם של הדמיון, וכל גודל החיים שבו, הורידו הרבה" (אורות הקודש א, עמ' רכה).

לדמיון, על פי הרב קוק, פעולה דו כיוונית – מצד אחד הוא מרומם את האדם למציאות רוחנית יותר, אך התרוממות זו גורמת לטשטוש העולם הממשי. הדמיון והמציאות נאבקים זה בזה – מי מוביל, מי מושל? עולם המדע בחר בצד המעשי. עולם של נסיונות, תצפיות, של מחקרים אמפיריים. על הדמיון לכאורה הוא וויתר (ומדי פעם מופיעים יחידי סגולה כמו אינשטיין שבעזרת כח הדמיון מחדשים חידושים מרעישים). אלא ש"החלומות הגדולים יסוד העולם הם". החלומות, אולי מרחב ההתרחשות העיקרי של הדמיון בחיינו, דווקא עליהם מושתת העולם. "חולמים הם הנביאים, בחלום אדבר בו. חולמים הם המשוררים בהקיץ, חולמים בעלי המחשבה הגדולים לתקון העולם. חולמים אנו כולנו בשוב ד' את שיבת ציון". יסוד הרוחניות בעולם – החלום והדמיון. הרב קוק מכונן כאן תיאלוגיה של חלום; עולם שיסודו דמיון וחלומות.

מרדכי ארדון טריפטכון למען הנופלים.jpg
מרדכי ארדון, מלכודת, מתוך – טריפטכון למען הנופלים, 1955-6.

אך שוב, ישנו מאבק בין עולם הרוח לעולם החומר. "הגסות של החיים החברתיים, בהיותם שקועים רק בצדם החמרי, נוטלות את אור החלום מן העולם, את זהר ההרחבה שלו, את עליתו העליונה, מהמציאות הקודרת, עד שהעולם מפרפר במכאובים מתוך עקיצותיה הארסיות של המציאות, חסרת זהר החלום". המבט החומרני, מטריאליסטי על העולם מנתק ממנו את המבט החלומי. ניתוק זה גורם לכאב איום – העולם בלי חלום הוא איום.

אלא ש"המכאובים הם יסורי אהבה, הם ימרקו את העולם, יבררו לו, כמה גדולה היא הטעות של המתפארים במציאות הלקויה, בעת רק החלום החפשי, המורד במציאות וגבוליה, הוא הוא באמת האמת היותר הויתית של המציאות. ואז שב חזון החלום והיה למחזה ברור. פה אל פה אדבר בו במראה ולא בחידות, ותמונת ד' יביט". המטרה של כל הקשיים שלנו הינה לעורר אותנו להגדלת המבט החלומי שלנו! רק החלום החופשי שלא מוכן לקבל את מוגבלות הממשות הינו המבט העמוק יותר על ההוויה.

באותה קבוצת פסקאות שעוסקות בדמיון העליון מתאר הרב קוק גם את מהות פעולת השינה:

"השינה, וכל התכונה הטבעית הכללית של הלילה, שהיא גורמת את השינה ומתאימה לה, פעולת על צדדי החיים שבאדם שתי פעולות הפכיות". גם במהלך השינה מתרחש מאבק בין עולם חומרי לעולם רוחני. "הצד העליון הרוחני יוכל להתעלות ביותר, חפשי נעשה הדמיון ממסגר החושים, ואם הוא תמיד מקושר בשכל ובחפץ עליון וקדוש, יוכל לצייר ולדמות ולחזות ולהכיר מה שאין ביכלתו בזמן הערות". מצד אחד החלק הרוחני מתעלה בלא גבול, מתרומם מכבלי הגוף. אבל התרוממות זו כרוכה בהשפלה של הצד הגופני: "אבל כח החיים שבגוף חדל קישורו עם הצד הרוחני שבאדם, והוא הולך לבדו, פועל את פעולתו הטבעית, בצורה חשוכה מעורפלת".  לכן עם קומנו מוטלת עלינו משימה חשובה – לחבר בין הרוחניות הגדולה של עולם השינה לחיי הערות הממשיים, לפעולות היום יום שמתחילות עם קומנו. "הרינו פונים בכל בוקר לשתי העבודות, לטהר את נפש החיים, ולקשר את האורות הנוספים בנשמת האדם העליונה, ולחבר עוד הפעם את שתי הקצוות בהרמוניה הנאותה".

ביטוי מדהים לעולם החלום ניתן למצוא בפירושו של הרב קוק לאותיות העבריות ולניקודן. בספרו "ריש מילין" מוצא הרב קוק משמעות פנימית, סודית, למרכיבי הלשון העברית. את החוֹלם, הנקודה העליונה שמוצבת מעל הפינה השמאלית העליונה של האות, הרב קוק מפרש כנטייה חלומית מעלה. "הנקודה העליונה ממעל לגוף האות תעירנו. על דבר מחשבות נישאות, מחשבות אשר רק בראש נטוי למעלה, בעינים נשאות למרומי שמי שמים, יוכלו להיות קצת מתנוצצים בספירת ההכרה והציור, רצונות נאצלים… אשר מעוצם רוממותם יכולים אנו רק לחלום אודותם… והם הם באמת המחשבות היותר חזקות ואמיצות, המתדמות לרום המחשבות העליונות, של תמים דעים [הבורא], אשר לא קצרה ידו מהושיע, והנקודה העליונה החולמת, המנהרת בנקודת החולם העליונה, המתרוממת ממעל להנושאים המבטאיים והכתיבתיים, היא אוצרת בקרבה את כל האיווי הבלתי מוגבל, הבא בשלמותו ברזי הנבואה, בחלום אדבר בו…"

מרדכי ארדון בלי שם.jpg
מרדכי ארדון, בלי שם

הנבואה, הדיבור והכתב הולכים יחד, מושפעים זה מזה, מהווים זה את זה. החולם, נקודה אחת קטנה מעל לאות כתובה, מסמנת לרב קוק עולם גדול של שאיפות עליונות, של חיבור בין שמיים לארץ, של מאווים עליונים ומחשבות חזקות ואמיצות ומציאות מלאה דמיון וחלום.

המבול, המדבר והמשיח בחלומו של ר' צדוק הכהן

רבּ צדוק הכהן מלובלין (1823 – 1900) היה רגיל לעמוד בלילות וללמוד תורה בקול רם ונישא. קולו היה נשמע בכל חלונות הבתים, ומסופר כי תושבי העיירה היו מתלוננים שמיום שהגיע הרב לגור לצידם לא עצם איש את עיניו.

אבל כנראה שבכל זאת היו כמה לילות שבהם עלה ר' צדוק על יצועו ועצם את עיניו, אחרת איך יכול היה לכתוב את "קונטרס דברי חלומות", בהם כתב דברי תורה עמוקים שנגלו לו בלילות? בהקדמה הקטנה שכתב לספר הקטן הזה, ניתן ללמוד קצת על החשיבות שבכתיבת החלומות שלנו מיד עם יקיצתנו:

"רשימת דברים שנתגלו לי בעזרת השם יתברך בחלום הלילה ממה שעלה בזכרוני… וחבל על דאבדין ומשתכחין כמה דברי תורה שחלמתי ולא רשמתים בשעתם אחר הקיצי משנתי ונשכחו ממני".

המאורע המשפיע ביותר בחייו של ר' צדוק היה התקשרותו לאדמו"ר מאיזביצא, רבי מרדכי יוסף ליינר בעל ספר "מי השילוח", שטעם מתורתו הייחודית והרדיקלית ניתן לטעום גם בתורת תלמידו האדוק. והרי זה פלא שחלום הוא שהוביל לדבקות זו של תלמיד ברבו. זהו החלום השלישי שמתעד ר' צדוק בקונטרס דברי חלומות, אותו חלם הכהן בשוכבו על מיטתו בעת ביקורו באיזביציא בשנת 1846. כבר מהפתיחה נראה שמדובר בחלום מיוחד: "חלם לי בהיותי באיזביצא שהיו מגלין לי דברים משורש נשמתי". ונדמה שר' צדוק מצא קשר בין מקום לינתו לבין הדברים הגדולים שנגלו לו. דווקא שם נחשפים בפניו קטעים משורש נשמתו. זה המקום שלו, כאן יפגוש את התורה שנשמתו צמאה לה.

ומהם אותם הדברים שנגלו לו? כך הוא כותב:

"היו אומרים לי כי הדור של משיח יהיה אותם הנפשות עצמן של דור המדבר והם עצמן אותן הנפשות של דור המבול. ואז השחיתו דרכם וחטא זה נקרא בספרים חטאת נעורים וכן אמרו בהם (בראשית ח, כ"א) כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו ותיקנו זה בדור המדבר והיה נקרא אז חסד נעורים כמו שכתוב (ירמיה ב, ב) זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ. והדור של משיח יהיה בסוד  תִּתְחַדֵּשׁ כַּנֶּשֶׁר נְעוּרָיְכִי (תהלים קג, ה) שיהיה גם כן אותו הדור של חסד נעורים שיתחדש שנית. עד כאן תורף הדברים מה שאני זוכר עדיין".

20170110_170020.jpg
צילום: חגית חצב

מה הם הדברים משורש נשמת ר' צדוק? דרכו הרוחנית של עם ישראל. באיזביצא מגלה ר' צדוק את המאפיינים השורשיים של עם ישראל, ומתוך כך גם שלו הוא. מעתה תהיה תורתו קשורה קשר הדוק בקדושת ישראל לאורך כל הדורות.

ננסה לבאר קצת את דברי החלום הנ"ל ואת התהליכים שעבר על פיו עם ישראל. בספרו המוכר של ר' צדוק "צדקת הצדיק", פסקה צה, הוא מביא את הדברים שחלם בחלום זה ומפרש אותם קצת יותר: "בימי הנעורים רתיחת התאווה מתגברת, ואז מרבה חטאים מצד יצר הרע רחמנא ליצלן, והם חטאת נעורים, וזה היה בדור המבול כמו שנאמר שם כי יצר לב האדם רע מנעוריו".

דור המבול היה דור של ענקים, נפילים, בעלי כוחות חיים עצומים שנותבו למקומות רעים, למימוש יצרים ותאוות במקום לבניית עולם מתוקן ושלם. בדומה לימי הנעורים שמאופיינים גם הם בכוחות אדירים שמבקשים לצאת לפועל, ימים של התפתחות גדולה, של חוויות אדירות וחדשות והרבה כח ורצון. ניתן להשתמש בהם לרעה כפי שעשו בני דור המבול, אך ניתן גם להשתמש בהם לטובה: "וגם כן מסוגל טוב הרבה מצד היצר הטוב וחשקות לדברי תורה, וזה היה דור המדבר כמו שנאמר וזָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר. והם עצמם אותם הנפשות, כמו שאמרו בזהר פנחס [רט"ז] עיין שם דהיו ראויים לקבל תורה במבול אילו זכו, ונשמת משה הייתה שם".

הכוחות האדירים של דור המבול שנותבו לרעה הם אותם הכוחות, ולמעשה גם אותן הנפשות, איתם פעלו דור המבול – דור שהיה ראוי למעמד הר סיני משלו. משה על פי הזוהר היה חלק מדור המבול, וחיכה לתת להם את התורה אך הם השתמשו בכוחותיהם לעשיית הרע, והדור הושמד והתורה חיכתה לדור אחר.

pablo picasso the vulture.jpg
פבלו פיקאסו, הנשר. 1942

נפשות המדבר הן התיקון לנפשות המבול. וכפי שנפתח חלומו של ר' צדוק, גם בצדקת הצדיק הוא משווה את שני הדורות האלה לדורו של משיח, הממשיך את כוחותיהם ומתקנם: "ודורו של משיח – אז יהיה פעם שלישית אותו דור, בסוד מה שכתוב תחדש כנשר נעוריכי, ואז יהיה התיקון הגמור, שבאות בערבוביא חטאת נעורים וחסד נעורים, והטוב יגבר על הרע ויהפכו לטוב". דורו של משיח יהיה דור של אנשים שמורכבים משני הצדדים האלה – המבול והמדבר, כוחות אדירים שכוללים גם טוב וגם רע. אז מהו אם כן הייחוד של דור המשיח, מלבד השילוב המופלא הזה בין שני קטבים אלה? זהו "סוד תִּתְחַדֵּשׁ כַּנֶּשֶׁר נְעוּרָיְכִי".

בפסוק זה מתהלים פונה נעים זמירות דוד המלך אל נפשו וקורא לה להתבונן בכל הטוב שעושה האל עמה. ומהי הטובה הגדולה כל כך בהתחדשות כנשר? "מצודות דוד" על הפסוק מפרש "כמו הנשר מחדש כנפיו מעשר שנים לעשר שנים וחוזר הוא לימי נעוריו כן תתחדש ימי נעוריו באמיץ כח ובבריאות". סוד התחדשות הנשר הוא סוד החזרה לימי הנעורים, באומץ, בכח, בבריאות. כדי להבין זאת לעומק נתבונן קצת במהלך חייו של הנשר.

הנשר הוא העוף הדורס בעל תוחלת החיים הארוכה ביותר – שבעים שנים. אלא שכדי להגיע לתוחלת זו עליו לעבור תהליך מורכב ביותר בדרך; בגיל ארבעים טלפיו כבר ארוכים וגמישים מדי והוא לא יכול לטרוף יותר כבעבר. המקור שלו מתעקם והוא כבר לא יכול לאכול כפי צרכו. הנוצות נעשות סמיכות ומסתבכות והוא מתקשה לעוף. עליו להחליט – לוותר על החיים ולמות או לעבור תהליך התחדשות ארוך ומפרך. כדי להמשיך בחייו הוא עף לראש ההר ומכה עם מקורו על סלע עד שהוא נתלש. לאחר מכן הוא ממתין עד אשר יצמח לו מקור חדש, עמו הוא יכול לתלוש את טלפיו הארוכים מדי. כאשר הטפרים החדשים צומחים הוא משתמש בהם כדי לתלוש את נוצות כנפיו הסמיכות יתר על המידה. משהשלים תהליך זה, לאחר מאה וחמישים יום של עקירה, צמיחה וטיפול, הוא יכול להתחיל שלב חדש בחייו, שלב מחודש, של חזרה לימי הנעורים בימי הבגרות.

זהו אם כן התהליך שנחשף לרב צדוק בחלומו. תהליך ההתחדשות של עם ישראל, בדמות הנשר המתמיד, ששוזר בתוכו דורות אדירים של תוהו ותיקון, שמהדהדים ומתגלים משורש נשמתו של הכהן, והם הם חיינו כיום.

 


 

פרטים על התהליך שעובר נשר מצאתי בפוסט מאת רמי ניר, פה: http://www.tora.us.fm/tnk1/messages/prqim_t26a3_0.html

צבוט אותי, אני חולם

אנחנו מכירים מהסרטים את הדרך המוכרת לבדיקה האם אנו ערים או חולמים – צבוט עצמך! שהרי אם תרגיש את הכאב אתה וודאי ער, ואילו אם לא תחוש בו אתה וודאי חולם. האמת היא שמעולם לא יצא לי לנסות זאת על בשרי; אף פעם לא צבטתי עצמי כדי לגלות אם חולם אני או ער. מה שכן, אולי צבטתי את ידי כדי להרגיש אם היא נרדמה. גם זה משהו – היד צובטת עצמה כדי לבדוק אם היא חולמת או ערה…

מעשיה אחת שסיפר ר' נחמן נסובה סביב קבצן אחד שהפך במקרה למלך, תוך כדי שהוא ישן (איך בדיוק זה קורה? תקראו בהמשך). הוא מנסה לגלות מה הוא באמת – קבצן שחולם שהוא מלך או שחולם שהוא קבצן. כדי לגלות זאת הוא לא צובט עצמו, אבל הוא כן מגלה שמכה שחטף בקטטה עם קבצן אחר קיימת ומכאיבה. אך זה לא מספק אותו, אז הוא פונה לארון ספרים. שהרי אם הוא מלך אז הוא אמור להבין מה כתוב בספרים, ואילו אם הוא קבצן אז כמובן שלא. אז מה הוא באמת?

קארל הניג סימן, "קבצן"

 

"פעם אחת הייתה מדינה, שהנימוס [המנהג שלהם] היה, שכל שלוש שנים היו לוקחים מלך אחר, בזה האופן: היו יוצאים לשדה, והראשון שפגעו בו היו ממליכים אותו, אפילו סומא וחיגר. פעם אחת יצאו, ופגעו ראשון בבעטליר [קבצן] אחד שהיה שכור, ותכף לקחו אותו בכבוד והביאו אותו לפלטין המלך, והפשיטו את מלבושיו והלבישו אותו בגדי מלכות והכתירוהו בכתר מלכות, והיה שכור ולא ידע כלום, ויישן.
וכשנעור משנתו, וראה שהוא בפלטין של המלך ומלובש בגדי מלכות והמשוררים מזמרים, התפלא מאוד אם זה חלום. הלוא הוא זוכר שהיה מוטל באשפה. והכה באצבעו, שיכיר אם זה חלום או לא, וראה שאין זה חלום. על כן חשב שהוא באמת מלך, ורק שהוא בעטליר, היה חלום. אבל הוא זכר, שהוא התקוטט עם בעטליר אחר ונעשתה לו חבורה. ראה שעכשו יש החבורה, וראה ששניהם אינו חלום, ונתבלבל מזה.
ובא על המצאה חדשה, שילך לבית האחר שיש שם ספרים, ויראה אם מבין בספרים זה סימן שהמלך הוא אמת והבעטליר הוא חלום, ואם לא אינו יודע מה הוא. ולקח הספרים, ולא הבין הכתוב בהם. ונתישב בדעתו ואמר: אמת הוא שאני מלך, ומה שאינני מבין מפני שהכל אינם מבינים, והספרים אינם אלא רק לתכשיט.
וסיים רבנו ז"ל: כך הוא. בהמפורסמים של שקר, שרואים שעושים להם כבוד כזה ואינם מבינים מפני מה, ומתבלבלים בדעתם אם באמת הם מפורסמים או זה חלום. ואם אמת הוא כך, מדוע אינם משיגים שום דבר? ומתישבים בדוחק, שבאמת הם צדיקים, ומה שאינם משיגים מפני ששום צדיק אינו משיג ויודע. ובזה פוגמים באמונת חכמים".

החלום הוא הציר של הסיפור הזה. דרכו האדם מברר מי הוא באמת – האם הוא מה שהלבישו אותו ומספרים לו שזה הוא, או שהוא מה שהוא יודע על עצמו, מה שהוא זוכר שהיה. רק על ידי הבנת המציאות החלומית או החלום המציאותי יצליח הקבצן להבין מה הוא באמת. אבל בסוף, הקבצן נכנע ליצרים הפנימיים שלו, כראוי אולי לתפיסת האדם בשיטות פסיכולוגיות מסוימות. הוא מעדיף להכיל על המציאות את המאווים הפנימיים שלו, ולסדר אותה כרצונו. אפשר להבין אותו – האדמה רעדה מתחת רגליו; לקחו אותו וזרקו אותו למקום שהוא לא מכיר, שהוא לא חלם בכלל שיגיע אליו, ופתאום הוא צריך להבין איך מתנהלים בתוך זה. הכל רועד, הכל משתנה, אז גם ההשקפה על המציאות היא כזו. במידת מה, בכל אחד מאיתנו דרים זה לצד זה הקבצן החולם שהוא מלך והמלך החולם שהוא קבצן; מחד השאיפות הגדולות שלנו, הרצון לשנות, לעשות ולקדם, ומאידך הנטייה להתבטל, לשכב בשיכרות וחוסר מעש, להיכנע ליצרים ולתאוות. אבל אנחנו יכולים לבחור, לבחור את החלום שלנו.


את הסיפור פגשתי באחד מפרקי הספר "יהודי בלילה" של אלחנן ניר. הסיפור הודפס לראשונה בספר "כל סיפורי ר' נחמן מברסלב" שערך צבי מרק. הגרסה האינטרנטית נלקחה מהאתר הזה.