האם יש צבע ירושלמי בכתיבה? – שבירת הכלים הלוריאנית של דוד שחר

 

יעקב אגמון: הצייר מרדכי ארדון פעם תיאר לי משהו על הצבעים של ירושלים, שהוא מאמין שהוא הצליח איכשהו לבטא את זה בציורים שלו. איזה צבע שהוא לא דומה לשום דבר. יש צבע כזה אצל סופר, צבע ירושלמי בכתיבה?

דוד שחר: אין ספק שיש. אני אפילו ניסיתי פעם לקשר בין האור הירושלמי לבין חוויות ילדות של מקובל שלדעתי השפיעו על תורתו, וזה לוריא, האר"י, הקבלה הלוריאנית.

אגמון: זה אתה צריך להסביר.

At the Gates of Jerusalem 1967 ARDON.jpg
בשערי ירושלים, 1967, מרדכי ארדון

שחר: סיבת הרע בעולם, היא שבעולמנו זה אין שום דבר נמצא במקומו ואין שום אדם עושה את אשר הוא נועד לעשות. כלומר, למה הדבר דומה – ללכלוך. מה ההגדרה של ליכלוך? אם אתה רואה את הויסקי הזה בכוסית שאתה שותה זה ויסקי טהור. אבל אם אותו ויסקי נשפך על מכנסיך, ברגע שהוא על המכנסיים הוא כתם, לכלוך. כלומר, לכלוך זה דבר שאינו נמצא במקומו. דבר שמחוץ למקומו. בעולמנו זה אין שום דבר במקומו –  לא אתה במקומך ולא אני במקומי ולא אלה שיושבים במקום שיושבים במקומם. שום אדם אינו במקומו. מדוע? כי אנחנו נולדנו לתוך עולם שבור. מדוע נולדנו לתוך עולם שבור? מפני שהעולם באשר הוא ישות חומרית הוא מוגבל מעצם טבעו. החומר מוגבל. עכשיו כדי שלגוף חומרי יהיה קיום, ולמה שלכל הבריות שמעליו, צריך שיהיה בו ניצוץ א-להי. עכשיו הא-להים שלח קרן אור אחת לתוך כל הקוסמוס, אבל זו הייתה הקרן אור הזו הייתה חזקה כל כך שהקוסמוס לא יכול היה להכיל אותה והוא התפוצץ. הקוסמוס התפוצץ. ועכשיו מה אנחנו רואים? אנחנו רואים שברים, וכשמדובר על שברים מדובר על בני אדם גם כן.

אגמון: לא רק הלוחות שבורים.

La Rosette pour Rikuda ARDON.jpg
La Rosette pour Rikuda, מרדכי ארדון, 1987

שחר: בעצם אני, ואתה, כל אחד מאיתנו זה שבר כלי. עכשיו זה שבר כלי שמורכב משני יסודות – היסוד החומרי – זה כמו הבקבוק שהתפוצץ = אבל ביסוד החומרי הזה יש איזשהו עדיין משהו מהלחלוחית של האור שנוצק לתוכו, וזה הנשמה שבו. ובעצם, אם נמשיך לפי התיאוריה הזו, זה תפקידנו לתקן את העולם. העולם התפוצץ כי הקרן האחת הא-להית הייתה מעמסה כבדה עליו, ועכשיו כל אחד מאתנו מנסה לתקן, וזה יסוד התיקון אצלו [אצל האר"י].

עכשיו אני אמרתי מנין, מה המקור החוויתי שמעבר להגות, למחשבה? לפי דעתי, וזה אני קושר את זה עם ילדותי שלי בירושלים. ירושלים, היום באת ביום מעונן וגשום, אבל בדרך כלל ירושלים זה מקום שבו האור נופל ישר בלי חציצה. אנחנו מוקפים במדבר, וגם מבחינה פיסית זה ידוע – האור שופע ישר, ולכן, נעמוד על פרשת המים, נאמר, המדבר מצד זה, תראה שירושלים בעצם סופגת קרני שמש, את השפע, בלי שום חציצה של עננים או ערפילים או משהו כזה. לעין קשה לשאת אותה. זה לגבי הקיץ. לגבי המים, שהם היסוד השני של החיים, ירושלים התפרנסה מבורות, אפילו בילדותי. על אחת כמה וכמה ילדותו של האר"י. ובכן עם הבורות יש פרשה מעניינת – או שיש הרבה גשמים והם מפוצצים את הבור, או שלא יורדים מספיק גשמים והבור נשאר יבש. זאת אומרת, אין הקבלה בין השפע שנכנס לבין הכלי שמכניס אותו. המים או מפוצצים את הבור או פחות מדי ממלאים אותו. האור שופע ישר, האין, הכלי, קשה לא לשאת את זה. זאת אומרת, יש אור ירושלמי, יש דבר כזה. ארדון צודק, ובעצם אם תילך בקיץ בירושלים תראה שהצבעים הם חדים מאוד. זוהי אבן לבנה עם צל שחור, חד, ברור, אין כל הניואנסים והגוונים שאתה רואה בערים אחרות.

 


שיחת רדיו בין הסופר דוד שחר, מחבר הסדרה "היכל הכלים השבורים", עם יעקב אגמון בגלי צה"ל, 22.12.1979. להאזנה באתר קפה גת – עולמו של הסופר דוד שחר.

 

מודעות פרסומת

הרואה שיניו שנפלו או לחייו שנשרו – כמה מילים על תענית חלום

אסור להתענות בשבת… [אבל] מותר להתענות בו תענית חלום כדי שיקרע גזר דינו וצריך להתענות ביום ראשון כדי שיתכפר לו מה שביטל עונג שבת (שולחן ערוך אורח חיים, רפח)

אדם חלם חלום רע שלא עוזב אותו. הוא חוזר וטורד את מחשבתו, הוא עוצם עיניים ורואה אותו מול עיניו, מדבר עם חברו ועליו הוא חושב. מה הוא עושה עכשיו? כיצד מתמודדים עם התחושה הנוראה הזו של תמונות ממקום אחר שפלשו לעולם הפנימי? דיברנו כאן בעבר בבלוג על טקס הטבת חלום, בו האדם אוסף שלושה מחבריו ובעזרת כמה פסוקים ואמירות הם מפיגים יחד את המתח של החולם, דווקא באמצעות המפגש החברותי שנוצר. אך ההלכה מציעה גם דרכי פעולה למתקדמים, למי שחוו חלומות קשים במיוחד, דרך אקוטית הרבה יותר – להכריז על יום צום אישי.

vision Odilon Redon · 1883.jpg
חזיון, אודיליון רדון, 1883.

הדיון ההלכתי נסוב סביב השאלה האם מותר להתענות תענית חלום בשבת, מה שמראה עד כמה משמעותית התענית עבור החולם. בשורות הקרובות נציג את דברי השולחן ערוך בנושא, וכמה מפירושיו של רבי יעקב חיים ספר, בעל הספר 'כף החיים'.

כאמור, אסור להתענות בשבת, אך תענית חלום דווקא מותר. מדוע? "לפי שנפשו עגומה על חלומו שראה וחושב שיתבטל בשכר התענית אם כן התענית הוא עונג לו". כלומר, החלום כל כך מטלטל אותו עד כדי כך שהוא בכלל לא יהנה מתענוגי השבת, לכן יכול החלום להתענות אפילו בשבת. האם אנו מכירים חלומות כאלה שנטלו מאיתנו את היכולת לאכול, להתענג, להנות? רק מקרים קיצוניים ביותר. לכן אולי מסייג השולחן ערוך את דבריו, ומצמצם את האפשרות להתענות רק אם ראה את אותו חלום שלוש פעמים, או כאשר מדובר דווקא בשלושה חלומות מסויימים:

יש אומרים שאין להתענות תענית חלום בשבת אלא על חלום שראהו תלת זימני [שלוש פעמים] ויש אומרים שבזמן הזה אין להתענות תענית חלום בשבת שאין אנו בקיאים בפתרון חלומות לידע איזה טוב ואיזה רע… והעולם אומרים שנמצא בספרים קדמונים שעל שלשה חלומות מתענים בשבת ואלו הן הרואה ספר תורה שנשרף או יום הכיפורים בשעת נעילה או קורות ביתו או שיניו שנפלו…  ויש אומרים הרואה שקורא בתורה ויש אומרים הרואה שנושא אשה… אבל הרואה לחייו שנשרו חלום טוב הוא דמתו היועצים עליו רעה…

מחבר השולחן ערוך מביא כמה שיטות בנושא –

  1. מתענים בשבת רק אם החלום חוזר פעם שלישית
  2. לא מתענים בכלל כיוון שאנו לא יודעים לפתור חלומות
  3. דווקא על שלושה חלומות מסויימים מתענים.

מעניין לראות שהמחבר אומר שאנו לא בקיאים כיום בפתרון חלומות, ותוך כדי כך פותר חלום (!) – מי שחלם כי נשרו הלחיים שלו סימן שאויביו נפלו ומתו. אך מדוע דווקא על שלושת החלומים המדוברים ראוי לצום בשבת? כל זאת עונה הרב סופר מפרש בספרו 'כף החיים':

טעם לרואה ספר תורה שנשרף שמראים לו כאילו עבר בכל התורה או היה סיבת שריפה התורה. ויום הכפורים בעת נעילה הראו לו שצריך כפרה, קורות ביתו ראוי למות, דהקורות סימן לסתירה והבית סמוכה עליו כמו קירות, ונפילת שיניים כאילו לא יאכל עוד, וקורא בספר תורה שעולה לבימה לדון או שאינו עוסק כראוי, ונושא אישה הראו לו שצריך מחילה ואם לא יתענה יומת בעוונו".

החלומות שבגינם מותר להתענות בשבת מסמלים כי האדם נמצא בשפל רוחני, וכי עליו לכפר על מעשיו, עד כדי כך שאפילו ביום המנוחה והשמחה עליו לענות את נפשו. מעניין אגב לראות, כי ישנה התייחסות גם לעובדה שלפעמים החלומות שאדם חולם מגיעים פשוט מהרהורי לבו, מהדברים שחווה במהלך היום: "המהרהר ביום ובא לו בחלום אחר כך אין כאן שייכות לומר מן השמיים הראוהו, אלא ההרהור גרם לו… ואדם שהיה כאוב בשיניו וחלם שנפלו שיניו דאין להתענות, דאתי [שבא] דמכל שכן מהרהור שמהרהר ביום". במקרה זה ברור כי החלום מושפע אך ורק ממצבו הפיסי, וכי אין מסר שנשלח מרחוק, אלא אך ורק שיח בין גוף לנפש.

נסיים בעוד אחד מסימני השולחן ערוך, המדגיש עד כמה החלום מקבל מקום משמעותי בהבנה ההלכתית, שנאמר: "אין מתענין [בשבת] על שום צרה מהצרות כלל". כלומר, גם אם מגיעות צרות מעשיות ומשמעותיות לאדם בשבת, אל לו לאדם מלהתענות, אלא ראוי שימשיך בחיי העונג והשמחה של שבת. לעומת זאת, על החלומות הרעים שצויינו כן צריך לצום, כלומר שבמובן מסויים הממשות הרוחנית של החלומות נוכחת ומשפיעה הרבה יותר מאשר צרות אמיתיות. יש כאן מתן מקום לעולם הרוחני המופיע בחלום, בהבנה שהוא מגיע ממקור עליון ובהשגחה, והכרה בצרות המעשיות ככאלה שבמובן מסוים אינן מהות הדברים, הן יכולות לחלוף בכל רגע וניתן להתגבר עליהן בצורה מעשית, מה שלא כך עם החלום, הדורש התמודדות רוחנית מעשית ומשמעותית.

ויש הרבה פתרונים בחלום אחד

הלילות ממלאים את הימים והחושך שולט במרחב; לא פלא שבתקופה זו קוראים תמיד בפרשיות השבוע מאורעות עמוסים בחלומות. חלום יעקב, חלומות יוסף, חלומות שרי מצרים וחלומות פרעה, בכל שבוע אנו נפגשים עם מגוון של סמלים והתרחושיות מקראיים ליליים.

האמת היא שחשבתי שלא אכתוב על החלומות האלה. רק אם יהיה לי משהו מעניין במיוחד. למרבה ההפתעה ולשמחתי, גיליתי כמעט במקרה את פירושו של בעל הספר "דגל מחנה אפרים", הרב החסידי ונכדו של הבעל שם טוב – רבי משה חיים אפרים מסדילקוב. בפרשת 'וישב' מתגלגל יוסף אל הכלא המצרי, שם הוא פוגש בשני שרי הממלכה – שר המשקים ושר האופים. באחד הלילות חולם כל אחד מהם חלום, "ויאמר אליהם יוסף הלא לאלהים פתרונים, ספרו נא לי". יוסף, שיחסיו עם אחיו התדרדרו לטמיון בעקבות כמה חלומות שחלם, מציב עצמו כששליח האל המסוגל לפתור חלומות.

בפירושו על הפסוק חושף ה'דגל מחנה אפרים' כלל חשוב בפירוש חלומות – לפותר החלום יש חלק בחלום אשר מיועד גם לו. החלום הנו אגרת שנשלחת לא רק אל מי שחולם את החולם, אלא נשלחת גם למי ששומע את סיפור החלום. לכן נכתב בפסוק "פתרונים", ולא פתרון:

יש לומר שאמר יוסף 'הלא לאלהים פתרונים', לשון רבים, היינו שהרבה ענייני פתרונים יש בעניין החלום להרבה בני אדם, ואפשר יש גם כן צד פתרון שמוגע גם לי.

27_great_sphinx.jpg

את הרעיון הזה מוצא המחבר גם במהותו של טקס הטבת חלום, שבו מי שחלום חלום רע מכנס שלושה מידידיו כדי שיהפכו את החלום לטוב. אותם ידידים שמתכנסים יחד, לפי מחבר הספר 'דגל מחנה אפרים', יש להם חלק מיוחד בחלום שמיועד דווקא אליהם:

על מה שאומרים בהטבת חלום 'סימן טוב ומזל טוב יהיה לנו' וכו', שהיה ראוי לומר 'סימן טוב יהיה לך', שעיקר הצורך הוא להיטיב להחולם, ואמר רבי ז"ל, שעניין החלום שייך גם כן להמיטיביו, שאותם שמטיבין להחולם יש להם צד נגיעה בהחלום, נמצא יש הרבה פתרונים בחלום אחד

אנו נוטים לתפוס את החלום כחוויה מאוד אישית, אשר אמורה לגלות לנו חלקים נסתרים מעולמנו הפנימי. אך פה אנו מגלים כי לחלום תפקיד הרבה יותר כללי ורחב, היות וחלומי האישמ משמש ככלי להעברת מסרים לאנשים שסביבי, שכנראה ולא יכלו להגיע אליהם בצורה אחרת. כך יוצא שהחוויה האישית שהחולם חווה בלילה, לבדו, במיטתו הקטנה, היא חלק ממורכבות אנושית כללית, חלק משליחות של החולם אל העולם.

טקס הטבת החלום מטרתו להפוך את החוויה הקשה שחווה החולם הרע בלילה – לחוויה חברתית. הוא אוסף סביבו את יקיריו ויחד הם מרוממים אחד את השני, מטיבים זה לזה את הלילה ואת היום. אך הנה מגלה לנו מחבר הספר החסידי שטקס הטבת החלום גם תפקידו לחבר אותנו אל חיבור גדול יותר, על גילוי עצמי משותף, כמו גילוי סוד שמתגלה לחבורה מצומצמת. המיטבים אומרים לא רק 'סימן טוב ומזל טוב יהיה לך', אלא 'יהיה לנו', אנו חלק מהמאורע, הדברים שדנים בהם כאן רלוונטים גם לנו. ולא רק זה, אלא גם שמתגלה לנו שלחלומות הרעים שלנו, אלה שאנחנו נזקקים למאורע מיוחד כדי להבין אותם ולתקן אותם, דווקא הם משמשים כמעין כלי כמעט-נבואי, הם תוכן שצריך לשתף אותו עם הסביבה כדי שימצאו בו את עצמם, את הפתרונות לנסתרות הלב.

ritratto-di-jackson-pollock-1969 enrico baj.jpg
דיוקן של ג'קסון פואק, אנריקו באג', 1969

החלום בתוך חלום של ספר הזוהר – על עולם הנסתר

"בספר הזוהר סובבים והולכים כל המאורעות, כל הסמלים והרעיונות על ציר אחד – רבי שמעון וה'חבריא' שלו. אבל גם את רבי שמעון והחבריא שלו הננו רואים כמו בחלום, חלום בתוך חלום', כותב רבי הלל צייטלין בפתיחת מערכת המאמרים שלו על ספר הזוהר בספרו 'בפרדס החסידות והקבלה'. בני החבריא הם אלה אשר 'די חשוכא מהפכין לנהורא ומרירו למתיקו', הופכים חושך לאור ומר למתוק. הם לוקחים את היסודות הגשמיים של המציאות ובאמצעות תהליך תודעתי פנימי הופכים אותם לתופעה עמוקה של אור מתוק וגדול. נדמה שאבחנה מעניינת זו של צייטלין מאפשרת לנו להתבונן באופן כללי על מה שנקרא 'תורת הנסתר' או 'תורת הסוד' של היהדות כבעלת מאפיינים חלומיים, או כדברי צייטלין, אפילו של 'חלום בתוך חלום' (החולם חולם על עניין או סמל כלשהו, שמופיע כחלום הנחלם בתוך חלום  – כלומר דימוי עמוק שמסתתר הסתרה בתוך הסתרה, שמתבקש לגלות על ידי הפשלה ארוכה ומסובכת של מלבושים המגלים טפח ומסתירים טפחיים, שמבקשים לעקוב בסבלנות אחר התרחשויות פנימיות באפיק נסתר במיוחד, היינו החלום הכמוס יותר הנחשף בתוך החלום הגלוי, הוא החלום עצמו שחולם האדם בשנתו).

תורת הנסתר אינה עסוקה בלהסתיר דברים רחוקים שלאדם אין שום אפשרות לקלוט, להיפך, היא מסתירה דווקא את אותם דברים המשמעותיים ביותר לאדם להבנת חייו והמציאות סביבו, אלא שהוא עדיין לא הכשיר את עצמו. כלומר, הכל בעצם גלוי, הכל על פני השטח. בדורנו כל אחד יכול לפתוח ספר קבלה ולקרוא בו, הנסתר לא מסתיר אף דימוי או משל – אלא שהאדם לא  טרם הכשיר עצמו לפענח את מה שהנסתר טומן בחובו. נקודה זו מאפיינת גם את החלום, אשר חושף לאדם רבדים מאוד עמוקים של התודעה הפנימית, אלא שלרוב האדם לא יודע לפענח מה נמסר לו. בדומה לחלום, תורת הסוד עמוסה בסמלים המרמזים לתופעות וחוויות העומדות מאחוריהן. בין היתר ניתן למנות את הלבנה, איילה, נחש, אבא ואמא, שושנה ועוד.

מאפיין נוסף של תורת הנסתר הוא היותה סותרת את הנגלה. 'נסתר' מלשון סותר. הסתירות מסתירות את הנסתר שלא הבשיל עדיין לכדי גילוי. כך למשל הזוהר מלא בתיאורים הנדמים לכאורה כמגישימים את האלוה, אך ברור כי כל המטרה היא לחשוף את ייחוד האל, בחוסר הגשמתו ולשלול את תפיסת הפירוד. כלומר, חלק מתהליך חשיפת העולם הנסתר של הזוהר עובר דרך גילוי רבדים הנדמים כסותרים את הרובד הגלוי. כך גם בחלום, שכדי לחשוף את האמיתות המבעבעות בקרקעית התודעה עובר דרך מגוון דימויים, מעשים ומצבים הסותרים את המציאות הגלויה. למשל, החלום יכול לבקש לחשוף את השמחה הגדולה שהאדם שרוי בה על ידי מראה של כדור פורח המעופף בתוך קרקעית הים. מראה בלתי אפשרי, סתום וסתור, שחושף עבור החולם משמעות עמוקה ומלאת פליאה.

brady-bellini-191086 (2).jpg

נקודה זו קשורה גם לתחום של אגדות חז"ל המופיעות בתלמוד, שעוסקות פעמים רבות בתיאורים של מחזות וסיפורים משונים שלא עולים על הדעת, ובכך מגלות את הצד הנסתר של ההוויה, ולכן גם לכאורה סותרות אותה. לא פלא שמפרשים רבים מבקשים לתרץ וליישב את האגדות האלה בכך שמשייכים אותן לחלום שחלם המספר.[1] כך למשל מסבירים חלק מהמפרשים את הסיפור המופלא על תנורו של עכנאי, בו ר' יוחנן עשה מופתים רבים כדי להוכיח שהלכה כמותו ולא כמו שאר החכמים. כך מסביר רבינו חננאל את הסיפור, שלשיטתו התרחש כולו בחלום: "ויש אומרים כי חכם מחכמי מדרש נתנמנם במדרש וראה בחלום שהיו חולקים החכמים על רבי אליעזר ואמר להם רבי אליעזר למה אתם חולקים עלי". חכם מחכמי מדרש נתנמנם ב[בית ה]מדרש!

גם באגדות המשונות ביותר בתלמוד המסופרות מפיו של רבה בר בר חנא במסיכת בבא בתרא:

 

וְאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה:

אֲנִי רָאִיתִי צְפַרְדֵּעַ שֶׁהָיְתָה כְּמִגְדַּל הַגְרוֹנְיָא. [עיר בבבל]

בָּא תַּנִּין וּבְלָעָהּ, בָּא עוֹרֵב וּבָלַע אֶת הַתַּנִּין וְעָלָה וְיָשַׁב בְּרֹאשׁ הָאִילָן.

בּוֹא וּרְאֵה כַּמָּה גָּדוֹל כּוֹחוֹ שֶׁל אוֹתוֹ אִילָן.

אָמַר רַב פַּפָּא בַּר שְׁמוּאֵל: אִלְמָלֵא הָיִיתִי שָׁם לֹא הָיִיתִי מַאֲמִין.

או:

אָמַר לִי אוֹתוֹ הָעֲרָבִי: בּוֹא וְאַרְאֲךָ מָקוֹם שֶׁאֶרֶץ וְשָׁמַיִם נוֹשְׁקִים זֶה לָזֶה.

הָלַכְתִּי וְרָאִיתִי הָרָקִיעַ שֶׁהוּא עָשׂוּי חַלּוֹנוֹת חַלּוֹנוֹת.

נָטַלְתִּי סַלִּי וְהִנַּחְתִּיו בְּחַלּוֹן הָרָקִיעַ,

וְעַד שֶׁגָּמַרְתִּי אֶת תְּפִלָּתִי – בִּקַּשְׁתִּיו

אָמַרְתִּי: יֵשׁ גַּנָּבִים כָּאן?!

אָמַר לִי הָעֲרָבִי: זֶהוּ הַגַּלְגַּל הַחוֹזֵר בָּרָקִיעַ. הַמְתֵּן עַד לְמָחָר – וְתִמְצָאֶנּוּ.

על מכלול סיפורים זה כותב הריטב"א: "יש גם במעשיות אלו ענינים נרמזים שלא היו נראין להם במראית העין אלא במראה החלום… ובעת השינה יראה להם כענין הרהורים ענינים נפלאים מורים על הענין". מצד אחד זהו ניסיון ליישב את הקושי העולה מהמוזרות הגדולה של הסיפורים, אלא שיישוב קושיה זה לא אמור לגרוע מההבנה של הסיפורים האלה כסודות גדולים שמססתרים בתוכם (וניתן לעיין בפירושי הרב קוק, רבי נחמן והגר"א החושפים את חלקם). בכל אופן, קשר הדוק יש כאן בין סודות פנימיים מעולם הנסתר של היהדות המסתתר מאחורי תופעות משונות לבין חלומות.

נסיים בביאור הגר"א לספר משלי, הוא קושר בין השינה לבין גילוי סודות התורה הפנימיים: "והעניין שנתן הקב"ה שיישן, כדי שתעלה נשמתו לישיבה של מעלה ושם מגלים לו רזי תורה, ומה שאי אפשר לאדם ללמוד בשבעים שנה – לומד שם בשעה אחת".

 


[1] ניתן לדבר על שתי גישות לפירוש אגדות חז"ל – הראשונה מבקש לתרץ קושיות וליישב סתירות, כלומר למצוא מה לא מסתדר על פי השכל הפשוט ולמצוא דרך להסביר אותו בכל זאת פי השכל הפשוט. שיטה זו מנסה 'לנרמל' את האגדה, ממנה פורץ צד חריג ופרוע של המחשבה היהודית. ותופסי שיטה זו מנסים להראות כיצד היא לא חורגת מן הנורמה. אך שיטה אחרת, ואתה אני מעדיף הרבה יותר, לא מבקשת לפתור את הבעיות, אלא להראות כיצד הן מגלמות ביטוי של עולם נסתר שלא יכול היה להופיע אחרת. זוהי שיטתו של הראי"ה קוק ובעיקר של הגר"א, שכתב כי 'באגדות שבש"ס… לפי הנראה חס ושלום כמו דברים בטלים בהן גנוז כל האורה' וכי 'בתוך האגדות גנוזים הסודות שהם 'כבוד אלקים' וצריך להסתיר אותם'.

סגולה לקיום החלום – שיכתבנו

מיטב מומחי העולם ממליצים על כתיבת החלומות שחלפו ביעף במהלך הלילה.  בתוך פנקס, בפתקים בפלאפון, במייל בג'ימייל, איפה שרוצים, העיקר לכתוב מיד כשמתעוררים (וקרא לי אפילו שקמתי באמצע הלילה כדי לכתוב חלום וחזרתי לישון). על פי אותם מומחים מנהג זה יש ביכולתו לפתח את יכולות החלימה, לפתח את יכולות הכתיבה, ולייצב זכרונות שיחזיקו עוד שנים רבות ויהוו נכס רוחני רב ערך. אפילו כתבנו כאן בבלוג על שני ספרים שיצאו לאחרונה ומעודדים ילדים לכתוב את החלומות שלהם ביומן חלומות מיוחד – מרבד קרפדות מאת אור ארנסט וספר החלומות שלי מאתר שרית אליהו.

מקור מעניין המעודד כתיבת חלומות מצאתי השבוע בקובץ חידושי אגדות הש"ס של "הבן איש חי", רבינו יוסף חיים מבגדד, מגדולי המנהיגים הספרדים שלפני קום המדינה. הגמרא במסכת ברכות, אומרת אמירה מעניינת: "כל החלומות הולכין אחר הפה". כלומר, משמעות החלום נובעת מתוך הפתרון שניתן לה, והוא זה שמתקף את הבנת מהותו. יש כאן שיטה פסיכולוגית מעניינת –  כל עוד תפתור את החלום על ידי דיבור, הוא זה שיקבע את משמעות החלום. כלומר, אם תילך לפותר חלומות הפתרון שלו יהיה הפתרון הנכון, גם אם הוא לא באמת כיוון למשמעות הנכונה, אלא מספיק שאמר את פתרונו אזי הוא מקבל תוקף מוחלט. לדעתי, ניתן להבין מזה גם כי האינטואציה הראשונית של החולם עצמו להבנת פשר החלום היא זו שצריכה לקבל תוקף. שהרי אם החלום הולך אחר פה, אז למה לא להוליך את החלום אחר הפה שלי, החולם, שהתחושה הפנימית שלו היא האותנטית ביותר להבנת המתחולל בתוכו?

הבן איש חי בפירושו מסביר כי כתיבת החלום היא זו שנותנת את התוקף לפירוש:  "סגולה לקיום החלום שיכתבנו ויכתוב היום והשבוע והחודש והשנה". על פי ר' יוסף חיים כאשר אדם כותב את חלומו על דף – הוא גם מעודד את התגשמותו. החלומות הולכין אחר הפה הרי, והכתיבה היא נציגת הפה במקרה זה, היא מוציא לפועל את דבריו.

f-mwo-dznni-averie-woodard.jpg

כדי להבין את הקשר שבין הכתיבה לפה, לדיבור, הוא ממשיך ומסביר את פירושו: "וידוע שלושה מקומות יש בגוף שנעשה בהם שלוש פעולות שיש בעולם: האחד, המוח שבו המחשבה, ואחריו הפה שבו פועל הדיבור, ואחריו הידיים שבהם כח המעשה. ולזאת אומרים 'הולכין אחר הפה', רוצה לומר ביעשה בהם מעשה, כתיבה בידים שהם אחר הפה". כדי לתת תוקף לדיבור יש לפעול בעולם המעשה – המעשה מבטא את ממשות הדיבור, לכן הידיים הכותבות את החלום הן אשר יתנו את תוקף פתרון החלום.

בהמשך הדברים כותב הבן איש חי כי "החלום נמשך מן העשיה". ניתן להבין מכך כי החלום מקורו בדברים שהאדם עושה בחייו שלאחר מכן מופיעים בחלומו. ניתן להבין זאת גם בפן קבלי, שהרי אלו מונחים מתורת הסוד – החלום מקורו בעולם העשייה, ולא בעולמות גבוהים יותר כמו עולם היצירה או עולם הבריאה. ממשיך הבן איש חי ומסביר בכך אמירה נוספת מהגמרא "לכן, [בגלל שהחלום נמשך מן העשיה], אין חלום בלא דברים בטלים… וזה שאמר כל החלומות הולכין אחר הפה". אם כן, העשייה שבכתיבת החלום על דף מאפשרת לחבר את החלום למקום ממנו הוא מגיע, מהעשייה, ובכך לגלות באופן אישי מהו הפתרון המהותי שהחלום מקבל, באמצעות הפרשנות האישית שלי, הכותב. בכך נוצר מעגל קסמים בו המציאות משפיעה על החלום, שכדי לרדת חזרה למציאות ולגלות מה השפעתו עליה יש לחברו חזרה לעולם המעשה ולהעלותו על כתב.

 

בן איש חי.JPG

החלום בתוך חלום של ספר הזוהר – על העולם הנסתר

"בספר הזוהר סובבים והולכים כל המאורעות, כל הסמלים והרעיונות על ציר אחד – רבי שמעון וה'חבריא' שלו. אבל גם את רבי שמעון והחבריא שלו הננו רואים כמו בחלום, חלום בתוך חלום', כותב רבי הלל צייטלין בפתיחת מערכת המאמרים שלו על ספר הזוהר בספרו 'בפרדס החסידות והקבלה'. בני החבריא הם אלה אשר 'די חשוכא  מהפכין לנהורא ומרירו למתיקו', הופכים חושך לאור ומר למתוק. הם לוקחים את היסודות הגשמיים של המציאות ובאמצעות תהליך תודעתי פנימי הופכים אותם לתופעה עמוקה של אור מתוק וגדול. נדמה שאבחנה מעניינת זו של צייטלין מאפשרת לנו להתבונן באופן כללי על מה שנקרא 'תורת הנסתר' או 'תורת הסוד' של היהדות כבעלת מאפיינים חלומיים, או כדברי צייטלין, אפילו של 'חלום בתוך חלום' (החולם חולם על עניין או סמל כלשהו, שמופיע כחלום הנחלם בתוך חלום  – כלומר דימוי עמוק שמסתתר הסתרה בתוך הסתרה, שמתבקש לגלות על ידי הפשלה ארוכה ומסובכת של מלבושים המגלים טפח ומסתירים טפחיים, שמבקשים לעקוב בסבלנות אחר התרחשויות פנימיות באפיק נסתר במיוחד, היינו החלום הכמוס יותר הנחשף בתוך החלום הגלוי, הוא החלום עצמו שחולם האדם בשנתו).

תורת הנסתר אינה עסוקה בלהסתיר דברים רחוקים שלאדם אין שום אפשרות לקלוט, להיפך, היא מסתירה דווקא את אותם דברים המשמעותיים ביותר לאדם להבנת חייו והמציאות סביבו, אלא שהוא עדיין לא הכשיר את עצמו. כלומר, הכל בעצם גלוי, הכל על פני השטח. בדורנו כל אחד יכול לפתוח ספר קבלה ולקרוא בו, הנסתר לא מסתיר אף דימוי או משל – אלא שהאדם לא  טרם הכשיר עצמו לפענח את מה שהנסתר טומן בחובו. נקודה זו מאפיינת גם את החלום, אשר חושף לאדם רבדים מאוד עמוקים של התודעה הפנימית, אלא שלרוב האדם לא יודע לפענח מה נמסר לו. בדומה לחלום, תורת הסוד עמוסה בסמלים המרמזים לתופעות וחוויות העומדות מאחוריהן. בין היתר ניתן למנות את הלבנה, איילה, נחש, אבא ואמא, שושנה ועוד.

מאפיין נוסף של תורת הנסתר הוא היותה סותרת את הנגלה. 'נסתר' מלשון סותר. הסתירות מסתירות את הנסתר שלא הבשיל עדיין לכדי גילוי. כך למשל הזוהר מלא בתיאורים הנדמים לכאורה כמגישימים את האלוה, אך ברור כי כל המטרה היא לחשוף את ייחוד האל, בחוסר הגשמתו ולשלול את תפיסת הפירוד. כלומר, חלק מתהליך חשיפת העולם הנסתר של הזוהר עובר דרך גילוי רבדים הנדמים כסותרים את הרובד הגלוי. כך גם בחלום, שכדי לחשוף את האמיתות המבעבעות בקרקעית התודעה עובר דרך מגוון דימויים, מעשים ומצבים הסותרים את המציאות הגלויה. למשל, החלום יכול לבקש לחשוף את השמחה הגדולה שהאדם שרוי בה על ידי מראה של כדור פורח המעופף בתוך קרקעית הים. מראה בלתי אפשרי, סתום וסתור, שחושף עבור החולם משמעות עמוקה ומלאת פליאה.

brady-bellini-191086 (2).jpg

נקודה זו קשורה גם לתחום של אגדות חז"ל המופיעות בתלמוד, שעוסקות פעמים רבות בתיאורים של מחזות וסיפורים משונים שלא עולים על הדעת, ובכך מגלות את הצד הנסתר של ההוויה, ולכן גם לכאורה סותרות אותה. לא פלא שמפרשים רבים מבקשים לתרץ וליישב את האגדות האלה בכך שמשייכים אותן לחלום שחלם המספר.[1] כך למשל מסבירים חלק מהמפרשים את הסיפור המופלא על תנורו של עכנאי, בו ר' יוחנן עשה מופתים רבים כדי להוכיח שהלכה כמותו ולא כמו שאר החכמים. כך מסביר רבינו חננאל את הסיפור, שלשיטתו התרחש כולו בחלום: "ויש אומרים כי חכם מחכמי מדרש נתנמנם במדרש וראה בחלום שהיו חולקים החכמים על רבי אליעזר ואמר להם רבי אליעזר למה אתם חולקים עלי". חכם מחכמי מדרש נתנמנם ב[בית ה]מדרש!

גם באגדות המשונות ביותר בתלמוד המסופרות מפיו של רבה בר בר חנא במסיכת בבא בתרא:

וְאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה:

אֲנִי רָאִיתִי צְפַרְדֵּעַ שֶׁהָיְתָה כְּמִגְדַּל הַגְרוֹנְיָא. [עיר בבבל]

בָּא תַּנִּין וּבְלָעָהּ, בָּא עוֹרֵב וּבָלַע אֶת הַתַּנִּין וְעָלָה וְיָשַׁב בְּרֹאשׁ הָאִילָן.

בּוֹא וּרְאֵה כַּמָּה גָּדוֹל כּוֹחוֹ שֶׁל אוֹתוֹ אִילָן.

אָמַר רַב פַּפָּא בַּר שְׁמוּאֵל: אִלְמָלֵא הָיִיתִי שָׁם לֹא הָיִיתִי מַאֲמִין.

או:

אָמַר לִי אוֹתוֹ הָעֲרָבִי: בּוֹא וְאַרְאֲךָ מָקוֹם שֶׁאֶרֶץ וְשָׁמַיִם נוֹשְׁקִים זֶה לָזֶה.

הָלַכְתִּי וְרָאִיתִי הָרָקִיעַ שֶׁהוּא עָשׂוּי חַלּוֹנוֹת חַלּוֹנוֹת.

נָטַלְתִּי סַלִּי וְהִנַּחְתִּיו בְּחַלּוֹן הָרָקִיעַ,

וְעַד שֶׁגָּמַרְתִּי אֶת תְּפִלָּתִי – בִּקַּשְׁתִּיו

אָמַרְתִּי: יֵשׁ גַּנָּבִים כָּאן?!

אָמַר לִי הָעֲרָבִי: זֶהוּ הַגַּלְגַּל הַחוֹזֵר בָּרָקִיעַ. הַמְתֵּן עַד לְמָחָר – וְתִמְצָאֶנּוּ.

על מכלול סיפורים זה כותב הריטב"א: "יש גם במעשיות אלו ענינים נרמזים שלא היו נראין להם במראית העין אלא במראה החלום… ובעת השינה יראה להם כענין הרהורים ענינים נפלאים מורים על הענין". מצד אחד זהו ניסיון ליישב את הקושי העולה מהמוזרות הגדולה של הסיפורים, אלא שיישוב קושיה זה לא אמור לגרוע מההבנה של הסיפורים האלה כסודות גדולים שמססתרים בתוכם (וניתן לעיין בפירושי הרב קוק, רבי נחמן והגר"א החושפים את חלקם). בכל אופן, קשר הדוק יש כאן בין סודות פנימיים מעולם הנסתר של היהדות המסתתר מאחורי תופעות משונות לבין חלומות.

נסיים בביאור הגר"א לספר משלי, הוא קושר בין השינה לבין גילוי סודות התורה הפנימיים: "והעניין שנתן הקב"ה שיישן, כדי שתעלה נשמתו לישיבה של מעלה ושם מגלים לו רזי תורה, ומה שאי אפשר לאדם ללמוד בשבעים שנה – לומד שם בשעה אחת".

 


[1] ניתן לדבר על שתי גישות לפירוש אגדות חז"ל – הראשונה מבקש לתרץ קושיות וליישב סתירות, כלומר למצוא מה לא מסתדר על פי השכל הפשוט ולמצוא דרך להסביר אותו בכל זאת פי השכל הפשוט. שיטה זו מנסה 'לנרמל' את האגדה, ממנה פורץ צד חריג ופרוע של המחשבה היהודית. ותופסי שיטה זו מנסים להראות כיצד היא לא חורגת מן הנורמה. אך שיטה אחרת, ואתה אני מעדיף הרבה יותר, לא מבקשת לפתור את הבעיות, אלא להראות כיצד הן מגלמות ביטוי של עולם נסתר שלא יכול היה להופיע אחרת. זוהי שיטתו של הראי"ה קוק ובעיקר של הגר"א, שכתב כי 'באגדות שבש"ס… לפי הנראה חס ושלום כמו דברים בטלים בהן גנוז כל האורה' וכי 'בתוך האגדות גנוזים הסודות שהם 'כבוד אלקים' וצריך להסתיר אותם'.

השבתאי המשכיל ואביו

רבי בנימין וולף אייבשיץ היה מנהיג שבתאי מוצהר ומשכיל, מתלמידיו של אבי המשכילים משה מנדלסון ובנו של אחד מגדולי הרבנים בדורו. אביו, הרב יהונתן אייבשיץ היה מגדולי פוסקי ההלכה באשכנז שנחשד בשבתאות וסומן על ידי רודף השבתאים רבי יעקב עמדין, היעב"ץ. עד היום מעסיקה סוגיית השבתאות של הרב אייבשיץ מסעירה את עולם המחקר ומספקת חומר רב למחקר. יש כאלה התולים במחלוקת זו את עזיבת עם ישראל את תורתו והעדפתו את תרבות ההשכלה, בעקבות התהום העמוקה שנפערה בין גדולי ישראל והבלבול שגרמה אצל פשוטי העם.

האב, רבי יהונתן אייבשיץ, נחשד כשבתאי בעקבות קמעות שכתב כמאה שנים לאחר מות משיח-השקר שבתי צבי ובהם רמזים לדמותו של מי שתורתו הובילה להתאסלמות של רבים מעמו. רבי יהונתן כפר בהאשמות, אך את העובדה שבנו היה למנהיג שבתאי, שהקים סביבו חבורת לומדים שכנראה וראתה בו כמין משיח ממשיך דרכו של שבתי צבי, אין להכחיש. עליו אמר אביו "רוח ה' דופק בו ונותן אות, אבל עדיין לא נתברר לו אם הוא רוח קדושה", ובהלכו אחר הדרך המשבתאית בחר ברוח ההפוכה, רוח טומאה.

8247213720_120f0d3fc8_b.jpg

מרבית חייו בילה בהמבורג שבגרמניה בעושר רב ובסביבה מפוארת ואף בנה לו ארמון מפואר שעד היום נקרא "ארמון של אייבשיץ". בהמבורג הפיץ את את תורתו השבתאית עד שפנה לברלין אל החכם משה מנדלסון כדי ללמוד את הגותו והשקפתו – אחרוני השבתאים נפגש עם ראשוני המשכילים (כפי שמציג זאת פרופ' יהודה ליבס בספרו "האמונה השבתאית"). על פי המסופר כשרצה לנסוע אל מנדלסון ביקש אישר מאביו, שתלה על צווארו תליון בו כתב "יהודי נולדת ובדתה תשאר". בשנת תקנ"ט, 1799, בהיותו בן שישים ירד מנכסיו, כנראה שבעקבות מלחמות נפוליאון. אביו ואחיו נפטרו והוא נותר יחיד ממשפחתו. והנה, בליל ראש השנה, מופיע אביו בחלומו ומוכיח אותו על דרכיו המקולקלות. למקרה כמה גרסאות. כך מתואר המקרה בתחילת ספר תולדות בני יהונתן, עמ' 8:

בא אליו אביו באותו לילה והיה אז בליל ראש השנה וראה אותו שלשה פעמים מוכיח אותו על מעשיו הרעים ואחר כל פעם מצא את עצמו מושלך מהמטה לארץ עד שנכנס הדבר בלבו… וחזר בתשובה.

כל כך קשה היא הנזיפה עד כדי שהתגלגל ממטתו שלש פעמים!. בהמשך ספר הזיכרונות מובאת גרסה אחרת לסיפורו של ר' בנימין וולף:

וישאר הוא לבדו מכל בני אביו ערירי וינחם על כל אשר עשה ויתעצב אל לבו. אז ראה בחלום והנה אביו נצב עליו ויוכח אותו על פשעיו, ויהי בבוקר ותפעם רוחו, וישלח אל השמש… ויספר הבאראן לו את חלומו. ויצו עליו להביאו ציצית ותפילין ולהסיר מלבושיו ממנו כי שעטנז המה… מן היום ההוא נהג את עצמו וביתו בכשרות וחסידות…

מעניין לחשוב בהקשר זה על תפקידו של החלום. שהרי אם היה את חלום זה היה חולם זה המנהיג השבתאי בזמן גדולתו קרוב לוודאי שלא היה נשמע לו, ואולי אף משתמש בו בצורה מסוימת כדי "לתדלק" את אמונתו, כמנהג השבתאים להפוך אור לחושך. אלא שחלום זה מגיע לאחר נקודת שבר – לבד בעולם, ללא נכסים, עייף מתלאות החיים; מלחמות, אמונות ודעות שונות ומשונות, והנה, קול מן העבר, מראה אביו נגלה לו והוא מבקש ממנו דבר אחד –  זרוק כל יומרה פראית וחזור למוטב, למסורת אבותיך.

Monogrammist_Dr._S.,_Maler._Jonathan_Eybeschütz.jpg
רבי יהונתן אייבשיץ, אביו של וולף

תיאלוגיה של חלום – הרב קוק, העולם וחלומות

"יש בדמיון מעלות כאלה שאין בשכל. הדמיון מחיה בנו את העולם בצורתו הרוחנית, וממילא עושה הוא את מהותנו הרוחנית יותר שלמה, אלא שבהתגברותו מטשטש הוא את התאר של העולם המעשי. הנסיונות של התרבות העשירו הרבה את המדע המעשי, ואת הרוחני הבנוי על בסיסו, אבל את העולם של הדמיון, וכל גודל החיים שבו, הורידו הרבה" (אורות הקודש א, עמ' רכה).

לדמיון, על פי הרב קוק, פעולה דו כיוונית – מצד אחד הוא מרומם את האדם למציאות רוחנית יותר, אך התרוממות זו גורמת לטשטוש העולם הממשי. הדמיון והמציאות נאבקים זה בזה – מי מוביל, מי מושל? עולם המדע בחר בצד המעשי. עולם של נסיונות, תצפיות, של מחקרים אמפיריים. על הדמיון לכאורה הוא וויתר (ומדי פעם מופיעים יחידי סגולה כמו אינשטיין שבעזרת כח הדמיון מחדשים חידושים מרעישים). אלא ש"החלומות הגדולים יסוד העולם הם". החלומות, אולי מרחב ההתרחשות העיקרי של הדמיון בחיינו, דווקא עליהם מושתת העולם. "חולמים הם הנביאים, בחלום אדבר בו. חולמים הם המשוררים בהקיץ, חולמים בעלי המחשבה הגדולים לתקון העולם. חולמים אנו כולנו בשוב ד' את שיבת ציון". יסוד הרוחניות בעולם – החלום והדמיון. הרב קוק מכונן כאן תיאלוגיה של חלום; עולם שיסודו דמיון וחלומות.

מרדכי ארדון טריפטכון למען הנופלים.jpg
מרדכי ארדון, מלכודת, מתוך – טריפטכון למען הנופלים, 1955-6.

אך שוב, ישנו מאבק בין עולם הרוח לעולם החומר. "הגסות של החיים החברתיים, בהיותם שקועים רק בצדם החמרי, נוטלות את אור החלום מן העולם, את זהר ההרחבה שלו, את עליתו העליונה, מהמציאות הקודרת, עד שהעולם מפרפר במכאובים מתוך עקיצותיה הארסיות של המציאות, חסרת זהר החלום". המבט החומרני, מטריאליסטי על העולם מנתק ממנו את המבט החלומי. ניתוק זה גורם לכאב איום – העולם בלי חלום הוא איום.

אלא ש"המכאובים הם יסורי אהבה, הם ימרקו את העולם, יבררו לו, כמה גדולה היא הטעות של המתפארים במציאות הלקויה, בעת רק החלום החפשי, המורד במציאות וגבוליה, הוא הוא באמת האמת היותר הויתית של המציאות. ואז שב חזון החלום והיה למחזה ברור. פה אל פה אדבר בו במראה ולא בחידות, ותמונת ד' יביט". המטרה של כל הקשיים שלנו הינה לעורר אותנו להגדלת המבט החלומי שלנו! רק החלום החופשי שלא מוכן לקבל את מוגבלות הממשות הינו המבט העמוק יותר על ההוויה.

באותה קבוצת פסקאות שעוסקות בדמיון העליון מתאר הרב קוק גם את מהות פעולת השינה:

"השינה, וכל התכונה הטבעית הכללית של הלילה, שהיא גורמת את השינה ומתאימה לה, פעולת על צדדי החיים שבאדם שתי פעולות הפכיות". גם במהלך השינה מתרחש מאבק בין עולם חומרי לעולם רוחני. "הצד העליון הרוחני יוכל להתעלות ביותר, חפשי נעשה הדמיון ממסגר החושים, ואם הוא תמיד מקושר בשכל ובחפץ עליון וקדוש, יוכל לצייר ולדמות ולחזות ולהכיר מה שאין ביכלתו בזמן הערות". מצד אחד החלק הרוחני מתעלה בלא גבול, מתרומם מכבלי הגוף. אבל התרוממות זו כרוכה בהשפלה של הצד הגופני: "אבל כח החיים שבגוף חדל קישורו עם הצד הרוחני שבאדם, והוא הולך לבדו, פועל את פעולתו הטבעית, בצורה חשוכה מעורפלת".  לכן עם קומנו מוטלת עלינו משימה חשובה – לחבר בין הרוחניות הגדולה של עולם השינה לחיי הערות הממשיים, לפעולות היום יום שמתחילות עם קומנו. "הרינו פונים בכל בוקר לשתי העבודות, לטהר את נפש החיים, ולקשר את האורות הנוספים בנשמת האדם העליונה, ולחבר עוד הפעם את שתי הקצוות בהרמוניה הנאותה".

ביטוי מדהים לעולם החלום ניתן למצוא בפירושו של הרב קוק לאותיות העבריות ולניקודן. בספרו "ריש מילין" מוצא הרב קוק משמעות פנימית, סודית, למרכיבי הלשון העברית. את החוֹלם, הנקודה העליונה שמוצבת מעל הפינה השמאלית העליונה של האות, הרב קוק מפרש כנטייה חלומית מעלה. "הנקודה העליונה ממעל לגוף האות תעירנו. על דבר מחשבות נישאות, מחשבות אשר רק בראש נטוי למעלה, בעינים נשאות למרומי שמי שמים, יוכלו להיות קצת מתנוצצים בספירת ההכרה והציור, רצונות נאצלים… אשר מעוצם רוממותם יכולים אנו רק לחלום אודותם… והם הם באמת המחשבות היותר חזקות ואמיצות, המתדמות לרום המחשבות העליונות, של תמים דעים [הבורא], אשר לא קצרה ידו מהושיע, והנקודה העליונה החולמת, המנהרת בנקודת החולם העליונה, המתרוממת ממעל להנושאים המבטאיים והכתיבתיים, היא אוצרת בקרבה את כל האיווי הבלתי מוגבל, הבא בשלמותו ברזי הנבואה, בחלום אדבר בו…"

מרדכי ארדון בלי שם.jpg
מרדכי ארדון, בלי שם

הנבואה, הדיבור והכתב הולכים יחד, מושפעים זה מזה, מהווים זה את זה. החולם, נקודה אחת קטנה מעל לאות כתובה, מסמנת לרב קוק עולם גדול של שאיפות עליונות, של חיבור בין שמיים לארץ, של מאווים עליונים ומחשבות חזקות ואמיצות ומציאות מלאה דמיון וחלום.

המבול, המדבר והמשיח בחלומו של ר' צדוק הכהן

רבּ צדוק הכהן מלובלין (1823 – 1900) היה רגיל לעמוד בלילות וללמוד תורה בקול רם ונישא. קולו היה נשמע בכל חלונות הבתים, ומסופר כי תושבי העיירה היו מתלוננים שמיום שהגיע הרב לגור לצידם לא עצם איש את עיניו.

אבל כנראה שבכל זאת היו כמה לילות שבהם עלה ר' צדוק על יצועו ועצם את עיניו, אחרת איך יכול היה לכתוב את "קונטרס דברי חלומות", בהם כתב דברי תורה עמוקים שנגלו לו בלילות? בהקדמה הקטנה שכתב לספר הקטן הזה, ניתן ללמוד קצת על החשיבות שבכתיבת החלומות שלנו מיד עם יקיצתנו:

"רשימת דברים שנתגלו לי בעזרת השם יתברך בחלום הלילה ממה שעלה בזכרוני… וחבל על דאבדין ומשתכחין כמה דברי תורה שחלמתי ולא רשמתים בשעתם אחר הקיצי משנתי ונשכחו ממני".

המאורע המשפיע ביותר בחייו של ר' צדוק היה התקשרותו לאדמו"ר מאיזביצא, רבי מרדכי יוסף ליינר בעל ספר "מי השילוח", שטעם מתורתו הייחודית והרדיקלית ניתן לטעום גם בתורת תלמידו האדוק. והרי זה פלא שחלום הוא שהוביל לדבקות זו של תלמיד ברבו. זהו החלום השלישי שמתעד ר' צדוק בקונטרס דברי חלומות, אותו חלם הכהן בשוכבו על מיטתו בעת ביקורו באיזביציא בשנת 1846. כבר מהפתיחה נראה שמדובר בחלום מיוחד: "חלם לי בהיותי באיזביצא שהיו מגלין לי דברים משורש נשמתי". ונדמה שר' צדוק מצא קשר בין מקום לינתו לבין הדברים הגדולים שנגלו לו. דווקא שם נחשפים בפניו קטעים משורש נשמתו. זה המקום שלו, כאן יפגוש את התורה שנשמתו צמאה לה.

ומהם אותם הדברים שנגלו לו? כך הוא כותב:

"היו אומרים לי כי הדור של משיח יהיה אותם הנפשות עצמן של דור המדבר והם עצמן אותן הנפשות של דור המבול. ואז השחיתו דרכם וחטא זה נקרא בספרים חטאת נעורים וכן אמרו בהם (בראשית ח, כ"א) כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו ותיקנו זה בדור המדבר והיה נקרא אז חסד נעורים כמו שכתוב (ירמיה ב, ב) זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ. והדור של משיח יהיה בסוד  תִּתְחַדֵּשׁ כַּנֶּשֶׁר נְעוּרָיְכִי (תהלים קג, ה) שיהיה גם כן אותו הדור של חסד נעורים שיתחדש שנית. עד כאן תורף הדברים מה שאני זוכר עדיין".

20170110_170020.jpg
צילום: חגית חצב

מה הם הדברים משורש נשמת ר' צדוק? דרכו הרוחנית של עם ישראל. באיזביצא מגלה ר' צדוק את המאפיינים השורשיים של עם ישראל, ומתוך כך גם שלו הוא. מעתה תהיה תורתו קשורה קשר הדוק בקדושת ישראל לאורך כל הדורות.

ננסה לבאר קצת את דברי החלום הנ"ל ואת התהליכים שעבר על פיו עם ישראל. בספרו המוכר של ר' צדוק "צדקת הצדיק", פסקה צה, הוא מביא את הדברים שחלם בחלום זה ומפרש אותם קצת יותר: "בימי הנעורים רתיחת התאווה מתגברת, ואז מרבה חטאים מצד יצר הרע רחמנא ליצלן, והם חטאת נעורים, וזה היה בדור המבול כמו שנאמר שם כי יצר לב האדם רע מנעוריו".

דור המבול היה דור של ענקים, נפילים, בעלי כוחות חיים עצומים שנותבו למקומות רעים, למימוש יצרים ותאוות במקום לבניית עולם מתוקן ושלם. בדומה לימי הנעורים שמאופיינים גם הם בכוחות אדירים שמבקשים לצאת לפועל, ימים של התפתחות גדולה, של חוויות אדירות וחדשות והרבה כח ורצון. ניתן להשתמש בהם לרעה כפי שעשו בני דור המבול, אך ניתן גם להשתמש בהם לטובה: "וגם כן מסוגל טוב הרבה מצד היצר הטוב וחשקות לדברי תורה, וזה היה דור המדבר כמו שנאמר וזָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר. והם עצמם אותם הנפשות, כמו שאמרו בזהר פנחס [רט"ז] עיין שם דהיו ראויים לקבל תורה במבול אילו זכו, ונשמת משה הייתה שם".

הכוחות האדירים של דור המבול שנותבו לרעה הם אותם הכוחות, ולמעשה גם אותן הנפשות, איתם פעלו דור המבול – דור שהיה ראוי למעמד הר סיני משלו. משה על פי הזוהר היה חלק מדור המבול, וחיכה לתת להם את התורה אך הם השתמשו בכוחותיהם לעשיית הרע, והדור הושמד והתורה חיכתה לדור אחר.

pablo picasso the vulture.jpg
פבלו פיקאסו, הנשר. 1942

נפשות המדבר הן התיקון לנפשות המבול. וכפי שנפתח חלומו של ר' צדוק, גם בצדקת הצדיק הוא משווה את שני הדורות האלה לדורו של משיח, הממשיך את כוחותיהם ומתקנם: "ודורו של משיח – אז יהיה פעם שלישית אותו דור, בסוד מה שכתוב תחדש כנשר נעוריכי, ואז יהיה התיקון הגמור, שבאות בערבוביא חטאת נעורים וחסד נעורים, והטוב יגבר על הרע ויהפכו לטוב". דורו של משיח יהיה דור של אנשים שמורכבים משני הצדדים האלה – המבול והמדבר, כוחות אדירים שכוללים גם טוב וגם רע. אז מהו אם כן הייחוד של דור המשיח, מלבד השילוב המופלא הזה בין שני קטבים אלה? זהו "סוד תִּתְחַדֵּשׁ כַּנֶּשֶׁר נְעוּרָיְכִי".

בפסוק זה מתהלים פונה נעים זמירות דוד המלך אל נפשו וקורא לה להתבונן בכל הטוב שעושה האל עמה. ומהי הטובה הגדולה כל כך בהתחדשות כנשר? "מצודות דוד" על הפסוק מפרש "כמו הנשר מחדש כנפיו מעשר שנים לעשר שנים וחוזר הוא לימי נעוריו כן תתחדש ימי נעוריו באמיץ כח ובבריאות". סוד התחדשות הנשר הוא סוד החזרה לימי הנעורים, באומץ, בכח, בבריאות. כדי להבין זאת לעומק נתבונן קצת במהלך חייו של הנשר.

הנשר הוא העוף הדורס בעל תוחלת החיים הארוכה ביותר – שבעים שנים. אלא שכדי להגיע לתוחלת זו עליו לעבור תהליך מורכב ביותר בדרך; בגיל ארבעים טלפיו כבר ארוכים וגמישים מדי והוא לא יכול לטרוף יותר כבעבר. המקור שלו מתעקם והוא כבר לא יכול לאכול כפי צרכו. הנוצות נעשות סמיכות ומסתבכות והוא מתקשה לעוף. עליו להחליט – לוותר על החיים ולמות או לעבור תהליך התחדשות ארוך ומפרך. כדי להמשיך בחייו הוא עף לראש ההר ומכה עם מקורו על סלע עד שהוא נתלש. לאחר מכן הוא ממתין עד אשר יצמח לו מקור חדש, עמו הוא יכול לתלוש את טלפיו הארוכים מדי. כאשר הטפרים החדשים צומחים הוא משתמש בהם כדי לתלוש את נוצות כנפיו הסמיכות יתר על המידה. משהשלים תהליך זה, לאחר מאה וחמישים יום של עקירה, צמיחה וטיפול, הוא יכול להתחיל שלב חדש בחייו, שלב מחודש, של חזרה לימי הנעורים בימי הבגרות.

זהו אם כן התהליך שנחשף לרב צדוק בחלומו. תהליך ההתחדשות של עם ישראל, בדמות הנשר המתמיד, ששוזר בתוכו דורות אדירים של תוהו ותיקון, שמהדהדים ומתגלים משורש נשמתו של הכהן, והם הם חיינו כיום.

 


 

פרטים על התהליך שעובר נשר מצאתי בפוסט מאת רמי ניר, פה: http://www.tora.us.fm/tnk1/messages/prqim_t26a3_0.html

צבוט אותי, אני חולם

אנחנו מכירים מהסרטים את הדרך המוכרת לבדיקה האם אנו ערים או חולמים – צבוט עצמך! שהרי אם תרגיש את הכאב אתה וודאי ער, ואילו אם לא תחוש בו אתה וודאי חולם. האמת היא שמעולם לא יצא לי לנסות זאת על בשרי; אף פעם לא צבטתי עצמי כדי לגלות אם חולם אני או ער. מה שכן, אולי צבטתי את ידי כדי להרגיש אם היא נרדמה. גם זה משהו – היד צובטת עצמה כדי לבדוק אם היא חולמת או ערה…

מעשיה אחת שסיפר ר' נחמן נסובה סביב קבצן אחד שהפך במקרה למלך, תוך כדי שהוא ישן (איך בדיוק זה קורה? תקראו בהמשך). הוא מנסה לגלות מה הוא באמת – קבצן שחולם שהוא מלך או שחולם שהוא קבצן. כדי לגלות זאת הוא לא צובט עצמו, אבל הוא כן מגלה שמכה שחטף בקטטה עם קבצן אחר קיימת ומכאיבה. אך זה לא מספק אותו, אז הוא פונה לארון ספרים. שהרי אם הוא מלך אז הוא אמור להבין מה כתוב בספרים, ואילו אם הוא קבצן אז כמובן שלא. אז מה הוא באמת?

קארל הניג סימן, "קבצן"

 

"פעם אחת הייתה מדינה, שהנימוס [המנהג שלהם] היה, שכל שלוש שנים היו לוקחים מלך אחר, בזה האופן: היו יוצאים לשדה, והראשון שפגעו בו היו ממליכים אותו, אפילו סומא וחיגר. פעם אחת יצאו, ופגעו ראשון בבעטליר [קבצן] אחד שהיה שכור, ותכף לקחו אותו בכבוד והביאו אותו לפלטין המלך, והפשיטו את מלבושיו והלבישו אותו בגדי מלכות והכתירוהו בכתר מלכות, והיה שכור ולא ידע כלום, ויישן.
וכשנעור משנתו, וראה שהוא בפלטין של המלך ומלובש בגדי מלכות והמשוררים מזמרים, התפלא מאוד אם זה חלום. הלוא הוא זוכר שהיה מוטל באשפה. והכה באצבעו, שיכיר אם זה חלום או לא, וראה שאין זה חלום. על כן חשב שהוא באמת מלך, ורק שהוא בעטליר, היה חלום. אבל הוא זכר, שהוא התקוטט עם בעטליר אחר ונעשתה לו חבורה. ראה שעכשו יש החבורה, וראה ששניהם אינו חלום, ונתבלבל מזה.
ובא על המצאה חדשה, שילך לבית האחר שיש שם ספרים, ויראה אם מבין בספרים זה סימן שהמלך הוא אמת והבעטליר הוא חלום, ואם לא אינו יודע מה הוא. ולקח הספרים, ולא הבין הכתוב בהם. ונתישב בדעתו ואמר: אמת הוא שאני מלך, ומה שאינני מבין מפני שהכל אינם מבינים, והספרים אינם אלא רק לתכשיט.
וסיים רבנו ז"ל: כך הוא. בהמפורסמים של שקר, שרואים שעושים להם כבוד כזה ואינם מבינים מפני מה, ומתבלבלים בדעתם אם באמת הם מפורסמים או זה חלום. ואם אמת הוא כך, מדוע אינם משיגים שום דבר? ומתישבים בדוחק, שבאמת הם צדיקים, ומה שאינם משיגים מפני ששום צדיק אינו משיג ויודע. ובזה פוגמים באמונת חכמים".

החלום הוא הציר של הסיפור הזה. דרכו האדם מברר מי הוא באמת – האם הוא מה שהלבישו אותו ומספרים לו שזה הוא, או שהוא מה שהוא יודע על עצמו, מה שהוא זוכר שהיה. רק על ידי הבנת המציאות החלומית או החלום המציאותי יצליח הקבצן להבין מה הוא באמת. אבל בסוף, הקבצן נכנע ליצרים הפנימיים שלו, כראוי אולי לתפיסת האדם בשיטות פסיכולוגיות מסוימות. הוא מעדיף להכיל על המציאות את המאווים הפנימיים שלו, ולסדר אותה כרצונו. אפשר להבין אותו – האדמה רעדה מתחת רגליו; לקחו אותו וזרקו אותו למקום שהוא לא מכיר, שהוא לא חלם בכלל שיגיע אליו, ופתאום הוא צריך להבין איך מתנהלים בתוך זה. הכל רועד, הכל משתנה, אז גם ההשקפה על המציאות היא כזו. במידת מה, בכל אחד מאיתנו דרים זה לצד זה הקבצן החולם שהוא מלך והמלך החולם שהוא קבצן; מחד השאיפות הגדולות שלנו, הרצון לשנות, לעשות ולקדם, ומאידך הנטייה להתבטל, לשכב בשיכרות וחוסר מעש, להיכנע ליצרים ולתאוות. אבל אנחנו יכולים לבחור, לבחור את החלום שלנו.


את הסיפור פגשתי באחד מפרקי הספר "יהודי בלילה" של אלחנן ניר. הסיפור הודפס לראשונה בספר "כל סיפורי ר' נחמן מברסלב" שערך צבי מרק. הגרסה האינטרנטית נלקחה מהאתר הזה.

על פורים, תרדמה וחלומות

מגילת אסתר מסופרת בצורה ייחודית ביחס לשאר ספרי המקרא. היא מגוללת סיפור היסטורי כבד משקל, אך עושה זאת בצורה כמו סאטירית, היתולית ומורכבת. סיפור המעשה מורכב מכמה מקבצי אירועים כשבסוף כל אחד מהם נקודת מפנה מרכזית. אנו נראה שהחלום, התרדמה והסהרוריות מקבלים מקום של כבוד במגילה.

המגילה נפתחת עם סיפור המשתה הגדול של המלך האחוושרוש וסירובה של אשתו המלכה להופיע בו. המלך מחליט למצוא מלכה חדשה.  "וַיֶּאֱהַב הַמֶּלֶךְ אֶת-אֶסְתֵּר מִכָּל-הַנָּשִׁים, וַתִּשָּׂא-חֵן וָחֶסֶד לְפָנָיו מִכָּל-הַבְּתוּלוֹת; וַיָּשֶׂם כֶּתֶר-מַלְכוּת בְּרֹאשָׁהּ, וַיַּמְלִיכֶהָ תַּחַת וַשְׁתִּי" (פרק ב, יז). בפרק השלישי מופיע אמן בן המדתא האגגי. " וַיַּרְא הָמָן–כִּי-אֵין מָרְדֳּכַי, כֹּרֵעַ וּמִשְׁתַּחֲוֶה לוֹ; וַיִּמָּלֵא הָמָן, חֵמָה" (ג, ה)… "וַיֹּאמֶר הָמָן, לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ–יֶשְׁנוֹ עַם-אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים, בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ…  אִם-עַל-הַמֶּלֶךְ  טוֹב, יִכָּתֵב לְאַבְּדָם" (שם, ח-ט). חז"ל במסכת מגילה דורשים את השימוש של המן במילה "ישנו" המעידה לרוב על מצב של קיימות, ומפרשים אותה מלשון שינה: עם ישראל "ישנו מהמצוות", נרדמו בשמירה, גלו לארץ זרה והפקירו את קיום המצוות.

פרק ד מהווה נקודת מפנה משמעותית בסיפור. וּמָרְדֳּכַי, יָדַע אֶת-כָּל-אֲשֶׁר נַעֲשָׂה, וַיִּקְרַע מָרְדֳּכַי אֶת-בְּגָדָיו, וַיִּלְבַּשׁ שַׂק וָאֵפֶר (ד, א). מרדכי היהודי הבין לאן מתקדם הסיפור – השמדת היהודים, ומשם הוא מתחיל לפעול כדי לבטל את הגזרה. אך כיצד הוא ידע על הגזירה? הרי הדברים התרחשו בחדרי חדרים בין המן לאחשוורוש.

384H.jpg

המדרש (שהתגלגל גם להפוך לספר חיצוני בשם "חלום מרדכי") שואל את השאלות האלה ומשיב בסיפור:

"ומרדכי ידע, ידע מימים קדמונים שיצא על ישראל צער גדול לפי שהיה ליל אחד במדרשו בוכה ומצטער  על גלות ישראל… יישן וירא בחלום שהיה עומד במדבר בארץ מישור ושלא היה מכיר אותו מדבר, ויקבצו גויים רבים באותו מקום והם מתערבים אלה עם אלה, והייתה שם אומה קטנה ובזויה עומדת לבדה לצד אחד ברחוק מן הגויים ההם. וישא עיניו וירא והנה נחש גדול שהיה מתעלה מבין האומות ההם והיה הולך ועולה באוויר וכל מה שעולה מתגדל מאד בגופו ובעוביו, והיה נוטה לצד האומה הקטנה והיה קרב אליה, והיה חושב לעשות לה רעה. והנה כיסה את האומה הזאת הקטנה חשך ענן וערפל, וכשהגיע נחש זה על אומה זאת והנה סערה באה מארבע פינות העולם ותיגע בנחש ותעטה אותו כאשר יעטה האדם הבגד, והייתה חותכת את הנחש חתיכות חתיכות, והיו אותן החתיכות מתעטפות ואובדות כמו קש והדק והמוץ אשר תדפנו רוח וכל אתר לא השתכח להון. מיד נגלה הענן והערפל מעל אותה האומה והיה זורח עליה השמש והאור כבתחילה.
ויקץ מרדכי משנתו וכתב החלום ההוא על פנקסו ושמר הדבר וחתם סוד זה. והוסיף תפלות לבורא יתעלה כי ידע בודאי שצרה גדולה עוברת על ישראל וממנה יושע. ולכן לא נואש מלבקש רחמים לבורא יתברך וציווה לאסתר ג"כ לבקש רחמים".

אם כן, על פי המדרש חלום נושן שבו מאבק בין עם ישראל לנחש החושב לעשות לה רעה מגלה לו את העתיד. הנחש כמובן הוא המן, והחושך, הענן והערפל הם סמל לקב"ה המגן על עם ישראל (כפי שמעמד הר סיני מתואר: "וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ עַד לֵב הַשָּׁמַיִם חֹשֶׁךְ עָנָן וַעֲרָפֶל. וַיְדַבֵּר ה' אֲלֵיכֶם מִתּוֹךְ הָאֵשׁ" (דברים ד, יא – יב). מכאן ואילך מתחילה אסתר לפעול למען עמה מתוך בית המלוכה.

נקודת המפנה המשמעותית מגיע בתחילת פרק ו. המלך אחשוורוש מתקשה לישון: "בַּלַּיְלָה הַהוּא נָדְדָה שְׁנַת הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר לְהָבִיא אֶת סֵפֶר הַזִּכְרֹנוֹת דִּבְרֵי הַיָּמִים". בעקבות נדודי השינה מגלה המלך שמרדכי היהודי הציל אותו מהפיכה פנים מלכותית. החלום של מרדכי ונדודי השינה של אחשוורוש מגלגלים קדימה את הסיפור אל עבר תשועת היהודים.

בנקודה זו נתמקד בנקודה פנימית המבארת את מהות חג הפורים. ר' יצחק לוריא, האר"י הקודש, קרא בספר בראשית ועל פיו ייסד כמה מושגים יסודיים בתורת הסוד. על פי סיפור בריאת האדם  מגלה האר"י מהלך תלת שלבי. בתחילתו נבראים האדם וחווה אשתו כאדם אחד, הצמודים זה לזה גב אל גב. בשלב השני הקב"ה מפיל עליהם תרדמה: " וַיַּפֵּל ה' אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה". הקב"ה לוקח צלע (במובן של צד) מן האדם ויוצר שתי דמויות נפרדות. השלב השלישי הוא של הבטה פנים אל פנים, של חיבור שלם מאהבה ורצון: "וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת".

כחלק מביאור המהלכים השונים, מבאר האר"י את מהלך התרדמה-נסירה, ומוצא אותו במהלכים שונים בהיסטוריה. אחד מהם הוא פורים: "ונסירה שהייתה בפורים בזמן מרדכי ואסתר הי' צרה גדולה, שהחשיכו עיניהם של ישראל כנודע, יען הייתה נסירה של שבעים שנה של גלות בבל".כל סיפור מגילת פורים הוא שלב הנסירה של עם ישראל מגלות בבל, היא התרדמה העמוקה שנפלה עליו ביציאה מן הארץ.

ניתן אולי לומר ולסכם שחג פורים עניינו איבוד הדעת וחשיפת הרחשים הנסתרים באדם, רחשי התת-מודע והעל-מודע. זהו יום של התעוררות משינת היום יום אל תוך יום שכולו חלום נסתר, ססגוני ומפתיע.

כורים את קברו של החולם – ר' הלל צייטלין על החלום

הפסימיזם והמשיחיות פיעמו בנפשו של הרב הלל צייטלין יחד כאחד. הוגה הדעות הניטשיאני, חוזה החזיונות הקבלי, מתאר בטקסט נרגש ומתפעל (כהרגלו בקודש) את החלום כמי שחושף אמת עליונה שהמון העם עוד לא מוכשר לקבלה.

"ואז חולם האדם, ורואה לנגד עיניו את העולמות ההם, העולמות שעוד לא נבראו, גן העדן שלא דרכה שם רגל אדם מעולם, מלאכים שלא התוודעו לאיש, כל אותו יופי מפעים שלא שזפתו עין מעולם, אותו גודל עצום שרוח-האדם עוד לא הצליחה להשיג" הוא כותב.

את הטקסט היפה הזה שלח אליי ליאור הולצר, מתוך הבלוג המופלא של הרב עוז דוד בלומן, מקורות יודעי דבר. האחרון כותב את עבודת הדוקטורט שלו סביב הגותו של הרב צייטלין. לשם כך הוא חושף מאות מתוך אלפי המאמרים שפרסם צייטלין בחייו וטרם פורסמו מחדש. מאמר זה פורסם במקור ביידיש בשם "די אינערליכע וועלט" – "העולם הפנימי", בשנת תרס"ז (1907). תרגם מיידיש מר יוסף פולק.


1. החלום

בראשית היה הסבל.

וכשהסבל חודר עד לנקודה העמוקה ביותר בלב, נוצרות הדמעות.

וכשהדמעות גורמות לאדם חולשה ורפיסות, מתחיל המאבק נגד הדמעות.

אך מעיין הדמעות הינו העמוק ביצירות-תבל, בנשמת העולם, והאדם אינו יכול לגבור עליו. ואז סוחט האדם מעצמו את כל תמצית לשד כוחו, את כל רוחו, את כל חיוניותו, שכן הוא חייב לנצח את הדמעות.

חזק הוא האדם, ואמנם מנצח הוא את הדמעות. אך המאבק עולה לו ביוקר, ביוקר רב מדי… הוא מנצל את כל גבורתו האישית, את כל עושר-רוחו, הוא מאמץ את כל כוחותיו הפיזיים והמוסריים.

מהמאבק הבלתי נגמר, מהמאמץ הכביר, הינו מתעייף, הינו נחלש, נכפף, חצי-שבור.

ואז, מגיע השלב השלישי, הכופה על האדם את הרוגע, את השינה. ואז נרדם האדם, אך בשנתו הינו חולם…

כל מה שחווה בחייו, כל מה שסבל בחייו, כל שבכה, שקיווה, ששאף, שהתגעגע, שזכר, שחיפש, שלחם – הכל מתמזג להרמוניה אחת, בליל אחד של קולות שמימיים וצבעי עולם, הכל בחלום אחד יפה.

ואז חולם האדם, ורואה לנגד עיניו את העולמות ההם, העולמות שעוד לא נבראו, גן העדן שלא דרכה שם רגל אדם מעולם, מלאכים שלא התוודעו לאיש, כל אותו יופי מפעים שלא שזפתו עין מעולם, אותו גודל עצום שרוח-האדם עוד לא הצליחה להשיג.

dsgsd.jpg

אך לא ארוכה היא שנת האדם.

האדם מתעורר, דשן ורענן, מוכן לקרב, מוכן להתעלות מעלה מעלה. השינה הפכה אותו לחזק יותר, גיבור יותר ועשיר יותר.

הוא התעשר בכך שראה חלום יפה, שפגש את החזון והאידאל העצמי שלו.

בהתעוררו, כל מה שראה באותו חלום לובש צורות מעשיות, מקווים נפרדים ושונים נוצרת תמונה אחת מפעימה, נקודה אחת של אור.

וזו התמונה החדשה שנבראה, נקודת האור החדשה שנמצאה זה עתה, מתמזגת עם הכל, עם כל מה שהיה בעיניו יפה מאז, כל מה שנעלה, קדוש, נקי, עוצמתי וגדול. החזון, האידאל, קורם עור וגידים, הופך להיות דם ובשר, הוא והאידאל שלו הופכים להיות אחד.

הוא כבר אינו מביט על האידאל שלו כמשהו ערטילאי ורחוק, משהו שמימי, ככוכבים בלתי מושגים, גבוהים, גבוהים. לא. הוא כבר נושא אותו בתוכו, הוא כבר חי בו, הוא כבר כלל אותו בחייו הארציים, בעיסוקיו היום-יומיים, הוא כבר אור עיניו, הוא כבר אויר נשימתו.

ולאן שהחולם יילך, יצעד חלומו עמו.

הולך בין אנשים, מדבר עמם, מתעסק עמהם, דן עמהם, לומד מהם, מלמד אותם – חלומו תמיד צמוד אליו.

והוא רואה הכל, כל מה שאנשים עושים. הוא שופט אותם, הם כן מוצאים חן בעיניו, לא מוצאים חן בעיניו – את הכל מגלה לו חלומו.

הוא עושה מעשים רבים, הוא צועד בדרכים שונות, הוא פונה לכיוונים שונים – כל צעד ושעל נבחן מול שאיפתו וחלומו.

בשמי האֵל, בכל כוכב, בכל פרח, בכל חיות, בכל הרגשה, בכל הגה, בכל המולה, בכל דממה, בכל חיוך, בכל אהבה, בכל רחמנות, בכל בכי, בכל געגוע ובכל שירה – בהכל חפץ הוא לראות אך דבר אחד – את חלומו שלו.

בכל מעשי העולם, בכל מלחמות העולם, בכל רעיונות העולמות, בכל השאיפות והתקוות, בכל זכרונות העבר, בכל מושגיו ורצונותיו, בכל מקום שאיפתו אחת – לראות את חלומו שלו.

עולמו של הבורא הוא בעיניו מעשה אמן, שבו הוא רואה את יפעתה של נשמתו שלו, את קדושת לבבו פנימה, את גדולתו של רצונו העצמי.

2. החולם, בין אנשים

בא לו החולם בין אנשים, הוא מביא אליהם נשמה – נשמה שרואה את כל העולמות בכל הדורות, לב שחי הכל ומרגיש הכל, אהבה חזקה שעוטפת את הגדול ואת הקטן, את היפה ביותר ואת המכוער ביותר, רחמנות ענקית שמרגישה את את סבלה של הברייה הקטנה והנמוכה ביותר, אמונה חזקה שביכולתה להזיז הרים ממקומם ולרכך את האבנים החזקות ביותר.

וכיצד יפגשו אותו האנשים?

ידבר אליהם בשפתו הרכה? ייגש אליהם בסבלנות ורחמנות? הרי ילעגו לו.

ידבר אליהם קשות? בכל הצער והכעס? הרי יהסו אותו הבריות.

יבוא בעוצמה ובאבירות אליהם? יזלזלו בו.

אלא שהוא מוצא, החולם, שהוא כובש אותם. בתחילה מתחילים הם רק להאזין לו (הרי הוא מדבר כה יפה), אחר נשארים הם מסופקים ותוהים, ולבסוף הינו גובר ומנצח…

אך, האם זה לזמן ארוך?

עוברות התמיהה והתהייה, אנשים מתחילים אט -אט לחזור לעצמם.

אבל, הוא מדבר כה יפה…

ועם ה"אבל" הזה, כורים את קברו של החולם…

עושים אותו לנואם בחסד עליון, לאמן, למישהו בעל נפש אצילית. וכל מה שהוא מדבר, שהוא חי, חי וסובל, כל מה שבוער בקרבו עמוק בפנים, רודף אותו ומאיץ אותו, חומס את שנתו הרגועה בלילות ואת שלוותו ביום – כל זאת הוא להם, לאנשים הסובבים אותו, כלל לא נוגע.

ומה הרוויח הוא, החולם, מכל זאת? מה הוא הביא למישהו? מה הוא הועיל למישהו?

הנביא העתיק כבר קונן על זאת (יחזקאל לג, לב): "הִנְּךָ לָהֶם כְּשִׁיר עֲגָבִים יְפֵה קוֹל וּמֵטִב נַגֵּן, וְשָׁמְעוּ אֶת דְּבָרֶיךָ וְעֹשִׂים אֵינָם אוֹתם". ומאז אותם זמנים עתיקים, מחבבים אנשים יותר ויותר את הקול הערב, אך לשמוע את מה שאומרים – פחות ופחות.

אנשים מרגישים לפעמים תחושות אשמה כלפי החולם. הם מרגישים שבתוכו יש הרבה יופי ועוצמה בלתי תלויים. אולם הם סבורים שבתחושת האשם בלבד הם משלמים את חובם.

הם מאלילים את החולם, עושים ממנו עבודה זרה. הם נוהגים לשמוע את החולם ולעשות… את ההיפך!

וזה קורה גם, כמו שאומרים, במקרים הכי טובים. גם אצלו זה לא יילך. יצחקו ממנו, מהחולם, פשוט יצחקו ממנו, יסקלו אותו באבנים. ושמא בכלל מלכתחילה מוליכים אותו לגרדום…

– – – –

וכאן, מתחוללת טרגדיה נוראה ועמוקה בהרבה.

החולם הגיע לאנשים בגינם הוא חי, עבורם הוא תמיד פעל, להם תמיד רצה להיטיב, אותם רצה לפגוש.

והם? הם אינם חפצים לשמוע. רשעים הם. טמאים הם. נחשים. עקרבים.

כן, אבל למה הם אינם יכולים לשמוע? האם אינם יכולים אחרת? האם החיים אינם יכולים להיות אחרת ממה שהם?

"השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם".

השמים לה', האנשים בארץ. הם אינם זקוקים לחלומות גבוהים, הם אינם צריכים את השמים כאן, על הארץ.

והוא, בשביל מה הוא חי? למי הוא עשה טוב היום? לשם מה הוא בכלל נמצא?

בא הוא, החולם, אל הבלתי-נודע, ועושה את מה שעשה משה, הוא שובר את הלוחות שלו.

אבל מה הוא שווה בלי הלוחות? מה הוא בלי החלום שלו? וכי יכול הוא לחיות ללא נשמתו, ללא אלוהיו?

ואז הוא נחלש. ועושה שוב את מה שעשה משה, מנסה להביא לוחות אחרים, מנסה ללכת שוב אל האנשים, הוא חייב ללכת אל האנשים, אחרת לא יוכל להיות.

אבל אז מגיעים רגעים גרועים בהרבה, מגיעים רגעֵי-שאלה, שטועמים בהם לא רק את טעם המוות, אלא את טעמם של החיים בצל ייסורי-גיהנום.

מה הפשר? כולם נגדי: כולם, ללא יוצא מן הכלל, גדול כקטן, עשיר כדל, חכם כטיפש, אצל כולם אני זר. ואולי הם צודקים?

ואני? החלום שלי הוא כלום, דברים בטלים, צל-עובר, רוח נושבת ואבק פורח, אפר ועשן.

והחיים? החיים הם אכן כפי שהם מבינים, כפי שהם מרגישים… סחי, מדמנה, חטאים, רעות, שפיכות דם, רמאות, זוהמה, צביעות, נוכלות, פראות, אכזריות, גסות-רוח…

שום פעולה חיובית, שום פעולה, אלה הם החיים!…

והחלום? והשמים שעל הארץ? האהבה שלך? הרחמנות שלך? האמונה שלך? התקווה שלך? כלום!

רימית את עצמך, היה נדמה לך משהו…

הם הצודקים, אצלך זה רק אחיזת עינים, פאטה-מורגנה, תוהו ובוהו.

ורגעים נוראיים אלה הם חלק בלתי נפרד מחייהם של האנשים הכי גדולים שחיו אי פעם. נביאי העולם הגדולים ביותר חוו זאת. אולם הייתה בהם עוצמה מספקת כדי לעמוד במאבק מול העולם כולו וייצוריו, להעמיד את החלום שלהם מול המציאות העולמית.

אלה שאינם כה חזקים סובלים יותר מהספיקות האלה, אלא שסוף כל סוף הם גם מנצחים. ככל הכל, הם אינם יכולים לנקר את עיניהם, השונות מכולם, האזניים ששומעים אחרת, הלב שמרגיש אחרת.

וכך אומר הוא, החולם, לאנושות:

אלו הם חייכם, אחרת אינכם יכולים לחיות, אלא שאני יודע מחיים אחרים.

אלוהיי – הוא חי!

© כל הזכויות שמורות ל"מקורות יודעי דבר"

צייטלין.jpg