החלל הריק, המונוכרומטיות והלך הרוח השדוף – צילומים מאת נגה גרינברג

אנו שמחים לארח בבלוג את הצלמת נגה גרינברג, במסע של צילומים שמפגישים בין חומר לרוח, שמיים וארץ, לקראת פתיחת תערוכה חדשה.


המצאת הצילום, לפני כמעט מאתיים שנה, השפיעה על פני האנושות ועל נפש האדם באופנים רבים ובלתי צפויים, ונדמה שאפילו בימינו אנו, לאחר תלי תילים של פילוסופיה שנכתבה בנושא, עוד לא סיימנו לחשוף את קצה הקרחון של השפעת הצילום על חיינו.
ויליאם הנרי פוקס טלבוט, מאבות המצאת הצילום באנגליה, התבטא באופן נוגע ללב, מעט לפני שהתגלו החומרים שיאפשרו את לכידת הדימוי על האמולסיה:
"היופי היחיד במינו של תמונות ציורי הטבע אותן שולחת עדשת הזכוכית… דימויי פיות, יצירות של רגע, שנגזר עליהן להתפוגג מיד. כמה מקסים יהיה הדבר אם יתאפשר לגרום לדימויים טבעיים אלו לרשום את עצמם באופן בר קיימא!"
אני חושבת שטלבוט ראה בעיני רוחו, ערב המצאת הצילום, את הפלא שבקיבוע הדימוי – גילומה הצורני של מציאות בה דרים חומר ורוח בכפיפה אחת.
"דימויים הם פני שטח בעלי משמעות" (וילם פלוסר). הדימוי הוא תוצר של אירוע רגעי, המתווך ע"י עין האדם. הצילום, כך נדמה לי לפעמים, הוא סולם המוצב ארצה – גילומה של נראות חומרית, צורות, צבעים, מרקמים – אך במבט של הצלם טמונה גם אפשרות ל"ראשו מגיע השמימה" – להתבוננות במציאות באופן שמחפש את הרחשים שמתחת לפני השטח. בחלומו של יעקב, ״וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ״, יעקב אבינו רואה מציאות של יחסי גומלין בין העולם הארצי לשמימי. סולם רציף אחד מחבר בין הארץ לשמים, ויש השלכות למעשינו בעולם בתוך תנועה שאיננה אופקית, כי אם מעלה-מטה.

52047728_821284271553585_6354207744232259584_n (1).jpg

במהלך שיטוט ברחוב החומה השלישית הירושלמי, נגלה אלי פיר בניין מכוסה כולו בכבסים תלויים. המראה של הכבסים הלבנים התלויים בין שמים לארץ, הכה בי כרגע של חיזיון. זהו הדבר אותו מחפשת בצילום; לגלות מחדש את העולם, לחשוף עומק נוסף במציאות שלא הכרתי עד כה.

בעזרת המצלמה אני בוחנת את מיקומי בתווכים; בין ימות השבוע לשבת, החומרי והמטאפיזי, עולם פנימי והעולם החיצון.
הצילום נושא פוטנציאל להתגלמות של רוח בתוך החומר ובחיי המעשה כאשר הוא מנציח קיום פיזי מרובה פנים ונותן ממשות גם לשולי ולחמקמק. תשומת הלב המחודדת, ההתבוננות מחדש במוכר, ואף האפשרות להתבונן מבעד לאובייקט, במהות שלו ובחלל העוטף אותו, כל אלו משמשים אותי כצלמת וכיהודיה המחפשת איחוי לתהום הפעורה בין הרוח והחומר.

51939166_925557177651264_4268922438223396864_n (2).jpg

כאם העסוקה במטלות הבית, זהו הפער שאני חווה ביתר שאת.
אני מצלמת לרוב בסביבתי הביתית והקרובה, מתוך חיפוש אחר רגעים קטנים ביומיום הנושאים התגלמות של רובד מטאפיזי.
הבלון שהתגלגל על רצפת השומשום המיושנת, אחרי רגעי השיא שלו, מצא עדנה מחודשת בעזרת אור החלון שנפל עליו. בין הבלון למרצפות כאילו נכרתת ברית של חומרים עייפים שכמעט ונס ליחם, אך מתרוממים יחדיו לרגע נוסף של חסד.

אני מצלמת במצלמות אנאלוגיות בפורמט קטן ובינוני. הליך הצילום האנאלוגי כרוך במשך זמן ובדימוי המתבסס בחומר, מסתכן באפשרות של לכלוך, חשיפה לאור והרס.
קיומו של הדימוי על גבי האמולסיה הצילומית מממש את המפגש בין הרוח והחומר אליו אני שואפת.

52136225_2527271043969323_2550242492490448896_n (1).jpg

חנוכה. ימים של גשם וקור, וזמן רב עם הילדות, משופע בצבעים ויצירות. האדים מייצרים מיסוך על החלון, על התווך בין פנים הבית לחוץ. הוא מתכסה בטקסטורה רגעית של רכות והרהור, והופך גם הוא מצע ליצירות חדשות. המונוכרומטיות של האדים פוגשת את הצבעוניות של מדבקות החלון, הרומנטי פוגש את הארצי, החוץ פוגש את הפנים.

52303891_253687868868029_538506083358998528_n (1).jpg

אחר-הצהריים. אור השמש זהוב (The Golden Hour, כך נקרא הזמן הזה בפי צלמים) ומאיר את הנעל של בתי המבצבצת מחלון האוטו. הסיטואציה של ההגעה הביתה מקבלת השגבה באמצעות האור הזהוב, הגורם לסיטואציה הפרוזאית לקבל נופך קולנועי. האור שמבשר את התקרבותו של סוף היום מעלה תחושה של סף ומצביע על התפר בין יום ולילה, בין העולם הזה לבא אחריו.

רבים מהצילומים שלי מתבצעים בזמן הסמוך לכניסת השבת, שמהווה מצב ביניים בין קודש לחול. קדושת השבת כבר נוכחת אך השבת טרם נכנסה. הלימינליות של רגעים אלו מקנה להם נופך של כמיהה וגעגוע.
את עציץ "לילית השלום" מצאתי בדירה בה התארחנו בשבת, זקופת קומה ומכונסת בעצמה בנוגות. הקיר הלבן שעוטף אותה מתפקד כ"חלל שלילי" ומקבל קיום משל עצמו, עם האור הנמוך של לפני שקיעה המוקרן עליו. השקע בקיר, אלמנט ארצי שלכאורה אמור להפריע לשלווה הלירית של הקיר והפרח, מקבל תפקיד פואטי משל עצמו ותומך בפרח כנושא משני.

52890265_1936383019824743_3937786124763660288_n (1).jpg

הפרח, כמו הכביסה, הבלון, השמשה והנעל, קרא לי להתבונות במציאות באופן רפלקסיבי ולחפש עומק בריק.
החלל הריק, המונוכרומטיות והלך הרוח השדוף, מכוננים את הנסיון שלי לאמוד את היחס בין הנסתר לגלוי, מועט המחזיק את המרובה.


 

מתוך התערוכה "סולם מוצב ארצה", נגה גרינברג ויעל הורן דנינו, אוצרת: נוגה דוידסון. ביתא ירושלים, רח' יפו 155. א'-ה' 9:00-17:00, ו' 10:00-13:00. שיח גלריה: 27.2, 20:30. נעילת התערוכה: 13.2.19.

מודעות פרסומת

ציור הוא פעולה חרישית – שש יצירות חלומיות של מתן בן-טולילה

"ציור, עיניים פתוחות. ציור, עיניים סגורות. על קירות הסטודיו תלויים בדים רחבים ומלבניים, בצד בדים רחבים ומרובעים. צורה פתוחה וגדולה, אך גם צורה בעלת גבול ברור. תחום של התפשטות עם ממדים קבועים. לציור, לעומת זאת, יש תכונה בלתי נפסקת של התרחבות. הגבול שהבד הרבוע או המלבני מציב בפני האמן, הקצה הנראה תמיד באופק, הוא חיתוך אלים, הגבלה מובנית, סוף. ובתווך שבין השאיפה להתרחבות ובין הסוף מתהווה הציור.

רבים מהציורים שלי נולדים מחלומות. מרגע שבו מחשבה מבצבצת לה מעצמה, נישאת אל התודעה מכוח סמוי. בחלומותיי אני קל. התנגדויות מתמוססות, התנועה הפנימית נדיבה ולא עצורה. בחלומותיי אני אדם המסוגל כמעט לכל. חלום אחד חוזר ומזדהר מעל השאר: אני מסוגל לשחות מחוץ למים, באוויר. בתנועות חתירה ספורות אני גומע מרחקים גדולים ללא מאמץ. מרחף מעל האדמה הכבדה, מתפלא.


 

ADI (detail)  148x177 2016.jpg
עדי, (פרט, 2016), מתן בן-טולילה

"עדי" (כאן פרט מתוכו, 2016) הוא ניסיון לבקר ולו לרגע קט, בעולמו של בני. עם הגב אל העולם, עדי נתון לחלוטין לעצמו. מרוכז, חוקר מחשבות שבאות והולכות, נמצא כל כולו בתנועה גדולה למרות שגופו עוצר, מתמסר לריכוז הנדרש, כמעט קופא מרוב דריכות. ומסביב, צורות מוכרות וצורות שאינן מוכרות נעות ומתמוססות.

 

My mother is flying at nights  144x164 cm 2016.jpg
אמא שלי עפה בלילות, (2016), מתן בן-טולילה

לילה אחד חשבתי על אמא שלי, ישנה במיטתה בקיבוץ. ובחלומי, היא מסוגלת להשיל מעצמה את מה שמחזיק אותה מעוגנת לקרקע. החוקים והתקנות, האיסורים וכללי ההתנהגות הטובה, כולם אינם חשובים כרגע. קלה, מחייכת חיוך לעצמה, היא עפה בשמי הקיבוץ הליליים, חופשיה. "אמא שלי עפה בלילות" (2016), וכשהיא עפה היא עושה זאת בגדול-כמו שלט חוצות המוצג בגאווה חצופה, גלוי וידוע ופומבי.

Confrontation #2  165x180 cm 2017.jpg
עימות מס' 2, (2017), מתן בן-טולילה

המרחב הקונקרטי מתמוסס יחד עם הזיכרון והזמן, בעבודה "עימות מס' 2" (2017). שתי דמויות חוצות מרחב מערה, הולכות להן למקום הנמצא מעבר לגבולות הציור. דיוקן עצמי נושא חבר יקר על ידיי, גופינו מתמזגים, מטשטשים בתוך המרחב ההולך ומתעמעם. אין מקום כזה. אין מקום. יש ציור כזה, חלום שבו הצבעים מהבהבים, מנכיחים אותי ואותו ואת הרגע הקצר שלנו יחד. המערה היא לעיתים הרחם, לעיתים הסטודיו, מרחב התכנסות המבטל את החוץ.

 

Reflector  70x50 cm 2016.jpg
מחזיר אור, (2016), מתן בן-טולילה

החלום, מטבע משך-הזמן הקצר שלו, הינו פרגמנט מתוך משהו שלעולם אינו נראה לעינינו בכללותו. ציור קטן וחשוך הוא "מחזיר-אור" (2016). מרחב ימי, שמיים מכוכבים, ודמות בודדת שוכבת על מזרון. נסחפת לאיטה, נעה ללא יד מכוונת, היעד לא מוגדר. מיהי, מהיכן באה ולאן פניה, אין זה משנה. בלב הציור הקבלה המוחלטת של המצב והזמן בו היא נמצאת. מחזיר-האור הנמצא על שרוול המעיל בוהק בקו עדין, נחשי. מקור לא ידוע מאיר, והאור ניתז לכיווננו. מהמרחקים מגיע האור? או דווקא מקרוב? ומהו מקורו? הציור הוא גם פרגמנט, מתוך סיפור שגם לי, יוצרו, לעולם אינו נראה בכללותו.

Moon  165x120 2018.jpg
ירח, (2018), מתן בן-טולילה

הירח מלווה אותי עוד מילדות. מאיר בשמי הלילה השחורים, מזכיר בכל לילה מחדש כי ההשתנות או התנועה המתמדת (התמלאות, התרוקנות, וחוזר חלילה) הן העיקרון הראשון של הקיום. לתערוכתי הראשונה בגלריה נגא (2013) קראתי "הליכות ירח" מכמה סיבות שונות זו מזו: המחשבה על הליכה במרחב ירחי, ריק מאדם, בתולי. מחשבה אחרת על ההליכה החלומית של מייקל ג'קסון ועל האשליה שהוא מצליח ליצור ובה נדמה כי אפשר להתקדם בכיוונים מנוגדים. וגם, כי לירח יש הליכות (MANNERS) מרוחקות, והוא תמיד נמצא במרחק מה מאיתנו בני האדם, קרוב אך גם בלתי-מושג ומרוחק. בציור "ירח" (2018) היה הירח הדבר האחרון שהוספתי. במקור היה ציור של נוף לילי הנראה מבעד לפתח במערה, אך לילה אחד התעוררתי מתוך שינה עמוקה והבנתי שמה שחסר בו הוא ירח. אולי ירח שחור, אולי סוג של ליקוי. מהרגע שהוספתי את הירח התארגן כל הציור מסביבו. הוא נהיה במוקד, שאלה סתומה ויפה התלויה לה בשמי הלילה.

 

2012 Two moons of Autumn    150x105 cm.jpg
שני ירחים של סתיו, (2012), מתן בן-טולילה

שיר הייקו שקראתי הוליד ברגע אחד ציור: "לחץ על גלגל עינך, והרי לך, שני ירחים של סתיו". את השיר ניתן להבין במספר אופנים, וכך גם את הציור שלי. אומר רק שציור, בדומה למהות של חלום, מלמד צניעות את אלו הרוצים לתת מילים לכל דבר. יש דברים שאי אפשר להקיף ולתחום במילים. על קיר הסטודיו כתבתי בעפרון: "כשהטייפ כבוי, פתאום שמתי לב: ציור הוא פעולה חרישית".


 

מתן בן-טולילה, (1978), צייר בוגר תואר שני במחלקה לאמנות בצלאל. חי ועובד בירושלים.

 

 

חלום יוצר – אברהם גיא ברכיל

אברהם גיא ברכיל – אומן, צייר ופסל למעלה מ-20 שנה. מאז חזרתו בתשובה  החל להתעניין בלימודי הקבלה והזהר, מה שמתבטא בעבודות שלו, משלבות את שני צידי העולמות בהם הוא חי. אנו שמחים להציג כמה מיצירותיו החלומיות.

 

חרדים על הגל 2
חרדים על הגל – אגדות רבה בר בר חנה, אגדה שנייה. אמר רבה: אשתעו לי נחותי ימא: בין גלא לגלא תלת מאה פרסי,ורומא דגלא תלת מאה פרסי. זימנא חדא הוה אזלינן באורחא, ודלינן גלא עד   דחזינן בי מרבעתיה דכוכבא זוטא  [תרגום: מר רבה, סיפרו לי יורדי הים: בין גל לגל יש ג' מאות פרסאות וכן זה גובה הגל. פעם אחת הלכנו בדרך ים, והגל הגביה אותנו עד שיכולנו לראות את מקום מושבו של כוכב קטן]
רץ על החומה
רץ על חומה. אגדות רבה בר בר חנה, סיפור שלישי. אמר רבה: לדידי חזי לי הורמין בר לילית כי קא רהיט אקופיא דשורא דמחוזא, ורהיט פרשא כי רכיב חיותא מתתאיה ולא יכיל ליה. [תרגום: אמר רבה, ראיתי: את הורמין בן לילית [שם של שד] שהוא רץ על  היקף חומת העיר מחוזא. במקביל אליו, רכב פרש [לתומו] על בהמה בתחתית החומה, ולא הצליח [השד] להשיגו ולהזיקו]

 

 

יצורים הולכים במנהרה
יצורי ארץ אדמה בדרכם להתפלל לבורא. מתוך הספר "מעשה בראשית"

 

לרקוד עם השטן
ריקוד עם השטן. "לְעוֹלָם יַרְגִּיז אָדָם יֵצֶר טוֹב עַל יֵצֶר הָרָע, וְיִשְׁתַּדֵּל אֲבַתְרֵיה" –  ירגיז אדם את יצרו הרע על ידי ריקוד של שמחה



 

אברהם גיא

אברהם גיא ברכיל פרסם שלושה ספרי קומיקס, אותם ניתן להשיג בביתו בתל אביב. מצורפים שלושה סרטוני הצצה לשלושת הספרים:

כתובת מייל ליצירת קשר עם אברהם גיא: avraguyb@gmail.com

חלום יוצר עם איציק גרינשטיין

_IGP0461.jpg-copy (2)
תמונה שצולמה בארץ, מעל הכנרת. חורף מבעד לזכוכית מסוימת. נקודת מבט לא שגרתית על הכנרת והטבע שעוטף את הסביבה שלה. היה חורף קר מאוד, והכנסתי אדים  אל העדשה כדי להכניס את הרגש של המזג האוויר. זו תמונה שלא מסגירה את עצמה – היא נמצאת במקום מאוד צפוי, שכולם מכירים, אבל לא מצליחים להכיר עד הסוף איפה המקום הזה.
_IGP1376-copy (2)
בדרך למסע באפריקה, שהיה בערך כמו התמונה הזו – מלא ברבדים, גבולות וסיפורים
_IGP1457-copy (2)
קייפטאון, דרום אפריקה. קייפטאון היא העיר התאומה של חיפה, המקום בו אני חי. התמונה צולמה יחסית בתחילת ההרפתקה שלי באפריקה. העננים נראו כאילו חיברו אותם בפוטושופ, לכן זה היה נראה רגע קצת תלוש. לעמוד מול מקום שמחליף את העננים שלו כל כמה דקות בטקסטורות שונות, עבור אנשים שאוהבים טבע וצילום זו חוויה מדהימה.
_IZK3785 (2)
הודו, כפר באזור הדרום. הקסימו אותי הרגעים שפתאום באמצע שום מקום בנו את הבית על קצה ההר ולא התקדמו עם בנייתו. כך שהדלת עמדה מוכנה, מחכה להמשך הבניין. זה משאיר מקום להרבה רעיונות על מה זה דלת ולאן היא לוקחת אותך. הרעיון להפוך את התמונה לשחור-לבן נועד כדי למנוע את הבלבול מתוך כל הצבעים הנוף שנמצא שם, שהיו מאוד בולטים ברקע. כך נשאר מקום לדלת, שמעבר אליה נשאר רק משהו בהיר, אינסופי, חלומי.
_IZK5272-copy (2)
אנדמן, אי בין הודו לתאילנד ששייך להודו. האדום המרצד הוא סיגריה בחשיפה ארוכה. הוא שובר את הפסטורליה של המקומות האלה, מראה למי שמבין מה קורה מעל הראש – אם אלה המחשבות מעל הדברים, או האווירה שאנשים נמצאים בה – תמיד יש משהו שיושב עליהם, שמופיע באדום.

 

 

DSC_1354 (2)

DSC_1424-copy - Copy
"הודים הולכים על הירח"
DSC_1427-copy-2
שלוש התמונות האחרונות צולמו באירוע שנקרא קומבה-מלה בהודו, הוא הפסטיבל הרוחני הגדול ביותר שמתרחש בכדור הארץ. האירוע מתרחש אחת לארבע שנים, ובשנה השתיים-עשרה הוא מתרחש במקום הקדוש ביותר להודים בנהר הגנגאס. מגיעים אליו כמעט מאה-מיליון בני אדם, מכל הקבוצות הרוחניות שקיימות בהודו. התמונות מציגות את הנהירה ההודית אל המים של הסאנגם, מקום המפגש של שני נהרות רוחניים. על גדות הנהר רואים את כל הצבעוניות, וכל צבע מאפיין קבוצה מסויימת, במקום שמלא בבני אדם.

 

למדתי צילום בתיכון המשכתי  לאחר מכן ללימודי פוטותרפיה. מאז שהתחלתי לצלם אני בהתנסות יומיומית סביב הגירויים ומצבי הקיצון שלי, על מנת להכיר את עצמי ולהבין מי הוא אני בתוך הדיאלוג שבין צלם למצלמה למצולם. אני מחובר מאוד לאנשים וטבע, הם הבמה המרכזית לנפש שלי – כיום אני רץ, חוקר ולומד לטובת העצמה וגילוי של אנשים וטבע בארץ ובעולם.
מצלם באופן מקצועי, מלמד באופן פרטי וציבורי, ועובד עם אוכלוסיות מיוחדות תוך לימוד והעצמה של רוח הצילום.
photo

חלום יוצר – הצלם אביב נווה

בסדרות צילומיי, מתגלה ענייני במרחב המקומי, בשייכות ואי השייכות של האדם אליו. לכאורה ללא יד מכוונת, מתאספים פרטי הקהילה, ויוצרים כוריאוגרפיות שהטקס הוא הממשטר אותן.

הסיטואציה ה׳ידועה׳ והנוף ה׳מוכר׳, יוצרים בחיבורם קיום וויזואלי שונה ומהות אסטתית חדשה.

בין אם מדובר בשורת חיילים מתהלכים במדבר, או בקבוצה אקראית הצפה בים במלח – הפעולה המשותפת היא המגבשת את הזרים לכדי קולקטיב הנראה אחיד.

the shape-U.jpg

נופים אלו המסומנים תמיד בזהות נוכחת או נפקדת, כמו מעידים על רצונו של האדם לכבוש את הטבע ולבייתו. באותו הנוף שבו צנחתי, הלכתי, שחיתי וטיילתי, נוצר הרצון להצביע על סדר במרחב.

במרחבים אוטופיים אלו  מטשטשת ההבחנה בין הטבעי למלאכותי, בין הכאוטי למאורגן.

Parasols_small.jpg

 העבודות מציבות בפנינו את השאלה האלמותית האם האדם הוא שליחו של הטבע, גלגול אבולוציוני אינהרנטי אשר ממשיך לקדם את מעשה הבריאה או שמא הוא גוף זר הפוגע ברצף הטבעי האקולוגי ומנסה בצורה תועלתנית לגייס את הטבע לצרכיו.

בהתאם לכך, המתבונן ביצירות מטלטל בין תחושת קרבה וחיבור רגשי לנוכח העוצמה האסתטית לבין תחושות ניכור ואיום הנובעות מן הידיעה כי גם יופי זה הנו מלאכותי ובן חלוף.

 

sinai_s.jpg

 המתח שבין המוכר למנוכר, מתכתב עם מושג "המאוים" של פרויד המתייחס לאופן בו נוצר דיסוננס קוגניטיבי של משיכה ודחייה בו זמנית לנוכח אובייקט שיכול להיות מוכר, אך בו-זמנית גם זר בקהילה שפרטיה נעים בה יחדיו, אך נותרים לבסוף זרים זה לזה.

building_Flat_S.jpg

"לכאורהאנו אמורים לחוש ערגה אל המצב שקדם למראה עינינולמציאות שהתקיימה לפני 'הנטישה', אולם אנו מתבדיםהמראה אינו מעורר רצון לשוב לעבר כזה או אחרנדמה שאת שנעשה כבר אין להשיביתר על כןלדימוי הנצפה אין עבר שניתן להבינוההווה לא נתפס כאותנטי אלא כמתעתעופרט לתחושה קלה של פסימיות לא ניתן גם לצפות באופן בהיר את העתיד לבוא.כך נוצרת תחושה של אנטיזמן, דימוי שצף בחלל המנותק מרצף כרונולוגי או היסטוריהעדר הזמן יוצר גם ניתוק רגשיחוסר יכולת לגעת במהות הנצפיתניתן להשוות זאת לחוויה של חזרה אל שכונת ילדות שאיננה מצליחה לעורר את רגש הנוסטלגיה המצופהאלא רק מעלה שברירי תמונות זיכרון קרותואכןכיצד אדם יכול לחוות חוויה אסתטיתכנה ואותנטית בלי היכולת לחוש געגוע?" (מריק שטרן על יצירתו של אביב נווה)

Curved_road_s.jpg


 

אביב נווה

יליד 1978, בוגר המחלקה לצילום, ווידאו והדמיה ממוחשבת, האקדמיה לאומנות עיצוב בצלאל, ירושלים. לומד בחוג לתואר שני לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב ובוגר במכללה העברית 'עלמא'.
עבודותיו נמצאות באוסף מוזיאון תל אביב ומוזיאון ישראל, והוא זוכה פרס הפטיש של סות'ביס. נווה מכוון את עניינו בחיבור שבין האדם (קבוצה/קהילה) לבין הטבע.

חלום יוצר – אייל סגל

 

 

העבודות המוצגות פה הן מתוך סדרות שונות ומדיומים שונים. לעיתים נעשות במקביל, לעיתים חוזרות או משתהות לתקופה ומתהוות כסדרה במשך שנים. צבע, מילים, צורות, טשטוש של גבולות – מבט וזיכרון ממקומות שלא באמת היו, הד של מקום, אולי הד של חלום. כל יצירה וסדרה בקצב שלה ובתוך 'חלומה שלה'. המעשה מקדים את המחשבה, הוא הראשון להגיע, פעולה אינטואיטיבית, כך גם המילים. עם הזמן מצטרפים גם הצבע, התהיה והבחישה – הרגש לפני השאלה – מה קדם למה ומהיכן הוא בא? המקום הנסתר, הוא הרווח הנשאר בין הקיים, ללא קיים – בין הערות לחלום.

 

130x130 AbelFrameLR (2).jpg
Time Frame (Abel Frame), 2015    שמן על בד, 130 X 130 ס"מ

 

 

Lion at Sea (2).jpg
אריה בים, 2015. שיר מקורי, הדפסה על נייר, 70 X 100 ס"מ

 

 

UNSOUND - Heptaptych (2).jpg
(רעוע) UNSOUND Heptaptych , 2012 / מתוך הסדרה UNSOUND. שמן על בד, 62 X 62 ס"מ

 

הצבע, התהיה והבחישה – הרגש לפני השאלה – מה קדם למה ומהיכן הוא בא?

 

Poamsters_E.Segal_Ant (2).jpg
נמלה, 2013. שיר מקורי, הדפסה על נייר, 70 X 100 ס"מ

המקום הנסתר, הוא הרווח הנשאר בין הקיים, ללא קיים – בין הערות לחלום.

 

Timothy#3_90x70 (2).jpg
Timothy #3, 2015. שמן על בד, 90 X 70 ס"מ

 

 

מהומות קולומבה, 2012.

HD-וידאו, 3:53 דק’

ב"מהומות קולומבה" חודרת המצלמה למבנה בטון נטוש שרק יונים מאכלסות אותו. אווירה מסתורית, אפילו מאיימת, מתפתחת עם הצעידה על גבי שכבות של לשלשת, כשנוצות מפוזרות באוויר, ציפורים מעופפות מול חלון מסורג ודמות מטושטשת חולפת בין כל אלה. אין כאן עלילה, אם כי עלילות עבר (למשל הסרט "הציפורים" של היצ'קוק) מזינות את הזיכרון בעת הצפייה; מחוללות שילוב סוריאליסטי בין פיתוי לאימה, בין הסמלי לקונקרטי. המקום: מיזם חקלאי-תעשייתי, מכון תערובת באזור התעשייה בערבה, אשר נכשל וננטש עוד בטרם התחיל לעבוד. הטבע השתלט על מגדל הממגורה (סילו) הריק והיונים הפכו אותו לקולומבריום עכשווי – בית גידול ליונים – בו הן חופשיות ועצמאיות, מרחפות סביב הפולש המאוים שחדר למרחב המחייה שלהן.

[דליה מנור]

* מתוך התערוכה 'נופל במקום' במוזאון הנגב לאמנות, 2013

 


אייל סגל הוא אמן רב-תחומי, יליד ערד (1982), בוגר המגמה לתקשורת חזותית בשנקר (2010). סגל עוסק במדיומים שונים ובעיקרם ציור, וידאו ועבודות טקסט. עבודותיו מוצגות במוזיאונים, תערוכות רבות בארץ ובעולם. מוזיאון פתח תקווה לאמנות, מוזיאון אשדוד, המרכז לאמנות עכשווית ערד, מוזיאון קומהו, סיאול, מוזיאון פוהנג (POMA), דרום קוריאה, וכן מציג ומרצה בסימפוזיונים, פסטיבלים ותערוכות שונות בגרמניה, צרפת, בולגריה, איטליה, ארה"ב, ועוד. כרזתו נבחרה לכרזה הזוכה ליום הזיכרון ה-14 ליצחק רבין במרכז רבין ובמערכת החינוך (2009) באותה שנה הוציא לאור גם ספר אמן – 'מתישהו בעתיד הקרוב פלורנטין'. סגל הציג תערוכות יחיד במוזיאון הנגב לאמנות (2013) ובמרכז FUGA בבודפשט, הונגריה (2015), עבור תערוכה זו פורסם גם קטלוג מקוון אשר יצא לאור ב-2016 בסיוע מענק לקטלוג מקוון ממועצת הפיס לתרבות ולאמנות.

לאתר האמן: http://www.eyalsegal.com/

לקטלוג המקוון – 'שחרר: חזור'"

 

 

 

חלום יוצר – אפרת בלומברג

הרישומים שלי לא נוצרים כדי לתאר את הטבע או המציאות, הם מנסים לברוא עולם שמתקיים באזורי החלימה, מקום בו כוח המשיכה לא מתקיים והדימויים בו מזינים זה את זה בצורה אורגנית. הסצינות מתרחשות ב- space- time, לא לילה ולא יום, כאשר הנייר מתפקד כאור, כחלל ריק וגם כדימוי עצמו.

coma.jpg
coma, עיפרון על נייר, 2013

השימוש בעפרונות וצורת הרישום החזרתית מאפשרים לי ליצור טקסטורות שונות (לילה, פרווה) ולהפוך חלקים מהנייר לאובייקטים בעלי איכות כמעט תלת ממדית.

IMG_5407.JPG
שינה, עיפרון על נייר, 2016

בני האדם ברישומים יהיו תמיד ישנים, עטופים ומכורבלים בתוך פקעות, שקי שינה או ארונות קבורה. הם מובחנים מהרקע וכמו לא משתתפים בסצינה החלומית שמתרחשת סביבם. הם ניצבים קפואים, שקועים בתרדמת, כמו ממתינים לעבור שינוי צורה.

אפרת בלומברג, 2016, ללא כותרת, עפרון על נייר, 250 שח.JPG
ללא כותרת, עיפרון על נייר, 2016

בעלי החיים שסובבים אותם ספק מגנים ומזינים אותם וספק מאיימים עליהם.

IMG_20160720_133823.jpg
צבועים, עיפרון על נייר, 2016

בשנה האחרונה אני משתמשת בנייר כאובייקט תלת ממדי של ממש בתוך הרישום, על ידי חיתוך וקיפול שלו.  עבודתי מושפעת בעיקר מספרות, אני מרגישה שמילים וסיפורים מספקים לי דימויים חיים וממשיים יותר מדימויים חזותיים.

IMG_20161206_064010.jpg
בית, עיפרון וחיתוך נייר, 2017

אפרת בלומברג היא בוגרת המדרשה לאמנות. הציגה תערוכת יחיד במוזיאון רמת גן, "העולם הצף".

חלום יוצר – שרון רשב"ם פרופ

שרון רשב"ם פרופ, נשואה לדוד כבר 25 שנה, אמא לאיתן רועי ומיקה וציירת בעלת סטודיו לציור כבר מעל עשרים שנה. מציגה כל הזמן את העבודות שלי בתערוכות יחיד ותערוכות קבוצתיות, וכותבת. כל הזמן כותבת שירים וטקסטים. התחלתי לעבוד ממקום ששואב השראה מזיכרונות הילדות שלי, ובהמשך, התקדמתי לכדי עבודה וכתיבה על כל הדברים שמשפיעים עלי, שמפעילים אותי. יחסים בין ילדים, בין ילדים להורים, בין אנשים, ובמיוחד היחסים שלי עם עצמי.


sleep3.jpg

השקט הוא מדומה

השלווה היא צפירת אזהרה

שעת בין ערביים יפה ומתעתעת, מזמינה להרגע.

מזמינה להרפות ולהאמין.

אבל אז מציצה אלייך עין זהובה ואת שוב מבינה,

לעולם לא תהיי אישה של נחת, שוכבת זחוחה,

נרגעת.

כי למדת מזמן,

אין רגע דל.

אין רגע דל.

sleep.jpg

בלילות הכבדים, הריחניים

זרח הירח ברחבי השמיים הכהים שזלגו

אל תוכם של העצים המלחשים

וציפורי הטרף שהצטופפו על הענפים הכבדים

הבהילו אותנו בלחישותיהן הנמוכות

התכופות,

שלעגו לתנים הרעבים

והזכירו לנו, העירו אותנו,

ללילות לבנים

בהם היינו נוודים,

ישנים,

רגל אחת מקופלת, מוכנה לבריחה

והיינו מבוהלים והיינו גיבורים,

היינו ילדים.

may2011 012s.jpg

אז מה אם את לבד?

זה לא שאין כאן כלום.

יש קירות

ורעש מאוורר

ואת מוגנת מחרקים מעופפים

פראיים בחוץ.

עטלפים דקים, כהים וחדים.

ואין נחש טועה שיכרך סביב רגלך

עכבר גדול שיכרסם את אפך

בשנתך.

ואין צל מאיים

ואין חריקה מרוחקת שמתקרבת לאיטה

מאיימת לכבוש

ואין רוח חזקה מרעידה ענפי אורן

שתלחש באוזניך,

מבהילה

וגם לא כינורות מסרט, צורמים,

נגינתם הולכת

ומתגברת,

מודיעה על תפנית בעלילה

השקט הוא צפצוף רכבת בתוך מנהרה, שקשוק קרונות

כבדים, דורסניים

ומערבולת מים מהירה נורא,

סוחטת נשימה,

יללת תן שנענית באחת אחרת מהצד השני של הגן

מזכירה לך לסתות אפורות,

נוטפות ריר

נשימה מלטפת, חמה על עורפך

וכל גופך קרה.

שקט,

עוטף,

נמוך הוא יורד

מבודד אותך

חונק

ואת לבד בתוכו

והוא צורם באוזנך

והמנורה היחידה במסדרון חלבית חלושה

והנשימות של הילדים הישנים במיטותיהם

לועגות לך

על כי לא הצלחת לברוח,

להסתתר בתוך שינה

ואם יהיה לך פיפי

איך תצעדי במסדרון הארוך לבד?

ואם הצל שלא ראית יגיח באחת

מחכה לך מעבר לפינה?

ותאלצי להרים רגליים,

ברכייך

נוקשות,

רגלייך מחליקות בריצתך

בחזרה למיטה.

ואת לא מוגנת ואת לא

חזקה

את ילדה קטנה בחושך

ואין לך ברירה.

מרצ 2011 007.jpg


ספרה של שרון רשב"ם פרופ, הזמן שכח, רואה אור בימים לאחר גיוס המונים מוצלח, בו מקובצות עבודות האומנות של שרון לצד שירים שכתבה.

"הזמן שכח הוא ספר אמנות ושירה המוקדש לחוויית האנושיות השייכות לכל אחת ואחד מאיתנו. אהבה, יחסים בין אנשים ובין הורים לילדים, זיכרונות ילדותנו והחשש להתבגר ולחוות את הזדקנות הגוף. כל אלו מנקודת המבט שלי כאישה, כאמנית וכמשוררת. אני מזמינה אתכם לחוות את אלו שלכם, ביחד איתי".

חלום יוצר – תמר לצמן

תמר לצמן היא אמנית העוסקת בצילום סטילס ווידאו. הנה מספר מיצירותיה הקשורות  לחלומות.


 

ערה – מיצב וידאו דו ערוצי

אני חוקרת בעבודה זו את טבעו של הזיכרון – הממשי והבדוי כאחד. ב"ערה" מתוארים חמישה חלומות, שנושאיהם שאובים מתולדות יהדות אירופה במאה העשרים. החלומות מיוצגים בשני אופנים וערוצים שונים. העבודה בוחנת את היחסים בין שפה מדוברת לבין טקסט, ומעלה שאלות ביחס לזהות, לזיכרון קולקטיבי ולסטריאוטיפים תרבותיים.
2. חולמת_חיבוק דב.jpeg
אני אוספת צילומים שמקורם אינו ידוע ולעיתים משתמשת בהם בעבודותיי. השימוש בהם הוא עוד כלי שמאפשר לי לספר סיפור ולשאול שאלות על ההיסטוריה – על האופן בו היא מסופרת והאופן בו היא מעצבת זכרון פרטי וציבורי. שני הצילומים המצורפים כאן נמצאו בצרפת ובגרמניה בעשור הראשון של שנות ה 2000.
שיטה זו נקראת Found Footage, שבה מוצגים חומרים אודיו-ויזואלים מחוץ להקשר המקורי בהם נוצרו. למשל: צילומים פרטיים שנוכסו והופכים לחלק מקולאג׳ ביצירת אמנות, צילומים ארכיונים שהופכים להיות חומר גלם ביצירת סרטים.
הצילום הזה, "חיבוק דב", מזכיר לי חלום ביכולת שלו לייצג ולייצר רגע חמקמק המתעתע בין המציאות לדמיון, רגע העמוס בסמלים בעלי משמעויות חבויות במישור האישי והכללי, רגע שבו לא ברור הגבול בין פנים לחוץ. מצולמים בו אשה חבוקה בידי דב אנושי (גבר או אישה) שניהם מביטים אל המצלמה. הצלם וגם המתבונן יכולים להבחין רק במבטה של האישה, מבט שמעלה מחשבות על הגבול שבין חלום ״טוב״ וחלום ״בלהות״.

 

 

3.חולמת.jpg
צילום זה, "חופשה", גם הוא מתקשר לצילום הראשון, אבל מייצר קשר הרבה יותר ישיר לזכרון נוסטלגי, למתח בין העבר והצורך לחוות אותו בעתיד. אני מדמיינת את האשה הזו שולחת גלויה מצולמת של עצמה, מתעדת חופשה שמעולם לא התקיימה, והרגע בו היא עומדת על שפת  המים התקיים רק בחלומה. המיים כמובן מעלים שלל אפשרויות ומשמעויות הקושרות בין בריאה, סוף, תנועה, קיפאון ועוד.
4.חולמת.jpg
הצילום השלישי הוא פרט מתוך פסל שהוצב ב 1927, בחצר קמפוס של אחת האוניברסטאות הגדולות בניו-ג׳רסי בארה״ב. זהו פסל אבן המנציח אישה באחת האוניברסטאות הראשונות בארה״ב בו נשים הורשו ללמוד. אני מנציחה הנצחה ומחפשת קשר לחלומות העבר של נשים בארץ זרה.

 

תמר לצמן http://www.tamarlatzman.com/

חלום יוצר עם קרן ענבי

קרן ענבי נולדה בישראל, חיה ויוצרת בתל אביב ובניו יורק. ענבי עוסקת ביחסים הדינמיים שבין טבע, תרבות ומקום ובוחנת בעבודותיה את הגבולות של מדיום הציור והרישום במגוון טכניקות ולרוב באמצעות מייצבים תלוי חלל ספציפי. זהו מבחר מיצירותיה המתכתבות עם עולם החלומות.


 

קרן ענבי, נוף, דיו ועפרונות צבעוניים על מיילר, צילום- סטאן נארטן, 2017 (2)
נוף, דיו ועפרונות צבעוניים על מיילר, צילום- סטאן נארטן, 2017

יש חלומות שמשרטטים עבורנו תמונה ברורה של מקום מסוים בעל שם, זהות והיסטוריה. לעומתם, ישנם חלומות שככל שעובר הזמן מאז שחלמנו אותם או חשבנו עליהם הדימוי שלהם הולך ונחלש, הולך ומתמסמס. את הציור הזה ציירתי תוך כדיי מחשבות על המשמעות החלקלקה של מהו מקום, נוף והחיבור לצבע הדיו. נוצרה קומפוזיציה שהזיהוי שלה עם דימוי או נוף ספציפי הולכת ומתרחקת מאתנו, סוג של נוף חלומי ושברירי של מקום שקיים רק בדמיון ובמחשבות שלנו.

קרן ענבי, חממה, , צילום- יגאל פרדו, 2014, דיו על נייר (2)
חממה, דיו על נייר, 2014 צילום: יגאל פרדו

בציור מתואר כתם דיו שמתפקד כחלון קרוע לסוג של נוף חלומי שהרבתי לתאר בעבודותיי: ביצה או בריכה בחממה. מבנה החממה והטבע שבתוכו הן מוטיב חוזר באמנות שלי כמו דימוי החוזר על עצמו שוב ושוב בחלומות. החממה מסמלת עבורי סוג של דימוי ויזואלי ומטאפורי, לבית גידול וכמקום שתפקידו לייצר סדר ושליטה בטבע. בחלום אנחנו נמצאים למעשה במצב של חוסר שליטה על הדימויים המציפים אותנו, מנסים לעשות סדר ולייצר היגיון בטבע כמו החחמה. בציורים שלי החממה מופקעת מייעודה המקורי והיא משקפת מצב מנטלי של חיפוש ומחקר שבו הטבע והחומר יוצאים משליטה, סוג של אי נחת בדומה לחלום.

קרן ענבי, סדרת החלקים השלמים, 2013, חיתוך עץ (2)
סדרת 'החלקים השלמים', 2013, תשעה חיתוכי עץ, צילום יגאל פרדו

בסדרת חיתוכי עץ זו בחרתי לפרק ולהרכיב מחדש דימויים של צמחים ארץ ישראליים שונים, בסופו של תהליך נוצר דימוי חלומי שאינו קיים במציאות, המזכיר בעל-חיים ימי משולב בשורשי צמחים וקוצים. פירוק הדימויים והרכבתם מחדש יוצרים תחושה אסוציאטיבית בעלת מסקנות והיגדים על נוף, סביבה, מקום וזמן שקיימים באזור הדמדומים של חלומותינו ולא במציאות.

קרן ענבי, פרט מתוך סדרת החלקים השלמים, , צילום- יגאל פרדו 2013 , חיתוך עץקרן ענבי, פרט מתוך סדרת החלקים השלמים, , צילום- יגאל פרדו, 2013 , חיתוך עץקרן ענבי, פרט מתוך סדרת החלקים השלמים, חיתוך עץ, צילום- יאל פרדו, 2013 (2)

 

קרן ענבי, אקס טריטוריה, 2016, מיצב חיתוכי נייר, שיתוף פעולה עם להקת המחול דאנס אנטרופי, ניו יורק (2)
אקס טריטוריה, מיצב חיתוכי נייר, שיתוף פעולה עם להקת המחול דאנס אנטרופי, ניו יורק, 2016

כמו בחלום גם המושג אקס טריטוריה מתייחס לאזור שאינו בתחום הארץ, אזור שנמצא בין לבין, בין שינה לערות. במיצב יצרתי חלל סגור ופתוח בו זמנית המורכב ממגזרות נייר עם דימויי צמחייה המתייחסים לטבע ופנטזיה. המגזרות מעוררות תחושה של ארעיות המלווה בהיקסמות חלומית. נוכחותו של הריק ושל הנעדר נובע הן מאופייה  של המגזרת והן מהלובן האינסופי השולט בחלל. הרקדנים נעים בתוך חלל שמסמל מקומיות כמו גם כמיהה למחוזות חלומיים ודמיוניים.



קרן ענבי היא בוגרת התוכנית לתואר שני – החוג לאמנות אוניברסיטת חיפה. בעלת תואר ראשון בתולדות האמנות- אוניברסיטת תל אביב, ובוגרת המדרשה לאמנות – מכללת בית ברל. עבודותיה הוצגו בתערוכות בארץ ובעולם בניהן תערוכות יחיד במוזיאון חיפה לאמנות, במוזיאון ינקו-דאדא, עין הוד ועוד. השתתפה בתערוכות קבוצתיות במוזיאון ישראל, מוזיאון תל אביב לאמנות, מוזיאון ארץ ישראל, מוזיאון אשדוד לאמנות, הביאנלה הים תיכונית השנייה לציור ופיסול בקרואטיה, מכון פראט לאמנות בניו יורק ועוד. ענבי השתתפה בתוכניות שהות בינלאומיות לאמנים בניו יורק, והיא כותבת תור חודשי בנושאי תרבות ואמנות בניו יורק וצפון אמריקה במגזין 'בסיס לאמנות ותרבות'.

אתר האמנית: http://www.kerenanavy.com/

קרן ענבי בסטודיו, 2016, צילום נעמי הירשמן-רווה (2)
קרן ענבי צילום: נעמי הירשמן-רווה

להמשיך לקרוא את חלום יוצר עם קרן ענבי

עף ומלמד אחרים לעוף – החלומות של יפתח דקל

הבלוג שמח לארח את המוזיקאי יפתח דקל שישתף אותנו בחלומות שבחייו:

  1. כיצד החלומות משפיעים על היצירה שלך?

האמת שהשאלה בעצמה עוררה בי השראה. אני אסביר… היצירה שלי בשנים האחרונות  נובעת מהנפש, כלומר, מדברים שאני עובר ביומיום, רגשות שאני מתמודד איתם, כאבים, געגועים, וכאלה. אבל פעם הייתי מרשה לעצמי להיות הרבה יותר מופשט, ו"חלומי" ביצירה שלי, לנסות להביע את המרקמים שאפשר להרגיש רק במצבים תודעתיים קצת יותר פתוחים מהיום יום, ובמוסיקה בהחלט קיים החופש והמרחב הזה. זה זמן מה שמתבשלת אצלי הכמיהה לשוב ולצלול ביצירה למחוזות כאלו. אני מקווה שבזכות השאלה הזו, אזכה לעשות זאת.

  1. האם לרוב אתה זוכר את החלומות שלך?

בדרך כלל אני לא זוכר, אלא אם יש חלום משמעותי מאד, משמח, או מעורר רגש חזק אחר. בתקופות שאני עושה תרגילי נשימה ומחפש חיבור פנימי יותר, אז אני זוכר יותר.

3. האם אתה משתף את החלומות שלך עם הקרובים אלייך?

בדרך כלל אני משתף עם אשתי. בחלומות המשמחים. ואם יש חלומות קשים או סתומים, אז יש אדם שעוזר לי להבין את הרמזים שטמונים שם בשבילי. בדרך כלל הרמזים  משמעותיים מאד.

יפתח דקל.jpg

  1. יש חלומות שחוזרים על עצמם? חלומות שמלווים אותך מגיל צעיר?

כשהייתי צעיר היה חלום שחזר הרבה, שאני עף ומלמד אחרים גם לעוף. אני ממש זוכר אותו צלול כאילו זה היה הרגע. כיום אין לי אחד כזה ממש, אבל יש אנרגיה מסויימת שחוזרת לי בכל מיני תחפושות שונות.


5. אתה נוטה לפרש את החלומות שלך?

כשאני זוכר אותם אז כן. לא בצורה מיסטית, אלא כאספקלריא של הנפש, של התת-מודע, שפולט מתוכו כל מיני דפוסים, תבניות, פחדים, יכולות וכו', מרמז לי איפה אני תקוע, איפה צריך לפתוח, או למה אני מסוגל, או מה הם הרצונות הכי עמוקים שלי.

  1. תספר בבקשה על חלום שהולך איתך בזמן האחרון.

היה לי חלום שאני הולך עם יהודית רביץ, ושואל אותה כל מיני שאלות מהותיות, וטיפים איך להופיע על במה, והיא ענתה  לי עם הרבה אהבה, וזה היה חלום ממש מחונן בהרגשה שהיתה בו. וגם מצחיק, כי זה לא שאני שומע אותה או חושב עלה ב-10 שנים אחרונות. אבל כנראה שהיא מסמלת לי משהו בכל זאת.


יפתח דקל, 34,  מוזיקאי. אלבום הבכורה שלו, "שמשות", יצא לאור בשנה שעברה ונשמעות בו השפעות מהרוק הקלאסי של הסיקסטיז והסבנטיז יחד עם קולות מקומיים ועכשוויים. גר עם משפחתו בפרדס חנה, שם מוצא את החיבור המדויק בין החופש, המרחבים, השדות, המוזיקה והיהדות.