הצחוק השחור של אנרי ברגסון

דמותו של הפילוסוף הצרפתי אנגרי ברגסון מציצה מכל פיני פינות תרבותיות מעניינות. בספרות, ביסס נתן זך את הביקורת האדיפלית והמכוננת שלו על שירתו של נתן אלתרמן על מושג הזמן של ברגסון, במאמר "זמן וריתמוס אצל ברגסון ובשירה המודרנית". עמנואל לוינס, בספרו 'כוליות ואינסוף', מתמודד עם תפיסת הזמן של ברגסון, אשר תפס את הזמן האותנטי כ'משך', כהוויה שהמושגים 'לפני' ו'אחרי' מקופלים בה כאחד. גם הרב קוק התייחס לברגסון ולתורת ההתפתחות שלו, וכינה את תפיסתו שיטת 'המעפילים המודרניים', היינו מי שמכירים במגמת ההתפתחות של העולם, אך מסרבים להבין מהו מקור ההתפתחות, ולאן הולכת המגמה הזו.

היכרותי עם ברגסון נערכה בכתה י', בשיעור העיוני של מגמת תיאטרון. המורה שהשאירה חותם כה עמוק על חיי, ורד פולשצ'וק-קט, הכירה לנו ספר קטן ויסודי – 'הצחוק' מאת אנרי ברגסון, שמנתח בצורה מרשימה את יסודות הצחוק בחיי האדם ובאומנות. לאחרונה חזרתי לקרוא בספר המיוחד הזה, שטוען בין היתר כי "אין הקומי מסוגל לזעזע אלא אם כן נופל הוא על פני-הנפש כשהם שקטים ביותר, חלקים ביותר, האדישות היא סביבתו הטבעית", וכן ש"הצחוק ודאי שהוא משיב על דרישות ידועות של החיים בחברה. הצחוק ודאי שיש לו משמעות חברתית".

not-afraid-of-love-2000 maurizio cattelan.jpg
לא מפחד מאהבה, אנריקו קטלן. 2000

ביטוי לצחוק כתופעה חברתית מופיעה בחלק הראשון של הספר העוסק בקומי שבצורות ובתנועות, ומציג את הרעיון שהצחוק נובע מתוך מכאניות שנכפית על הגוף. ברגסון דן שם ברעיון ההתחפשות, כאשר האדם מופיע בדמות אחרת מזו שאנו רגילים בה. "מדוע צוחקים אנו למראה שער-הראש, שמשחור הפך לצהבהב? מאין יבוא הקומי שבאף אדום? ומשום מה צוחקים למראה כושי?… את פתרונה [לשאלה זו] שמעתי פעם מפי עגלון פשוט, שקרא בשם 'בלתי-מרוחץ' ללקוחו הכושי שישב בעגלתו. בלתי מרוחץ! פנים שחורים נראים לנו איפוא בדימיוננו כפנים מלוכלכים בדיו או בפיח". כמה פשוטה וטבעית הגזענות פה – אדם שחור מצחיק את הצרפתים. איזה מרחק עברה האנושות מזמן כתיבת ספרו של ברגסון, 1901, ועד ימינו. הצרפתים ששלטו באותה התקופה בסנגל, קונגו, חוף השנהב וקולניות אפריקאיות רבות, מסתבר שראו בתושביהם מושא לצחוק, משום שנראו להם כמחופשים, כאדם לבן לא מקולח.

ברגסון ממשיך בתובנותיו ומשווה את מצב מגוחך-זה-בעיניו לתודעת חלום, "'אף אדום הריהו אף שצבועו', 'כושי הריהו אדם לבן שהתחפש', אבסורדיים גם הם לגבי התבונה, אולם אמיתות בטוחות מאד הן לגבי הדמיון הפשוט: נמצא שיש לו לדמיון הגיון שאינו הגיון-התבונה ושגם יתנגד לו לפעמים, ועל הפילוסופיה להתחשב בו לא רק בחקירת-הקומי אלא בכל החקירות שמאותו הסוג. יש בו משהו מן ההגיון שבחלום, אלא שאינו נתון בידי הקאפריסה של הדמיון האישי, בהיותו חלום אשר תחלום החברה כולה". החברה כולה חולמת חלום אבוסרדי ומשונה, על אנשים לא מקולחים ושחורים. אח, איזה צחוק! ומה מצחיקה היא ההיסטוריה האנושית, המגלגלת את תפיסות היסוד של האדם מכאן ולשם, משם לכאן, כאשר מה שהיה פעם נורמה היום הוא טאבו. תפיסות עולם באות והולכות, כַּחֲלוֹם יָעוּף וְלֹא יִמְצָאוּהוּ, וְיֻדַּד כְּחֶזְיוֹן לָיְלָה. אולי בכל זאת ההיסטוריה מתפתחת כפי שסבר ברגסון. לפחות בזה הוא צדק.

מודעות פרסומת

החלומות החכמים מאגי משעול

בשנת 2000 ראה אור ספר השירה השמיני של אגי משעול, "מחברת החלומות". בספר מתרגמת משעול חלומות שחלמה עם השנים לשירים, לאחר שכתבה אותם באופן קבוע במחברתה. "יש הבדל מהותי בין שירי חלום לבין שירים על חלום. שירים על חלום אינם שונים משירים אחרים שנכתבו בשיתוף-פעולה עם המחשבה. אבל שירי חלום הם אלו שנחלצו בזמן מן הודעה, לפני התערבותו של השכל, שטבעו מן הסתם לחשוב, והם משמרים את אווירת החלום והגיונו האחר", כתבה בהקדמה לספרה.

עוד קודם לכן, כשלוש שנים לפני צאת "מחברת החלומות", פרסמה אגי משעול טקסט הגותי על חלומות ושירה בגיליון הראשון של כתב העת "מאזניים". אנו מביאים כאן את הדברים כפי שהתפרסמו שם במלואם, ובסוף הטקסט היפה יופיעו כמה משירי החלום של משעול. תהנו.


החלום חכם מאיתנו

משך שנים, בכל בוקר, אני כותבת את החלומות שלי. איני יכולה להצביע על מטרת העבודה המחייבת הזאת שנטלתי על עצמי, אבל ברור לי שמדובר כאן בסוג של מגע עם שכבות חבויות. לו לא הייתי ממהרת להעלותם על הנייר, היו מחליקים אל תוך הנשייה. מסעות ליליים אלו לתוך הוויות אחרות ונעלמות גורמים לי כל בוקר פליאה רבה על הנווט שבי, זה המשגר אותי מדי לילה לממדים אחרים ויודע להחזיר אותי לחדרי ולהנחית אותי בשלום על מיטתי.

כתיבת החלום היא אפוא ה"מודה אני" הפרטי שלי.

עם השנים הצטברו מחברות החלום והפכו לביוגרפיה של חיי החלומים. אם נזכור שכמעט מחצית מחיינו עוברת עלינו בשינה, (ואין בכוונתי לומר בזה שבמחצית השנייה אנו ערים ממש), הרי שמדובר בזמן בלתי מבוטל ובהתרחשויות רבות הנשמטות מהכרתנו. מסיבה זו הפסקתי להתייחס לשינה כמילוי מצברים גרידא ואני חווה אותה תמיד כחיים בממד אחר של הוויתי.

אני אומרת ביוגרפיה, כיוון שהחומר המצטבר חושף רצף ממשי. לא רצף עלילתי המוכר לנו מחיינו הרגילים, כי אם כזה שהחוקיות שלו היא אסתטית, כמו של פואמה, תערוכה או קונצרט. זה משהו המספר לי את קורותיו בשפה של תמונות ואירועים המתייחסים זה לזה כמו מוטיבים בקומפוזיציה מורכבת. הקשב לחלום זהה לקשב המופעל על יצירה אמנותית.

New Doc 2018-03-12_2

Double Quartet 1971 by Dieter Roth 1930-1998
קוורטט כפול, דיטר רוט. 1971

כבר הצביעו על המכנה המשותף בין חלימה לשירה. שניהם אומרים משהו על המציאות בשפה אחרת. בין החלום לבין המציאות, כמו גם בין השיר לבין המציאות, מפריד וילון קסום של אימאג'ים. כל השאלה היא איך לממש דרך בשפה לטיפול בחומרי החלום באופן שונה מאשר בחומרי המציאות. שחזור ותיעוד ההווה המפעיל את החלום, זה המתפרש לשכל הער כפריצת גבולות מוחלטת, אותה ודאות של מה שנראה אחר כך כאבסורד גמור. מהו המשתנה שם בערות, שמבטל בחיוך את מה שהיה כה ודאי? מדוע יכול בחלום להופיע מכרנו, וגם אם אין הוא דומה לעצמו כלל, דבר לא יעורר ספק לגבי זהותו? מדוע בחלום, אם "יש לנו עוד חצי שעה", אנו יכולים לחוות את טעם הזמן המתקצר בלי שנסתקרן מיד לדעתי חצי שעה למה. שלא לדבר על תושייתו המופלאה של השכל החולם לפתור בעיות, כמו למשל בחלום סטריאוטיפי של נפילה לתהום, לא להתעורר בבעתה כי אם להתפצל למתבונן הרואה את חלקו האחר בתחתית התהום כגזיר נייר כחול של מאטיס, בצורת אדם, כמו שמסמנת המשטרה בגיר נרצחים שפונו ממקום הרצח. רק היצרתיות של המוח החולם יודעת להתמיר (טרנספורמציה) את האסון המתקרב לחזיון אסתטי.

אני מודה שאף פעם לא היה לי עניין מיוחד בפשר הפסיכולוגי של החלומות. אם כי רבדים אלה מבצבצים כמובן; אך אחרי שנות עבודה, זה שקוף וברור לי כמעט תמיד: מדובר בשלושה או ארבעה עניינים לא פתורים ששבים ועולים בווריאציות שונות, כמו למשל חלומות ה"דוּ", כמו שאני קוראת להם, סוג של פיצול שיש בי, שיכול ללבוש צורות שונות כמו חתולים סיאמיים המחוברים זה לזה בגפיהם, כאשר האחד הוא כתונת המשוגעים של השני, או מטוסי קרב דו-כנפיים במלחמת העולם, או אגי נוספת שצומחת ממותניי ומעלה ומנסה למחוץ באגרופה את צלעותיי. כל אלה ועוד אחרים הם אותו חלום עצמו מן הבחינה הפסיכולוגית, אבל כמו בשיר, מה שמרתק הוא לא ה"מה", אלא ה"איך".

בעניין הזה, החלום הוא הפקה מופלאה שבה החולם הוא הבמאי, התסריטאי, איש התאורה, השחקנים והצופה.

במה שונים אם כך שירי-חלום משירים אחרים? התשובה לכך טמונה כמובן בשפה ובפרדוקס המוזר: אף כי ברור שהשפה היא חיץ בין החולם לחלום, אמצעי מרחק מן החוויה הראשונית, הרי שהניסוח המילולי הוא אחת הדרכים לעיבוד חוויתי של החומר. אווירת החלום צריכה לעבור בצורה הולמת, משכנעת, כפי שקורה לנו בתמונותיו של מגריט, כאשר הצופה אינו מוסח מאיכות התמונה בשל האלמנטים המוזרים בה. שיר-חלום טוב יוצר תחושה שאכן נמצאים בתוך חלום, ואנו מקבלים, כמובן מאליו, מוזרויות שהשכל הער היה דוחה בגיחוך.

New Doc 2018-03-12_1

the-human-condition-1933
המצב האנושי, רנה מגריט. 1933

משורר הוא אדם המשתלט על המתרחש באמצעות המילים. ניסח – הבין. אבל בשירי-חלום צריך הניסוח לשמר את ודאות האבסורד באופן משכנע כשהאינטואציה של השפה חוקרת את החלום ושופכת אור על המציאות האוניברסלית. זהו תנאי הכרחי לכך שחלומו של X יעניין גם את Y. אחרת הופך השיר לאזוטרי מדי וסתום.

כחלמנית אני יודעת שיותר מכוח חשובה הכוונה. צריך לרצות ולאהוב את זה. מבחינה טכנית, כשמתעוררים, פקיחת העיניים ראה לחלום, כי חלום, כמו פילם במצלמה, נשרף באור הרשמים החיצוניים. חדר החושך, הגוף, צריך להיות מוגף כאשר משחזרים מן הוויזואלי לוורבלי, פעולה שהיא כמו ה – Enter לדיסקט. כאן מתבצע כבר העיבוד הראשוני; המוח, הפועל עדיין על שרידי גלי אלפא, שבוי עדיין בקורי החלום, והתודעה נמצאת במצב מוזי הדומה לזה של השראה.

ניסיון לא מיומן לתפוס את החלום מבריח אותו לבלי שוב. אחרי השחזור אפשר כבר לקום ולכתוב. מעט מאוד חלומות בלתי כתובים נשמרים בזיכרון הרגיל. לא פעם, מתברר כי החלום חכם מאיתנו וידיעתו מקדימה את הידיעה השכלית הרגילה. לא מזמן היה עלי לעבור ניתוח קטן והחלומות "ידעו" זאת לפניי. חלמתי אז שלושה חלומות העוסקים בחרדה מפני המוות. באחד מהם הייתי האישה היחידה בחברה קדישא וניצלתי ידע נשי כדי להעביר מנוחה אחת לעולם הבא עם לק אדום על ציפורני רגליה; בחלום השני, בישרה לי אחות שימיי ספורים, כאילו שימיה לא; ובשלישי, הכתיב לי אבי שכתב דקה לאחר מותו.

New Doc 2018-03-12_3

החלום כספרות, הספרות כחלום – מילים על זכרון ומציאות ממילן קונדרה וז'אק לאקאן

לא מעט אנשים היו מוכן לשלם לא מעט כסף כדי לחזק את יכולת הזיכרון שלהם. סלומון שרשובסקי, עיתונאי רוסי שחי בתחילת המאה העשרים, לא הזדקק לכך, הוא זכר כל פרט ופרט מחייו. שרשבסקי לא חשב שמדובר ביכולת מיוחדת. כשהעורך שלו נזף בו על כך שהוא לא רושם בפנקס את הפרטים החדשותיים שהוא חושף, הוא לא הבין למה לעשות את זה. הוא זכר כל מילה בנאום ששמע, כל פרט בחדר שנכנס אליו, כל שינוי אינטונציה ששינה הדובר. הנויורופסיכולוג אלכסנדר לוריא לקח אותו כבן חסות ובחן את יכולתיו הפנומנליות, ושרשבסקי החל להופיע על במות עמוסות קהל כאטרקציה קרקסית מופלאה. הדוקטור גילה שיכולתו של העיתנואי מקורה בעיוות מוחי שגורם לכך שכל גירוי שתפס את תשומת לבו נקלט על ידי כל חמשת החושים שלו במקביל. כל גירוי חושי נחקק בזכרונו על כל פרטיו – צבע, תמונה, צליל, תחושה וריח. אך מסתבר שברכה זו שזכה לה הפכה בסופו של דבר לקללה. במרוצת השנים, הפרטים הרבים ששרבסקי יכול היה לשלוף על כל רגע מחייו יצרו עומס כבד על מוחו. הוא נעשה מבולבל ויכולת התגובה שלו נחלשה, כמו מחשב שקורס מעודף קבצים. הוא לא יכול היה לקרוא יותר, היות וכל מילה עוררה בו את חמשת החושים שמנעו ממנו להבין את תוכן המילה. הוא לא יכול היה להמשיך לחיות כך. מתוך ייאוש, במעשה ספרותי להפליא, ניסה לרשום את כל זכרונותיו על דפי נייר ושרף אותם, בתקווה שעל ידי כליונם הממשי יעלמו גם ממוחו הקודח.

not-wanting-to-say-anything-about-marcel-i-1969.jpg
לרצות לא להגיד כלום על מרסל, ג'ון קייג'. 1969

סיפורו של שרשבסקי מתאר מציאות קיצונית של זיכרון מושלם. נדמה שאת המציאות ההפכית מייצג עולם הספרות – עולם עשיר, ססגוני ומורכב מאלפי פרטים מהם אנו מתענגים בקריאותנו, אך את רובם המוחלט לא זוכרים לאחר זמן קצר. מילן קונדרה, הסופר הצ'כי האהוב עליי מאוד, תיאר זאת יפה בספר המסות שלו, 'הרומן', בפרק שכותרתו המקסימה "הרומן כאוטופיה של עולם שאינו יודע את השכחה":

הפעילות המתמדת של השכחה מעניקה לכל אחד ממעשינו אופי בלתי מציאותי, מעורפל כרוח רפאים. מה אכלנו שלשום לארוחת צהריים? מה סיפר לי ידידי אתמול? ואפילו מה חשבתי לפני שלוש שניות? כל זה נשכח… גם תפיסת האמנות אינה נמלטת מעוצמתה של השכחה… לשירה, מבחינה זו יש יתרון. מי שקורא סונטה של בודלר, אינו יכול לדלג אף לא על מילה אחת ויחידה. אם היא מוצאת חן בעיניו, הוא שב וקורא אותה פעמים אחדות, ואולי בקול רם. אם היא שובה את לבו אעד תום הוא לומד אותה בעל פה. השירה הלירית היא מבצר של זכרון.

הרומן, לעומת זאת, הוא טירה שביצוריה דלים ועלובים אל מול פני השכחה…. כשאני הופך את הדף אני כבר שוכח את שקראתי רגע קודם לכן; כל שאני זוכר הוא מין סיכום חיוני להבנת מה שעתיד להתרחש, ואילו כל הפרטים, ההערות הקטנות, הניסוחים המופלאים כבר נמחקו. יום אחד, מקץ שנים,ייעור בי חשק לדבר על הרומן ההוא עם ידיד; או אז ניווכח לראות שזיכרוננו שמר מן הקריאה ההיא רק שברים אחדים ושיחזר מהם בעבור כל אחד מאיתנו ספר שונה לגמרי. והרי מחבר הרומנים כותב את ספרו כאילו כתב סונטה…

מה צריך מחבר הרומנים לעשות לנוכח השכחה ההרסנית הזאת? הוא יבוז לה ויבנה את הרומן שלו כמו טירה איתנה שהשכחה לא תוכל להרוס, אף אם ידע שהקורא שלו ירפרף עליו בפיזור נפש, בחיפזון, ברישול, בלי לגור בו כלל ועיקר.

השירה עוד יחסית מוגנת מאימת השכחה, היא קצרה ותכליתית, ניתנת לשינון, אך מה יהא על הרומן העמוס בפרטים, כיצד יתמודד הסופר עם העובדה שאיש לא יזכור את כל מה שכתב? הסופר יבוז לתכונת השכחה ויחיה מציאות אוטופית, אינסופית, של ממלכת זכרון יציבה ושל חוויה מתמשכת לעד.

1559155961_7c0537f6d0_b.jpg

נדמה שתחום נוסף שממלכת השכחה מולכת בו הוא עולם החלומות. כולנו חולמים בכל לילה מספר מכובד של חלומות, אך את רובם איננו זוכרים. לא מעט מהאנשים אף מעידים שהם לא זוכרים ולו חלום אחד, כך מעידים לא מעט מהאנשים שאני פונה אליהם ומבקש לארח את חלומותיהם בבלוג. כך חודשים רבים יכול אדם להעביר בשינה עמוסת מאורעות, אך להתהלך עם תחושה שכלום לא מתרחש בלילותיו. אחת מדרכי ההתמודדות עם תופעה זו הינה כתיבת החלומות מיד עם היקיצה. עצה זו רלוונטית למי שאכן זוכר את חלומותיו. אך אני סובר כי ניתן לעורר את יכולת זכרון החלומות גם אצל מי שלכאורה לא חולם, קודם כל ידי הכרה בכך שהאדם תמיד חולם, גם אם הוא לא זוכר. ברגע שהאדם יודע שהוא חולם בלילה, ולא פוטר את שינתו בהכררזה "איני חולם", הוא כבר יוצר פתח לזיכרון. האמירה 'אני לא חולם בלילה' במידת מה מקבעת את המצב. לעומת זאת, נסיון מודע להתמודד עם תופעה השכחה, לנסות ולהתבונן במה שעובר עלינו בלילה, וכתיבת כל מה שנדלה מתוך הים השחור, תעודד את זכרון החלומות בעתיד.

לסיום, נתבונן קצת בגישה הפסיכואנליטית של ז'אק לאקאן הצרפתי, שהמשיך את הגותו של זיגמונד פרויד מכיוון חדש ומקורי. לאקאן טען כי "השפה מאפשרת לאדם לתת קיום לדבר מה גם בהיעדרו" (מלאכת הטיפול הלאקניאני מאת יהודה ישראלי). מלאכתו של המטפל הקליני הינה בין היתר להתייחס לדבריו של המטופל כאל טקסט, שיש לעמוד על משמעותיו הפרשניות המגוונות. פרויד ראה בחלום את הצוהר לעולם הלא-מודע, היות ומבחינתו החלום הינו מציאות נזילה יותר מחיי הערות, ובכך מאפשר לחדור לתכנים הפנימיים הנסתרים. אך בעיני לאקאן הפוסט-מודרניסט לא רק החלום מתפקד כבדיה, אלא המציאות כולה! "על פי לאקאן הממשות הלא מתווכת של הקיום מבליחה ברגעים ספורים בלבד, דוגמת רגע היקיצה, ומתכסה שוב מיד על תלי-תילים של הזדהויות, המושתתות על מושגים ועל דימויים. לכן, עבור לאקאן הדיבור הוא שמהווה את דרך המלך ללא מודע לא פחות מהחלום". המציאות הינה חלומית לא פחות מהחלום, היא נזילה ומושתת על סימבולים שאנו משליכים על המציאות, כמו בחלום. בכך נפתח הפתח דרכו יכול המטפל לחוות את השיח הטיפולי כטקסט ספרותי דמוי חלום, דרכו ניתן לקרוא את המבעבע בקרקעית תודעתו של המטופל. (ואכן הדברים תואמים מאוד למאפייני הההשקפה הפוסט-מודרנית המגוונת על המציאות, ועל כך לא נרחיב כעת)

אנו רואים אם כן שישנו קשר בין החלום לספרות, בין השכחה של הפרטים הרבים של הטקסט לבין העולם הפנימי שמבליח בלילה ונעלם בערות. אמנם אצל לאקאן הדבר מטשטש, והתת-מודע זולג לחיי הערות כל הזמן, אך נראה שאפשר לומר כי היזכרות בדברי חלומותינו הינה חוויה ממשית יותר מאשר היזכרות בפרטים שקראנו בספר. כאשר אני נזכר בפרטים מחלום שחלמתי, בין אם המציאות מהדהדת לי אותם ובין אם אני קורא את התיאור שלו שכתבתי, אני באמת יכול להזכר בחוויה פנימית שעברה בי, במעט במלוא עוצמתה ומשמעויותיה. ונדמה שכאן השכחה אולי אף משחקת לטובתנו, כאשר אנו מסייעים לה לצוף על פני הזכרון, היות והיא מאפשרת לנו להביט על מה שחווינו ממבט מרוחק ולשפוט אותו מהנקודה בה אנו נמצאים כעת, ולהתחבר ממקום שאנו נמצאים בו עכשיו למקום שהיינו בו אז, ולמי שהיינו בו אז. בכך השכחה הופכת לכלי משמעותי בדרך לפיתוח משמעות פרשנית עמוקה לחיים שלנו אז, ולחיים שלנו היום.

407H

חלום יוצר – אברהם גיא ברכיל

אברהם גיא ברכיל – אומן, צייר ופסל למעלה מ-20 שנה. מאז חזרתו בתשובה  החל להתעניין בלימודי הקבלה והזהר, מה שמתבטא בעבודות שלו, משלבות את שני צידי העולמות בהם הוא חי. אנו שמחים להציג כמה מיצירותיו החלומיות.

 

חרדים על הגל 2
חרדים על הגל – אגדות רבה בר בר חנה, אגדה שנייה. אמר רבה: אשתעו לי נחותי ימא: בין גלא לגלא תלת מאה פרסי,ורומא דגלא תלת מאה פרסי. זימנא חדא הוה אזלינן באורחא, ודלינן גלא עד   דחזינן בי מרבעתיה דכוכבא זוטא  [תרגום: מר רבה, סיפרו לי יורדי הים: בין גל לגל יש ג' מאות פרסאות וכן זה גובה הגל. פעם אחת הלכנו בדרך ים, והגל הגביה אותנו עד שיכולנו לראות את מקום מושבו של כוכב קטן]
רץ על החומה
רץ על חומה. אגדות רבה בר בר חנה, סיפור שלישי. אמר רבה: לדידי חזי לי הורמין בר לילית כי קא רהיט אקופיא דשורא דמחוזא, ורהיט פרשא כי רכיב חיותא מתתאיה ולא יכיל ליה. [תרגום: אמר רבה, ראיתי: את הורמין בן לילית [שם של שד] שהוא רץ על  היקף חומת העיר מחוזא. במקביל אליו, רכב פרש [לתומו] על בהמה בתחתית החומה, ולא הצליח [השד] להשיגו ולהזיקו]

 

 

יצורים הולכים במנהרה
יצורי ארץ אדמה בדרכם להתפלל לבורא. מתוך הספר "מעשה בראשית"

 

לרקוד עם השטן
ריקוד עם השטן. "לְעוֹלָם יַרְגִּיז אָדָם יֵצֶר טוֹב עַל יֵצֶר הָרָע, וְיִשְׁתַּדֵּל אֲבַתְרֵיה" –  ירגיז אדם את יצרו הרע על ידי ריקוד של שמחה



 

אברהם גיא

אברהם גיא ברכיל פרסם שלושה ספרי קומיקס, אותם ניתן להשיג בביתו בתל אביב. מצורפים שלושה סרטוני הצצה לשלושת הספרים:

כתובת מייל ליצירת קשר עם אברהם גיא: avraguyb@gmail.com

ישות שעשויה להשתנות ממש בקרוב – ריאיון עם המוזיקאי Saccadic Eye Motion

Silver Soul, אלבומו חדש של המוזיקאי Saccadic Eye Motion יצא לאוויר העולם בשבועות האחרונים, אלבום Dream-pop השופע באווירה חלומית ייחודית. ניצלנו את ההזדמנות כדי לדבר עם האיש שמאחורי הפרויקט המעניין שלא מרבה לחשוף את עצמו.
שלום, אשמח אם בתור התחלה תוכל לספר קצת על הרקע ממנו אתה מגיע.
אני דרימר מוצהר וזה בגדול מה שאוכל לומר על עצמי. ואולי רק עוד קצת… גדלתי במרחבים העצומים של המדבר, עד היום איוושת רוח קלילה עשויה לעורר בי זיכרון עמום של רוחות מדבריות רכות הספוגות ריח מאוד מסוים שיש רק שם, אל-ריח + חול כזה אבקתי שנכנס לעיניים, תענוג. בגיל העשרה עברנו לעיר הגדולה ומאז אני חי בערים הגדולות. מקצתן הסבו לי עונג בתקופות שונות בחיי ואחרות החיו קלסטרופוביות רדומות או הרבה יותר מזה, שנאה עזה לאורבניות המתישה. לפני העשייה המוזיקלית כתבתי כמה שנים על מוזיקה והיום אני מעצב חוויית משתמש בעולם האמיתי. זו הדמות שלי, לטוב לרע ולאין ברירה.

תוכל לספר גם על ההרכב – כמה זמן הוא פעיל? מה החזון שעומד מאחורי ההרכב? יצא  עכשיו אלבום חדש – הוא שונה משאר האלבומים, יש בו משהו חדש ייחודי?

 

הו תודה, זו מחמאה אדירה 🙂 אך מאחורי Saccadic Ere Motion אין הרכב, זה אדם אחד מול מק אחד, מספר גיטרות (חשמליות, אקוסטיות, קלאסיות), כלי הקשה משונים, מקלות סושי, קצת קלידים, הרבה אבק ומידי [MIDI]. לכאורה הסאונד שנוצר הוא סוג של תאונת עבודה סלש סימביוזה משונה בין כלי נגינה חיים לשירבולים ממוחשבים, כל אלה תומכים בעשייה האינדיבידואלית מזה כעשור, העובדה שמכל זה יצאה לה פה ושם גם מוזיקה שבני אדם מסוגלים להנות ממנה, ובכן, זה באמת מפתיע אותי עד היום.

אין פה חזון, יש מוטיב חווייתי, ספונטני בעיקרו. באופן מודע לחלוטין אני מקליט את כל החומרים לייב, ללא הכנות או חזרות מכל סוג שהוא ולכן גם אין באפשרותי לנגן אותם שוב, כי אני לא זוכר מה לעזאזל עשיתי, מתסכל כן. רוב ההקלטות שלי מתבצעות באופן מיידי, כל שנדרש היא לחיצה קטנה על כפתור והערוץ הראשון שיחל הרפתקאה חדשה ומהורהרת כבר רץ לו מעצמו. בשלב זה אולי יהיה מעניין לדעת ש90% מהתופים שהקלטתי בעשור האחרון הם למעשה לופים, פטרנים מחזוריים של מכשירים אנליטים ומתמטיים שנקרא להם: אלגוריתם או סתם קוד – לא שם מתופף אנושי אחד מלבד באלבום הראשון.

 

סקדיק

 

 

במהלך השנים היו שיתופי פעולה שונים ומשונים, חלקם מוצלחים, במסגרות שונות, אך SEM מקליט בגפו מאז וכנראה לתמיד כי ככה יוצא לו מה שיוצא לו. לא תמיד כתבתי שירים, הסיבה העיקרית בגינה התחלתי להקליט מוזיקה באופן די אובססיבי, היא החוויה יוצאת הדופן של אקט ההקלטה שנועד לתעד משהו, הלך רוח, הווייה, ישות שעשויה להתשנות ממש בקרוב. כדי לזכור מי או מה הייתי או עשיתי לפני השינוי האחרון… אני מקליט. המוזיקה שלי היא סוג של יומן שעוזר לי להתמודד עם כל מיני חוויות אישיות בזמן אמת או באופן רטרואקטיבי בגפו הם בדרך כלל חיים די מונוטוניים, אולי זו גם הסיבה לקווי הדמיון החזקים מאוד בין הקטעים האינסטרומנטליים או השירים לאורך העשור האחרון.

 

אתה מגדיר את הסגנון שלך כ'דרים פופ'. תוכל להסביר מה זה מבחינתך דרים-פופ? מה מאפיין דרים-פופ ומה מבדיל אותו מפופ רגיל?
 דרים פופ הוא מונח נורא טינאייג' כזה, שכיף להשתמש בו. אני כבר מזמן לא טינאייג'ר. אני כן אאוטסיידר מטבעי אבל דרים פופ כנראה שייך לצעירים. אני מניח שדרים פופ זו האלטרנטיבה המהורהרת והאיטית יותר לחיים המטורללים שם בחוץ, אולי הכל החל באיזה נסיון צנוע להרגע עם ביס קטן של אמבייאנט? אני למשל לא ממש יודע להגדיר את מה שאני עושה וזה כנראה, לא בדיוק דרים פופ, יוצא לי יותר סמיך כזה, כמו ג'אז. לרוב זה די אינטנסיבי, לא לגמרי אוורירי, קשה מאוד לסחוב עד הסוף ולרוב האנשים אין בכלל כוחות לקטעים של 14 דקות, ולכן דרים בעיני לא תמיד קשור לפופ.
תוכל להמליץ על הרכבי דרים-פופ טובים? (אני מאוד אוהב את The Radio Dept)
גם אני מאוד אוהב את היצירה של The Radio Dept וגם את העובדה שהם ארופאיים, אני עוקב אחריהם כבר שנים, קסם. הרכבים נוספים שאוכל אולי לסווג כדרים פופ: בריאן אינו עושה את זה כבר מיליוני שנים, Beach House כמובן אבל גם Andu Shauf הקנדי נשמע לי דרים וגם C Duncan הבריטי, אפילו PURE X נשמעים לי דרים פופ ובסופו של יום The Holydrug Couple מצ'ילה מספקים חוויה די חלומית. אבל הכי דרים בעיני הם: ,Dub Tractor ,Nonokeen, The American Analog Set וכמובן Spiritualized.
כיצד החלומות משפיעים על היצירה שלך? יש שירים שכתבת בהשפעת חלומות?
אני אישית לא זוכר חלומות מכל מיני סיבות שאין לי מושג מה הן, אך חשוב לציין שאני חי חיים מלאי הרהורים ומקפיד לשמור על איזון סביר של הרהור + נימנום כדי לשמר סטטוס-קוו שפוי. עם זאת, חלומות תמיד סיקרנו אותי כמו גם מערכות יחסים בין בני אדם. הסרט ׳עד סוף העולם׳ לוים ונדרס (דרימר אהוב במיוחד), הוא שילוב מעורר השראה בין כל תחומי העניין שמכילה היצירה המוזיקלית שלי: טכנולוגיה גוססת, דימדומים של שעות בוקר מוקדמות וקשרים מתמוססים בין שני אנשים.
ההגדרה המדעית של סקדיק אייס מושן היא תנועה של העיניים בין שני חפצים שונים, אאבל נדמה שהמוזיקה שלך מבקשת להשאר דווקא במקום אחד, לשהות בו, להתהלך בו. האם אתה מנסה ליצור במוזיקה שלך משהו יציב או משוטט דווקא? איך היית מאפיין את הקשר בין השם שבחרת למוזיקה שאתה יוצר?
זו באמת שאלה מדהימה אבל אין לי שמץ. אני נהנה מאוד לנגן שוב ושוב את אותו צליל מוצלח וכך נדמה אולי שאני נוכח במקום אחד אבל בעצם, אני בכלל לא נוכח כשאני מנגן, אני במקום אחר לגמרי, אני משהו אחר. אני חושב שהשם הזה – Saccadic Eye Motion נשמע לי מסתורי וגם מדעי בו זמנית וזו אולי הסיבה שבחרתי וגם חיפשתי שם שאף אחד אחר עוד לא השתמש בו, משימה לא פשוטה בכלל.

 

הרואה שיניו שנפלו או לחייו שנשרו – כמה מילים על תענית חלום

אסור להתענות בשבת… [אבל] מותר להתענות בו תענית חלום כדי שיקרע גזר דינו וצריך להתענות ביום ראשון כדי שיתכפר לו מה שביטל עונג שבת (שולחן ערוך אורח חיים, רפח)

אדם חלם חלום רע שלא עוזב אותו. הוא חוזר וטורד את מחשבתו, הוא עוצם עיניים ורואה אותו מול עיניו, מדבר עם חברו ועליו הוא חושב. מה הוא עושה עכשיו? כיצד מתמודדים עם התחושה הנוראה הזו של תמונות ממקום אחר שפלשו לעולם הפנימי? דיברנו כאן בעבר בבלוג על טקס הטבת חלום, בו האדם אוסף שלושה מחבריו ובעזרת כמה פסוקים ואמירות הם מפיגים יחד את המתח של החולם, דווקא באמצעות המפגש החברותי שנוצר. אך ההלכה מציעה גם דרכי פעולה למתקדמים, למי שחוו חלומות קשים במיוחד, דרך אקוטית הרבה יותר – להכריז על יום צום אישי.

vision Odilon Redon · 1883.jpg
חזיון, אודיליון רדון, 1883.

הדיון ההלכתי נסוב סביב השאלה האם מותר להתענות תענית חלום בשבת, מה שמראה עד כמה משמעותית התענית עבור החולם. בשורות הקרובות נציג את דברי השולחן ערוך בנושא, וכמה מפירושיו של רבי יעקב חיים ספר, בעל הספר 'כף החיים'.

כאמור, אסור להתענות בשבת, אך תענית חלום דווקא מותר. מדוע? "לפי שנפשו עגומה על חלומו שראה וחושב שיתבטל בשכר התענית אם כן התענית הוא עונג לו". כלומר, החלום כל כך מטלטל אותו עד כדי כך שהוא בכלל לא יהנה מתענוגי השבת, לכן יכול החלום להתענות אפילו בשבת. האם אנו מכירים חלומות כאלה שנטלו מאיתנו את היכולת לאכול, להתענג, להנות? רק מקרים קיצוניים ביותר. לכן אולי מסייג השולחן ערוך את דבריו, ומצמצם את האפשרות להתענות רק אם ראה את אותו חלום שלוש פעמים, או כאשר מדובר דווקא בשלושה חלומות מסויימים:

יש אומרים שאין להתענות תענית חלום בשבת אלא על חלום שראהו תלת זימני [שלוש פעמים] ויש אומרים שבזמן הזה אין להתענות תענית חלום בשבת שאין אנו בקיאים בפתרון חלומות לידע איזה טוב ואיזה רע… והעולם אומרים שנמצא בספרים קדמונים שעל שלשה חלומות מתענים בשבת ואלו הן הרואה ספר תורה שנשרף או יום הכיפורים בשעת נעילה או קורות ביתו או שיניו שנפלו…  ויש אומרים הרואה שקורא בתורה ויש אומרים הרואה שנושא אשה… אבל הרואה לחייו שנשרו חלום טוב הוא דמתו היועצים עליו רעה…

מחבר השולחן ערוך מביא כמה שיטות בנושא –

  1. מתענים בשבת רק אם החלום חוזר פעם שלישית
  2. לא מתענים בכלל כיוון שאנו לא יודעים לפתור חלומות
  3. דווקא על שלושה חלומות מסויימים מתענים.

מעניין לראות שהמחבר אומר שאנו לא בקיאים כיום בפתרון חלומות, ותוך כדי כך פותר חלום (!) – מי שחלם כי נשרו הלחיים שלו סימן שאויביו נפלו ומתו. אך מדוע דווקא על שלושת החלומים המדוברים ראוי לצום בשבת? כל זאת עונה הרב סופר מפרש בספרו 'כף החיים':

טעם לרואה ספר תורה שנשרף שמראים לו כאילו עבר בכל התורה או היה סיבת שריפה התורה. ויום הכפורים בעת נעילה הראו לו שצריך כפרה, קורות ביתו ראוי למות, דהקורות סימן לסתירה והבית סמוכה עליו כמו קירות, ונפילת שיניים כאילו לא יאכל עוד, וקורא בספר תורה שעולה לבימה לדון או שאינו עוסק כראוי, ונושא אישה הראו לו שצריך מחילה ואם לא יתענה יומת בעוונו".

החלומות שבגינם מותר להתענות בשבת מסמלים כי האדם נמצא בשפל רוחני, וכי עליו לכפר על מעשיו, עד כדי כך שאפילו ביום המנוחה והשמחה עליו לענות את נפשו. מעניין אגב לראות, כי ישנה התייחסות גם לעובדה שלפעמים החלומות שאדם חולם מגיעים פשוט מהרהורי לבו, מהדברים שחווה במהלך היום: "המהרהר ביום ובא לו בחלום אחר כך אין כאן שייכות לומר מן השמיים הראוהו, אלא ההרהור גרם לו… ואדם שהיה כאוב בשיניו וחלם שנפלו שיניו דאין להתענות, דאתי [שבא] דמכל שכן מהרהור שמהרהר ביום". במקרה זה ברור כי החלום מושפע אך ורק ממצבו הפיסי, וכי אין מסר שנשלח מרחוק, אלא אך ורק שיח בין גוף לנפש.

נסיים בעוד אחד מסימני השולחן ערוך, המדגיש עד כמה החלום מקבל מקום משמעותי בהבנה ההלכתית, שנאמר: "אין מתענין [בשבת] על שום צרה מהצרות כלל". כלומר, גם אם מגיעות צרות מעשיות ומשמעותיות לאדם בשבת, אל לו לאדם מלהתענות, אלא ראוי שימשיך בחיי העונג והשמחה של שבת. לעומת זאת, על החלומות הרעים שצויינו כן צריך לצום, כלומר שבמובן מסויים הממשות הרוחנית של החלומות נוכחת ומשפיעה הרבה יותר מאשר צרות אמיתיות. יש כאן מתן מקום לעולם הרוחני המופיע בחלום, בהבנה שהוא מגיע ממקור עליון ובהשגחה, והכרה בצרות המעשיות ככאלה שבמובן מסוים אינן מהות הדברים, הן יכולות לחלוף בכל רגע וניתן להתגבר עליהן בצורה מעשית, מה שלא כך עם החלום, הדורש התמודדות רוחנית מעשית ומשמעותית.

לפרק את החלום לגורמים – ביקורת על הספר 'חלום וזיכרון'

לילה. אדם שוכב במיטתו. למול עיניו במרצדות במהרה תמונות שונות ומשונות; איש צועד לאט ביער אפל; הכלב האהוב שקופץ ממטוס בלי מנצח; מבצע צבאי לחילוץ תיירים ממעלית. כל אדם וחלומותיו. אך נדמה שאין מי שלא מכיר את התחושה החזקה של התעוררות מתוך חלום שמטלטל את כל ישותך. האדם יתרוצץ אנה ואנה, ישאל עצמו מה משמעות החלום? מה הוא בא להגיד לי? האם הוא מנבא עתידות או אולי חושף נסתרות מקרקעית הנפש המבקשים להגלות? ואיך החיים צריכים להיראות אחרי חוויה מטלטלת כזו?.

בספרו החדש, "חלום וזיכרון – מסה על תפיסה, זיכרון, שינה וחלום", מציג הסופר והתיאורטיקן משה מנשהוף גישה חדשה ומעניינת בנוגע להבנת תפקיד החלומות בחיינו. אין החלומות שאנו זוכרים תוצר של מאווים נסתרים ותשוקות לא ממומשות, אין הם סמלים אלגוריים ולא נבואה זוטא. החלום, לפי ספר זה, הינו בסך הכל תוצר של תמונות הנוצרות בתודעה בעקבות גירויים שונים, פיסיים או מחשבתיים, אשר נועדו לספק לאדם הגנה מפני הצורך של הגוף לצלול אל החשכה ולנוח. רק כאשר האדם מתעורר הוא מחבר את התמונות האסוציטיביות האלה למסגרת של סיפור, ולא קודם לכן. הנרטיבים הססגוניים, מלאי הדמיון, שאנו מכירים מלילותנו, הינם למעשה הדבקה שלאחר מעשה של כמה תמונות בודדות שהתפזרו בחושך התודעה בלילה.

ספרים מערבולת.jpg

כדי לבסס תפיסה זו בונה מנשהוף מבנה תודעתי מורכב ועשיר, שבבסיסו ניצבים שני מושגי מפתח – בדיד ואינהרנט, באמצעותם מוסברים תהליכי התפיסה של האדם. הבדיד בהגדרתו הוא יחידת תפיסה המכילה נקודת מיקוד אחת מסויימת – למשל המושג "עיתון" הינו בדיד יחיד בתודעת האדם. התודעה שלנו מורכבת ממספר כלשהו של בדידים המתחברים יחד למכלול רבגוני של תכני תודעה. כל בדיד הוא דינימי ומודולרי ומורכב מיחידות ברמות שונות. אם ניקח לדוגמא את עיתון "הארץ" כבדיד אז מושג העיתון הוא הבדיד ברמה הגבוה ביותר, מוסף "תרבות וספרות" ברמה מתחתיו, מאמר זה מתחתיו, שורה זו אחריו וכן הלאה. יחד עם מושג הבדיד מופיע האינהרנט אשר מרכיב את שכבות המידע הטבועים בתוך הבדיד, כלומר את כל המידע הנלווה לבדיד. ישנם מספר סוגי אינהרנטים, ביניהם אינהרנט הזמן-מרחב המשמעותי אשר ממקם את הבדיד הנתפס כחלק מסיטואציה מסוימת – למשל מתי ואיפה אתה קורא את המאמר. ישנם אינהרנטים של תנועה, של ביטוי, של כוונה, פרופורציה ועוד. לאינהרנטים אין נוכחות כדבר העומד בפני עצמו, אלא רק כהשלמה לבדידים השונים. היחס בין הבדיד לאינהרנטים השונים מתבצע באמצעות נקודת מיקוד ועל ידי תבניות המסדרות אותם על פי נושאים והקשרים. כל אלה יוצרים אצל האדם יכולת לתפוס את העולם, לחוות אותו ולזכור אותו.

מנשהוף בונה בהדרגתיות ובסבלנות את המבנה המורכב שלו המסביר כיצד פועלות תפיסתו ומחשבתו של האדם. תחילה הוא מגדיר מהי "חוויה", מהי יכולת התפיסה, וכיצד מעניק האדם משמעות למחשבותיו ולמציאות. משביסס זאת הוא ממשיך הלאה אל תפקוד הזיכרון – איך אדם זוכר דברים? האם יש הבדל בין שכחה לזכרון? מדוע חלק מהדברים אנו זוכרים וחלק לא?. לאחר שענה על שאלות אלו עובר מנשהוף להחיל את מסקנות הניתוח הקודם על תפקוד האדם בזמן השינה וכאשר החולם.

כאמור, חידושו המשמעותי של מנשהוף הינו במסקנותיו על תפקוד החלומות. תחילה הוא מתחבר למחקריהם של הצרפתים בני המאות ה – 19 וה – 20, אלפרד מארי ואנרי ברגסון, וטוען כי אחד הגורמים המשפיעים ביותר על יצירת חלומות הינם גירויים פיסיים. כדוגמא הוא מביא את חלומו המוכר של הפסיכולוג האוולוק אליס, בן דורם של האחרונים, ובו הוא מספר כי חלם שהוא מטפס במדרגות רבות עד שמגיע לחדר מלון בו חדרנית מציעה את המיטות, שנראים לו כמו שלג. החדרנית אומרת לו שהוא אדם אמיץ מאוד אם טיפס עד מקום גבוה וקר שכזה. "התעוררתי וגיליתי שהלילה קר, ואני מסובך בסדינים כך שחלק מגופי אינו מכוסה". החלום התגלגל בעקבות מצבו הפיזי של החולם. זהו אם כן מקרה מובהק של השפעת גירויים הפיזים סביבתיים על תוכן החלום.

אבל התיאוריה הפילוסופית של מנשהוף כוללת יותר מרק טענות על השפעת הגורמים הפיסיים על החלומות. אחד הטיעונים המרכזיים שלו הינו שהאדם בשנתו נתון בחשכה תודעתית שבה כושר החשיבה נעדר יחס עם תפיסת ההימצאות בזמן ובמרחב. האדם שקוע ללא יכולת ההכוונה וללא יכולת תפיסת האובייקטים שבזמן-מרחב הנוכחי. בתודעתו המוחשכת מרצדות תמונות אסוציאטיביות, שמקורם יכול להיות אובייקט מסוים בחדר, מטען רגשי חזק שמלווה את האדם בזמן הערות או הדברים שהעסיקו אותו לפני שנרדם. כך יוצא שלאורך השינה אנו רואים מדי פעם לנגד עינינו רצף אסוציאטיבי של תמונות – אבל את המשמעות שלהן, את הפיכתן לסיפור אחיד ורציף, אנחנו ממסגרים רק כאשר אנחנו מתעוררים. כלומר שהסיפורים שאנו זוכרים בבוקר הם פרי ההשלמות הלוגיות והרגשיות שאנו עורכים בין רצף אסוצטיבי של תמונות המופיעות בשנתנו. אין באמת "סיפור" בחלום, אין איזו עלילה שמגוללת לנו התרחשות מפורטת ומלאת רמזים. כך למשל ניתן להסביר מצב בו האדם זוכר שחלם חלום מרובה פרטים וזמנים, אלא שהוא מרגיש שחלם את כל זה ברגע אחד, בשנייה אחת.

 מהו אם כן תפקידו של החלום על פי מנשהוף? להעיר אותנו. בעבר, החלומות היו מנגנון אשר שימש את האדם כדי להיות "ער" לסכנות גם בזמן השינה. החלום איפשר לאדם להכיר בסביבתו המסוכנת גם כאשר תודעתו מוחשכת, ובכך להיות מסוגל להתמודד עם טרדות סביבתיות מזדמנות. משהשתנה אורח החיים ואין האדם ישן בסביבה מסוכנת כל כך, נותר מנגון החלום כבעל תפקיד אחד עיקרי – להעיר אותנו. החלום מתפקד כשעון המעורר הפנימי של האדם, באמצעותו הוא יכול להתעורר מדי פעם ולא לצלול לעולם שחור לגמרי, חסר זמן ואנשים.

ספרו של מנשהוף מקורי, עצמאי ברוחו ובמובן מסויים אמיץ. לא בכל יום קם אדם ומציע להבין את העולם אחרת לגמרי מהצורה בה כולם תופסים אותו. כמו כן, מנשהוף בחר בספר זה שלא לנקוט במתכונת האקדמית המקובלת ולוותר על עריכת מחקר השוואתי. הוא יוצר עולם משלו שלא תלוי באחרים. מדי פעם מופיע איזה איזכור שמו של הוגה או התייחסות לתיאוריות שונות. כך למשל יכול להופיע בו המשפט הבא, שאין יותר אנדרסטייטמנט ממנו: "החלומות יכולים להיות מעניינים ולהפתיע את האדם שחלם, ויש אומרים שמתוך ניתוח החלום ניתן ללמוד על מבנה אישיותו ואופיו של האדם" (עמ' 287). התפיסה השלטת בעולם התודעה הופכת לאיזה "יש אומרים" אגבי.

זהו ספר מעורר מחשבה אשר מצליח לבנות מבנה תיאורטי יסודי ויציב. המחבר צועד צעד אחר צעד כדי להניח את כל הלבנים ההכרחיות לבניית מבנה זה ובכך יוצר מרחבים הגותיים חשובים ועמוקים. הטיעונים משכנעים ומעוררי מחשבה. אך האם אנו מסוגלים לוותר על העולם המופלא, הדמיוני והפראי שמהווים עבורנו החלומות? האם נוכל להפסיק לחפש בחלומותינו את היסודות הקמאיים של הוייתנו? יקראו הקוראים את הספר ויענו על כך לעצמם.

חלום וזיכרון.jpg

סַפִּירֵי חֲלוֹם וּמַחֲשָׁבָה – משירי יעקב שטיינברג

פרויקט בן יהודה הנהדר, אשר שם לו למטרה להנגיש לציבור הרחב את הנכסי צאן ברזל של הספרות העברית, העלה עם תחילת שנת 2018 כתבים שתוקף זכויות היוצרים עליהם פג מרגע שזו הגיעה. מתוך רשימת היוצרים בחרתי להביא כאן כמה שירים יפים ביותר של הסופר, המשורר והמסאי יעקב שטיינברג, שרכות, דמיון ופליאה מן הקיום נסוכים בשיריו. שטיינברג עלה לארץ מאוקראינה לפני מלחמת העולם השניה ומאז החל לכתוב בעברית בלבד, ופרסם למעלה מעשרים ספרים.

מעיון זריז נראה כי החלומות תופסים מקום די תדיר ביצירתו, ומתקשרים פעמים רבות לנגיעה ברזי היקום, למפגש מלא חיים עם העתיד וההווה, ורגעים קטנים של פליאה.

בשיר הראשון מתאר שטיינברג את המאבק בין העבר כבד-הכנפיים לעתיד האחוז חלום אשר מתנגחים ביניהם עם עלות השחר

זריחה אלברט בירסטדט.jpg
זריחה, אלברט בירסטדט

[הנה בא היום הנמהר]

הִנֵּה בָא הַיּוֹם הַנִּמְהָר

עֵת הַזְּמַן בַּחוּצוֹת יָרֹן;

וּלְעֻמָּתוֹ גַּם יָשׁׂקּוּ

כָּל הַלְּבָבוֹת בְּשִׁכָּרוֹן.

אוּלָם – רָזִי: גַּם הֶעָתִיד,

גַּם הֶעָבָר כְּבַַד-כְּנָפַיִם,

שְׁנֵיהֶם יִרְבְּצוּ כִתְאוֹמִים

אֶל מוּל שַׁעֲרֵי הַחַיִּים.

וּבְעוֹד צְחוֹק הַזְּמַן מִתְגַּלְגֵּל,

וּבְעוֹד חוֹגְגָה הָעֵדָה, –

יֵט הֶעָבָר עַפְעַף שֵׂיבָה,

יִפְקַח עַיִן אַחַת כְּבֵדָה.

דּוּמָם יַבִּיט אֶל הֶעָתִיד

בְּתוֹכֵחָה אוֹ בַחֲנִינָה, –

אַךְ הַלָּז, אֲחוּז חֲלוֹמוֹת,

יִנְשֹׁם אַט לְקוֹל הָרִנָּה.


 


בשיר זה מתאר שטיינברג חוויות לילה של אדם המאחר לשכב לישון בעוד סביבו הומה הבית משינה.

אַחֲרֵי כְלוֹת

יֵשׁ אֲשֶׁר עֶלֶם עַז בְּאַחֲרוֹ לַיְלָה שֶׁבֶת,

בִּדְמִי חֲדַר-מְנוּחוֹת וּלְאוֹר-מַחֲבוֹאִים דַּל

לְבַדּוֹ יִשְׁהֶה עֵר וּדְמוּת חֲלוֹם יְכַל,

וּבְקֶרֶב אִלְּמֵי-שְׁנָת רַק נַפְשׁוֹ עוֹד דּוֹבֶבֶת.

כָּל בֵּית אֲבוֹתָיו נָם – וְלֹא יִיקַץ עַד-מְהֵרָה,

פֹּה עֻלְּפוּ אָב וְאֵם וּסְרוּחִים אָח אֶל אָח;

גַּם אָחוֹת שָׁמְרָה חֹק, וּלְבָבָהּ אֲשֶׁר נָח

בָּאֹפֶל עוֹד יְהַלֵּךְ אַהֲבָתוֹ כְּמוֹ עֵרָה.

רַק הוּא לְבַדּוֹ עֵר. כְּבָר רֹאשׁוֹ שַׂח לִתְנוּמָה,

הֲבֵל הַחֲלוֹם הָאַחֲרוֹן הַלֵּב יְמָאֵן פְּתֹר,

וְלֹא-עֵת חֲפֹץ וַעֲשׂוֹת זוֹ אַחֲרִית-לֵיל עַד תֻּמָּהּ.

וְהוּא עוֹדֶנּוּ עֵר אַחֲרֵי יוֹם-אוֹן וּפְלָאָיו,

כְּאִלּוּ אֲחֲרֵי כְלוֹת עוֹד פַּעַם בָּא הַתּוֹר

לְכַפֵּר פְּנֵי מְשַׂנְּאָיו וּזְכֹר אֵת אֲשֶר אָהָב.


בשיר מתעורר המשורר משינה אל ומתוך חוויה פנימית סוערת

the-starry-night 1889 vincent van gogh.jpg
ליל כוכבים, וינסנט ון גוך, 1889

[בימי אביב, תור הפלגים]

לֹא הֵד חֲלוֹם בִּי נָגַע, לֹא פְלֵיטַת-אוֹר חִוֶּרֶת

בְּמַאֲפֵל גַבּוֹת עֵינַי נִתְקְלָה לְתֻמָּהּ –

גַּל-סְתָרִים סָחַף מֵעָלַי אֶת צְעִיף הַתְּנוּמָה

בְּעוֹד לַיְלָה, בַּאֲפֵלָה סְגוּרָה וּמְסֻגֶּרֶת.

כְּמוֹ לִפְנֵי גִלּוּי רָז – כָּךְ הַלְמוּת לִבִּי כְּבֵדָה,

כְּמוֹ אַחֲרֵי פִתְרוֹן גִּיל – כָּךְ נַפְשִׁי צוֹפָה שְׁקֵטָה;

וּפִתְאֹם אֲחָזַתְנִי אֵשׁ תַּאֲוָה לוֹהֵטָה,

כָּמוֹהָ לֹא יָדַעְתִּי, כָּמוֹהָ עוֹד לֹא אֵדָע.

וּבְחֵשֶׁק לֹא יִשָּׁבֵר וּכְמוֹ בְאֵלֶם דַּעַת

כָּל חוּשַׁי בָּךְ, חֲמוּדָה, לְרֶגַע נֶאֱחָזִים,

וּבְלַהֲבוֹת דִּמְיוֹנִי אַתְּ כְּאֵשׁ בְּאֵשׁ נִבְלַעַת.

אַךְ עוֹד אֲנִי מְצַפֶּה וַעֲדַיִן נַפְשִׁי כָלָה,

כְּאִלּוּ חִידָה יֵשׁ וְאֵין לָהּ פִּתְרוֹן רָזִים,

כְּמוֹ הָיָה רַב הַסּוֹד וְנִפְתַּר לְבַטָּלָה.

ויש הרבה פתרונים בחלום אחד

הלילות ממלאים את הימים והחושך שולט במרחב; לא פלא שבתקופה זו קוראים תמיד בפרשיות השבוע מאורעות עמוסים בחלומות. חלום יעקב, חלומות יוסף, חלומות שרי מצרים וחלומות פרעה, בכל שבוע אנו נפגשים עם מגוון של סמלים והתרחושיות מקראיים ליליים.

האמת היא שחשבתי שלא אכתוב על החלומות האלה. רק אם יהיה לי משהו מעניין במיוחד. למרבה ההפתעה ולשמחתי, גיליתי כמעט במקרה את פירושו של בעל הספר "דגל מחנה אפרים", הרב החסידי ונכדו של הבעל שם טוב – רבי משה חיים אפרים מסדילקוב. בפרשת 'וישב' מתגלגל יוסף אל הכלא המצרי, שם הוא פוגש בשני שרי הממלכה – שר המשקים ושר האופים. באחד הלילות חולם כל אחד מהם חלום, "ויאמר אליהם יוסף הלא לאלהים פתרונים, ספרו נא לי". יוסף, שיחסיו עם אחיו התדרדרו לטמיון בעקבות כמה חלומות שחלם, מציב עצמו כששליח האל המסוגל לפתור חלומות.

בפירושו על הפסוק חושף ה'דגל מחנה אפרים' כלל חשוב בפירוש חלומות – לפותר החלום יש חלק בחלום אשר מיועד גם לו. החלום הנו אגרת שנשלחת לא רק אל מי שחולם את החולם, אלא נשלחת גם למי ששומע את סיפור החלום. לכן נכתב בפסוק "פתרונים", ולא פתרון:

יש לומר שאמר יוסף 'הלא לאלהים פתרונים', לשון רבים, היינו שהרבה ענייני פתרונים יש בעניין החלום להרבה בני אדם, ואפשר יש גם כן צד פתרון שמוגע גם לי.

27_great_sphinx.jpg

את הרעיון הזה מוצא המחבר גם במהותו של טקס הטבת חלום, שבו מי שחלום חלום רע מכנס שלושה מידידיו כדי שיהפכו את החלום לטוב. אותם ידידים שמתכנסים יחד, לפי מחבר הספר 'דגל מחנה אפרים', יש להם חלק מיוחד בחלום שמיועד דווקא אליהם:

על מה שאומרים בהטבת חלום 'סימן טוב ומזל טוב יהיה לנו' וכו', שהיה ראוי לומר 'סימן טוב יהיה לך', שעיקר הצורך הוא להיטיב להחולם, ואמר רבי ז"ל, שעניין החלום שייך גם כן להמיטיביו, שאותם שמטיבין להחולם יש להם צד נגיעה בהחלום, נמצא יש הרבה פתרונים בחלום אחד

אנו נוטים לתפוס את החלום כחוויה מאוד אישית, אשר אמורה לגלות לנו חלקים נסתרים מעולמנו הפנימי. אך פה אנו מגלים כי לחלום תפקיד הרבה יותר כללי ורחב, היות וחלומי האישמ משמש ככלי להעברת מסרים לאנשים שסביבי, שכנראה ולא יכלו להגיע אליהם בצורה אחרת. כך יוצא שהחוויה האישית שהחולם חווה בלילה, לבדו, במיטתו הקטנה, היא חלק ממורכבות אנושית כללית, חלק משליחות של החולם אל העולם.

טקס הטבת החלום מטרתו להפוך את החוויה הקשה שחווה החולם הרע בלילה – לחוויה חברתית. הוא אוסף סביבו את יקיריו ויחד הם מרוממים אחד את השני, מטיבים זה לזה את הלילה ואת היום. אך הנה מגלה לנו מחבר הספר החסידי שטקס הטבת החלום גם תפקידו לחבר אותנו אל חיבור גדול יותר, על גילוי עצמי משותף, כמו גילוי סוד שמתגלה לחבורה מצומצמת. המיטבים אומרים לא רק 'סימן טוב ומזל טוב יהיה לך', אלא 'יהיה לנו', אנו חלק מהמאורע, הדברים שדנים בהם כאן רלוונטים גם לנו. ולא רק זה, אלא גם שמתגלה לנו שלחלומות הרעים שלנו, אלה שאנחנו נזקקים למאורע מיוחד כדי להבין אותם ולתקן אותם, דווקא הם משמשים כמעין כלי כמעט-נבואי, הם תוכן שצריך לשתף אותו עם הסביבה כדי שימצאו בו את עצמם, את הפתרונות לנסתרות הלב.

ritratto-di-jackson-pollock-1969 enrico baj.jpg
דיוקן של ג'קסון פואק, אנריקו באג', 1969

התפרטות אינסופית של ממשות ופנים צרובי חמה – ריאיון עם שמעון אדף

 

"עכשיו כבר הייתה ערה לגמרי ובהתה אל פנים המקרר. החתולים, חשבה לאחר כמה דקות של עמידה באפס מעש. זה היה רק חלום? ואם לא, אולי תמצא אותם בחדר… היא עברה בחדרים, מדמה לעצמה שהבית הזה, הגדול והמרוקן, שנקנה בכסף שהורישו להם הורי אמה, הוא ארמון לילי שהוטל בו כישוף – כישוף תנומה של אלף שנים – מחשב להשבר מכוח תנועתה… היא שיקעה את גופה הקטן בכורסה וחיככה את לחיה בבד הכיסוי הגס. הספרות המתחלפות של השניות, והדקות בעקבותיהן, שאבו את מבטה… ואז דיבר אליה אלוהים מתוך הטלויזיה… הוא הגיע מכל נקודה בחלל, מכל קיום, ואפילו הסתמי יותר שבחדר… הקול העוקר את עיניה ומשסף את עורה בריבוא תערים עלה ממקלט הטלויזיה דוקא.

ואלוהים אמר לה: 'קומי, אורי, כי בא אורך'.

והניח לה לנשור מטה מחייה, אף כי מעולם לא תפשה שהיא מצויה בגובה רב כל כך".

בתחושת קרבת-אינקץ לדמויות הספר סיימתי לקרוא את "פנים צרובי חמה", ספר הפרוזה השלישי של שמעון אדף שראה אור בשנת 2008. במרכזו דמותה של אורי, אשר שינתה את שמה מפלורה לאחר התגלות מעין-נבואית שחוותה ממסך הטלוויזיה, לאחר תקופה ארוכה שלא הוציאה הגה מפיה. בחלק הראשון של הספר אנו מלווים את אורי ביחסיה החברתיים עם בני כיתתה, עם בני משפחתה, עם סדרת ספרי הפנטזיה שהיא קוראת באדיקות, כל זאת תוך כדי עקצוצי-נבואה שמופיעים לה מדי פעם. בחלק השני של הספר אורי כבר אשה נשואה ואמא, סופרת של ספרי פנטזיה לבני נוער, מתמודדת עם העבר הלא פטור.

כבר הרבה זמן שלא הרגשתי קרבה עזה כל כך לדמויות בספר, שמסופר גם בצורה כל כך ייחודית – מלאת חיות, נושמת כל מילה, מרגישה כל עצם דומם שמונח בחלל העולם. לשמחתי הרבה, המחבר,שמעון אדף, הסכים להחליף איתי כמה מילים ולספר לי על המניעים לכתיבה, כמו גם על החלומות של הספר ומחוצה לו.

עטיפה_-_פנים_צרובי_חמה(1).jpg


הספר מתחיל בחלום שמוציא את אורי, הגיבורה, מתוך עולם טראומטי ופותח אותה למציאות חדשה, שבעקבותו היא זוכה להתגלות אלהית על ידי הטלוויזיה, וזוכה למעין-נבואה. בכל שאר הקטעים – בחלק השני וגם בסיום, החלומות משחקים תפקיד משמעותי. מה גרם לך בספר הזה  להציב במרכז את החלומות? האם זה קשור לנבואה?

זה לא היה מהלך מודע. לא תכננתי את זה. אני חושב הרבה על איך חלומות מתפקדים בתוך ספרות. הרבה פעמים בגלל הסכימה הפסיכולוגיסטית חלומות הם לא פעם אמצעי להעביר את הלא-מודע של הדמויות, והרבה פעמים המפתח מאוד פשוט – יש סמלים וקל להבין אותם. כך זה גם בספרות העברית, חלק מהיצירות של עגנון הוא השתמש בחלומות. למשל, הגיבור חולם על שתי טבעות ויודע שהוא צריך לבחור בין שתי נשים. זה מפתח, כמעט משל. ואני רציתי ללכת נגד זה. חלומות אצלי זה תחום שלא ברור מה המעמד שלו – שיקוף של חיי נפש או דברים מתוך מציאות אחרת, חלופית. אני מרגיש שהתפקיד שלי ככותב זה להרחיב את הגבולות של מה שנתפס לנו כמציאותי, וחלומות זה דרך לאפשר מרחב מחיה לתודעה כזו שהיא לא עד הסוף המציאות כמו שאנחנו מכירים אותה. בתפיסה שלי, יש חלומות שהם התרופפות של מערכי הנפש הטבעיים שלנו, ואנחנו יכולים לתפוס מקטעי זמן שרחוקים מאיתנו.

שמעון אדף.jpg
שמעון אדף. צילום: רונן ללנה

הספר  מאוד חי – התיאורים מלאי ממשות, עונות השנה מאוד בולטות, אוכל, צמחים. נדמה שזה קשור לגילוי של אורי – הוא מכניס איזו מין עודפות לעולם, נוכחות שנוכחת לא נוכחת. זו הייתה החלטה מודעת או כך רצה הספר להכתב?

כל רומן אני כותב בצורה אחרת, אבל יש לי מחויבות לקונקרטיות של הקיום. הרבה פעמים, באופן שבו אני חי, אין לי גישה ישירה למה שקורה לי בפנים, אלא לצורה שזה מתרגם למצבים גופניים, ואיך שהגוף חווה את התחושות שלו. בספר הזה זה היה חשוב כי זו אורי שחווה את העולם. הגילוי הזה שהיה, שלא ברור אם היה או לא, אם היא דמיינה או באמת שמעה קול אלהי, מה שלא יהיה – האירוע הזה שינה את התודעה שלה באופן כזה שהיא נפתחת לעולם. מה שהיה חשוב לי זה להראות איך התודעה הזו מתפקדת. איך תודעה מתחילה להבחין בהבדלים בין הדברים. העולם כבר לא נחווה כמקשה אחת, אלא כהתפרטות אינסופית של ממשות, אז השפה הייתה צריכה לתפוס את זה.

האם יש קשר בעיניך בין ספרות הפנטזיה לתפקוד החלומי?

השורשים של ספרות הפנטזיה הם שורשים דתיים, עולם הסמלים שלה והכתבים שהיא שואבת מהם זה מיתולוגיות או ספרות קודש. אין הבדל בין ספרות הפנטזיה להתנסות המיסטית, יש רצף, וניסיתי להראות את זה. הכלים של ספרות הפנטזיה הם קודם כל כלים שיריים והרבה פעמים חוויות מיסטיות נמסרות בכלים שיריים – המטאפורה הופכת קונקרטית לגמרי, במובן שהיא כבר לא קיימת כדימוי למציאות אלא הופכת למציאות עצמה. יש משהו בחוויה דתית שהוא דומה, כשמשהו נתפס כדימוי לאל הופך להיות התיאור שלו, עבור מי שחווה שאת החוויה הזו.

קרה פעם שחלום גילה לך משהו חדש על היצירה?

אני זוכר את החלומות באופן לא סדיר. יש לי הפרעות שינה, הרבה מהלילות אני מבלה בנים-לא-נים, כשהתודעה ערה ויודע שישן. בתקופות של כתיבה החלומות שלי מאוד עזים, ואז אני יודע שזה באמת המשך של הכתיבה. יש את הבדיחה הסוריאליסטית על המשורר שעל דלת חדר השינה שלו תלה שלט נא לא להפריע -המשורר עובד'. השינה מעבדת את הדברים ויוצרת מהלכים שלא חשבת עליהם. אני לא מישהו שכותב את החלום שלו, אלא מנסה להבין מה נאמר לי בחלום, מה אמרתי לעצמי בחלום. נראה לי שבאופן כללי בכתיבה אני במרדף אחרי עצמי.

הספר עמוס באזכורים תרבותיים – שירי שנות השמונים, גלילה רון פדר שמגיחה בתפקיד עצמה, עליסה בארץ הפלאות, הקוסם מארץ עוץ, רשימת ספרים שמדברים על מקקים, באפי ציידת הערפדים, בוב ספוג ועוד. מה התפקיד של כל הפרטים התרבותיים האלה בעולם של הספר? האם זה קשור לעבודה שהגילוי האלהי של אורי נובע מהטלויזיה?

יש פרדוקס שקשור לאירועים של התגלות, לאירועים מיסטיים. מצד אחד השפה לא יכולה  להכיל את האירועים האלה, ומצד שני כל פעם כשאנחנו שומעים עליהם הם נכתבים באותם מילים. לספרות המיסטית יש דפוסים – ממעשה מרכבה של יחזקאל עד ספרות ההיכלות, אוצר המילים קשור לאש, למים, והרבה מלאכים. מבחינתי אורי חיה בעולם אחר, שבו דווקא השפות הזמינות לתיאור הם עולם  פופ ותרבות המונים, זה אוצר המילים הכי זמין לה. לנסח איך הסיפור של עליזה בארץ הפלאות קשור להתגלות זה הרבה יותר משמעותי מאשר לתאר את ההתגלות במילים שכבר נוסחו, מה שמקהה את החוויה של ההתגלות.

לאחרונה עלו בי הרהורים, אולי הרהורי כפירה, לגבי מהות מוסד העלילה. בספר זה בחרת לכתוב את הספר על פי רשימת שירים (שאחת מדמויות הספר הכינה), אשר השפיעה על התפתחות העלילה, לפיה כתבת את הסצנות השונות. מדוע בחרת לכתוב בדרך זו?

עלילה זה האמצעי הפרימיטיבי ביותר, במובן של קדום, כדי לספר סיפור. סיפור לא חייב להיות מבוסס עלילה, הוא יכול להיות מבוסס דמות, עולם, או בשפה עצמה. אני התחלתי מכתיבת שירה ועברתי לפרוזה, וצריך ללמוד איך כותבים רומן. האינטואציה הראשונית היא עלילה ובאמת כתבתי ספרות ג'אנרית – ספרות בלש, שבה יש גופה, מתחילים לחקור ווהלאה, או במבנה של ספרות פנטזיה שזה המבנה ההירואי. ובספר הזה הרגשתי שמה שמעניין אותי באמת זה ללכת עם הדמות ועם החיים. ושעלילה מתוכננת מדי רק תעיק על זה, היא תמשוך את תשומת הלב שלי למקומות אחרים. השתמשתי במוזיקה כאמצעי שיוביל את הסיפור. צריך משהו שיובל את הסיפור. גיליתי שהמוזיקה שאני משתמש בה היא לגמרי הסיטוציה של מה שקורה לאורי – קול שמגיע מבחוץ ומפעיל אותך מבפנים. זה היה אמצעי שנעשה חלק מהסיפור.

הקשבתי למוזיקה מאוד מסוימת – מוזיקה משנות התשעים, אלטרנטיבית, תחילת שנות האלפיים. כל פעם שאיזה שיר תפס לי את תשומת הלב, לא ניסיתי לברר למה, הקשבתי לו כמה פעמים עד שהתייצבה לי תמונה לראש שחיברתי לפרק הקודם ולתמונה הזו. כל השירים נמצאים בפודקאסט של אופיר שריקי, וכל שיר שימש השראה לפרק במספרו. הרעיון היה שההתפתחות לא תהיה צפויה, אני לא מתכנן שום דבר. אני מסיים פרק, שם מוזיקה חדשה והולך לכיוון שאליו אני הולך.

נשמע קצת דאדיסטי.

את הניסויים האלה באמת עשו לאורך כל הספרות האוונגרדית, במובן של למצוא דרכים שיפעילו אותך ככותב מבלי שתתכנן, שיהיה משהו אקראי בכתיבה. במובן שהעולם נכנס לכתיבה ולא נפרד ממנה. הדאדא, הסוריאליזם, אוליפו, יש בזה משהו כזה שקשור לאוונגרד המודרניסטי.

ועל מה אתה עובד עכשיו?

אני מסיים לעבוד על ספר מסות, קריאות שלי בספרות עברית. הוצאתי השנה שני ספרים שהעבודה עליהם קצת רוקנה אותי. יש משהו בלכתוב כתיבה עיונית שהיא בעיקר עובדת דרך שכל, שהוא נכון לי כהפוגה.

 

חלום יוצר עם איציק גרינשטיין

_IGP0461.jpg-copy (2)
תמונה שצולמה בארץ, מעל הכנרת. חורף מבעד לזכוכית מסוימת. נקודת מבט לא שגרתית על הכנרת והטבע שעוטף את הסביבה שלה. היה חורף קר מאוד, והכנסתי אדים  אל העדשה כדי להכניס את הרגש של המזג האוויר. זו תמונה שלא מסגירה את עצמה – היא נמצאת במקום מאוד צפוי, שכולם מכירים, אבל לא מצליחים להכיר עד הסוף איפה המקום הזה.
_IGP1376-copy (2)
בדרך למסע באפריקה, שהיה בערך כמו התמונה הזו – מלא ברבדים, גבולות וסיפורים
_IGP1457-copy (2)
קייפטאון, דרום אפריקה. קייפטאון היא העיר התאומה של חיפה, המקום בו אני חי. התמונה צולמה יחסית בתחילת ההרפתקה שלי באפריקה. העננים נראו כאילו חיברו אותם בפוטושופ, לכן זה היה נראה רגע קצת תלוש. לעמוד מול מקום שמחליף את העננים שלו כל כמה דקות בטקסטורות שונות, עבור אנשים שאוהבים טבע וצילום זו חוויה מדהימה.
_IZK3785 (2)
הודו, כפר באזור הדרום. הקסימו אותי הרגעים שפתאום באמצע שום מקום בנו את הבית על קצה ההר ולא התקדמו עם בנייתו. כך שהדלת עמדה מוכנה, מחכה להמשך הבניין. זה משאיר מקום להרבה רעיונות על מה זה דלת ולאן היא לוקחת אותך. הרעיון להפוך את התמונה לשחור-לבן נועד כדי למנוע את הבלבול מתוך כל הצבעים הנוף שנמצא שם, שהיו מאוד בולטים ברקע. כך נשאר מקום לדלת, שמעבר אליה נשאר רק משהו בהיר, אינסופי, חלומי.
_IZK5272-copy (2)
אנדמן, אי בין הודו לתאילנד ששייך להודו. האדום המרצד הוא סיגריה בחשיפה ארוכה. הוא שובר את הפסטורליה של המקומות האלה, מראה למי שמבין מה קורה מעל הראש – אם אלה המחשבות מעל הדברים, או האווירה שאנשים נמצאים בה – תמיד יש משהו שיושב עליהם, שמופיע באדום.

 

 

DSC_1354 (2)

DSC_1424-copy - Copy
"הודים הולכים על הירח"
DSC_1427-copy-2
שלוש התמונות האחרונות צולמו באירוע שנקרא קומבה-מלה בהודו, הוא הפסטיבל הרוחני הגדול ביותר שמתרחש בכדור הארץ. האירוע מתרחש אחת לארבע שנים, ובשנה השתיים-עשרה הוא מתרחש במקום הקדוש ביותר להודים בנהר הגנגאס. מגיעים אליו כמעט מאה-מיליון בני אדם, מכל הקבוצות הרוחניות שקיימות בהודו. התמונות מציגות את הנהירה ההודית אל המים של הסאנגם, מקום המפגש של שני נהרות רוחניים. על גדות הנהר רואים את כל הצבעוניות, וכל צבע מאפיין קבוצה מסויימת, במקום שמלא בבני אדם.

 

למדתי צילום בתיכון המשכתי  לאחר מכן ללימודי פוטותרפיה. מאז שהתחלתי לצלם אני בהתנסות יומיומית סביב הגירויים ומצבי הקיצון שלי, על מנת להכיר את עצמי ולהבין מי הוא אני בתוך הדיאלוג שבין צלם למצלמה למצולם. אני מחובר מאוד לאנשים וטבע, הם הבמה המרכזית לנפש שלי – כיום אני רץ, חוקר ולומד לטובת העצמה וגילוי של אנשים וטבע בארץ ובעולם.
מצלם באופן מקצועי, מלמד באופן פרטי וציבורי, ועובד עם אוכלוסיות מיוחדות תוך לימוד והעצמה של רוח הצילום.
photo

על מוריס בלאנשו והבדידות המהותית שבכתיבה

"מדוע? מדוע יש לכתיבה קשר לבדידות המהותית הזאת, בדידות שמהותה היא ההסוואה המופיעה בתוכה?", שואל מוריס בלאנשו בשורה האחרונה של מאמרו "הבדידות המהותית". הכותב בעיני בלאנשו מבקש את הבלתי אפשרי – לתפוס את האינסופי, לחיות אותו, לאחוז בו רק לרגע. "כתיבה היא האינסופי, מה שאינו פוסק… לכתוב פירושו להתמסר להיקסמות מהעדר הזמן". אמנם החיבור לאינסוף הוא חיבור טוטאלי, מלא חדווה ושמחה, של מי שקרוב לדבר הגדול ביותר שיש, אלא שעם זו מגיעה גם ההכרה "כי האמן, מאחר שהוא מסיים את יצירתו רק ברגע מותו, אינו מכיר אותה לעולם… לעולם אין הסופר קורא את יצירתו. היא בלתי קריאה בשבילו, סוד שבנוכחותו אין הוא שוהה". הריחוק הזה, אי-היכולת הזו לקרוא את מה שנכתב, מהווה עבור בלאנשו דוקא את הקרבה הממשית היחידה של המחבר למה שנקרא יצירה. "אי-האפשרות לקרוא היא הגילוי הזה שכעת, במרחב שנפתח על ידי הבריאה, אין עוד מקום לבריאה – ולסופר אין אפשרות זולת להמשיך לכתוב את היצירה הזאת בלי הרף". במילים אחרות, כדי לברוא עולם ההכרח הוא ליצור גם צמצום, כמו-להתסלק, להסתתר מאחורי המילים, מאחורי מעשי ידי-אומן, ליצור בלי-הרף עולם מלא חיות, לגלות חיים דרך הסתתרות.

Johns-Open.jpg

יש משהו פתולוגי בכתיבה של בלאנשו, האיש שהוצא להורג ושרד כדי לספר על זה. הכתיבה עבורו היא תמצית הבדידות, תמצית הרדיפה אחר תוצאה שאף פעם לא מגעת. וכשהוא מדבר על בדידות הוא מדגיש שהוא לא מדבר על בדידותו המוכרת של האמן. המשמעות של בדידות סולפה בעיניו. בדידות היצירה היא בדידות מהותית יותר מכל בדידות אחרת מוכרת ושגורה. "אין לה דבר וחצי דבר עם החיפוש אחר שוני… מי שכותב יצירה מורחק הצדה, מי שכתב אותה מסולק. מי שמסולק, יתר על כן, אינו יודע זאת… הסופר לעולם אינו יודע אם היצירה נשלמה". לכן יצירת האמנות אינה גמורה, אך גם אינה בלתי גמורה, היא מה שבלאנשו מכנה – הוֹוָה, לעד מתרקמת, מתהווה. לכן, "מי שחייו תלויים ביצירה, אם כדי לכתוב אותה ואם כדי לקרוא אותה, שותף לבדידות של מה שאינו מבטא אלא את המילה 'הוויה'". ה'ההוויה' של היצירה מתבטאת על ידי האינטימיות שבין מי שכותב את היצירה לבין מי שקורא אותה. בכך היא לעד מתרחשת, נוצרת, נוגעת בהתרחשות חדשה בין מה שכבר היה ולכאורה נחתם, לבין מה שחי מחדש בלב הקורא היוצר את היצירה כמו מאין ליש.

נדמה שרוב הכותבים מסוגלים להזדהות עם אמירות שכאלה, גם אם לא בכאלה עוצמות. לפחות עבורי, מילותיו של בלאנשו הצליחו לבטא חלק מהתחושות שלי מהמפגש עם הדף והמילה. משהו מאי-הוודאות המתמדת, מהחיפוש הבלתי-פוסק אחר גילוי, אחר יציבות וממשות שיפרצו מתוך הדחפים הפנימיים, הנסתרים והקמאיים. אמנם קשה לי קצת קיצוניותו של בלאנשו, עם התחושה העמוקה שהכותב הולך בכל עת על פני תהום. כי בכל זאת, יש נחמה בכתיבה, יש שמחה, יש גילוי. אפשר לגעת בדברים, גם אם הם הוֹוִים, אינסופיים.

נסיים עם דבריו היפים של בלאנשו על ההיקסמות, "מה שניתן לנו דרך מגע מרחוק הוא הדימוי, וההיקסמות היא תשוקה לדימוי". אנו לא יכולים לגעת בדברים עצמם, אנו יכולים להיות מוקסמים מהם. זוהי מטרת הכתיבה עבורו, לפגוש את הבלתי-פגיש, לגעת בבלתי ניתן למגע, לחיות מתוך היקסמות, שהיא מבטה של הבדידות, "של הבלתי פוסק והאינסופי". "סביבת ההיקסמות הזאת, שבם מה שרואים לוכד את הראייה ועושה אותה אינסופית, שבה המבט נקרש לאור, שבה האור הוא הזוהר המוחלט של עין שאיננו רואים, אך שאיננו חדלים לראותה, מפני שזהו מבטנו שלנו מראָה, הסביבה הזאת היא, במובהק, מושכת, קוסמת: אור שהוא גם התהום, אור שלתוכו שוקעים, מבעית ומושך".


מוריס בלאנשו, הספר העתיד לבוא: אסופה. תרגום ואחרית דבר: מיכל בן נפתלי. הוצאת הקיבוץ המאוחד.

31-4438_a3(2).jpg