ישות שעשויה להשתנות ממש בקרוב – ריאיון עם המוזיקאי Saccadic Eye Motion

Silver Soul, אלבומו חדש של המוזיקאי Saccadic Eye Motion יצא לאוויר העולם בשבועות האחרונים, אלבום Dream-pop השופע באווירה חלומית ייחודית. ניצלנו את ההזדמנות כדי לדבר עם האיש שמאחורי הפרויקט המעניין שלא מרבה לחשוף את עצמו.
שלום, אשמח אם בתור התחלה תוכל לספר קצת על הרקע ממנו אתה מגיע.
אני דרימר מוצהר וזה בגדול מה שאוכל לומר על עצמי. ואולי רק עוד קצת… גדלתי במרחבים העצומים של המדבר, עד היום איוושת רוח קלילה עשויה לעורר בי זיכרון עמום של רוחות מדבריות רכות הספוגות ריח מאוד מסוים שיש רק שם, אל-ריח + חול כזה אבקתי שנכנס לעיניים, תענוג. בגיל העשרה עברנו לעיר הגדולה ומאז אני חי בערים הגדולות. מקצתן הסבו לי עונג בתקופות שונות בחיי ואחרות החיו קלסטרופוביות רדומות או הרבה יותר מזה, שנאה עזה לאורבניות המתישה. לפני העשייה המוזיקלית כתבתי כמה שנים על מוזיקה והיום אני מעצב חוויית משתמש בעולם האמיתי. זו הדמות שלי, לטוב לרע ולאין ברירה.

תוכל לספר גם על ההרכב – כמה זמן הוא פעיל? מה החזון שעומד מאחורי ההרכב? יצא  עכשיו אלבום חדש – הוא שונה משאר האלבומים, יש בו משהו חדש ייחודי?

 

הו תודה, זו מחמאה אדירה 🙂 אך מאחורי Saccadic Ere Motion אין הרכב, זה אדם אחד מול מק אחד, מספר גיטרות (חשמליות, אקוסטיות, קלאסיות), כלי הקשה משונים, מקלות סושי, קצת קלידים, הרבה אבק ומידי [MIDI]. לכאורה הסאונד שנוצר הוא סוג של תאונת עבודה סלש סימביוזה משונה בין כלי נגינה חיים לשירבולים ממוחשבים, כל אלה תומכים בעשייה האינדיבידואלית מזה כעשור, העובדה שמכל זה יצאה לה פה ושם גם מוזיקה שבני אדם מסוגלים להנות ממנה, ובכן, זה באמת מפתיע אותי עד היום.

אין פה חזון, יש מוטיב חווייתי, ספונטני בעיקרו. באופן מודע לחלוטין אני מקליט את כל החומרים לייב, ללא הכנות או חזרות מכל סוג שהוא ולכן גם אין באפשרותי לנגן אותם שוב, כי אני לא זוכר מה לעזאזל עשיתי, מתסכל כן. רוב ההקלטות שלי מתבצעות באופן מיידי, כל שנדרש היא לחיצה קטנה על כפתור והערוץ הראשון שיחל הרפתקאה חדשה ומהורהרת כבר רץ לו מעצמו. בשלב זה אולי יהיה מעניין לדעת ש90% מהתופים שהקלטתי בעשור האחרון הם למעשה לופים, פטרנים מחזוריים של מכשירים אנליטים ומתמטיים שנקרא להם: אלגוריתם או סתם קוד – לא שם מתופף אנושי אחד מלבד באלבום הראשון.

 

סקדיק

 

 

במהלך השנים היו שיתופי פעולה שונים ומשונים, חלקם מוצלחים, במסגרות שונות, אך SEM מקליט בגפו מאז וכנראה לתמיד כי ככה יוצא לו מה שיוצא לו. לא תמיד כתבתי שירים, הסיבה העיקרית בגינה התחלתי להקליט מוזיקה באופן די אובססיבי, היא החוויה יוצאת הדופן של אקט ההקלטה שנועד לתעד משהו, הלך רוח, הווייה, ישות שעשויה להתשנות ממש בקרוב. כדי לזכור מי או מה הייתי או עשיתי לפני השינוי האחרון… אני מקליט. המוזיקה שלי היא סוג של יומן שעוזר לי להתמודד עם כל מיני חוויות אישיות בזמן אמת או באופן רטרואקטיבי בגפו הם בדרך כלל חיים די מונוטוניים, אולי זו גם הסיבה לקווי הדמיון החזקים מאוד בין הקטעים האינסטרומנטליים או השירים לאורך העשור האחרון.

 

אתה מגדיר את הסגנון שלך כ'דרים פופ'. תוכל להסביר מה זה מבחינתך דרים-פופ? מה מאפיין דרים-פופ ומה מבדיל אותו מפופ רגיל?
 דרים פופ הוא מונח נורא טינאייג' כזה, שכיף להשתמש בו. אני כבר מזמן לא טינאייג'ר. אני כן אאוטסיידר מטבעי אבל דרים פופ כנראה שייך לצעירים. אני מניח שדרים פופ זו האלטרנטיבה המהורהרת והאיטית יותר לחיים המטורללים שם בחוץ, אולי הכל החל באיזה נסיון צנוע להרגע עם ביס קטן של אמבייאנט? אני למשל לא ממש יודע להגדיר את מה שאני עושה וזה כנראה, לא בדיוק דרים פופ, יוצא לי יותר סמיך כזה, כמו ג'אז. לרוב זה די אינטנסיבי, לא לגמרי אוורירי, קשה מאוד לסחוב עד הסוף ולרוב האנשים אין בכלל כוחות לקטעים של 14 דקות, ולכן דרים בעיני לא תמיד קשור לפופ.
תוכל להמליץ על הרכבי דרים-פופ טובים? (אני מאוד אוהב את The Radio Dept)
גם אני מאוד אוהב את היצירה של The Radio Dept וגם את העובדה שהם ארופאיים, אני עוקב אחריהם כבר שנים, קסם. הרכבים נוספים שאוכל אולי לסווג כדרים פופ: בריאן אינו עושה את זה כבר מיליוני שנים, Beach House כמובן אבל גם Andu Shauf הקנדי נשמע לי דרים וגם C Duncan הבריטי, אפילו PURE X נשמעים לי דרים פופ ובסופו של יום The Holydrug Couple מצ'ילה מספקים חוויה די חלומית. אבל הכי דרים בעיני הם: ,Dub Tractor ,Nonokeen, The American Analog Set וכמובן Spiritualized.
כיצד החלומות משפיעים על היצירה שלך? יש שירים שכתבת בהשפעת חלומות?
אני אישית לא זוכר חלומות מכל מיני סיבות שאין לי מושג מה הן, אך חשוב לציין שאני חי חיים מלאי הרהורים ומקפיד לשמור על איזון סביר של הרהור + נימנום כדי לשמר סטטוס-קוו שפוי. עם זאת, חלומות תמיד סיקרנו אותי כמו גם מערכות יחסים בין בני אדם. הסרט ׳עד סוף העולם׳ לוים ונדרס (דרימר אהוב במיוחד), הוא שילוב מעורר השראה בין כל תחומי העניין שמכילה היצירה המוזיקלית שלי: טכנולוגיה גוססת, דימדומים של שעות בוקר מוקדמות וקשרים מתמוססים בין שני אנשים.
ההגדרה המדעית של סקדיק אייס מושן היא תנועה של העיניים בין שני חפצים שונים, אאבל נדמה שהמוזיקה שלך מבקשת להשאר דווקא במקום אחד, לשהות בו, להתהלך בו. האם אתה מנסה ליצור במוזיקה שלך משהו יציב או משוטט דווקא? איך היית מאפיין את הקשר בין השם שבחרת למוזיקה שאתה יוצר?
זו באמת שאלה מדהימה אבל אין לי שמץ. אני נהנה מאוד לנגן שוב ושוב את אותו צליל מוצלח וכך נדמה אולי שאני נוכח במקום אחד אבל בעצם, אני בכלל לא נוכח כשאני מנגן, אני במקום אחר לגמרי, אני משהו אחר. אני חושב שהשם הזה – Saccadic Eye Motion נשמע לי מסתורי וגם מדעי בו זמנית וזו אולי הסיבה שבחרתי וגם חיפשתי שם שאף אחד אחר עוד לא השתמש בו, משימה לא פשוטה בכלל.

 

מודעות פרסומת

הרואה שיניו שנפלו או לחייו שנשרו – כמה מילים על תענית חלום

אסור להתענות בשבת… [אבל] מותר להתענות בו תענית חלום כדי שיקרע גזר דינו וצריך להתענות ביום ראשון כדי שיתכפר לו מה שביטל עונג שבת (שולחן ערוך אורח חיים, רפח)

אדם חלם חלום רע שלא עוזב אותו. הוא חוזר וטורד את מחשבתו, הוא עוצם עיניים ורואה אותו מול עיניו, מדבר עם חברו ועליו הוא חושב. מה הוא עושה עכשיו? כיצד מתמודדים עם התחושה הנוראה הזו של תמונות ממקום אחר שפלשו לעולם הפנימי? דיברנו כאן בעבר בבלוג על טקס הטבת חלום, בו האדם אוסף שלושה מחבריו ובעזרת כמה פסוקים ואמירות הם מפיגים יחד את המתח של החולם, דווקא באמצעות המפגש החברותי שנוצר. אך ההלכה מציעה גם דרכי פעולה למתקדמים, למי שחוו חלומות קשים במיוחד, דרך אקוטית הרבה יותר – להכריז על יום צום אישי.

vision Odilon Redon · 1883.jpg
חזיון, אודיליון רדון, 1883.

הדיון ההלכתי נסוב סביב השאלה האם מותר להתענות תענית חלום בשבת, מה שמראה עד כמה משמעותית התענית עבור החולם. בשורות הקרובות נציג את דברי השולחן ערוך בנושא, וכמה מפירושיו של רבי יעקב חיים ספר, בעל הספר 'כף החיים'.

כאמור, אסור להתענות בשבת, אך תענית חלום דווקא מותר. מדוע? "לפי שנפשו עגומה על חלומו שראה וחושב שיתבטל בשכר התענית אם כן התענית הוא עונג לו". כלומר, החלום כל כך מטלטל אותו עד כדי כך שהוא בכלל לא יהנה מתענוגי השבת, לכן יכול החלום להתענות אפילו בשבת. האם אנו מכירים חלומות כאלה שנטלו מאיתנו את היכולת לאכול, להתענג, להנות? רק מקרים קיצוניים ביותר. לכן אולי מסייג השולחן ערוך את דבריו, ומצמצם את האפשרות להתענות רק אם ראה את אותו חלום שלוש פעמים, או כאשר מדובר דווקא בשלושה חלומות מסויימים:

יש אומרים שאין להתענות תענית חלום בשבת אלא על חלום שראהו תלת זימני [שלוש פעמים] ויש אומרים שבזמן הזה אין להתענות תענית חלום בשבת שאין אנו בקיאים בפתרון חלומות לידע איזה טוב ואיזה רע… והעולם אומרים שנמצא בספרים קדמונים שעל שלשה חלומות מתענים בשבת ואלו הן הרואה ספר תורה שנשרף או יום הכיפורים בשעת נעילה או קורות ביתו או שיניו שנפלו…  ויש אומרים הרואה שקורא בתורה ויש אומרים הרואה שנושא אשה… אבל הרואה לחייו שנשרו חלום טוב הוא דמתו היועצים עליו רעה…

מחבר השולחן ערוך מביא כמה שיטות בנושא –

  1. מתענים בשבת רק אם החלום חוזר פעם שלישית
  2. לא מתענים בכלל כיוון שאנו לא יודעים לפתור חלומות
  3. דווקא על שלושה חלומות מסויימים מתענים.

מעניין לראות שהמחבר אומר שאנו לא בקיאים כיום בפתרון חלומות, ותוך כדי כך פותר חלום (!) – מי שחלם כי נשרו הלחיים שלו סימן שאויביו נפלו ומתו. אך מדוע דווקא על שלושת החלומים המדוברים ראוי לצום בשבת? כל זאת עונה הרב סופר מפרש בספרו 'כף החיים':

טעם לרואה ספר תורה שנשרף שמראים לו כאילו עבר בכל התורה או היה סיבת שריפה התורה. ויום הכפורים בעת נעילה הראו לו שצריך כפרה, קורות ביתו ראוי למות, דהקורות סימן לסתירה והבית סמוכה עליו כמו קירות, ונפילת שיניים כאילו לא יאכל עוד, וקורא בספר תורה שעולה לבימה לדון או שאינו עוסק כראוי, ונושא אישה הראו לו שצריך מחילה ואם לא יתענה יומת בעוונו".

החלומות שבגינם מותר להתענות בשבת מסמלים כי האדם נמצא בשפל רוחני, וכי עליו לכפר על מעשיו, עד כדי כך שאפילו ביום המנוחה והשמחה עליו לענות את נפשו. מעניין אגב לראות, כי ישנה התייחסות גם לעובדה שלפעמים החלומות שאדם חולם מגיעים פשוט מהרהורי לבו, מהדברים שחווה במהלך היום: "המהרהר ביום ובא לו בחלום אחר כך אין כאן שייכות לומר מן השמיים הראוהו, אלא ההרהור גרם לו… ואדם שהיה כאוב בשיניו וחלם שנפלו שיניו דאין להתענות, דאתי [שבא] דמכל שכן מהרהור שמהרהר ביום". במקרה זה ברור כי החלום מושפע אך ורק ממצבו הפיסי, וכי אין מסר שנשלח מרחוק, אלא אך ורק שיח בין גוף לנפש.

נסיים בעוד אחד מסימני השולחן ערוך, המדגיש עד כמה החלום מקבל מקום משמעותי בהבנה ההלכתית, שנאמר: "אין מתענין [בשבת] על שום צרה מהצרות כלל". כלומר, גם אם מגיעות צרות מעשיות ומשמעותיות לאדם בשבת, אל לו לאדם מלהתענות, אלא ראוי שימשיך בחיי העונג והשמחה של שבת. לעומת זאת, על החלומות הרעים שצויינו כן צריך לצום, כלומר שבמובן מסויים הממשות הרוחנית של החלומות נוכחת ומשפיעה הרבה יותר מאשר צרות אמיתיות. יש כאן מתן מקום לעולם הרוחני המופיע בחלום, בהבנה שהוא מגיע ממקור עליון ובהשגחה, והכרה בצרות המעשיות ככאלה שבמובן מסוים אינן מהות הדברים, הן יכולות לחלוף בכל רגע וניתן להתגבר עליהן בצורה מעשית, מה שלא כך עם החלום, הדורש התמודדות רוחנית מעשית ומשמעותית.

לפרק את החלום לגורמים – ביקורת על הספר 'חלום וזיכרון'

לילה. אדם שוכב במיטתו. למול עיניו במרצדות במהרה תמונות שונות ומשונות; איש צועד לאט ביער אפל; הכלב האהוב שקופץ ממטוס בלי מנצח; מבצע צבאי לחילוץ תיירים ממעלית. כל אדם וחלומותיו. אך נדמה שאין מי שלא מכיר את התחושה החזקה של התעוררות מתוך חלום שמטלטל את כל ישותך. האדם יתרוצץ אנה ואנה, ישאל עצמו מה משמעות החלום? מה הוא בא להגיד לי? האם הוא מנבא עתידות או אולי חושף נסתרות מקרקעית הנפש המבקשים להגלות? ואיך החיים צריכים להיראות אחרי חוויה מטלטלת כזו?.

בספרו החדש, "חלום וזיכרון – מסה על תפיסה, זיכרון, שינה וחלום", מציג הסופר והתיאורטיקן משה מנשהוף גישה חדשה ומעניינת בנוגע להבנת תפקיד החלומות בחיינו. אין החלומות שאנו זוכרים תוצר של מאווים נסתרים ותשוקות לא ממומשות, אין הם סמלים אלגוריים ולא נבואה זוטא. החלום, לפי ספר זה, הינו בסך הכל תוצר של תמונות הנוצרות בתודעה בעקבות גירויים שונים, פיסיים או מחשבתיים, אשר נועדו לספק לאדם הגנה מפני הצורך של הגוף לצלול אל החשכה ולנוח. רק כאשר האדם מתעורר הוא מחבר את התמונות האסוציטיביות האלה למסגרת של סיפור, ולא קודם לכן. הנרטיבים הססגוניים, מלאי הדמיון, שאנו מכירים מלילותנו, הינם למעשה הדבקה שלאחר מעשה של כמה תמונות בודדות שהתפזרו בחושך התודעה בלילה.

ספרים מערבולת.jpg

כדי לבסס תפיסה זו בונה מנשהוף מבנה תודעתי מורכב ועשיר, שבבסיסו ניצבים שני מושגי מפתח – בדיד ואינהרנט, באמצעותם מוסברים תהליכי התפיסה של האדם. הבדיד בהגדרתו הוא יחידת תפיסה המכילה נקודת מיקוד אחת מסויימת – למשל המושג "עיתון" הינו בדיד יחיד בתודעת האדם. התודעה שלנו מורכבת ממספר כלשהו של בדידים המתחברים יחד למכלול רבגוני של תכני תודעה. כל בדיד הוא דינימי ומודולרי ומורכב מיחידות ברמות שונות. אם ניקח לדוגמא את עיתון "הארץ" כבדיד אז מושג העיתון הוא הבדיד ברמה הגבוה ביותר, מוסף "תרבות וספרות" ברמה מתחתיו, מאמר זה מתחתיו, שורה זו אחריו וכן הלאה. יחד עם מושג הבדיד מופיע האינהרנט אשר מרכיב את שכבות המידע הטבועים בתוך הבדיד, כלומר את כל המידע הנלווה לבדיד. ישנם מספר סוגי אינהרנטים, ביניהם אינהרנט הזמן-מרחב המשמעותי אשר ממקם את הבדיד הנתפס כחלק מסיטואציה מסוימת – למשל מתי ואיפה אתה קורא את המאמר. ישנם אינהרנטים של תנועה, של ביטוי, של כוונה, פרופורציה ועוד. לאינהרנטים אין נוכחות כדבר העומד בפני עצמו, אלא רק כהשלמה לבדידים השונים. היחס בין הבדיד לאינהרנטים השונים מתבצע באמצעות נקודת מיקוד ועל ידי תבניות המסדרות אותם על פי נושאים והקשרים. כל אלה יוצרים אצל האדם יכולת לתפוס את העולם, לחוות אותו ולזכור אותו.

מנשהוף בונה בהדרגתיות ובסבלנות את המבנה המורכב שלו המסביר כיצד פועלות תפיסתו ומחשבתו של האדם. תחילה הוא מגדיר מהי "חוויה", מהי יכולת התפיסה, וכיצד מעניק האדם משמעות למחשבותיו ולמציאות. משביסס זאת הוא ממשיך הלאה אל תפקוד הזיכרון – איך אדם זוכר דברים? האם יש הבדל בין שכחה לזכרון? מדוע חלק מהדברים אנו זוכרים וחלק לא?. לאחר שענה על שאלות אלו עובר מנשהוף להחיל את מסקנות הניתוח הקודם על תפקוד האדם בזמן השינה וכאשר החולם.

כאמור, חידושו המשמעותי של מנשהוף הינו במסקנותיו על תפקוד החלומות. תחילה הוא מתחבר למחקריהם של הצרפתים בני המאות ה – 19 וה – 20, אלפרד מארי ואנרי ברגסון, וטוען כי אחד הגורמים המשפיעים ביותר על יצירת חלומות הינם גירויים פיסיים. כדוגמא הוא מביא את חלומו המוכר של הפסיכולוג האוולוק אליס, בן דורם של האחרונים, ובו הוא מספר כי חלם שהוא מטפס במדרגות רבות עד שמגיע לחדר מלון בו חדרנית מציעה את המיטות, שנראים לו כמו שלג. החדרנית אומרת לו שהוא אדם אמיץ מאוד אם טיפס עד מקום גבוה וקר שכזה. "התעוררתי וגיליתי שהלילה קר, ואני מסובך בסדינים כך שחלק מגופי אינו מכוסה". החלום התגלגל בעקבות מצבו הפיזי של החולם. זהו אם כן מקרה מובהק של השפעת גירויים הפיזים סביבתיים על תוכן החלום.

אבל התיאוריה הפילוסופית של מנשהוף כוללת יותר מרק טענות על השפעת הגורמים הפיסיים על החלומות. אחד הטיעונים המרכזיים שלו הינו שהאדם בשנתו נתון בחשכה תודעתית שבה כושר החשיבה נעדר יחס עם תפיסת ההימצאות בזמן ובמרחב. האדם שקוע ללא יכולת ההכוונה וללא יכולת תפיסת האובייקטים שבזמן-מרחב הנוכחי. בתודעתו המוחשכת מרצדות תמונות אסוציאטיביות, שמקורם יכול להיות אובייקט מסוים בחדר, מטען רגשי חזק שמלווה את האדם בזמן הערות או הדברים שהעסיקו אותו לפני שנרדם. כך יוצא שלאורך השינה אנו רואים מדי פעם לנגד עינינו רצף אסוציאטיבי של תמונות – אבל את המשמעות שלהן, את הפיכתן לסיפור אחיד ורציף, אנחנו ממסגרים רק כאשר אנחנו מתעוררים. כלומר שהסיפורים שאנו זוכרים בבוקר הם פרי ההשלמות הלוגיות והרגשיות שאנו עורכים בין רצף אסוצטיבי של תמונות המופיעות בשנתנו. אין באמת "סיפור" בחלום, אין איזו עלילה שמגוללת לנו התרחשות מפורטת ומלאת רמזים. כך למשל ניתן להסביר מצב בו האדם זוכר שחלם חלום מרובה פרטים וזמנים, אלא שהוא מרגיש שחלם את כל זה ברגע אחד, בשנייה אחת.

 מהו אם כן תפקידו של החלום על פי מנשהוף? להעיר אותנו. בעבר, החלומות היו מנגנון אשר שימש את האדם כדי להיות "ער" לסכנות גם בזמן השינה. החלום איפשר לאדם להכיר בסביבתו המסוכנת גם כאשר תודעתו מוחשכת, ובכך להיות מסוגל להתמודד עם טרדות סביבתיות מזדמנות. משהשתנה אורח החיים ואין האדם ישן בסביבה מסוכנת כל כך, נותר מנגון החלום כבעל תפקיד אחד עיקרי – להעיר אותנו. החלום מתפקד כשעון המעורר הפנימי של האדם, באמצעותו הוא יכול להתעורר מדי פעם ולא לצלול לעולם שחור לגמרי, חסר זמן ואנשים.

ספרו של מנשהוף מקורי, עצמאי ברוחו ובמובן מסויים אמיץ. לא בכל יום קם אדם ומציע להבין את העולם אחרת לגמרי מהצורה בה כולם תופסים אותו. כמו כן, מנשהוף בחר בספר זה שלא לנקוט במתכונת האקדמית המקובלת ולוותר על עריכת מחקר השוואתי. הוא יוצר עולם משלו שלא תלוי באחרים. מדי פעם מופיע איזה איזכור שמו של הוגה או התייחסות לתיאוריות שונות. כך למשל יכול להופיע בו המשפט הבא, שאין יותר אנדרסטייטמנט ממנו: "החלומות יכולים להיות מעניינים ולהפתיע את האדם שחלם, ויש אומרים שמתוך ניתוח החלום ניתן ללמוד על מבנה אישיותו ואופיו של האדם" (עמ' 287). התפיסה השלטת בעולם התודעה הופכת לאיזה "יש אומרים" אגבי.

זהו ספר מעורר מחשבה אשר מצליח לבנות מבנה תיאורטי יסודי ויציב. המחבר צועד צעד אחר צעד כדי להניח את כל הלבנים ההכרחיות לבניית מבנה זה ובכך יוצר מרחבים הגותיים חשובים ועמוקים. הטיעונים משכנעים ומעוררי מחשבה. אך האם אנו מסוגלים לוותר על העולם המופלא, הדמיוני והפראי שמהווים עבורנו החלומות? האם נוכל להפסיק לחפש בחלומותינו את היסודות הקמאיים של הוייתנו? יקראו הקוראים את הספר ויענו על כך לעצמם.

חלום וזיכרון.jpg

סַפִּירֵי חֲלוֹם וּמַחֲשָׁבָה – משירי יעקב שטיינברג

פרויקט בן יהודה הנהדר, אשר שם לו למטרה להנגיש לציבור הרחב את הנכסי צאן ברזל של הספרות העברית, העלה עם תחילת שנת 2018 כתבים שתוקף זכויות היוצרים עליהם פג מרגע שזו הגיעה. מתוך רשימת היוצרים בחרתי להביא כאן כמה שירים יפים ביותר של הסופר, המשורר והמסאי יעקב שטיינברג, שרכות, דמיון ופליאה מן הקיום נסוכים בשיריו. שטיינברג עלה לארץ מאוקראינה לפני מלחמת העולם השניה ומאז החל לכתוב בעברית בלבד, ופרסם למעלה מעשרים ספרים.

מעיון זריז נראה כי החלומות תופסים מקום די תדיר ביצירתו, ומתקשרים פעמים רבות לנגיעה ברזי היקום, למפגש מלא חיים עם העתיד וההווה, ורגעים קטנים של פליאה.

בשיר הראשון מתאר שטיינברג את המאבק בין העבר כבד-הכנפיים לעתיד האחוז חלום אשר מתנגחים ביניהם עם עלות השחר

זריחה אלברט בירסטדט.jpg
זריחה, אלברט בירסטדט

[הנה בא היום הנמהר]

הִנֵּה בָא הַיּוֹם הַנִּמְהָר

עֵת הַזְּמַן בַּחוּצוֹת יָרֹן;

וּלְעֻמָּתוֹ גַּם יָשׁׂקּוּ

כָּל הַלְּבָבוֹת בְּשִׁכָּרוֹן.

אוּלָם – רָזִי: גַּם הֶעָתִיד,

גַּם הֶעָבָר כְּבַַד-כְּנָפַיִם,

שְׁנֵיהֶם יִרְבְּצוּ כִתְאוֹמִים

אֶל מוּל שַׁעֲרֵי הַחַיִּים.

וּבְעוֹד צְחוֹק הַזְּמַן מִתְגַּלְגֵּל,

וּבְעוֹד חוֹגְגָה הָעֵדָה, –

יֵט הֶעָבָר עַפְעַף שֵׂיבָה,

יִפְקַח עַיִן אַחַת כְּבֵדָה.

דּוּמָם יַבִּיט אֶל הֶעָתִיד

בְּתוֹכֵחָה אוֹ בַחֲנִינָה, –

אַךְ הַלָּז, אֲחוּז חֲלוֹמוֹת,

יִנְשֹׁם אַט לְקוֹל הָרִנָּה.


 


בשיר זה מתאר שטיינברג חוויות לילה של אדם המאחר לשכב לישון בעוד סביבו הומה הבית משינה.

אַחֲרֵי כְלוֹת

יֵשׁ אֲשֶׁר עֶלֶם עַז בְּאַחֲרוֹ לַיְלָה שֶׁבֶת,

בִּדְמִי חֲדַר-מְנוּחוֹת וּלְאוֹר-מַחֲבוֹאִים דַּל

לְבַדּוֹ יִשְׁהֶה עֵר וּדְמוּת חֲלוֹם יְכַל,

וּבְקֶרֶב אִלְּמֵי-שְׁנָת רַק נַפְשׁוֹ עוֹד דּוֹבֶבֶת.

כָּל בֵּית אֲבוֹתָיו נָם – וְלֹא יִיקַץ עַד-מְהֵרָה,

פֹּה עֻלְּפוּ אָב וְאֵם וּסְרוּחִים אָח אֶל אָח;

גַּם אָחוֹת שָׁמְרָה חֹק, וּלְבָבָהּ אֲשֶׁר נָח

בָּאֹפֶל עוֹד יְהַלֵּךְ אַהֲבָתוֹ כְּמוֹ עֵרָה.

רַק הוּא לְבַדּוֹ עֵר. כְּבָר רֹאשׁוֹ שַׂח לִתְנוּמָה,

הֲבֵל הַחֲלוֹם הָאַחֲרוֹן הַלֵּב יְמָאֵן פְּתֹר,

וְלֹא-עֵת חֲפֹץ וַעֲשׂוֹת זוֹ אַחֲרִית-לֵיל עַד תֻּמָּהּ.

וְהוּא עוֹדֶנּוּ עֵר אַחֲרֵי יוֹם-אוֹן וּפְלָאָיו,

כְּאִלּוּ אֲחֲרֵי כְלוֹת עוֹד פַּעַם בָּא הַתּוֹר

לְכַפֵּר פְּנֵי מְשַׂנְּאָיו וּזְכֹר אֵת אֲשֶר אָהָב.


בשיר מתעורר המשורר משינה אל ומתוך חוויה פנימית סוערת

the-starry-night 1889 vincent van gogh.jpg
ליל כוכבים, וינסנט ון גוך, 1889

[בימי אביב, תור הפלגים]

לֹא הֵד חֲלוֹם בִּי נָגַע, לֹא פְלֵיטַת-אוֹר חִוֶּרֶת

בְּמַאֲפֵל גַבּוֹת עֵינַי נִתְקְלָה לְתֻמָּהּ –

גַּל-סְתָרִים סָחַף מֵעָלַי אֶת צְעִיף הַתְּנוּמָה

בְּעוֹד לַיְלָה, בַּאֲפֵלָה סְגוּרָה וּמְסֻגֶּרֶת.

כְּמוֹ לִפְנֵי גִלּוּי רָז – כָּךְ הַלְמוּת לִבִּי כְּבֵדָה,

כְּמוֹ אַחֲרֵי פִתְרוֹן גִּיל – כָּךְ נַפְשִׁי צוֹפָה שְׁקֵטָה;

וּפִתְאֹם אֲחָזַתְנִי אֵשׁ תַּאֲוָה לוֹהֵטָה,

כָּמוֹהָ לֹא יָדַעְתִּי, כָּמוֹהָ עוֹד לֹא אֵדָע.

וּבְחֵשֶׁק לֹא יִשָּׁבֵר וּכְמוֹ בְאֵלֶם דַּעַת

כָּל חוּשַׁי בָּךְ, חֲמוּדָה, לְרֶגַע נֶאֱחָזִים,

וּבְלַהֲבוֹת דִּמְיוֹנִי אַתְּ כְּאֵשׁ בְּאֵשׁ נִבְלַעַת.

אַךְ עוֹד אֲנִי מְצַפֶּה וַעֲדַיִן נַפְשִׁי כָלָה,

כְּאִלּוּ חִידָה יֵשׁ וְאֵין לָהּ פִּתְרוֹן רָזִים,

כְּמוֹ הָיָה רַב הַסּוֹד וְנִפְתַּר לְבַטָּלָה.

ויש הרבה פתרונים בחלום אחד

הלילות ממלאים את הימים והחושך שולט במרחב; לא פלא שבתקופה זו קוראים תמיד בפרשיות השבוע מאורעות עמוסים בחלומות. חלום יעקב, חלומות יוסף, חלומות שרי מצרים וחלומות פרעה, בכל שבוע אנו נפגשים עם מגוון של סמלים והתרחושיות מקראיים ליליים.

האמת היא שחשבתי שלא אכתוב על החלומות האלה. רק אם יהיה לי משהו מעניין במיוחד. למרבה ההפתעה ולשמחתי, גיליתי כמעט במקרה את פירושו של בעל הספר "דגל מחנה אפרים", הרב החסידי ונכדו של הבעל שם טוב – רבי משה חיים אפרים מסדילקוב. בפרשת 'וישב' מתגלגל יוסף אל הכלא המצרי, שם הוא פוגש בשני שרי הממלכה – שר המשקים ושר האופים. באחד הלילות חולם כל אחד מהם חלום, "ויאמר אליהם יוסף הלא לאלהים פתרונים, ספרו נא לי". יוסף, שיחסיו עם אחיו התדרדרו לטמיון בעקבות כמה חלומות שחלם, מציב עצמו כששליח האל המסוגל לפתור חלומות.

בפירושו על הפסוק חושף ה'דגל מחנה אפרים' כלל חשוב בפירוש חלומות – לפותר החלום יש חלק בחלום אשר מיועד גם לו. החלום הנו אגרת שנשלחת לא רק אל מי שחולם את החולם, אלא נשלחת גם למי ששומע את סיפור החלום. לכן נכתב בפסוק "פתרונים", ולא פתרון:

יש לומר שאמר יוסף 'הלא לאלהים פתרונים', לשון רבים, היינו שהרבה ענייני פתרונים יש בעניין החלום להרבה בני אדם, ואפשר יש גם כן צד פתרון שמוגע גם לי.

27_great_sphinx.jpg

את הרעיון הזה מוצא המחבר גם במהותו של טקס הטבת חלום, שבו מי שחלום חלום רע מכנס שלושה מידידיו כדי שיהפכו את החלום לטוב. אותם ידידים שמתכנסים יחד, לפי מחבר הספר 'דגל מחנה אפרים', יש להם חלק מיוחד בחלום שמיועד דווקא אליהם:

על מה שאומרים בהטבת חלום 'סימן טוב ומזל טוב יהיה לנו' וכו', שהיה ראוי לומר 'סימן טוב יהיה לך', שעיקר הצורך הוא להיטיב להחולם, ואמר רבי ז"ל, שעניין החלום שייך גם כן להמיטיביו, שאותם שמטיבין להחולם יש להם צד נגיעה בהחלום, נמצא יש הרבה פתרונים בחלום אחד

אנו נוטים לתפוס את החלום כחוויה מאוד אישית, אשר אמורה לגלות לנו חלקים נסתרים מעולמנו הפנימי. אך פה אנו מגלים כי לחלום תפקיד הרבה יותר כללי ורחב, היות וחלומי האישמ משמש ככלי להעברת מסרים לאנשים שסביבי, שכנראה ולא יכלו להגיע אליהם בצורה אחרת. כך יוצא שהחוויה האישית שהחולם חווה בלילה, לבדו, במיטתו הקטנה, היא חלק ממורכבות אנושית כללית, חלק משליחות של החולם אל העולם.

טקס הטבת החלום מטרתו להפוך את החוויה הקשה שחווה החולם הרע בלילה – לחוויה חברתית. הוא אוסף סביבו את יקיריו ויחד הם מרוממים אחד את השני, מטיבים זה לזה את הלילה ואת היום. אך הנה מגלה לנו מחבר הספר החסידי שטקס הטבת החלום גם תפקידו לחבר אותנו אל חיבור גדול יותר, על גילוי עצמי משותף, כמו גילוי סוד שמתגלה לחבורה מצומצמת. המיטבים אומרים לא רק 'סימן טוב ומזל טוב יהיה לך', אלא 'יהיה לנו', אנו חלק מהמאורע, הדברים שדנים בהם כאן רלוונטים גם לנו. ולא רק זה, אלא גם שמתגלה לנו שלחלומות הרעים שלנו, אלה שאנחנו נזקקים למאורע מיוחד כדי להבין אותם ולתקן אותם, דווקא הם משמשים כמעין כלי כמעט-נבואי, הם תוכן שצריך לשתף אותו עם הסביבה כדי שימצאו בו את עצמם, את הפתרונות לנסתרות הלב.

ritratto-di-jackson-pollock-1969 enrico baj.jpg
דיוקן של ג'קסון פואק, אנריקו באג', 1969

התפרטות אינסופית של ממשות ופנים צרובי חמה – ריאיון עם שמעון אדף

 

"עכשיו כבר הייתה ערה לגמרי ובהתה אל פנים המקרר. החתולים, חשבה לאחר כמה דקות של עמידה באפס מעש. זה היה רק חלום? ואם לא, אולי תמצא אותם בחדר… היא עברה בחדרים, מדמה לעצמה שהבית הזה, הגדול והמרוקן, שנקנה בכסף שהורישו להם הורי אמה, הוא ארמון לילי שהוטל בו כישוף – כישוף תנומה של אלף שנים – מחשב להשבר מכוח תנועתה… היא שיקעה את גופה הקטן בכורסה וחיככה את לחיה בבד הכיסוי הגס. הספרות המתחלפות של השניות, והדקות בעקבותיהן, שאבו את מבטה… ואז דיבר אליה אלוהים מתוך הטלויזיה… הוא הגיע מכל נקודה בחלל, מכל קיום, ואפילו הסתמי יותר שבחדר… הקול העוקר את עיניה ומשסף את עורה בריבוא תערים עלה ממקלט הטלויזיה דוקא.

ואלוהים אמר לה: 'קומי, אורי, כי בא אורך'.

והניח לה לנשור מטה מחייה, אף כי מעולם לא תפשה שהיא מצויה בגובה רב כל כך".

בתחושת קרבת-אינקץ לדמויות הספר סיימתי לקרוא את "פנים צרובי חמה", ספר הפרוזה השלישי של שמעון אדף שראה אור בשנת 2008. במרכזו דמותה של אורי, אשר שינתה את שמה מפלורה לאחר התגלות מעין-נבואית שחוותה ממסך הטלוויזיה, לאחר תקופה ארוכה שלא הוציאה הגה מפיה. בחלק הראשון של הספר אנו מלווים את אורי ביחסיה החברתיים עם בני כיתתה, עם בני משפחתה, עם סדרת ספרי הפנטזיה שהיא קוראת באדיקות, כל זאת תוך כדי עקצוצי-נבואה שמופיעים לה מדי פעם. בחלק השני של הספר אורי כבר אשה נשואה ואמא, סופרת של ספרי פנטזיה לבני נוער, מתמודדת עם העבר הלא פטור.

כבר הרבה זמן שלא הרגשתי קרבה עזה כל כך לדמויות בספר, שמסופר גם בצורה כל כך ייחודית – מלאת חיות, נושמת כל מילה, מרגישה כל עצם דומם שמונח בחלל העולם. לשמחתי הרבה, המחבר,שמעון אדף, הסכים להחליף איתי כמה מילים ולספר לי על המניעים לכתיבה, כמו גם על החלומות של הספר ומחוצה לו.

עטיפה_-_פנים_צרובי_חמה(1).jpg


הספר מתחיל בחלום שמוציא את אורי, הגיבורה, מתוך עולם טראומטי ופותח אותה למציאות חדשה, שבעקבותו היא זוכה להתגלות אלהית על ידי הטלוויזיה, וזוכה למעין-נבואה. בכל שאר הקטעים – בחלק השני וגם בסיום, החלומות משחקים תפקיד משמעותי. מה גרם לך בספר הזה  להציב במרכז את החלומות? האם זה קשור לנבואה?

זה לא היה מהלך מודע. לא תכננתי את זה. אני חושב הרבה על איך חלומות מתפקדים בתוך ספרות. הרבה פעמים בגלל הסכימה הפסיכולוגיסטית חלומות הם לא פעם אמצעי להעביר את הלא-מודע של הדמויות, והרבה פעמים המפתח מאוד פשוט – יש סמלים וקל להבין אותם. כך זה גם בספרות העברית, חלק מהיצירות של עגנון הוא השתמש בחלומות. למשל, הגיבור חולם על שתי טבעות ויודע שהוא צריך לבחור בין שתי נשים. זה מפתח, כמעט משל. ואני רציתי ללכת נגד זה. חלומות אצלי זה תחום שלא ברור מה המעמד שלו – שיקוף של חיי נפש או דברים מתוך מציאות אחרת, חלופית. אני מרגיש שהתפקיד שלי ככותב זה להרחיב את הגבולות של מה שנתפס לנו כמציאותי, וחלומות זה דרך לאפשר מרחב מחיה לתודעה כזו שהיא לא עד הסוף המציאות כמו שאנחנו מכירים אותה. בתפיסה שלי, יש חלומות שהם התרופפות של מערכי הנפש הטבעיים שלנו, ואנחנו יכולים לתפוס מקטעי זמן שרחוקים מאיתנו.

שמעון אדף.jpg
שמעון אדף. צילום: רונן ללנה

הספר  מאוד חי – התיאורים מלאי ממשות, עונות השנה מאוד בולטות, אוכל, צמחים. נדמה שזה קשור לגילוי של אורי – הוא מכניס איזו מין עודפות לעולם, נוכחות שנוכחת לא נוכחת. זו הייתה החלטה מודעת או כך רצה הספר להכתב?

כל רומן אני כותב בצורה אחרת, אבל יש לי מחויבות לקונקרטיות של הקיום. הרבה פעמים, באופן שבו אני חי, אין לי גישה ישירה למה שקורה לי בפנים, אלא לצורה שזה מתרגם למצבים גופניים, ואיך שהגוף חווה את התחושות שלו. בספר הזה זה היה חשוב כי זו אורי שחווה את העולם. הגילוי הזה שהיה, שלא ברור אם היה או לא, אם היא דמיינה או באמת שמעה קול אלהי, מה שלא יהיה – האירוע הזה שינה את התודעה שלה באופן כזה שהיא נפתחת לעולם. מה שהיה חשוב לי זה להראות איך התודעה הזו מתפקדת. איך תודעה מתחילה להבחין בהבדלים בין הדברים. העולם כבר לא נחווה כמקשה אחת, אלא כהתפרטות אינסופית של ממשות, אז השפה הייתה צריכה לתפוס את זה.

האם יש קשר בעיניך בין ספרות הפנטזיה לתפקוד החלומי?

השורשים של ספרות הפנטזיה הם שורשים דתיים, עולם הסמלים שלה והכתבים שהיא שואבת מהם זה מיתולוגיות או ספרות קודש. אין הבדל בין ספרות הפנטזיה להתנסות המיסטית, יש רצף, וניסיתי להראות את זה. הכלים של ספרות הפנטזיה הם קודם כל כלים שיריים והרבה פעמים חוויות מיסטיות נמסרות בכלים שיריים – המטאפורה הופכת קונקרטית לגמרי, במובן שהיא כבר לא קיימת כדימוי למציאות אלא הופכת למציאות עצמה. יש משהו בחוויה דתית שהוא דומה, כשמשהו נתפס כדימוי לאל הופך להיות התיאור שלו, עבור מי שחווה שאת החוויה הזו.

קרה פעם שחלום גילה לך משהו חדש על היצירה?

אני זוכר את החלומות באופן לא סדיר. יש לי הפרעות שינה, הרבה מהלילות אני מבלה בנים-לא-נים, כשהתודעה ערה ויודע שישן. בתקופות של כתיבה החלומות שלי מאוד עזים, ואז אני יודע שזה באמת המשך של הכתיבה. יש את הבדיחה הסוריאליסטית על המשורר שעל דלת חדר השינה שלו תלה שלט נא לא להפריע -המשורר עובד'. השינה מעבדת את הדברים ויוצרת מהלכים שלא חשבת עליהם. אני לא מישהו שכותב את החלום שלו, אלא מנסה להבין מה נאמר לי בחלום, מה אמרתי לעצמי בחלום. נראה לי שבאופן כללי בכתיבה אני במרדף אחרי עצמי.

הספר עמוס באזכורים תרבותיים – שירי שנות השמונים, גלילה רון פדר שמגיחה בתפקיד עצמה, עליסה בארץ הפלאות, הקוסם מארץ עוץ, רשימת ספרים שמדברים על מקקים, באפי ציידת הערפדים, בוב ספוג ועוד. מה התפקיד של כל הפרטים התרבותיים האלה בעולם של הספר? האם זה קשור לעבודה שהגילוי האלהי של אורי נובע מהטלויזיה?

יש פרדוקס שקשור לאירועים של התגלות, לאירועים מיסטיים. מצד אחד השפה לא יכולה  להכיל את האירועים האלה, ומצד שני כל פעם כשאנחנו שומעים עליהם הם נכתבים באותם מילים. לספרות המיסטית יש דפוסים – ממעשה מרכבה של יחזקאל עד ספרות ההיכלות, אוצר המילים קשור לאש, למים, והרבה מלאכים. מבחינתי אורי חיה בעולם אחר, שבו דווקא השפות הזמינות לתיאור הם עולם  פופ ותרבות המונים, זה אוצר המילים הכי זמין לה. לנסח איך הסיפור של עליזה בארץ הפלאות קשור להתגלות זה הרבה יותר משמעותי מאשר לתאר את ההתגלות במילים שכבר נוסחו, מה שמקהה את החוויה של ההתגלות.

לאחרונה עלו בי הרהורים, אולי הרהורי כפירה, לגבי מהות מוסד העלילה. בספר זה בחרת לכתוב את הספר על פי רשימת שירים (שאחת מדמויות הספר הכינה), אשר השפיעה על התפתחות העלילה, לפיה כתבת את הסצנות השונות. מדוע בחרת לכתוב בדרך זו?

עלילה זה האמצעי הפרימיטיבי ביותר, במובן של קדום, כדי לספר סיפור. סיפור לא חייב להיות מבוסס עלילה, הוא יכול להיות מבוסס דמות, עולם, או בשפה עצמה. אני התחלתי מכתיבת שירה ועברתי לפרוזה, וצריך ללמוד איך כותבים רומן. האינטואציה הראשונית היא עלילה ובאמת כתבתי ספרות ג'אנרית – ספרות בלש, שבה יש גופה, מתחילים לחקור ווהלאה, או במבנה של ספרות פנטזיה שזה המבנה ההירואי. ובספר הזה הרגשתי שמה שמעניין אותי באמת זה ללכת עם הדמות ועם החיים. ושעלילה מתוכננת מדי רק תעיק על זה, היא תמשוך את תשומת הלב שלי למקומות אחרים. השתמשתי במוזיקה כאמצעי שיוביל את הסיפור. צריך משהו שיובל את הסיפור. גיליתי שהמוזיקה שאני משתמש בה היא לגמרי הסיטוציה של מה שקורה לאורי – קול שמגיע מבחוץ ומפעיל אותך מבפנים. זה היה אמצעי שנעשה חלק מהסיפור.

הקשבתי למוזיקה מאוד מסוימת – מוזיקה משנות התשעים, אלטרנטיבית, תחילת שנות האלפיים. כל פעם שאיזה שיר תפס לי את תשומת הלב, לא ניסיתי לברר למה, הקשבתי לו כמה פעמים עד שהתייצבה לי תמונה לראש שחיברתי לפרק הקודם ולתמונה הזו. כל השירים נמצאים בפודקאסט של אופיר שריקי, וכל שיר שימש השראה לפרק במספרו. הרעיון היה שההתפתחות לא תהיה צפויה, אני לא מתכנן שום דבר. אני מסיים פרק, שם מוזיקה חדשה והולך לכיוון שאליו אני הולך.

נשמע קצת דאדיסטי.

את הניסויים האלה באמת עשו לאורך כל הספרות האוונגרדית, במובן של למצוא דרכים שיפעילו אותך ככותב מבלי שתתכנן, שיהיה משהו אקראי בכתיבה. במובן שהעולם נכנס לכתיבה ולא נפרד ממנה. הדאדא, הסוריאליזם, אוליפו, יש בזה משהו כזה שקשור לאוונגרד המודרניסטי.

ועל מה אתה עובד עכשיו?

אני מסיים לעבוד על ספר מסות, קריאות שלי בספרות עברית. הוצאתי השנה שני ספרים שהעבודה עליהם קצת רוקנה אותי. יש משהו בלכתוב כתיבה עיונית שהיא בעיקר עובדת דרך שכל, שהוא נכון לי כהפוגה.

 

חלום יוצר עם איציק גרינשטיין

_IGP0461.jpg-copy (2)
תמונה שצולמה בארץ, מעל הכנרת. חורף מבעד לזכוכית מסוימת. נקודת מבט לא שגרתית על הכנרת והטבע שעוטף את הסביבה שלה. היה חורף קר מאוד, והכנסתי אדים  אל העדשה כדי להכניס את הרגש של המזג האוויר. זו תמונה שלא מסגירה את עצמה – היא נמצאת במקום מאוד צפוי, שכולם מכירים, אבל לא מצליחים להכיר עד הסוף איפה המקום הזה.
_IGP1376-copy (2)
בדרך למסע באפריקה, שהיה בערך כמו התמונה הזו – מלא ברבדים, גבולות וסיפורים
_IGP1457-copy (2)
קייפטאון, דרום אפריקה. קייפטאון היא העיר התאומה של חיפה, המקום בו אני חי. התמונה צולמה יחסית בתחילת ההרפתקה שלי באפריקה. העננים נראו כאילו חיברו אותם בפוטושופ, לכן זה היה נראה רגע קצת תלוש. לעמוד מול מקום שמחליף את העננים שלו כל כמה דקות בטקסטורות שונות, עבור אנשים שאוהבים טבע וצילום זו חוויה מדהימה.
_IZK3785 (2)
הודו, כפר באזור הדרום. הקסימו אותי הרגעים שפתאום באמצע שום מקום בנו את הבית על קצה ההר ולא התקדמו עם בנייתו. כך שהדלת עמדה מוכנה, מחכה להמשך הבניין. זה משאיר מקום להרבה רעיונות על מה זה דלת ולאן היא לוקחת אותך. הרעיון להפוך את התמונה לשחור-לבן נועד כדי למנוע את הבלבול מתוך כל הצבעים הנוף שנמצא שם, שהיו מאוד בולטים ברקע. כך נשאר מקום לדלת, שמעבר אליה נשאר רק משהו בהיר, אינסופי, חלומי.
_IZK5272-copy (2)
אנדמן, אי בין הודו לתאילנד ששייך להודו. האדום המרצד הוא סיגריה בחשיפה ארוכה. הוא שובר את הפסטורליה של המקומות האלה, מראה למי שמבין מה קורה מעל הראש – אם אלה המחשבות מעל הדברים, או האווירה שאנשים נמצאים בה – תמיד יש משהו שיושב עליהם, שמופיע באדום.

 

 

DSC_1354 (2)

DSC_1424-copy - Copy
"הודים הולכים על הירח"
DSC_1427-copy-2
שלוש התמונות האחרונות צולמו באירוע שנקרא קומבה-מלה בהודו, הוא הפסטיבל הרוחני הגדול ביותר שמתרחש בכדור הארץ. האירוע מתרחש אחת לארבע שנים, ובשנה השתיים-עשרה הוא מתרחש במקום הקדוש ביותר להודים בנהר הגנגאס. מגיעים אליו כמעט מאה-מיליון בני אדם, מכל הקבוצות הרוחניות שקיימות בהודו. התמונות מציגות את הנהירה ההודית אל המים של הסאנגם, מקום המפגש של שני נהרות רוחניים. על גדות הנהר רואים את כל הצבעוניות, וכל צבע מאפיין קבוצה מסויימת, במקום שמלא בבני אדם.

 

למדתי צילום בתיכון המשכתי  לאחר מכן ללימודי פוטותרפיה. מאז שהתחלתי לצלם אני בהתנסות יומיומית סביב הגירויים ומצבי הקיצון שלי, על מנת להכיר את עצמי ולהבין מי הוא אני בתוך הדיאלוג שבין צלם למצלמה למצולם. אני מחובר מאוד לאנשים וטבע, הם הבמה המרכזית לנפש שלי – כיום אני רץ, חוקר ולומד לטובת העצמה וגילוי של אנשים וטבע בארץ ובעולם.
מצלם באופן מקצועי, מלמד באופן פרטי וציבורי, ועובד עם אוכלוסיות מיוחדות תוך לימוד והעצמה של רוח הצילום.
photo

על מוריס בלאנשו והבדידות המהותית שבכתיבה

"מדוע? מדוע יש לכתיבה קשר לבדידות המהותית הזאת, בדידות שמהותה היא ההסוואה המופיעה בתוכה?", שואל מוריס בלאנשו בשורה האחרונה של מאמרו "הבדידות המהותית". הכותב בעיני בלאנשו מבקש את הבלתי אפשרי – לתפוס את האינסופי, לחיות אותו, לאחוז בו רק לרגע. "כתיבה היא האינסופי, מה שאינו פוסק… לכתוב פירושו להתמסר להיקסמות מהעדר הזמן". אמנם החיבור לאינסוף הוא חיבור טוטאלי, מלא חדווה ושמחה, של מי שקרוב לדבר הגדול ביותר שיש, אלא שעם זו מגיעה גם ההכרה "כי האמן, מאחר שהוא מסיים את יצירתו רק ברגע מותו, אינו מכיר אותה לעולם… לעולם אין הסופר קורא את יצירתו. היא בלתי קריאה בשבילו, סוד שבנוכחותו אין הוא שוהה". הריחוק הזה, אי-היכולת הזו לקרוא את מה שנכתב, מהווה עבור בלאנשו דוקא את הקרבה הממשית היחידה של המחבר למה שנקרא יצירה. "אי-האפשרות לקרוא היא הגילוי הזה שכעת, במרחב שנפתח על ידי הבריאה, אין עוד מקום לבריאה – ולסופר אין אפשרות זולת להמשיך לכתוב את היצירה הזאת בלי הרף". במילים אחרות, כדי לברוא עולם ההכרח הוא ליצור גם צמצום, כמו-להתסלק, להסתתר מאחורי המילים, מאחורי מעשי ידי-אומן, ליצור בלי-הרף עולם מלא חיות, לגלות חיים דרך הסתתרות.

Johns-Open.jpg

יש משהו פתולוגי בכתיבה של בלאנשו, האיש שהוצא להורג ושרד כדי לספר על זה. הכתיבה עבורו היא תמצית הבדידות, תמצית הרדיפה אחר תוצאה שאף פעם לא מגעת. וכשהוא מדבר על בדידות הוא מדגיש שהוא לא מדבר על בדידותו המוכרת של האמן. המשמעות של בדידות סולפה בעיניו. בדידות היצירה היא בדידות מהותית יותר מכל בדידות אחרת מוכרת ושגורה. "אין לה דבר וחצי דבר עם החיפוש אחר שוני… מי שכותב יצירה מורחק הצדה, מי שכתב אותה מסולק. מי שמסולק, יתר על כן, אינו יודע זאת… הסופר לעולם אינו יודע אם היצירה נשלמה". לכן יצירת האמנות אינה גמורה, אך גם אינה בלתי גמורה, היא מה שבלאנשו מכנה – הוֹוָה, לעד מתרקמת, מתהווה. לכן, "מי שחייו תלויים ביצירה, אם כדי לכתוב אותה ואם כדי לקרוא אותה, שותף לבדידות של מה שאינו מבטא אלא את המילה 'הוויה'". ה'ההוויה' של היצירה מתבטאת על ידי האינטימיות שבין מי שכותב את היצירה לבין מי שקורא אותה. בכך היא לעד מתרחשת, נוצרת, נוגעת בהתרחשות חדשה בין מה שכבר היה ולכאורה נחתם, לבין מה שחי מחדש בלב הקורא היוצר את היצירה כמו מאין ליש.

נדמה שרוב הכותבים מסוגלים להזדהות עם אמירות שכאלה, גם אם לא בכאלה עוצמות. לפחות עבורי, מילותיו של בלאנשו הצליחו לבטא חלק מהתחושות שלי מהמפגש עם הדף והמילה. משהו מאי-הוודאות המתמדת, מהחיפוש הבלתי-פוסק אחר גילוי, אחר יציבות וממשות שיפרצו מתוך הדחפים הפנימיים, הנסתרים והקמאיים. אמנם קשה לי קצת קיצוניותו של בלאנשו, עם התחושה העמוקה שהכותב הולך בכל עת על פני תהום. כי בכל זאת, יש נחמה בכתיבה, יש שמחה, יש גילוי. אפשר לגעת בדברים, גם אם הם הוֹוִים, אינסופיים.

נסיים עם דבריו היפים של בלאנשו על ההיקסמות, "מה שניתן לנו דרך מגע מרחוק הוא הדימוי, וההיקסמות היא תשוקה לדימוי". אנו לא יכולים לגעת בדברים עצמם, אנו יכולים להיות מוקסמים מהם. זוהי מטרת הכתיבה עבורו, לפגוש את הבלתי-פגיש, לגעת בבלתי ניתן למגע, לחיות מתוך היקסמות, שהיא מבטה של הבדידות, "של הבלתי פוסק והאינסופי". "סביבת ההיקסמות הזאת, שבם מה שרואים לוכד את הראייה ועושה אותה אינסופית, שבה המבט נקרש לאור, שבה האור הוא הזוהר המוחלט של עין שאיננו רואים, אך שאיננו חדלים לראותה, מפני שזהו מבטנו שלנו מראָה, הסביבה הזאת היא, במובהק, מושכת, קוסמת: אור שהוא גם התהום, אור שלתוכו שוקעים, מבעית ומושך".


מוריס בלאנשו, הספר העתיד לבוא: אסופה. תרגום ואחרית דבר: מיכל בן נפתלי. הוצאת הקיבוץ המאוחד.

31-4438_a3(2).jpg

'אנשים לא אוהבים לשמוע על חלומות של אחרים' – או – למה אני כותב בלוג על חלומות?

חלום בתוך חלום חלמתי באחד הלילות האחרונים, והם הרעישו את תודעתי עמוקות. בראשון, החלום שנחלם בתוך החלום, אני מגלה גילוי משמעותי מאוד על דמות רוחנית שקשורה לחיי. הגילוי הזה מטלטל אותי; זה אמנם לא פרט מידע שאי אפשר לחיות בלעדיו, אך הוא מאפשר לי להבין את הדמות שאני קשור בה בצורה הרבה יותר עמוקה. אך ישנה בעיה, אני מודע לכך שזה רק חלום, ולכן אני לא בטוח שהגילוי הזה נכון. ובחלומי, אני מתעורר מהחלום שחלמתי ומחפש אחר מישהו שיאשש לי את הפרטים החדשים. אני מסתובב באיזה מבנה מאוכלס בהרבה אנשים עד שאני פוגש את אותו אדם שחלמתי עליו. אני שואל אותו על פרטים שמסר לי בחלום, כמו איפה הוא גר בילדותו, ומגלה שחלק מהתשובות תואמות את הפרטים שמסר לי בחלום הראשון, וחלקם לא, אז אני נזכר באמרת חז"ל "אין חלום בלא דברים בטלים", ונרגע, שמח שאישרתי את מה שחלמתי, שהמרגלית שמצאתי אכן מקורית.

אז הנה, חלמתי חלום, ואני מפרסם אותו קבל עם ועדה, שכל החפץ בכך יבוא ויקרא (מה שלא עשיתי עד היום לגבי חלומותי האישיים). אך הבעיה היא שאנשים לא אוהבים לשמוע על חלומות של אחרים. אנשים לא אוהבים לשמוע כל מיני רסיסי-סמלים שמסתדרים להם באקראי בחווית הלילה שאינה שלהם, הם לא אוהבים לגלות פרטים שנדמים עבור המספר חשובים עד מאוד, ואילו עבור השומע הם לרוב שוליים ביותר. אני זוכר בעצמי, איך פעמים רבות, בעיקר בתקופת התיכון, שאנשים שאיני קרוב אליהם במיוחד סיפרו לי מה חלמו בלילה האחרון, ולא הבנתי למה הם חושבים שאני אמור להתעניין בזה.

אם כן השאלה חייבת להישאל – מדוע לכתוב בלוג על חלומות?

three-places-1983 Antony gormley.jpg
שלושה מקומות, אנטוני גורמלי, 1983.

ההחלטה לכתוב על חלומות הגיע באופן אינסטינקטיבי, אסוציאטיבי, תוך כדי נמנום, כפי שמסופר פה בצדי העמוד. אבל בעקבות ההתנסות שלי בשנה האחרונה אני יכול לנסות להגדיר קצת מה אני עושה פה. אני חושב שהנושא הכללי של 'חלומות' מאפשר להבחין ולהתבונן בנקודות עומק שחבויות במציאות, שאולי לא היו נחשפות אחרת. כלומר, כאשר אני עוסק בחלומות של אבות ישורון המופיעים בשיריו ומגלה שהם קשורים כמעט כולם לתחושת הריחוק הגדולה מההורים שלו, אני מתמקד בנקודה משמעותית שהייתה זקוקה לפריזמה הזאת כדי להיחשף. או כאשר אני כותב על החלומות של המוזיקאי אדם כהן או אפילו על החלומות כהגדרה מסויימת לעולם הסוד היהודי, מתגלים רבדים שהיו יכולים לפרוץ כנראה רק מתוך הנגיעה בצד הסמוי מן העין, הנסתר, התת-מודע, שמבצבץ מתוכו במיני צורות שונות.

בקריאה ובכתיבה שלי אני מבקש לעסוק ב'ציורי המושכלות מצד עצמם', בדברים כפי שהם, ולא כפי שהם נחווים על ידי. נדמה לי שבניגוד לאיזו רוח חזקה בעולם המחשבה והיצירה כיום, המבקשת לגעת בכל דבר מתוך המקום הסובייקטיבי, החוויתי-אישי, 'איך הדברים נוגעים בי', 'כמה חיבור יש לי לדבר', אני מבקש לעשות מעשה לא כל כך פופולרי ולעסוק בטקסטים או ביצירות כפי שהן מופיעות את עצמן, מדברות את עצמן, מבקשות להגיד משהו על עצמן, ולהבין מה ניצב ברקע שלהן, מה עוד הן מכילות בלי שנראה, מה התת-מודע שלהן מוסר לנו. בוודאי שבתוך זה ישנה חוויה אישית, יש רלוונטיות רגשית לי ולקורא, אלא שהרגש הזה הוא במובן מסוים הטמפרטורה של המילים, הצורה בה הן קורנות החוצה, והוא לא הופך בפני עצמו למילים.

עם זאת, יש משהו מתעתע בעיסוק בחלומות שבמהרה יכול להפוך הכל למאוד זול, כיוון שבסופו של דבר – כל דבר כמעט יכול להיות קשור לחלומות. ניתן בקלות לחפש בכח (הקלות שבכח) קשר בין כל דבר שעולה על הדעת לחלומות, למצוא ביטוי לחלום בכל ביטוי אפשרי של המציאות. ואולי גם הדחיפה של המושג הזה, 'חלומות', לכל מקום, יכולה להרחיק וליצור עולם שקוף כזה, בו הכל היה חלומי ויהיה חלומי, אך בסופו של דבר לא אומר שום דבר, כיוון שהוא לכאורה נוכח בכל דבר. אני מקווה שזה לא מה שאני עושה, ובכל זאת מצליח לגעת דרך הנקודה הכללית הזו הקושרת בין הרבה עולמות שונים ברבדים שלא היו נחשפים אחרת אם לא החלומות. להאיר נקודות מתוך עולם החלומות שמשמעותיות לעולם הערות, לעולם המחשבה, הרגש והיצירה, ושעוד אנשים חוץ ממני ייהנו מזה.

חלום יוצר – הצלם אביב נווה

בסדרות צילומיי, מתגלה ענייני במרחב המקומי, בשייכות ואי השייכות של האדם אליו. לכאורה ללא יד מכוונת, מתאספים פרטי הקהילה, ויוצרים כוריאוגרפיות שהטקס הוא הממשטר אותן.

הסיטואציה ה׳ידועה׳ והנוף ה׳מוכר׳, יוצרים בחיבורם קיום וויזואלי שונה ומהות אסטתית חדשה.

בין אם מדובר בשורת חיילים מתהלכים במדבר, או בקבוצה אקראית הצפה בים במלח – הפעולה המשותפת היא המגבשת את הזרים לכדי קולקטיב הנראה אחיד.

the shape-U.jpg

נופים אלו המסומנים תמיד בזהות נוכחת או נפקדת, כמו מעידים על רצונו של האדם לכבוש את הטבע ולבייתו. באותו הנוף שבו צנחתי, הלכתי, שחיתי וטיילתי, נוצר הרצון להצביע על סדר במרחב.

במרחבים אוטופיים אלו  מטשטשת ההבחנה בין הטבעי למלאכותי, בין הכאוטי למאורגן.

Parasols_small.jpg

 העבודות מציבות בפנינו את השאלה האלמותית האם האדם הוא שליחו של הטבע, גלגול אבולוציוני אינהרנטי אשר ממשיך לקדם את מעשה הבריאה או שמא הוא גוף זר הפוגע ברצף הטבעי האקולוגי ומנסה בצורה תועלתנית לגייס את הטבע לצרכיו.

בהתאם לכך, המתבונן ביצירות מטלטל בין תחושת קרבה וחיבור רגשי לנוכח העוצמה האסתטית לבין תחושות ניכור ואיום הנובעות מן הידיעה כי גם יופי זה הנו מלאכותי ובן חלוף.

 

sinai_s.jpg

 המתח שבין המוכר למנוכר, מתכתב עם מושג "המאוים" של פרויד המתייחס לאופן בו נוצר דיסוננס קוגניטיבי של משיכה ודחייה בו זמנית לנוכח אובייקט שיכול להיות מוכר, אך בו-זמנית גם זר בקהילה שפרטיה נעים בה יחדיו, אך נותרים לבסוף זרים זה לזה.

building_Flat_S.jpg

"לכאורהאנו אמורים לחוש ערגה אל המצב שקדם למראה עינינולמציאות שהתקיימה לפני 'הנטישה', אולם אנו מתבדיםהמראה אינו מעורר רצון לשוב לעבר כזה או אחרנדמה שאת שנעשה כבר אין להשיביתר על כןלדימוי הנצפה אין עבר שניתן להבינוההווה לא נתפס כאותנטי אלא כמתעתעופרט לתחושה קלה של פסימיות לא ניתן גם לצפות באופן בהיר את העתיד לבוא.כך נוצרת תחושה של אנטיזמן, דימוי שצף בחלל המנותק מרצף כרונולוגי או היסטוריהעדר הזמן יוצר גם ניתוק רגשיחוסר יכולת לגעת במהות הנצפיתניתן להשוות זאת לחוויה של חזרה אל שכונת ילדות שאיננה מצליחה לעורר את רגש הנוסטלגיה המצופהאלא רק מעלה שברירי תמונות זיכרון קרותואכןכיצד אדם יכול לחוות חוויה אסתטיתכנה ואותנטית בלי היכולת לחוש געגוע?" (מריק שטרן על יצירתו של אביב נווה)

Curved_road_s.jpg


 

אביב נווה

יליד 1978, בוגר המחלקה לצילום, ווידאו והדמיה ממוחשבת, האקדמיה לאומנות עיצוב בצלאל, ירושלים. לומד בחוג לתואר שני לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב ובוגר במכללה העברית 'עלמא'.
עבודותיו נמצאות באוסף מוזיאון תל אביב ומוזיאון ישראל, והוא זוכה פרס הפטיש של סות'ביס. נווה מכוון את עניינו בחיבור שבין האדם (קבוצה/קהילה) לבין הטבע.

החלום בתוך חלום של ספר הזוהר – על עולם הנסתר

"בספר הזוהר סובבים והולכים כל המאורעות, כל הסמלים והרעיונות על ציר אחד – רבי שמעון וה'חבריא' שלו. אבל גם את רבי שמעון והחבריא שלו הננו רואים כמו בחלום, חלום בתוך חלום', כותב רבי הלל צייטלין בפתיחת מערכת המאמרים שלו על ספר הזוהר בספרו 'בפרדס החסידות והקבלה'. בני החבריא הם אלה אשר 'די חשוכא מהפכין לנהורא ומרירו למתיקו', הופכים חושך לאור ומר למתוק. הם לוקחים את היסודות הגשמיים של המציאות ובאמצעות תהליך תודעתי פנימי הופכים אותם לתופעה עמוקה של אור מתוק וגדול. נדמה שאבחנה מעניינת זו של צייטלין מאפשרת לנו להתבונן באופן כללי על מה שנקרא 'תורת הנסתר' או 'תורת הסוד' של היהדות כבעלת מאפיינים חלומיים, או כדברי צייטלין, אפילו של 'חלום בתוך חלום' (החולם חולם על עניין או סמל כלשהו, שמופיע כחלום הנחלם בתוך חלום  – כלומר דימוי עמוק שמסתתר הסתרה בתוך הסתרה, שמתבקש לגלות על ידי הפשלה ארוכה ומסובכת של מלבושים המגלים טפח ומסתירים טפחיים, שמבקשים לעקוב בסבלנות אחר התרחשויות פנימיות באפיק נסתר במיוחד, היינו החלום הכמוס יותר הנחשף בתוך החלום הגלוי, הוא החלום עצמו שחולם האדם בשנתו).

תורת הנסתר אינה עסוקה בלהסתיר דברים רחוקים שלאדם אין שום אפשרות לקלוט, להיפך, היא מסתירה דווקא את אותם דברים המשמעותיים ביותר לאדם להבנת חייו והמציאות סביבו, אלא שהוא עדיין לא הכשיר את עצמו. כלומר, הכל בעצם גלוי, הכל על פני השטח. בדורנו כל אחד יכול לפתוח ספר קבלה ולקרוא בו, הנסתר לא מסתיר אף דימוי או משל – אלא שהאדם לא  טרם הכשיר עצמו לפענח את מה שהנסתר טומן בחובו. נקודה זו מאפיינת גם את החלום, אשר חושף לאדם רבדים מאוד עמוקים של התודעה הפנימית, אלא שלרוב האדם לא יודע לפענח מה נמסר לו. בדומה לחלום, תורת הסוד עמוסה בסמלים המרמזים לתופעות וחוויות העומדות מאחוריהן. בין היתר ניתן למנות את הלבנה, איילה, נחש, אבא ואמא, שושנה ועוד.

מאפיין נוסף של תורת הנסתר הוא היותה סותרת את הנגלה. 'נסתר' מלשון סותר. הסתירות מסתירות את הנסתר שלא הבשיל עדיין לכדי גילוי. כך למשל הזוהר מלא בתיאורים הנדמים לכאורה כמגישימים את האלוה, אך ברור כי כל המטרה היא לחשוף את ייחוד האל, בחוסר הגשמתו ולשלול את תפיסת הפירוד. כלומר, חלק מתהליך חשיפת העולם הנסתר של הזוהר עובר דרך גילוי רבדים הנדמים כסותרים את הרובד הגלוי. כך גם בחלום, שכדי לחשוף את האמיתות המבעבעות בקרקעית התודעה עובר דרך מגוון דימויים, מעשים ומצבים הסותרים את המציאות הגלויה. למשל, החלום יכול לבקש לחשוף את השמחה הגדולה שהאדם שרוי בה על ידי מראה של כדור פורח המעופף בתוך קרקעית הים. מראה בלתי אפשרי, סתום וסתור, שחושף עבור החולם משמעות עמוקה ומלאת פליאה.

brady-bellini-191086 (2).jpg

נקודה זו קשורה גם לתחום של אגדות חז"ל המופיעות בתלמוד, שעוסקות פעמים רבות בתיאורים של מחזות וסיפורים משונים שלא עולים על הדעת, ובכך מגלות את הצד הנסתר של ההוויה, ולכן גם לכאורה סותרות אותה. לא פלא שמפרשים רבים מבקשים לתרץ וליישב את האגדות האלה בכך שמשייכים אותן לחלום שחלם המספר.[1] כך למשל מסבירים חלק מהמפרשים את הסיפור המופלא על תנורו של עכנאי, בו ר' יוחנן עשה מופתים רבים כדי להוכיח שהלכה כמותו ולא כמו שאר החכמים. כך מסביר רבינו חננאל את הסיפור, שלשיטתו התרחש כולו בחלום: "ויש אומרים כי חכם מחכמי מדרש נתנמנם במדרש וראה בחלום שהיו חולקים החכמים על רבי אליעזר ואמר להם רבי אליעזר למה אתם חולקים עלי". חכם מחכמי מדרש נתנמנם ב[בית ה]מדרש!

גם באגדות המשונות ביותר בתלמוד המסופרות מפיו של רבה בר בר חנא במסיכת בבא בתרא:

 

וְאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה:

אֲנִי רָאִיתִי צְפַרְדֵּעַ שֶׁהָיְתָה כְּמִגְדַּל הַגְרוֹנְיָא. [עיר בבבל]

בָּא תַּנִּין וּבְלָעָהּ, בָּא עוֹרֵב וּבָלַע אֶת הַתַּנִּין וְעָלָה וְיָשַׁב בְּרֹאשׁ הָאִילָן.

בּוֹא וּרְאֵה כַּמָּה גָּדוֹל כּוֹחוֹ שֶׁל אוֹתוֹ אִילָן.

אָמַר רַב פַּפָּא בַּר שְׁמוּאֵל: אִלְמָלֵא הָיִיתִי שָׁם לֹא הָיִיתִי מַאֲמִין.

או:

אָמַר לִי אוֹתוֹ הָעֲרָבִי: בּוֹא וְאַרְאֲךָ מָקוֹם שֶׁאֶרֶץ וְשָׁמַיִם נוֹשְׁקִים זֶה לָזֶה.

הָלַכְתִּי וְרָאִיתִי הָרָקִיעַ שֶׁהוּא עָשׂוּי חַלּוֹנוֹת חַלּוֹנוֹת.

נָטַלְתִּי סַלִּי וְהִנַּחְתִּיו בְּחַלּוֹן הָרָקִיעַ,

וְעַד שֶׁגָּמַרְתִּי אֶת תְּפִלָּתִי – בִּקַּשְׁתִּיו

אָמַרְתִּי: יֵשׁ גַּנָּבִים כָּאן?!

אָמַר לִי הָעֲרָבִי: זֶהוּ הַגַּלְגַּל הַחוֹזֵר בָּרָקִיעַ. הַמְתֵּן עַד לְמָחָר – וְתִמְצָאֶנּוּ.

על מכלול סיפורים זה כותב הריטב"א: "יש גם במעשיות אלו ענינים נרמזים שלא היו נראין להם במראית העין אלא במראה החלום… ובעת השינה יראה להם כענין הרהורים ענינים נפלאים מורים על הענין". מצד אחד זהו ניסיון ליישב את הקושי העולה מהמוזרות הגדולה של הסיפורים, אלא שיישוב קושיה זה לא אמור לגרוע מההבנה של הסיפורים האלה כסודות גדולים שמססתרים בתוכם (וניתן לעיין בפירושי הרב קוק, רבי נחמן והגר"א החושפים את חלקם). בכל אופן, קשר הדוק יש כאן בין סודות פנימיים מעולם הנסתר של היהדות המסתתר מאחורי תופעות משונות לבין חלומות.

נסיים בביאור הגר"א לספר משלי, הוא קושר בין השינה לבין גילוי סודות התורה הפנימיים: "והעניין שנתן הקב"ה שיישן, כדי שתעלה נשמתו לישיבה של מעלה ושם מגלים לו רזי תורה, ומה שאי אפשר לאדם ללמוד בשבעים שנה – לומד שם בשעה אחת".

 


[1] ניתן לדבר על שתי גישות לפירוש אגדות חז"ל – הראשונה מבקש לתרץ קושיות וליישב סתירות, כלומר למצוא מה לא מסתדר על פי השכל הפשוט ולמצוא דרך להסביר אותו בכל זאת פי השכל הפשוט. שיטה זו מנסה 'לנרמל' את האגדה, ממנה פורץ צד חריג ופרוע של המחשבה היהודית. ותופסי שיטה זו מנסים להראות כיצד היא לא חורגת מן הנורמה. אך שיטה אחרת, ואתה אני מעדיף הרבה יותר, לא מבקשת לפתור את הבעיות, אלא להראות כיצד הן מגלמות ביטוי של עולם נסתר שלא יכול היה להופיע אחרת. זוהי שיטתו של הראי"ה קוק ובעיקר של הגר"א, שכתב כי 'באגדות שבש"ס… לפי הנראה חס ושלום כמו דברים בטלים בהן גנוז כל האורה' וכי 'בתוך האגדות גנוזים הסודות שהם 'כבוד אלקים' וצריך להסתיר אותם'.

מנשהוף VS פרויד – ערב עיון בנושא חלום וזיכרון

לפני חודשים מספר לקחתי חלק באירוע מיוחד ומעניין לכבוד צאת ספרו של משה מנשהוף – חלום וזיכרון. החלק שלי באירוע היה השולי והמינורי ביותר, וטוב שכך, אך שתי הרצאות ופאנל מרתק שעסקו בתיאוריה של מנשהוף להבנת מהות החלום עמדו במרכז האירוע. כעת עלו הקלטות האירוע לרשת ונביא אותם כאן יחד עם תקציר קצר.

 

את האירוע פתח ד"ר יובל ניר, נויורוביולוג וחוקר שינה, שסקר את תהליך פעילות המוח בזמן החלימה.

"ערכו מחקרים עם תינוקות שנולדו פגים וגילו שהם מבלים כמעט את כל זמנם ברחם, והשינה הזו היא כמעט באופן מלא היא שנת R.E.M – תנועת עיניים מהירה. דבר זה הוביל רבים לחשוב שהחלום משפיע על התפתחות המוח, ומשמש כמעין מציאות מדומה בה האדם מנסה כל מיני פעולות בסביבה מוגנת ובוחן מה יכול לקרות".

אחריו דיבר גיבור הערב, הפילוסוף משה מנשהוף, שדיבר על חלק משמעותי בספרו – איכון בזמן-מרחב כפקטור המבדיל בין חלום לזיכרון.

"אני מתאר בספר את האדם הישן כמי שעומד באמצע חדר חשוך לגמרי כשמעליו תקרה עגולה מלאה בכוכבי השמיים. אלה גירויים חושיים שגורמים לשליפה של גורם מידע העבר שלא מתפתח לתמונה, אלא הוא תמונה בודדת שנעלמת היות ואין סביבו זמן-מרחב כדי לפתח את התמונה. לעתים, הנקודה הזאת שנשקפת בתקרה מעלינו מתפתחת סביב זמן-מרחב העבר, בצורה אסוציאטיבית וכך בעצם אנו יוצרים תמונה ברת זיכרון. התמונה לבדה איננה ברת זיכרון… ברגע שהתעוררתי אני מחבר את כל התמונות האלה יחד ומצייר חלום, ברגע ההתעוררות".

אחרי ההרצאות עלה לדבר ולשיר המוזיקאי זיו רובינשטיין, שאמר "אני חושב שזה ספר יפהפה, אבל כפרוזה. אני לא מסכים עם מילה אחת בספר הזה. אני חושב ש'פשר החלום' של פרויד הוא הפיתרון הנכון להבנת מושג החלום'.

הערב הגיע לשיאו בפאנל מרתק שעסק בעיקר בהגותו של מנשהוף ביחס לזו של פרויד, שכן התיאוריה של הראשון מבקשת לייתר את התיאוריה של האחרון, זו שהעולם המערבי נוהג להתבסס עליה כדי להבין את עולם הנפש. ד"ר יובל ניר ומנשהוף השתתפו פאנל והרחיבו את הגישות שהציגו בהרצאותיהם.  ד"ר חגית אלדמע קבלה על מה שהיא כינתה כ'מכניזם מטריאלי' את הבנת החלום של מנשהוף, וביקשה לטעון שהחלום איננו תופעה פיזיולוגית אלא תופעה נפשית. תום בייקיין-אוחיון לעומתה ביקר את הגותו של פרויד, ואמר 'אני לא חושב שיש תורה יותר מטריאליסטית-מכנית יבשה מפרויד' וטען ש'המודל המטאפיזי שפרויד מציע אין לו צידוק. מה גם שיש כאן חוצפה כאשר אדם אומר שאם אני לא מסכים איתו – אז אני בהכחשה'. עם זאת, הוא לא חסך ביקורת גם מספרו של מנשהוף, ואמר "אני לא מסכים עם הספר בכלל. זה לא אומר שהוא לא צודק, להיפך, אני חושש שהוא כן צודק. כיוון שיש מידה של קסם שהולכת לאיבוד ככה".

חלום וזיכרון