ריצתה של תרנגולת ותנועות ממשיות אחרות

עולם החלומות זהו עולמו של הות'ורן. הוא תיכן פעם לרשום חלום שיהיה "באמת חלום, חלום אשר לו האנדרלמוסיה, הסתירות וחסרה-התכלה הסגוליים לחלומות", והוא אף נדהם שעד כה לא עלה על דעת איש לרשום חלום באופן מהימן שכזה. באותו היומן שבו כתב על התכנית הזאת – אשר גם הספרות שלנו "המודרנית" מנסה אך לשווא לבצעה, ואשר אפשר כי רק פעם אחת הוצאה אל הפועל, על ידי לואיס קרול – היה רושם פרטים זעירים, אלפי פריטים כאלה, על פי רשמים טריוויאליים בתכלית, הערות על תנועות ממשיות (ריצתה של תרנגולת, צל ענף המוטל על הקיר)… משמת הותורן נחלו ממנו שאר הסופרים את משימת החלימה.

(חורחה לואיס בורחס, מבוכי הזמן, נתניאל הותורן, עמ' 55)

בורחס – שלא מעט חלומות מרפדים את יצירתו – חותם את מאמרו על הספר האמריקאי נתניאל הות'ורן בשאיפה מעוררת ההשראה של הות'ורן – לכתוב את החלום האולטימטיבי. להצליח לכתוב חלום שחוויית הקריאה שלו תהיה זהה לחוויית החלום. כדי לתרגל מיומנות זו הות'רון התנסה בכתיבת תנועות ממשיות קטנות – ריצת התרנגולת וכו'. מדוע? אולי כיוון שבחלומות אנו נפגשים עם ממשותם המוחלטת של הפרטים. אם נחלום, נאמר, על ריצת התרנגולת, אזי ריצה זו תהדהד בתודעתנו במלוא העוצמה; אנו ננסה לפענח אותה, להבין אותה, לחוות אותה מחדש, להבין את פשרה. ההתבוננות בפרטים הקטנים של היום יום יכולה לסגל לנו את המוחלטות החלומית.

כיצד אם כן כותבים חלומות ספרותיים?

בורחס טוען כי אם היה מישהו שהצליח להוציא לפועל יצירה ספרותית חלומית, הרי זהו לואיס קרול. אז פתחתי את 'אליס בארץ הפלאות', והבחנתי פתאום בנקודה מעניינת. כיצד מתסיים הסיפור? בכך שאחותה של אליס חולמת גם היא את כל מה שחוותה אליס עצמה:

אליס בארץ הפלאות, לואיס קרול – "אחותה ישבה בלי נוע, כמו בשעה שעזבה אותה, משעינה את ראשה על ידה, מתבוננת בשמש השוקעת ומהרהרת באליס הקטנה ובכל הרפתקאותיה הנפלאות, עד שגם היא התחילה לחלום לפי דרכה, וזה היה חלומה: בתחילה, חלמה על אליס הקטנה עצמה: שוב הידיים הזעירות חיבקו את ברכיה, והעיניים הנוצצות, הלהוטות, התבוננו בעיניה שלה – היא שמעה בבירור את צלילי קולה, וראתה את תנועת הראש הקטנה, המשונה, להסטת השיער הסורר שתמיד נכנס לה לעיניים – ושעה שהאזינה, או דימתה להאזין, הכול התחיל רוחש סביבה ביצורים המוזרים מתוך חלום אחותה הקטנה.

…היא שמעה את צלצול ספלי-התה, בעוד הארנביב וידידיו חולקים את ארוחתם הבלתי נגמרת, ואת קולה הצווחני של המלכה המצווה לכרות את ראשי האורחים שלה, בישי המזל – שוב החזרזיר התינוק התעטש על ברכי הדוכסית, כשהצלחות והסירים מתנפצים סביבו – שוב צרחת הגריפון, חריקת עפרונו של הלטאון על גבי לוח הציפחה, וקולם הנשנק של השרקנים המדוכאים מילאו את החלל, נמהלים בבכיו המרוחק של הצב-לא-צב האומלל".

4.jpg!Large
סופי בלייר, אליס בארץ הפלאות

אז לואיס קרול היה כנראה היחידי שהצליח. מי שלא הצליח לכתוב חלומות משכנעים הוא זו'רז' פרק.בשלב מסויים בחייו, לאחר פרידה כואבת מזוגתו, החל פרק לכתוב את חלומותיו, ואף פרסמם כספר בשם 'החנות האפילה'. אלא שהפסיכואנליטקן שטיפל בפרק העיד כי הוא "מצא את עצמו מודה שהחלומות הללו לא נחווה כדי להיות חלומות, אלא נחלמו כדי שייכתבו, ושהם לא היו דרך המלך שחשבתי שהם יהיו, אלא נציבי עינויים שהובילו אותי הרחק מהכרה עצמית". פרק חווה את העולם כחומר לכתיבה, כאמצעי שיש להשתמש בו כדי לחולל מילים כתובות על דף. וכך, הופכים החלומות לכלי משחק על לוח שחמט מילולי,  שהותיר את המטפל שלו מתוסכל, מסופק אם לחלומות של פרק ישנה בכלל משמעות אמיתית לחייו:

אחד מהפציינטים שלי – הבה נכנה אותו סטפן – הכתיב לי, במובן מסוים, מה שטענתי במקום, בהתייחסי למטופלים שגורמים לך לתהות, בהקשיבך להם, אם הם באמת חווים את חלומותיהם, או שמא הם חלמו אותם בכוונה כחלומות, בסופו של דבר רק כדי לספר אותם. אלה הם "עושי-חלומות". במקרה של סטפן, הבנתי לאחר זמן מה שאני לא 'קונה' את החלומות שהוא הציע. כמובן, היו לי סיבות טובות לספוקתי; לא קניתי אותם מפני שהיה חסר להם בשר, היה להם מקום ברור בסוג רדוד של שפה, הם לא נקטעו על ידי שתיקות והיה חסר בהם ביטוי של רגשות, כאילו הסבל נעלם אל תוך האמירה והיה ניתן לחוש בו רק במהלך המתח של הפגישה הטיפולית. החלומות, אם נאמר זאת כך, נידלו, סוננו ועובדו בידי סטפן כמו טקסטים שיש לפענח אותם, כמו מכתב שבוודאי נכתב בשפה זרה אך לא נשלח ממקום רחוק, ושלא מופיעה עליו כל כתובת מדויקת. אולי הוא אפילו חלם אותו באותו אופן שבו הוא חיבר תשבצים, או שיחק פסיאנס, או הרכיב פאזלים […] או הקדיש עצמו למשחקי כתיבה. ניתן לומר שסטפן ושכמותו הם סהרוריים המהלכים ערים בשנתם. (מתוך הביוגרפיה 'ז'ורז' פרק – חיים במילים').

מדוע החלומות של פרק איבדו אמינות? כיוון שהם לא נקטעו על ידי שתיקות והיה חסר בהם ביטוי של רגשות. כנראה שלא מספיק לצרף כמה דימויים זה לצד זה וכך ליצור עולם חלומי, אלא יש גם לשתוק בתוך זה, לשהות בתוך הסיפור ולתת לתמונות לחלחל. ביטוי יפה לרגשות שמופיעים בחלומות מצאתי בחלום שסיפר לי בני הבכור לפני כמה שנים: "היו אני ואח שלי אחרים, לא הבנים שלכם. ואח שלי גזר לאני האחר את הראש ובמקום הראש צמח לו תות, וזה היה שמח".

perspective-correction-my-studio-ii-3-square-with-cross-on-floor-1969.jpg
ז'אן דיבטס, תיקון פרספקטיבה, 1969

ש"י עגנון לעומת זאת כתב חלום כל כך יפה, מסוגנן ומהודק שכל מי ששמע אותו העיר שאין סיכוי שהחלום הזה באמת נחלם:

אף על פי כן נרדמתי וישנתי. מהיכן יודע אני שישנתי, מן החלום שחלמתי. מה חלמתי, חלמתי שבאה מלחמה גדולה לעולם ונקראתי אני למלחמה. נדרתי נדר לה' שאם אחזור בשלום מן המלחמה כל היוצא מביתי לקראתי בשובי מן המלחמה אעלה אותו עולה. חזרתי לביתי בשלום והנה אני עצמי יוצא לקראתי. (עד הנה, עמ' עו)

ההדהוד לסיפור בת יפתח ברור, וההיפוך הוירטואוזי שבסוף, שהמחבר יקריב עצמו כקורבן – מה שוודאי מעורר עניין פסיכולוגי רב בחלום זה – וההדרגתיות המסודרת שבו נכתב החלום – כולם צורמים מאוד. ברור שאין כאן חוויית חלום אותנטית, אלא מבנה ספרותי מאורגן היטב. זה יפה, אך וודאי לא עונה על שאיפתו של הות'ורן.

מי שביקשו להפוך את החיים לחלום ואת החלום לאמנות היו אנשי התנועה הסוריאליסטית:

מאמין אני בהתמזגותם של שני מצבים אלה – הסותרים למראית עין – של החלום והמציאות, וגלגולם במעין מציאות מוחלטת, מציאות-על (SURRÉALITÉ), אם אפשר לומר כך. אותה אני יוצא לכבוש, סמוך ובטוח כי הדבר לא יעלה בידי, אך שוה-נפש מדי ביחס למותי מכדי שלא אאמוד במידת מה את גודל החדווה הכרוכה בהשתלטות שכזאת. (אנדרה ברטון, המאניפסט הסוריאליסטי הראשון)

כדי ליצור אמנות חלומית הם רוממו קרנו של האימאז' – "האימ'אז הוא יצירה טהורה של החלום. אין הוא יכול להיוולד כתוצאה מדימוי, כי אם מצירפן של שתי מציאויות מרוחקות זו מזו פחות או יותר. ככל שהיחסים בין שתי המציאויות המצורפות יהיו מרוחקים ומדויקים יותר, כן יהיה האימאז' רב כוח יותר – בעל עוצמה רגשית וממשות פיוטית".

מי שהצליחה לדעתי ליצור אימאג'ים חלומיים ומוצלחים ביותר היא אגי משעול:

האם הצלחנו להבין כיצד כותבים חלום? האם מצאנו חלום כתוב שיש בו ממש? לחלומות פתרונים. לפחות ניסינו.


 

סיכום דברים שנאמרו בכנס החלומות במצפה רמון, 7.3.19

נשמתנו מרטטת תמיד באחידות עם הטבע – על ההפרדות שבמעשה האומנות

"ענין האומנות מהו?" שואל אנרי ברגסון בחיבורו 'הצחוק', "לו פעלה המציאות על חושינו ועל תודעתנו בדרך ישרה, לו יכולנו לבוא במגע בלתי-אמצעי את העצמים ואת עצמנו, סבורני, שאז היתה האמנות מיותרת, או יותר נכון, שאז היינו כולנו אמנים, משום שנשמתנו הייתה מרטטת תמיד באחידות עם הטבע" (מצרפתית: יעקב לוי). האומנות אם כן הינה תוצאה של פירוד, של שניות – ישנו העולם וישנו האדם, העצם והתופעות, וביניהם קיים פער עצום. אילו זה לא היה כך, "מבטנו היה תופס, אגב הליכה, קטעי פסלים חוטובים בשיש החי של גוף האדם ויפים כשרידי הפסלות העתיקה. בעומק נשמתנו היינו שומעים – כעין מוסיקה עליזה לפעמים, לעתים קרובות יותר נוגה, ומקורית תמיד, – את הנעימה הבלתי פוסקת של חיינו הפנימיים. כל זה ישנו מסביב לנו, כל זה ישנו בתוכנו, ואף על פי כן אין דבר מכל זה מתפס על ידינו בבירור".

feuillage-d-automne-1997 Aurel Cojan.jpg
עלווה בסתיו, אאורל קויאן, 1997

ברגסון מאמץ כאן מבט קאנטיאני על המציאות, כזה המפריד בין האדם לבין עצמות החיים. האדם מסוגל להתבונן אך ורק בתופעות של הקיום, וגם אותן הוא תופס בצורה חלקית ביותר. אך דווקא מתוך מצב מוגבל זה נוצרת האפשרות ליצור, לגעת בקיום בצורה ייחודית שחושפת טפח שלא יכולנו לחזות בו קודם לכן. זה תפקידה של האומנות במובן מה, לאפשר לנו להביט בדברים מצד עצמם, מצד הקיום הפשוט והמופלא שלהם שאין לנו אפשרות אחרת לגעת בהם. האומנות מאפשרת לנו כמו להתמזג עם הדברים, להיות אחד – אין יותר גן פרחוני או שמיים כחולים ואדם שצופה בהם, יש פתאום מכלול שלם, אחיד והרמוני – האדם והמחזה היפה מתאחדים על ידי מבט שמתבטא בצבעים או מילים מעשי ידי אדם. "עולים הם הדמיונות מתהום הנפש, הם זרע רענן מחביון הנשמה, עולם מלא בהם נשקף. לא חזון שוא הוא התאמת הנפש ודמיונותיה להעולם וכל יצוריו. ים הדמיון הגדול אספקלריא של המציאות הוא, המציאות רושמת בתוכו את רישומיה, ומן המציאות הרי הוא עצמו לקוח", כפי שמנסח זאת הרב קוק (הגיון הקודש, נא).

את הצורך הזה בהפרדות ניתן לראות גם במקומות נוספים. כך למשל כאשר ילד מתחיל לקרוא לאמו בשם 'אמא' זה מבטא תחילת תהליך של הפרדות – הוא כבר לא תופס את אמו ואותו כדבר אחד, אלא כשני סובייקטים שונים, לכן הוא יכול לקרוא לה עכשיו בכינוי. תהליך זה אמנם יכול להיות קשה, שהרי הקרבה האדוקה בין השניים אינטנסיבית וחווייתית מאוד, אך דווקא ההפרדות מאפשרת לשניים להכיר אחד את השני בצורה עמוקה ומשמעותית יותר, שמסוגלת להתפתח למקומות הרבה יותר גדולים. בדומה לכך, גם תהליך בריאת העולם כרוך בתהליך הפרדות. הבריאה מטבעה היא יצירה חדשה, נפרדת לכאורה מהא-להים. כדי שאפשר יהיה לברוא בריאה חדשה יש ליצור חלל חדש, "דע כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים היה אור עליון פשוט ממלא כל המציאות ולא היה שום מקום פנוי בבחי' אויר ריקני וחלל, אלא הכל היה ממולא מן אור אין סוף פשוט ההוא" (עץ חיים, שער א, ענף ב). ראשית ישנה מלאות מוחלטת, כוליות אינסופית, אך כדי לברוא את העולם יש ליצור נקודה נפרדת – " וכאשר עלה ברצונו הפשוט לברוא העולמות ולהאציל הנאצלים… והנה אז צמצם את עצמו אין סוף בנקודה האמצעית אשר בו באמצע אורו ממש ‏צמצם האור ההוא ונתרחק אל צדדי סביבות הנקודה האמצעית ואז נשאר מקום פנוי ואויר וחלל רקני". הדבר ניכר גם מעצם המילה 'בריאה' אשר מתכתבת על המלא הארמית 'בר', חוץ. אם כן, בְּרֵאשִׁית בָּרָא – בתחילת הזמן הוציא משהו מחוצה לו, נתן מקום לדבר חדש ונפרד.

לסיום, אם נחזור לתחילת הקטע בו הבאנו את אבחנתו של ברגסון האומר כי האומנות נוצרת מתוך פירוד בין האדם למציאות, נוכל אולי לומר כי בזמן החלימה האדם במובן מסוים חוזר להתאחד עם המציאות, או לפחות עם איזו מציאות. לכן הוא חש בתחושות כה עזות, שמסוגלות לפרוץ כל פער של מרחב או זמן. ההתאחדות עם הממשות מאפשרת לשוט בה בחופשיות, "להיות כולנו אמנים".

חלום יוצר – אברהם גיא ברכיל

אברהם גיא ברכיל – אומן, צייר ופסל למעלה מ-20 שנה. מאז חזרתו בתשובה  החל להתעניין בלימודי הקבלה והזהר, מה שמתבטא בעבודות שלו, משלבות את שני צידי העולמות בהם הוא חי. אנו שמחים להציג כמה מיצירותיו החלומיות.

 

חרדים על הגל 2
חרדים על הגל – אגדות רבה בר בר חנה, אגדה שנייה. אמר רבה: אשתעו לי נחותי ימא: בין גלא לגלא תלת מאה פרסי,ורומא דגלא תלת מאה פרסי. זימנא חדא הוה אזלינן באורחא, ודלינן גלא עד   דחזינן בי מרבעתיה דכוכבא זוטא  [תרגום: מר רבה, סיפרו לי יורדי הים: בין גל לגל יש ג' מאות פרסאות וכן זה גובה הגל. פעם אחת הלכנו בדרך ים, והגל הגביה אותנו עד שיכולנו לראות את מקום מושבו של כוכב קטן]
רץ על החומה
רץ על חומה. אגדות רבה בר בר חנה, סיפור שלישי. אמר רבה: לדידי חזי לי הורמין בר לילית כי קא רהיט אקופיא דשורא דמחוזא, ורהיט פרשא כי רכיב חיותא מתתאיה ולא יכיל ליה. [תרגום: אמר רבה, ראיתי: את הורמין בן לילית [שם של שד] שהוא רץ על  היקף חומת העיר מחוזא. במקביל אליו, רכב פרש [לתומו] על בהמה בתחתית החומה, ולא הצליח [השד] להשיגו ולהזיקו]

 

 

יצורים הולכים במנהרה
יצורי ארץ אדמה בדרכם להתפלל לבורא. מתוך הספר "מעשה בראשית"

 

לרקוד עם השטן
ריקוד עם השטן. "לְעוֹלָם יַרְגִּיז אָדָם יֵצֶר טוֹב עַל יֵצֶר הָרָע, וְיִשְׁתַּדֵּל אֲבַתְרֵיה" –  ירגיז אדם את יצרו הרע על ידי ריקוד של שמחה



 

אברהם גיא

אברהם גיא ברכיל פרסם שלושה ספרי קומיקס, אותם ניתן להשיג בביתו בתל אביב. מצורפים שלושה סרטוני הצצה לשלושת הספרים:

כתובת מייל ליצירת קשר עם אברהם גיא: avraguyb@gmail.com

הלוגיקה של החלום – תשתית להבנת יצירות חלומויות

חידוש גדול התחדש לי בקוראי בספרה של אסנת הלוי בלבן, 'הלוגיקה של החלום'. חידוש שעזר לי להבין כיצד ניתן לאפיין צד מסויים של יצירות חלומיות.

בספרה פורסת הלוי מלבן מפה תודעתית מפורטת באמצעותה זוכה הקורא לחוות ולהבין כמה מהמאפיינים הבסיסיים של חלום על פי תפיסתו של זיגמונד פרויד. לפי פרויד, כל חלום מורכב מכמה 'רעיונות חלום' שעומדים ברקע של החלום. רעיונות החלום הנם רציונאליים ואין להם קשר למבנה חלום, מלבד העובדה שהחלום הוא הצורה בה מוסווה הרעיון שמאחוריו. רעיונות החלום הנם הפתרון לחידה שהיא החלום, הנושא שהחלום בא להעביר.

gonconda-1953(1).jpg!HalfHD.jpg
רנה מגריט, גולקונדה, 1953

בפרק הראשון מציגה הלוי בלבן את הכלל הבולט ביותר על פי פרויד בדרך עיבוד החלום בתועדתנו – תהליך המיזוג. בתהליך זה מתמזגים כמה רעיונות חלומיים לכלל קטע צר של החלום. כלומר, כל פרט ופרט בחלום מורכב מכמה אלמנטים שונים של רעיונות חלום. המיזוג יוצר מצב של הצפנה, לכן יש צורך לפרש את החלום, לפתור את הצופן הטמון בו. המאפיין הבולט ביותר של הליך המיזוג הינו העובדה שכחלק מתודעת החלום אנו מסוגלים לחוות דמויות, מצבים ואירועים שונים כקבוצה אחידה ומגובשת. כך למשל יכול אדם אחד להיות בו בזמן גם אדם אחר או יותר, וייתכנו עירובים של מינים וסוגים שונים של דמויות או מצבים, אירועים ומקומות. הלוי בלבן מדגימה חלומות כאלה – "החזקתי את שורש הסלרי, שהיה התינוק שלי"; זה היה בית הילדים בקיבוץ, אבל הוא דמה לבית שלי והיה בעיר"', וכדומה.

מיזוג זה מאפיין את החלום, אך ניתן למצוא כמוהו גם בתחומים מן המציאות הערנית שלנו. הלוי בלבן נותנת כדוגמה פרסומות טלוויזיה – כדי לפרסם מכונית יוקרתית משתמשים באישה יפה, כך שבמוחנו תתקשר המכונית ליופי, עושר ואושר. דוגמה מרתקת נוספת היא מביאה מהתרסקות מעבורת החלל "קולומביה". שדרן 'קול ישראל' ציטט את דבריו של מנהל נאס"א, שון או'קיף, אשר הכריז כי אבד קשר עם המעבורת. הפרשן ציין שאו'קיף לא הוסיף אף פרט, על אף שידע כי משמעות ההכרזה היא שהאסטרנואטים נספו. זאת בגלל שלא רצה שהודעתו תושמע שוב ושוב, ודמותו תזוהה עם מות האסטרונאוטים. כך דמותו וחזות ארגון נאס"א יזוהו בצורה אסוציאטיבית עם הטרגדיה הגדולה.

תהליך המיזוג אם כן יוצר חיבור בין מושגים שונים וקושר ביניהם קשר אסוציאטיבי הדוק. בעיניי באמצעות הגדרה זו ניתן לאפיין סוגי יצירה שונים המתקשרים לחלום. כך למשל בזרמים האומנותיים דאדא וסוריאליזם, שהתפתחו באירופה בתחילת המאה ועשרים, שכבר כתבנו עליהם פה בעבר. ניקח לדוגמא את יצירותיו של רנה מגריט – רבות מהן מציגות עולם רגיל לכאורה, רק פרט או שניים חורגים מהרגיל, מתחלפים בפרט ממקום אחר. כך בציור המפורסם בו את ראש הדמות מחליף תפוח מרחף – הדמות והתפוח מתמזגים זה בזה, גורמים לנו לתהות על תפקידו של התפוח ויחד איתו על מהותו של האדם.

 

son-of-man-1964(1).jpg!HalfHD.jpg
רנה מגריט, בנו של האדם, 1964

מגריט היה מודע למשחק המראות הזה של דימויים, בו מושג אחד מתמזג באחר, אדם נעשה תפוח, שמיים למיטה או בית לאולם תיאטרון. הוא ידע שהאומנות שלו הפכה למעין משחק, בו הדימויים נאבקים כדי לשמור על אופיים בעוד האמן משחק בהם עד דק. ביצירתו 'בגידת הדימויים' הוא לקח את נקודה זו עד הסוף כאשר צייר מקטרת ומתחתה כתב בצרפתית 'זו אינה מקטרת'. אין זו מקטרת אלא דימוי אחר שיהדהד למתבונן בתודעתו. מחזה המקטרת יצטרף לאסוציאציה מעולם אחר ותיצור דימוי חדש. במובן מסויים מנכיח מגריט ביצירה זו את 'אפקט המיזוג' החלומי שפרויד דיבר עליו.

MagrittePipe.jpg
רנה מגריט, בגידת הדימויים, 1929

 

יצירות הרדי-מייד, בהן לוקחים אביזר מן המוכן ומציבים אותו בהקשר אחר, גם הן משחקות באותו המגרש. כך המשתנה של דושאן שקיבלה את השם 'מזרקה' התמזגה מדימוי אחד לאחר, כך מסמרים שמוצמדים למגהץ ביצירה המכונה 'המתנה' מעוררים את הדמיון למקומות חדשים.

 

f96a8f5d6091633fca68a11c2f55233e.jpg
מאן ריי, המתנה, 1929

 

אך נדמה שלא צריך ללכת רחוק מדי. האומנות לא חייבת להיות סוריאליסטית כדי ליצור את המיזוג המדובר. יכול להיות שגם אומנות ריאליסטית מסוגלת לכך. ייתכן שברגע והאמן מעתיק חלק מנפשו לדף, בין אם זה ציור של עץ או של נדנדה, הוא מאפשר לדימויים הפנימיים שלו להתמזג עם הדימויים הפנימיים של המתבונן ביצירתו. האמן התכוון לדבר מסויים אך לא ידע שטמונים בו עוד דברים רחוקים ומופלאים שכלל לא ידע שחבויים שם. (כך למשל כששאלו את ש"י עגנון על יצירותיו היה מפנה את השואל למבקר הספרות ברוך קורצווייל, בטענה כי הוא יודע טוב ממנו מה הייתה כוונתו).

מכיוון אחר, נראה כי יצירתו הרוחנית של ר' נחמן מברסלב – ליקוטי מוהר"ן, מבטאת באופן מרתק את עיקרון המיזוג. בדרשותיו השונות מרבה ר' נחמן למצוא הקשרים רוחניים בין מושגים שונים, אשר כל אחד מהם הוא בחינת האחר: "דע, כי צריך לדון את כל אדם לכף זכות… וזה בחינת (תהלים לז): ועוד מעט ואין רשע והתבוננת על מקומו ואיננו… ועל כן על ידי שאינו מניח להפיל את עצמו ומחיה את עצמו במה שמחפש ומבקש ומוצא בעצמו איזה נקודות טובות ומלקט ומברר אלו הנקודות טובות מתוך הרע והפסולת שבו על ידי זה נעשין ניגונים… וזה בחינת (תהלים קמו): אזמרה לאלקי בעודי… היינו על ידי בחינת העוד שלי, שאני מוצא בעצמי בחינת: עוד מעט ואין רש"ע כנ"ל".  רעיון נשזר ברעיון, האחד בחינת השני, יוצרים יחד מבנה מחשבתי מרובד שכבות, עמדות רוחניות מתמזגות זו בזו. בכך נוצרת הגות דמויית חלום, שבנויה על דמיון עשיר, על יכולת למזג בין היבטים שונים של המציאות, למצוא בהם את הקשר וליצור כך מבנים רוחניים חדשניים.

חלום יוצר – שרון רשב"ם פרופ

שרון רשב"ם פרופ, נשואה לדוד כבר 25 שנה, אמא לאיתן רועי ומיקה וציירת בעלת סטודיו לציור כבר מעל עשרים שנה. מציגה כל הזמן את העבודות שלי בתערוכות יחיד ותערוכות קבוצתיות, וכותבת. כל הזמן כותבת שירים וטקסטים. התחלתי לעבוד ממקום ששואב השראה מזיכרונות הילדות שלי, ובהמשך, התקדמתי לכדי עבודה וכתיבה על כל הדברים שמשפיעים עלי, שמפעילים אותי. יחסים בין ילדים, בין ילדים להורים, בין אנשים, ובמיוחד היחסים שלי עם עצמי.


sleep3.jpg

השקט הוא מדומה

השלווה היא צפירת אזהרה

שעת בין ערביים יפה ומתעתעת, מזמינה להרגע.

מזמינה להרפות ולהאמין.

אבל אז מציצה אלייך עין זהובה ואת שוב מבינה,

לעולם לא תהיי אישה של נחת, שוכבת זחוחה,

נרגעת.

כי למדת מזמן,

אין רגע דל.

אין רגע דל.

sleep.jpg

בלילות הכבדים, הריחניים

זרח הירח ברחבי השמיים הכהים שזלגו

אל תוכם של העצים המלחשים

וציפורי הטרף שהצטופפו על הענפים הכבדים

הבהילו אותנו בלחישותיהן הנמוכות

התכופות,

שלעגו לתנים הרעבים

והזכירו לנו, העירו אותנו,

ללילות לבנים

בהם היינו נוודים,

ישנים,

רגל אחת מקופלת, מוכנה לבריחה

והיינו מבוהלים והיינו גיבורים,

היינו ילדים.

may2011 012s.jpg

אז מה אם את לבד?

זה לא שאין כאן כלום.

יש קירות

ורעש מאוורר

ואת מוגנת מחרקים מעופפים

פראיים בחוץ.

עטלפים דקים, כהים וחדים.

ואין נחש טועה שיכרך סביב רגלך

עכבר גדול שיכרסם את אפך

בשנתך.

ואין צל מאיים

ואין חריקה מרוחקת שמתקרבת לאיטה

מאיימת לכבוש

ואין רוח חזקה מרעידה ענפי אורן

שתלחש באוזניך,

מבהילה

וגם לא כינורות מסרט, צורמים,

נגינתם הולכת

ומתגברת,

מודיעה על תפנית בעלילה

השקט הוא צפצוף רכבת בתוך מנהרה, שקשוק קרונות

כבדים, דורסניים

ומערבולת מים מהירה נורא,

סוחטת נשימה,

יללת תן שנענית באחת אחרת מהצד השני של הגן

מזכירה לך לסתות אפורות,

נוטפות ריר

נשימה מלטפת, חמה על עורפך

וכל גופך קרה.

שקט,

עוטף,

נמוך הוא יורד

מבודד אותך

חונק

ואת לבד בתוכו

והוא צורם באוזנך

והמנורה היחידה במסדרון חלבית חלושה

והנשימות של הילדים הישנים במיטותיהם

לועגות לך

על כי לא הצלחת לברוח,

להסתתר בתוך שינה

ואם יהיה לך פיפי

איך תצעדי במסדרון הארוך לבד?

ואם הצל שלא ראית יגיח באחת

מחכה לך מעבר לפינה?

ותאלצי להרים רגליים,

ברכייך

נוקשות,

רגלייך מחליקות בריצתך

בחזרה למיטה.

ואת לא מוגנת ואת לא

חזקה

את ילדה קטנה בחושך

ואין לך ברירה.

מרצ 2011 007.jpg


ספרה של שרון רשב"ם פרופ, הזמן שכח, רואה אור בימים לאחר גיוס המונים מוצלח, בו מקובצות עבודות האומנות של שרון לצד שירים שכתבה.

"הזמן שכח הוא ספר אמנות ושירה המוקדש לחוויית האנושיות השייכות לכל אחת ואחד מאיתנו. אהבה, יחסים בין אנשים ובין הורים לילדים, זיכרונות ילדותנו והחשש להתבגר ולחוות את הזדקנות הגוף. כל אלו מנקודת המבט שלי כאישה, כאמנית וכמשוררת. אני מזמינה אתכם לחוות את אלו שלכם, ביחד איתי".

חלום יוצר – תמר לצמן

תמר לצמן היא אמנית העוסקת בצילום סטילס ווידאו. הנה מספר מיצירותיה הקשורות  לחלומות.


 

ערה – מיצב וידאו דו ערוצי

אני חוקרת בעבודה זו את טבעו של הזיכרון – הממשי והבדוי כאחד. ב"ערה" מתוארים חמישה חלומות, שנושאיהם שאובים מתולדות יהדות אירופה במאה העשרים. החלומות מיוצגים בשני אופנים וערוצים שונים. העבודה בוחנת את היחסים בין שפה מדוברת לבין טקסט, ומעלה שאלות ביחס לזהות, לזיכרון קולקטיבי ולסטריאוטיפים תרבותיים.
2. חולמת_חיבוק דב.jpeg
אני אוספת צילומים שמקורם אינו ידוע ולעיתים משתמשת בהם בעבודותיי. השימוש בהם הוא עוד כלי שמאפשר לי לספר סיפור ולשאול שאלות על ההיסטוריה – על האופן בו היא מסופרת והאופן בו היא מעצבת זכרון פרטי וציבורי. שני הצילומים המצורפים כאן נמצאו בצרפת ובגרמניה בעשור הראשון של שנות ה 2000.
שיטה זו נקראת Found Footage, שבה מוצגים חומרים אודיו-ויזואלים מחוץ להקשר המקורי בהם נוצרו. למשל: צילומים פרטיים שנוכסו והופכים לחלק מקולאג׳ ביצירת אמנות, צילומים ארכיונים שהופכים להיות חומר גלם ביצירת סרטים.
הצילום הזה, "חיבוק דב", מזכיר לי חלום ביכולת שלו לייצג ולייצר רגע חמקמק המתעתע בין המציאות לדמיון, רגע העמוס בסמלים בעלי משמעויות חבויות במישור האישי והכללי, רגע שבו לא ברור הגבול בין פנים לחוץ. מצולמים בו אשה חבוקה בידי דב אנושי (גבר או אישה) שניהם מביטים אל המצלמה. הצלם וגם המתבונן יכולים להבחין רק במבטה של האישה, מבט שמעלה מחשבות על הגבול שבין חלום ״טוב״ וחלום ״בלהות״.

 

 

3.חולמת.jpg
צילום זה, "חופשה", גם הוא מתקשר לצילום הראשון, אבל מייצר קשר הרבה יותר ישיר לזכרון נוסטלגי, למתח בין העבר והצורך לחוות אותו בעתיד. אני מדמיינת את האשה הזו שולחת גלויה מצולמת של עצמה, מתעדת חופשה שמעולם לא התקיימה, והרגע בו היא עומדת על שפת  המים התקיים רק בחלומה. המיים כמובן מעלים שלל אפשרויות ומשמעויות הקושרות בין בריאה, סוף, תנועה, קיפאון ועוד.
4.חולמת.jpg
הצילום השלישי הוא פרט מתוך פסל שהוצב ב 1927, בחצר קמפוס של אחת האוניברסטאות הגדולות בניו-ג׳רסי בארה״ב. זהו פסל אבן המנציח אישה באחת האוניברסטאות הראשונות בארה״ב בו נשים הורשו ללמוד. אני מנציחה הנצחה ומחפשת קשר לחלומות העבר של נשים בארץ זרה.

 

תמר לצמן http://www.tamarlatzman.com/

הבתים החלומיים של יואש פלדש

תערוכה של האמן יואש פלדש בה נמכרו בתים חלומיים הוצגה בשבוע שעבר בבית האדום בתל אביב. ביקשנו מיואש לשמוע קצת על הפרויקט החלומי.

יואש פולדש מגב.jpg


שלום, יואש.  מהם אותם בתים חלומיים שאתה מייצר? מה מאפיין אותם?

בית חלומי הוא בית שאני מתאים ללקוח באופן אישי. במרחב הפיזי, בשל מגבלותיו, רובנו חיים בתוך דירות שנבנו לפי סטנדרט מוזר, שמנחש סגנון חיים מסוים. לה קורבוזיה דיבר על הבית המודרני כ"מכונת מגורים" – מניח שהאדם הוא סך כל מצרכיו והפרשותיו. בנדל"ן החלומי שאני מייצר אין מגבלות כאלה. כשישבתי בכנס המשקיעים הגדול של "בתים חלומיים – יואש פלדש נדל"ן", הלקוחות של הפרויקט מילאו טפסים ועברו ראיון אישי מקיף, כדי שאתאים להם בית חלומי משלהם. המכירה הוגבלה ל-33 בתים בלבד בפרויקט, ולכל אחד מהלקוחות הכנתי תוכנית אדריכלית של הבית על נייר A3 – והענקתי לו מפתח ממשי לביתו החלומי.

מה הופך את הבתים האלה לחלומיים?

 הבתים החלומיים אינם זקוקים למרחב פיזי. הבית האמיתי שלנו הוא לא אותם 60 מ"ר שאנו מבלים עליהם את מרבית חיינו בעולם הענק הזה. הבית האמיתי מצוי בתוך ראשנו – תערובת של כל הבתים שגרנו בהם, זכרונות, רצונות ועוויתות של התודעה. הבית החלומי הוא תוספת, או מעין הרחבה, לבית הזה. הוא כולל את כל הדברים שדייריו צריכים, באמת ובתמים. ברוב הבתים שלי יש הרבה שירותי כריעה, שואבי אבק רובוטיים, שפריצרים ואמגזיות שפועלים תמיד, סולמות ועוד. רק מה שהדיירים באמת זקוקים לו.

מאיפה הגיע הרעיון ליצירת בתים חלומיים?

הבית החלומי הראשון נוצר בשנת 2011 – בית עם ארבעה פתחים ואבן ענקית. בניתי אותו לעצמי, ככל הנראה, יחד עם בית ללא כניסה, 2 טבעות ספורט וסולם. עם הזמן, ככל שהתרגלתי יותר למרחבים שלהם, הבנתי שאני יכול לעזור לאחרים גם. פתחתי את שירות בתים חלומיים: https://dreamyhouses.wordpress.com/ שפעיל כבר כמה שנים.

קידמתי את השירות בין השאר על ידי מודעות ביד 2 ובאתרי מכירות אחרים – ובניתי במסגרתו לא מעט בתים. בשל אופיים האישי, חלק גדול מהם נותר לא מפורסם.

יואש פולדש תערוכה.jpg

ומה מיוחד בתערוכה יחיד שנערכה בבית האדום בתל אביב?

את התערוכה, שננעלה בשבת, אני מתכנן כבר זמן רב. אני לא אוהב לצאת מהבית, וחשבתי שאם כבר אעשה זאת – מוטב שאעשה זאת בתוך "בית חלומי". הקמתי בגלריה בית, שכלל קיר מ-7 מגבים, 3 שואבי אבק רובוטיים שפעלו כל העת, 3 שירותי כריעה, הפרדות ממזלגות שננעצו ברצפה, ושיירות של טוסטרים קופצים. בבית הזה חייתי במשך 3 ימים וקיבלתי בו את קהל הרוכשים בעודי ישן בחלל הגלריה הגיתי את הבתים החדשים.

כיצד אנשים מגיבים כאשר החלום הופך למציאות?

ניגוד לדרך הטבע, זה חלום משותף. חלומי שמתערבב בחלומם. לרבים מהם לוקח זמן להבין כיצד הבית קשור אליהם. זה די דומה למעבר לדירה חדשה – צריך להתרגל לסביבה, לאפשרויות, להכיר ולגלות את הצדדים המפתיעים והנעימים לצד אלה שמעדיפים להדחיק. לעתים אתה מגלה שהשכן קוצץ את ציפורניו לפנות בוקר בעודו עומד בחלון.

יואש פולדש ש.jpg

מה הבית הכי מיוחד שיצרת?

אני אוהב את כולם, אך לאחרונה במיוחד את אלה העומדים על כלונסאות. משהו בעובדה שהם עומדים כך מאוד מרגש אותי. חלק מהבתים שאני מתכנן עשויים להזכיר ממש בית סוהר.

 יואב פולדש כלונסאות2.jpg

הבית החלומי של הילה שפיצר

ויש לך חלומות כבר על הפרויקטים הבאים?

יצרתי סדרה שנקראת הדיור הציבורי, עם בתים מיוחדים לבצלאל סמוטריץ', מירי רגב, אליעזר פישמן למירי יש מוקש תת ימי בקרקעית הבריכה. אני מתכנן לפתוח סוכנות להעברת נקודות חן בין בני אדם.

  יואב פולדש מירי רגב.jpg

יואב פולדש עמינח.jpg

 

חלום יוצר עם קרן ענבי

קרן ענבי נולדה בישראל, חיה ויוצרת בתל אביב ובניו יורק. ענבי עוסקת ביחסים הדינמיים שבין טבע, תרבות ומקום ובוחנת בעבודותיה את הגבולות של מדיום הציור והרישום במגוון טכניקות ולרוב באמצעות מייצבים תלוי חלל ספציפי. זהו מבחר מיצירותיה המתכתבות עם עולם החלומות.


 

קרן ענבי, נוף, דיו ועפרונות צבעוניים על מיילר, צילום- סטאן נארטן, 2017 (2)
נוף, דיו ועפרונות צבעוניים על מיילר, צילום- סטאן נארטן, 2017

יש חלומות שמשרטטים עבורנו תמונה ברורה של מקום מסוים בעל שם, זהות והיסטוריה. לעומתם, ישנם חלומות שככל שעובר הזמן מאז שחלמנו אותם או חשבנו עליהם הדימוי שלהם הולך ונחלש, הולך ומתמסמס. את הציור הזה ציירתי תוך כדיי מחשבות על המשמעות החלקלקה של מהו מקום, נוף והחיבור לצבע הדיו. נוצרה קומפוזיציה שהזיהוי שלה עם דימוי או נוף ספציפי הולכת ומתרחקת מאתנו, סוג של נוף חלומי ושברירי של מקום שקיים רק בדמיון ובמחשבות שלנו.

קרן ענבי, חממה, , צילום- יגאל פרדו, 2014, דיו על נייר (2)
חממה, דיו על נייר, 2014 צילום: יגאל פרדו

בציור מתואר כתם דיו שמתפקד כחלון קרוע לסוג של נוף חלומי שהרבתי לתאר בעבודותיי: ביצה או בריכה בחממה. מבנה החממה והטבע שבתוכו הן מוטיב חוזר באמנות שלי כמו דימוי החוזר על עצמו שוב ושוב בחלומות. החממה מסמלת עבורי סוג של דימוי ויזואלי ומטאפורי, לבית גידול וכמקום שתפקידו לייצר סדר ושליטה בטבע. בחלום אנחנו נמצאים למעשה במצב של חוסר שליטה על הדימויים המציפים אותנו, מנסים לעשות סדר ולייצר היגיון בטבע כמו החחמה. בציורים שלי החממה מופקעת מייעודה המקורי והיא משקפת מצב מנטלי של חיפוש ומחקר שבו הטבע והחומר יוצאים משליטה, סוג של אי נחת בדומה לחלום.

קרן ענבי, סדרת החלקים השלמים, 2013, חיתוך עץ (2)
סדרת 'החלקים השלמים', 2013, תשעה חיתוכי עץ, צילום יגאל פרדו

בסדרת חיתוכי עץ זו בחרתי לפרק ולהרכיב מחדש דימויים של צמחים ארץ ישראליים שונים, בסופו של תהליך נוצר דימוי חלומי שאינו קיים במציאות, המזכיר בעל-חיים ימי משולב בשורשי צמחים וקוצים. פירוק הדימויים והרכבתם מחדש יוצרים תחושה אסוציאטיבית בעלת מסקנות והיגדים על נוף, סביבה, מקום וזמן שקיימים באזור הדמדומים של חלומותינו ולא במציאות.

קרן ענבי, פרט מתוך סדרת החלקים השלמים, , צילום- יגאל פרדו 2013 , חיתוך עץקרן ענבי, פרט מתוך סדרת החלקים השלמים, , צילום- יגאל פרדו, 2013 , חיתוך עץקרן ענבי, פרט מתוך סדרת החלקים השלמים, חיתוך עץ, צילום- יאל פרדו, 2013 (2)

 

קרן ענבי, אקס טריטוריה, 2016, מיצב חיתוכי נייר, שיתוף פעולה עם להקת המחול דאנס אנטרופי, ניו יורק (2)
אקס טריטוריה, מיצב חיתוכי נייר, שיתוף פעולה עם להקת המחול דאנס אנטרופי, ניו יורק, 2016

כמו בחלום גם המושג אקס טריטוריה מתייחס לאזור שאינו בתחום הארץ, אזור שנמצא בין לבין, בין שינה לערות. במיצב יצרתי חלל סגור ופתוח בו זמנית המורכב ממגזרות נייר עם דימויי צמחייה המתייחסים לטבע ופנטזיה. המגזרות מעוררות תחושה של ארעיות המלווה בהיקסמות חלומית. נוכחותו של הריק ושל הנעדר נובע הן מאופייה  של המגזרת והן מהלובן האינסופי השולט בחלל. הרקדנים נעים בתוך חלל שמסמל מקומיות כמו גם כמיהה למחוזות חלומיים ודמיוניים.



קרן ענבי היא בוגרת התוכנית לתואר שני – החוג לאמנות אוניברסיטת חיפה. בעלת תואר ראשון בתולדות האמנות- אוניברסיטת תל אביב, ובוגרת המדרשה לאמנות – מכללת בית ברל. עבודותיה הוצגו בתערוכות בארץ ובעולם בניהן תערוכות יחיד במוזיאון חיפה לאמנות, במוזיאון ינקו-דאדא, עין הוד ועוד. השתתפה בתערוכות קבוצתיות במוזיאון ישראל, מוזיאון תל אביב לאמנות, מוזיאון ארץ ישראל, מוזיאון אשדוד לאמנות, הביאנלה הים תיכונית השנייה לציור ופיסול בקרואטיה, מכון פראט לאמנות בניו יורק ועוד. ענבי השתתפה בתוכניות שהות בינלאומיות לאמנים בניו יורק, והיא כותבת תור חודשי בנושאי תרבות ואמנות בניו יורק וצפון אמריקה במגזין 'בסיס לאמנות ותרבות'.

אתר האמנית: http://www.kerenanavy.com/

קרן ענבי בסטודיו, 2016, צילום נעמי הירשמן-רווה (2)
קרן ענבי צילום: נעמי הירשמן-רווה

להמשיך לקרוא את חלום יוצר עם קרן ענבי

חלום יוצר – הצלמת לירז פאנק

במסגרת קולאז' החלומות הקטן שמתרקם לו בבלוג זה, אני שמח להתחיל פינה חדשה שבה ממתארח אמן פלאסטי שמשתף ביצירותיו החלומיות. ראשונה לחנוך את הפינה היא הצלמת לירז פאנק.


bubble.jpg
הבועה צולמה בפארק באמסטרדם. ומכילה את כל החלומות בכל הצבעים, שיכולה להכיל בועה לפני שהיא מתנפצת. כשהיא שם, יש אשליה שהיא שם לתמיד, מושלמת, עגולה ומלאה ובנוכחות נראית. ועה חדשה החליפה אותה מספר שניות לאחר מכן. אבל הצילום השאיר אותה שלמה לנצח.
Dreams' office, performance, south  of Tel-Aviv   2011 (2).jpg
משרד החלומות הוא פעולת מיצג שעשיתי לראשונה במסגרת ארוע של "הערת שוליים" במתנ"ס בשכונת נחלאות בירושלים. ישבתי בשמלה רשמית בתור מנהלת המשרד וכתבתי במכונת כתיבה חלומות שאנשים חלקו עמי. הם קיבלו את החלום ה"מאושר" במעטפה רשמית וממוספרת לאחר שקבוצת נערים ונערות מקומיים ציירו את חלומותיהם הכתובים. אחד המקומות בהם ערכתי שוב את הפעולה, היה ברחוב העלייה המצולם כאן. הפעם, ללא התוספת המצוירת. החלום שלי הוא לקום בכל בוקר לעבודה במשרד כזה, שייפתח בכל יום במקום אחר.

 

86x57 2013.jpg
במסגרת צילומי 100 ידעונים לספר בהוצאת ידיעות אחרונות, תפס את עיניי באחד הבתים בהם צילמתי, המראה הזה. עבר-הווה-עתיד אפשריים פרושים על השטיח הפשוט ועל הרצפה בחדר הפשוט ואלומת אור נופלת עליהם, כמו זרקור שמכוון לאינסוף אפשרויות מתוכם אפשר לבחור.
kite 60x90 2003 (1).jpg
העפיפון צולם בלונדון. מרחף מלמעלה ומאפשר מבט חדש על היחסים בין מעלה ומטה. בין הרוח והגשמי. בין היציבות והנידפות, בין הצללים לצבעים, בין החלום והמציאות.

לירז פאנק

1973, תל אביב

בוגרת המחלקה לצילום ווידאו, בצלאל 1998.

עבודותיה הוצגו בתערוכות יחיד ובתערוכות קבוצתיות בגלריות ובמוזיאונים בארץ ובפסטיבלי וידאו בחו"ל בין היתר בסדנאות האמנים, מוזיאון תל אביב, המרכז לאמנות דיגיטלית, מנשר, סינמטק תל אביב, אינדיCinedans, Amsterdam, Utrecht, Den Haag ,The netherlands, Moves Festival, Manchester, U.K. זכתה בתמיכת מפעל הפייס עבור התערוכה "סכין במים" 2013. עבודותיה נמצאות באוסף שוקן ובאוספים פרטיים.

לירז פאנק

לתאר את החלום בכוליותו – על התנועה הסוריאליסטית

"מאמין אני בהתמזגותם של שני מצבים אלה – הסותרים למראית עין – של החלום והמציאות, וגלגולם במעין מציאות מוחלטת, מציאות-על (surréalité)"  אנדרה ברטון, המניפסט ראשון של הסוריאליזם, מצרפתית: אירית עקרבי

הסוריאליסטים היו וודאי הקבוצה האומנותית שהעניקה לחלום את המקום הגדול ביותר בעבודתה – חבורת אמנים מצרפת שביקשה לשנות את האומנות והמציאות בחלק הראשון של המאה העשרים. הקבוצה התקבצה סביב מנהיגה הכריזמטי והרודני, אנדרה ברטון, לאחר התמסמסותה של תנועת האומנות הניהלסטית "דאדא". הדאדאיסטים שהחלו לפעול בשוויץ בשנת 1916 ביקשו לרוקן את האומנות ממשמעות על ידי יצירת שירים ממילים שנשלפות מכובע, מיצגי פרפורמנס שכללו אך ורק ג'יבריש ועוד. אך בקשתם של הסוריאליסטים הייתה שונה – הם רצו להוציא לחופשי את התת-מודע ולבכר אותו על פני כל השאר. אין פלא שהחלום תפס אצלם חלק כה מרכזי.

ray man Indestructible Object.jpg
מאן ריי, חפץ שמיועד להריסה. 1925

נתמקד כעת בכמה קטעים מרתקים מהמניפסט הסוריאליסטי הראשון שחיבר אנדרה ברטון העוסקים בחלום ומאפיינים אותו.

"בתוך הגבולות שבהם הוא פועל (או פועל לכאורה), החלום הוא ככל הנראה רצף מתמשך, והוא מראה סימנים של ארגון. הזיכרון לבדו נוטל לעצמו את הזכות לעשות בו קטיעות, להתעלם מן המעברים… אפשר שחלומי מן הלילה האחרון הוא המשכו של החלום מן הלילה שקדם לו, וכי בלילה הבא הוא יימשך על פי חוקיות מופתית".

ברטון מבקש לקעקע את התפיסה הרווחת לגבי מאפייני החלום. בעיניו החלום אינו מציאות נזילה שקופצת מדבר לדבר, נקטעת ומתחילה מחדש – אלא שהוא מציאות ארוכה ורציפה, שנעצרת עם ההתעוררות אך בלילה הבא תמשיך מאותו המקום. זהו הזיכרון שלנו בקטנותו שלא מסוגל לתפוס את ההמשכיות של החלום.

"ומאחר שאין כל ראייה לכך שבעת פעילות זו, במצב החלום, מוסיפה ה'מציאות' שמעסיקה אותי להתקיים, ואינה שוקעת בנשייה – מדוע לא אייחס לחלום את אשר אני מסרב לעתים לייחס למציאות, דהיינו, את אותו מצב של ודאות ממנה-ובה, אשר לעת חלום כלל לא עלה על דעתי להכחישו? מדוע לא יהיו ציפיותי מאותות החלום גדולות מציפיותי מדרגת-מודעות גדלה והולכת מיום ליום? כלום אין אפשרות לעשות שימוש אף בחלום לשם פתרון שאלות-היסוד של החיים?".

החלום אם כן אינו וודאי פחות מן המציאות ויכול אף לשמש אותי לתיקון עולם – פתרון שאלות היסוד של החיים.

"מן הרגע שבו יעמוד החלום לבחינה שיטתית, מן הרגע שבו יהיה בידנו לתאר את החלום בכוליותו, בעזרת אמצעים שעדיין יש להגדירם… כאשר עקמותו תתפתח בקביעות ובשיעור שאין כמותם רשאים אנו לקוות כי המסתורין, שאינם מסתורין, יפנו את מקומם למסתורין הגדול".

העיסוק בחלום ובתיאורים שלו יאפשר לחשוף את כל הנסתר שמאחוריו, את המסתורין הגדול ביותר, לעומת המסתורין הקטן שניכר לנו כעת.

duchamp The Bride Stripped Bare by Her Bachelors, Even (The Green Box).jpg
מרסל דושאן, הקופסה הירוקה. 1934

ואכן לקחו הסוריאליסטים את עמדותם הלכה למעשה. אחת מטכניקות הכתיבה הנפוצות ביותר בכתבי הסוריאליסטים הינה ה"כתיבה האוטומאטית", שבה האדם כותב "מהר, בלא נושא שחשבת עליו מראש, במהירות מספקת שלא לזכור את הנכתב ולא להתפתות לקרוא בו". טכניקה זו חושפת את מעמקי תת-המודע של הכותב. אך לא בזאת עם עצרו. השיטה הרדיקלית ביותר שבה נקטו, שאף הניבה תוצאות מפחידות לא פעם, עירבה שיטות היפנוטיות וקטעי סיאנס קבוצתיים. המצטיין בחבורה היה רוברט דסנוס (או דנו, תלוי לפי איזה תרגום) שברטון תיאר כ"ישן, אבל כותב, מדבר… מי שלא ראה את עפרונו מוצב על הנייר – ללא שמץ היסוס ובמהירות פלאית – את המשוואות הפואטיות המדהימות הללו, ולא יכול היה לוודא, כמוני, שאי אפשר שהוכנו זה מכבר… אינו יכול לדמות לעצמו את כל מה שהיה כרוך אז ביצירתן, את ערך האורקל המוחלט שקיבלו (ברטון, נדז'ה, תרגום: מיכל בן נפתלי).

robert desons.jpg
רוברט דסונס

נדמה שבאמת הטקסטים הסוריאליסטייים הם הקרובים ביותר ליכולים לתאר את המצב החלומי.

הנה לדוגמא שיח שנערך בעת אחד ממסיבות השינה שערכו עם דסנוס:

מושב שינה היפנוטית, יום שבת ה-30 בספטמבר, 1922

באורח ספונטני: הו! (אחר כך מלה בלתי קריאה)

ש': היכן אתה נמצא?

ת': רובספייר

ש: האם נמצאים כאן כמה אנשים?

ת': ההמון

רובספייר (בכתב יד גדול מאוד) רובספייר

כאן מדבר דסנוס לראשונה. קול עמום, עצוב קצת מאיים. שומעים: הם יהפכו לבנים יותר מ הדגל השנוא על המלוכה… מוגי לב, מוגי לב… וצווארוני הלבן שהנכם מגנים כאילו היה קישוט שווא… אתם מקנאים בצוואר העדין העולה ממנו… הרי אתם נפחים הנמלטים מנפחיותיכם הליליות… ליליות… הגיליוטינה… הגיליוטינה… אני לבדי. אתם ההמון ואתם רועדים מפני מבטי הירוק.

(תרגום:רות עמוסי, מתוך דאדא וסוריאליזם בצרפת).

תם ולא נשלם – עוד רבות יש מה להגיד על החבורה הצבעונית הזו, וכך עוד ייעשה על גבי במה זו.